סוגיות הלכתיות בתפקוד העורף במצבי חירום ובשעת מלחמה

מחבר: הרב יצחק אושינסקי - אב"ד, בית הדין הרבני ירושלים

שיעור ביום עיון לדיינים בענין חללי המלחמה והטיפול בהם (מלחמת חרבות ברזל)

ד' באדר ב' תשפ"ד (14.3.24)

ברצוני לשתף בפרויקט שהוזמנתי ליטול בו חלק, העוסק בענייני התנהלות העורף במצבי חירום בכלל ובמלחמת חרבות ברזל בפרט (חלק מהשאלות היו רלוונטיות אף בעת מגפת הקורונה).

הפרויקט הוא בניהולו ובניצוחו של סא"ל הרב גבי כהן (מפקד תא חברה ישראלית בענף התנהגות של פיקוד העורף). בפרויקט זה משתתפים מספר גורמים, והוא כולל כמה רבנים ואנשי מקצוע כדוגמת פסיכולוגים (ובהשתתפות ובריכוז הפסיכולוג מר שרגא סוקניק, קצין התנהגות אוכלוסייה).  

מטרת הפרויקט לספק כלים לרב ולקהילה בעת מצב חירום, כדי שידעו כיצד לנהוג אז – או מהן הדילמות הניצבות לפתחם בעת המצב המתוח; וכן לתת לרב הקהילה כלים להתמודד עם השאלות והאתגרים שיועלו בפניו ע"י חברי קהילתו בעת חירום ומלחמה.

להלן חלק מרשימת הנושאים שעלו על ידי במסגרת פרויקט זה; ובשיעור זה אתן סקירה הלכתית קצרה, בעקרונות הדברים, הנוגעים לחלק מהנושאים הנ"ל. במסגרת האוגדן המתגבש בפרויקט זה בפיקוד העורף, ילובנו הדברים בעה"י ביתר הרחבה, תוך מגמה להעלות את כל הזוויות האפשריות בשאלות אלו.  

א.    עריכת חופות משותפות (לכמה זוגות יחד) בעת חירום.

ב.     החובה לשתף את החולה או הפצוע במצבו ובסיכון הקיים בטיפול בו.

ג.      לספר לפצוע מלחמה אודות פטירת קרובו או חברו.

ד.     התמודדות עם אבדן יקירים ותהליך השיקום – בביטויי האבלות ובהלכותיה.

ה.    חילופי שבויים או שחרור מחבלים תמורת חטופים (בחינת הצדדים ההלכתיים בכך).

ו.       משבר כלכלי בעת חירום – השלכות חברתיות הלכתיות.

ז.      פיטורי עובדים בעת מלחמה וחירום.

ח.    פיצויי פיטורין לעובד שעקר מקומו לעיר אחרת בעת חירום.

ט.    ביטול חופשות ונופש בעת חירום - שאלות ממוניות.

י.       קשר זוגי ושלום בית בעת חירום.

יא.  סיפור יציאת מצרים לבנו, כשהאב במילואים או במלחמה בליל הסדר.

יב.  האם חייב לבטל תורה לשם השתתפות בהלוויית המת.

יג.    תפילה במנין, בעת חירום, כשהמתפללים מתקשים להגיע בזמן לתפילה.

יד.   התארגנות בטיפול בשני מתים שנפטרו בסמיכות זמן בעת חירום.

טו.  שימוש במקלט חברו או בבית חברו ללא רשות, בעת אזעקות או חירום.

ועוד נושאים.

ונחל לפרט בעה"י באשר לחלק מהנושאים שהוזכרו.

א. עריכת חופות משותפות (לכמה זוגות יחד) בעת חירום

בעת חירום, לעיתים היציאה מהבית מוגבלת וקשה (הדבר בא לידי ביטוי באופן מובהק בעת מגפת הקורונה); ואז קיים צורך לעיתים לחתן כמה זוגות יחדיו תחת חופה אחת, באופן בהול, מהעדר יכולת למצוא זמן לנישואין נפרדים לכל זוג.

ונבחן השאלה בקצרה - האם נכון הדבר להשיא שני זוגות יחדיו תחת חופה אחת, זה אחר זה.

הטעמים שלא לערוך חופות משותפות לשני זוגות

בב"ח (אבן העזר סימן סב) הביא את דברי הסמ"ק בשם ספר חסידים, שאין לעשות חופת שתי אחיות ביחד, וציין שכן כתב בהגהות מימוניות (פרק י הלכה ט), אך בשתי נשים נוכריות (זרות) אין לחוש. ומביא שם שכן היה נוהג הר"י מפרי"ש שהיה משיא יתום ויתומה עם נישואי בתו או בנו.

ואכן בצוואת ר"י החסיד (סעיף ל, במהדורת הרב מרגליות) כתב: "לא יעשו נישואין לשני ילדים (ויש גורסים ילדיו) יחד כי לא יצליחו", מדבריו אלו משמע שבחופה משותפת לזרים אין לחוש. ועי' בלבוש (מנהגים, בסוף או"ח סעיף לא) דטעם דבריו הוא משום עין הרע. ועי' בספר שם משמעון (או"ח סימן נא) שנראה שהוציא ר"י החסיד דינו מהמובא במדרש רות, שבועז היה משיא כל בנותיו ביום אחד ומתו כולן בחייו. ועי' בספר זכרון יהודה (לרב גרינוולד, ח"ב סימן קצא) שכתב שמלשון צוואת ר"י החסיד "לא יעשו נישואים וכו' יחד", משמע שלא רק בחופה החמיר, אלא בכל הנישואין, דהיינו שגם סעודת הנישואין בכלל. גם בספר נהרי אפרסמון (סימן א) כתב שלמתירין לעשות חופת שתי אחיות, אחת ביום ואחת בלילה, יש להחמיר שגם סעודת הנישואין של הראשונה תהיה ביום.

אולם, במרדכי (מועד קטן סימן תתמג, על הגמרא שאין מערבין שמחה בשמחה, מו"ק ח ע"ב) כתב: "בירושלמי יליף לה מדכתיב 'מלא שבוע זאת ונתנה לך וגו'', מלא שבוע של לאה, שלא להתערב שמחה של זו בזו, ומשום הכי נהגו הראשונים שלא לעשות נישואי שני בנות או שני אחים או אח ואחות ביחד. ואפי' בנכריות הראשונים היו נזהרים (אמנם בספרי המרדכי אשר לפנינו מובא הלשון "ואפי' בעכו"ם" אולם מן הסתם זה משום טעות המצנזרים שהיו רגילים להפוך כל לשון נכרי לעכו"ם), והכי תניא באבל רבתי אין מקלסין שתי כלות בבת אחת אא"כ יש בה כדי לזה וכדי לזה, וא"ר שמואל ואפ"ה אסור מפני האיבה, פירוש אם האחת יפה וחברתה אינה יפה יש איבה ביניהם וכן אם מכבדים האחת יותר מחברתה. ונראה לראב"י העזרי שמטעם זה הקפידו הראשונים בכך". ועי' בב"ח שם המביא דברי המרדכי הנ"ל שגם בנשים זרות יש להקפיד שלא להשיאן יחדיו, מטעם איבה, ומסיים שם "מיהו אין העולם נזהרים".

למעשה, ישנם שלשה טעמים עיקריים המובאים בהלכה לכך שלא להשיא שתי כלות יחדיו (קרובות או נכריות): א. טעם ספר חסידים, משום עין הרע. ב. הטעם הראשון המובא במרדכי שאין מערבין שמחה בשמחה (המורכב מגזרת הכתוב ומסברא). ג. הטעם השני המובא שם, משום איבה.

ההבדלים בין הטעמים

נראה שישנם כמה נפק"מ להלכה בין שלשת הטעמים הנ"ל.

נפ"מ ראשונה, האם ניתן להשיא שתי נכריות שאינן קרובות תחת חופה אחת. מהטעם של אין מערבין שמחה בשמחה היה מקום להתיר, ואולם לטעם של איבה יש להחמיר שלא להשיא אפי' זוגות זרים יחדיו שלא יקנאו זה בזה וכד'.

נפ"מ שניה בין הטעמים הנ"ל היא, האם ניתן להשיא שתי אחיות ביום אחד אך בזה אחר זה. לטעמו של ספר חסידים, משום עין הרע, לכאורה אין מקום לחוש במקרה זה, שהרי לא משיאין אותם יחדיו ואין עין הרע. כמו כן לטעם משום איבה לכאורה אין מקום לחוש כאשר לא משיאים אותם יחד ולא מקנאות אחת בחברתה. ואולם לטעם הראשון המובא במרדכי, משום שאין מערבין שמחה בשמחה, גם בזה יש מקום לאסור, שהרי כל היום הראשון הוא יום השמחה העיקרי של האשה (כדמוכח מהגמרא במועד קטן דף ח, שמותר לישא ערב הרגל, דעיקר השמחה היא ביום הראשון) ואין מערבין שמחת אחות בשמחת אחותה הנישאת ג"כ באותו היום (ועי' בערוך השלחן על השו"ע שם, סעיף טז, שמשום טעם זה אין לעשות חופת שתי אחיות אפי' תוך שבוע אחד).

למעשה, במשנה ברורה (סימן תקמו סק"א) כותב מפורשות שנזהרים שלא להשיא שתי אחיות ביום אחד. כ"כ בספר יוסף אומץ (ח"ב פרק הכנסת כלה) שיש להקפיד שלא לעשות חופת ב' אחיות ביום אחד למרות שבתוך אותו שבוע אין להקפיד.

נפ"מ נוספת (שלישית) בין הטעמים תהיה בענין הרב מסדר הקידושין, האם יש לו להימנע לסדר קידושין לשתי אחיות יחדיו כאשר האחיות עצמם או אביהם מבקשים ממנו זאת. בספר יד הלוי (לרב במברג, סימן כח) מובא שכשהאב רוצה להשיאן יחדיו ולא חושש, יכול הרב לסדר להם הקידושין. ואולם בספר לבוש מרדכי (סימן נ) חולק עליו בזה וכותב שהרב הוא גמר הדבר, וכאשר הדבר אסור, הוי הרב כמסייע לדבר עבירה ולא יסדר להם הקידושין.

והיה נראה לומר שתלוי נידון זה בשלשת הטעמים שהבאנו לעיל. לטעם דאין מערבין שמחה בשמחה, לכאורה יהיה אסור לרב לסדר להם הקידושין, שהרי הוי איסור ולא תלוי ברצונם, והרב המסדר מסייע להם באיסור זה. גם לטעמו של ספר חסידים, משום עין הרע, נראה לאסור, ע"פ דברי ספר חינא וחסדא שכתב שגם כשהאדם עצמו אינו חושש לעין הרע אין להתיר לו האיסור הנובע מחשש זה. ואולם לטעם השני המובא במרדכי, משום איבה, יש מקום לומר שאם הזוגות עצמם מעונינים לעשות החופות יחדיו ואין הרגשות של איבה ביניהם בשל כך, יכול הרב לסדר להם קידושין יחדיו.

נפ"מ נוספת (רביעית) תתכן, כאשר החופות נעשות כאחת אך בשני מקומות נפרדים. בספר משנת אברהם (על צוואת ר"י החסיד, סימן ג) כתב שממשמעות הצוואה אין קפידא כשנושאים בב' מקומות, דהרי כל האזהרה היתה משום עין הרע ובב' מקומות לא שולטת העין יחדיו. גם לטעם השלישי המובא במרדכי, משום איבה, יש מקום לומר שאין איבה בב' מקומות כשלא נפגשים הזוגות יחדיו. ואולם יתכן לומר שלטעם של אין מערבין שמחה בשמחה לא יוכלו להשיא ב' אחיות יחדיו אפי' בשני מקומות נפרדים, שהרי סוף סוף שמחה כל אחת גם בשמחת אחותה ועירוב שמחות זה פוגם בשמחתה של כל כלה.

פסק הלכה בענין חופות משותפות

השולחן ערוך (אבן העזר סי' סב סע' ב) פסק כלשון הרמב"ם (הלכות אישות פרק י הלכה יג): "יש לאדם לישא נשים רבות כאחד ביום אחד ומברך ברכת חתנים לכולם כאחד. אבל לשמחה צריך לשמוח עם כל אחת שמחה הראויה לה, אם בתולה ז' ימים ואם בעולה ג' ימים ואין מערבין שמחה בשמחה". ועי' בערוך השולחן שם (סעיף טו) דעכשיו לא שייך דינו זה של הרמב"ם שהרי כיום אין נושאים שתי נשים.

הרמ"א שם מוסיף על דברי השו"ע את דין הסמ"ק בשם ספר חסידים: "ואין לעשות חופת ב' אחיות ביחד". כן מוסיף הרמ"א את דין המרדכי: "וי"א דאף בשתי נכרות יש להיזהר שלא לעשותן כאחת משום איבה, שמא יכבדו אחת יותר מחברתה", ומסיים שם הרמ"א בדברי ההגהות מימוניות בשם הר"י מפרי"ש שהובאו לעיל (והובאו גם בדרכי משה שם בטור): "ואין נזהרים מזה, ואדרבה יש מכוונים לעשות חופות עניות עם חופות עשירות משום מצווה".

יש לציין את המובא בספר לב חיים (ח"ב או"ח סימן כו), שגם לסוברים שאפי' חופת נכריות לא עבדינן יחדיו, אם יהיו החופות הנ"ל מצות גמילות חסדים, כגון נישואי יתום ויתומה או עני עם בנו או בתו (כמו שהיה נוהג הר"י מפרי"ש המובא בד"מ וברמ"א) אין איסור בדבר ותבוא עליו ברכה (ועי' עוד בשו"ת אגרות משה חלק אבן העזר ח"ד סימן פט בענין חופת שתי אחיות זו אחר זו). 

לאור כל האמור, נסכם כך: אין לערוך חופה משותפת לשני זוגות הקרובים זה לזה. הלכך אין לערוך חופה לשתי אחיות, שני אחים או אח ואחות יחדיו. גם את סעודת הנישואין אין לעשות באופן משותף. ההקפדה הנ"ל היא אפי' כאשר נערכות החופות בזה אחר זה, כל שנערכות ביום אחד. ואולם לערוך את החופה השניה למחרת היום אין קפידא. חלוקים הפוסקים האם יש לרב המסדר קידושין להימנע מעריכת חופה משותפת של אחיות או שאר קרובים הנ"ל כאשר הזוגות או הוריהם מבקשים זאת ממנו. אין איסור לערוך שתי חופות לשתי אחיות או שאר קרובים הנ"ל בבת אחת כאשר החופות נערכות בשני מקומות שונים. אין נזהרים שלא לערוך חופה משותפת לזוגות הזרים זה לזה (שזה המקרה המצוי בדרך כלל), וכ"ש כאשר מטרת החופה המשותפת היא לשם גמילות חסד, כגון להשיא יתום או יתומה תחת חופת בנו או בתו שאין שום קפידא ועוד שתבוא עליו ברכה, וכל שכן כשמדובר בעת חירום וזו האפשרות היחידה להשיא את הזוגות הנ"ל.

ב. גילוי מצב רפואי לפצוע

שאלה זו מטרידה משפחות רבות של פצועי קרב. עד כמה לשתף את הפצוע במצבו הקשה.

בעבר מקובל היה להסתיר מהחולה ולעיתים אף ממשפחתו את חומרתה של מחלתו, כדי להרגיעם, על מנת שלא ליצור לחץ היכול להזיק לסיכויי הצלחתו של הטיפול בחולה (כחלק מהגישה הפטרנליסטית שהיתה מקובלת באותם הימים). כיום מצב זה השתנה. כיום מקובלת הגישה האוטונומית הקובעת שיש לשתף את החולה ומשפחתו במצבו המדויק (וכן בהחלטות הטיפוליות), בלא להסתיר גם פרטים המעידים על סכנה ממשית לחייו. הגורמים לשינוי זה הם כנראה השינוי העולמי הדוגל במתן אוטונומית יתר לאזרח ואולי גם בשל תביעות משפטיות שנתבעו רופאים ע"י חולים או בני משפחותיהם שטענו שנשלל מהם מידע שלו היו זקוקים.

האיסור לדבר עם חולה דיבורים היכולים לייאשו (שיתוף החולה במצבו הקשה)

כמה מקורות אנו מוצאים בהלכה לכך שאסור לאדם לדבר עם חולה על כך שסופו קרוב או דברים מצערים אחרים, בכדי שלא לייאשו ובכך בעצם לקרב את מותו.

דיבור עם החולה אודות אמירת הוידוי

הטור יור"ד (ריש סימן שלח) מביא את דברי הגמרא בשבת (לב ע"א) ומוסיף עליהם עוד את דברי הרמב"ן בתורת האדם. וז"ל הטור שם אודות גוסס הנוטה למות "מי שחלה ונטה למות אומרים לו התוודה שכן דרך המומתים מתוודים וכו'. וכדי שלא ישבר לבו אומרים לו הרבה התוודו ולא מתו והרבה שלא התוודו ומתו וכו' שבשכר שאתה מתוודה אתה חי וכו'. וכל אלו הדברים אין אומרים לו לא בפני עם הארץ ולא בפני נשים ולא בפני קטנים שמא יבכו וישברו את לבו".

כבר מדברים אלו נמצאנו למדים עד כמה יש לסובבים את החולה להקפיד שלא לייאש את החולה בכך שמזכירים לו את מותו הקרוב, הלכך מדברים עמו בעדינות יתר על הוידוי, וכן לא אומרים זאת בפני כאלו שיכולים לבכות ובכך לשבור את לבו ולייאש אותו מרפואתו.

ועי"ש בב"ח המדייק בדברי הטור "מי שחלה ונטה למות אומרים לו התוודה", וז"ל: "ומשמע דדוקא בנטה למות, אבל בלא נטה למות אין אומרים לו שיתוודה כדי שלא יהיה נשבר לבו וכו' מכל מקום כשאומרים לו לאדם התוודה וכו' יודע שמסוכן הוא מאוד, דאם לא כן לא היו מזכירין מיתתו בפניו, ויהא נשבר לבו, לפיכך אין אומרים לו כך אלא בנטה למות". הב"ח מדגיש שעם חולה אשר מצבו אינו כה קשה, אין לדבר אודות הוידוי שמא יחשוב שימיו ספורים, ישבר לבו ויתייאש מרפואתו (אגב, עי' בית לחם יהודה שם סי' שלח הכותב בשם ספר הזכרונות דלא כב"ח, אלא דמצוה גדולה להעיר לחולה על עניו הוידוי בזמן שעדיין מיושב בדעתו ולא שימתינו עד דתקיף ליה עלמא, ומסיים: "והחולה הזריז מקדים למצוה ומתוודה ומתחנן בעוד כוחו בו ודעתו מיושבת עליו").

הסיבה שבחולה מסוכן מזכירים אנו לו להתוודות למרות החשש שמא ישבר לבו מוזכרת בערוך השולחן (סימן שלח), והיא, שהרי אי אפשר לו למות בלא להתוודות, דזהו עיקר גדול וזכות לנפש להביאו לחיי עולם הבא.

אין להודיע לחולה בשורה מצערת

הטור יור"ד (סימן שלז) מביא הלכה המובאת במסכת שמחות, וז"ל שם: "חולה שמת לו מת אין מודיעים אותו שמא תיטרף דעתו עליו, ואין קורעין חלוקו ואין בוכין ואין מספידים בפניו, שלא ישבר את לבו, ומשתיקים את המנחמים מפניו".

ועי' ב"ח שם המבאר מהו החשש בכך שיראה החולה את כל הצער שמסביב "פירוש, דכיון שרואה החולה שזה הפלוני מת ובוכין ומספידין עליו בפניו, נשבר לבו מפחדו שמא ימות גם הוא וכו'". האוירה הקשה מסביב עלולה להחמיר את מצבו של החולה או הפצוע בכך שמעוררת אצלו את החשש שמא ימות גם הוא.

ועי' בשו"ע שם הפוסק דברי הטור הנ"ל מילה במילה. ועי' בפירוש "בית הלל" שם שמדבריו נראה שכל כך גדול השיקול שלא תיטרף דעתו עליו, עד כדי כך שאפי' מתו אביו או אמו של החולה, שצריך לומר עליהם קדיש ויכול לאמרו, בכל זאת אין מודיעים לו, שמא תיטרף דעתו.

בספר ערוך השולחן שם (סעיף ב) מחדד עוד יותר את העניין, ומוסיף: "ומזה יש ללמוד שאסור לגרום שום צער להחולה, ויראו לשמח לבבו בכל היכולת". יש לדבר עם החולה רק בדברים משמחים ומעודדים וח"ל שלא להזכיר לו דברים מצערים המזכירים את המיתה, שמא תטרף דעתו ויתייאש מרפואתו.

בענין זה מקובל שסיפר ר' מאיר שמחה הכהן מדוינסק (בעל המשך חכמה והאור שמח) שביקש שיגלו לו את מצב בריאותו האמיתי משום שעליו לא תשפיע ידיעה זו, ואולם לאחר שספרו על מצבו הקשה אמר שאכן השפיעה עליו ידיעה זו לרעה.

נראה א"כ שאין לרופא להודיע לחולה או לפצוע שקיצו קרוב, שמא בשורה מצערת זו תטרוף את דעתו, תייאש אותו מהריפוי ותחמיר את מצבו.

שיתוף חולה או פצוע במצבו הקשה – כשהגילוי יכול להועיל

אם שיתוף החולה במצבו הקשה יכול להועיל לעצם הטיפול נראה לכאורה שניתן לספר לו אודות מצבו. כגון זה, אם החולה לא יודע שמחלתו זו עלולה לסכן את חייו, כדאי לשתף אותו בידיעה זו כדי שישתף פעולה עם הרופאים ביתר שאת ויקבל את כל הטיפולים הניתנים לו.

כן נראה גם בדברי הערוך השולחן שהובאו לעיל, שכאשר עומד האדם סמוך למיתתו יש לדבר עמו אודות הוידוי משום התועלת הגדולה בענין, שזהו עיקר גדול וזכות לנפש להביאו לחיי עולם הבא.

קצת ראיה לכך ניתן היה להביא מהמובא במלכים ב (פרק כ פסוק א): "בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבוא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה". ישעיה הנביא מודיע מפורשות לחזקיהו המלך שסופו קרוב, וזאת משום סיבה מיוחדת, כדי שיטרח חזקיהו לקיים מצות פרו ורבו, כמובא בילקוט שמעוני. שם מובא שאמר לו הנביא מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא משום שלא עסקת בפריה ורביה, ולמרות שראה חזקיהו שעתיד לצאת ממנו בן לא טוב, בכל זאת "בהדי כבשי רחמנא למה לך ... ומאי דניחא קמי דקודשא בריך הוא ליעבד". נראה א"כ שמשום סיבה מיוחדת שהיא לתועלת, ניתן להודיע לחולה על מותו הקרוב.

ואולם י"ל ששם אמר לו ישעיה זאת בתור עונש על כך שלא קיים פו"ר, ולאו דוקא לתועלת העתיד. כן יש לעיין אי ניתן להביא ראיות מצווי הקב"ה ע"י נביאיו.

ועי' גם בריש מלכים ב (פרק א), שם מסופר על אחזיה שנפל בעד השבכה בעלייתו אשר בשומרון, וחלה, ושלח מלאכים לדרוש בבעל זבוב אלוהי עקרון האם יחה מחולי זה. ומובא שם בפסוקים "ומלאך ה' דיבר אל אליה התשבי קום עלה לקראת מלאכי מלך שומרון ודבר אליהם – המבלי אין אלוקים בישראל אתם הולכים לדרוש בבעל זבוב אלוהי עקרון, לכן כה אמר ה', המיטה אשר עלית עליה שם לא תרד ממנה כי מות תמות וגו'".

כמסופר שם הודיע אליהו הנביא לאחזיה שימות מחוליו זה – ואולם שם מיתתו היתה עונשו על ששאל בבעל זבוב ולא בהקב"ה (כמובא שם במלבי"ם, פסוק ד), וסיבה זו היא הגורם להודעה על מותו, ואין להוכיח משם לנידון שיתוף החולה במצבו הקשה.

מקור נוסף בנידון שיתוף החולה במצבו או הסתרת מצבו הקשה מובא במלכים ב (פרק ח פסוקים ז-י). שם מובא שהיה בן הדד מלך ארם חולה, ושלח לאלישע לשאול האם יחיה מחוליו. וענה לו אלישע "לך אמור לו חיה תחיה" ואולם לשליח אמר אלישע "והראני ה' כי מות ימות". ואכן למחרת מת מלך ארם (לא מחוליו מת, אלא במכבר וע"י חזאל). מצינו שלמרות שידע אלישע שימות מלך ארם, בכל זאת אמר לו שיחיה מחולי זה.

ואולם גם משם אין להוכיח לנידון דידן שיש להסתיר מאדם את מותו הקרוב, שהרי התייחס הנביא רק לשאלתו אודות מחלה זו, ואכן ממנה לא מת, ולא מצינו שאמר לו נגד האמת כדי לעודד רוחו וכד'.

הפסיקה בענין זה

ע"פ כל הנ"ל נראה ביחס לנידון דלעיל, שעדיף שלא ישתף הרופא את החולה או הפצוע בדבר מצבו הקשה (אם לא במצב שיכול הסיפור להועיל לריפוי עצמו). נראה שבכגון זה עדיפה השתיקה (או טשטוש המצב) ולא שיספר לחולה את ההפך מהאמת. מצב זה, שבו לא מספר לחולה את האמת אודות מצבו אך גם לא משקר לו שמצבו טוב, ימנע ממנו גם תביעות משפטיות היכולות להגרם לו אם ישקר לחולה בשביל לעודד את רוחו וכד'. אם שיתוף החולה במצבו הקשה יכול להועיל לעצם הטיפול בו, נראה לכאורה שניתן לספר לו אודות מצבו, כדלעיל.      

וראיתי שבספר נשמת אברהם ח"ב (סי' שלח ס"ק ג) דן בענין והביא דברי שו"ת בצל החכמה (ח"ב סימן נה), הכותב: "חולה שקבעו הרופאים שהוא נגוף במחלת הסרטן, יש להעלים דעת הרופאים מידיעת החולה".

ועי"ש בספר נשמת אברהם הכותב בענין זה: "היום למעשה קשה מאוד להסתיר מחולה סרטן את טיב מחלתו, ובמיוחד שרובם מקבלים טיפול ע"י הקרנות וכימותרפיה וכו'. יותר מזה, ב"ה אחוז ההצלחה בטיפול בחולים אלה הולך וגדל ובהרבה מקרים ניתן לא רק להאריך חיי החולה, אלא גם להביא להחלמה שלימה ממחלתו, ואם לא מגלים לחולה באופן ישיר את טיב מחלתו יחד עם כל התקווה שיש בטיפול, הוא ודאי יחשוב על מצבו על הצד הגרוע ביותר, ואדרבא האי ידיעה, ויותר גרוע, הידיעה הלא נכונה והמוטעית, תביא אותו לייאוש ולשברון הלב. לעומת זאת, כשמספרים לו על מחלתו, הוא יכול לגלות לרופא את מחשבותיו ופחדיו, ובשיחות גלויות אפשר בהחלט לעודד אותו וליתן לו את התמיכה הנפשית אשר כה חשובה והכרחית וכו'. ונ"ל שבכל מקרה צריך הרופא קודם כל לגלות את מצבו האמיתי של החולה לבני המשפחה הקרובים ביותר של החולה, ואחרי כן, עמם ובידיעתם, גם לגלות לחולה את מחלתו ואת טיב הטיפולים המומלצים עבורו וכו'".

בנוגע לחולה סופני כותב שם: "אך אם האבחנה נעשתה מאוחר כשהמחלה היא בשלב מתקדם ואין מקום לטיפול במחלה עצמה ורק ינתן טיפול תמיכתי להפחית ככל האפשר מסבלו של החולה, אז נ"ל שודאי אין מקום, ברוב רובם של המקרים, לגלות לחולה את מצבו או את טיב מחלתו, אך כמובן צריכים להודיע לבני משפחתו הקרובים אליו". לאחר מכן ממשיך שם ומביא מקורות שאין לסמוך בודאות על איבחונו של הרופא שאומר שימיו של החולה ספורים, וישועת ה' כהרף עין וכו'.

לסיכומו של דבר נאמר: יש להיזהר מלדבר עם החולה או הפצוע דברים שמהם משתמע שסופו קרוב, כדי שלא ישבר לבו ויתייאש מרפואתו. אין לדבר עם החולה או הפצוע דברים היכולים לצערו וכן דברים המעוררים אותו להרהר במיתתו, אלא יראו לשמח את לבו בכל היכולת. הלכך, עדיף שלא ישתפו אותו במצבו הקשה. נראה שבכגון זה עדיפה השתיקה או טשטוש המצב. כאשר שיתוף החולה או הפצוע במצבו הקשה יכול להועיל לעצם הטיפול בו (כגון שאז ישתף פעולה ביתר שאת עם הרופאים), נראה לכאורה שניתן לספר לו אודות מצבו.

כך שהצבנו את הכללים הנוגעים אף באשר לגילוי פרטים לפצוע קרב באשר למצבו הרפואי הקשה.

ג. התמודדות עם אבדן ותהליך השיקום בעת מלחמה, כגון נפילה בקרב או אזרח שנפגע מאש אויב

האבלות ומשמעויותיה אינם מצויים כלל בתודעתו של האדם. 

בייחוד בעת מלחמה; האבלות "נופלת" על האדם "כרעם ביום בהיר", מבלי ששמע או ידע קודם לכן מהו אובדן, וכיצד נחלצים מהשפעותיו הקשות.  

המנהג הנפוץ בקרב הציבור הוא שלא לעסוק בנושא זה ואף לא לחשוב אודותיו. ואולם אין לנו להתעלם מהעובדה כי טבעו של עולם הוא שעניינים אלו (הפן התודעתי והפן ההלכתי) אינם נשארים תמיד בגדר "דרוש וקבל שכר", אלא קורה שהם מקבלים אקטואליות מעשית, והופכים בין רגע להיות "תורת חיים" למי שנגזר עליו להיזקק להם ולהתעסק הלכה למעשה בהשלכות האבלות ובהלכותיה; וביחוד בשעת מלחמה או חירום (כגון מגיפה ל"ע).

להלן נסקור כדוגמה כמה הלכות ומנהגים באבלות, שתכליתם היא להקל על האבל את ההסתגלות למצב החדש אליו נקלע, לסייע לו להפנים את ההעדר ולהוציא מלבו החוצה את רגשותיו העזים ביחס לפטירה בכלל, וביחס לבן המשפחה שאיבד בפרט.

הפנמת האובדן ומניעת ההדחקה   

אחד מהלכותיו של האבל בימי השבעה הוא שלא ירבה בדברים ובשחוק, זאת נלמד מהמובא בגמרא במסכת מועד קטן (דף טו) שאמר הקב"ה ליחזקאל "האנק דום". מצב זה של שתיקה והתכנסות בתוך עצמו אינו רק תגובה טבעית של האבל לצער ולהלם, אלא הרי היא הלכה מפורשת הנועדה לאלץ את האבל לחשוב, להתבונן ולהפנים את האובדן והצער. לא להדחיק, לא להרבות בשיחה ובשחוק עם הסובבים, פעולה הנראית כנכונה לטווח הקרוב אך עלולה להיות הרסנית ברבות הימים.

הקפדה יתירה ישנה שלא יעסוק האבל בשבעת ימי אבלו בענייני שמחה. הנהגה רגילה וכל שכן סממני שמחה עלולים לנתק את האבל מתחושת האובדן, מה שעלול להיות בכיה לעתיד, כאשר יחזור לימי השגרה ולא יוכל להשתלב בחיי העשייה כשראשו שקוע בתוך תחושת החידלון. עד כדי כך היתה הקפדת חז"ל בכך, עד שאסרו לאבל ללמוד תורת ה' המשמחת לב וכן אסרו לו להחזיק תינוק בחיקו כל שבעה שלא יבוא לידי שמחת ילדים (שו"ע יו"ד סימנים שפד, שצא).

גם עניינים נוספים היכולים להסיט לבו מאבלותו אסרו לו חז"ל וביניהם איסור עשיית מלאכה כל ימי השבעה, האיסור לאבל לצאת מביתו כל שבעת הימים ואפי' קריאת עיתונים, ספרי סיפורים, ספרי מדע וכד' יש שאסרו עליו (שם סימנים שפ, שצג). כל זאת כדי שלא תוסט דעתו לעניני העולם ולא יהיה לבו פנוי לחשוב ולהרהר באובדן המונח לפתחו. 

והיה אם בכל זאת יחשוב מאן דהו כי יוכל להמשיך ולנהוג הנהגה די רגילה בשבעת ימי אבלותו, באו חז"ל ונטלו ממנו כל עניני הנוחיות, כדוגמת הסרת נעליו, ישיבה ע"ג הקרקע או כסא נמוך, איסור רחיצה וכד' (שם סימנים שפב, שפז, שפא). חוסר הנוחיות משדרת לאדם ש"אין עסקים כרגיל" – עליך להתרכז בצער ובאבדן ולהפיק מכך את מירב התועלת.

הלכה נוספת בה בא לידי ביטוי עקרון הפנמת הצער ואובדן בן המשפחה היא – חיוב הבכייה בשלושת הימים הראשונים לאבלותו. דין זה המובא בגמרא במסכת מועד קטן (דף כז) קובע את התהליך אותו יש על האבל לעבור, תהליך הנפתח ב"שלשה ימים לבכי". חוץ מהטעם של חזרה בתשובה בימים אלו המובא במפרשים, מתחיל להתפתח פה תהליך שיקומו של האבל, הפנמת הצער ע"י בכיה ומחשבות על הנפטר, וממילא תועיל לו חוסר ההדחקה להתגבר על צערו ולחזור לאחריה לחיים תקינים.

אגב, גם ההספד הנערך בעת הקבורה בא בין השאר לגרום לאבלים להרבות בבכיה (ובלשון השולחן ערוך סימן שמד "לומר עליו דברים המשברים את הלב כדי להרבות בכיה"), וזאת גם כדי להקל מעליהם את נשיאת המטען הרגיש בשעה הקשה ביותר, שעת קבורת קרובם.

גם השלב השני המגיע מיד לאחר ימי הבכיה, שלב ניחום האבלים, תורם למגר תופעת ההדחקה. בשלב זה מצוי האבל בקרב סביבתו הידידותית והתומכת, מדבר על קרובו שנפטר ועל משמעות הפטירה והעולם הבא, ומביא לידי ביטוי חיצוני את תחושותיו, רגשותיו ותקוותיו ביחס לעתיד.

מתוך הלכת ניחום האבלים נמצאנו למדים עיקרון נוסף ביחס למתן האפשרות לאבל לפרוק משא צערו. למרות החשיבות העצומה בהחצנת הצער ואי הדחקתו, אין לזרז או להכריח את האבל לתת פורקן לרגשותיו, ויש לאפשר לו לנתב את שיתוף הסביבה בקצב הנראה לו ביותר, ע"פ אופיו ותחושותיו. זאת מוצאים אנו בהלכה המובאת במסכת מועד קטן (סוף דף כח) הקובעת שאין למנחמים לפתוח בדיבור עם האבל עד שיפתח האבל בשיחה עימם. יש לתת לאבל את האפשרות להתבונן בדמות קרובו המת הנשקפת לו מתוך העובדות והסיפורים ששומע, להפנים את מצבו, את מהות החיים בעולם ואת כל אותם הדברים שיש לו להפיק מהאבלות ומהפטירה, ואין להפריעו מכך, עד שיגלה רצונו בשיחה. ואולם עדיין אין לתת לו להתנתק לחלוטין מהסובב ולהסתגר בתוך עצמו, ואכן בספר ילקוט יוסף (אבלות, יא, א) כותב כי אם ניכר למנחמים שאין באפשרות האבל לפתוח בדיבור, יתחילו הם מעצמם לדבר אתו בעניני הנפטר ובשבחיו.      

ואולם האמת תיאמר כי תופעת הפנמת האובדן ומניעת ההדחקה נצפית גם בלא להיכנס ולחפש בדקדוקי ההלכה, אלא מהידוע לכל יהודי באשר הוא, מהדינים של האבל בשנת אבלו הראשונה. כל ההגבלות המוטלות אז על האבל החל מהדרת רגליו מאירועי שמחה וכלה באיסור שמיעת מוזיקה וכלי זמר וכד' (שו"ע שם סימן שצא), מאלצות אותו להיזכר ולהשתקע באבלותו, ואינן מאפשרות לו להדחיק את זיכרון קרובו שהלך לבית עולמו, ואיתו גם את כאבו וצערו הפרטי.

ואף יותר מכך, לא רק ההגבלות המוטלות עליו במשך השנה הראשונה לפטירה מאלצות אותו לזיכרון זה, אלא דינים נוספים תיקנו חז"ל לאבל בתקופה זו, שמשמעותם המיידית היא – לא ניתנת לאבל האפשרות לשכוח את זכרונו של קרובו שהלך לבית עולמו. על כל צעד יזכרנו, כשניגש לפני העמוד לתפילה, כשאומר הקדיש לעילוי נשמתו, כשמזכיר שם אביו בעל פה או בכתב לא ישכח להוסיף "הריני כפרת משכבו", ואפי' כשיושב בבית הכנסת לא ימלט מהרגשת הזרות, כאשר נאלץ לשבת במקום לא לו, משום ההלכה שלא ישב אבל במקומו במשך השנה הראשונה (שו"ע שם סימנים שעו, רמ, שצג). זיכרונו לא ימוש ממנו.

תיחום הצער בגבולות הראויים

למרות החשיבות הרבה שישנה לכל התנהגויות הצער וסממניהן, בל נשכח - גם ביטויי צער מוגזמים אינם לתועלת. בשל כך מצאו חז"ל מקום לתחם את הצער בגבולות ראויים וסבירים כדי שלא יזיק הצער המיותר לחזרתו של האבל לחיים תקינים של תורה ומצוות.

דוגמה מובהקת לכך היא ההלכה המובאת בפרשת קדושים ומורחבת בגמרא במסכת מכות (דף כ), איסור שריטת גופו כביטוי צער על פטירת אדם. די לאדם שיגלה ביטויי צער המקובלים והמועילים, באופן מבוקר ותחום, ואין לו להזיק לגופו במסגרת זו.

הלכה נוספת המבטאת עיקרון זה היא דין הבכייה המוגזמת. בגמרא במסכת מועד קטן (דף כז) מודגשת הגבלת הבכייה. לצורך זה מביאה הגמרא את הפסוק בירמיה הקובע "אל תבכו למת ואל תנודו לו", פסוק המבואר בגמרא באופן זה - "אל תבכו למת יותר מדאי ואל תנודו לו יותר מכשיעור". גם הבכייה, למרות מעלותיה לנפשו של האבל, עלולה להשיג מטרה הפוכה אם נעשית באופן בלתי מבוקר. את זאת חפצו חז"ל למנוע. 

לעומת זאת, נחטא לאמת אם לא נדגיש גם את דברי חז"ל אודות ההליכה לקיצוניות השניה, מיעוט יתר בסממני האבל. אדם שלא מרשה לעצמו לבכות על קרובו נראה לסובביו כאדם חזק ומתגבר, ואולם ידעו חז"ל גם ידעו שאין הדבר כלל לטובתו. עד כדי כך שכתב בספר ברכי יוסף בהלכות אבלות (סימן שצד) "מי שמת לו בן ולא בכה אפי' דמעה אחת, מידה רעה היא, ומורה על קושי הלב", אין לאדם לנסות ולהפגין הנהגה קשוחה כאשר זו אינה במקומה.  

הלכה נוספה בה נשמרים הגבולות שבין הרצון להתרפק על הצער לבין החשיבות שבשמירת השיגרה, היא, העליה לקבר שבשנה הראשונה. מובא בהלכה שיש למעט כמה שיותר בשנה הראשונה לפטירה מלעלות על קברו של הנפטר (ספר זכרון אליהו בשם הזוהר), ואולם זמנים מיוחדים קבעו חז"ל בהם יכול ואפי' חייב לעלות על קברו של קרובו ולהתפלל לעילוי נשמתו, והם: בסיום ימי השבעה, בסיום שלושים יום ובסוף השנה הראשונה (שו"ע סימן שמד). 

התחום שאותו קבעו חז"ל לאבלות ולמנהגיה משתנה בהתאם לנסיבות. אם כדי שיחזור לחיי שיגרה פחות או יותר נורמלים הוקצבו לו שבעה ימים, הרי שכדי להשתחרר מהמחשבות אודות אשתו שנפטרה ולהתפנות לנישואין מחדש זקוק האדם לזמן רב יותר. ואכן, במסכת מועד קטן (דף כג) מובא שכשמתה אשתו אין לו לישא אחרת, עד שיעברו עליו שלשה רגלים. ומדוע נקבעה דווקא תקופת המתנה של שלשת הרגלים? במפרשים שם (תוס', ב"ח סימן שצב) מוסבר הטעם: "צריך שישכח אהבת אשתו הראשונה, ולאחר שעברו עליו שמחה של שלוש רגלים לא יזכור שוב את הראשונה". טבע השמחה שמשכיחה עצבות, וכמה שמחות מצטברות בכוחן לסייע לאבל לשכוח אהבת אשתו שאבדה לו, ולשוב לאפשרות לישא אשה אחרת ולבנות בית בריא. 

שיתוף הסביבה ביגונו של האבל

המעיין בעין חדה יבחין שישנה נטייה לשתף גם את הציבור הסובב את האבל בצערו של הקרוב למת. תועלת אחת העולה מכך, היא, פריקת המשא הכבד מכתפיו של האבל בלבד, וחלוקתו בין כתפות הסובבים, היכולים לסייע לאבל בהקשבתם ובהשתתפותם הפעילה בנשיאה בעול צערו.

מלבד ההלכה שהוזכרה כבר לעיל, והיא, ניחום האבלים – שותפות ישירה של הקבוצה הקרובה בפריקת המשא הכבד, ישנם עוד הלכות המורות על כך וכמה מהן הינם דווקא בתחום קריעת בגדיו של האבל.

כיום נוהגים שקריעת בגדיהם של האבלים נעשית בזמן ההלוויה והתקבצות העם להספדים (כמובא בספר גשר החיים, ד). מנהג זה גורם לשיתופם של הבאים לחלוק כבוד אחרון למת בסממני צערם של האבלים.

גם ההלכה המובאת במסכת מועד קטן (דף כו) והקובעת כי "מקרעין לקטן - מפני עגמת נפש", כלשונה של הגמרא, מורה על ביטוי השיתוף, כהסברו של רש"י שם (בביאורו על הרי"ף) "שיבכו הרואים, לפי שאף בגד הקטן נקרע". קריעת בגדו של הקטן שנפטר קרובו גורמת צער ועגמת נפש רבה למצויים בקרבתו בזמן הקריעה, ואולם התועלת שתיגרם לקטן מצערם ומהשתתפותם ברגשותיו הלא מעובדים, רק תסייע לאותו ילד קטן להתגבר על אובדן קרובו ולחזור לחיי שיגרה תקינים.

אגב, גם הדין הקובע כי קטן יאמר קדיש, אפי' טרם הגיעו לגיל חינוך, תורם להזדהות ושותפות זאת מצד סביבתו. 

בנוסף לשיתוף הסביבתי מצאו חז"ל גם מקום לשותפות האישית בצער האבל. גם על שארי בשרו של האבל מוטלת החובה לנהוג קצת ממנהגי האבלות בפניו של קרובם המתאבל (שו"ע סימן שעד). שותפות אישית זו מוטלת גם על בן/בת הזוג בצערו של בן הזוג המתאבל על אביו או על אמו. גם על חלקם של סימני החיבה שביניהם יאלץ לוותר הבעל, בעת שאשתו שרויה באבלה, ואין צערה מאפשר לה לנהוג כבימים ימימה (שם). 

ההשלמה והשיקום – תהליך הדרגתי

חשוב לשים את הדגש על האופן שלימדונו רבותינו, כיצד יש לאדם להתמודד עם צער עמוק ופתאומי שארע לו במהלך שיגרת חייו. הנוסחה המוצגת לאורך כל מאמרי חז"ל והלכות האבלות, היא – החצנת הצער מהכבד אל הקל, באופן הדרגתי ומדוד.

כבר לפני הלווית המת נכנס קרובו של הנפטר לתוך מסגרת של "אונן", מסגרת הלכתית קשה המאלצת אותו להשתקע כל כולו בעניני הפטירה, עד כדי כך שנאסר עליו ללמוד תורה, לקיים מצוות ולברך ברכות (שו"ע סימן שמא). השלב השני קל יותר אך עדיין קשה ומגביל מאוד, והוא, היום הראשון לאבלותו. ביום זה נאסרה עליו גם הנחת התפילין בנוסף לכל דיני השבעה (שם סימן שפח). השלב הבא הינם שלשת הימים הראשונים לאבלותו עם דיניהם המיוחדים. לאחר מכן שאר ימי השבעה, שגם הם אינם קלים לאבל כלל ועיקר, ומאלצים אותו עדיין להשתקע בצערו ללא הרף. לאחר מכן נכנס האבל לתוך מסגרת של "שלושים", השלמה לשלושים יום מהקבורה, שדיניהם קלים יותר, למרות שעדיין נאסרו עליו התספורת, לבישת בגדים מכובסים ועוד ענינים המביאים לכלל שמחה (שם סימנים שצ, שפט). השלב הבא מיועד רק לאבל על אביו או אמו, והוא - שנים עשר חודשי אבלות.

לאחר תום תקופת האבל חוזר האבל לחיי שיגרה תקינים ואולם כל שנה ושנה יחזור ויזכור קרובו המת ביום היארצייט, יום השנה לפטירתו. בשלב זה תחושת הצער הינה כבר מינימאלית ביותר, ואולם הקפידו חז"ל לשמור על זיקת האבל לעד, פריסה מתונה מאוד התורמת למיתון וניתוב רגשותיו של הקרוב למת.

לסיכומו של ענין. הורו לנו רבותינו את הדרך הראויה, כיצד יש לאדם לנתב את רגשותיו הקשים בעת שלבו שרוי בצערו. דרך זו משלבת בתוכה את הפורקן, החשיבה האישית אודות עצמו ואודות הישארות הנפש של מתו והסקנת המסקנות הרוחניות והגשמיות מהאירוע המצער שפקד אותו. על האדם הישראלי השרוי בעת אבלו מוטלת החובה ללכת בדרך זו ולא לחפש לו בורות נשברים בהם יתנה את יגונו. דרכים השונות מדרך התורה נראות לעיתים יפות ומפתות מבחוץ, הסחת הדעת והתכנסות באופוריה מדומה, ואולם ברבות הימים עלול לקטוף את פירות הבאושים אשר יחסמו את דרכו לחזור ולהיות כאחד האדם.

את האזהרה לאבל מללכת בדרך עצמאית שאינה ברוח התורה מסכם הרמב"ם בהלכות אבלות (יג, יב) במילים ספורות: "כל מי שאינו מתאבל כמו שציוו החכמים הרי זה אכזרי, אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה".         

ד. התארגנות בטיפול בשני מתים שנפטרו בזמנים סמוכים בעת חירום

לצערנו, בעת מלחמה, נתקלים אנו לעיתים בנפילת כמה לוחמים יחדיו או בפגיעה בכמה אזרחים יחדיו.

שאלת הקדימות בסדר ההלוויות והקבורה, תידון בשורות דלהלן.

מקורו של העניין הוא בשו"ע יור"ד סימן שנד סעיף א, כאשר מקורו של סעיף זה הוא מאבל רבתי פרק יא (ומובא גם ברמב"ן בתורת האדם), שעיר שיש בה שתי מתים שמתו יחדיו (ושניהם מוטלים לקבורה), מוציאים אותם כסדרן, את הראשון ואח"כ את השני, ואם החליטו להלין את הראשון (ולקברו רק למחרת) אזי יוציאו קודם את השני. מת חכם קודם למת תלמיד חכם, מת תלמיד חכם קודם למת עם הארץ, ואם שניהם באותה דרגה (שניהם ת"ח, שניהם חכמים, או שניהם עם הארץ) מוציאים את זה שמת בראשונה.

עוד מובא שם שכשמוטלים לקבורה איש ואישה, מוציאים את האשה לפני האיש (קרובה יותר לניוול, משום ששופעת זיבה).

עוד מוסיפה שם הברייתא שאם בכל זאת הוציאו את השני וקברוהו לפני הראשון, אזי אין עומדים עליו בשורה (כדי שלא לעכב קבורת השני – ש"ך ס"ק ג) ולא אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים עד שיוציאו את השני. הוציאו כבר את השני לקבורה, עומדים כבר על הראשון (ועל השני יחדיו – ש"ך ס"ק ד) בשורה ומנחמים.

עוד מובא שם שלא מנחמים שני אבלים ביחד (כמובן כאשר מדובר בשני מתים שונים), אא"כ היה כבודם שווה ושבחם שווה. ומבאר הב"י שאם אין כבודם ושבחם שווה, אזי מנחמים את זה וחוזרים ומנחמים את השני או שנחלקים לשתי קבוצות וכל קבוצה מנחמת על מת אחר.

בפתחי תשובה (ס"ק א) כתב, שהטעם שמתעסקים בראשון לפני המת השני הוא משום שמיד כשמת החל חיובו, וזה לפני החיוב על השני, ולפ"ז אם מתו בשבת ואחד מת לפני השני, שניהם שוים בזה, שהרי אין פה הטעם שחיוב ההתעסקות של הראשון קדם לשני (שהרי אין מתעסקים במת בשבת). ואולם מוסיף שם שיש אומרים שראשון קודם מפני שלא יסריח לפני השני, וא"כ, ע"פ טעם זה גם אם מתו בשבת זה קודם לזה, הראשון קודם.

בענין זה שאשה קודמת לאיש, עי' בפתחי תשובה (ס"ק ב) שאין חילוק בזה בין צעירה, זקינה, מעוברת או מינקת, וכולן קודמות לאיש.

ה. עניני שלום בית – בעת חירום ותקופת לחץ

בעת חירום או לחץ (ובייחוד בעת לחץ מתמיד כגון מלחמה) מתגלעים לעיתים קשיים בשלום בית. אף חזרת חיילם משדה הקרב לאחר היעדרות ארוכה מהבית, עלולה ליצור קושי בתחום זה (כשהשב נוכח לגלות שלאורך הזמן משפחתו למדה להסתדר גם ללא נוכחותו). להלן ננסה לתת כלים להעצמת שלום בית, העשויים לסייע לבני הזוג אף במישור זה.

שלום בית הינו המפתח העיקרי למימוש האישי והמשפחתי, הן במישור הרוחני והם במישור הגשמי.

במאמר זה נבאר בקצרה וכהקדמת הענין, כיצד התייחסו חז"ל והפוסקים האחרונים לענין חשוב זה, מהם המכשולים לשלום בית, וכיצד ניתן לשמור על השלום.

מובא במדרש שכל טוב (שמות, פרק טז): "שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, 'עשרתם ערבתם, הדליקו את הנר'. מנא הני מילי, אריב"ל דאמר קרא 'וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא' (איוב ה כד). ואי לא עשרו, כיון דלא שרי למיכל, ליכא שלום בביתו. ואי לא עריבו, כיון דלא שרי ליה לטלטולי, ליכא שלום בביתו. ואי לא אדליק את הנר, ליכא שלום בביתו, דכתיב 'גם כל ימיו בחשך יאכל וכעס הרבה וחליו וקצף' (קהלת ה טז), ואומר 'ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה' (איכה ג יז), ואמר ר' אבהו זו הדלקת הנר בשבת".

נר שבת מטרתו ליצור שלום בית בשבת. ואמנם שם מדובר בשלום בית כללי, כדי לתת הרגשה טובה ושמחה יתירה בבית וגם כדי שלא יתקלו בחפצים במהלך ליל שבת (עי' שו"ע או"ח סימן רסג סעיף ג) ואין כוונתו דווקא לשלום בית בין איש לאשתו, אך העיקרון ברור, מוטל על כל אדם לעשות מעשים פעילים, כדי להרבות את השלום בבית.

שלום הבית הוא כה חשוב עד שקבעו חז"ל שנר שבת עדיף מד' כוסות, משום שלום בית (או"ח, רסג, ג). כמו כן נקבע כי נר חנוכה ונר שבת, נר שבת עדיף, משום שלום בית. כן נפסק כי נר שבת וקידוש היום, נר שבת עדיף, משום שלום בית. עוד מובא בהלכה שחובה לשאול על הפתחים כדי להשיג כסף לקניית נר שבת (ועי' שו"ע שם סעיף ג, וביאור הלכה סימן רסג).

כדי להדגיש עד כמה גדולה מעלתו של שלום בית, נזכיר את דברי הגמרא בסוכה (נג ע"ב): "נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה 'שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים', לעשות שלום לכל העולם כולו על אחת כמה וכמה". וביאר שם רש"י: "לעשות שלום בין איש לאשתו, לבדוק את הסוטה, ואם טהורה היא יהיה שלום ביניהם". כן עי' בגמרא בתענית (כב ע"א) שהעוסק בשלום בית נוחל עולם הבא (ע"פ רש"י ור"ח שם).

ואכן, כבר כתב הרמב"ם (הלכות חנוכה, פרק ד הלכה יד): "היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה, או נר ביתו וקידוש של יום, נר ביתו קודם, משום שלום ביתו וכו'. גדול השלום, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'". וכן כתב הריטב"א (שו"ת, סימן לז): "ואין לך דבר מצווה גדול מנתינת שלום בין איש לאשתו וכו'".   

תקנה מיוחדת משום שלום בית

בירושלמי (כתובות, פרק ט הלכה ד) מובא: "שיברה את הכלים, מה את עבד לה, כשומרת חינם או כשומרת שכר, מסתברא מיעבדינה כשומרת שכר. אמרין אפי' כשומרת חינם אינה, אם אומר את כן, אין שלום בתוך ביתו לעולם". אשה ששברה כלים בביתה שלא במזיד, פטורה מלשלמם. כדי שיהיה שלום בתוך הבית (שלא תחשוש להתעסק בכלי הבית, שמא תשברם ותתחייב לשלמם). 

הרמב"ם (אישות, פרק כא הלכה ט) פסק כשיטת הירושלמי הנ"ל, וכך כתב: "האשה ששברה כלים בעת שעושה מלאכותיה בתוך ביתה, פטורה, ואין זה מן הדין אלא תקנה, שאם אין אתה אומר כן אין שלום בתוך הבית לעולם, אלא נמצאת נזהרת ונמנעת מרוב המלאכות, ונמצאת קטטה ביניהם".

תקנת כתובה לאשה משום שלום בית

ישנה מחלוקת בגמרא האם חיוב הכתובה הינו מהתורה או מדרבנן. בגמרא בכתובות (י ע"א) מובאת שיטה הסוברת שחיוב הכתובה הוא מהתורה: "והתניא, 'כסף ישקול כמוהר הבתולות', שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה, מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה". 

לעומת זאת, בגמרא (כתובות לט ע"ב, וכן יבמות פט ע"א) מובא כי חיוב הכתובה הוא מדרבנן, והטעם שתקנו חז"ל כתובה לאשה, היא כדי "שלא תהיה קלה בעניו להוציאה". במילים אחרות, מחמת חיוב הכתובה לאשה אם יגרשנה, הבעל ינסה בכל דרך לשמור על השלום בבית, ובלבד שלא יאלץ לגרשנה ולשלם לה את כתובתה (ועי' בתוספות ביבמות שם, הסוברים שאף אם כתובת אשה מהתורה, בכל זאת נזקקים לטעם הנ"ל).

הפרעה משפחתית

לעיתים שלום הבית נפגע עקב הפרעה משפחתית, דהיינו השפעה שלילית של הורי הצדדים, התערבות הורים בנעשה בקרב משפחת הילדים, מגורים ליד ההורים או בני משפחה אחרים וכו'. אף זאת קורה לעיתים בגין לחץ בעת מצבי חירום.

לענין זה ישנה כבר התייחסות בשיטת הראשונים.

כתב הרמב"ם (הלכות אישות, פרק יג הלכה יד): "האומר לאשתו 'אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך אחייך ואחיותייך', שומעין לו וכו', שאין כופין את האדם שיכנסו אחרים ברשותו. וכן היא שאמרה 'אין רצוני שיכנסו אצלי אמך ואחיותיך וכו', מפני שמריעין לי ומצירין לי', שומעין לה, שאין כופין את האדם שישבו אחרים עמו ברשותו".

בפשטות דיבר הרמב"ם במדור שהוא של הבעל. ויש להבין, מהי הזכות של האשה למנוע מקרוביו לשבת שם? ביחס לכך כתב הפרישה (אבן העזר, סימן עד): "הואיל ויש לה רשות לדור שם, לענין זה נקרא רשותה, שאחרים לא יכנסו שם". יש לאשה זכות מדור בבית, וכאשר נכנס שמה גורם מפריע, הרי זוהי פגיעה בזכות המדור שלה. 

קטטות בין בני הזוג מחמת ההורים

לסיום ענין הפרעות שלום בית הנגרמות ע"י בני משפחה או הורים, נזכיר מה שכתב הגאון ר"ח פלאג'י זצ"ל (שו"ת חיים ושלום, ח"ב סימן קיב) אודות הורים המעמיקים לעיתים את הקרע בין בני הזוג: "ונער הייתי וגם זקנתי, וראו עיני שכל מי שמעכב על זיווג איש עם אשתו, מחמת שגורמים קטטות מצידי אביהם ואמותיהם מצד לצד, להפריד הייחוד בין איש לאשתו, לא ייצאו נקיים, לא בדיני אדם ולא בדיני שמים. כי אנחנו רואים בכמה בני אדם עם נשותיהם, שמתקוטטים ועד קללה ועד הכאה, וכשלא יש משלשים ביניהם, תיכף ומיד נעשה שלום ואוהבים זה לזה, מה שאין כן כשיהיו הקטטות מצד אבותיהם ואמותיהם וגורמים פירוד, כי הגם כי האיש והאשה שניהם רוצים בשלום, הם מתייראים ומתפחדים מצד אביהם ואמותיהם ומחזיקים במחלוקת". הורים הגורמים לפירוד לא יצאו נקיים, לא בדיני אדם ולא בדין שמים.

חובת הבעל לפייס את אשתו

כאשר נקלעים בני הזוג למשבר שלום בית (אף במצב חירום ואף בחייל השב מחזית הלחימה, ולעיתים אף האשה פותחת תביעת גירושין בבית הדין), על הבעל לדעת כי חובתו בעת ההיא לפייס את אשתו, ולא לצפות שדווקא היא זאת שתעשה את המאמצים להשיב את השלום על כנו.

וכך כתב הרה"ג דוד לבנון שליט"א במאמרו (שורת הדין, כרך יא, עמוד רכז): "זאת ועוד, זה שהאשה תובעת גירושין, אינו בהכרח הוכחה שהאשה גורמת את הגירושין, אפשר שהבעל ציער אותה וגרם לה לכעוס עליו, וגם אם אין זה מוצדק שתתבע גירושין, אין זה פוטר את הבעל מלחזר אחר אשתו ולפייסה, כי זה טבע האשה שדמעתה מצוייה ונוטה להישבר מהר ולומר 'גרשני', כפי שמובא בגמרא (יבמות קטז, א): 'באומרת לבעלה גרשני. כולהו נמי אמרו הכי!'".

והוסיף: "ואנו יודעים מתוך הניסיון שגם כשהאשה תובעת גירושין, אם הבעל מציע לה שלום בית, היא מתרצה לכך, וכשהוא אינו מנסה לרצותה היא נשארת בעמדתה להתגרש. ונראה שגם על מקרה כזה חייבו חז"ל כתובה, כדי שלא תהא קלה בעניו להוציאה, אלא יפייס אותה ולא ימהר לגרשה".

ועי' גם בתשובת הרשב"א (מובאת ברמ"א אבהע"ז סימן פ סעיף יח): "אשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה, ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה, לא הפסידה משום זה מזונותיה, דבושה ממנו לשוב מאחר שיצאת בלא רשותו ואינו מראה לה פנים, ואם הוא יבוא אצלה אינה מונעתו מכלום".

הרי שחובת הבעל לפייס את אשתו, גם כאשר היא זו שהחלה בהליך הפירוד, כגון שעזבה את הבית או שפתחה תיק גירושין.  

החובה המוטלת על בית הדין לעשות שלום בית

בעת שלום או בעת חירום - החובה לגרום לכך שישרור השלום בבית מוטלת בראש ובראשונה על כתפי בית הדין, וכך מצאנו בגמרא ביבמות מד ע"א (ושם קא ע"ב) אודות יבם הבא לייבם קטנה או זקינה: "מלמד שמשיאין לו עצה הוגנת לו, שאם הוא ילד והיא זקנה או הוא זקן והיא צעירה, אומרים לו 'מה לך אצל ילדה' או 'מה לך אצל זקנה', 'כלך אצל שכמותך, ואל תשים קטטה בביתך'".

ועי' גם בדבריו של הגר"ח פלאג'י זצ"ל (ספר חיים ושלום ח"ב סימן קיב) שכתב כך: "כשיהיה קטטה ומריבה בין איש לאשתו, באיזה צד ואופן שיהיה, דהיותר טוב, כשיבואו ענינים אלו בפני בית הדין, להאריך הזמן ולהרבות רעים לתווך השלום, כי גדול השלום ובפרט בין איש לאשתו, וקשים גירושין, וביותר מאשתו הראשונה ועל דרך שכתב מהרשד"ם ז"ל בחלק אבן העזר סימן קג בכיוצא בזה, שאפילו אין הכחשה ביניהם, אין לכוף לגרש לאלתר, עד שיראה ד'תוחלת ממושכת מחלת לב', ואין להם תקנה".

ה' יבשרנו בשורות טובות ישועות ונחמות.

"מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּב יְהוָה שְׁבוּת עַמּוֹ יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל".

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה