אישום בהריגה של משתתף במרוץ מכוניות*

מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה

נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
ירושלים י"ג בסיון, תשע"ד
11 ביוני, 2014
עודכן ביום 18 בינואר 2016

 בע"פ 335/11 מדינת ישראל נ' פלוני, הורשע ברוב דעות נער בהריגה בגין השתתפותו במרוץ מכוניות בלתי חוקי שבו מצאו מתחריו את מותם כשאיבדו שליטה במכוניתם והתנגשו בקיר. כל השופטים תמימי דעים שהוכח קשר סיבתי עובדתי ("הסיבה בלעדיה אין") בין ההשתתפות במרוץ ובין התוצאה הקטלנית (אף שהנער הנאשם לא יזם את המרוץ אלא רק התפתה להשתתף בו), ונחלקו דעותיהם רק בשאלה אם בנסיבות המקרה נתקיים גם קשר סיבתי משפטי. לדעת כולם זוהי שאלה נורמטיבית שההכרעה בה היא עניין למדיניות משפטית. לפי דעת הרוב (השופטים ארבל ורובינשטיין) עצם הידיעה של הנאשם שהתחרות עלולה להסתיים במוות עונה לדרישה של קשר סיבתי משפטי, ועל כן מצאו אותו אשם בהריגה. לעומת זאת, לפי דעת המיעוט (השופט הנדל) העובדה שכל מתחרה פועל באופן חופשי ומחליט באופן אוטונומי להשתתף בתחרות המסוכנת צריכה להוביל למסקנה שבנסיבות העניין לא נתקיים קשר סיבתי משפטי בין פעולת הנאשם והתוצאה הקטלנית, ועל כן זיכה אותו מאשמת הריגה.

על פסק דין זה הוגשה ונתקבלה בקשה לדיון נוסף והיא עתידה להידון בפני הרכב של שבעה שופטים.

פנית אליי כסנגורית של הנאשם לקבלת חוות דעת על עמדת המשפט העברי בסוגיה זו, מה גם שהן השופט רובינשטיין והן השופט הנדל נדרשו למשפט העברי בפסקי הדין שלהם. 

ובכן אפתח ואומר כבר שלדעתי עמדתו של השופט הנדל קרובה יותר לעמדת המשפט העברי, וכפי שאפרט להלן. אך תחילה ראוי להקדים דברים כלליים על המשפט הפלילי העברי.

כללי

כידוע במשפט הפלילי העברי משמשות בו זמנית שתי מערכות ענישה זו לצד זו: "דין תורה" ו"דין המלך".

"דין תורה" מצטיין בדרישות נוקשות ביותר, הן לעניין הגדרת המעשה הפלילי שניתן להטיל בגינו עונש בבית דין והן לעניין הדרישות הראייתיות (שני עדים, התראה וכיוצ"ב). כך לדוגמה לעניין הגדרת המעשה הפלילי, אין בית דין מעניש אלא בגין מעשה ישיר ולא די אפילו בקשר סיבתי מובהק, וכפי שפוסק הרמב"ם[1]:

כל ההורג חבירו בידו כגון שהכהו בסייף או באבן הממיתה, או שחנקו עד שמת, או שרפו באש, הואיל והרגו מכל מקום הוא בעצמו הרי זה נהרג בבית דין. אבל השוכר הורג להרוג את חבירו, או ששלח עבדיו והרגוהו, או שכפת חבירו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתו החיה... כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בית דין.

 במסגרת זו של "דין תורה" נשקלים אפוא שיקולים של אמת טהורה ("קשר סיבתי טהור" בלשונו של השופט הנדל בפרשת טואלבו[2]) בלא קשר לתוצאות החברתיות. 

"דין המלך" בא להשלים ולתקן את החללים שמותיר דין התורה, לבל ינצלו אותו פושעים ועבריינים באופן אשר יסכן את הסדר החברתי והביטחון האישי[3]. כך לדוגמה מוסיף וכותב הרמב"ם, בהמשך דבריו[4]:

וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחוייבים מיתת בית דין, אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו, וכן אם ראו בית דין להרוג אותן בהוראת שעה אם היתה השעה צריכה לכך הרי יש להם רשות כפי מה שיראו. הרי שלא הרגם המלך ולא היתה השעה צריכה לחזק הדבר הרי בית דין חייבין מכל מקום להכותם מכה רבה הקרובה למיתה ולאסור אותן במצור ובמצוק שנים רבות ולצערן בכל מיני צער כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים שלא יהיה להם הדבר לפוקה ולמכשול לבב ויאמר הריני מסבב להרוג אויבי כדרך שעשה פלוני ואפטר.

ברור אפוא במקרה דנן שבדין תורה אין מקום לענישה, מאחר שוודאי לא הייתה כאן הריגה בידיים. אבל מערכת הענישה הפלילית המופעלת על ידי בתי המשפט בישראל יונקת את ההצדקה שלה, מבחינת המשפט העברי, לא ממערכת הענישה של "דין תורה" אלא מזו של "דין המלך". והשאלה העומדת בפנינו היא אפוא אם נכון לראות את הנאשם אשר השתתף במרוץ הקטלני כמי שאשם בהריגה כהגדרתה בסעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977:

הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו - מאסר עשרים שנים.         

חובת הצלה ומניעת סיכון חיי אדם כערכי-על במשפט העברי

אין ספק שאחריות מוסרית כבדה רובצת לא רק על מי שגורם בהתנהגותו ובשידולו למות אדם, אלא אף על מי שנמנע מלהציל את זולתו מסכנה גם כשלא הייתה לו כל אשמה ביצירת הסכנה, ואלה דברי הרמב"ם[5]:

כל היכול להציל ולא הציל עובר על 'לא תעמוד על דם רעך' (ויקרא י"ט ט"ז), וכן הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך. ...אע"פ שאין לוקין על לאוין אלו מפני שאין בהן מעשה, חמורים הם, שכל המאבד נפש אחת מישראל[6] כאילו אבד כל העולם כולו וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים כל העולם כולו.

לא כל שכן כבדה אחריותו המוסרית של מי שנטל חלק במרוץ מכוניות מסוכן שבו מצא חברו את מותו, ובהיבט מוסרי זה צודק השופט רובינשטיין (בפסקה ו' לפסק דינו) כאשר הוא מפנה למצוות מעקה, שעניינה מניעת סיכון חיי אדם, עליה מצווה התורה בזה הלשון:

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ (דברים כב, ח).

אולם, כאמור, השאלה היא אם אחריות מוסרית זו (הגלומה הן בחובת מניעת סיכונים והן בחובת ההצלה) עולה כדי הגדרתו של המשתתף במרוץ שבו מצא חברו את מותו כמי ש"עון הריגה בידו", והוא ראוי לענישה פלילית באשמת "הריגה"? ונראה שעל שאלה זו, שהיא מוקד ענייננו, הצדק עם השופט הנדל שיש להשיב בשלילה ("דיני הצלה לחוד ודיני המתה לחוד. החמרה בראשון אינה דורשת בהכרח החמרה בהרחבת האחריות בשני", סעיף 15 לפסק דינו), וכפי שעולה ממה שנוסיף על דבריו להלן.

ניתוק הקשר הסיבתי המשפטי בשל האוטונומיה של הנפגע

הטיעון המרכזי לזכות את הנאשם מאשמת "הריגה" הוא שהבחירה האוטונומית של המתחרה שנהרג לסכן את עצמו במרוץ מנתקת את הקשר הסיבתי המשפטי בין מעשיו של הנאשם לבין התוצאה הטרגית.

זו אכן גישת המשפט העברי. המשפט העברי גורס כי מאחר שהאדם אוטונומי במעשיו, אם נפגע אדם בשל כך שהביא את הפגיעה על עצמו, אין להאשים את זולתו בפגיעה אף שיש לו חלק עובדתי בתוצאה וללא מעשיו לא הייתה הפגיעה נגרמת.

כך עולה לדוגמה מן התלמוד[7] הדן באחריותו הפלילית של מי שהניח גחלת בוערת על גופו של הזולת ומת הזולת בשל כך. התלמוד קובע שאם ההרוג יכול היה להסיר מעליו את הגחלת ולא עשה כן, מניח הגחלת אינו אשם בהריגתו. הסיבה לכך היא שהיה לו להרוּג לסלק מעליו את הגחלת כדי שלא ייפגע[8]. עובדה זו מסירה את האחריות של מניח הגחלת משום שהיא מנתקת את הקשר הסיבתי המשפטי בין המעשה - הנחת הגחלת, לבין התוצאה - מותו של מי שהגחלת הונחה עליו. התלמוד אינו מסביר מהי הסיטואציה הריאלית בה ייתכן שאדם ישאיר על עצמו גחלת בוערת עד שימות ולא יסלק אותה מעליו מיד. אחד המקרים שניתן להעלותם על הדעת הוא מקרה הדומה ממש לנדון דידן, בו שני אנשים התערבו ביניהם מה יהיה כוח סבלו של המתחרה עליו הונחה הגחלת. המתחרה העדיף להשאיר על גופו את הגחלת ובלבד שלא יפסיד, וסופו שמת בשל כך[9]. עולה אפוא שבמקרה כגון הנדון שלפנינו פטור המתחרה אף שהוא עצמו הניח את הגחלת על גופו של חברו שמת, כאמור, בשל האוטונומיה של הנפגע, כלשון רבנו חננאל: "כיון שיכול להסירה מעל לבו היה לו להסירה, לא הסירה - הוא הרג עצמו"[10]. אמנם הלכה זו מבטאת "דין תורה" אולם היא מוכיחה יפה שההתנהגות האוטונומית של ה"קרבן" (ולוּ במחדל) מנתקת את הקשר הסיבתי המשפטי בין מבצע הפעולה (הנחת גחלת על לבו), אף שהיא פעולה ישירה, ובין התוצאה הקטלנית. וכלשון "חזון איש" בהקשר לדיני הנזיקין: "דכיון דהניזק מביא על עצמו בכונה, לאו שם מזיק עלה"[11].

הפוסקים דנו באחריותו של שולח ששלח את שלוחו לשליחות מסוכנת ומת הלה תוך כדי ביצוע השליחות. אמנם רבים מהם סוברים שאכן השולח נושא באחריות כזו אף שגם השליח היה מודע לסכנה, אולם קביעתם אינה במישור של האחריות הפלילית אלא של האחריות הדתית-מוסרית, והם קובעים שהשולח זקוק לשוב בתשובה ולקבל על עצמו כפרה (בדמות צומות וצדקה). כך פסק מהר"י וייל[12], כשהוא מסיק זאת בקל וחומר מאחריותו המוסרית של דוד בגין הריגת נוב עיר הכהנים[13].

אבל מעניין מאוד, בהקשר דידן, שלדעת ר' יחזקאל לנדאו[14], חשובה השאלה מי יזם את השליחות, ואם השליח הוא שיזם אותה, הרי שיש לסייג את אחריותו המוסרית של השולח והוא אינו זקוק אפילו לא לכפרה. הבחנה זו חשובה מאוד בענייננו כאמור, משום שבית המשפט המחוזי קבע שלא הוכח כי היוזמה למרוץ המכוניות באה מצד הנאשם, ואף נראה כי היוזמה באה מצדו של אחד המנוחים, ובית המשפט העליון קיבל קביעה זו.

מסקנה

הנאשם ראוי לענישה שכן השתתפות במרוץ מכוניות מסכנת חיי אדם ויש אינטרס ציבורי מובהק להילחם ברעה חולה זו, אך דומה שאם יש ספק בדבר היקף תחולתו של סעיף 298, עיקרון החוקיות מחייב לפרש אותו על דרך הצמצום ועדיף להיצמד לסעיף המפורש והברור של סיכון חיי אדם בנתיב ציבורי (סעיף 332 לחוק העונשין), כפי שנקט השופט הנדל. מסקנה זו מתיישבת לא רק עם העיקרון הגדול לפיו "אין עונשין אלא אם כן מזהירים" אלא היא עולה גם ממקורות המשפט העברי כפי שסקרנו את מקצתם לעיל.