קידום התחרות בענף המזון

מחבר: אליעזר הללה*

נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
‏כ"א בכסלו, תשע"ג
‏5 בדצמבר 2012

בתזכיר הצעת חוק קידום התחרות בענף המזון, התשע"ג-2012, שפורסמה ביום ט"ו בכסלו התשע"ג, 29 בנובמבר 2012, נאמר כי "מטרת חוק זה היא קידום והגברת התחרותיות בענף המזון ומוצרי הצריכה לשם הפחתת מחירי המוצרים לצרכן". לשם כך, מבקשת הצעת החוק לקבוע הסדרים שימנעו ממשווקים להשפיע על קביעת מחירים, ולהניח זאת לתחרות בשוק החופשי.

בדברים שלהלן נבקש לבחון את עמדת המשפט העברי בשאלה זו, ונבקש להסיק שהחוק המוצע עולה בקנה אחד עם עקרונות המשפט העברי, המבקש אף הוא לנקוט אמצעים להורדת המחירים לצרכן ומניעת התעשרות לא צודקת של בעלי העושר תוך ניצול האמצעים שברשותם.

נקדים ונאמר, שהמשפט העברי אינו נוקט בהכרח עמדה זו או אחרת בשאלת אופיו של השוק, האם הוא שוק חופשי או שוק רגולטורי[1]. וכך ניתן להסיק ממחלוקת זו המובאת בתלמוד[2]:

תנו רבנן: לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה, גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה (דברים כה, יד) - מלמד שמעמידין אגרדמין [=פקחים] למדות [=משקולות], ואין מעמידין אגרדמין לשערים [=מחירים]. דבי נשיאה אוקימו [=העמידו] אגרדמין בין למדות בין לשערים... כי הא דאמר רמי בר חמא אמר רבי יצחק: מעמידין אגרדמין בין למדות בין לשערים, מפני הרמאין[3].

דומה שהמטרה שהמשפט העברי שם נגד עיניו היא שוק הוגן, בו בעלי האמצעים אינם מנצלים את האמצעים שברשותם לצבירת עושר על חשבון השכבות החלשות, וכן שוק השווה לכל נפש, בו אמצעי המחייה, ולמצער המינימליים, הם בהישג ידו של כל אחד, תהא השיטה הכלכלית אשר תהא. כך גם עולה מלשונו של הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים"[4]:

המצוות הכלולות בקבוצה השביעית[5], והן דיני הרכוש... טעמיהן של כולן גלויים, כי הן קובעות משפטי צדק במשׂא-ומתן המתנהל בין הבריות בהכרח, ושלא יחרגו בו משיתוף-הפעולה המועיל לשני הצדדים, ושלא יתכוון אחד הנושׂאים-ונותנים להרבות את חלקו לגמרי, ושיהיה הוא המרוויח מכל הבחינות.

וכך, חז"ל אסרו אגירת מוצרי מזון חיוניים על ידי ספקולנטים, המבקשים לרכוש סחורה בזול ולמוכרה ביוקר, שכן פעולה זו גורמת לעליית מחירים לא מוצדקת. וזה לשון התוספתא[6]:

אין אוצרין [=אוגרים] בארץ ישראל דברים שיש בהן חיי נפש[7], כגון: יינות שמנים וסלתות [ו]פירות, אבל דברים שאין בהן חיי נפש, כגון: כמון ותבלין, הרי זה מותר... במה דברים אמורים? בלוקח מן השוק, אבל בכונס מתוך שלו אפילו עשר שנים מותר לאצר. בשנת בצורת אפילו קב חרובין (ו)לא יעצור, מפני שמכניס מאירה בשערים[8].

ועל מי שעושה כן אומר התלמוד[9]:

תנו רבנן: אוצרי פירות, ומלוי ברבית, ומקטיני איפה, ומפקיעי שערים, עליהן הכתוב אומר: "לֵאמֹר מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר[10], וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר[11], לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה" (עמוס ח, ה), וכתיב: "נִשְׁבַּע ה' בִּגְאוֹן יַעֲקֹב אִם אֶשְׁכַּח לָנֶצַח כָּל מַעֲשֵׂיהֶם" (עמוס ח, ז). אוצרי פירות - כגון מאן? אמר ר' יוחנן: כגון שבתי אצר פירות.

הרשב"ם, רבי שמואל בן מאיר (צרפת, המאות הי"א-הי"ב) מסביר[12], שאין איסור לרכוש סחורה בזול ולמוכרה ביוקר, כל זמן שהסוחר רק נהנה מהתייקרות הנובעת מכוחות השוק. האיסור לאצור פרות חל רק כאשר הסוחר מנסה בדרך זו להקטין את ההיצע באופן מלאכותי, ולגרום בכך לעליית מחירים לא מוצדקת. כך מפרש גם רבי מנחם המאירי (פרובנס, המאות הי"ג-הי"ד), וזה לשונו[13]:

אסור לאדם לאצור פירותיו על דעת שיתיקרו וימכור ביוקר, והעושה כן הרי הוא כמפקיע את השער, רצונו לומר שֶמְּיַקְּרוֹ [=הופך את המצרך ליקר המציאות] כדי ליקר מה שבידו, אלא ראוי לו למכרם תכף למקחו וירויח בהם כשיעור המיועד לו.

רבי דוד פארדו[14] (איטליה-ירושלים, המאה הי"ח) מבקש לדייק מלשון הרמב"ם שאגירת מוצרי מזון חיוניים אסורה בכל מקרה, גם ללא כוונת זדון להעלות את מחיר מוצרי המזון, וזה לשון הרמב"ם[15]:

אין אוצרין פירות שיש בהן חיי נפש בארץ ישראל, וכן בכל מקום שרובו ישראל, שהרי מגיע מדבר זה צער לישראל... ובשני בצורת אפילו קב חרובין לא יאצור מפני שמכניס מארה בשערים, וכל המפקיע שערים או שאצר פירות בארץ או במקום שרובו ישראל הרי זה כמלוה ברבית[16].

רבי דוד פארדו מדייק שהרמב"ם מנמק את האיסור בגרימת צער, ולפי נימוק זה די בכך שאגירת מצרכי המזון תיצור תחושת אי נוחות בציבור כדי לאוסרה, ואי נוחות זו יכולה להיווצר גם מאגירת מצרכים ללא כוונה להעלות את מחירם. זאת ועוד, העלאת המחירים באופן מלאכותי אינה גורמת צער בלבד, אלא גורמת נזק ממשי.

הרמב"ם, בעקבות התלמוד, מציין איסורים נוספים שמטרתם שמירה על מחירי מזון נמוכים, כגון: הגבלת מתח הרווחים[17] והגבלות על תיווך במכירת מצרכים חיוניים[18]. ורב האי גאון (אחרון גאוני בבל, המאה הי'-הי"א) כותב[19] שאסור להפיץ שמועות על מחסור במוצרי מזון ולגרום בהלה בציבור, כדי לא לגרום לעליית מחירים.

וכך מתאר הסופר משה אוריין את שיטת הרמב"ם[20]:

הפגת תחושת הפחד מפני הרעב אפשרית רק אם דאגתם של מעצבי חיי המדינה תהיה נתונה לכל שכבות העם לרבות השכבות הכושלות והנחשלות; אם תוקל מעל כל המעמדות מלחמת הקיום הכלכלית. הווה אומר: אם המצרכים החיוניים שהם בחזקת הכרח ראשוני לחיי האדם מחירם יהיה מועט, ויד כל אדם תשיג לקנותם. על השלטונות לדאוג שאמצעי השיווק של הצרכים החיוניים הללו יהיו פשוטים וזולים. רמב"ם אוסר להרבות בסוחרים - מתווכים במצרכי מזון מסוג זה, וכן בדברים אחרים שיש בהם הכרח ראשוני. רבוי מתווכים מהווה גורם לייקור התוצרת. התוצרת צריכה להימכר ישירות מהיצרן לצרכן... יתר על כן הרמב"ם רואה במסחר בכללו שרות הצריך להביא תועלת לכל אזרחי המדינה, ולא מכשיר להפקת רווחים מוגזמים ליחידים העוסקים בו. הוא דורש הסדרת עניני המסחר, ולא להשאירו כשדה הפקר לשרירות לבם של רודפי בצע, לידי מעטים השואפים להתעשר על חשבון העם.

מן המקובץ עולה, אפוא, שהצעת החוק עולה בקנה אחד עם גישת המשפט העברי, וראוי לציין זאת בדברי ההסבר להצעה. מוצע, אפוא, להוסיף בדברי ההסבר את הפסקה הבאה:

הצעת החוק עולה בקנה אחד עם מסורת המשפט העברי, המבקש בעזרת הסדרים שונים למנוע עלייה במחירי מצרכים חיוניים כתוצאה מפעילות של בעלי האמצעים, וכפי שכותב הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים", חלק שלישי, פרק מב (על פי מהדורת שוורץ): "המצוות הכלולות בדיני הרכוש... טעמיהן של כולן גלויים, כי הן קובעות משפטי צדק במשׂא-ומתן המתנהל בין הבריות בהכרח, ושלא יחרגו בו משיתוף-הפעולה המועיל לשני הצדדים, ושלא יתכוון אחד הנושׂאים-ונותנים להרבות את חלקו לגמרי, ושיהיה הוא המרוויח מכל הבחינות" (וראו: בבא בתרא צ ע"א; רמב"ם, הלכות מכירה, פרק יד, הלכות א-ח; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רלא).

הערות: