לרפא בלבד

מחבר: הרב ישראל מאיר לאו

רבה הראשי של ישראל, הרב היחיד בוועדה העליונה לניסויים רפואיים בבני אדם.

תוכן המאמר:
מאמר של הרב ישראל לאו, בעניין גישת ההלכה לגבי סמכותו של הרופא ביחס לחולה.

גדעון נקש המבקש המתת חסד מרופאיו. אינו צמח ואינו שרוי בתרדמה הוא בהכרה מלאה, רואה ושומע. על פי תגובותיו, כפי שנמסר, הוא מבין הכל. לא מדובר כיום על אי-חידוש חיבורו למשכירי החייאה, לכן בוודאי שיש לעשות הכל כדי לאפשר לו המשך חיים ולמנוע קטילתו בידי אדם. גם כאשר המגמה להיטיב עמו בהפסקת ייסוריו הקשים.

בשמות כ"א כותבת התורה ו"רפוא ירפא". מכאן שניתנה הרשות לרופא לרפא ומסבירים גדולי הפוסקים כמו הרמב"ם והרמב"ן, ששניהם היו גם רופאים במקצועם, כי הצורך להתיר את הרפואה בידי אדם הוא משתי סיבות: סיבה ראשונה כי יש בכך לכאורה התערבות ברצון ההשגחה העלינוה שהיא הביאה למעשה לחוליו של אדם, ובא בשר ודם בניגוד לה ועושה הכל לרפא את החולי. וסיבה שניה שצריך היה את הרשות של התורה לרפא, שמא יטעה הרופא באבחנה או בדרך הטיפול ונמצא כי בטיפולו החיש מות אדם וקיצר את תוחלת חייו, לכן צריכה התורה להורות לו "עשה כמיטב יכולתך ולא תעמוד על דם רעיך אלא תחיש לו מרפא ככל הבנתך ויכולתך". מן המקורות הללו אתה למד כי הרשות שניתנה לבשר ודם היא לרפא בלבד, או לפחות לשכך כאב ולהרגיע ייסורים, כי גם הכאב מאיים על תוחלת חיי האדם. אבל יותר מזאת אין התורה מתירה לאדם.

ידוע הסיפור בתלמוד מסכת עבודה זרה, על רבי חנינא בן תרדיון, שהיה מעשרת הרוגי מלכות בתקופת גזירות השמד של אנדריאנוס קיסר רומי, כאשר מצאונו מרביץ תורה ברבים בניגוד לחוק, הקיפוהו בספר התורה והעלו אותו על המוקד. התליין הניח ספוגי צמר לחים על לוח לבו כדי לעכב יציאת הנשמה ולהגביר ייסוריו, אמרו לו תלמידיו רבנו, פתח פיך ותיכנס בך האש, כלומר תקרב את קצך ותיגאל מייסורים. אמר להם "יטלנה מי שנתנה ואל יחבול אדם בעצמו".

בוודאי זכור לקוראים בתחילת ספר שמואל ב'. סיפור הנער העמלקי אשר מספר לדוד המלך כי עזר לשאול בהר גלבוע להיגאל מייסוריו ולמרות תיאורו כי הוא עשה זאת כדי להרוג אדם מתייסר, דוד חרץ את דינו למוות כדין רוצח לכל דבר.

אם מותר לי לסיים בשתי הערות מאד משמעותיות חבל שדיונים מעין אלו נערכים תחת לחץ רגשי כבד מול העיניים המיוסרות של חולה כגדעון נקש, כי סוגיות כאלו שחיים ומוות תלויים בהם יש לברר ביישוב הדעת, במתינות רבה ובכובד ראש ולא תחת לחץ אמוציונלי.

יש כאן בעיה נוספת של תקדים. איני רוצה להשתמש באזכור נורא שדורנו עבר. התקדים הוא אם היום מתחילים להתיר קיצור חיי אדם באופן יזום על בסיס המתת חסד, איפה עוצרים, מהו הגבול ומה הן אמות המידה. פרופ' אנדי דה-פריס שהתעמת אתי לפני שנים בנושא זה. סיפר מניסיונו כי לרופא צעיר בהולנד, דיכא איכר קשיש מחוסר הכרה, על ידי שלושת בניו, צעירים בריאים. לאחר הקונסוליום הראשון בחדר המיון, פנו הרופאים אל הבנים וביקשו מהם תרומת דם כדי להציל את אביהם. ביקשו האחים פסק זמן להתייעצות בינם לבין עצמם, יצאו מהתייעצות והודיעו

"החלטנו לא לתת לתרום מנת דם, הגענו למסקנה שאבא מיצה חייו עד תום ולא זקוק יותר לתוספת חיים".

פרופ' דה פריס סיים סיפורו שצוות בית החולים רופאים ואחיות התנדבו לתרום מדמם והאיש חי שנים רבות לאחר מכן. אני מביא בשם אומרו סיפור אותנטי כדי להמחיש את גודל הסכנה הנשקפת לאנושות אם נתחיל להיות בעלי יוזמה בהריגת אדם מתייסר בידי אדם.