לדאבון הלב, נידון זה עולה ביתר שאת בתקופה האחרונה; החל בטבח שמחת תורה, בו נספו אזרחים רבים בתוך מבנים או רכבים שהועלו באש ע"י מחבלי החמאס, ועד אסונות של פגיעות נ"ט בנגמ"ש צה"לי, נמר"ה וכד' בלחימה בעזה, בהם אחזה האש בכל הכלי המשוריין, שכלל אף עשרות או מאות ק"ג של חומרי נפץ, שהתפוצצו בעצמה רבה, והפכו את הכלי למלכודת מוות לחיילים שבתוכו, והיה קושי רב לזהות את חללי צה"ל שנספו שם הי"ד (נזכיר את תקרית הפגיעה בנגמ"ש הנמ"ר של צה"ל בתקרית באזור העיר עזה בנובמבר 2023, בה נפלו אחד עשר לוחמי גבעתי בשיגור טיל נ"ט לעבר הכלי; פגיעת טיל נ"ט בנמר"ה - נמ"ר הנדסי - בחאן יונס, בתחילת שנת 2024, בו נפלו ארבעה לוחמי הנדסה; התקרית הקשה ביוני 2024 בעזה, בשבת, בפיצוץ הנמר"ה, בו נפלו שמונה לוחמי צה"ל הי"ד).

 

הגופות מגיעות למכון הזיהוי המשפטי (אזרחים) או ל"מרכז הצבי" במחנה שורה (חיילים) במצב פתולוגי קשה (החללים נבדקים במאנ"ח – מרכז איסוף נתוני חלל, וביחק"ז – יחידת חקירה וזיהוי, ועניינם מועבר לאחר מכן להחלטת צוות החליטה המורכב מרבנים, אנשי רפואה ומשפטנים, ולאישורו הסופי של הרבצ"ר), ולעיתים לא ניתן להבחין בטביעות עין מיהו אותו הרוג שלפנינו.

 

נידון זה מתייחס גם לקריסת בנין עקב שריפה וכד' כדוגמת מה שהתרחש בקומות העליונות שבבנייני התאומים בניו יורק, או בית שמתפוצץ עקב אירוע חבלני (או פיצוץ בלון גז) ולאחר מכן עולה באש, אוטובוסים שעלו באש בעת פיגועים, רכב שעולה באש בעת תאונת דרכים ועוד אסונות כדוגמתם ל"ע.

 

במאמר דלהלן נתייחס למקרים בהם מזהים את הגופה השרופה באמצעים שונים שיובאו להלן וכן נתייחס למקרים בהם לא ניתן לזהות את הגופות; בין משום שאין אפשרות לכך מבחינה מדעית ובין משום שאין ההלכה מכירה באמצעי זיהוי אלו לשם התרת אישה עגונה להינשא. 

 

מאמר זה יעסוק בזיהוי חללי אש, אשר במקרים רבים לא ניתן לזהותם באמצעים המקובלים בהלכה, משום האש שאחזה בהם. ענין זה כבר נדון בפוסקים, ואולם נזכיר את עיקרי הדברים להלכה (כמו כן מקצת הדיון שבחלקו השני של המאמר מסתמך על הפסיקה שבחלק זה).

 

חלקו השני של המאמר יעסוק בשאלה – והיה ומצבו הפתולוגי של החלל הוא כזה שלא ניתן לזהותו (מבחינה מדעית או הלכתית), על סמך מה נוכל להסיק שאכן זה הוא ההרוג שלפנינו, ובכך להתיר את אשתו.

 

הערה מקדימה: מאמר זה רק בא להציג עקרונות בזיהוי חללי אש, אך כמובן ההכרעה והטיפול למעשה באשר לכך נתונה לרבנים המוסמכים העוסקים בכך, וביחוד לרבנות הצבאית המטפלת בזיהוי לוחמים קורבנות אש.

 

אמצעי זיהוי חללי אש

כאמור, לעיתים קרובות לא ניתן לזהות את חללי האש בסימנים הרגילים המובאים בהלכה (בשו"ע אבן העזר סימן יז) כגון בטביעות עין, סימנים וכד' משום מצבה הפתולוגי הקשה של הגופה.

 

שלשה סוגי סימנים ישנם: מובהק, בינוני וגרוע, ודיניהם שונים, ולא כאן המקום להאריך אודותם. נציין שרק סימן מובהק הוא זה שמספיק כדי להתיר אישה.

 

עוד נוסיף שמחלוקת בפוסקים אם ניתן לצרף כמה סימנים בינוניים לסימן מובהק, ועל כולם מוסכם שסימנים גרועים אינם מצטרפים לסימן מובהק, ואין להתיר אישה על ידם.

 

במציאות קשה זו טרחו הפוסקים לתור אחר אמצעי זיהוי נוספים בהם יהיה ניתן לזהות את גופת החלל כדי להתיר את אשתו להינשא (הדיון במאמר זה נסוב בעיקר סביב הוכחות הזיהוי הנדרשות כדי להתיר אישה מעגינותה ולא אודות זיהוי רגיל, כגון לשם קבורת חלקי הגופה יחדיו. לזיהוי הרגיל נדרשים אופני ראיות קלים יותר מאשר להתיר העגונה).

 

אפשרויות הזיהוי שבהם דנו הפוסקים אודות גופת חלל אש הן: זיהוי חללים ע"פ בדיקת רקמות, DNA, תרשימי שיניים או טביעות אצבעות.

 

לא נפרט פה מהי מהותה של כל בדיקה מהבדיקות הנ"ל, ואולם רק אציין בקצרה כמה הסתייגויות שהובאו בפוסקים בנוגע לבדיקות הנ"ל (בעיקר אודות זיהוי ע"פ בדיקת DNA):

 

א. יש שהסתפקו, מאחר וה-DNA הינו דבר שאינו ניכר לעין, וכל ההבחנה בו היא רק ע"פ דרכי המדע, האם כלל חל עליו שם של "סימן" (ועי' פקפוקים במאמרו של הרב שמואל גרסטן, קובץ ישורון, יב וכן בספר "סוגיות בהלכות צבא ומשטרה" מאת חמי הרה"ג אלכסנדר לוינזון שליט"א).

 

ב. בדיקות אלו בחלקם הינן השוואות בין נתוני הנעדר לתוצאות הבדיקה שבחלל, והיכן מצינו שסימן הדומה לסימן מהני, והרי כל מהות ראיית ה"סימן" הינה זיהוי ע"פ נתון בודד המצוי בגופו של החלל.

 

ג. ההנחה הבסיסית שעליה אנו נשענים בזיהוי ע"פ בדיקות אלו הינה שאין שני אנשים בעלי אותו נתון (טביעת אצבע, DNA, מרשם שיניים וכד'), או לפחות שהסבירות שיהיו שניים בעלי אותו נתון נמוכה מאוד. והשאלה המתבקשת היא – וכי בדקנו את כל יושבי תבל ומצאנו שכולם שונים זה מזה? אלא מאי, הנתון הנ"ל הינו נתון סטטיסטי, וא"כ יש לבדוק מהו ערכו של נתון סטטיסטי בהלכה.

 

ד. בחלק מהבדיקות הנ"ל נקבע הנתון ע"י בדיקת כמה קטעים וצירופם יחדיו (כגון בדיקת כמה מקטעים בשרשרת הDNA, בדיקת כמה רכסים והתפלגויות בטביעת האצבע, צירופי כמה שיניים המרכיבים את מרשם השיניים), ויש לבדוק האם אין זה בכלל צירוף כמה סימנים, שגם אם הינם בינוניים, שנוי צירופם במחלוקת הפוסקים.

 

ועתה אביא פסקי האחרונים למעשה בהנ"ל:

פסק ההלכה שיצא מבית דינו של הגר"ש ואזנר זצ"ל (פס"ד המובא בספר "סוגיות בהלכות צבא ומשטרה", שהוציא לאור חמי הרה"ג אלכסנדר לוינזון שליט"א, רב משמר הגבול וסגן הרב הראשי למשטרת ישראל, עמ' רצד – שיט) קובע כך אודות זיהוי ע"פ DNA (פסק כללי, ולא רק לשם התרת עגונה):

 

א. אפשר להסתמך על כך כדי לקשר בין חלקי הגופה ולקברם בקבר אחד.

 

ב. בהרוג רווק יכולים לנהוג מנהגי אבלות ע"פ זיהוי זה, משא"כ בנשוי (משום החשש שיתירו האישה להינשא).

 

ג. אין לקבוע ממזרות ע"פ בדיקה זו.

 

ד. אין להוציא מיורשים מוחזקים ע"פ בדיקה התאמה זו, משא"כ כשלא הוחזק אדם אחר בירושה.

 

ה. אין להוכיח הרשעת אדם ע"פ בדיקה זו.

 

ו. ישנה בדיקת DNA שהיא כסימן בינוני וקרוב למובהק ביחס להיתר עגונה (בדיקת התאמה בגוף האדם מעצמו לעצמו), וישנה בדיקה שאינה יותר מסימן בינוני לשם כך (בדיקת התאמה בין גוף הנעדר להוריו או לצאצאיו). גם על הבדיקה הראשונה אין לסמוך אא"כ יש רגלים לדבר וצדדי היתר נוספים ע"פ ההלכה.     

 

פסק דין זה שיצא מבית דינו של הגר"ש ווזנר זצ"ל אינו מוסכם על כל, ועי' במאמרו של הגרז"נ גולדברג זצ"ל (תחומין כג) שם עולים מתוך דבריו כמה כללים אודות זיהוי באמצעים מדעיים, השונים מפסק הדין הנ"ל:

 

א. זיהוי ע"פ השוואת תצלומי שיניים (מרשם שיניים) של מת לצילום שיניו בחייו (המצויים אצל רופא השיניים), הינו סימן מובהק.

 

ב. זיהוי ע"פ בדיקת DNA (השוואת הDNA של מת לשל עצמו או לשל משפחתו) ג"כ הינו סימן מובהק ביותר.

 

ג. מתוך דבריו שם נראה שגם על סמך טביעת אצבע ניתן להתיר אישה מעגינותה.

 

התרת עגונת חלל אש

עתה נבוא לדון במצב בו נמצאים חללי אש לפנינו ואין באפשרותנו לזהותם ע"פ סימני הזיהוי ההלכתיים שהוזכרו לעיל (מבחינה מדעית או הלכתית, ע"פ חלק מהפוסקים). באלו מצבים נוכל להסיק שאכן הם בעליהם של הנשים שלפנינו, ולהתיר נשותיהם. 

 

שלוש סוגיות שייכות לנידון דידן, ובעה"י נדון בהן במקביל כדי להבין את שלושת הדינים והשלכותיהם זה על זה.

 

סוגיה ראשונה – נפל לתוך האש

סוגיה ראשונה היא בגמרא ביבמות קכא ע"ב, וז"ל הגמרא שם: "תנו רבנן, נפל לתוך כבשן האש מעידין עליו, ליורה מלאה יין ושמן מעידין עליו וכו'".

 

דין הגמרא הוא מהתוספתא ביבמות פרק יד הלכה ז, ועי' הגהות הגר"א ס"ק יא שם.

 

מסוגיה זו עולה שכאשר ראינו אדם שנפל לכבשן האש ולא ראינו שעלה משם, ודאי הוא שמת, ומעידין עליו כדי להתיר את אשתו להינשא.

 

כן נפסק גם ברמב"ם בהלכות גירושין, פרק יג הלכה יז: "נפל וכו' לתוך כבשן האש וכו' מעידין עליו שמת, שודאי סופו למות, וכן כל כיוצא בזה מדברים שאי אפשר שיחיה אלא ימות מיד בזמן קרוב, הרי אלו מעידין עליו".

 

גם השו"ע, אבן העזר סי' יז סע' ל, הביא את דברי הרמב"ם בלשונו הלכה למעשה.

 

ועי' ברשב"א על הסוגיה שם שכתב וז"ל: "מסתברא בתוך כבשן שאינו יכול לעלות ממנו כגון שהוא עמוק, הא לתוך מדורה אין מעידין עליו, שמא יצא משם לשעה, אי נמי לתוך מדורה, והוא ששהה עליו כדי שישרף". לרשב"א, בנפל לתוך מדורה (הקטנה יותר מכבשן) אין מעידים עליו שמא נחלץ ממנה, אא"כ שהו עליו בחוץ עד שנשרף (וכדבריו הובא גם בריטב"א, בנימוקי יוסף ובמאירי – ועי' בשו"ת מהר"ם פדוואה סי' כה שם דן האם מה שאין מעידין עליו כשנפל לתוך מדורה הוא מדאורייתא, או דלמא רק מדרבנן כדין מים שאין להם סוף שאין מעידין עליו מדרבנן להתיר את אשתו, ואם נישאת לא תצא. ונראה שהבין שזה רק מדרבנן. ועי' בכל זה עוד להלן).

 

ועי' בבאר היטב, אבן העזר סי' יז ס"ק צה, המוסיף על דברי הרשב"א הנ"ל בשם כנסת הגדולה דף מז ע"א, דבמדורה מספיק ששהה בחוץ קצת עד זמן שישרפו רגליו כדי שלא יוכל לזוז, דאם נשאר עד זמן שנשרף לגמרי, א"כ אין בכך שום חידוש.

 

ויש לציין שאמנם מדברי הרשב"א שאמר "והוא ששהה עליו כדי שנשרף" ניתן להבין כמובא באר היטב, שכוונתו גם לנשרפו רגליו ולא יכול כבר לזוז. ואולם מדברי המאירי שכתב "עד שתצא נפשו" א"א לבאר כך, ונראה שלדבריו יש להמתין בנפל למדורה עד שיעור מותו ממש, ורק אז ניתן להתיר את אשתו.

 

עכ"פ, מדברי הרשב"א עולה חידוש דין להלכה בענין חללי אש, שיש לחלק בין שני סוגי בעירה. ישנה מאכולת אש שלא יכול אדם להיחלץ ממנו בכוחות עצמו, אזי אנו תולים שאינו בין החיים, למרות שלא המתינו לו עד שישרף ולא יצא משם. לעומת זאת ישנה בעירה מקומית וקטנה יותר, שממנה יכול האדם לעיתים להיחלץ בכוחות עצמו, ובאופן זה לא יניחו הנחה שמת ולא יתירו את אשתו להינשא, אא"כ המתינו במקום שיעור זמן שמסתבר שמת ולא ראו אותו יוצא משם.

 

בנידון שעלה לדיון בימי הפיגועים הקשים, אוטובוסים הנשרפים מחמת פיצוץ, או כיום בפיצוץ נגמ"ש שנפגע, יש להסתפק האם הוא בכלל האופן הראשון, דהרי קשה מאוד להיחלץ ממנו בזמן הפיצוץ והבעירה, או דלמא עדיין ישנו סיכוי שיצא אדם ממנו בכוחות עצמו. ואולם יש להוסיף שגם לפי אפשרות זו, אם לא ראינו אותו יוצא תולים אנו שנשרף, כמובא ברשב"א, ולומר שאדם יצליח לצאת ממאכולת אש זו, כנראה פצוע, מבלי שיבחינו בכך האנשים שמסביב, קשה ביותר לאמרו. ויבואר עוד לקמן.

 

האש בבנייני התאומים – דין נפל לכבשן האש

עיין במאמרו של הגר"ע יוסף זצ"ל (תחומין כג) המשווה נידון הנעדרים שהיו בשריפת בנין התאומים לדין "נפל לכבשן האש" – שמעידין עליו שמת, וכך מפרט: "במקרה זה וכו' בהתפוצצות המטוס על יושביו בתוך המגדל, והתבערה האיומה שנגרמה בכך עם 50 טון של דלק בבטן המטוס, והתפשטה מיד בכל רוחב המגדל, עד שלא השאירה מפלט לכל הנמצאים בקומות העליונות של המגדל, והסברא נותנת שכולם נלכדו בתוך התבערה באין להם מוצא להימלט. וגם לאחר שהתמוטט המגדל לגמרי, ונקברו תחתיו, בודאי שכולם נספו. ודמי להא דקי"ל ביבמות קכא, ב 'נפל לתוך כבשן האש – מעידין עליו שמת'".

 

ואולם עדיין יש לברר האם נחשב המצב ההוא ככבשן, בעירה שאי אפשר לצאת ממנה, שאודותיה פסק הרשב"א שמעידין עליו, או כמדורה, שיכול להיות שיצא ממנה חי, שאודות כך פסק שאין מעידין עליו. ועי"ש בתשובתו של הגר"ע יוסף זצ"ל שמתייחס גם לכך וכותב: "גם כאן נתפשטה האש לכל הרוחב של הבניין, וליהטה האש הגדולה את כל סביביו, באופן שאי אפשר לצאת משם", א"כ מסיק דהוי ככבשן, וניתן להעיד עליו שמת.  

 

אגב, במאמרו שם תמה הגר"ע יוסף זצ"ל מאוד על המובא בכנסת הגדולה (סי' יז הגה"ט אות תכט) שם נראה דלא כדברי הרשב"א והראשונים הנ"ל. שם איתא בכנה"ג: "היה בבית האסורים הוא ורבים עמו, ונפלה דליקה בעיר ונשרף בית האסורים, ובא עד אחד והעיד שקודם הדליקה הכניס את ראובן בבית האסורין עם אנשים אחרים, וסגר הדלת בעדם. ובתוך כך באה השריפה, ונשרפה תקרת בית האסורים וכל מה שבתוכה וכו', ואין בהם חלון פתוח שיוכל איש לצאת מתוכו. והעד הנזכר העיד וכו' והוא עמד שם עד שפשטה האש בכל סביבות המגדל. אע"פ שאבד זכרו וזכר כל האנשים שבתוך בית האסורים, ולא נשמע על שום אחד שיש לו מציאות בעולם, אין מעידין עליו וכו'". ותמה עליו הגר"ע יוסף "מאי שנא מדין נפל לכבשן האש שמעידין עליו, והרי גם בנפל למדורת אש – אם שהה העד עליו כדי שיעור שישרף, יכול להעיד עליו, כמ"ש הרשב"א והריטב"א והמאירי. וכאן ג"כ, הרי העד מעיד שעמד שם עד שפשטה האש בכל סביבות המגדל, ואין שם אפילו חלון פתוח שיוכל איש לצאת משם". ואכן גם בהמשך מהלך הדברים לא מיישב תמיהתו זו על הכנה"ג.

 

ביאור דין הירושלמי

דין הגמרא הנ"ל, שבנפל לכבשן האש מעידין עליו, אינו מוסכם לכאורה על כל. ועי' בירושלמי יבמות פרק טז הלכה ג הכותב: "נפל לכבשן אין מעידין עליו, אומר אני נעשה לו ניסים כחנניה מישאל ועזריה וכו'", דהיינו שיתכן וברח מן האש באיזה ענין, כמבואר בפירוש קרבן העדה שם.

 

ע"פ דבריו עולה לא כבבלי דלעיל, ואין מעידים גם על אדם שנפל לכבשן האש, שמא נעשה לו נס והצליח להיחלץ משם.

 

דין הירושלמי מובא גם בתוס' ביבמות קכא ע"ב ד"ה אין מזכירין מעשה ניסים.

 

ועי' במהרש"א על התוס' שם המדייק מדברי התוס' שר"מ דמתניתין שם (בדין נפל לים הגדול ועלה) שסומך לכאורה על הנס דינו הוא כמובא בירושלמי, שסומכין שמא נעשה לו נס, וא"כ חולק ר"מ על הברייתא דלעיל הסוברת שהנופל לכבשן האש מעידים עליו. א"כ, הירושלמי אינו כבבלי דלעיל. ועי' גם בחלקת מחוקק אבהע"ז סי' יז ס"ק כו הכותב שדין הגמרא דידן אינו כירושלמי.

 

ואולם, עי' בפירוש שיירי הקרבן על הירושלמי החולק בזה על המהרש"א, וז"ל: "בבבלי גריס מעידים עליו, ונראה דלא פליגי, דהכא איירי שנפל לתוך מדורה הלכך אין מעידין עליו, שמא יצא משם לשעה, והבבלי איירי שנפל לתוך כבשן עמוק שאינו יכול לעלות ממנו, ובכה"ג ודאי אמרינן שמת, דה"ל כאילו ראוהו מת. ועי' בחידושי הרשב"א".

 

שיירי הקרבן משתמש בחילוקו של הרשב"א (שהובא לעיל) גם בדיני הבבלי והירושלמי ומסיק שלא חולקים אהדדי וכל אחד איירי באופן אחר, והירושלמי איירי בנפל לתוך מדורה ויתכן שיצא משם.

 

ויש להעיר, דלכאורה קצת תמוהים דבריו שהרי בירושלמי מובא בפירוש: "אומר אני נעשה לו מעשה ניסים וכו'" – וא"כ איך ניתן לומר שהסיבה שלא מעידין היא דאיירי במקום שיכול לצאת משם באופן טבעי.

 

ועי' גם בחלקת מחוקק שם המביא דברי הב"ח שיתכן ולא חולקים הבבלי והירושלמי משום שבגמרא דנן איירי באופן שלא שייך נס ובשנפל למקום עמוק. והח"מ עצמו תמה עליו: "ולא ידעתי איך לא שייך נס בכל מקום", וא"כ קשה לומר חילוק זה המובא בב"ח המורה שלא חולקים הבבלי והירושלמי אהדדי.

 

דברי הירושלמי הנ"ל מובאים גם בבאר היטב שם ס"ק צד ומסיים שם: "ובנימין זאב סי' כה פסק כירושלמי". ואולם עי' בים של שלמה, יבמות פרק טז סי' יג, הפוסק כתלמוד בבלי ולא כירושלמי בזה, ובנפל לכבשן האש מעידין עליו, ואין חוששים למעשה ניסים.

 

סוגיה שנייה – היה בתוך בית בוער

הסוגיה השנייה השייכת לנידון זה מובאת בגמרא ביבמות קטו ע"א. וז"ל הגמרא שם: "ת"ש עישינו עלינו בית, עישינו עלינו מערה, הוא מת ואני ניצלתי, אינה נאמנת וכו', דאמר לה כי היכי דלדידך איתרחיש ניסא, לדידיה נמי איתרחיש ניסא".

 

האישה טענה שהיא ובעלה היו בתוך הבית השרוף והמעלה עשן, היא ניצלה והוא מת, ואין אנו מקבלים את דבריה משום הסיבה שכשם שהיא ניצלה בנס מהעשן, כך יתכן והוא גם ניצל, דהרי לא ראתה אותו שם מת, ויתכן שניצל גם הוא ולא הבחינה ביציאתו.

 

יישוב סוגיה זו עם קודמתה

מסוגיה זו יש קצת להקשות על הסוגיה הקודמת שהבאנו לעיל, שהרי ההנחה עליה התבססה הסוגיה הקודמת (ע"פ הבבלי) היתה שאין סומכים על מעשה ניסים, הלכך תולים אנו שזה שהיה בתוך כבשן האש מת, ולכן יכולים להעיד עליו כדי להתיר אשתו. לעומת זאת, בסוגיה זו טוענים אנו כלפי האישה "כמו שנעשה לך נס כך יתכן וגם לבעלך נעשה נס, וניצל", וכיצד חוששים אנו לנס ובעקבות זאת מחמירים כאשר בסוגיה ההיא לא החמרנו עקב זה שיתכן והיה נס.

 

ויתכן לומר שדווקא פה חוששים אנו להחמיר ומתייחסים לאפשרות של נס, שהרי גם לאישה ארע נס, וניצלה, וא"כ נראה בעליל שאפשרות זאת עומדת על הפרק.

 

עוד ניתן לבאר זאת ע"פ דברי רש"י שם ד"ה שאני התם, וז"ל: "דהכי קאמרא, דכשנתמלא עשן ברחה ולא המתינה עד שתראהו מת וכו'". לדבריו, האישה ברחה בזמן שעוד היה ניתן לברוח באופן טבעי. א"כ כוונת המשפט "כי היכי דלדידך איתרחיש ניסא, לדידיה נמי איתרחיש ניסא" אינו אודות נס גמור, שהרי ה"נס" שלה אינו נס אמיתי, אלא כוונתו היא שכשם שהיתה לה האפשרות להינצל, כך גם היתה פתוחה אותה אפשרות בפני בעלה, ויתכן וניצל אפשרות זאת ונמלט גם הוא.

 

ועי' בערוך השולחן אבן העזר סי' יז סע' רנב המתייחס לשאלה זו ומבאר: "ואין הפירוש נס גמור, דאין מזכירים מעשי ניסים, אלא כעין נס, שמצא מקום להימלט וכו'". לדבריו, לא איירי פה ממש בנס אלא רק באפשרות מסויימת להימלטות, וכשם שמימשה היא אפשרות זו כך יתכן וגם בעלה הצליח להימלט באותו אופן.

 

דבריו אלו הם כעין המובא בתוס' ביבמות קכא ע"ב ד"ה אין מזכירין בענין דומה המבארים שאמנם אין מזכירין מעשי ניסים, ואולם אין זה סותר לדין הגמרא בעמ' קודם שנפל לגוב האריות אין מעידין עליו או דין מים שאין להם סוף שאין מעידים עליו (שמא ניצל ממאורעות אלו בדרך כלשהי), זאת משום ששם אינו ממש מעשה נס אלא יש לתלות שהאריות אינם רעבים וכן במים שאין להם סוף יש לתלות בדף של ספינה שנתפס בו או בגל טורד שהביאו לחוף.

 

ועי' בב"ח בנידון סוגיית "עישינו עלינו הבית" (סוגיה זו) המבאר: "נראה לפרש וכו' אלא אפי' אמרה שנינו היינו בבית ועישינו עלינו וראיתי שהאש אחזה בבית ונשאר שם ואני ברחתי, אפ"ה אינה נאמנת, דא"ל כי היכי דלדידך וכו'".

 

בדבריו אלו ברורים יותר פרטי המקרה שהיה שם; האש אחזה בבית עצמו (כאשר התוצאה הסופית הטבעית היא שריפת כל הבית) ואז היתה גם האישה בבית, האישה נסה על נפשה והבעל נשאר בבית בעת מנוסתה החוצה, האישה מעידה שראתה אותו בבית ונשאר שם אחריה, ואפ"ה תלינן לחומרא שמא גם הוא ברח החוצה, וניצל (דברים דומים ראה גם ברבנו ירוחם נתיב כג, ח"ג).

 

בדקו שלא יצא אדם ממקום האש

בנוגע לנידון דידן (זיהוי חללי אש) חשוב לציין את המובא בספר גבעת שאול סי' טו המבאר בנידון סוגיה זו שאם לאחר שפסק קול בעלה להישמע מתוך הבית הבוער הלכה לבדוק סביבות הבית הבוער וראתה שלא יצא משם, או אם אומרת שבעת שפסקו זעקותיו להישמע כבר שלטה האש בכל הבית ובכתלים מסביב ואין שום מקום שממנו יכל לצאת, אזי מותרת האישה להינשא.

 

לדבריו עולה שכל הסוגיה הזו איירי רק באופן שאכן יכול להיות אופן בו הוא ניצל, ואולם אם בעדותה של האישה מוצאים אנו שאין שום אופן שיכל בעלה להינצל, אזי יש להתירה ע"פ עדותה, כשם שמתירים אדם להינשא ע"פ עדות אשתו באופנים אחרים.

 

עולה א"כ בנוגע לנידון קורבנות בית או רכב שנשרף או נגמ"ש שנשרף (מחמת ההתפוצצות), שאם מעיד בפנינו מאן דהו שהיה בתוך הנגמש או הבית על אדם נוסף שהיה עמו יחדיו שם, והראשון ברח בפרוץ האש וחברו נותר שם, ומספר שבדק סביבות הנגמ"ש או הבית וראה שלא יצא חברו מתוכו עד לבעירת האש הגדולה שאחזה בכל הנגמ"ש או הבית כולו, יש להסתמך על עדותו כדי להתיר אשת אותו אדם.

 

סוגיה שלישית – נמצאה גופה שרופה 

הסוגיה השלישית הנוגעת לנידון זיהוי חללי אש, היא ביבמות קטו ע"א (בסמיכות לסוגיה הקודמת). שם מובא בגמרא: "ההוא גברא דבשלהי הלוליה איתלי נורא בי גנני, אמרה להו דביתהו חזו גבראי חזו גבראי, אתו חזו גברא חרוכא דשדי, ופסתא דידא דשדיא". לשמע זעקותיה של האישה באותה מסיבה בה פרצה האש, באו למקום, ומצאו גופה שלימה חרוכה ולידה פיסת יד נוספת.

 

ממשיכה הגמרא "סבר רב חייא בר אבין למימר היינו עישינו עלינו בית וכו'". – סבר רחב"א לומר שיתכן ומקביל דין זה לדין הקודם, ויש לומר שניצל בעלה ולא הוא זה ההרוג. "אמר רבא מי דמי, התם לא קאמרא חזו גבראי חזו גבראי". סברותיו דאין להשוות הדינים הן, ראשית, פה הרי אמרה האישה שזהו בעלה השרוף, "ועוד גברא חרוכא דשדי ופסתא דידא דשדיא" – פה מצאנו גופה חרוכה ופיסת יד, ואינו דומה למקרה של עישינו עלינו בית, שלא מצאנו בבית שום גופה או חלקיה.

 

ועונה לעומתו רב חייא בר אבין, מדוע אין חילוקים אלו נכונים: "ורב חייא בר אבין, גברא חרוכא דשדיא – אימא איניש אחרינא אתא לאצולי ואכלתיה נורא, ופסתא דידא דשדיא נורא איתליא ביה ואתיליד ביה מומא ומחמת כיסופא אזל וערק לעלמא" – יתכן ואכן בעלה של אישה זו לא מת, ומה שמצאנו פה גופה חרוכה ופיסת יד נוספת משמעותן היא כזו: הגופה החרוכה היא של האדם שבא להצילו, שמת בשריפה, ופיסת היד היא של בעלה של זו, שנשרפה ידו ונהיה בעל מום, ומשום בושתו שהוא בעל מום ללא יד ברח מכאן, ואולם חי הוא עדין במקום אחר, ואין להתיר אשתו להינשא.

 

השו"ע באבן העזר סי' יז לא מתייחס בהלכותיו לסוגיה זו, ולא מכריע כמי ההלכה בזה, כרבא (שזהו אכן בעלה של זו) או כרב חייא בר אבין (שיתכן לומר שגופה זו של אחר היא), ואולם עי' בב"י סי' יז (בענין דין הטור עישינו עלינו הבית) המביא סוגיה זו אודות אותה גופה ופיסת יד שנמצאו והמחלוקת שבגמרא שם, וז"ל: "ומשמע מדברי הרי"ף והרא"ש דהלכה כרב חייא בר אבין, וכתב נימוקי יוסף שכן פסקו רוב הראשונים".

 

א"כ, בראשונים נפסק שאין תולים בוודאות שהגופה שלפנינו היא של בעלה של זו.

 

ואולם, עי' בתשובות הב"ח סי' נא שם כתב דלרי"ף ולרא"ש אין הכרח שפוסקים כרחב"א ויתכן שפוסקים כרבא, משום דרבא היה רביה דרחב"א.

 

נמצאה רק גופה אחת שרופה במקום הבעירה

ויש לברר – מה יהיה הדין באופן שלא מצאנו פיסת יד נוספת (שעל כך מסתמך רחב"א לומר שאין גופה זו של בעלה, שהרי מוכח ששני אנשים היו פה) – האם גם אז נאמר שאין לתלות הגופה היחידה שנמצאה בבעלה של זו שנעלם.

 

ועי' ברבנו ירוחם נתיב כג ח"ג (קצה ע"ב) הפוסק כרב חייא בר אבין, ומוסיף את דין הרמ"ה המתייחס לנידון זה, וז"ל: "וכתב הרמ"ה ודוקא שאותו פס ידא אינו מהאיש החרוך כאן, ואז אמרינן דשמא מבעלה הוא הפס וברח מבושת, אבל אם לא היה שם פס ידא אלא האיש החרוך, או שיש פס ידא (אינו) מהאיש החרוך, שלא מצאו לו כי אם יד אחרת, אמרינן דודאי האי פס ידא מהאיש החרוך הוא, וכין שהיא אומרת שזה האיש החרוך הוא בעלה ואמרה מתחילה ראו בעלי, נאמנת, וכן עיקר".

 

הרמ"ה סובר שאם מצאנו גופה שרופה יחידה, וידענו שהיה שם אדם זה ע"פ דברי האישה בזמן השריפה וגם אח"כ טענה שזהו בעלה, מזהים אותו כבעלה של זו ומתירים אותה להינשא (ועי' חזו"א אבהע"ז, כה, ז שהעלה שלא קי"ל כרבנו ירוחם בשם הרמ"ה בזה, ועי"ש מתי בכ"ז ניתן להקל). ועי' לקמן באריכות עוד אודות נידון זה.

 

יישוב סוגיה זו עם הסוגיה הקודמת

ויש לבאר - מהו החילוק ע"פ דברי הרמ"ה בין דין זה, שתולים אנו שזהו בעלה, לבין דין עישינו עלינו את הבית (הסוגיה הקודמת) בה פוסקים שאין להתירה להינשא דיתכן ובעלה ברח ולא נשרף.

 

וצ"ל שהחילוק הוא בזה שפה מצאנו גופה במקום האש, הלכך, לאחר שידוע לנו ע"פ דבריה שהיה בעלה שם באיזור האש, ממילא תלינן שאכן זהו בעלה של זו. משא"כ בסוגיה הקודמת (עישינו עלינו הבית) שלא מצאנו בבית שם גופה, הלכך, למרות שגם שם טענה האישה שהיה בעלה שם בבית הבוער וגם היא היתה אתו שם עד שלב מסויים, בכל זאת חוששים אנו שמא גם הוא ברח, וא"כ לא ודאי הוא שאכן בעלה של זו אינו בין החיים.

 

נקודה נוספת שיש לברר – מדוע בסוגיה זו זקוקים אנו למצוא סיבה מדוע לא חזר בעלה (משום הבושה שהוא בעל מום) ואילו בסוגיה הקודמת של עישינו עלינו הבית חוששים אנו שמא ברח, ולא מחפשים סיבה מדוע לא חזר, ותולים שברח אפי' בלא סיבה.

 

ויש לומר כדלעיל, שכאשר מצאנו גופה במקום השריפה (כבסוגיה זו) א"כ הוי הוכחה מסויימת שאכן נשרף כאן בעלה של זו, ולכן צריכים אנו למצוא סיבה, אם אכן אין זה הוא מדוע לא חזר, משא"כ בסוגיה הקודמת שלא מצאנו גופה, א"כ מספיק לומר שמא ברח כדי שלא להתירה, למרות שאין לפנינו סיבה מדוע יש לו לברוח ולא לחזור.

 

העקרונות העולים משתי סוגיות אלו

כשנצרף שתי הסוגיות הנ"ל יחדיו עולים לפנינו שני עקרונות:

 

א. מהסוגיות עולה בצורה מפורשת שאין למהר ולתלות שגופה זו שלפנינו היא אכן האדם הנעדר והחסר, ויש לבדוק את כל האפשרויות המסתברות שמסביב, ולדון, האם יתכן שישנה אפשרות הגיונית אחרת להימצאות גופה זו, ואין זה האדם הנעדר, בעלה של אישה זו שבעלה לא שב.

 

ב. נקודה נוספת שעולה היא שישנו הבדל בין אם מצאנו במקום האש גופה שרופה, או לא (דכאשר מצאנו גופה ניתן לתלות שזהו בעלה, משא"כ כשלא מצאנו), ואפי' כשמצאנו גופה חרוכה צריך לדעת ג"כ שהיה שם אדם זה בשעת השריפה. כמו"כ ישנו חילוק בין מציאת גופה אחת (שאז ניתן לתלות ששייכת לזה שהיה שם) לבין מציאת גופה וחלקי גופה נוספים מאזרח אחר או חייל אחר (שאז ניתן לתלות שזה שהיה שם לא נשרף, ורק מקצתו נשרף, אך ברח מפאת הבושה).

