הוצאת שם רע על ציבור – תיק מוחמד בכרי: "ג'נין ג'נין"*

מחבר: עו"ד יעקב שפירא

נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
‏כ"א תמוז, תשס"ט
‏13 יולי, 2009

בחוות דעת זו נבקש להציג את עמדתו של המשפט העברי בהתייחס לעניין שבנדון.

1. הוצאת שם רע מהי?

הרמב"ם הבחין בין שלושה מושגים –

אי זהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני, אף על פי שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם. יש עוון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת.

אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חבירו[1].

המרכל הוא אפוא זה המספר אודות חברו דברי אמת.

המספר לשון הרע הוא זה המדבר אודות חברו דברי אמת שיש בהם גנות.

המוציא שם רע הוא זה המדבר אודות חברו דברי שקר[2].

2. האם הוצאת שם רע היא עבירה בת ענישה?

במקרא בספר דברים[3] נקבע עונשו של המוציא שם רע על אשתו בטענה שלא הייתה בתולה. נקבע כי אם מתברר שדבריו של הבעל אינם אמת הוא נענש: במלקות (ככתוב "וייסרו אותו"), עליו לשלם מאה כסף לאביה של אשתו ובנוסף עליו להמשיך ולקיים את חיי הנישואין בלא אפשרות לגירושין[4].

החכמים סברו שדין מקראי זה הוא ייחודי ואף צמצמוהו – רבי יהודה סבר[5] כי הבעל איננו מתחייב על הוצאת לשון הרע אלא אם כן הוא שכר עדים שישמיעו את טענתו. חכמי התלמוד אף ציינו כי מוציא שם רע חידוש הוא[6].

נראה כי היה קשה לחכמים לקבל ענישה על ביטוי שפתיים בלבד כאשר לדברי הבעל לא הייתה יכולה להיות השלכה משפטית על מעמדה של האישה.

בהתאם למדיניות זו, הרמב"ם לא הורה כי בידי בית הדין לענוש מספרי ומוציאי לשון הרע. הוא גינה אותם מבחינה דתית בלבד –

אמרו חכמים שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא, עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם, ועוד אמרו חכמים כל המספר בלשון הרע כאילו כופר בעיקר... ועוד אמרו חכמים שלשה לשון הרע הורגת: האומרו, והמקבלו, וזה שאומר עליו, והמקבלו יותר מן האומרו[7].

פרופ' ח"ה כהן כתב בהקשר לכך –

שלא כמו החוק, אשר אינו מתיימר לקבוע מידות מוסריות, משתרעת ההלכה הדתית על כל היבטי החיים, החיצוניים והפנימיים, והליכות מוסר תופסות בה מקום בראש. חכמי המשפט העברי מודעים היו היטב לחוסר יכולתם לאכוף על העם את דיני המוסר; אבל מה שאינו ניתן לאכיפה בידי אדם, ניתן גם ניתן לאכיפה בידי שמיים[8].

הרמב"ם אמנם ניסה להפעיל כלפי מספרי ומוציאי לשון הרע סנקציות חברתיות –

כל אלו הם בעלי לשון הרע שאסור לדור בשכונתם וכל שכן לישב עימהם ולשמוע דבריהם, ולא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע לבד[9].

אך לא נזכר בחיבורו הוראה עונשית כלפיהם.

זאת להבדיל מסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע הקובע אפשרות הטלת שנת מאסר למפרסם לשון הרע בכוונה לפגוע.

בתלמוד[10] אמנם מופיע כי רב פפא העניש במלקות אדם ששמו זיגוד אשר העיד לבדו כנגד אדם אחר (טוביה) תוך ציון כי הוציא שם רע. אך יושם אל לב, הענישה הייתה בעקבות כך שאדם זה ביקש לפגוע באחר באמצעות שימוש במערכת המשפטית שלא כדין. כפי שניסח זאת התלמוד: "דכתיב [=שכתוב] 'לא יקום עד אחד באיש' (דברים יט) ואת לחודך אסהדת ביה [=אתה לבדך העדת כנגדו]- שם רע בעלמא קא מפקת ביה [=שם רע בלבד הוצאת כנגדו][11].

מאוחר יותר, הרמב"ם עצמו הורה לנדות אדם אשר ניסה באמצעות לשון הרע להעביר אדם ממשרתו[12]. זאת, ככל הנראה, עקב מגמתו של מספר לשון הרע לפגוע במשרתו של בעל מושא הדברים. רבי אליהו בן חיים[13] הורה להלקות אדם אשר עשה כן.[14]

אמנם רבי שלמה בן רבי שמעון דוראן (הרשב"ש)[15] סבר כי ניתן להסיק מהוראתו הנזכרת של רב פפא כי ניתן להעניש על הוצאת שם רע כשלעצמה (אף אם אין בה מגמה לפגיעה נוספת במושא הדברים) -

אלמא [=מכאן] מוציא שם רע על חברו חייב מכת מרדות[16]. ואף על פי שיש מפרשים אותה משום דאסהיד יחידי ביה [=שהעיד יחידי בו] והמלקות לא היה על שם רע[17].

למעשה הורה הרשב"ש לנדות את המוציא שם רע שדן בעניינו.

עם כל זאת, יש פוסקים שנרתעו מלהעניש מוציאי שם רע ומצאו צידוקים שונים לדבריהם. כך לדוגמא פסק החיד"א[18] כלפי מי שכינה סוחרים מסוימים כגנבים וגזלנים -

כי הן בעוון חוללנו ובזמנינו זה דבר רגיל לומר על הסוחרים שהם גנבים וגזלנים ואין כוונתם שהם גנבים וגזלנים ממש רק שיודעים לעשות תחבולות כמקח וממכר וחילופיהן עד שהם מרוויחים. ועל כן אפשר שאין בזה דין מוציא שם רע ממש מאחר שרגילים בזה ואין כוונתם לומר גנב וגזלן ממש. אם כן, לא יהיה חמור כל כך כדין המוציא שם רע הגם שוודאי הוא איסור גמור[19].

אמנם עם הזמן, נתקנו תקנות לפיהן יש לענוש מי שמבייש חברו בדברים[20]. עוד במקור תנאי מופיע –

הקורא לחברו עבד - יהא בנידוי, ממזר - סופג את הארבעים[21], רשע - יורד עמו לחייו[22]![23]

3. הוצאת שם רע על ציבור

חוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 (להלן: 'חוק איסור לשון הרע') קובע בסעיף 4 כי כתב אישום בשל עבירת לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו יוגש על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו.

השאלה העומדת בפני משתתפי הדיון היא האם יש מקום להגיש כתב אישום כנגד מוחמד בכרי בגין פרסום סרטו "ג'נין ג'נין" בו הוצג כי חיילי צה"ל התנהגו באופן לא מוסרי בעת פעולתם בג'נין במבצע "חומת מגן". 

כך מתארת השופטת פרוקצ'יה את המתואר בסרט –

בסרט מופיעים צילומים בהם נראים עצורים פלסטינים כפותים שכובים על הקרקע ונגמ"ש נוסע לעברם. הסרט יוצר תרחיש כאילו טנקים ונגמשי"ם דורסים את העצורים באמצעות חיבור קטעי תמונות ומלל, וראיונות עם אנשים שונים; אחד המרואיינים מספר על הילד מוניר וושיחי שכדור רובה פגע בחזהו, אשר נפטר מאחר שחיילים מנעו פינויו לבית החולים; כן מדובר בסרט על כך כי בחור בשם אבו ג'נדל נכפת על ידי חיילי צה"ל ונורה בראשו פעמיים, וכי חיילי צה"ל השתמשו בילדים לצורך פריצת חורים בקירות מיבנים והריסת מיבנים וחלק מהם הוצא להורג לאחר מכן על ידי החיילים. הסרט מייחס לצה"ל הריסת בתים על יושביהם[24].

השופטת מדגישה את חוסר התאמת המתואר בסרט להווייתה של המציאות בשטח –

לא היה שום מקרה של פלסטיני אשר נדרס על ידי רכב צבאי, והטענה בדבר דריסת אנשים על ידי נגמ"ש ישראלי מופרכת מיסודה. הילד המתואר על ידי המרואיין כמוניר וושיחי היה לוחם חמאס כבן 19 שנהרג בפעולה כנגד צה"ל; אין בסיס לטענות כי אבו ג'נדל נתפס, נכפת, ונורה מטווח קצר על ידי חיילי צה"ל. אין גם יסוד לטענות כי חיילי צה"ל השתמשו בילדים ופגעו בהם במכוון. המחבלים הם אלה שהשתמשו בילדים לפיזור מטענים וביצוע תצפיות עבור המחבלים; אשר להריסת בתים - אכן במהלך הפעילות הצבאית נהרסו בתים פרטיים ונפגע רכוש, אולם לא בהיקף המתואר על ידי הפלסטינים. הפגיעה בבתים התחייבה נוכח השימוש שעשו המחבלים בבתי תושבים על מנת לפגוע מתוכם בחיילי צה"ל, כאשר פעילי טרור התבצרו בבתים, ירו מתוכם, וסיכנו בכך את האוכלוסייה המקומית ורכושה. חלק מהבתים אף מולכדו על ידי פעילי הטרור. אחת הדרכים להכניע את הטרור ולצמצם את הפגיעה בחפים מפשע היתה באמצעות שימוש בדחפורים להריסת בתים לאחר מתן שהות מספקת למתבצרים לצאת מן הבתים, והדבר נעשה משיקולים צבאיים[25].

עם זאת, בית המשפט הגבוה לצדק התיר את הקרנתו של הסרט וכעת עומדת בפנינו השאלה אם יש להגיש כתב אישום כנגד יוצרו.

האם נוכל להיעזר במקורות המשפט העברי בסוגיה זו?

לכאורה, כמצוין, מקורות המשפט העברי מסויגים יותר מעמדת החוק הישראלי בנוגע להפללת מוציאי לשון הרע.

אולם דומה כי לא ניתן להתייחס לסרט זה כהוצאת לשון הרע רגילה כנגד בעל משרה או סוחר. הוצאת לשון הרע זו היא כנגד התנהגותם המוסרית של חיילי צה"ל. למעשה הוצאת לשון הרע זו היא כנגד מוסריותה של המדינה כולה שהרי צבא הגנה לישראל איננו צבא של שכירים אלא הוא צבא העם הפועל בהתאם להנחיותיו של הדרג המדיני.

עוד במקרא מוצאים אנו התייחסות חריפה להוצאת לשון הרע בנסיבות חמורות. הכוונה היא למרגלים אשר נשלחו לרגל את הארץ לפני כניסתו של עם ישראל אליה. נאמר בנוגע לעשרה מהם כי –

וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת[26].

המשנה ציינה כי לשון הרע של המרגלים חתמה את גזר דינם של דור המדבר: "שכן מצינו שלא נתחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע"[27]. ובתלמוד נזכר: "תניא, אמר רבי אלעזר בן פרטא: בוא וראה כמה גדול כוח של לשון הרע, מנלן? [=מניין] ממרגלים"[28]...

דומה כי יש מקום לשים כנגד עינינו את דבריו של הרמב"ם בנוגע לתורת הענישה[29] –

דע שגודל העונש וחומרת הכאבתו או קטנותו והקלוּת לשׂאת אותו הם בהתחשב בארבעה דברים. הראשון חומרת הפשע. כי המעשׂים שנוצר מהם קלקול גדול עונשם חמוּר, והמעשׂים שנוצר מהם קלקול פעוט ומועט עונשם קל[30].

דבריו אלה של הרמב"ם מתאימים אף לדיוננו בנוגע לשאלת הגשת כתב אישום – ככל שחומרת המעשים גדולה יותר, במובן זה שהם גרמו נזק רב יותר לציבור רחב יותר, יש מקום להולמם בהגשת כתב אישום כנגדם.

בהתאם להנחיה זו יש לבחון את חומרת המעשים העומדים לדיוננו. הסרט אשר פרסם מוחמד בכרי הוציא לשון הרע על פעילותם הצבאית של חיילי צה"ל[31].

הלשון הרע נושא דיוננו איננה בגדר החלפת דעות פילוסופיות אשר בהתכתשותן זו בזו מחדדות את המחשבה ומביאות לידי בירור האמת[32]. זוהי לשון הרע אשר מבקשת לשכתב את העובדות ומטרתה להשפיע על משפטן של האומות את מעשינו. בבחינה זו, כמוה כניסיון לבוא לבית המשפט עם עדות שקר – זהו ניסיון להשפיע על פסק דינם של העמים כנגד מעשיה של מדינת ישראל[33].

השופטת פרוקצ'יה אף נתנה דעתה למעגלים הרחבים אשר נפגעו כתוצאה מהקרנתו של הסרט "ג'נין ג'נין" –

מסריו של הסרט "ג'נין, ג'נין", כמתואר לעיל, כרוכים בפגיעה של ממש ברגשות חוגים רחבים של הציבור בישראל. הצגה, דוקומנטרית כביכול, של פעולות חיילי צה"ל כעולות כדי פשעי מלחמה מעוררות תגובה רגשית קשה בציבור על שלושת מעגליו: המעגל הקרוב של החיילים שהשתתפו במבצע וחוו מקרוב את אימת הקרב ואת הסבל והטרגיות שבאובדן חבריהם לנשק שנלחמו לצידם ; מעגל המשפחות השכולות שאיבדו את היקרים להם בקרבות הקשים; ומעגל שלישי, עליו נמנים חוגים רחבים מן הציבור בישראל, המעורבים והנוטלים חלק פעיל או סביל בכל התרחשות בעלת משמעות בחיי המדינה והחברה, ושותפים בהזדהות מלאה עם תחושות הצד הישראלי בכל הקשור למהלך הקרבות בג'נין, לדמותו האנושית של צה"ל, ולכאב ולאבל על אובדן חיי החיילים בלחימה. שלושה מעגלים אלה של הציבור בישראל חשים עצמם מחויבים לאמות מידה בסיסיות של אנושיות וכבוד לחיי אדם גם במלחמה עם האויב. שוררת בקרבם התודעה והביטחון כי לוחמת צה"ל בג'נין התאפיינה בהקפדה על אמות מידה הומניטריות ואף למעלה מכך: הם נחושים באמונתם כי, עקב שמירה קפדנית על כללי לוחמה שימזערו פגיעה באזרחים חפים לא נעשה שימוש באמצעי לוחמה דרסטיים, אשר עשויים היו להקל על השגת היעדים הצבאיים ביתר מהירות, תוך מתן הגנה רחבה יותר לחייהם של חיילי צה"ל. תחושת הציבור היא כי אובדן חיים מבין חיילנו נגרם במידה לא מעטה משיטות לוחמה מוגבלות במכוון בהיקף פגיעתן, אשר תבעו מחיר חיים יקר לצד הישראלי. על רקע זה, ייחוס פשעי מלחמה לחיילי צה"ל שלחמו בג'נין הוא מעשה פוגעני בצורה ממשית, ופגיעתו מקיפה רבדים שונים של הציבור בישראל[34].

בהסתמך על דבריה של השופטת פרוקצ'יה ניתן לטעון כי חומרת העבירה בפרסומו של הסרט איננה רק בעוצמת הפגיעה של תוכנו אלא גם בהיקפם של הנפגעים מתוכנו. זוהי כבר לא פגיעה בציבור כלשהו אלא כמוה כפגיעה בָּציבור. מציאות מעין זו של נפגעים רבים מעידה, לדעת מקורות המשפט העברי, על חומרתה של עבירת לשון הרע –

כל שכן אם מבזה עבור זה סתם לכל העיר, בוודאי עוון פלילי הוא, כי איסור לשון הרע... הוא אפילו אם מספר על איש פרטי, וכל שכן על עיר שלמה שבישראל[35].

מעבר לכך, מעצם פרסומה של הלשון הרעה בסרט אשר הוקרן ברבים הרי שההפצה נעשתה בארץ ובחו"ל בפני אנשים רבים. עובדה זו של הפצתה של הלשון הרעה בקרב רבים מבטאת את חומרת הפגיעה במעשיו של הנידון. שיקול זה מוכר במשפט העברי כדבריו של בעל החפץ חיים –

וכל שיתרבו השומעים יתרבה עוון המספר, מפני שחברו מתגנה יותר על ידי זה שנתפרסם גנותו בעיני כמה אנשים[36].

חוק איסור לשון הרע קובע בסעיף 1 כי לשון הרע  היא דבר שפרסומו עלול –

(1)   להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2)   לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

...
(4)   לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

בסעיף 2 לחוק נקבע –

פרסום מהו
(א)   פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב)   רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות -
(1)   אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע ;

מקריאת הגדרותיו של החוק דומה כי הן נועדו לפרסומים אשר בהשוואה לפרסום סרטו של מוחמד בכרי הם זוטי זוטות של דברים. סרטו של מוחמד בכרי נועד להשמיץ ולבזות מעשה התגוננות של אומה שלמה בקרב אומות העולם. הוא ביקש לסלף עובדות וליצור מצגי שווא לשם עשיית פעולותיה ההגנתיות של מדינת ישראל מושא לשנאה, בוז והשמצה. בכך הוא ביקש לבזות אומה שלמה בשל גזעה ומוצאה.

דבריהם של חז"ל אשר תיארו את עוצמת הפגיעה של דיבורי לשון אף למעלה מעוצמתה של פגיעה פיזית הולמים הם את תוצאות פרסום סרטו של מוחמד בכרי –

אמר רבי חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב [=מהו שכתוב]: "מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח), וכי יש יד ללשון? לומר לך מה יד ממיתה, אף לשון ממיתה... חץ שחוט לשונם...הא קא משמע לן [=זה מלמדנו], דקטיל [=שהלשון הורגת] כחץ[37].

    
ובמדרש נזכר –

מי קשה המכה בחרב או מכה בחץ? הוי אומר המכה בחץ, המכה בחרב אינו יכול להמית את חברו אלא אם כן קירב אצלו ונגע בו, והמכה בחץ אינו כן, אלא זורק החץ ומכה אותו בכל מקום שהוא רואה אותו, לכך נמשל מספר לשון הרע לחץ, שנאמר 'חץ שחוט לשונם מרמה דבר' (ירמיה ט, ז). ואומר 'בני אדם שיניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה' (תהלים נז, ה)[38].

אם חז"ל התייחסו להשלכותיה ההרסניות של ההשפעה החברתית הנגרמת מהוצאת לשון הרע כנגד אדם בסביבתו החברתית, ואף חוק איסור לשון הרע חוקק בעיקרו בהקשרן, הרי שעניינינו הוא בהשלכותיה ההרסניות של השמצת פעולותיה ההגנתיות של המדינה. השלכותיו של פרסום זה הן לא בפגיעה חברתית אלא בפגיעה ביטחונית במדינה ובתושביה במישור של מעמדה הבינלאומי של המדינה ובניסיון ליצור דמורליזציה בקרב בני האומה עצמה. דומה כי במישורים אלה דברי חז"ל כי לשון הרע היא בגדר חץ שחוט אינם מליצה בעלמא.

מכל האמור עולה שאף אם העלינו התייחסות מסויגת של מקורות המשפט העברי להענשתו של מוציא שם רע, אין היא שייכת לעניין דיוננו. אנו דנים בהוצאת לשון הרע חמורה אשר פגעה בתדמיתה של מדינת ישראל, בצדקת דרכה, ובדרך התנהגותם המוסרית של חייליה וכל זאת תוך סילוף עובדות מכוון. הוצאת לשון הרע זו תרמה לירידת קרנה של מדינת ישראל במשפט העמים. הפצתה הייתה בקרב רבים בארץ ובחו"ל והיקף הנפגעים ממנה ניכר וכולל חלקים רחבים ביותר של הציבור הישראלי.

אשר על כן, עולה כי מבחינה משפטית מן הראוי הוא להגיש כתב אישום כנגד מוחמד בכרי על פרסום הסרט 'ג'נין ג'נין'.

דומה כי אין להעלות בהקשר זה את החשש המועלה תדיר מפני פריצת הסכר של המדיניות החוסמת הגשת כתב אישום על עבירה בגין לשון הרע על ציבור, פריצה אשר תביא לעודף פניות ולחצים להגשת כתבי אישום לפי עבירה זו אשר תכליתם מאבקים והישגים פוליטיים. מעשיו של מר בכרי פוגעניים הם ביותר: הן בתוכנם, הן בהיקף תפוצתם, והן בהיקף הציבור שנפגע מהם. ספק רב, אם הפניות השונות המתקבלות ושיתקבלו בהקשר להפעלת סעיף זה של לשון הרע על ציבור, מתקרבות או יתקרבו לאפס קצהו של פגיעת הסרט ג'נין ג'נין בציבור[39].

יצוין כי מבחינה מסוימת יכולה להישמע הטענה שהגשת כתב אישום תסייע בידי בכרי ותביא לפרסום מחודש של סרטו. אך מבחינה אחרת הגשת כתב אישום יכולה לסייע להדגשת השקריות שבעובדות הסרט ולהצגת האמת ההיסטורית אל מול סילופה על ידי יוצר הסרט.

אין בטיעון זה בכדי להצדיק הגשת כתב אישום שהרי אין מגישים כתבי אישום לשם בירור אמת היסטורית. הוא נטען כנגד הטענה שהגשת כתב האישום תשרת את מוחמד בכרי.