דין "יכיר" - מקורו, יסודו, היקפו וסייגיו*

מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה

נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
ירושלים כ"ז באייר, תש"ע
11.5.10

סעיף 28ה לחוק מידע גנטי, התשס"א-2000, קובע שבית המשפט לא יורה על עריכת בדיקת רקמות בקטין, אם בדיקה זו עלולה לפגוע בכשרותו לנישואין על פי דין תורה. אולם, על פי דין תורה יש דרכי הוכחה אחרות לקביעת ממזרות, ורוח החוק מחייב להישמר אף מהן.

אחת מדרכי הוכחה אלו היא דין "יכיר", שעל פיו בכוחו של אדם על פי הצהרתו בלבד לגרום לממזורו של ילדו. מכאן מובן, שהשמעת ראיות וטענות בסכסוכי אבהות, עלולות להיות הרות אסון לקטין נשוא הסכסוך, ועל בית המשפט הדן בעניין להיזהר שלא לאפשר השמעת ראיה שתוצאתה עלולה לפגוע בו לא פחות, ואולי אף יותר, מאשר בדיקת רקמות.

לדין "יכיר" השלכות בתחומים רבים במשפט העברי: יוחסין, מזונות, ייבום וחליצה, ירושה, פסולי כהונה ועוד. בחוות דעת זו אתמקד בשאלת נאמנותו של האב לטעון לאבהות על ילד או להכחישה, טענות שבנסיבות מסוימות עלולות, כאמור, להביא להכרזת הילד כפסול חיתון[1].

א.   המקור הנורמטיבי לדין "יכיר" והיקפו

המשנה במסכת קידושין אומרת[2]:

האומר בני זה ממזר - אינו נאמן; ואפילו שניהם מודים על העובר שבמעיה: "ממזר הוא" - אינם נאמנים, רבי יהודה אומר: נאמנים.

התלמוד מציין את המקור לדעתו של ר' יהודה[3]:

רבי יהודה אומר: נאמנים. כדתניא: "יכיר" - יכירנו לאחרים, מכאן אמר רבי יהודה: נאמן אדם לומר זה בני בכור; וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור, כך נאמן אדם לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה.

מדברי רבי יהודה נראה שהאב נאמן בשני מקרים: האחד, הכרת הבכורה של אחד מילדיו, אף אם זו תביא להכרזת ילדיו מאשתו הנשואה המבוגרים ממנו כממזרים; והשני, אמירה ישירה שבנו פסול כהונה (והוא הדין כנראה אם הוא אומר עליו שהוא פסול קהל).

דינו של ר' יהודה, שכדעתו נפסק להלכה, מתבסס על מה שנאמר בתורה:

כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה (דברים כא, יז).

פשוטו של מקרא עוסק באב שיש לו שתי נשים – אהובה ושנואה, ובנו הבכור מן השנואה. התורה מזהירה אותו שלא להעדיף את בן האהובה על פני בן השנואה, אלא בן השנואה הוא שיירש פי שניים, מכיוון שהוא הבכור[4]. אולם, על דרך מדרש הלכה הסיקו חכמים שהאב נאמן גם לגבי כשרותו של הבן לבוא בקהל.

פרשני התלמוד הראשונים נחלקו בשאלה, כיצד לומד ר' יהודה את דינו מהפסוק. כפי שנראה להלן, חילוקי דעות אלו גוררים אחריהם נפקויות הלכתיות אשר להיקפו של הדין.

הפרשנות המצמצמת ביותר את נאמנותו של האב לפסול את בניו היא של רבי יהודאי גאון[5]. לדידו, הפסוק אינו מסמיך את האב אלא להכיר מי מבניו הוא הבכור, ורק בכגון זה הוא נאמן לגרום לפסילתם של ילדיו המבוגרים ממנו, אך פסילה שלא על ידי הכרת בכורה אינה אפשרית[6]. לדבריו, הגמרא[7] נמנעת מלציין שהלכה כר' יהודה, אלא פוסקת שהלכה כרב נחמן בר יצחק, שהסכים עם דינו של ר' יהודה רק בחלק הראשון של דבריו, זה העוסק בהכרת הבכורה, ולא עם החלק השני, העוסק בפסילה ישירה.

הטור מרחיב את תחולת הדין, ואומר שהאב נאמן גם כאשר הוא מכחיש את אבהותו, ולאו דווקא בדרך של הכרת בכורה[8], אבל אינו נאמן לפסול את בנו פסילה ישירה, כלומר אינו נאמן לומר שבן זה נולד לו מאחת מן העריות והוא ממזר:

...אבל האב שאומר על העובר שאינו ממנו או על א' מבניו שאינו בנו נאמן לפוסלו והוא ממזר ודאי[9].

גישה הפוכה מן הגישות הקודמות מצאנו אצל רבי ישעיה דטראני הזקן[10] ונכדו רבי ישעיה האחרון[11]. הם סבורים, שדעת ר' יהודה שאין האב נאמן אלא לפסול את ילדיו פסילה ישירה (כגון שהוא אומר שאמם אסורה עליו[12]), אך אם הוא מכחיש את אבהותו, שוב אינו נאמן לפסול את הילדים, שכן אפשר שאשתו התעברה מנכרי[13]. ראשונים אלו מפרשים שהכרת הבכורה בה עוסק הפסוק אינה אלא נאמנות האב לקבוע סדר חדש בין ילדיו, גם אם אלו היו מוחזקים בסדר אחר (כאשר קביעתו מסתדרת עם ההיגיון), אך אין משמעות הפסוק שהאב נאמן לומר שהקטן שבילדיו הוא הבכור והאחרים אינם ילדיו.

ויש מן הראשונים המרחיבים מאוד את נאמנות האב לפסול את ילדיו, ופוסקים הלכה כר' יהודה בכל דבריו. לדעתם, האב נאמן לפסול את בנו הן על ידי הכחשת אבהות, הן באמירה שבנו נולד מאחת מן העריות[14]. כך פסק לדוגמה הרמב"ם[15]:

...האב שהוחזק שזה בנו ואמר "בני זה ממזר הוא" - נאמן...... וכשם שנאמן לומר "בני זה בכור" כך נאמן לומר "בני זה ממזר או בן גרושה או בן חלוצה". וכן אם היתה אשתו מעוברת נאמן לומר "עובר זה אינו בני וממזר הוא" ויהיה ממזר ודאי.

במחלוקת זו בדבר היקפו של דין "יכיר" מקובל לפסוק הלכה כשיטתו המרחיבה של הרמב"ם, אך פוסקים רבים מציינים שניתן לצרף להיתר את הדעות המצמצמות[16].

יש לציין, שכדי שאדם יהיה נאמן לפסול ילד מלבוא בקהל עליו להיות מוחזק כאביו[17], או לפחות כבעלה של האם בתקופה הרלבנטית; אישה הטוענת שהילד הנידון הוא בנו של אדם כלשהו שלא היה מוחזק כאביו[18], או אדם הטוען שהוא אביו של הילד, אינם נאמנים לפוסלו[19].

עוד יש לציין שדין "יכיר" אינו נותן נאמנות לאם בדבר כשרות הילד לקהל או בשאלת האבהות[20]. 

למותר לציין, שאין לאב נאמנות מדין "יכיר" כשהוא מבסס את דבריו על השערות בעלמא[21]. בדומה לכך, אין האב נאמן כשטענתו מסופקת, לפי שלשון "יכיר" משמעותה הכרה ברורה[22]. לכן, אין האב נאמן לטעון שהילד איננו ממנו אלא כאשר הוא טוען שלא קיים יחסי אישות עם אשתו בתקופה הרלבנטית, שאם לא כן טענתו היא ספק בלבד. לא זו בלבד, הוא אף ייחשב כאביו של הילד בוודאות, לפי הכלל "רוב בעילות אחר הבעל"[23]. ואף אם האב אומר את דברו בצורה וודאית, אין הוא נאמן כאשר ניכר שהוא עושה כן על פי עצת עורך דינו, או שדבריו אינם נשמעים אמינים מסיבה אחרת[24].

ב.   יסודו המשפטי של דין "יכיר"

דיני הראיות במשפט העברי שונים לחלוטין מדיני הראיות במשפט הישראלי. במשפט הישראלי הכל כשרים להעיד[25] (למעט חריגים בודדים[26]), אם כי  בסמכותו של בית המשפט לייחס משקל נמוך או אפסי לעדות שהתקבלה[27]. לעומת זאת, במשפט העברי, בית המשפט רשאי אמנם לפסול ראיה אם זו לא נראית לו אמינה[28], אבל משנתקבלה ראייה - על בית המשפט לסמוך עליה ללא עוררין. עם זאת, כללי הקבילות מונעים קבלת עדות מאנשים מסוימים. באופן זה נפסלות עדויותיהם של: עד אחד; קרוב משפחה; עבריין (רשע); אישה; נכרי; בעל אינטרסים ("נוגע"); ועוד[29].

לאור זאת, דין "יכיר" איננו עולה בקנה אחד עם דיני הראיות, שכן האב מעיד יחידי על מעמדו של בנו, וכלל הוא ש"על פי שניים עדים יקום דבר" וכן קרוב פסול לעדות. יש פוסקים שהסיקו מכך שדין "יכיר" הוא דין נפרד מדיני עדות ("גזירת הכתוב"), ודיני העדות אינם חלים עליו[30]. אולם, יש מהפוסקים שכתבו שדין "יכיר" הוא מקרה חריג של עדות, וכל דיני העדות חלים עליו, למעט כשרותו של האב (היינו שהוא כשר למרות היותו קרוב ויחיד)[31]. יש שהסבירו שההצדקה לנאמנות חריגה זו היא שירדה תורה לסוף דעתו של האב, שלא יכחיש את אבהותו על בנו[32].

הפוסקים אשר אינם רואים את דין "יכיר" כחלק מדיני עדות, מרחיבים במקרים רבים את נאמנותו של האב, שכן לדעתם נאמנות זו אינה כפופה לכללי הקבילות הנוקשים של דיני עדות. וכך למשל:

• עדים נאמנים להעיד על מה ששמעו מפי האב[33], וכן גם, האב יכול לבסס את טענתו על דברי אחרים (או על דברי אם הילד)[34], וזאת בשונה מן הכלל המקובל בדיני עדות ולפיו עד מפי עד אינו נאמן.

• הנתבע לאבהות נאמן להכחיש את אבהותו מדין "יכיר", אף אם כתוצאה מכך הוא פוטר את עצמו מחיוב מזונות[35], וזאת בשונה מן ההלכה לפיה "נוגע" אינו כשר לעדות. לא כן סוברים הפוסקים הרואים את דין "יכיר" כחלק מדיני עדות, לדעתם אין האב נאמן כאשר יש לו אינטרס בפסילת בנו או בהכחשת אבהותו[36]. עם זאת, כולי עלמא לא פליגי שאין האב נאמן מדין "יכיר" כאשר שאלת האבהות נידונה רק כשאלה שבגררא במהלך דיון אחר, כגון כאשר האב נתבע לזון את בנו, והכחשת האבהות באה כדי לפטור את עצמו ממזונות[37].

• עבריין ("רשע") נאמן מדין "יכיר"[38]. לא כן דעתם של הפוסקים הסבורים שעל דין יכיר חלים בעיקרון דיני עדות[39].

• יש אומרים שההכרה אינה צריכה להיות בדיבור דווקא, אלא אף בכתב, בתנועות ידיים או בהבעות פנים וכיוצא בזה ("רומז")[40], שהרי ההכרה אינה עדות.

עם זאת, הגישה שאינה רואה בדין "יכיר" כחלק מדיני עדות אינה מביאה תמיד לידי חומרה, שכן לפי גישה זו אב שהכיר את בנו כממזר יוכל לחזור בו מדבורו אם יביא "אמתלא [=הצדקה]" לשינוי בדבריו[41]. לא כן לפי הפוסקים הרואים את דין "יכיר" כחלק מדיני העדות. לדעתם, אין הוא יכול לחזור בו מדיבורו, בהתאם לכלל בדיני עדות "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד"[42].

השאלה אם דין "יכיר" הוא חלק מדיני עדות, משפיעה גם על חובת האב להעיד על מעמדו של בנו. דעת רבי חיים מוולוז'ין[43] היא שדין "יכיר" אינו חלק מדיני עדות, ועל כן אין על האב חובה להעיד על בנו.

יש לציין כי בפסיקת בתי הדין ניתן למצוא תמיכה לגישה שדין "יכיר" איננו בגדרי עדות[44], אם כי יש פסקי דין שנוטים לפסוק כדעה שדין "יכיר" הוא חלק מדיני עדות[45].

ג.  סייגים לדין יכיר

התלמוד קובע שהאב נאמן לפסול את בנו אך ורק כאשר אין לבנו ילדים עדיין. כאשר פסול בנו גורר אחריו את פסול נכדיו שכבר נולדו לבנו, אינו נאמן אף לא על בנו[46]:

מעשה באחד שבא לפני רבי יהודה, ואמר לו: נתגיירתי ביני לבין עצמי, אמר לו רבי יהודה: יש לך עדים? אמר ליה: לאו. יש לך בנים? אמר לו: הן. אמר לו: נאמן אתה לפסול את עצמך, ואי אתה נאמן לפסול את בניך... רבינא אמר, הכי קאמר ליה [= כך אמר לו]: יש לך בנים? הן; יש לך בני בנים? הן; אמר לו: נאמן אתה לפסול בניך, ואי אתה נאמן לפסול בני בניך. תניא נמי הכי, ר' יהודה אומר: נאמן אדם לומר על בנו קטן, ואין נאמן על בנו גדול. ואמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לא קטן - קטן ממש, ולא גדול - גדול ממש, אלא קטן ויש לו בנים - זהו גדול, גדול ואין לו בנים - זהו קטן[47].

וכך לשון התוספות[48]:

אומר ר"י דהכי פירושו:

נאמן אתה לפסול בניך – פירוש, כשאין לו אלא בנים ואין לו בני בנים.

ואי אתה נאמן לפסול בני בניך - כשיש לו בני בנים אין נאמן לפסול אפילו בניו.

דאין סברא לומר שיהיו בניו פסולים ובני בניו כשרים[49]...

כך פסקו גם הרמב"ם[50] והשולחן ערוך[51] (אולם יש להעיר, שרב אחאי גאון כותב בשאילתות שאמנם בני הבנים לא ייפסלו, אך הבנים ייפסלו[52]).

הרמב"ן[53] מסיק מכך שאם עדות האב תפסול גם את אמו של הילד (כגון שהוא מעיד שילדו עבֶד, כך שבהכרח אמו שפחה), אין האב נאמן[54]. יש מהפוסקים שהסיקו מכך שאם הבעל פוסל גם את אשתו בעדותו, כגון שאומר עליה שזינתה תחתיו ועל כן אסורה עליו, אינו נאמן, ויותר מכך לגבי כהן, שכן היא נפסלת אף אם נבעלה באונס[55].

התלמוד הירושלמי מגביל את נאמנותו של האב גם כאשר בנו נשוי[56]:

תני: "נאמן על הגדול ואינו נאמן על הקטן". אי זהו גדול? ר' זעירא אמר: כל שיש לו אשה ובנים. ר' אבהו בשם ר' יוחנן: כל שיש לו אשה.

פרשני הירושלמי[57] מסבירים זאת לאור סוגיית הבבלי, שאין האב נאמן לפסול את בנו, אלא כאשר אין הוא פוגע באחרים, ואילו כשהבן נשוי, הוא אוסר אותו על אשתו[58]. אך יש מי שכתב שהירושלמי חולק על הבבלי, ואין לפסוק הלכה כמותו[59].

סייג משמעותי ביותר לדין "יכיר" הוא, שאם האב החזיק את בנו ככשר, שוב אינו נאמן לפוסלו או להכחיש את אבהותו[60]. החזקת הילד כבנו אינה חייבת שתהיה בדיבור, אלא גם התנהגות האב כלפי הילד כדרך שהורה מתנהג עם בנו (דרך חיבה[61], הילד נקרא לתורה בשמו[62], וכיוצא בזה) ואף שתיקתו של האב משנודע לו על הריונה של אשתו, די בהן להחזיק את הילד כבנו[63]. ויש שאף הרחיקו לכת וכתבו שהכחשת אבהות היא טענת הזדמנות ראשונה, ולכן אף אם אין הילד מוחזק כבנו, אך האב המתין פרק זמן לא סביר ללא הצדקה, כגון שאמר דברים הפוסלים את בנו רק כתגובה לתביעת אבהות מצד אשתו או ילדו, שוב אינו נאמן[64].

ד. תוצאות דין "יכיר"

לדעת הטור והשולחן ערוך[65], אם תתקבל טענת האב, יוכרז הבן כממזר ודאי, בין אם אמר על בנו שהוא ממזר ובין אם הכחיש את אבהותו בסתם. מלשון הרמב"ם, לעומת זאת, דומה שהוא מבחין בין אב הטוען שבנו ממזר ובין אב המכחיש את אבהותו בסתם:

אבל האב שהוחזק שזה בנו ואמר בני זה ממזר הוא - נאמן... וכן אם היתה אשתו מעוברת נאמן לומר עובר זה אינו בני וממזר הוא - ויהיה ממזר ודאי[66].

...אמר האב אינו בני... הרי זה בחזקת ממזר[67].

לדעת הבית שמואל[68] אכן, הרמב"ם חולק בעניין זה על הטור. הוא מסביר שכוונת הרמב"ם היא שאם האב מכחיש את אבהותו בסתם, עולה הספק שמא נתעברה מגוי[69] ועל כן הילד אינו אלא "בחזקת ממזר" (דהיינו, לדעתו, ספק ממזר, שדינו חמור יותר מדין ממזר ודאי[70]), אלא אם כן האם טוענת שנתעברה מגוי, ואז הילד כשר. לעומת זאת, לדעת הטור והשולחן ערוך, כל זמן שהאישה אינה מעלה טענה שנתעברה מגוי, יש להניח שנתעברה מיהודי, וממילא הילד ממזר ודאי[71].

אולם, יש הטוענים שאין הבדל בין דברי הרמב"ם לדברי הטור כלל, וכוונת הרמב"ם כשפסק "הרי זה בחזקת ממזר" היא שהוא ממזר וודאי[72].

רבי עקיבא איגר[73] גם הוא סבור שאין מחלוקת בין הטור והרמב"ם, אלא שלדעתו הטור והשולחן ערוך הם שמודים לשיטת הרמב"ם שהילד ספק ממזר. ופירוש דבריהם "והוא ממזר ודאי" הוא, שלפי טענת האב הוא ממזר ודאי, אך לא כן לדינא, שכן אולי נתעברה מגוי.

אחרים מנסים ליישב בין הטור והרמב"ם, כשהם מעמידים את דבריהם בנסיבות שונות. הרמב"ם דיבר במקרה שהאם שותקת, ועל כן יש מקום להעלות את האפשרות שמא נתעברה מגוי. ואילו הטור דיבר במקרה שהאם טוענת שהילד מבעלה, ושוב לא ניתן לשער שאולי נתעברה מגוי, ועל כן הוא מוכרז כממזר ודאי[74]. ואפשרות אחרת שהועלתה היא, שהטור מדבר במקרה שאין גוי בעיר[75].

הדעת המקובלת בין הפוסקים היא, שאם האם אינה טוענת במפורש שנתעברה מגוי - ומכשירה בכך את בנה - קשה יהיה להחשיב את הילד כממזר ודאי ולהתיר לו לשאת ממזרת[76].

ה.    סיכום

"כי את הבכור בן השנואה יכיר" – חז"ל למדו מפסוק זה שאב נאמן לפסול את בנו ולהכריז עליו כממזר. הדעה הרווחת בין הפוסקים היא שהאב נאמן הן כשהוא מכחיש את אבהותו והן כשהוא מודה באבהותו אך טוען שבנו פסול קהל. אולם ראינו שיטות ראשונים המצמצמות את דין "יכיר" באופנים שונים: יש מי שאומר, שאין האב נאמן לממזר את בניו אלא כתוצאה עקיפה מהכרת בכורה של אחד מבניו (רבי יהודאי גאון); יש מי שאומר שהאב נאמן להכחיש את אבהותו גם שלא על ידי הכרת בכורה, אבל אינו נאמן לפסול את בנו כאשר הוא מכיר באבהותו (טור); ויש מי שאומר להפך, שאין האב נאמן אלא כשהוא מודה באבהותו וטוען שבנו פסול קהל, אך אינו נאמן להכחיש את אבהותו (רי"ד וריא"ז). הפוסקים מציינים שאפשר לצרף דעות אלו לשיקולים נוספים לקולא, כדי לטהר ילד מכתם הממזרות.

רבים מהפוסקים סבורים כי דין "יכיר" אינו חלק מדיני העדות, ולכן לא חלים הדינים הנוקשים של עדות: אין חובה על האב להעיד; "עדות שמיעה" כשרה, וכשרה גם הכרה בכתב או ברמז; אב כשר לומר על בנו שהוא ממזר אף אם הוא עצמו פסול לעדות; ואב נאמן לחזור בו מדבריו אם הוא מנמק את חזרתו.

לדין "יכיר" סייגים שונים. מדין התלמוד אין האב נאמן כאשר פסילת בנו גוררת אחריה פסילת נכדיו, והפוסקים הוסיפו שהוא הדין בכל פגיעה באחרים (כגון פסול האם, ויש אומרים אף כאשר אשתו נאסרת עליו או שבנו נשוי ואשתו נאסרת עליו). סייג חשוב שהעלו מקצת מן הפוסקים הוא, שאין האב נאמן כאשר החזיק את הילד כבנו, ואין הוא נאמן גם כאשר לא העלה את טענת "יכיר" בהזדמנות הראשונה. אולם, יש לציין שסייגים אחרונים אלה אינם מוסכמים על הכל.

אם טענת האב מתקבלת, יש פוסקים האומרים שהילד ממזר ודאי, ויש שאומרים שהוא רק ספק ממזר. בכל מקרה, אם אמו טוענת שנתעברה מגוי, הילד יהיה כשר לבוא בקהל.

הערות: