מסירת מידע אודות מותו של אדם ומענו – פגיעה בפרטיות?* / ד"ר מיכאל ויגודה
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מסירת מידע אודות מותו של אדם ומענו – פגיעה בפרטיות?*

מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה

נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
ירושלים י"ב באב תשע"ו
16 באוגוסט 2016

מסירת מידע אודות מותו של אדם ומענו – פגיעה בפרטיות?*

  

בבית המשפט המחוזי בבאר שבע הוגש כתב אישום נגד מי ששימשה כראש ענף הוצאת רישיונות קבורה במשרד הבריאות, מחוז דרום, בגין מסירת מידע אודות דבר מותם של נפטרים ומענם לגופים מסחריים (בוני מצבות וכיו"ב). הפרקליטות מבססת את האישום בין השאר על סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: החוק), הקובע:

 

הפוגע במזיד בפרטיות זולתו, באחת הדרכים האמורות בסעיף 2(1), (3) עד (7) ו-(9) עד (11), דינו - מאסר 5 שנים.

 

לדעת הפרקליטות יש במסירת מידע אודות דבר מותם ומענם של נפטרים משום פגיעה בפרטיותם, על פי סעיף 2(9) לחוק, שם הוגדרה פגיעה בפרטיות:

 

(9) שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה;

 

יורשה לי להעיר, שאישום זה תמוה ביותר לאור העובדה שלפני כעשור דן המחוקק בהצעה להרחיב את החוק ולהגן מכוחו גם על פרטיות המת[1], אבל ההצעה נדחתה ברובה ולא נאסר אלא פרסום תמונתו של נפטר (סעיף 2א לחוק, תיקון משנת תשע"א).

 

עוד אעיר, שכאשר עלתה ההצעה האמורה כתבתי חוות דעת[2] ובה דנתי בעמדת המשפט העברי אשר להגנה על פרטיות המת. העליתי שיקולים ומקורות לכאן ולכאן ולא הגעתי למסקנה חד-משמעית בעניין. בסיום הדברים כתבתי:

 

העולה מן המקובץ הוא אפוא, שפגיעה בפרטיותו של אדם הגורמת לו גנאי ובזיון אסורה לכולי עלמא, הן בחייו והן לאחר מותו. אבל השאלה אם האיסור חל, לאחר המוות, גם על פגיעה בפרטיות גרידא שאינה כרוכה בגנאי וביזיון, אינה נקייה מספקות.

  

והוספתי:

 

יש להטעים שאף אם המשפט העברי מכיר באיסור לפגוע בפרטיותו של אדם לאחר מותו, אין פירוש הדבר בהכרח שהוא גם קובע בצדו של האיסור עונש פלילי או אף זכות לתביעה אזרחית. כך לדוגמה, אף שלשון הרע אסור, הרי מדין תורה אין מענישים עליו בבית דין של מטה אלא מכוח תקנת חכמים. ומאחר שהענישה אינה אלא מכוח תקנת חכמים, לא חייבת להיות חפיפה בין היקף האיסור לבין היקף הענישה עליו. ואכן כבר הערנו שבעניין לשון הרע על המת, לא תקנו להעניש אלא את המוציא שם רע (היינו המבזה את המת בדברי שקר) ולא את המדבר לשון הרע (היינו המבזה אותו בדברי אמת) [ההדגשה במקור: מ"ו].

 

ברור בעליל אפוא, לפי המשפט העברי, שאף בהנחה שקיים איסור לפגוע בפרטיות המת (דבר שכאמור אינו נקי מספקות), הרי שעצם פרסום דבר מותו ומענו של נפטר, באשר אין בו משום ביזוי המת, אינו נושא לאישום פלילי, מה עוד שמופרך לראות בכך פגיעה ב"פרטיות" המת כל עיקר[3].

 

אשר על כן, לדעתי ברור בעליל שעל פי המשפט העברי עצם גילוי דבר פטירתו של אדם, אינה פגיעה בפרטיותו, וודאי אינה מצדיקה אישום פלילי.

 

אם הפרקליטות מבקשת להאשים בפלילים את הממונה על הוצאת רישיונות קבורה בגין השימוש שעשתה במידע אודות נפטרים שהגיע לידה במסגרת תפקידה, עליה לבסס אישום זה על יסודות אחרים ולא על פגיעה בפרטיותם של הנפטרים[4].

 

הערות:


* חוות דעת זו נכתבה לבקשתו של עו"ד גבריאל פורט, מחלקת איכות הייצוג, סניגוריה ציבורית, מחוז דרום, במסגרת טיפולו בת"פ 49488-01-16 (מחוזי באר שבע).

 

 

[1] הצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון מס' 9), התשס"ו-2005.

[2] שפורסמה באתר המחלקה במדור חוות דעת, "הגנה על פרטיותו של נפטר".

[3] ואכן מצאנו בתלמוד שפרסמו דבר מותם של חכמים. ראה לדוגמה בבא מציעא נט ע"ב: " נפק שיפורא מבית רבן גמליאל דשכיב [=יצא שופר מבית רבנן גמליאל (הנשיא) להודיע שמת]".

אמנם במקום אחר התלמוד מסתייג מפרסום דבר מותו של אדם, והעושה כן אף מוגדר כ"מוציא דיבה", אבל ברור שאין כאן הוראה נורמטיבית בדיני לשון הרע, אלא ביטוי מדרשי קיצוני להסתייגות המוסרית-דתית מלהיות ממבשרי רעות. וזה לשון התלמוד, פסחים ג ע"ב (בתרגום לעברית): "רב כהנא חלה, שלחו חכמים את רבי יהושע בנו של רב אידי, אמרו לו: לך בדוק מה שלומו. הלך ומצאו שמת. קרע את בגדיו, הפך את לבושו [כדי להסתיר את הקרע], ובכה והלך. אמרו לו: האם מת? אמר להם, לא אני אמרתי 'ומוציא דיבה הוא כסיל' (משלי י, יח)". אמנם, מקור זה נתפרש כמקור הלכתי, עד כדי כך, שבספרות האחרונים נדונה שאלת ההצדקה ההלכתית לפרסום מודעות אבל (ראה לדוגמה ילקוט יוסף, ביקור חולים ואבלות, סימן ל, אות לח). ולא זו אף זו, בעקבות מרדכי, מועד קטן, סימן תתקלג, שימשה סוגיה זו מקור להלכה מרחיקת הלכת שנפסקה בשולחן ערוך בדיני אבלות: "מי שמת לו מת ולא נודע לו, אינו חובה שיאמרו לו; ואפילו באביו ואמו; ועל זה נאמר: 'מוציא דבה הוא כסיל'" (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן תב, סעיף יב). ליישומה של הלכה זו הלכה למעשה, ראה הרב שילה בן דוד, "הודעה על פטירת מת", צהר יא (תשס"ג), עמ' שמה-שמז. אבל, כאמור, הלכות אלה אינן באות להגן על פרטיות הנפטר כי אם על מוסר הידיעה המרה.

[4] להבדיל מפרטיות בני משפחתם. אם כי, מאחר שמקובל לפרסם דבר מותו של אדם כדי לאפשר לציבור להשתתף בצער בני המשפחה, קשה לראות בעצם מסירת המידע אודות מות יקירם משום פגיעה בפרטיותם. מה עוד, שקשה לטעון שדבר מותו של אדם הוא עניינם הבלעדי של קרוביו ולא של ידידיו ומכריו וממילא של כלל הציבור.