מתוך הספר מבצע T4
מחבר: שמעון זקס
תוכן המאמר:
קטע, המתאר את עמדת הנאצים כאשר החליטו על המתת חסד של מפגרים וחולים, והביסוס האידיאולוגי למעשה זה.
מבוא
הספר "מבצע T4 מתאר את פעולות הנאצים בהשמדת מפגרים וחולים גרמנים. בהשמדת חולים אלה הכינו הנאצים את מנגנון הרצח שהתמחה בהריגת בני אדם, ובהצדקה האידיאולוגית לרצח זה הכינו את ההצדקה לרצח עמים שלמים. הפרק הבא מתאר את ההסברים האידיאולוגיים לרצח.
מלחמת קיום
"מלחמת הקיום", כך כינה צ'ארלס דארווין את גישתו, אותה הסביר בספרו, שיצא לאור בשנת 1854, שעצם שמו - "הישמרות הגזעים המיוחסים והחזקים במאבק על הקיום" - מעיד על תוכנו. "ברירה טבעית" ו"סלקציה" הם מושגים המופיעים בכתביו של אותו חוקר טבע, והם מכוונים לבעלי-חיים יותר מאשר לבני-אדם.
בהסתמך על ספרו של דארווין הוקרן בשנת 1938 הסרט הנאצי "הירושה", שבו מסריטים את המאבק בין שתי חיפושיות, וזה הטקסט המלווה את הסרט: "הכול נראה, לכאורה, אכזרי מאוד, תופסים את שתי החיות היפות ומציבים אותן זו מול זו, כדי להראות לרבים מלחמה על חיים ומוות. הרי ביער יכלו לחיות בשקט ובשלווה, ולא היו מגיעים להתנגשות מעין זאת.
"אבל גברתי החביבה: חיים שלמים לעולם אינך מוצאת ביער. גם כשלא אוכלים איש את רעהו, הרי הם חיים בטבע במלחמת קיום מתמדת שהחלש לעולם מושמד בה. את המלחמה, או הקרב הזה, אנו רואים כעניין מובן וסביר. הלא אין זה טבעי שהחתול יגור עם העכבר. אילו כך היה, החיים היו נהרסים מחמת החולשה. הריבוי והצפיפות היו מחניקים הכול..." (הסרט נמצא בארכיון הגרמני). את הרקע לטקסט ולסרט לא קשה לגלות. בספרו של היטלר. "מיין קאמפף", אנו קוראים:
"לעולם לא יימצא שועל שתתגלה בו אהדה כלפי ברווזים, כשם שלא יימצא חתול הרוחש אהדה וידידות לעכבר. במאבק ובמלחמה על הלחם היומי סוף החלש להיכנע. החולים והחלשים אין להם סיכוי לחיות והם יעברו מן העולם".
בהרצאה של מנכ"ל משרד הפנים הגרמני, שטאלה (Stahle), מן ה- 4 בדצמבר 1940, אמר איש זה: "כל גישה הומאניסטית המצאה יהודית היא. הדיברה החמישית - 'לא תרצח'! - אין היא צו של אלוה אלא המצאה יהודית. הראייה: בטבע החופשי, במרחב הפתוח, אין רחמים לחלש ולחולה. אפילו ארנבת חולה לא תחזיק מעמד יותר מכמה ימים. היא תהיה לטרף קל לאויביה, ובכך תיגאל מסבלה. לכן, חברת הארנבות היא תמיד חברה בריאה".
ב- 27 ביוני 1945 מצא קצין המשטרה הצבאית האמריקאנית, צ'ארלס ה. דאמרו, בכספת של מוסד ההריגה הארטהיים את החשבון הבא:
כאשר נעשה חשבון לגבי 70200 מוגבלים, נמצא שאפשר לחסוך, תוך כדי סילוקם, במשך עשר שנים את הסכומים כדלקמן:
|
המצרכים
|
ק"ג
|
מארקים גרמניים
|
|
תפוחי אדמה
|
190,800,000
|
15,420,000
|
|
בשר
|
13,500,000
|
37,000,000
|
|
לחם
|
60,000,000
|
21,000,000
|
|
קמח
|
12,600,000
|
5,500,000
|
(ועוד רשימה ארוכה של מצרכים)
עוד ב- 19 בנובמבר 1920 טען קארל קליי (Klee), חבר בית המשפט העליון בברלין, בהרצאה פומבית בפני החברה הפורנזית-רפואית, ששוב אין אפשרות להתנגד להמתתם של "חסרי-ערך" ו"גורמים מזיקים" לחברה. הוא הבדיל בין "מזיקים אקטיביים" לבין "מזיקים פסיביים". ה"פסיביים" הלא הם המפגרים וה"אקטיביים" הם "עבריינים, פושעים, וחולי-נפש מסוכנים!".
לדבריו, המתתם של אלה היא צורך סוציאלי-היגייני. באותו זמן נשלחו, מטעם מנהל המוסד הפסיכיאטרי העליון של סכסוניה, שאלונים למאתיים הורים של החוסים במוסד ("אידיוטים"). הוא ביקש לדעת, מי מסכים לסילוקם (ללא כאב) של ילדיהם. מבין 162 ההורים שהשיבו על אותו שאלון, נמצאו רק 19 שהתנגדו ל"קיצור החיים" (כך מכנים את התכנית). האחרים נתנו את הסכמתם.
תוך כדי עלעול במסמכי הכנסייה - גם הקתולית וגם הפרוטסטאנטית - אני מוצא החל משנות העשרים של המאה הנוכחית פולמוס שבו הרוב מצדד בהמתה.
פרופסור לתיאולוגיה מהיידלברג, לודוויג לאמה, הצהיר במחזור הרצאות (בשנת 1935), שמעשה מוזר הוא לבנות ארמונות למען אנשים שאינם תורמים מאומה, בעוד שאחרים, המסוגלים להביא תועלת לחברה, סובלים חרפת רעב. והוא המשיך: "הנוצרי הבודד אכן אסור לו להרוג, אך המדינה והמימסד הם בעלי סמכות מלאה להרוג ולהשמיד. הראייה - קיום עונש מוות". אשר להריגת המוגבלים, הוא ביקש להתנותה בבדיקה, ובסופו של דבר הכמרים הם אלה אשר יכריעו בכל מקרה לגופו - יותר מן הרופאים.