תקרת הפיצוי הניתן במסגרת ההליך הפלילי
מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה
מתוך אתר מפשרד המשפטים וברשותם
כ"ו במרחשוון, תשע"ז
27 בנובמבר 2016
חוות דעת זו נכתבת בעקבות בקשה לדיון נוסף שהגישה המדינה לבית המשפט העליון. עניינה של הבקשה מתמקד בפרשנות סעיף 77(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, המסמיך את בית המשפט במסגרת ההליך הפלילי, לחייב אדם שהורשע בעבירה בתשלום פיצוי כספי "לאדם שניזוק על ידי העבירה", כשהוא מגביל את הפיצוי לסך של 258,000 ₪. וזה לשון הסעיף:
הורשע אדם, רשאי בית המשפט לחייבו, בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן, לשלם לאדם שניזוק על ידי העבירה סכום שלא יעלה על 258,000 שקלים חדשים לפיצוי הנזק או הסבל שנגרם לו.
בית המשפט המחוזי בלוד מרכז חִייב אדם שהורשע בהריגת אישה לפצות את כל אחת משלוש בנותיה בסך 170,000 ש"ח, סכום כולל העולה על התקרה הקבועה בחוק. וטעמו ונימוקו של בית המשפט עמו: כל אחת מן הבנות בפני עצמה ניזוקה מהריגת אמהּ, והתקרה הקבועה בחוק מתייחסת לכל ניזוק בפני עצמו. בערעור שהוגש לבית המשפט העליון, הוכרע ברוב דעות, שאין לחייב את הנאשם בסכום כולל העולה על התקרה הקבועה בסעיף, נגד דעתו החולקת של המשנה לנשיאה, השופט אליקים רובינשטיין, שתמך בפרשנות החוק על ידי בית המשפט המחוזי.
כלל השופטים הסכימו שאופיו של סעיף 77(א) הוא אזרחי, ותכליתו טובת הניזוק, ונחלקו רק בשאלת הגדרתה המדויקת של תכלית זו, וכפועל יוצא ממחלוקת זאת, נחלקו בשאלה כיצד יש לפרש את הגבלת תקרת הפיצוי הנזכרת בסעיף 77(א).
לדעת המיעוט, תכלית הסעיף היא לאפשר "לאדם שניזוק על ידי העבירה" לקבל מהר פיצוי ראוי ככל האפשר בגין הנזק שנגרם לו בלא שיצטרך לנהל הליך אזרחי יקר קשה ומפרך, במיוחד משום שלעתים קרובות אין למי שניזוק מעברה פלילית לא יכולת כספית ולא כוח נפשי לעמוד בניהול הליך אזרחי נגד העבריין. משום כך, תמך השופט רובינשטיין בפסיקת בית המשפט המחוזי בלוד מרכז שהתקרה הנזכרת בסעיף חלה על כל ניזוק לעצמו, כעולה מפשט לשונו של הסעיף.
ואולם לדעת הרוב, תכלית הסעיף לספק לניזוק פיצוי ראשוני בלבד, העתיד להיות מושלם במידת הצורך בהליך אזרחי מסודר, שהוא "דרך המלך" בתביעות נזיקין. מאחר שפיצוי אזרחי זה נפסק במסגרת הליך פלילי ועל פי אומדן בלא צורך להוכיח את גובה הנזק שנגרם לניזוק, והוא סוטה מ"דרך המלך" בדיני נזיקין, ראה המחוקק לנכון להגביל את כוחו של בית המשפט ולקבוע תקרה לפיצוי. על כן, ראוי לפרש את הסעיף על דרך הצמצום שלא כפשוטו. אבל גם כאן ניכרים הבדלים בין גישותיהם של שני שופטי הרוב:
השופטת ברק ארז סבורה שהפרשנות המחילה את התקרה על כל ניזוק בנפרד, כולל קרובי משפחתו של הקרבן שניזוקו "במעגל שני", עלולה לרוקן את התקרה מתוכנה, מפני שהיא "פותחת את הדרך לפסיקת פיצויים על יסוד אומדנה והערכה אף בשיעור של מיליוני שקלים, בניגוד לעקרונות של צדק דיוני ולתפיסות היסוד של שיטת המשפט שלנו לגבי פסיקת פיצויים" (סעיף 3 לפסק דינה). אשר על כן, אף על פי שכולם מוגדרים כניזוקים, תקרת הפיצוי צריכה לחול על כולם יחד.
לעומתה, השופט שהם מצמצם עוד יותר את היקף הפיצוי. לדעתו, הפרשנות הראויה של הסעיף עקב חריגותו בהיותו פיצוי אזרחי הניתן במסגרת הליך פלילי היא: אין לזכות בפיצויי נזיקין מכוחו אלא את "הניזוק הישיר", קרבן העברה בלבד, ולא את "הניזוקים העקיפים", אף אם הם עשויים לזכות בפיצוי בהליך אזרחי. בעברת המתה הפיצוי צריך להינתן לטובת עיזבונו של המת, שהוא "הניזוק הישיר", והוא יחולק בין יורשיו במסגרת הירושה. אף על פי כן, השופט שהם מוכן להכיר בזכותם של התלויים במת לפיצוי כספי, אף על פי שאין להם זכות בעיזבון המנוח, שהוא "הניזוק הישיר" (ולא ברור מה ההצדקה לסטייה זו של השופט שהם מהגיון שיטתו).
לעומתם, כאמור, סבור המשנה לנשיאה, השופט רובינשטיין, שיש לפרש במדויק את לשון החוק, המדבר על תשלום "לאדם שניזוק על ידי העבירה", ולהחיל את תקרת הפיצוי על כל אחד מקרוביו של המת ומי שתלויים בו, שהוכח במסגרת ההליך הפלילי שהוא ניזוק מן העברה. כך עשוי הפיצוי במקרים רבים יותר לעזור לנפגעי העברה לשקם את עצמם מבלי להידרש בהכרח להליך אזרחי. אדרבה, אם נקבל את פרשנותם של שופטי הרוב, "הקטנת הפיצוי הניתן לכל אחד מהם תוך תלות במספרם תחתור תחת מטרתו של הפיצוי לשפותם ככל הניתן" (פסקה יד לפסק דינו).
נתבקשתי לחוות דעתי, מה עמדת המשפט העברי במחלוקת שבין השופטים?
אודה שלא מצאנו במקורות המשפט העברי הכרעה ישירה בשאלה הפרשנית שנחלקו בה השופטים בדבר היקף תקרת הפיצוי (מושג שאינו קיים במשפט העברי), הנובעת מן ההבחנה ששופטי הרוב מבקשים לחדש בין "ניזוק ישיר" לבין "ניזוק במעגל שני" (השופטת ברק ארז) או "ניזוקים עקיפים" (השופט שהם). עם זאת, בעניין עברות המתה, עולות מן המקורות תובנות חשובות שניתן להסתייע בהן להגדיר כל אחד מיורשי המת כ"ניזוק ישיר" וממילא להחיל את תקרת הפיצוי על כל אחד מהם לעצמו.
חיוב בפיצויי נזיקין בגין רצח
בפרשת משפטים נאמר:
וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים (שמות כא, כב).
המקרא דן בשני אנשים שפגעו במהלך תגרה שלא במתכוון באישה הרה וגרמו להפלת העובר שבבטנה, והדין הוא שמי שפגע באישה חייב לשלם לבעלה פיצוי בגין מות העובר. ואם גרמה המכה למות האישה מוסיפה התורה ואומרת:
וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ (שם, פסוק כג).
בתלמוד מובאת דעה, ולפיה אין המקרא מתכוון לומר שיש להרוג את מי שהרג את האישה, שהרי לא התכוון להרוג אותה, אלא משמע הלשון "ונתתה נפש תחת נפש" הוא: ההורג חייב לשלם פיצויי נזיקין. וזה לשון התלמוד:
רבי אומר: נפש תחת נפש - ממון.
לדעת רבי (רבי יהודה הנשיא), מי שמתכוון להרוג את פלוני והרג את אלמוני פטור מעונש מוות, אך חייב לשלם פיצויי נזיקין. אמנם, ההלכה לא נפסקה כרבי, ומי שהורג את חברו שלא במתכוון פטור הן מעונש מוות הן מתשלום פיצויים. עם זאת, יש מי שסבורים שהפטור מלשלם פיצוי בגין הריגה בשוגג אינו מהותי, אלא הוא נובע מן הכלל הפרוצדוראלי, ולפיו "קם ליה בדרבה מיניה" [=די לו בעונש החמור]. מכאן שההורג נפש חייב לשלם גם דמי נזיקין, אלא שדמי הנזיקין הללו אינם נגבים בבית דין, מפני עונש המוות הרובץ עליו בגין המעשה, וזאת אף כשאין מוציאים את עונש המוות אל הפועל. נפקות לחיוב זה יש ברוצח המבקש לחזור בתשובה, שעליו לשלם את הפיצוי ליורשי הנרצח, או כשהיורשים מחזיקים בידם נכסים של הרוצח, שהם רשאים להיפרע מהם.
כך מביא בעל "הגהות אשרי" (ר' ישראל מקרמז, אשכנז (אוסטריה), המאה הי"ד) בשם ר' יצחק "אור זרוע":
ראובן שהרג את שמעון, אף על פי שחייב מיתה, משלם דמיו ליורשים בבא לצאת ידי שמים, אי נמי אי תפסי יורשים מיניה לא מפקינן מינייהו [=וכן אם תפסו היורשים ממנו, אין מוציאים מהם]. מא"ז [=מאור זרוע].
וכך מביא גם ר' ישראל מברונא (אשכנז, המאה הט"ו) בשם רבנו תם:
כתב רבנו תם בספר הישר שיש לרוצח ליתן פרנסה ליורשי הנרצח, הואיל וקפח אותם פרנסתם.
אם כן, לדעת בעל "הגהות אשרי", הרוצח חייב לפצות את יורשי הניזוק, ושיעור הפיצוי נקבע לפי אבדן כושר ההשתכרות של הנרצח.
מיהו הניזוק - ההרוג או יורשיו?
לעיל הבאנו את דעותיהן של מי שסבורים שמי שהרג אדם חייב עקרונית בפיצויי נזיקין, ונשאלת השאלה: מי הוא בגדר ניזוק, ההרוג או יורשיו?
מצד אחד, ניתן לומר שההרוג "נחבל במאה אחוז", והוא הניזוק, וכיון שאינו עוד בחיים, הפיצוי עובר ליורשיו כחלק מן העיזבון. מצד שני, ניתן לומר שהיורשים הם הניזוקים, מפני שאיבדו את מקור פרנסתם.
שתי גישות אלה באות לידי ביטוי בדברי הפוסקים והמפרשים. יש מי שרואים ביורשים ניזוקים, והפיצוי נתון להם. כך נראה מלשון מהר"י ברונא, בשם רבנו תם, שהבאנו לעיל:
שיש לרוצח ליתן פרנסה ליורשי הנרצח, הואיל וקפח אותם פרנסתם.
וכן כותב הרב יעקב צבי מֶקְלֶנְבּוּרג (גרמניה, המאה הי"ט) בעל "הכתב והקבלה":
והיינו עונש ממון, הממלא ליורשים את הפסדם הנמשך להם מפעל מיתת אביהם. ומלת "ונתת" מוסב על "תחת נפש". ירצה [לומר]: תתן תשלומי ממון הממלא ליורשים את נזקם.
וכן כותב גם בעל "מנחת חינוך", ר' יוסף באב"ד (גליציה, המאה הי"ט):
אם כן ההורג את הטרפה, דאין חייב מיתה, ודאי חייב לשלם הדמים ששוה ליורשים, או אם היה נוקב מרגליות וכדומה, שהיה ראוי לעשות מלאכה, משלם דמיו ליורשים.
תימוכין לגישה זו ניתן להביא מן הדיון ההלכתי שעלה לא פעם בפני הפוסקים, כאשר לאחר שקיבלו קרובי הנרצח פיצוי מן הרוצח על ידי בתי המשפט האזרחיים המקומיים, ביקש בעל חובו של הנרצח לגבות את חובו מן הפיצוי. לכאורה, הכרעת תביעתו של בעל החוב תלויה בשאלה אם הפיצוי הוא חלק מזכויותיו של הנרצח, העוברות מכוח דיני הירושה ליורשיו, ואז בעל החוב זכאי לגבות ממנו את חובו? או שמא היורשים זכאים לפיצוי בזכות עצמם, ולא מכוח מורישם, ואין בעל החוב זכאי לגבות ממנו?
אמנם נכון שהלכה למעשה, גם אם נניח שהפיצוי הוא חלק מזכויות הנרצח, לדעת רוב הפוסקים, אין בעל החוב גובה ממנו. הסיבה לכך היא הכלל בדיני גביית חוב, שאין בעל החוב גובה את חובו מן העיזבון אלא מנכסים שהיו בידי החייב-המוריש בפועל לפני מותו ("מוחזק"), ולא מכספים המגיעים לו בעת מיתתו בכוח ("ראוי"), המשולמים רק לאחר מותו - "אינו גובה בראוי כבמוחזק". עם זאת, חלק מן הפוסקים דנים בשאלה התיאורטית, מה הדין לדעת מי שסוברים שבעל החוב גובה ב"ראוי", ומסקנתם משמעותית לענייננו, מפני שעולה מדבריהם שהם רואים בפיצוי זכות ישירה של יורשי המת, ולא זכות המגיעה להם מכוח זכותם בירושה.
וכך כותב בעל "מנחת חינוך" בעניין תשלום "כופר":
ולפי מה שכתבתי נראה ברור דאין בעל חוב או כתובת אשה של מת נגבים מכופר אף להפוסקים דבעל חוב גובה מראוי. עיין חושן משפט סימן ק"ד וש"ך שם באריכות ומשנה למלך הלכות מלוה. מכל מקום דוקא שם בירושה שנפל להמת, אם כן הוי ליה ממון המת ומשתעבד. אבל כאן אינו ממון המת כלל, רק התורה חייבה להמזיק ליתן להיורשים, ומתחיל החיוב להיורשים לא מתורת ירושה... דאין היורשים באין מכחו כלל.
וכן היא גם דעת ר' מאיר שמחה מדווינסק (ליטא, המאה הי"ט-הכ'):
ולמי זיכתה התורה [את הכופר]? ליורשי הנהרג, והוא לציון וסימן מי הזוכים בתשלומין, היורשים, אבל לא שהממון נוטלים בתורת ירושה. וזה ברור ופשוט.
מדברי הפוסקים הללו, עולה כאמור שחיוב המשולם בגין הריגת אדם, כגון כופר, אינו משולם למת אלא מכוון מראש ליורשים. לאור דבריהם, החיוב הממוני הנזכר לעיל הוא חיוב ישיר ליורשים, לא לנפטר. ניתן להסיק מכאן שהיורשים הם ניזוקים ישירים.
עם זאת, אין לכחד שפוסקים אחרים סוברים אחרת. לדעתם, גם תשלום המגיע לאדם רק לאחר מותו משולם לו ומועבר מכוחו ליורשיו. כך למשל סבור "חזון איש", השולל במפורש את הדעה האחרת: "ולא מסתבר דתחילת החוב אינו למת אלא ליורשים". וכך סבור גם הרב זלמן נחמיה גולברג[24], לשעבר דיין בבית הדין הרבני הגדול. לדבריהם, התשלום הממוני משולם לנרצח, ויורשיו זוכים בו מכוח ירושתם, ולא מכוח היותם ניזוקים.
סיכום ומסקנה
מן המקובץ עולה שיש מקור במשפט העברי לפיצויי נזיקין בגין הריגה. לדעת חלק מן הפוסקים, יורשי המת הם בגדר ניזוקים, והפיצויים משולמים להם ישירות. אך לדעת פוסקים אחרים, הנרצח הוא הניזוק, והיורשים זכאים לפיצוי רק מכוחו. עם זאת, נראה שרוב הפוסקים נוטים לדעה הראשונה.
יש להעיר כי ההלכה מכירה רק ביורשים (ולא בתלויים) כניזוקים ישירים, אך יש מקום להרחיב את החיוב הזה במסגרת חוקי המדינה ("דין המלך").
נמצא שאף על פי שאין בידנו מקורות להכריע על פיהם במחלוקת הפרשנית בשאלת תקרת הפיצוי הנזכרת בסעיף 77(א) לחוק העונשין, מושא הדיון הנוסף בבית המשפט העליון, דומה שבכל הנוגע לעברות המתה, ראוי להכיר בכל אחד מיורשי המת כ"ניזוק ישיר" ולהחיל את תקרת הפיצוי על כל אחד מהם לעצמו.