הודאה כתנאי לשחרור על-תנאי ממאסר

מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה ואליעזר הללה*

נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם

 סעיף 10(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2011 קובע:

ועדת שחרורים מיוחדת, בבואה להחליט בענין שחרור על-תנאי של אסיר עולם, תשקול, נוסף על שיקולים אחרים האמורים בחוק זה, האם חל באסיר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו ומבחינת מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה.

בפסיקת בית המשפט העליון ניתן להבחין בגישות שונות לגבי משקלו של השיקול בהחלטות הוועדה: יש הרואים בשיקול זה שיקול מרכזי, ויש הרואים בו שיקול נוסף על השיקולים המובאים בסעיף 9 לחוק.

נתבקשתי להציג את עמדת המשפט העברי בסוגייה זו, של ההודאה ולקיחת האחריות של העבריין על מעשיו ומוכנותו להשתלב בחברה, כחלק מהליך התשובה או הכפרה. ככלל ייאמר, שכתנאי להשבת הזכויות האזרחיות, על העבריין להוכיח באופן חד משמעי שאין בכוונתו לשוב לסורו.

תשובה ווידוי

במסורת ישראל ניתן משקל רב להליך של חזרה בתשובה. וכך, למשל, מובא בתלמוד[1]:

גדולה תשובה שמביאה רפאות לעולם... גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד... גדולה תשובה, שזדונות נעשות לו כשגגות...

אמנם, עיקרה של התשובה הוא במישור ש"בין אדם למקום", אך יש לתשובה גם השלכות משפטיות. וכך, למשל, מי שנפסל לעדות בגלל עבירה[2], חוזר לכשרותו אם שב בתשובה[3]; ומי שנפסל ממשרה ציבורית עקב עבירה, רשאי בתנאים מסוימים לחזור לכהונתו[4].

חלק עיקרי של התשובה הוא הוידוי. וכך כותב הרמב"ם[5]:

והמצוה הע"ג היא שצונו להתודות על החטאים והעונות שחטאנו לפני האל יתעלה, ולאמר אותם עם התשובה. וזה הוא הודוי[6].

מקורו של הרמב"ם הוא הפסוק "וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ" (במדבר ה, ז) שנאמר ביחס למי שנשבע לשקר[7].

ניתן לומר, כי עיקרו של הוידוי הוא הכרה ב"פליליותו" של המעשה, כלומר המתוודה מכיר בכך שמעשהו הוא חטא. וכך מתארת המשנה[8] את וידויו של הכוהן הגדול ביום הכיפורים:

וסומך [הכוהן הגדול] שתי ידיו עליו [=על פר הקורבן] ומתודה. וכך היה אומר: "אנא השם! עויתי, פשעתי, חטאתי לפניך[9], אני וביתי. אנא השם! כפר נא, לעונות, ולפשעים, ולחטאים, שעויתי, ושפשעתי, ושחטאתי, לפניך אני וביתי. ככתוב בתורת משה עבדך: (ויקרא ט"ז) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטׂאתכם לפני ה' תטהרו".

וכך גם קובע התלמוד לגבי וידוי של יחיד בתפילת יום הכיפורים[10]:

אמר "אבל אנחנו חטאנו" - תו לא צריך [=שוב אין צורך להוסיף כלום (שכן זהו עיקר הוידוי)].

מדברי הרמב"ם עולה שגם התחייבותו של החוטא שלא לשוב לחטוא בעתיד ("קבלה לעתיד") היא מעיקרי הוידוי, וזה לשונו[11]:

כיצד מתודין? אומר: "אנא השם, חטאתי, עויתי, פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה", וזהו עיקרו של וידוי[12].

בעל ספר החינוך (מחבר לא ידוע, מתלמידי הרמב"ן, ברצלונה, המאה הי"ג) מציין שני טעמים לחובת הוידוי[13]:

א)     לפי שבהודאת העון בפה תתגלה מחשבת החוטא ודעתו, שהוא מאמין באמת כי גלוי וידוע לפני האל ברוך הוא כל מעשהו ולא יעשה עין רואה כאינה רואה[14].

ב)       גם מתוך הזכרת החטא בפרט ובהתנחמו עליו, יזהר ממנו יותר פעם אחרת, לבל יהיה מכשול נכשל בו, אחר שיאמר בפיו כזו וכזו עשיתי ונסכלתי במעשי יהיה נגדר שלא ישוב לעשות כן[15].

ומתוך כך יֵרָצֶה לפני בוראו, והאל הטוב החפץ בטובת בריותיו הדריכם בדרך זו יזכו בה.

מדברי רבנו בחיי בן יוסף אבן פקודה (ספרד, המאה הי"א), בספרו "חובות הלבבות", ניתן להסיק כי הוידוי מוכיח על כוונת הלב של העבריין השב בתשובה, וזה לשונו[16]:

והלשון קולמוס הלב ושליח המצפון... ובדבור ישוב האדם ממעוותיו ויבקש כפרת עונותיו.

לדעת הרמב"ם, הוידוי אף מעכב את הכפרה, וזה לשונו[17]:

כל מצות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר: "איש או אשה כי יעשו למעול מעל בה' ואשמה הנפש ההיא, והתודו את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה,ז) זה וידוי דברים... וכן בעלי חטאות ואשמות, בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה, ויתודו וידוי דברים, שנאמר: "והתודה אשר חטא עליה"; וכן כל מחוייבי מיתות בית דין ומחוייבי מלקות אין מתכפר להן במיתתן או בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתודו; וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו, אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו, אינו מתכפר, עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר: "מכל חטאות האדם".

וכך מסביר זאת רבי משה בן יוסף מטראני (המבי"ט, יוון-תורכיה-צפת, המאה הט"ז)[18]:

שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה. התשובה והוידוי מצוה אחד היא, שאין וידוי בלי תשובה; כי מי שמתודה ואינו גומר בלבו לשוב מחטאתו, הוא כטובל ושרץ בידו. והוידוי הוא גמר התשובה. אף על גב דמשהרהר תשובה בלבו נקרא צדיק גמור, אפילו הכי לא הוי תשובה מצוה בפני עצמה אלא עם הוידוי שהוא גמר התשובה.

לאור הדברים שהובאו לעיל[19], ניתן להבין שללא וידוי לא הושגה מטרתה של התשובה והכפרה, שכן אין וודאות שהחוטא שב מחטאו ולא ישוב אליו עוד[20], ואילו הווידוי מסייע לשב בתשובה לחולל תהליך אמתי ועמוק של עזיבת החטא וחזרה למוטב.

אולם, דברים אלו נכונים ביחס לתשובה בכל הנוגע לדיני שמיים (בין אדם למקום), שכן הקב"ה, שהוא בוחן כליות ולב, יודע מה בלבו של אדם. לא כך הדבר בדיני אדם. שם נדרש החוטא לרמת הוכחה גבוהה יותר כדי להוכיח את תשובתו, על מנת להסיר ספק מלב כל אדם שתשובתו אינה אלא מן הפה ולחוץ[21]. וכך קובע התלמוד בהקשר ל"משחק בקוביה"[22] שנפסל לעדות ומבקש לחזור בתשובה[23]:

ואימתי חזרתן? משישברו את פיספסיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה, דאפילו בחנם לא עבדי [=לא עושים].

וכך מסופר בתלמוד[24]:

ההוא טבחא דאישתכח דנפקא טריפתא מתותי ידיה [=מעשה בשוחט שנמצא שמכר בשר טריפה], פסליה רב נחמן ועבריה [=פסלו רב נחמן (לעדות) והעבירו מתפקידו]. אזל [=הלך], רבי מזיה וטופריה [=גידל את שערו וציפורניו]. סבר רב נחמן לאכשוריה [=להכשירו]. אמר ליה רבא: "דילמא איערומי קא מערים [=ואולי הוא מערים]"? אלא מאי תקנתיה [=מהי תקנתו]? כדרב אידי בר אבין. דאמר רב אידי בר אבין: החשוד על הטריפות אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו, ויחזיר אבידה בדבר חשוב[25], או שיוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו.

מכאן שבכל הנוגע לדיני ביני אדם, לא די בכך שהעבריין יצהיר על כך שהוא מתתחרט על מעשיו, אלא עליו להוכיח באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהוא השתנה ושוב אין בכוונתו לחטוא.

מדברי רבנו ירוחם בן משולם (פרובנס-ספרד, המאות הי"ג-הי"ד) נראה שדרך אחרת היא שהעבריין יקבל על עצמו בפני בית דין שלא לשוב למעשיו. וכך מביא רבי משה איסרליש את דבריו להלכה (פולין, המאה הט"ז)[26]:

עבר על שאר עבירות (שאינן שבועת שקר), מיד כשמקבל בבית דין שבעירו שלא לעשות עוד, סגי ליה [=די לו בכך].

אולם, רבנו תם (צרפת, המאה הי"ב) כותב, שאין הדברים אמורים אלא בעבירות נפוצות, שבני אדם אינם נמנעים מהן. מה שאין כן בעבירות שרוב בני אדם נמנעים מהן, די בכך שהעבריין יקבל על עצמו לשוב בתשובה, ורק "לרווחא דמילתא" רצוי שיקבל על עצמו בפני בית דין[27].

סיכום

חלק מרכזי בהליך חזרה בתשובה במסורת ישראל הוא הוידוי, שעיקרו הוא הכרה בפליליות המעשה, והתחייבות של החוטא שלא לחזור לחטאו. משום כך, נדרש החוטא המבקש לשוב בתשובה להתוודות בפיו. לשיטת הרמב"ם (והרבה מן הפוסקים בעקבותיו), הליך התשובה והכפרה אינו מושלם ללא וידוי. אולם, חוטא המבקש לשוב בתשובה ולחזור לכל זכויותיו האזרחיות, נדרש להוכיח ברמת הוכחה גבוהה יותר שהוא מתחרט על מעשיו ואינו מתכוון לשוב לסורו.

הערות: