מקורו ומהותו של היתר מאה רבנים*

^*חוות הדעת נכתבה לבקשתו של ד"ר פרץ סגל, משרד המשפטים, מחלקת ייעוץ וחקיקה, ראש תחום ייעוץ.

[1] על ההיסטוריה החקיקתית של סעיף זה, ראה: עמיחי דרזינר, "ראשיתן של תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים: תקנות תש"ג", דיני ישראל כה (תשס"ח) 185, בעמ' 250;עמיחי רדזינר, "מלחמות היהודים: עיצובו של איסור הביגמיה ליהודים בארץ ישראל המנדטורית", חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה: נשים, זכויות ומשפט בתקופת המנדט, רמת גן תשע"א (אייל כתבן, מרגלית שילה ורות קדרי-הלפרין עורכים), עמ' 151.

[2] ראה בראשית, פרקים כט-ל.

[3]  יבמות סה ע"א.

[4] כלומר, אישה יכולה להתנגד לכך שבעלה יישא אישה נוספת, ולכן אם הוא מחליט לגרשה כדי לשאת את האישה האחרת, היא זכאית לקבל את כתובתה.

[5] לעומת אדם פרטי הרשאי לשאת מספר רב של נשים כל עוד אין זכויותיהן נפגעות, מלך אמנם רשאי לשאת יותר מאישה אחת, אך אינו רשאי להרבות נשים (ראה דברים יז, יז: "ולא ירבה לו נשים"). התנאים נחלקו כמה נשים מותר למלך לשאת (משנה, סנהדרין ב, ד), והרמב"ם (הלכות מלכים, פרק ג, הלכה ב) פוסק כדעה שמותר למלך לשאת לא יותר משמונה עשרה נשים.

[6] רמב"ם, הלכות אישות, פרק יד, הלכה ג.

[7] ראה חלקת מחוקק, אבן העזר, סימן עו, ס"ק יג: "כדי שלא יתקנאו זו בזו. וסמך לדבר: באהל לאה ובאהל רחל ובאוהל שתי האמהות [על פי בראשית לא, לג], וכתב הרמב"ן כי לכל אחת מהארבעה נשים היה אהל מיוחד, בעבור שלא תדע האחרת בבואו אל רעותה". וראה גם: שו"ת רדב"ז, חלק ג, סימן תקסא; שו"ת הגם שאול, חלק א, סימן מ.

[8] שולחן ערוך, אבן העזר, סימן א, סעיף ט; שם, סימן עו, סעיף ז.

[9] על שאלת ייחוסו של החרם לרבנו גרשום, ראה: ישראל שציפנסקי, התקנות בישראל, כרך ד (ירושלים תשס"ד), עמ' פג; פרץ תשבי, "האם התקנה לשאת שתי נשים מרבנו גרשום היא?", תרביץ לד(א) (תשכ"ה), עמ' 49; שלמה זלמן הבלין, "בירורים חדשים בענייני תקנות רגמ"ה, ייחוסן, תחולתן והתפשטותן", שנתון המשפט העברי , כרך יא-יב (תשמ"ד-תשמ"ו), עמ' 317.

[10] לרבנו גרשום מיוחס גם חרם שלא לגרש אישה על כורחה. שני החרמות משלימים זה את זה, שכן אם הבעל יכול היה לגרש את אשתו ללא הסכמתה, הוא יכול היה לשאת את האישה השנייה ללא כל מגבלה.

[11] שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג), חלק ד, סימן אלף כב.

[12] במקורות קדומים נקבע שצריך מאה אנשים, אולם ממקורות מאוחרים יותר עולה שאין די במאה אנשים סתם, ועליהם להיות מלומדים, ועל כן נתקבל הביטוי "מאה רבנים". ראה הגהות אשרי, יבמות, פרק יד, סימן א ("מאה תלמידי חכמים"). לדיון מי נחשב "רב" לצורך חתימה על היתר מאה רבנים, ראה אוצר הפוסקים, כרך א, עמ' 19-18.

[13] "תקנות שתקן ר"ת באגודות בני צרפת", שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג), חלק ד, סימן קנג; ספר כלבו, סימן קטז; שו"ת מהר"ם מפאדווה, סימן יד.

[14] במהלך הדורות נוסף גם התנאי של השלשת גט לאישה הראשונה, ראה: ב"ח, אבן העזר, סימן קיט, ד"ה אכן קיבלתי; בית שמואל, אבן העזר, סימן קיט, ס"ק ח; אנציקלופדיה תלמודית, כרך יז, ערך חרם דרבנו גרשם, ובהערה 765; ועוד.

[15] לפירוט מקיף של גדרי חרם דרבנו גרשום ראה אוצר הפוסקים, כרך א, עמ' 14 ואילך.

[16] לדיון על היקפו של חרם דרבנו גרשום ראה: רמ"א, אבן העזר, סימן א, סעיף י; אנציקלופדיה תלמודית (לעיל, הערה 14); אוצר הפוסקים (לעיל, הערה 12), עמ' 27 ואילך; אלימלך וסטרייך: "עילות להתרת חרם דרבנו גרשום בימי הביניים המאוחרים", דיני ישראל טז (תשנ"א-תשנ"ב), עמ' לט; תמורות במעמד האישה במשפט העברי: מסע בין מסורות, ירושלים תשס"ב; תמר שלמון-מאק, טן-דו: על נישואין ומשבריהם ביהדות פולין-ליטא 1800-1650, בני ברק תשע"ב, עמ' 118 ואילך.

[17] ראה, לדוגמה: אור זרוע, חלק א, הלכות יבום וקידושין, סימן תרלח; ראבי"ה, תשובות וביאורי סוגיות, סימן תתקכא ("דרך קצרה השבנו למורינו הרב ר' שמחה על דבר האשה שנשטת [צ"ל: שנשתטית]. יוודע למורינו כי ראינו בנו של ר' שמואל בר עזריאל ממגינצא שהיתה אשתו משועממת [=משוגעת] ושוטה כדרך זאת האשה שכתבת. ובאו הוא ואביו בוועד הקהילות, והיה מבטל תפילות ומפגין מביטול פריה ורביה כמה פעמים, והיה מבקש התרת חרם הגאון הגדול מאור הגולה ולא רצו להתיר לו. ואמרו מוטב להפסיד נפש אחת מלעשות קלקול לדורות הבאים. גם לבונא [העיר בון] בא ולא הועיל ולא הסכימו רבותינו להתיר. לכן יראנו גם אנחנו להסכים פן חס ושלום יבא לקילקול"); ים של שלמה, יבמות, פרק שישי, סימן מא, וראה גם שו"ת מהרש"ל, סימנים יד, סה (חלקם של המקורות המובאים בהערה זו דנים בהיקפו של חרם דרבנו גרשום שלא לגרש אישה על כורחה, אלא שרבים מן פוסקים לא מבחינים בין חרם זה לבין החרם שלא לשאת אישה על אשתו. והשווה שו"ת שב יעקב, חלק ב, אבן העזר, סימן א, ד"ה וכן מסיק הב"ח ואילך).

[18] ב"ח, אבן העזר, סימן א, ד"ה ומדינא.

[19] ראה לדוגמה: שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן תמו; שו"ת רבי אליהו מזרחי, סימן יד.

[20] הגהות אשרי (לעיל, הערה 12). וראה עוד להלן, הערה 29.

[21] תרומת הדשן, שו"ת, סימן רמב. כאשר אישה מסרבת לקבל גט מסיבות לא מוצדקות, עומדות בפני הבעל שתי אפשרויות: לקחת אישה על אשתו, או לגרש את אשתו על כורחה. שתי האפשרויות כרוכות בהתרת אחד מן החרמות של רבנו גרשום, והפוסקים נחלקים בשאלה איזה מן החרמות הוא החרם הקל יותר, שיש להעדיף להתירו. ראה אנציקלופדיה תלמודית (לעיל, הערה 14), בין ציוני הערות 180-163.

[22] שו"ת מהר"ם מפאדווה (לעיל, הערה 13), ד"ה אמנם.

[23] יש מן הפוסקים שכותבים שכאשר הבעל רוצה לשאת אישה שנייה באשמת האישה הראשונה (למשל, כאשר האישה פשעה) אין צורך בהיתר מאה רבנים, אך כאשר האישה חפה מפשע (למשל, אם היא איבדה את שפיות דעתה או שאינה מסוגלת ללדת) אין להתיר את החרם ללא היתר מאה רבנים. ראה: שו"ת שב יעקב (לעיל, הערה 17); שו"ת מהר"ם שיק, אבן העזר, סימן ד.

[24] דרכי משה, אבן העזר, סימן א, ס"ק ט. בהגהותיו לשולחן ערוך לא הזכיר הרמ"א את היתר מאה רבנים.

[25] ראה למשל: חלקת מחוקק, אבן העזר, סימן א, ס"ק טז; בית שמואל, שם, ס"ק כג.

[26] לעיל, ליד ציון הערה 11.

[27] הגהות מרדכי, יבמות, פרק החולץ, סימן קח. וראה שולחן ערוך, אבן העזר, סימן א ,סעיף י, ובהגהת הרמ"א.

[28] לעיל, ליד ציון הערה 18. וראה גם: שו"ת ב"ח (ישנות), סימן צג; שו"ת חתם סופר, אבן העזר, חלק א, סימן ד, ד"ה ואשתקד; מהר"ם שיק (לעיל, הערה 23), ד"ה והנה דעת הב"ש; שו"ת דברי חיים, אבן העזר, חלק א, סימנים א, ד, וחלק ב, סימנים מ-מב; שו"ת משכנות יעקב, חלק ב, אבן העזר, סימן ב ("ולא אחד בהם מכל הגדולים שיעלה על דעתו להקל בלי שום צירוף התרה כדת אשר הורשה לנו מפי הגאון רגמ"ה בעל התקנות, כמבואר בתשובת מהר"ם מרוטנבורג ובכל בו לשון התקנות... והרשות נתונה להתיר ע"י קבוץ חכמים ושליחותא דרגמ"ה קא עבדו"); שו"ת משיב דבר, חלק ד, סימן ד.

[29] נימוק זה מציין גם רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי (ליטא, המאות הי"ט-הכ'): "בנשתטית לא גזר רבינו גרשון כלל, ואין כאן היתר רק דמעיקרא לא גזר, ורק כדי שיהא פרסום בדבר שלא יבואו להקל התנה שיהיו ק' רבנים המסכימים, אבל בעיקר הדבר לא גזר" (שו"ת אחיעזר, חלק א, אבן העזר, סימן י, אות ב). כך הוא גם מנמק את הצורך במספר כה רב של רבנים מתירים.

[30] שו"ת שואל ומשיב, מהדורה קמא, חלק א, סימן קכ. וראה גם חלקת יעקב (ברייש), חלק ג, אבן העזר, סימן ז ("והאמת ניתן לכתב שרוב פעמים אני מונע את עצמי להשתתף ולחתום היתר של ק' רבנים כי נעשה הענין לדבר ניקל. לפנים נעשו דברים כאלו על ידי רבנים מובהקים יושבי מדין וגם בטירחא גדולה לקבץ כל החתימות שזה היה מעיקר התקנה בכדי לייגע הבעל לילך לג' מדינות ולא יגרש מהרה... והיום כמה פעמים מישהו המכנה עצמו בתור רב קופץ בראש, ועל ידי טעכניק ומכונת הכתיבה שולח המכתבים לפי הכתובת של אגודת הרבנים וכדומה, וחסל, וכבר נעשה ההיתר מבלי טירחא ומבלי הסכמתו של רב מובהק שיודע ויעיד על אמיתת הענין. וכמה פעמים ההיתר מטעם פריצות של האשה בעוונותינו הרבים השכיח ונעשה להיתר, והבעל שכמה פעמים גם הוא מסוג זה של פריצות וכדי להיפטר מאשתו מפני שעיניו נתן באחרת מתלבש באצטלא של צניעות ומבקש היתר לעצמו... וצריכין מאד לדקדק איזה רב עומד בראש ההיתר כדי להיתאמת על העובדא דמילתא [=עובדות המקרה], ושאין בזה שום רמאות רק כוונת הבעל לשם שמים"). וראה גם שו"ת חבלים בנעימים (גרויבארט), חלק א, סימן כז, אות א.

[31] א. באותה תשובה הוא מוסיף, שכאשר לא ראוי להקשות על הבעל לשאת אישה על אשתו, אין להטריחו לקבץ הסכמת מאה רבנים (עובדות המקרה עליו הוא נשאל היו שאשת המבקש אושפזה במוסד לחולי נפש).

בשו"ת משיב דבר (לעיל, הערה 28), ד"ה וטעם, מבקר דעה זו, וכותב שאין היגיון בהערמת קשיים על הבעל, שכן אין כל פגם בכך שהוא מבקש להתיר לו לשאת אישה נוספת בנסיבות מוצדקות, ומה גם שתקנה זו אינה שוויונית, שכן לבעל עשיר קל יותר לטרוח מאשר לבעל עני.

ב. יש מן הפוסקים שכותבים שגם הדרישה שמאה רבנים יהיו משלוש מדינות, עניינה הערמת קשיים על הבעל. אולם פוסקים אחרים כותבים שעניינה עצמאות שיקול הדעת של הרבנים המתירים. ראה על כך באריכות באוצר הפוסקים, כרך א, עמ' 17.

[32] נחלת יעקב, חלק השו"ת, סימן ה.                                                                                              

[33] שו"ת רמ"ץ, אבן העזר, סימן ז, אות ז. וראה גם שו"ת צמח צדק (קרוכמל), סימן סז.

[34] שו"ת רמ"ץ, שם, אות ט.

[35] לעיל, הערה 28, ד"ה ועוד נראה לי.

[36] ביצה ה ע"א; רמב"ם, הלכות ממרים, פרק ב, הלכה ב, ובהשגות הראב"ד ובנושאי הכלים.

[37] נראה שכוונתו של מהר"ם שיק היא, שהיתר מאה רבנים דומה ל"מניין אחר", שכן אין הרבנים "מניין" (כי הם אינם יושבים בפורום אחד, וראה שו"ת משיב דבר, לעיל, הערה 28), אלא שדי בכך כדי להתיר את החרם במקרה ספציפי. כך גם מתמודד מהר"ם שיק עם הכלל "אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין" (גיטין לו ע"ב),  שלדבריו חל רק כאשר מבטלים תקנה באופן מוחלט.

וראה שו"ת משיב דבר (לעיל, הערה 28), ד"ה וטעם, שכותב: "וטעם מאה רבנים... נראה שהתקינו שלא להתיר כי אם על ידי הוראה היותר חשובה בישראל שהוא סנהדרין גדולה של מאה, כדאיתא בהוריות (ג ע"ב) 'מאה אנשים שישבו להורות'". לא ברור אם כוונתו לנמק את הצורך בהיתר מאה רבנים או שהוא רק מסביר מדוע נקבע המספר מאה.

[38] לעיל, ליד ציון הערה 11.

[39] שו"ת חתם סופר (לעיל, הערה 28), ד"ה והנה לכאורה.

[40] דומה שאי יכולתם של הרבנים המתירים לברר את עובדות המקרה טבועות בתקנה, שכן הדרישה היא למאה רבנים משלוש מדינות שונות, ולא מסתבר שרב ממדינה אחרת יכול לברר את עובדות המקרה.

[41] אולם ראה אלימלך וסטרייך, "הגנת מעמד הנישואין של האשה היהודייה בישראל: ‏מפגש בין מסורות משפטיות של עדות שונות", פלילים ז (תשנ"ט) 273, עמ' 310, ממנו עולה שהיתר מאה רבנים הוא הליך מעין שיפוטי, שתפקידו "אישור ובקרה".

[42] ראה: שו"ת חבלים בנעימים (לעיל, הערה 30); שם, חלק ב, אבן העזר, סימן עח, ד"ה וראיתי בקונטרס; שו"ת מנחת אלעזר (שפירא), חלק א, סימן לא, ד"ה והנה הרב הדיין; תפארת צבי (שפירא), סימן ה, ד"ה וגם מה שנסתפק; חלקת יעקב (לעיל, הערה 30).

[43] ראה: קרן אורה, נדרים ח ע"ב, ד"ה גמרא רבינא; חבצלת השרון (קרליבך), במדבר, עמ' תתקיח; אנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ערך התרת נדרים, פרק ג; ועוד.

[44] ראה: המקורות לעיל, הערה 42; שו"ת בית יצחק (שמלקס), אבן העזר, חלק א, סימן ח. אולם השווה שו"ת גור אריה יהודא (תאומים), חלק ב, סימן כב, ד"ה אחרי ראיתי, שנוטה לומר שקרובים פסולים לעניין היתר מאה רבנים, אך כל הפוסקים האחרים חולקים עליו. ראה אוצר הפוסקים (לעיל, הערה 31).

[45] ראה סנהדרין לו ע"א: "הטהרות והטמאות, האב ובנו, הרב ותלמידו - מונין להם שנים. דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות, קידוש החדש ועיבור שנה - אב ובנו, הרב ותלמידו אין מונין להן אלא אחד" ומפרש רש"י: "הטמאות והטהרות שהוראתן ביחיד ואין בהם מנין [=פורום שיפוטי] אלא אם כן חולקין וצריך לעמוד למנין... מונין את האב ובנו, או את הרב ותלמידו בשנים. אבל דיני ממונות ונפשות ומכות שמנין שלהם אף בתחילת הדין מן התורה... וכן קידוש החודש ... וכן עיבור השנה... אין האב ובנו כשרין זה עם זה, ולא הרב ותלמידו נמנין אלא אחד" (וראה שולחן ערוך, חו"מ, סימן יח, סעיף ה).

[46] תפארת צבי (לעיל, הערה 42).

[47] שו"ת ב"ח (ישנות), סימן צג.