צוואה על פי ההלכה לנוכח הוראות חוק הירושה*

מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה

נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
כ"ה בכסלו תשע"ז
25 בדצמבר 2016

לפני הרשם לענייני ירושה הוגשה בקשה לצו קיום צוואה בעדים על שם פלונית ז"ל, שהזוכים בה הם גיס המנוחה (אחי בעלה) ואשתו. בסעיף 2 לצוואה מודה המנוחה בהלוואה בסך 200,000 דולר שקבלה מגיסהּ, ומצוין שהגיס מוותר על פירעון ההלוואה אם תינתן לו ירושת המנוחה. סעיף זה עומד לכאורה בסתירה לסעיף 8 לחוק הירושה, האוסר על הסכם בדבר ירושתו של אדם. לטענת הזוכים, אין מדובר בעסקה בצוואה אלא בנוסח המקובל על יהודים המבקשים לערוך את צוואותיהם בהתאם לדין תורה, אשר על כן אין לראות סתירה בין הצוואה לחוק.

מאחר שהמבקשים מסתמכים על המשפט העברי, נתבקשתי לחוות דעתי בנושא.

אקדים ואומר כי מסקנתי היא כי סעיף 8(א) לחוק הירושה אינו עילה לדחות את בקשת הזוכים משום שאין סתירה בינו ובין הצוואה שלפנינו. להלן נימוקיי.  

א.    תכלית החוק

זה לשון סעיף 8(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965:

הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם - בטלים.

תכליתו של סעיף זה התפרשה על ידי בית המשפט העליון כהגנה על המצווה, שעלול לבצע עסקאות בענייני ירושתו מתוך לחץ ולכבול את עצמו עד סוף ימיו. המחוקק בחר לאפשר לאדם להיות חופשי בחלוקת עזבונו עד יום מותו.

כפי שציין בא כוחם של הזוכים (סעיף 3 לתגובת המבקשים), פסק הדין המנחה בפרשנות סעיף זה הוא ע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, פ"ד כט (2) 757 (12.8.75) שם כותב השופט חיים כהן (פסקה 9):

סעיף 8(א) לחוק הירושה מגביל את חופש החוזים: פשיטא שיש לפרשו על דרך הצמצום המירבי והקפדנות החמורה.

ראוי להביא גם את דברי כבוד השופט קיסטר (ע"א 155/73 שרון נ' ליבוב, פ"ד כח(2) 673, 676 (1974):

ברור שהמחוקק לא רצה לתת אפשרות למוריש לקשור עצמו בדבר ירושתו על-ידי כל סידור או הסכם אלא לתת לו אפשרות לצוות באופן שיוכל לחזור בו מצוואתו כרצונו עד יום מותו.

לא קשה להסביר את טעמו של דבר. ראשית, המחוקק סבר שאדם אינו יודע את מידת ימיו ומה יהיו צרכיו עד לרגע האחרון. ושנית, אדם עלול, בזמן שהוא שרוי במצב-רוח מסויים, לקשור עצמו ואף למסור את השליטה או זכויות ברכושו לאדם מסויים כבר בחייו, ולאחר זמן יראה ששגה ויבקש לחזור בו ואם לא תהיה לו האפשרות לשנות את החלטתו, יהיה מן הצועקים ואינם נענים; והמחוקק רצה למנוע זאת. על-כן קבע המחוקק, שאדם יכול לעשות דיספוזיציה לאחר מותו רק על-ידי צוואה, המקבלת תוקף רק עם פטירתו, ועד אז יוכל לשנותה כל-אימת שירצה.

פרופ' שמואל שילה ז"ל[1] עומד גם הוא על כך שתכליתו של הסעיף הוא לשמור על חופש המצווה ולמנוע כל התחייבות הבאה לכבול את ידיו. שילה מביא את דבריה של השופטת בן פורת (ד"נ 39/80 גניה ברדיגו נ' צבי פדרליין, פ"ד לה (4) 185, 6.8.81), היפים לענייננו:

ההשקפה, כי כשם שאדם יכול לקשור את עצמו בהסכם מחייב משך חייו, כך אין סיבה לא להניח לו להתקשר בהתקשרות מחייבת גם בנושא הירושה לאחר מותו, היא, כמובן, לגיטימית. אולם, עלי מקובלת המדיניות, שמצאה ביטוי בסעיף 8(א) לחוק, ולפיה יש לשמור מכל משמר על הפריווילגיה של כל אדם להחליט כחפצו למי יעבור רכושו לאחר תום ימיו. ברגע של חולשה ומצוקה או אינטרס חולף עשוי הוא לחתום על הסכם, שמשמעותו (הישירה או העקיפה) היא העברת יורש מירושתו או הפיכתו ליורש של מי שאינו יורשו על-פי דין או צוואה. הסכם כזה יש לראות כבטל, ובכך למנוע סיכול כוונתו של המחוקק והמדיניות בה בחר.

לסיכום, עולה כי "סעיף זה בא להעמיד על נס את החופש לצוות ופוסל התחייבויות הבאות לכבול את ידיו של המצווה. המחוקק קיצוני בהשקפתו שאדם חפשי לצוות כראות עניו או לשנות את צוואתו בכל עת, ואף הסכם או התחייבות מצידו אינם יכולים להצר זכות יסודית זו"[2]. המתחייב מכך הוא שכאשר חשש זה איננו קיים, ויכול המצווה לחזור בו עד יום מותו, אין לפסול את הצוואה.

כפי שנבאר להלן, בנדון דידן חשש זה אינו קיים, שכן המצָווה אמנם ציוותה את עיזבונה לזוכים בתמורה כביכול למחילת חוב, אך צוין במפורש שהיא יכלה לחזור בה מצוואה זו עד יום מותה.

ב.     ניתוח נוסח הצוואה

סעיף 2 לצוואה אינו אלא קונסטרוקציה הלכתית, הבאה לאפשר לאדם לצוות גם נכסים שאינם בידו בעת כתיבת הצוואה.  

כדי שיובן הצורך בקונסטרוקציה הלכתית זו, נסביר תחילה את עקרונות דיני הירושה במשפט העברי[3]. על פי המשפט העברי, רשימת היורשים היא רשימה סגורה שאין להוסיף עליה או לגרוע ממנה, ואין אדם יכול להוריש למי שאינו מוגדר כיורש על פי דין תורה. למשל, אין אדם יכול לצוות כי אחיו יירש אותו, אם למוריש עצמו יש בן, משום שאם יש בן, דין תורה קובע שהבן יורש ולא האח.

עם זאת, יכול אדם לתת מתנה מחיים, ובכך לעקוף את דיני הירושה. אמנם גם פתרון זה אינו נוח לכאורה, משום שהמתנה חלה מיד ולא יוכל שוב הנותן לעשות שימוש בנכסיו. אלא שההלכה מכירה במתנה הניתנת "מהיום ושעה אחת לפני מותי", כלומר שהמתנה תחל מעתה, אך תיכנס לתוקף רק סמוך לפני מות המצווה. כך יכול אדם להמשיך לעשות שימוש בנכסיו גם לאחר כתיבת ה"צוואה", ויכול אף למכרם ולא להשאירם למקבל המתנה, ויזכה בה מקבל המתנה רק עם מותו של הנותן. בטכניקה זו, להלכה אדם לא הוריש מנכסיו, אלא נתן מתנה, אף שלמעשה מדובר בצוואה.

אולם, טכניקה זו לבדה אינה משמשת תחליף מושלם לצוואה, שכן היא מוגבלת לנכסים שהם ברשות המצווה בזמן הצוואה ולא כלולים בה נכסים עתידיים, משום שהכלל במשפט העברי הוא ש"אין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו"[4].

על מנת לצוות למי שאינו יורש על פי דין גם נכסים שיגיעו לבעלותו של המוריש לאחר עריכת ה"צוואה", נעשה במשך הדורות – כולל עד ימינו אנו - שימוש בתחבולה משפטית המיוסדת על התחייבות חד צדדית המכונה "אודיתא" – הודאה על קבלת הלוואה כביכול. ב"אודיתא", אדם מודה על חוב כלפי חברו, למרות שלא לווה ממנו, ובכך הוא יוצר התחייבות תקפה[5]. על ידי התחייבות זו, אדם יכול לשעבד נכסים שיהיו לו מכאן ולהבא, ובכך יכול הוא לעקוף את הקושי המשפטי הקיים במתנה הניתנת "מהיום ושעה אחת לפני מותי".

וכך הנוהג בצוואה; אדם מודה שהוא חייב לזוכה בצוואה סכום כסף גבוה, ובד בבד נכתב בצוואה כי הזוכה מוחל לו על חוב זה בתנאי שיורשיו (של המצווה) יתנו לו חלק מן הירושה. לשון אחר, אין מדובר כאן בהלוואה אמתית, אלא בהודאה עליה כביכול, כשכל כוונתו של המוריש אינה אלא לצוות לזוכה מירושתו[6]. זו הדרך היחידה על פי המשפט העברי העומדת לרשותו של אדם המבקש לצוות גם נכסים שאינם ברשותו בעת כתיבת הצוואה.

וזו דרכה של הצוואה שבפנינו: בסעיף 1 כתבה המנוחה את אשר ברצונה לצוות לגיסה וגיסתה. אך מכיוון שאין הגיס והגיסה יורשים על פי דין, אין היא יכולה לצוות להם אלא את הנכסים שברשותה בעת עריכת הצוואה, ולא את הנכסים שיגיעו לרשותה מכאן ולהבא. הפתרון למגבלה זו בא בסעיף 2, בדמות הודאה על הלוואה (אף שהלוואה כזו לא הייתה מעולם), ובד בבד "המלווה" כבר מחל על חוב זה אם יינתן לו מה שכתוב בסעיף 1.

גם אם לא די בהסבר שפורט לעיל כדי לשכנע שאין בצוואה סתירה להוראת סעיף 8(א) לחוק, בצוואה דנן נכתב בצורה מפורשת שיכולה המצווה לחזור בה עד יום מותה.

כך נכתב בשורה 5 לצוואה:

[והנני מקנה... במתנת בריא...] מהיום אם לא אחזור בי.

ולהלן בשורה 8 לצוואה:

ותהיה צוואה זו תקיפה כל עוד לא אחזור ממנה במקצתה או כולה עד שעה אחת לפני מותי בכתב ובפני עדים.

על אף שתנאי זה לא היה מצוי בנוסחי הצוואות בדורות שעברו, מנסחי הצוואות בדור האחרון היו ערים לצורך לאפשר למצווה לחזור בו מן הצוואה, ועל כן הוסיפו אותו[7]. הרב יעקב ישעיהו בלויא (מחבר הספר "פתחי חושן" שהוזכר על ידי המבקשים), מעיר אמנם שתנאי זה אינו נקי מספיקות[8], אך למעשה שילב אותו בנוסח הצוואה שלו[9].

ג.      סיכום

לסיכום, עולה מן המקורות כי נוסח הצוואה אינו אלא נוסח המקובל על יהודים שומרי מצוות, שתכליתו לאפשר לאדם לצוות מנכסיו לאחר מותו לאדם שאינו יורש על פי דין תורה. בשל קשיים משפטיים שונים הנובעים מדיני הירושה ומדיני הקניין במשפט העברי, הצוואה נעשית בדרך של הודאה על חוב, המותנית בוויתור על החוב באם יקבל "המלווה" חלק בעיזבון. לאור העובדה כי הצוואה דנן מאפשרת למצָוָוה לחזור בה עד יום מותה, אין לראות סתירה בינה ובין סעיף 8(א) לחוק הירושה, הבא להגן על החופש לצוות.

לאור האמור אני סבור שסעיף 8(א) אינו עילה לדחות את בקשת הזוכים, ויפים לכאן דברי השופט אנגלרד[10]:

מאחר שעל פי ההלכה היהודית, דרך המתנה היא הדרך החוקית היחידה לחלוקת העיזבון שלא על פי כללי הירושה שבדין תורה, יש לתפוס את מהות העסקה הזאת כצוואה אמיתית במובן חוק הירושה האזרחי. לפי גישה זו, מה שנדרש מיהודי שומר תורה ומצוות החפץ להסדיר את ענייני ירושתו על פי כל דקדוקי ההלכה, הוא להקפיד על כללי הדין האזרחי הנוגעים לצוואות. כללים אלה הם ליברליים, ואין למצוא בהם שום פגיעה בחירותו של יהודי לנהוג על פי דין תורה. הפרקטיקה מצאה ומציעה נוסחאות מוכנות, היוצאות ידי חובת שתי המערכות הנורמטיביות.