הסגרתו לישראל של חשוד ברצח בחו"ל הצפוי לעונש מוות

מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה

נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
‏ירושלים, ב' בתמוז, תשס"ד
21.6.04

 1. פלוני, אזרח ישראלי, נעצר בתאילנד כחשוד ברצח אכזרי של אזרחית ישראלית. אם יימצא אשם בדינו הוא צפוי לעונש מוות. האם ערך הסולידריות היהודית מחייב את המדינה לפעול להבאתו לדין בישראל משום ש"אחת המסורות המושרשות ביותר בעם ישראל מדורי דורות הנה, ההיחלצות לטובתו של יהודי האסור בידי זרים וצפוי לעונש חמור הרבה יותר מידיהם, מאשר זה הצפוי לו אם היה עומד לדין על פי דיני ישראל", כטענת עורך דינו?

השאלה שעומדת לפנינו נוגעת לדיני נפשות, ועל כן יש לדון בה בזהירות רבה, מה עוד שעונש מוות אינו נוהג במשפט הישראלי להלכה (אלא במקרים חריגים) ולמעשה אינו נוהג אף לא לפי המשפט העברי[1]. אדון בשאלה קשה זו בהיבט התיאורטי בלבד.

2. אמנם ידוע ומפורסם שמצוות פדיון שבויים היא מן המצוות החשובות ביותר, כפי שעולה מדבריו המרגשים ומרחיקי הלכת של הרמב"ם[2] בעניין זה:

פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו, הרי זה עובר על "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך" (דברים טו, ז), ועל "לא תעמֹד על דם רעֶך" (ויקרא יט, טז), ועל "לא יִרדנו בפרך לעיניך" (שם כה, נג), ובטל מצות "פתֹח תפתח את ידך לו" (דברים טו, ח), ומצות "וחי אחיך עמָך" (ויקרא כה, לו), "ואהבת לרעך כמוך" (שם יט, יח), ו"הצל לקוחים למות" (משלי כד, יא) והרבה דברים כאלו. ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים.

ר' יוסף קארו, שהעלה את דברי הרמב"ם על שולחנו, מוסיף[3]: "כל רגע שמאחר לפדות השבויים, היכא דאפשר [=במקום שאפשר] להקדים, הוי כאילו שופך דמים".

האמנם מצוות פדיון שבויים מחייבת להציל גם רוצח או מי שמואשם ברצח? כפי שניווכח להלן, למצווה חשובה זו יש סייגים[4], שאחד מהם הוא שאין חובה לפדות שבוי הנמצא בשביו בגין עבירה על החוק[5], בייחוד לא מי שנכלא באשמת רצח[6]. 

3. יש לזכור את החומרה היתירה שמייחסת המסורת היהודית לעבירת הרצח. חשובים בעניין זה  דברי הרמב"ם במשנה תורה[7]:

ומוזהרין בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח ואפילו נתן כל ממון שבעולם ואפילו רצה גואל הדם לפטרו שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם אלא קנין הקב"ה, שנאמר (במדבר לה,  לא – לג) ולא תקחו כופר לנפש רוצח, ואין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים, שנאמר ולא תחניפו את הארץ, כי הדם הוא יחניף את הארץ.

והוסיף הרמב"ם[8]:

אע"פ שיש עונות חמורין משפיכות דמים אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים[9], אפילו עבודה זרה ואין צריך לומר עריות או חילול שבת אינן כשפיכות דמים, שאלו העוונות הן מעבירות שבין אדם להקב"ה אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו, וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה ולא יצילו אותו מן הדין שנאמר "אדם עשוק בדם נפש וגו' (משלי כח, יז)".

4. פסוק זה: "אָדָם עָשֻׁק בְּדַם נָפֶשׁ, עַד בּוֹר יָנוּס, אַל יִתְמְכוּ בוֹ", שאמרו החכם מכל אדם, נתפרש כמשמעו בספר חסידים[10] (לר' יהודה החסיד, אשכנז, המאה הי"ב-י"ג): "אם בורח רוצח אליך אל תקבלהו בין יהודי בין נכרי כמעשה דר' טרפון ב[מסכת] נדה".

בעל ספר חסידים רומז כאן לסיפור הבא המובא בתלמוד[11]:

הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא, אתו לקמיה דרבי טרפון, אמרו ליה: לטמרינן מר! אמר להו: היכי נעביד? אי לא אטמרינכו - חזו יתייכו, אטמרינכו - הא אמור רבנן האי לישנא בישא, אע"ג דלקבולי לא מבעי - מיחש ליה מבעי, זילו אתון טמרו נפשייכו.

תרגום: [מעשה ב]אותם אנשי הגליל שנפוצה עליהם שמועה שרצחו אדם. באו לפני רבי טרפון, אמרו לו: הסתירנו [מפני השלטונות המחפשים אחרינו]. אמר להם: כיצד אעשה? אם לא אסתירכם – יגלו אתכם, אם אסתירכם – הרי אמרו חכמים שלשון הרע [השמועה לפיה רוצחים אתם], אף על גב שאסור להאמין לה יש לחשוש לה [כלומר יש לחשוש שמא נכונה השמועה הרעה], לכן לכו אתם והסתתרו בכוחות עצמכם. 

סביב סיפור זה נתגלעו חילוקי דעות בין הפוסקים בשאלה אימתי חל איסור על הצלת מי שחשוד ברצח? כפי שנראה להלן, דעת רוב הפוסקים היא שכעיקרון אסור להציל רוצח מידי השלטונות המבקשים להענישו על מעשה הרצח, אולם נחלקו הדעות האם די בשמועה בדבר הרצח כדי להימנע מהצלה, או שמא כל זמן שאין ביטחון שהחשוד ברצח אכן אשם, חובה להצילו.

לדעת רש"י[12] די בשמועה כדי לאסור את הצלתו של מי שחשוד ברצח, שכן הוא מפרש שרבי טרפון נמנע מלהסתיר את המבוקשים על ידי השלטונות מפני החשש "שמא הרגתם ואסור להציל אתכם"[13]. לעומת זאת, התוספות[14] בשם רב אחאי גאון[15] פירשו שהסיבה לכך שרבי טרפון נמנע מלסייע למבוקשים הייתה החשש לחייו שלו שמא יואשם הוא בידי השלטונות כמי שסייע לרוצחים נמלטים ולא היה מוכן לסכן את עצמו. מכאן שלולי היה מסתכן, חובה הייתה עליו להציל את אנשי הגליל שבאו למצוא אצלו מקלט. גם הרא"ש[16] העדיף את פירוש רב אחאי גאון משום שלדעתו לא ייתכן לאסור להציל אדם העומד בסכנת נפשות כשמדובר אך בספק רוצח[17].

כאמור, רוב הפוסקים סבורים שאסור להציל רוצח המבוקש על ידי שלטון זר, וכמו שכותב ר' שלמה לוריא (פולין, המאה הט"ז)[18]: "אפילו בעת שבטלו דיני נפשות[19] מכל מקום אסור להציל [רוצח] וכן יאבדו כל אויבי ה' וידינו אל תגע בהם". וכך פסק גם ר' יעקב עמדין[20] (אשכנז, המאה הי"ח) בעניינו של יהודי שהואשם על ידי השלטונות ברצח יהודי אחר ועתה הוא צפוי לעונש מוות: "לא נחלקו בזה שאסור להציל ההורג נפש מישראל"[21]. אלא שלדעת רש"י אסורה ההצלה אף בשמועה בלבד, ואילו אחרים סבורים שאין ההצלה אסורה אלא כאשר יש רמת ודאות גבוהה שאכן החשוד אשם ברצח[22].  

5. ר' יאיר בכרך[23] (גרמניה, המאה הי"ז) דן גם הוא במקרה דומה מאד לנדון דידן:

שני בחורי חמד בארץ רוסיא נתקוטטו זה עם זה ושלף אחד מהם סכינו בכעסו ותחבו בלב חבירו ומת וברח הרוצח לארץ אחרת מחמת מרדין [סכנת עונש מוות[24]], ובתחילה נתעורר לעשות תשובה ובאשר קצב לו אחד מן הגדולים תשובה הראוי[ה] לו פרק עול ונעשה ריש בריוני [ראש חבורת פושעים] וחברי גנבים ונתפס על גניבה[25] בקהילה גדולה.   

