בג"צ בעניין גדעון נקש
בבית המשפט העליון בשבתו בירושלים כבית דין גבוה לצדק
תוכן המאמר:
חולה סופני שמשפחתו הגישה תביעה לבית המשפט לחייב את הרופאים לנתק אותו ממכונת הנשמה, ולתת לו תרופות מהם ימות, והחלטת בית המשפט.
העותרים:
1. גדעון נקש
2. דינה נקש
3. צילה אמסלם (נקש)
4. חגי נקש
5. האגודה למען זכות האזרח על חיו עמותה מספר 58-92322-2
כולם ע"י עו"ד יצחק חשן ו/או עו"ד דני חבה
נ ג ד
המשיבים:
1. מנכ"ל משרד הבריאות
2. ד"ר חיים גורדון מנהל בית החולים קפלן
3. פרופ' צבי בנטואיץ
המשיבים 2 ו- 3 ע"י ד"ר גבריאל קלינג, עו"ד
עתירה למתן צו על תנאי
כבוד בית המשפט הגבוה לצדק מתבקש ליתן צו על תנאי המורה למשיבים:
1. להסיר את משכירי ההחייאה המלאכותיים אשר אליהם מחובר העותר מס' 1.
2. לתת לעותר מס' 1 סמים משכחי כאבים בכמות כזו, שתמנע ממנו לחוש בכאביו הנוראים לצמיתות.
וזאת עקב הנימוקים הבאים:
1. העותר מס' 1 בן 53 לקה לפני כשנה במחלת ניוון עצבים ושרירים, שהיא חשוכת מרפא, וסובל משיתוק וכאבי תופת בגינה (להלן - "המחלה").
2. העותר מס' 1 מאושפז כ- 4 חודשים במחלה פנימית ג' בבית החולים ע"ש "קפלן" ברחובות בגין המחלה, הנ"ל.
3. לפני כ- 4 חודשים בוצע בבית החולים בגופו של העותר מס' 1 ניתוח לשם פתיחת כלי הנשימה והחדרת מכשיר החייאה לתוכו וזאת כתוצאה מהמחלה הנ"ל.
4. מטרת הניתוח היתה לסייע לעותר מס' 1, שלא היה מסוגל לנשום באופן טבעי, לנשום באופן מלאכותי.
5. מאז ביצוע הניתוח, הנ"ל, העותר מס' 1 מחובר למכשירי החייאה מלאכותיים, ניזון באופן מלאכותי וסובל מכאבי תופת ללא כל סיכוי להטבה.
6. העותר מס' 1 נמצא תחת פיקוחם ושליטתם של המשיבים מס' 1-3.
7. העותר מס' 1 מביע ללא הרף את רצונו העז בצורה מודעת באמצעות לוח אותיות כי תופסק מסכת הייסורים אשר בה הוא נמצא היות ואינו מסוגל לעמוד בה ע"י ניתוק משכירי ההחייאה אליהם הוא מחובר ושיכוך כאביו לצמיתות.
(העתק תצלומי ממיטת חוליו של העותר מס' 1 נספחת לעתירה ומסומנת באות א').
8. העותרת מס' 2 היא אשת העותר מס' 1 והיא סועדת את מיטת חוליו של בעלה המיוסר במשך 12 שעות כל יום.
9. העותרים מס' 3 ו- 4 הם ילדיו (הבוגרים) של העותר מס' 1.
10. חיי המשפחה היו מאז ומעולם שלווים ושקטים ומלאי חיים עד למועד, שבו נתגלתה, לראשונה, מחלתו הסופנית של העותר מס' 1.
11. העותרים מס' 2-4 ביקשו מאת המשיבים 2 ו- 3 לסיים מסע ייסורים של העותר מס' 1 כך, שילך לעולמו עד כמה, שאפשר ללא סבל וייסורים מיותרים.
12. המשיב מס' 3 טען בפני העותרים 2-4 כי אין בידו להושיע להם וכי על העותר מס' 1 להמשיך "לחיות" באופן מלאכותי עד שתיפח נשמתו בייסורים, שזו התוצאה ההכרחית ממחלתו של העותר מס' 1 וזאת עקב זיהומים שונים העלולים להתפתח בגופו.
13. העותרת מס' 5 היא עמותה (ביסוד) למען זכות האזרח על חיו כשמטרתה היא לקדם וממש את הזכות לסיים את החיים של החולה כאשר זה האחרון חולה במחלה טרמינלית (סופנית), שאינה ניתנת לריפוי וחיו הופכים לסבל חסר תועלת.
14. העותר מס' 1 טוען כי הוא אדון לגופו וכי יש לו הזכות הטבעית לשלמותו הגופנית אחד גיסא ואין לאף אחד זולתו להתערב, ללא הסכמתו לכך בו.
15. חיבור מכשירי ההחייאה לגופו של העותר מס' 1 הוא בניגוד לרצונו המפורש שלו ושל ילדיו ואשתו הלא הם המשיבים 2-4.
16. המשכת חיו של העותר מס' 1 באמצעים מלאכותיים, כמפורט בעתירה זו, מהווה "תקיפה" בהעדר הסכמתו לכך ויש לאפשר תהליך גסיסה, טבעי, קל וללא כל ייסורים.
17. הואיל והעותר מס' 1 מוטל במיטתו כאבן שאין לה הופכין, במצב של חוסר אונים מוחלט, ייסוריו נוראים יהא זה מן הדין ומן הצדק כי עתירתו תשמע לאלתר ויפה שעה אחת קודם.
18. מן הראוי, שכבוד בית המשפט יבקר בבית החולים אשר בו מאושפז העותר מס' 1 ויעמוד מקרוב על מצבו הגופני, חוסר האונים והישע כפי שמתבקש הדבר מנסיבות העניין.
יצחק חשן, עו"ד
בא כוח העותרים
תצהיר תשובה מטעם המשיב מס' 2
אני, ד"ר חיים גורדון, מנהל בית חולים קפלן ברחובות, לאחר שהוזהרתי כחוק כי עלי לומר את האמת וכי אם לא אעשה כן, אהיה צפוי לעונשים הקבועים כחוק, מבקש שהעתירה למתן צו על תנאי תידחה, והנני מצהיר בזה:
1. קראתי את העתירה שהוגשה לבג"צ 820/87.
2. למיטב ידיעתי העותר מס' 1 אינו סובל מכאבים ובמידה ויסבול מהם ניתן יהיה לשכך את הכאבים בעזרת תרופות.
3. איני חולק על האמור בסעיף 14 לעתירה כי העותר מס' 1 הינו אדון לגופו וכי לאיש זולתו אין זכות לעשות בגופו, ללא הסכמתו.
4. כל הטיפול שהעותר מס' 1 קיבל, לרבות חיבורו למכשירי הנשמה, נעשו בהסכמתו של העותר מס' 1 ובהסכמת אשתו.
5. מתן הצו המבוקש כלפי בעתירה משמעה שעלי יהיה לנקוט בצעדים ולהורות לרופא מרופאי בית החולים קפלן לנקוט בצעדים להריגתו של העותר מס' 1, דבר העומד בסתירה מוחלטת למצפוני, לאתיקה הרפואית ולמיטב ידיעתי מהווה עבירה על פי החוק הנוהג בישראל.
6. עם הסכמתי לעסוק ברפואה בוינה בשנת 1960, נשבעתי את השבועה הרפואית של היפוקראטס שבה נאמר בין השאר: "אסור מכל רע ועוול, לא אמסור סם מוות לשום אדם וגם אם יפציר בי לא איעצנו כזאת".
7. בשבועת הרופא העברי על פי אסף הרופא נאמר, בין השאר: "לא למסוך סך מוות לכל איש ואישה להמית רעהו ולא להגיד בעיקריהם שורש הסך ואף לא למסרנו לכל אדם".
8. בועידה של ההסתדרות הרפואית העולמית שהתכנסה במדריד באוקטובר 1987 הוחלט שסיום מכוון של חייו של חולה, אפילו שהיא לבקשת החולה או קרוביו, נוגדת את האתיקה. העתק מההחלטה נספח לתצהירי זה.
9. על פי אמונתי כאדם וכרופא אין לאיש זכות ליטול חייו של אחר.