פרשנות צוואה

מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה, ראש היחידה למשפט עברי

מתוך אתר משרד המשפטים וברשותם
ירושלים ז' בסיון, תשע"ה
21 במאי, 2018

הצגת השאלה

לפנינו צוואה הדדית אשר מלשונה ניכר באופן מובהק שהיא מנוסחת על פי המשפט העברי. נתבקשתי להתייחס לסעיף 5 בצוואה, שזה לשונו:

מוצא ממתנה זו את ספרי הקודש והתפילין אשר לנו ועוד 10% מהדירה ברחוב... שיישארו ליורשי דאורייתא. וגם שיירתי אותם כדי שלא יהיה בכלל כותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא אלא למתנה גמורה אני מתכוון.

כיוון שמושגים רבים בצוואה הם הלכתיים וניסוח הסעיפים נכתב בצורה מדוקדקת כדי להימנע מבעיות הלכתיות שונות (שאינן מוזכרות בטקסט), על כן, בראשית דבריי אציג כמה עקרונות מהמשפט העברי שיסייעו בהבנת סעיפי הצוואה.

עקרונות דיני הירושה והצוואה במשפט העברי

על פי המשפט העברי, התורה היא שקובעת מי הם יורשיו של אדם ולא המוריש. סדר הירושה שקבעה התורה הוא שהבנים יורשים בשווה את נכסי אביהם ורק אם אין בנים הבנות יורשות. כמו כן, הבן הבכור יורש פי שניים בחלק היחסי שמגיע לכל אחד מהיורשים[1]. האישה אינה יורשת את בעלה אבל הבעל יורש את אשתו והוא קודם לכל בירושתה[2]. אמנם הראשונים נחלקו בשאלה, האם הבעל יורש את אשתו מדין תורה[3] או מתקנת חכמים[4], אך מוסכם על הכול שזו ההלכה, וכפי שנפסק בשולחן ערוך[5] בלשון סתמית: "הבעל יורש את אשתו".

את סדרי הירושה האלה אין המוריש יכול לשנות ואינו יכול לצוות נכסיו לאחרים, שכן לאחר מותו אין הוא עוד בעלים על רכושו. לשון אחר, עם מות המוריש עובר עזבונו אוטומטית ליורשיו על פי דין, ואין לצוואתו תוקף משפטי. וכך פוסק הרמב"ם^[6]:

אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולא לעקור הירושה מן היורש אף על פי שזה ממון הוא, לפי שנאמר בפרשת נחלות: "והיתה לבני ישראל לחקת משפט". לומר שחוקה זו לא תשתנה, ואין התנאי מועיל בה.

זו הסיבה שדיני הצוואה של המשפט העברי מבוססים על טכניקה שבה נכסי המוריש מועברים במתנה למוטבים עוד בחייו. אחת הדרכים לעריכת צוואה בשיטה זו היא "מתנת בריא", שאינה שונה במאומה ממתנה רגילה, אלא שהמצווה מוסיף תנייה שהמתנה תחול רגע לפני מותו, או שהוא נותן לזוכים "גוף מהיום ופירות לאחר מיתה". על פי דיני המתנה, על המצווה לעשות מעשה קניין^[7] כדי להעביר את הבעלות.

על אף שחז"ל הכירו בתוקפם של דרכים משפטיות אלו לעקיפת סדרי הירושה של פי דין, דעתם לא הייתה נוחה מהם, כפי שאומר אחד מגדולי האמוראים בתלמוד^[8]:

אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, לא תיהוי בעבורי אחסנתא, אפילו מברא בישא לברא טבא, דלא ידיעא מאי זרעא נפיק מיניה, וכל שכן מברא לברתא [=חכם חריף, אל תהיה בין מעבירי הירושה, אפילו מבן רע לבן טוב, כי אין לדעת איזה צאצא ייצא ממנו, וכל שכן מן הבן לבת].

לכן אנשים שומרי תורה נהגו במשך הדורות שגם אם הם משנים את סדרי הירושה על פי הדרכים שהתוו חז"ל, הם משאירים חלק מן הירושה, ולוּ מזערי, שיחולק בהתאם לסדרי הירושה המקוריים, כדי שלא לבטל לחלוטין את חלוקת הירושה לפי דין תורה. וכפי שמעיד הרשב"ץ (ר' שמעון בן צמח דוראן, אלג'יר, המאות הי"ד-ט"ו) בעניין זה^[9]:

ובטופסי שטרות לראשונים ז"ל יש שיור [ליורשים שמדין תורה] ד' זוזי, וכתב גאון ז"ל דמשום כדי שתהא רוח חכמים נוחה הימנו.

מן הכלל אל הפרט

בצוואה ההדדית שבנידון דידן, בסעיפים 1 ו-3 מוצהרת כוונת המצווים באשר לחלוקת הירושה, ומסעיף 4 ואילך מפורטות הטכניקות ההלכתיות שעל פיהן ניתן תוקף לצוואה. באופן כללי נאמר, שהטכניקה המרכזית שננקטה היא "מתנת בריא" שנזכרה לעיל[10].

סעיף 1 כולל שלש הוראות: (א) מי מבני הזוג שייפטר מן העולם ראשון, הרי הוא מעביר לבן זוגו את חלקו בנכסים; (ב) לאחר פטירת האחרון מבין בני הזוג כל ילדיהם (כולל הבכור והבנות) יחלקו בשווה את הנכסים; (ג) מהסדר זה מוחרג חלק מן הנכסים כמפורט בסעיף 5.

מסעיף 1 ניתן לראות שכוונת בני הזוג לשנות מסדרי הירושה שלפי דין תורה המקורי, שהרי במקרה שהבעל ימות לפני אשתו תזכה היא בנכסים, בעוד שכאמור לפי דין תורה אין האישה יורשת את בעלה. כמו כן ירושת הילדים בשווה לאחר פטירת הוריהם אינה לפי דין תורה שהרי היא כוללת גם את הבנות (כמפורט בסעיף 6) שאינן יורשות לפי דין תורה כשיש בנים. לכן בני הזוג השאירו חלק מנכסיהם שהוגדרו בסעיף 5 שיחולקו לפי סדר הירושה שעל פי דין תורה המקורי, כדי שלא להיות בין אלה שאין רוח חכמים נוחה מהם, כפי שהוסבר לעיל בדברי הרשב"ץ.

פרשנות סעיף 5 לצוואה - רישא

וזוהי כוונת הרישא של סעיף 5: "מוצא ממתנה זו את ספרי הקודש והתפילין אשר לנו ועוד 10% מהדירה ברחוב ... שיישארו ליורשי דאורייתא". כלומר, על ספרי הקודש והתפילין ועוד 10% מהדירה לא תחול הטכניקה של "מתנת בריא" המאפשרת שינוי מדין התורה המקורי, אלא הם יחולקו בין היורשים, לפי דין תורה. ניכר שאין הכוונה במילים "יורשי דאורייתא" לאלו שיורשים מדאורייתא דווקא, ולהוציא את היורשים מדרבנן, אלא ברור בעליל שהכוונה היא לאלו שיורשים על פי ההלכה ולהוציא את המקבלים במתנה את הנכסים (אף שגם "מתנת בריא" היא טכניקה הלכתית מקובלת כפי שהוסבר).

לאור האמור, שאלת חלוקת הירושה של החלק שהוחרג בסעיף 5 תלוי בשאלה מי מבין בני הזוג ימות ראשון, שכן יש לזכור שלפי דין תורה הבעל יורש את אשתו ואילו האישה אינה יורשת את בעלה:

א.      אם הבעל ימות ראשון, אשתו תקבל את כל הנכסים למעט האמורים בסעיף 5, שהרי היא אינה יורשת את בעלה על פי דין תורה המקורי. הבנים הם שיירשו את הנכסים האמורים בסעיף 5 בשווה כשהבכור יקבל פי שתיים מחלקו היחסי של כל אחד מהבנים, והבנות לא תיטולנה דבר בחלק זה של הירושה.

ב.      אם האישה תמות ראשונה, בעלה יקבל את כל הנכסים, כולל אלו האמורים בסעיף 5, שהרי כאמור לעיל לפי ההלכה הבעל יורש את אשתו והוא קודם לכל בירושתה. אין הבעל בגדר מקבל מתנה, ובכך מתקיים רצון בני הזוג לקיים דין ירושה על פי דין תורה, כלומר על פי ההלכה. לאחר מות הבעל, כלל הילדים יקבלו את הנכסים ויחלקו בהם בשווה, למעט הנכסים האמורים בסעיף 5 שיחולקו בין הבנים כפי שנזכר באופציה א, כדי לקיים בחלק זה דין הירושה על פי ההלכה. 

במקרה שלפנינו התרחשה אופציה ב ועל כן צודק הבעל הטוען, שהחלק שהוחרג בסעיף 5 מגיע לו, מאחר שעל פי דין תורה הוא היורש את אשתו.

יתר על כן, יש להטעים שהוספת סעיף 5 בצוואה הדדית זו, לא הייתה נדרשת מבחינה הלכתית כל עוד הבעל בחיים, והיא הוספה בו רק כדי לקבוע מה ייעשה בעיזבון כשימות הבעל, שכן מדין תורה כאשר אשתו מתה הלא הוא היורש הבלעדי. קביעה זו מתחזקת לאור הסיפא של סעיף 5, וכפי שנסביר להלן.

פרשנות סעיף 5 לצוואה - סיפא

על פי המשפט העברי כאשר יש ספק בכוונתו של אדם הנותן מתנה, הכלל הוא שיש לאמוד מה הייתה כוונתו ולפי זה תתקיים המתנה. התלמוד[11] אומר שאם אדם כתב במתנה את כל נכסיו לאשתו ויש לאותו אדם גם יורשים, מתעורר ספק באשר לתוקפה של המתנה, שכן הייתכן שהלה נישל לחלוטין את יורשיו מנכסיו?! ולכן הנחת התלמוד היא שלא התכוון לתת לה את כל נכסיו, אלא רק למנות אותה כמנהלת העיזבון ("אפוטרופא"). אכן אם לא נתן לה את כל הנכסים אלא השאיר חלק מהם ליורשיו, ביטא בכך הבעל בבירור שהתכוון למתנה גמורה ולא התכוון לעשותה אפוטרופא. וכך פוסק הרמב"ם[12]:

לעולם אומדין דעת הנותן, אם היו הדברים מראין סוף דעתו עושין על פי האומד אף על פי שלא פירש... וכן הכותב כל נכסיו לאשתו ... לא עשאה אלא אפוטרופא על יורשיו... ואם שייר כל שהוא בין קרקע בין מטלטלין קנתה כל שכתב לה.

מעתה, מובן מה פשר הסיפא של סעיף 5: "וגם שיירתי אותם כדי שלא יהיה בכלל כותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא אלא למתנה גמורה אני מתכוון".

כלומר, הבעל מצהיר כאן שהסיבה שהשאיר את הנכסים המנויים בסעיף 5 ליורשים, היא לא רק כדי לקיים באותו חלק את סדרי הירושה לפי דין תורה, אלא גם כדי שאשתו אכן תוכל לזכות במתנה. שהרי כאמור לעיל במקרה שהבעל ימות לפניה, הרי הוא נותן לאשתו את הנכסים ב"מתנת בריא", ואם היה כותב שהוא נותן לה את כל הנכסים בעוד שיש לו יורשים על פי דין, היא לא הייתה זוכה במתנה, אלא הייתה נחשבת כמי שמונתה על ידי בעלה כמנהלת העיזבון בלבד.

סיכום ומסקנה

עולה מדברינו, שמנקודת המבט ההלכתית סעיף 5 נדרש בצוואה הדדית זו רק למקרה שהבעל ילך לעולמו, שרק אז נדרש להותיר חלק אשר יחולק על פי דין תורה, בעוד שכאשר האֵם היא שהולכת לעולמה, בין כך ובין כך הבעל הוא יורשה הבלעדי על פי דין תורה.

נמצא, שעל פי המשפט העברי כוונת הצוואה שלפנינו היא שסעיף 5 יחול רק לאחר פטירת הבעל ולכן צודק הבעל בטענתו שכיון שאשתו נפטרה והוא חי וקיים, כל הנכסים עוברים ל