מקרה זה עורר ויכוח בעירו של הרוצח אם חובה להצילו, או שמא עליו לשאת את עונשו ו"אסור להצילו מן המוות בדמי נפש אחיו מישראל אשר הרג"[26]. ר' יאיר בכרך מציין את הנימוקים שראינו לעיל, המצדיקים את עמדת המתנגדים להצלתו של החשוד ברצח, ומוסיף עליהם:

ועוד אפשר לומר דכל שנתפס על דבר רציחת נפש מישראל שאִלו היה סנהדרין היה מצוה לכל אדם להביאו לבית דין לקיים "ובערת הרע מקרבך" (דברים יז, ז, ועוד) ובזמן הזה שאין בידינו [אפשרות להעניש רוצח על פי דין תורה], על כל פנים לא נפעל להצילו, וכמו שאמרו חכמים "אף הם מרבים שופכי דמים בישראל" (מכות ז ע"א).

ועוד מה שמפורסם ושגור בפי כל, שנפש הנהרג לא ימצא מנוח עד שיעשה נקמה ברוצח [כמו שנאמר לדוגמא בעניין רצח הבל על ידי קין: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" (בראשית ד, י)].

עם זאת, ר' יאיר בכרך מעלה ספקות אם אכן מסקנה זו נכונה. הספק האחד עולה לדעתו מתוך מה שפסק הרמב"ם[27]: "ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להניית עצמו, כגון אוכל נבילות לתיאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו", ולא הוציא הרמב"ם מכלל זה את הרוצח[28]. הספק הנוסף הוא, שאף אם מוכח מסוגיית התלמוד שאין לתת לרוצח מקלט ממש במו ידינו, אין איסור להשֹיאו עצה כדי שימצא מקלט בעצמו ויינצל, וכפי שעשה רבי טרפון כאשר יעץ לנמלטים אצלו להסתתר בכוחות עצמם "וחיפש אחר הצלתם".

מאחר שלדעת ר' יאיר בכרך הקביעה הגורפת לפיה אסור להציל רוצח בכל אופן שהוא אינה אפוא כה חד-משמעית, הוא חותם את דבריו בזהירות ובהיסוס:

אם נתפס בשביל זו הרציחה עצמו [צ"ל עצמה] שרצח נפש נקי מזיד, יש פנים לומר אחר שיש סברות לכאן ולכאן שב ואל תעשה עדיף שלא להשתדל בעדו... ובזה הרוצח אין לחייב להשתדל כלל. ומכל מקום אין למחות ביד המשתדל אפילו מכיסו... ומי שבכחו להכריע ולבא עד תכונות בירור הדין אם יש איסור בשתדלנות או מצוה או רשות יכריע מה שאין עמדי ולא בי היא, ובאתי רק בביאור קצת... לפי מה שנראה לפי עניות דעתי.

הנה כי כן, אף על פי שר' יאיר בכרך פחות חד-משמעי משאר הפוסקים שהובאו לעיל, עולה בבירור מדבריו שעל כל פנים ודאי אין זה נכון לומר שלפי המסורת היהודית חובה להציל חשוד ברצח, גם אם הוא צפוי שם לעונש מוות.

6. לפני סיום נאמר, שחובה לנקוט זהירות רבה בהסקת מסקנות מן המקורות שהובאו לעיל בכל מקרה קונקרטי[29]. כך לדוגמה, יש לבחון היטב האם די במשקל הראיות שהביאו להגשת כתב אישום בתאילנד נגד פלוני כדי להתייחס אליו כאל רוצח. זאת ועוד, אפשר שהעובדה שהבאתו ארצה לא תשלול את ענישתו במלוא חומר הדין הנהוג במדינת ישראל, משנה את פני הדברים, שהרי בתשובת ר' יאיר בכרך, למשל, לא דובר על חלופה עונשית מתאימה בדיני ישראל[30]. עם זאת נכונה לכאורה עמדת המדינה לפיה יקשה מאוד לנהל את המשפט בישראל כאשר כל הראיות והעדים נמצאים בתיאלנד.

7. לאור המקובץ ניתן לומר לכל הפחות, שעמדתה של המדינה אינה נוגדת את המסורת היהודית, לפיה, כפי שראינו, אין לחייבה לנקוט אמצעים לשם הבאתו לדין בארץ של מי שנאשם בחו"ל ברצח, אף שהוא צפוי שם לעונש מוות.

הערות: