אשם תורם וחובת הקטנת הנזק* / ד"ר מיכאל ויגודה
דף הבית > משפט עברי > חווֹת דעת משפטיות > נזיקין > אשם תורם וחובת הקטנת הנזק*
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

אשם תורם וחובת הקטנת הנזק*

מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה

נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
ירושלים כ"ד בניסן, תשס"ז
‏12 באפריל, 2007

אשם תורם וחובת הקטנת הנזק*

האם נתבע בנזיקין יכול לטעון להגנתו שיש אשם תורם של התובע למעשה המרמה או הגזלה שעשה?

 

באופן כללי, נראה שיש שני כללים במשפט העברי הרלבנטיים, במידת מה, לעניין:

 

א.   הכלל הראשון עניינו אשם תורם למעשה הנזק, היינו שללא התנהגות הניזוק הנזק לא היה קורה. כלל זה מנוסח בתלמוד: "כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור"[1]. דוגמא לדבר: בהמה האוכלת כלי שהניחו בעליו ברשות הרבים[2], בעל הבהמה פטור מתשלום (למעט דמי ההנאה) מכיוון שהניזוק עצמו נהג באופן משונה שהביא עליו את הנזק. בטעם הדבר כתב חזון איש[3]: "אין הטעם דחשיב המזיק כאנוס... אלא שאין צורת נזיקין בזמן שהניזק מושך עליו את הנזק, וזו פטור כמו שאר הלכות נזיקין, כמו שן ורגל ברשות הרבים וכיוצא בזה".

 

אולם בנדון דידן כלל זה אינו רלבנטי שכן התוספות[4] סייגו שדין זה חל רק בממון המזיק. לא כן ב"אדם המזיק" בכוונת מכוון[5]. בגזילה, כמו בענייננו, הדברים פשוטים וברורים עוד יותר (ונראה שאפילו אם הגזלה נעשתה שלא בכוונה, לא גרע משן ורגל ברשות הרבים המשלמת מה שנהנית).

 

ב.   הכלל השני עניינו מחילה או הסכמה למעשה, היינו שהנתבע טוען שלא עשה את מעשהו אלא מתוך ניתוח התנהגותו של הניזוק שהתפרשה על ידו כהסכמה. מבואר בתלמוד[6] שרשלנות של התובע בנזקי גוף, יכולה להיות עילה לפטור את המזיק מעונש. יסוד הפטור הוא אשמה מופחתת של המזיק שכן מחובתו של הניזק היה למנוע את המשך התגלגלות האירוע. לכאורה דוגמה לכך יש בדין התלמוד[7]: "הניח לו גחלת על לבו ומת – פטור". אבל התלמוד מבאר שפטור זה אינו אמור אלא כשהגחלת גרמה למוות, משום שהקרבן היה צריך להסיר את הגחלת מעל לבו, לא כן בנזקי רכוש ("על בגדו ונשרף – חייב") שכן, אין חובה על הניזוק למנוע את פעולת הנזק. וכפי שמטעים רש"י, זכות הניזוק שלא להסיר את הגחלת ולומר: "אתבעיניה ליה בדינא [=אתבע אותו לדין]").

 

ואולם לכלל זה יש יוצאים מן הכלל[8] ופעמים שגם בנזקי רכוש יש תביעה כלפי הניזוק להקטנת הנזקואם לא עשה כך הדבר מתפרש כמחילה: כך הוא כשמעשה הנזק אינו גורם לנזק מידי ומבורר[9], וכך הוא כשהמזיק לא התכוון להזיק[10].

 

לסיכום. ככלל, הימנעות הניזוק מפעולה שתמזער את הנזק אינה עילה להפחתת החובה של המזיק. ברם, יש נסיבות בהן מחדלו של הניזוק מתפרש כמחילה על הנזק. לענייננו השאלה שצריך לבחון היא האם ובאיזו מידה מתפרשת התנהגות המדינה כהסכמה למעשיו של הנתבע (ובפרט לפי מה שניתן להבין מהנתונים שנמסרו שהרשלנות חרגה מעבר למחדל ואפשר שעלתה כדי שיתוף פעולה של ממש).

 

הערות: 

 

* חוות הדעת נכתבה לבקשתו של עו"ד שמאי בקר, פרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי)

 

[1] בבא קמא כ ע"א. על כלל זה ראה שיינפלד, חוק לישראל, נזיקין, עמ' 269 ואילך, ושם, עמ' 375 ואילך.

[2] ובאופן שאין דרכה לאכול כלי זה כך שאכילתו מוגדרת כנזקי קרן ולא חל עליה פטור של שן ורגל ברשות הרבים.

[3] חזון איש, בבא קמא, סימן ח, ס"ק ז.

[4] תוספות, בבא קמא כז ע"ב, ד"ה אמאי.

[5] תנאי זה שהנזק יהיה בכוונת מכוון עולה מדברי חזון איש, בבא קמא, סימן ח, ס"ק ח, ד"ה שם תוד"ה, ונתבארו הדברים אצל שיינפלד,נזיקין, עמ' 374 הערה 43.

[6] בבא קמא כז ע"א.

[7] בחזון איש (בבא קמא, סימן ח, ס"ק ט) הסתפק האם הפטור משום אונס (שהיה בטוח שהניזק ימנע את השריפה), או משום שאנו מייחסים את מעשה הנזק לניזק.

[8] ראה על כך בהרחבה שיינפלד, נזיקין, נספח ב, עמ' 388.

[9] ראה נתיבות המשפט, סימן קנג, ס"ק ג.

[10] ראה: חידושי הרי"מ, חו"מ, סימן כה, ס"ק א; ערוך השולחן, חו"מ, סימן תיח, סעיף לה.

כמו כן יש מן האחרונים הסבורים שעל הניזוק חלה חובת הקטנת הנזק כשהנזק נגרם על ידי רכושו של המזיק (אלא אם כן המזיק עצמו נכח במקום שאז ברור שעליו החובה להקטין את הנזק הנגרם על ידי רכושו), ראה לדוגמה אבן האזל, הלכות נזקי ממון, פרק ז, הלכה ח. אבל אחרים חולקים וסבורים שאין הבדל בין אדם המזיק לממון המזיק לעניין הקטנת הנזק, ראה לדוגמה קהילות יעקב, בבא קמא, סימן ט, ס"ק א. וראה שיינפלד, שם.