כבוד האדם בענישה*

בעניין תזכיר חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (תנאי מחיה), התשע"א-2010*

מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה

נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
‏א' בכסלו תשע"א
‏8.11.2010

עד היום אין הוראת חוק מחייבת בדבר תנאי כליאה הולמים לאסירים שפוטים, אם כי בתי הסוהר הקפידו על כבודם ורווחתם של אסירים, ואף נקבעו תקנות בעניין. החוק המוצע מבקש לעגן את תנאי כליאתם של אסירים בחקיקה ראשית של הכנסת, וכך הוא מבקש לקבוע הוראות מחייבות בדבר תנאי כליאה הולמים לאסירים, לרבות בנושאי תברואה, לינה, מזון, תאורה, אוורור וטיול, ומעבר לאמור בתקנות סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 לגבי עצורים.

בחוות דעת זו אבקש להציג את עמדת המשפט העברי באשר לכבודו ורווחתו של הנענש, וכפי שיפורט להלן, הצעת חוק זו עולה בקנה אחד עם ערכי המשפט העברי.

א. השמירה על כבודו של הנענש

כבוד הבריות ערך יסוד הוא במקורות המשפט העברי[1]. וידועים דברי המדרש[2]:

"ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח, יט), רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: "זה ספר תולדֹת אדם" (בראשית ה, א), זה כלל גדול מזה[3].

ונראה, שאף חובה יתירה היא להקפיד על כבודו של אדם בשעה שהוא נענש[4], ולא לגרום לו לסבל או ביזיון שאינם הכרחיים[5]. וכך כותב הרב שמשון רפאל הירש (גרמניה, המאה הי"ט) [6]:

בין המקרים בהקשר זה שאינם מפורשים בתורה למדו חכמינו ז"ל מן הפסוק 'ואהבת לרעך כמוך' בייחוד את העניין של 'ברור לו מיתה יפה'. המדובר הוא שבהוצאה אל הפועל של גזר דין מוות יש לנהוג בזהירות מרבית כדי להימנע מהשפלה יתירה של הנידון למיתה. זאת ועוד, עונש המוות יבוצע כך שהנידון למוות לא יתבזה לאחר מותו.

ולהלן תובאנה דוגמאות לעקרון זה:

המשנה דנה בשאלה אם מי שנגמר דינו לסקילה נסקל ערום, שכך מיתתו קלה יותר[7], או שמא הוא נסקל בלבושו, מפני הבושה[8]:

האיש מכסין אותו מלפניו, והאשה מלפניה ומאחריה, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: האיש נסקל ערום, ואין האשה נסקלת ערומה.

והתלמוד[9] מסביר שמחלוקתם היא מהו האיזון הנכון בין מוות קל לבין הימנעות מביזיון: לדעת רבי יהודה, אדם מעדיף שלא להתבזות אף שמותו יהיה קשה יותר, ואילו לדעת חכמים אדם מעדיף מוות קל. אולם לכולי עלמא, אישה שבזיונה גדול יותר, נסקלת בלבושה.

זאת ועוד, יש לשמור על כבודו של הנידון למוות בעת הוצאתו להורג, שלא תהיה באופן שתגרום לו בזיון. וכך אומרת המשנה על אופן הוצאתו להורג של המחוייב מיתת "סייף"[10]:

מצות הנהרגים: היו מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה. רבי יהודה אומר: ניוול הוא זה [שהורגו מעומד ונופל[11]], אלא מניחין את ראשו על הסדן וקוצץ בקופיץ. אמרו לו: אין מיתה מנוולת מזו.

חכמים ורבי יהודה מסכימים עם העקרון שיש להמנע ככל האפשר מפגיעה בכבודו של הנענש, אלא שהם נחלקים מהי הפגיעה המינימלית[12].

אף לאחר הוצאתו להורג, התורה מצווה לנהוג כבוד בגופתו של ההרוג, ולא להלינה על העץ:

וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אתו על עץ:  לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלקים תלוי, ולא תטמא את אדמתך אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה. (דברים כא, כב-כג)

וכך מפרש רבי חזקיה בן מנוח (צרפת, המאה הי"ג)[13]:

כי קללת אלקים תלוי - יאמרו [אף] אם הֵקֵל במצוות הקדוש ברוך הוא, כבר נטל במיתה את שלו, ודי לו במה שנתלה[14].

עונש אחר המוטל על עבריינים הוא עונש המלקות ובעניינו אומרת התורה: "ארבעים יכנו לא יֹסיף, פן יֹסיף להכתו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך" (דברים כה, ג).

אמנם, פשוטו של מקרא מורה שאין להוסיף על העונש שנקבע על ידי בית הדין, אך מכאן דרשו חז"ל שיש לשמור על כבודו של מי שנידון לעונש מלקות[15]. וכך דורשים חז"ל[16]:

"ונקלה אחיך לעיניך", מיכן אמרו: נתקלקל [מי שנתחייב מלקות] בין ברעי בין במים [כלומר, מרוב פחד לא שלט בנקביו] - פטור.

כלומר, אם עונש המלקות גורם לנידון ביזיון מעבר לביזיון שבעונש, אין להמשיך בביצוע העונש. וכך כותב הרב שמשון רפאל הירש[17]:

ונקלה אחיך לעיניך "כשלקה הרי הוא כאחיך" ושוב אין הוא "רשע" כפי שנקרא עד כה. יחד עם זה לומדת מכאן ההלכה, שהתורה לא נתכוונה להמיט קלון על העבריין, ולפיכך אם הוא בא לידי קלון אחרי שהחלו להכותו או אחרי שהרימו עליו את היד ומרוב פחד "נתקלקל בין בריעי בין במים", כבר נפטר מהמשך העונש[18].

ב. השמירה על תנאי חיים סבירים של הנענש

עד כה דובר בעונש חד פעמי (מוות ומלקות), שבמהלך ביצועו יש להקפיד להגן על כבודו של הנענש. אולם, כאשר העבריין נענש עונש מתמשך, כחלק מהגנה על כבודו יש לתת לו אפשרות להתקיים תוך שמירה על תנאי חיים סבירים. דוגמה לכך היא הדאגה לתנאי חייו של רוצח בשגגה שגולה לעיר מקלט[19], שבעניינו אומרת התורה: "ונס אל אחת הערים האלה וחי" (דברים ד, מב). אמנם, פשוטו של מקרא מורה על הגנתו של הרוצח מפני גואל הדם שמבקש להרגו, אך התלמוד דורש[20]: "וחי - עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא [=עשה לו דבר שתהיה לו חיוּת]". כדי ליישם כלל זה, קובע התלמוד כיצד לבנות את ערי המקלט, כך שהרוצח הגולה יוכל למצוא בהן את כל צרכי חייו ולהרגיש בטוח מפני איום על חייו מצדו של גואל הדם[21]:

ערים הללו, אין עושין אותן לא טירין קטנים ולא כרכין גדולים, אלא עיירות בינוניות[22]; ואין מושיבין אותן אלא במקום מים, ואם אין שם מים - מביאין להם מים; ואין מושיבין אותן אלא במקום שווקים; ואין מושיבין אותן אלא במקום אוכלוסין, נתמעטו אוכלוסיהן - מוסיפין עליהן, נתמעטו דיוריהן - מביאין להם כהנים לוים וישראלים; ואין מוכרין בהן לא כלי זיין ולא כלי מצודה, דברי רבי נחמיה, וחכמים מתירין; ושוין, שאין פורסין בתוכן מצודות, ואין מפשילין לתוכן חבלים, כדי שלא תהא רגל גואל הדם מצויה שם.

זאת ועוד, יש לאפשר לרוצח הגולה להמשיך בלימוד תורה[23]:

תלמיד שגלה מגלין רבו עמו, שנאמר: "וחי", עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא[24]...

הרב שגלה - מגלין ישיבתו עמו[25].

וכך גם נדרשים תושבי עיר המקלט שלא לבזות את הרוצח שגלה לעירם. וכך כותב רבי מנחם המאירי (פרובנס, המאות הי"ג-י"ד)[26]:

ומוסרין לו שני תלמידי חכמים ללוותו... וכן אומרים... לאנשי ערי מקלט שלא ינהגו בו מנהג שופכי דמים לבזותו ולקללו.

ג. שמירה על כבוד האסיר ורווחתו

עונש המאסר אינו מהעונשים שבית הדין מוסמך להטיל מעיקר הדין, אולם הוא מוסמך להשתמש בסמכותו להעניש בעונשים שונים כהוראת שעה וכדי לעשות סייג לתורה, וכך אף נעשה במהלך הדורות[27].

ככל עונשי התורה, גם בעונש מאסר יש להקפיד על כבודו ורווחתו של נענש, ואף ביתר שאת, שכן עונש המאסר אינו עונש הכתוב בתורה, והטלתו תוך פגיעה בכבוד הנענש מחטיאה את מטרתו. וכך כותב הרמב"ם[28]:

וכן יש לו [לדיין] לכפות ידים ורגלים ולאסור בבית האסורים...

כל אלו הדברים, לפי מה שיראה הדיין שזה ראוי לכך ושהשעה צריכה, ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ואל יהיה כבוד הבריות קל בעיניו שהרי הוא דוחה את לא תעשה של דבריהם, וכל שכן כבוד בני אברהם יצחק ויעקב המחזיקין בתורת האמת, שיהיה זהיר שלא יהרס כבודם אלא להוסיף בכבוד המקום בלבד, שכל המבזה את התורה גופו מחולל על הבריות והמכבד את התורה גופו מכובד על הבריות, ואין כבוד התורה אלא לעשות על פי חוקיה ומשפטיה.

בפוסקים לא נמצא דיון בשאלת תנאי המאסר, שכן אין הוא עונש המוטל מצד הדין. רמז לדבר ניתן למצוא בתקנות קהילות ליטא בדבר מאסר חייבים[29]:

אם יושיב אחד את בעל חובו בתפיסה [=במאסר] מחוייב ליתן לו מזונות כפי ראות עיני בית דין, ויעלה על חובו [יוסיף את הסכום לסכום החוב] [30].

ד. המשפט העברי בפסיקה

בשורה של פסקי דין, מבקש השופט מ' אלון ליישם את עקרונות המשפט העברי בדבר כבודו של הנענש על תנאי מאסרו של האסיר. וכך הוא כותב[31]:

דין גואל הדם ופרשת ערי מקלט אינם נוהגים בזמן הזה (ספר החינוך, שם; וראה הרב י.מ. גינצבורג, משפטים לישראל, תשט"ז, עמ' שנו ואילך), אך הרעיון הגלום בדרך הענישה שבעיר המקלט ראוי הוא שיעמוד לנגד עינינו בבואנו לדון בסוגית דרכי הענישה, ביצועם של דרכים אלה ומטרותיהם. עונש הגלות לעיר מקלט ופרטי דיניו הנו דוגמה של שלילת חרות - האסיר הגולה מוגבל בחופש תנועתו ואסור לו לעזוב את תחום עיר המקלט - ששומרת על כבודו של הנענש כאדם, על מעמדו כבן משפחה ועל מקומו בחברה שממנה הוא בא. מקום מגוריו הוא כאחד האדם, בתוככי צבור שיש בידו, ברצונו וביכלתו לחנכו ולשקמו לחיי חברה תקינים, אליה הוא חוזר כשהוא "כשאר כל אדם". ואין צריך לומר, מבחינת נושא עתירתנו, שחייו עם משפחתו אינם נפגעים.

ובמקום אחר[32]:

כלל גדול בידינו, כי כל זכות מזכויות האדם באשר הוא אדם שמורה לו, גם כאשר נתון הוא במעצר או במאסר, ואין בעובדת המאסר בלבד כדי לשלול הימנו זכות כלשהי, אלא כאשר הדבר מחויב ונובע מעצם שלילת חופש התנועה הימנו, או כאשר מצויה על כך הוראה מפורשת בדין. שורשיו של כלל זה במורשת ישראל מקדמת דנא: "על-פי האמור בדברים, כה ג: 'ונקלה אחיך לעיניך', קבעו חכמים כלל גדול בתורת הענישה העברית: 'משלקה - הרי הוא כאחיך' (משנה, מכות, ג, טו). וכלל גדול זה יפה הוא לא רק לאחר שריצה את עונשו אלא גם בעת ריצוי העונש, שאחיך ורעך הוא, וזכויותיו וכבודו כאדם שמורים עמו ועומדים לו".

וכך, הוא מאפשר לאסיר להשתתף בבחירות לכנסת[33]; מורה לשלטונות בית הכלא לאפשר לאסיר לבחור את הטיפול הרפואי שנראה לו נכון[34]; מאפשר לעציר חופשה מהכלא לצורך חיי אישות[35].

ה. סיכום ומסקנות

מהמקובץ עולה שעל אף האינטרס הציבורי שבהענשת עבריינים, די בכך שהם יְרָצו את העונש שנגזר עליהם, ואין להוסיף עליו אלמנטים של קושי וביזיון שאינם הכרחיים. בכל תחום מתחומי הענישה שנהגה בבתי הדין העבריים, בזמן ההוצאה לפועל של עונשים הקפידה התורה על כבודו של הנענש, ובמידת הצורך גם על תנאי חיים נאותים.

מובן, אפוא, שהחוק המוצע תואם את גישתו של המשפט העברי.

הערות: