המועד להקמת מצבה על קברו של נפטר ומימונהּ*
מחבר: ד"ר מיכאל ויגודה
נלקח מאתר משרד המשפטים וברשותם
ירושלים ג' באייר, תשס"ט
27 באפריל, 2009
מבוא
הנפטרים הערירים אשר אין להם בישראל קרובי משפחה: הורה, בן, בת או בן זוג, זכאים להקמת מצבה על חשבון המוסד לביטוח לאומי. לפי הנוהל העדכני של המל"ל, המצבה לאותם נפטרים מוקמת בחלוף שלושה חודשים מיום הקבורה. האפוטרופוס הכללי המנהל את רכושם של הנפטרים העריריים מבקש לגבש עמדה בשאלה: האם עליו להמתין עד להקמת המצבה מכספי הביטוח הלאומי, או שמא יש לממן את המצבה מיד מכספי עיזבון הנפטר.
לדעתנו, במקרה של נפטר ערירי שהשאיר אחריו עיזבון, יהיה על האפוטרופוס הכללי כמייצג היורשים הפוטנציאליים לממן את הקמת המצבה. הנוהל הראוי הוא אפוא, שהמל"ל ידאג להקמת המצבה בהקדם האפשרי והאפוטרופוס הכללי יממן או יחזיר למלל"ל את הוצאותיו מכספי העיזבון (או כל נוהל אחר בין הגופים, ובלבד שלא תידחה הקמת המצבה מעבר לשלושים יום מיום הקבורה – אלא אם כן הדבר נדרש לכבודו של המת - כנהוג לגבי שאר הנקברים בארץ).
להלן נפרט את המקורות עליהם אנחנו מבססים מסקנה זו.
א. מצוות קבורה מן התורה אינה כוללת הקמת מצבה
ראשית יש להבהיר, שמעיון בגדרי מצוות הקבורה במשפט העברי עולה, כי הקמת המצבה אינה חלק מחובת הקבורה. הוספת מבנה האבן שעל גבי הקבר עם הכתובת שעליו, נעשית לאחר שהסתיימה מצוות הקבורה.
החיוב מהתורה לקבור את המת נלמד מן הכתוב הדן במי שנתחייב מיתת בית-דין: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ, כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי קִלְלַת אֱ-לֹהִים תָּלוּי" (דברים כא, כג). הכתוב קובע כי לאחר שהנידון למוות הוצא להורג, חובה לקברו.
חיוב הקבורה מהתורה מורכב משתי מצוות, מצוות לא תעשה של "לא תלין נבלתו" ומצוות עשה של "קבור תקברנו". התלמוד רואה בפסוק זה מקור לחובה לקבור כל אדם ולא רק הרוגי בית-דין:
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: רמז לקבורה מן התורה מניין? תלמוד לומר "כי קבור תקברנו", מכאן רמז לקבורה מן התורה.
בדרך זו ניסח הרמב"ם את הדברים בספר המצוות:
ולשון ספרי, "כי קבור תקברנו" מצות עשה, והוא הדין בשאר המתים, כלומר, שייקבר כל מת מישראל ביום מותו. ולכן ייקרא המת שאין מי שיתעסק בקבורתו "מת מצוה", כלומר, המת שמצוה על כל אדם לקברו, לאמרו יתעלה "קבור תקברנו".
מצוות קבורת המת היא קוגנטית ואינה ניתנת להתניה או למחילה מצד המת, כלשון הרמב"ם: "אם צוה שלא יקבר אין שומעין לו, שהקבורה מצוה שנאמר 'כי קבור תקברנו'".
על מי מוטלת חובת הקבורה? חובת הקבורה מוטלת בראש ובראשונה על קרובי הנפטר, ואם אין לו קרובים ואין מי שיתעסק בקבורתו הרי שהחובה מוטלת על הציבור.
ומהי קבורה? מהמקרא עולה כי הקבורה היא הטמנתו של המת באדמה, כפי שמצווה יעקב אבינו את בנו יוסף: "בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי" (בראשית נ, ה). כך מגדיר רבי יעקב בעל הטורים את חיוב הקבורה מהתורה:
פירוש שצריך לקוברו בקרקע ולא יתננו בארון ויניחנו כך... לפיכך הנותן מתו בארון ולא קברו בקרקע עובר משום שמלין המת, אלא צריך לקוברו בקרקע ואם עשה לו ארון וקברו בקרקע אינו עובר עליו ומכל מקום יפה לקוברו בארץ דקבורת ארץ ממש מצוה.
מדברים אלה עולה, כי ברגע שמסתיים מעשה הטמנתו של המת בקרקע וכיסויו בעפר הארץ, נשלמת חובת הקבורה מהתורה. ברור אם כן, כי עשיית המצבה אינה בכלל חובת הקבורה. יש שאף הוסיפו, כי המצבה אינה חלק מהקבר עצמו, אלא רק תוספות חיצונית לו.
ב. מקורה הנורמטיבי של הקמת מצבה למת
הקמת מצבה אינה מצווה מן התורה. היא אף לא תקנת חכמים ואינה אלא מנהג. אמנם זהו מנהג עתיק יומין, והוא מוזכר כבר במקרא: "וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם" (בראשית לה, כ).
מנהג זה בא ככל הנראה לשרת מטרות אחדות: זכר המת, כבוד המת ותועלת לנפשו.
ג. מועד הקמת מצבה
לגבי מועד הקמת המצבה, קיימים מנהגים שונים:
א. יש שנהגו להקים את המצבה מיד לאחר "השבעה".
ב. יש שנהגו להקימה עד ליום השלושים לקבורה.
ג. ויש שנהגו להקימה אחר י"ב חודש מהקבורה.
כיום נראה, שהמנהג המקובל ברוב הקהילות הוא להקים את המצבה עד השלושים.
ד. על מי מוטלת חובת הקמת מצבה?
1) הקרובים
אמנם הקמת מצבה על קברו של המת אינה חלק מחיוב הקבורה, אך יחד עם זאת היא נחשבת כחלק מ"צרכי הקבורה" המוטלים בראש ובראשונה על בני משפחתו של הנפטר, אף אם לא הותיר להם ירושה. אם הותיר להם ירושה ניתן לאכוף עליהם את קיום חובתם מכספי העיזבון וזאת אף אם הנפטר ציווה עליהם שלא לעשות כן, כפי שפוסק השולחן ערוך:
האומר: אל תקברוהו מנכסיו [כלומר, אל תקברוני מנכסיי], אין שומעין לו, אלא מוציאין מיורשיו כל צרכי קבורתו בעל כרחו, וכן כל מה שרגילין לעשות לבני משפחתו, ואפילו האבן שנותנין על הקבר; והוא שירשו ממון מאביהם.
2) הציבור
כאמור לעיל, כשהמת הוא ערירי, שלא ידועים לו יורשים, ואין מי שיקים לו מצבה, עוברת חובת הקמת המצבה אל הציבור. נכון עשתה אפוא המדינה, כאשר קבעה שהביטוח הלאומי, כנציג הציבור, יממן הקמת מצבה לנפטר בודד שאין לו בישראל קרובי משפחה (הורה, בן, בת או בן זוג, אם כי ראוי היה לכלול ברשימה זו את אחי הנפטר ואף כל מי שיורש אותו). אולם אין הצדקה שהמדינה תשתהה בקיום חובה זו ועליה להקים את המצבה בהקדם האפשרי. יש אפוא לברך על מגמת קיצור התקופה לשלושה חודשים, אך יש לבחון אם אין אפשרות לקצר תקופה זו עוד יותר.
אמנם, אם השאיר הנפטר עיזבון, הציבור אינו חייב לממן את המצבה מהקופה הציבורית, כפי שעולה מדברי רב שבתי כהן (ליטא, המאה הי"ז) בעניין נפטר שצווה שלא לקברו מהכספים שהוריש: "דלאו כל כמיניה [=אינו יכול] להעשיר בניו ולהטיל עצמו על הצבור". משום כך, אף אם חוששים שמא יימצאו לו יורשים, והאפוטרופוס הכללי מחזיק בכספים בשמם, חובה על האפוטרופוס הכללי כנציג אותם יורשם, לממן את המצבה מתוך כספי העיזבון שבניהולו. וגם אם תעבור תקופה של חמש-עשרה שנה ולא יימצאו יורשים או בעלי זכויות אחרות בנכס, הרי ממלא על פי החוק יועברו כספים אלה אל קופת המדינה.
לפיכך, מחד גיסא, הנוהל של האפוטרופוס הכללי לדחות את הקמת המצבה כדי שזו תמומן על ידי המל"ל, הוא נוהל פסול. ומאידך גיסא, דחיית הקמת המצבה על ידי המל"ל, גם הוא פסול; על המל"ל להקדים ככל הניתן את הקמת המצבה (אלא אם כן מבקשים לדחות את הקמתה מפאת כבודו של הנפטר, כגון כדי לאפשר לקרובים מחו"ל לעשות זאת במועד מאוחר יותר), ובאם יתברר שהנפטר הותיר עיזבון יוכל המל"ל להיפרע ממנו.
ה. סיכום
הקמת מצבה על קבורתו של נפטר אינה חלק ממצות הקבורה שמן התורה, אלא רק "מנהג" כחלק מ"צורכי הקבורה". מנהג זה מוטל בראש ובראשונה על קרובי הנפטר. אם הנפטר לא הותיר אחריו קרובים, הקמת המצבה מוטלת על המדינה. אם הותיר הנפטר עיזבון, על האפוטרופוס הכללי לממן את הקמת המצבה מכספי העיזבון, ואל לו להטיל את המימון על המוסד לביטוח הלאומי. אם לא ידוע על עיזבון, מותר אמנם למדינה להשהות את הקמת המצבה עד שתוודא שאין לנפטר קרובים, אך אין להשתהות מעבר לכך. אם יימצא לאחר מכן כי יש לנפטר עיזבון, יוחזרו הוצאות המצבה למדינה מכספי העיזבון.
מן הראוי אפוא שהמוסד לביטוח הלאומי והאפוטרופוס הכללי, בתיאום ביניהם, יתקנו את הנהלים שלהם בנושא הקמת מצבות לאנשים ערירים, ברוח עקרונות אלה.
הערות:
אמנם ראינו שישנם מנהגים שלפיהם מקימים את המצבה לאחר י"ב חדש, אולם כאמור, המנהג המקובל כיום הוא שהמצבה תושלם לקראת יום השלושים לקבורה. אילו אכן היה נימוק סביר לכך, ייתכן שהיה מקום לשקול את האפשרות להמתין י"ב חדש להקמת המצבה, כפי שעולה מדברי הרב יצחק וייס, בשו"ת מנחת יצחק, חלק ד, סימן קז: "והרי מצאנו בזה שלשה מנהגים, מקובלים מצדיקי הדור, ונהרא ונהרא ופשטא, אבל אין לדחות בלתי טעם, רק בשביל זמן הנאותה להם". הרי שאם היה טעם הגון לכך, כמו חסכון כספי הציבור, ניתן היה לדחות את הקמת המצבה, אולם כפי שראינו, אין צורך בכך להגנת הקופה הציבורית, שכן אם יימצאו קרובים או יורשים ניתן יהיה להיפרע מהם, ואם לאו אין הצדקה לפגוע בכבוד הראוי למת, בהמתנה לנדבת לבו של אדם פרטי שאינו לא קרוב ולא יורש.