 

נלכד בתוך הנגמ"ש באופן שאין לו אפשרות לחלץ עצמו

במידה ולוחם מעיד בפנינו שמחמת הפיצוץ בנגמ"ש נפגעו רגליו של חברו באופן שוודאי לא יכול היה ללכת על גבן ולהציל עצמו; האם נוכל לתלות שבוודאי נספה בנגמ"ש הבוער (או ברכב הבוער) ובעקבות כך נתיר את אשתו.

 

לכאורה יש מקום לומר שנידון זה דומה לסוגיה הראשונה שהבאנו, נפל לכבשן האש, שאין יכול להציל עצמו משם ולכן תלינן ודאי שמת ומתירין אשתו להינשא (וע"פ דברי הרשב"א והבאר היטב שהובאו לעיל).

 

ואכן, עי' במנחת יצחק ח"א סי' צט שנשאל אודות אדם ששהה בבית חולים וידיו ורגליו נקרשו מחמת הכפור והיה חולה בטיפוס. כאשר שמע שעומדים להבעיר את בית החולים כדי שלא תתפשט המחלה הלאה והרגיש שלא יוכל להימלט, מסר תמונת אשתו וילדו לידי ידידו שם כדי שימסור זאת לאשתו. ואכן בית החולים הוצת וכל מי שיכל לברוח ברח, ואדם זה לא נמצא בין הבורחים, שהרי לא יכל לברוח. כן ראו העדים שנשרף בית החולים לגמרי ולא נשאר שם אדם חי.

 

ופסק שם הגר"י וייס (בעל המנחת יצחק) שיש להתיר אשתו של אדם זה להינשא. זאת בהיסתמך על דין הגמרא ביבמות קכא ע"ב (סוגיה ראשונה שהובאה לעיל ודין הרשב"א שם) שבנפל לתוך כבשן האש ואינו יכול לעלות משם בשום אופן, או גם בנפל למדורה אך שהה עליו העד כדי שישרף, מתירין את אשתו. כמובא לעיל, מוסיף הבאר היטב שמספיק ששהה העד בחוץ עד זמן שישרפו רגליו, שהרי עתה לא יכול לברוח. א"כ גם בנידון דידן שכבר נחלו רגליו ואינו יכול להלך בהם, ממילא הוי בכלל דין הגמרא, הרשב"א והבאר היטב שלא יכול לזוז ולברוח, ומתירין את אשתו להינשא.

 

ועי' בזה גם בשו"ת בצל הכסף ח"ב בתשובת רחש"ג סי' ד הדן בספינה שנשרפה ובה היה אדם אסור בשרשראות של ברזל, שודאי אינו יכול לברוח ממנה בזמן הבעירה. ומסיק ג"כ כנ"ל, שיש להתיר את אשתו. בדבריו שם מסתמך על דין השו"ע בסי' יז סע' ל (שהובא לעיל) "נפל לתוך כבשן האש או לתוך יורה רותחת מלאה יין או שמן או מים וכו' מעידין עליו שמת שודאי סופו למות, וכן כל כיוצא בו מדברים שאי אפשר שיחיה אלא ימות מיד בזמן קרוב וכו'". וטוען שם בדבריו שהנידון שבו עוסק הינו בכלל "וכן כל כיוצא בו מדברים שאי אפשר שיחיה", שהרי בשל שכבול בשרשראות ברזל אינו יכול לברוח מהדליקה, הלכך יש להתיר את אשתו.

 

במאמר מוסגר אזכיר פה בקצרה סברא נוספת המופיעה בפוסקים רבים אודות כל נידון הנעדרים (חיילים ואזרחים), סברת – אילו היה חי היה מודיע למשפחתו על כך (ובין מקורותיה הוא דין אבד זכרו, דינו של ר"א מוורדון המובא במרדכי סוף יבמות). ועי' בשו"ת שערי דעה ח"ב סי' קיד אודות אדם שהיה ברכבת שעלתה באש, ונשרפו שם אנשים רבים לעיני עדים, ומאז אבד זכרו, וכתב שם סברא להתירו – שאילו היה חי היה מודיע למשפחתו, ומכיון שע"פ ההנחה הראשונית נראה ודאי שלא ניצל, דוקא משום זה, אם היה בחיים היה מודיע לאשתו שלא תינשא לאחר (ובעיקר בשל כך שהיו שם עדים לשריפה), והיה מתבקש שיעשה כל שלאל ידו כדי ליידע את משפחתו בכך שהוא חי, ואם לא הודיע כלום, משמע שאינו בין החיים.

 

עכ"פ, גם בנידון דידן יש לומר שכאשר עד מעיד בפנינו שמחמת הפיצוץ בנגמ"ש נפגעו רגליו של חברו החייל באופן שודאי לא יכל ללכת על גבן ולהציל עצמו מהאש (או אדם נכה שאינו הולך ברגליו), תלינן ודאי שמת ומתירין אשתו להינשא.  

 

נמצאו גופות שרופות כמספר הנעדרים באש

מה יהיה הדין באופן שנמצאו גופות שרופות כמספר הנעדרים באש? נדון בכך מכמה כוונים שונים, לאור שיטות הפוסקים השונות.

 

שיטת הב"ח

עי' בבית שמואל אבן העזר סי' יז ס"ק צא הדן אודות אדם שנפל לגוב האריות (שבזה אין מעידין עליו שמת, שמא ניצל ויצא) ונמצאו עצמות בבור, האם תלינן ששייכות העצמות לאדם שנפל שם וממילא נתיר את אשתו, וכותב בשם הב"ח (עי' תשו' הב"ח הישנות סי' נה המסתמך בדבריו על הרבנו ירוחם בשם הרמ"ה שהובא כבר לעיל, וכן עי' בב"ח על הטור סי' יז פה) שבכה"ג תלינן שהאריות אכלוהו ומתירין את אשתו. ומוסיף שם שכן הדין אם נפל לאש ויכול לצאת משם ונמצאו שם עצמות, שתלינן שנשרף.

 

ע"פ דברי הב"ח נמצנו למדים לנידון דידן, שאם ידענו על אדם מסויים שנמצא בנגמש או בבית הבוער ולאחר זמן נמצאה גופה שרופה, תלינן שזוהי גופתו של אותו אדם שמת. ולכאורה הוא הדין גם אודות מספר אנשים שידענו שרק הם היו בנגמש או בבית (ע"פ עדות ניצולים אחרים), ומצאנו מספר גופות כמספרם, ניתן לתלות שאכן הם הנשרפים (למרות שעדיין אי אפשר לשייך כל גופה לנעדר מסויים).

 

ראיות לשיטת הב"ח

ראיה לסברה זו של "זה שאבד הוא זה שנמצא" היה ניתן להביא מהגמרא בפסחים י ע"א (ומובאת בנו"ב תנינא סי' נט בשם המתירים). שם מובא דין שדה שנאבד בה קבר ולא ידוע היכן מקומו של הקבר בתוך כל השדה, שדינה שכל הנכנס לתוך השדה נטמא מספק שמא האהיל על הקבר. וסובר רבי שאם נמצא בשדה זו קבר אזי הנכנס לתוכה לאחר מכן ולא הלך במקום הקבר הנמצא אלא בשאר השדה, טהור, "שאני אומר קבר שאבד הוא קבר שנמצא". רשב"ג שם חולק עליו וסובר "תיבדק כל השדה כולה". ויש שהוכיחו מדברי רבי הנ"ל (שקי"ל כוותיה) את החזקה "זה שאבד הוא זה שנמצא" שכמותה איתא גם בדברי הב"ח הנ"ל.

 

ואולם עי"ש בנו"ב הדוחה ראיה זו וסובר שאין להביא ראיה לנידון זה מדברי רבי, דאף רבי לא אמר דבריו אלא רק לטהר אדם שממילא ישנה לו חזקת טהרה מקודם, משא"כ ביחס להתיר אשת איש, שהרי אדרבא חזקתה היא חזקת אשת איש, ולא ניתן להפקיעה מחזקתה ע"י סברא זו.   

 

ראייה נוספת לדברי הב"ח מגמרא סמוכה לה, מצינו בדבריו של הבית אפרים סי' יא. בדבריו שם מזכיר את הגמרא בפסחים הנ"ל וטוען שאפי' רשב"ג לא יחלוק בנידון כדוגמת דידן, שהרי כל מה שסובר שם רשב"ג שאין לומר "קבר שאבד הוא קבר שנמצא" הוא רק משום שאפשר לברר המציאות, משא"כ היכא שאי אפשר לברר, דאז אפי' רשב"ג מודה לסברת רבי הנ"ל. א"כ בנידון דידן, בהנחה שאי אפשר לברר האם אכן העצמות שייכות לנעדרים הנ"ל (כגון שאין הבדיקות קבילות ע"פ הלכה), ניתן לסמוך גם לפי רשב"ג על סברת "אלו שנמצאו הם אלו שנאבדו" ועל סמך זה להתיר נשותיהם (כמובן שיש לדון האם כיום נחשב זה למצב שא"א לברר או לא, לאחר שישנם לפנינו בדיקות ד.נ.א היכולות להשוות בין עצמות לבין הנפטר עצמו. כמו"כ תעלה השאלה המובאת בתחילת הדברים, עד כמה ניתן להסתמך על בדיקות אלו בזיהוי חללים והתרת עגונות).  

 

סברא נוספת מובאת שם שלא יחלוק רשב"ג בנידון כדוגמת דידן. שם מזכיר את הגמרא בבכורות כה ע"ב הכותבת דאף רשב"ג לא קאמר דבריו אלא במקום דשכיח, כגון בשדה ששכיחי ביה קברים, ולכן טען שאי אפשר לומר בפשטות כה רבה "קבר שאבד הוא קבר שנמצא". א"כ, בנידון דיליה או בנידון דידן שהוי מלתא דלא שכיחא שימצאו עצמות או גופות באוטובוס נוסעים, בכה"ג גם רשב"ג מודה שיש להתיר.

 

שיטת הבית שמואל

ואולם עי' בבית שמואל החולק על דברי הב"ח הנ"ל וכותב "מיהו דבריו אין מוכרחים, וכן בסעיף לב לא משמע כן". לכאורה כוונתו למובא שם אודות אדם שטבע במים שאין להם סוף (שבזה אין מתירין את אשתו) והעלו מהים רגל מארכובה ולמעלה (וא"א שיחיה לאחר שנחתכה), שעדיין לא נתיר אשתו, שמא רגלו של אחר היא, וא"כ הוא הדין הכא ניתן לתלות שמא אבריו או עצמותיו של אחר המה שנמצאו.

 

דחיית ראיית הבית שמואל

עי"ש בפתחי תשובה ס"ק קכח שהביא דברי ספר קהלת יעקב שכתב שדברי הב"ח הינם נכונים להלכה ואין ראיה נגדו מסע' לב (כשם שטען כלפיו הב"ש), משום ששם מקרי שיירות מצויות, דכמה אנשים טבעו בים, משא"כ הכא. ומסיק שם שה"ה בכל מקום סכנה כשידעינן שבעלה הלך למקום זה שרובן שם למיתה ולא היה שם אחר עמו ונמצאה שם גופת מת, דתלינן שזה הוא (משא"כ בים, שידוע שישנם הרבה נטבעים אף קודם שטבע זה). ועי"ש עוד בפת"ש שמאריך הרבה בכל הנ"ל.

 

כדוגמת זאת מובא גם בספר גבעת שאול סי' נא לדחות ראיית הב"ש מסעיף לב, משום שדרך המים לגלגל הנטבעים אף למקום רחוק מאוד, ויתכן שהרגל שמצאו של אחר היא, משא"כ בנידון מצאו עצמות בבור שבו נפל או במקום השריפה בו היה.

 

האם חלוקים גם בנידון קרבנות אש בנגמ"ש

והיה נראה לומר שבנידון הגופות שנמצאו בנגמ"ש השרוף, לית מאן דפליג שניתן לתלותם באותם אלו הידועים שהיו בנגמ"ש. דנראה לומר שכל מה שחולקים הב"ח והב"ש זה במקרה שאכן יתכן שאברים אלו של אחר הם, כגון אותה רגל שהעלו במים שאין להם סוף, שיתכן באופן תיאורטי שגם אחר טבע פה וזוהי רגלו, וכן אודות עצמות שנמצאו באש או בבור שניתן עדיין לומר שהיה אחר שנפל כאן בעבר ואלו עצמותיו. ואולם בנגמ"ש ודאי שלא מצויים גופות לפני הפיצוץ, וא"כ ודאי הוא שהגופות שנמצאו הם של הנשרפים שהיו פה, ואין לתלות ולומר שמא הגופה של אחר היא ומצויה פה מלפני זמן.

 

ואולם עדיין לא ניתן להחליט בזה, דהרי יתכן וחושש הב"ש גם מביאת אדם לשם (לגוב האריות או לים) גם לאחר שנפל הידוע לנו לשם, וא"כ גם באש שבנגמ"ש ישנו החשש שמא נכנס אחר לשם (להציל וכד') ואחד מהידועים לנו משם יצא החוצה (ואולם כנגד זה ניתן להמשיך ולטעון את המובא בעין יצחק ח"א, לג שאין לחוש שיבוא מאן דהו לבית כשהבית במקום סכנה עצומה).

 

ואולם מצאתי במהר"ם פאדווא סי' כה אסמכתא לחילוק זה שהבאתי זה עתה. שם דן אודות בעלי חנויות שהלכו להציל את רכושם מהאש ולאחר מכן נמצאו שם עצמות שיתכנו שהן שלהם, ולאחר שמביא כל המשא ומתן בזה, דברי הב"ח והב"ש, כותב שבנידון שלו גם לפי הב"ש ניתן להקל בהסתמך על דברי הנו"ב, וכותב "וא"כ, בעובדא דידן, דידוע בבירור גמור שמקודם לא היו כאן עצמות כלל רק אח"כ נמצאו חתיכות גופים וקצת מהם היו בלבוש וכו' וכיון דידעינן בבירור דאותם האנשים שאנו דנים עליהם הלך כל אחד למקום החנות שלו ולא יצא משם וכו' תלינן דאלו הם האנשים וכו'".

 

נמצא א"כ שגם המהר"ם סובר היסוד הנ"ל, שבמקום שידוע לנו בבירור שלא היו שם גופות או עצמות קודם לכן, בידוע שאלו הם הגופות והעצמות של הנעדרים לפנינו ושידועים לנו שהיו שם. א"כ גם בנידון דידן, שידוע לנו בבירור שלא היו בנגמ"ש גופות או עצמות לפני הפיצוץ, י"ל דגם הב"ש יודה שניתן לתלות את הגופות הנמצאות באותם אלו שידוע לנו שהיו בתוך הנגמ"ש הבוער.

 

כן מצאתי לאחר מכן גם דברי העין יצחק (ח"א סי' לג) המסתמך על חילוק הב"ח ביחס לנידון דיליה, ומתיר באופן שידוע לנו שלא היו שם עצמות אדם קודם השריפה.

 

שיטת הנודע ביהודה ושאר אחרונים וההשלכות לנידון דידן

ועי' בזה גם בפתחי תשובה שם סי' קכט המביא תשובת נודע ביהודה תנינא סי' נט בנידון עגונה שלא נודע מבעלה ומה שידוע עליו הוא שהיתה שריפה גדולה ואחזה האש כבר בפינת הגג ועלה להציל רכושו ושוב לא נודע אודותיו, ולאחר החיפוש מצאו עצמות שעליהם מעידים הרופאים שהינם עצמות אדם וכן מעידים שאלו עצמות שאם ינטלו מן החי אי אפשר שיחיה עוד. והיו מתירים שרצו להסתמך על כך שזהו שאבד זהו שנמצא (וכן על הסברא של כאן נמצא כאן היה) ועוד היתרים (וכן מצרפים סברא דלא שכיח שיבואו אנשים מעלמא למקום המסוכן, לאש). והנו"ב שם דחה דברי המתירים וסיים "ולכן קשה בעיני להתיר אישה זו, ואם נמצאו שם מתירים איני מוחה בידם".

 

ומוסיף הפת"ש שם שהנו"ב כאן לשיטתו כמו"ש בנו"ב קמא סי' מו, שם מסכים לדברי הבית שמואל דלעיל (ולא כב"ח) דאין להתיר האישה אפי' באחד אבד ואחד נמצא.

 

ויש להוסיף על כך ולומר שלמרות שלמעשה לא הסכים הנו"ב שם להתיר על סמך מציאת העצמות על הגג, בכ"ז אין זה בהכרח נוגד התרת הנשים שנמצאו עצמות בעליהן (ע"פ ההשערה) בנגמ"ש הבוער. דעי' במהר"ם פאדווא סי' כה המחלק בין המקרה שבנו"ב לבין נידון דיליה, שכל החשש של הנו"ב (שלכן לא רצה להתיר, כמובא בדבריו) היה משום שלא היה ניכר שהעצמות שרופות ולכן חשש שמא היו שם עוד טרם השריפה, כן חשש שם להתיר משום שהיו מונחות העצמות תחת הקרקע ולא מעל הקרקע. א"כ בנידון דידן (וכן בנידונו של המהר"ם), שניכר בבירור שהעצמות שרופות וכן אין הם מוסתרות תחת הקרקע אלא גלויות הם לפנינו, גם הנו"ב יודה שיש להתיר על סמך כך את האישה לבעלה בהסתמך על דין הב"ח.

 

לעומת המובא בנו"ב, עי' בספר גבעת שאול סי' נא הדן במקרה בעל עקרון דומה למובא בב"ח, בנידון בעל שישן על הספסל ליד התנור, ונשרף הבית, ולאחר השריפה מצאו שם גוף חרוך, ופסק שם שניתן להתיר אשתו מהסברא הנ"ל, שהרי לא מוכח כאן שהיה שם גם אחר, וכ"ש כשידוע שלא היה שם אחר זולתו. ומציין שם גם את דברי הב"ח ושאזיל כשיטתו.

 

ועי' בשו"ת מנחת יצחק ח"א סי' צט שנראה מדבריו שמסכים לדעת הב"ח והמתירים בנמצאו גופות כמספר הנעדרים. ומוסיף שם שכל זה רק "אם ידענו בבירור שלא נמצאו רק כמות שנאבדו, אבל אם יש לחוש שנאבדו יותר כעת, או מכבר, אין לסמוך על זהו שנמצא הוא שנאבד" (ועי' בזה גם בחת"ס אבן העזר סי' סז).

 

ע"פ כל הנ"ל נראה לומר שאם ידוע לנו שהיו בנגמ"ש רק מספר חיילים מסויים שלא ברחו ויודעים אנו את זהותם (כגון חברם שברח כשפרצה האש והעיד שהם אלו שנשארו) ונמצאו מספר גופות המתאים למספר הנעדרים, יש להתיר את נשותיהם, גם כאשר לא נודע לנו מי היא הגופה השייכת לאותו נעדר.  

 

להשלמת הענין יש לציין את המובא בחזו"א אבהע"ז כה, ז אודות כך. בדבריו שם העלה דלא קי"ל כרבנו ירוחם בשם הרמ"ה (שהובא לעיל בסוגיה שלישית) וא"כ אין להסתמך בד"כ על הב"ח המתיר באופן  שמספר הנעדרים שווה למספר הגופות שנמצאו, ואולם מוסיף שם וז"ל "ואין למסור כלל בזה, אלא הכל לפי ראות עיני הדיין, ובעלה על העליה לאחר שכבר אחז האש בפינת הגג שהובא בפ"ת ס"ק קכט (דין הנו"ב) עדיף טפי, דלא שכיח כלל שיבוא אחריו אדם אחר, דאש על הארץ עדיין קל יותר להימלט משא"כ על העליה, וכ"ש בשאין פתח לצאת אלא בהאי פתחא ולא יצא הוי כנפל לתוך כבשן האש דמעידין עליו, וכ"ש כשמצאו עצמות אדם אח"כ".

 

החזו"א בדבריו שם נמנע מלהתוות כלל ברור, ואולם למרות שמסתייג מהיתרו של הב"ח בכ"ז נוטה לחלק בין סוגי מצב מציאותיים. כאשר האש נמוכה וההימלטות ממנה אפשרית ישנה עדיין סברא לומר שמא אחר הוא זה שבא לכאן והוא זה שנמצא לפנינו והנעדר עצמו נמלט, ואולם כאשר האש הינה במקום שההימלטות ממנה קשה (כגון בעליה, כדוגמא שמביא) ולא שכיח שיבוא לשם אדם נוסף, אזי ניתן להסתמך על הסברא שזה שנמצא לפנינו הוא זה שנעדר מאיתנו.

 

גם דבריו אלו ניתן לייחס לנידון דידן, דהרי כאשר כבר פורצת האש בנגמ"ש שהתפוצץ, אין זה מצב בו נכנסים אנשים נוספים לנגמ"ש, ואפי' כוחות ההצלה הצה"ליים נמנעים בדרך כלל מלהיכנס בעת זו, א"כ אם אכן נתקבלה עדות בפנינו אודות מספר אנשים שנשארו בנגמ"ש הבוער ושווה מספרם לנעדרים מאיתנו, ניתן להסתמך על סברת הב"ח הנ"ל כדי להתיר נשותיהם.   

 

הסתמכות על העדים שאלו הם הנעדרים

ביחס לכשרותם של העדים המעידים אודות מספר האנשים שנשארו וזהותם, כותב בשו"ת מנחת יצחק (ח"א סי' צט) כך: "עי' בנמק"י סנהדרין פרק זה בורר שרק רשע דחמס פסול לעדות אישה משא"כ שאר רשעים" עכ"ל.

 

וניתן לומר שבכה"ג, שלא מעידים על מיתתו אלא הוי רק גילוי מלתא שהיה שם בנגמ"ש, בזה גם עדים פסולים יאמנו להעיד, כשם שמכשירים אנו עדותם של פסולים בענייני גילוי מלתא דעלמא, כגון להאמינם לגבי גט שאלו שלפנינו הינם הבעל והאישה או לגבי חליצה שזהו אחי המת וגיסתו, כמובא באבן העזר סי' קכ סע' ג. ועי' עוד ברמ"א אבהע"ז סוף סי' מב בעניין עדי התרת אישה.

 

הסתמכות על בדיקת DNA בזיהוי חללי אש

הובאה כבר לעיל דעת בית דינו של הגר"ש וואזנר זצ"ל אודות זיהוי חללים ע"פ בדיקת DNA לשם התרת נשותיהם, שקבע, שישנה בדיקת DNA שהיא כסימן בינוני וקרוב למובהק ביחס להיתר עגונה, וישנה בדיקה שאינה יותר מסימן בינוני לשם כך.   

 

כידוע, אין מספיק סימן בינוני לשם התרת עגונה ובעינן סימן מובהק דווקא (עי' שו"ע אבהע"ז סי' יז סע' כד). ועתה יש מקום לדון – האם במקרה שאנו דנים בו, זיהוי קרבנות שידוע שהיו באש (בנגמ"ש הבוער), נוכל להסתמך על בדיקת DNA לחוד ולהתיר האישה. תורף השאלה הוא, שהרי כבר הבאנו דעות הפוסקים בנידון זיהוי קרבנות אש ומצינו ברשב"א שבנפל לתוך המדורה אין מעידין עליו, שמא יצא משם חי, ואולם כאשר מצטרף לכך גם סימן בינוני כדוגמת בדיקת DNA יתכן ובאופן זה ניתן להתיר האישה להינשא.

 

ואכן מצאנו כמה פוסקים הדנים בכך והסוברים שאכן ניתן להתיר האישה לכו"ע במקרה זה, כאשר מצטרף לכך גם סימן בינוני, ולהלן יפורטו.

 

עי' במהר"ם פאדווא סי' כה שם הוכיח דמה שכתב הרשב"א שבנפל לתוך מדורה שיכול לצאת משם אין מעידין עליו, אינו אלא מדרבנן, ומכיון שכך, ניתן להסתמך על סימן אמצעי (בינוני) כדי להתיר את האישה (למרות שבד"כ אין מתירים ע"פ סימן אמצעי אחד בלחוד). זאת כדוגמת מים שאין להם סוף שגם שם נפסק שאמנם אין להתיר האישה כשנפל לשם, ואולם מכיון שהוי רק מדרבנן ניתן להסתמך על סימן אמצעי לבד כדי להתירה להינשא (עי' בית שמואל אבהע"ז סי' יז ס"ק ע – ויש לציין דלדעת הגרע"א סי' קיז לא יהנו סימנים בינונים במים שאל"ס. ועי' עוד בחזו"א אבהע"ז כה, י הכותב שכדבריו משמע גם מתוס' יבמות קטו ע"ב).

 

כמו"כ מוסיף שם בדבריו שהנידון שהובא לעיל, מציאת מספר גופות כמספר הנעדרים, הוי ג"כ סימן בינוני (סימן המניין) היכול להועיל לבדו בזיהוי קרבנות אש, למרות שנפלו רק "למדורה" ולא לכבשן עצמו (דהיינו שיכלו להיחלץ).

 

כן עי' גם בספר שדה יצחק ח"א סי' כו אודות סימן בינוני של שן חסירה בצמצום מקום, שמהני במקום שכל מהות איסורו אינו אלא מדרבנן.

 

דברים דומים ניתן להסיק גם מהמובא בשו"ת חכם צבי סי' קלד הכותב שאם ידענו שבעלה היה במקום שלא שכיחי שם שיירות ואח"כ נמצא שם מת, והוכר ע"י סימן בינוני שזהו בעלה, יש להתירה, משום שלא הוחזק לנו גם אחר בסימן זה. נמצאנו למדים מדבריו כעקרון הנ"ל, שבמקום שאין שיירות מצויות (וכן בנידון דידן שלא שכיח שיכנסו אנשים נוספים מבחוץ לתוך האש הגדולה), ניתן להסתמך על סימנים בינוניים כדי להתיר האישה (כגון השוואת מספר הנעדרים למספר הגופות שנמצאו, כדלעיל).

 

דוגמה לדבר, שלעיתים ניתן לצרף אפי' סימן בינוני וע"י כך להתיר את האישה, ניתן למצוא גם בדין צירוף סימנים בינוניים שאינם מובהקים. כאמור לעיל, סימן בינוני אינו מספיק כדי להורות שאכן המת שלפנינו זהו אכן בעלה של עגונה זו ולהתיר את האישה להינשא. ואולם, יתרונו של הסימן הבינוני הוא שהוא יכול לעיתים להצטרף לשאר סימנים בינונים כדי להתיר האישה. כן איתא בבית שמואל שם ס"ק ע, ס"ק עג בשם המשאת בנימין סי' סג. ואולם החלקת מחוקק ס"ק עה אינו מקבל דבריו. ועי"ש בט"ז ס"ק ל הסובר כמשאת בנימין בזה, שיש להקל לצרף סימנים מובהקים קצת. ועי' קצוה"ח סי' סה ס"ק יא המוכיח שאכן ניתן לצרף כמה סימנים בינוניים יחדיו, ואולם הבית מאיר שם סע' כד דוחה ראייתו. אעפ"כ מסיים שם הבית מאיר "ומ"מ לע"ד נראה אחרי שכבר הוחלט דעת כל הפוסקים שיש סימן מובהק ביותר שהוא ודאי דאורייתא, והשריש המ"ב שבבית שמואל (ס"ק עב) הכלל שלא ימצא אחד מאלף, א"כ הדבר מסור לחכמי הדור, הם ידונו אם לדעתם הב' סימנים שביחד נמי אי אפשר להימצא באחד מאלף, אף שאחד מהם אפשר בדרך אמצעי להימצא, יוכלו לעשות מזה סימן מובהק ביותר, וזה היתד שהכל תלוי בו לע"ד". הרי שהסיק הבית מאיר שאם יחליטו חכמי הדור שצירופם של סימנים בינוניים אלו הרהו דבר נדיר ומספיק לזיהוי, אזי ניתן לצרפם ולזהות על פיהם.  גם דעת הנודע ביהודה (שו"ת נו"ב מה"ת סי' סו) להתיר לצרף סימנים שאינם מובהקים ליצירת סימן מובהק, כגון כשאוזנו הימנית גדולה מאוזנו השמאלית או יד ימין חסרת אצבע. כן איתא גם בשו"ת עין יצחק (חלק אבהע"ז סי' כ ענף ג אות יב) שניתן לצרף סימנים אמצעיים (בינוניים, שאינם מובהקים) יחדיו לסימן מובהק. שם אירי אודות צירוף סימן אמצעי דבלבול מוחו (מחלת נפש שבגינה התאבד ההרוג) עם סימן אמצעי נוסף.

 

נמצאנו למדים מדין צירוף סימנים בינוניים, דכאשר ישנו כבר זיהוי המועיל עכ"פ מדרבנן, כגון סימן בינוני יחיד (שהרי גם הראשונים הסוברים שסימנים אינם דאורייתא מודים שעכ"פ סימנים מדרבנן, גמרא ב"מ כז ע"ב וכן גיטין כז ע"ב), ניתן כבר לצרף אליו עוד סימן בינוני נוסף כדי שיועיל זיהוי ההרוג מדאורייתא, שהרי שני הסימנים הבינוניים נהפכים עתה לסימן מובהק, וסימן מובהק מהני מדאורייתא (עי' בית שמואל סי' יז ס"ק ע). כך גם הדבר אודות עדות שנפל למדורה, שלמרות שמהני רק מדרבנן (ולכן לא משיאין אשתו על סמך זה בלחוד), בכ"ז אם מצטרף אליו סימן בינוני יהני כבר מדאורייתא, וישיאו את אשתו. 

 

עולה א"כ, שניתן לומר שאמנם מצינו ברשב"א שבנפל לתוך המדורה אין מעידין עליו, שמא יצא משם חי, ויתכנו מקרים לפנינו שכל העדות היא רק כדוגמת נפל למדורה, דהיינו שאינה מוחלטת שמת שם, כמבואר לעיל במאמר, ואולם כאשר מצטרף לכך גם סימן בינוני כדוגמת בדיקת DNA יתכן ובאופן זה ניתן להתיר האישה להינשא.

 

אודות זיהוי ע"פ DNA מתאי האדם עצמו לגופה הנמצאת לפנינו, נראה ודאי שניתן להתיר אשתו ע"פ בדיקה זו, בהצטרף דין "נפל למדורה" (גם בלא חשבון הצירוף שהובא עתה), דהרי כבר כתב הגר"ש וואזנר בפסקו "בדיקה מגוף האדם אל עצמו הינה יותר מגדר סימן בינוני וקרוב לסימן מובהק, אבל אין לסמוך אך ורק על בדיקה זו, אא"כ יש רגלים לדבר וצדדים נוספים ע"פ ההלכה", ועדות על החלל ש"נפל למדורה" ודאי אינה פחותה מרגליים לדבר כדי להתירה.

 

לסיכום

א. זיהוי חללי אש, לעיתים אינו יכול להתבצע ע"פ האמצעים המקובלים בהלכה (טביעות עין או סימנים) בשל מצבה הפתולוגי הקשה של הגופה. אפשרויות הזיהוי שבהם דנו הפוסקים אודות גופת חלל אש הן: זיהוי החלל ע"פ בדיקת רקמות, DNA, תרשימי שיניים או טביעות אצבעות. 

 

ב. אודות זיהוי והכרה ע"פ בדיקת DNA נפסק ע"י בית דינו של הגר"ש וואזנר זצ"ל כך: ישנה בדיקת DNA שהיא כסימן בינוני וקרוב למובהק ביחס להיתר עגונה (בדיקת התאמה בגוף האדם מעצמו לעצמו), וישנה בדיקה שאינה יותר מסימן בינוני לשם כך (בדיקת התאמה בין גוף הנעדר להוריו או לצאצאיו). גם על הבדיקה הראשונה אין לסמוך אא"כ יש רגלים לדבר וצדדי היתר נוספים ע"פ ההלכה. לעומתו, ממאמרו של הגרז"נ גולדברג זצ"ל עולה שיש לדון בדיקה זו כסימן מובהק.     

 

ג. הובאו במאמר שלוש סוגיות בגמרא העוסקות בחללי אש, מתי ניתן להסיק שהבעל מת ומתי לא, עי"ש ביאורם בהרחבה והנפ"מ העולות מהן להלכה.

 

ד. אחד מהעקרונות העולה מהסוגיות בצורה מפורשת הוא, שאין למהר ולתלות שגופה זו שלפנינו היא אכן האדם הנעדר והחסר, ויש לבדוק את כל האפשרויות המסתברות שמסביב, ולדון, האם יתכן שישנה אפשרות הגיונית אחרת להימצאות גופה זו ואין זה האדם הנעדר, בעלה של אישה זו שבעלה לא שב.

 

ה. אם מעיד בפנינו לוחם אחר שהיה בתוך הנגמ"ש על לוחם נוסף שהיה עמו יחדיו שם, והלוחם הראשון ברח בפרוץ האש וחבירו נותר שם, ומספר שבדק סביבות הנגמ"ש וראה שלא יצא חברו מתוכו עד לבעירת האש הגדולה שאחזה בכל הנגמ"ש כולו, נראה לכאורה להסתמך על עדותו כדי להתיר אשת אותו אדם.

 

ו. נראה לומר שכאשר עד מעיד בפנינו שמחמת הפיצוץ בנגמ"ש נפגעו רגליו של הלוחם באופן שוודאי לא יכל ללכת על גבן ולהציל עצמו מהאש, תלינן שמת, ומתירין אשתו להינשא.

 

ז. ע"פ דברי הב"ח נמצאנו למדים לנידון דידן, שאם ידענו על לוחם מסוים שנמצא בנגמ"ש הבוער ולאחר זמן נמצאה גופה שרופה, תלינן שזוהי גופתו של אותו לוחם שמת. ולכאורה הוא הדין גם אודות מספר לוחמים שידענו שרק הם היו בנגמ"ש (ע"פ עדות לוחמים אחרים), ומצאנו מספר גופות כמספרם, ניתן לתלות שאכן הם הנשרפים (למרות שעדיין אי אפשר לשייך כל גופה לנעדר מסויים). ואולם עדיין יש לעיין כיצד לנהוג להלכה בשל דעת הבית שמואל החולק על הב"ח בזה.

 

ח. נראה לומר שבנידון דידן, שידוע לנו בבירור שלא היו בנגמ"ש גופות או עצמות לפני הפיצוץ, גם הב"ש יודה שניתן לתלות את הגופות הנמצאות באותם אלו שידוע לנו שהיו בתוך הנגמ"ש הבוער.

 

ט. עוד יש להוסיף סברא ביחס לנידון דידן, דגם המחמירים יודו להתיר; שהרי כאשר כבר פורצת האש בנגמ"ש שהתפוצץ, אין זה מצב בו נכנסים לוחמים נוספים לנגמ"ש, ואפי' כוחות ההצלה הצבאיים נמנעים מלהיכנס בעת זו. א"כ אם אכן נתקבלה עדות בפנינו אודות מספר אנשים שנשארו בנגמ"ש הבוער ושווה מספרם לנעדרים מאיתנו, ניתן להסתמך על סברת הב"ח הנ"ל כדי להתיר נשותיהם. ועי' בגוף המאמר שם מבואר דגם הנודע ביהודה שלא הסתמך להלכה על היתרו הנ"ל של הב"ח יודה בנידון דידן להתיר.  

 

י. באשר לעדותם של הנמלטים בדבר זהותם ומניינם של אלו שנותרו בנגמ"ש הבוער, נראה לומר שבכה"ג, שלא מעידים על מיתתו אלא הוי רק גילוי מלתא שהיה שם הלוחם בנגמ"ש, גם עדים פסולים יאמנו להעיד על כך.

 

יא. למרות שכבר הובא לעיל פסק דינו של הגר"ש וואזנר שאין להסתמך על בדיקת DNA לבדה, דהוי רק כסימן אמצעי ולא כמובהק (או לעיתים קרוב למובהק), ואין מתירים על פיו לבד אישה מעגינותה; אעפ"כ במקרה שאנו דנים בו, זיהוי חללים שידוע שהיו באש, נראה דנוכל להסתמך על בדיקת DNA לחוד כדי להתיר את האישה.

 

הערה: מאמר זה רק בא להציג עקרונות בזיהוי חללי אש, אך כמובן ההכרעה והטיפול למעשה באשר לכך נתונה לרבנים המוסמכים העוסקים בכך, וביחוד לרבנות הצבאית המטפלת בזיהוי לוחמים קורבנות אש.

 

 

 

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה