הצלת אדם בעל כורחו / ד"ר מיכאל ויגודה
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הצלת אדם בעל כורחו

מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה

ירושלים כ"ד בתמוז תשס"א, 15.7.2001

הצלת אדם בעל כורחו

 

השאלה, האם ניתן להציל אדם הנחזה להיות חולה נפש חרף התנגדותו, צריכה להיבחן בראש ובראשונה לאור העקרונות הכללים בעניין הצלת כל אדם בעל כורחו. אכן, העובדה שאדם חולה נפש אינה עילה לפגוע בו בשום אופן; כמו כל אדם, חולה הנפש זכאי להגנה על זכויות האדם שלו. עיקרון זה נקבע כבר במשנה[1]: "חרש שוטה וקטן פגיעתם רעה: החובל בהם חייב, והם שחבלו באחרים פטורין". במילים אחרות, המצוות שבין אדם לחברו נוהגות גם כלפי חולה נפש ודינו שווה לבר דעת בכל הקשור לחובות האחרים כלפיו.

 

הרמב"ם כותב[2] שהוזהרנו "מלהתרשל בהצלת נפש אחד כשנראהו בסכנת מות או הפסד ויהיה לנו יכולת להצילו... ובאה האזהרה באומרו 'לא תעמוד על דם רעך' (ויקרא יט טז)". חובה זו הפכה לאחרונה חלק מן החוק הישראלי עם חקיקת חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח1998-, הקובע "חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו". חובה להציל את הזולת לא רק מפני סכנת מוות אלא גם מפני סכנת אבדן רכושו או בריאותו, כולל בריאות נפשו. ולא זו בלבד אלא "מניעת מחלת נפש, והצלה מפני התפתחות מחלה כזו, נחשבת כמצב של פיקוח נפש. לפיכך מותר לחלל שבת, ולעבור על איסורים, כדי להציל אדם ממחלת נפש"[3]. אלא שנחלקו הדעות בין הפוסקים אם פיקוח הנפש הוא מפני החשש שחולה הנפש יפגע בעצמו או באחרים, או עצם אבדן שפיות הדעת מוגדרת כפיקוח נפש, אף אם ברור שאינה כרוכה בסכנה לו או לאחרים[4].

 

מקור חובת הצלת הזולת הוא גם במצוות השבת אבדה, כדברי התלמוד (סנהדרין עג ע"א): "אבדת גופו מניין [שחובה להציל את הזולת ממנה]? תלמוד לומר 'והשבתו לו' (דברים כב, ב)", אלא שממקור זה לבדו, אומר התלמוד, אי-אפשר היה להסיק שחובה אף להוציא הוצאות, אם צריך, לצורך ההצלה, משום כך התורה הוסיפה עליו את מצוות "לא תעמד על רעך".

 

האם התנגדותו להצלה של מי שנתון בסכנה פוטרת אחרים מן החובה להצילו? על מדוכה זו ישב מהר"ם מרוטנבורג[5], מגדולי הפוסקים באשכנז במאה הי"ג, והשיב בשלילה. מהר"ם דן באדם שנפל בשבי וסירב שיפדו אותו אף שהיה נתון שם בסכנה. הוא פוסק שמצווה לפדות את השבוי אף בעל כורחו, ולא זו בלבד אלא על השבוי מוטלת החובה לשפות את המציל על הוצאותיו. בהתאם לגישה זו נפסק גם[6], שאין תוקף לסירובו של חולה המסרב לקבל טיפול שיציל את חייו, טעמו של דבר הוא ש"אין נפשו של האדם קנינו אלא קנין הקב"ה שנאמר: 'הנפשות לי הנה'"[7] [8]. ואף אם הסכנה אינה אלא סכנה בריאותית, אין להתחשב בהתנגדות הניצול, ובלבד שאין דרכו של אדם סביר לסבול סכנה מסוג זה, וכדברי מהר"ם (שם), שאף "בשביל מזונות [כלומר, אדם המסרב לאכול] כופין אותו [לאכול] ואף על פי שאינו סכנה כל כך אלא שמסגף את הגוף וחי חיי צער"[9].

 

יש להעיר שתפישה זו נתקבלה על ידי המחוקק הישראלי בחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט1979-, סעיף 5(ג), הקובע שחייב אדם לשפות ולפצות את מי שעשה פעולה לשמירת חייו שלמות גופו או בריאותו, אף אם הוא התנגד לכך.

 

נמצא שאם מי שנחזה להיות חולה נפש מסכן את עצמו או את זולתו, חובה על כל אדם למנוע זאת ממנו, אף אם הוא מתנגד לכך, שכן כך היה צריך לנהוג גם כלפי אדם בריא בנפשו. זאת ועוד, אם אכן מדובר באדם שהוא חולה נפש שדעתו אינה דעה כלל, הרי התנגדותו אינה התנגדות ואין אפוא מקום להתחשב בה כלל[10].



[1] משנה, בבא קמא ח, ד.

[2] ספר המצוות, מצווה לא תעשה רצז.

[3] ראה, א' שטיינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, ערך "שוטה", כרך ו, עמ' 426.

[4] ראה, שטיינברג, שם, עמ' 427.

[5] שו"ת מהר"ם רוטנבורג, חלק ד (דפוס פראג), סימן לט.

[6] מור וקציעה, סימן שכח. שו"ת ציץ אליעזר (לרב אליעזר ולדנברג, חבר בית הדין הרבני הגדול), חלק ד, סימן יג, וחלק יח, סימן סב. שו"ת אגרות משה (לרב משה פיינשטיין מגדולי הפוסקים במאה הכ'), חו"מ ב, סימן עד.

[7] לשון הרדב"ז (רבי דוד בן זמרה), הלכות סנהדרין, הלכה ו.

[8] וראה, ע"פ 527 480/85 יוסף קורטאם נ' מ"י פ"ד מ(3) 673, פסד דינו של השופט בייסקי שהסתמך על תשובת המהר"ם מרוטנבורג.

[9] וראה שו"ת ציץ אליעזר, חלק יז, סימן ב, בדבר ניתוח עיניים להצלת הראיה. וראה, י' בלס, עשיית עושר ולא במשפט, בסדרת חוק לישראל, ירושלים תשנ"ב, עמ' 156-155.

[10] ראה שטיינברג, שם, עמ' 430. למסקנה זו יסכים אפוא גם מי שסבור בין הפוסקים שאין חובה להציל אדם המאבד את עצמו לדעת (ראה, מנחת חינוך, מצוה רלז). הנימוק לשיטה זו הוא שכשם שאין חובה להשיב אבדה מדעת, היינו אבדה שאדם איבד אותה בידיים ובמכוון, כך אין חובה להשיב לו את "גופו". אבל חולה נפש אינו יכול לאבד עצמו "לדעת" שכן אין לו דעה וחובה אפוא להצילו.

שטיינברג מוסיף: "אם לא מדובר במצב של חשש סכנת חיים אסור לכפות עליו טיפול רפואי, אלא אם כן דעתו כה משובשת שאין הוא יכול לשקול בצורה סבירה, שאז מותר לטפל בו בכל הטיפולים המיועדים לטובתו, מתוך הנחה שאילו היה שפוי היה מעוניין ומרוצה בטיפול זה".