הגנת הצרכן במשפט העברי

מחבר: נחום רקובר

סיני, גיליון ע"ד, 1974

תוכן המאמר:
פרק ראשון - הונאה במחיר
פרק שני - מידות ומשקלות
פרק שלישי - גניבת דעת ורמאות
פרק רביעי - הפקעת שערים, אגירת מצרכים, הימנעות ממכירה וגרימת בהלה
פרק חמישי - פיקוח על המחירים, הגבלת הרווחים ו"שביתת צרכנים"
פרק שישי - הגבלת התיווך במכירת מצרכים חיוניים
פרק שביעי - פיקוח וענישה
סיכום

 מבוא

הגנת הצרכן היא מן הסוגיות הדורשות הסדר תחיקתי. חקיקה בתחום זה נדרשת במיוחד בתקופה המודרנית בעקבות התפתחות המסחר והטכנולוגיה.

המצרך כיום אינו מצרך פשוט בעל מידות מסוימות ותכונות ידועות. הצרכן, בבואו לקנות, נתקל במצרכים מורכבים ובעסקאות מורכבות. אין הצרכן יודע אל נכון מהן תכונותיו של המצרך, ואף אינו מסוגל לעמוד על משמעותן של העסקאות המוצעות לו. מוצעות לצרכן עסקאות מסוג "מכר-שכירות", קניה בתשלומים, וכיוצא באלה; וכמו כן מחתימים את הצרכן על הסכמים סטנדרטיים (ב"אותיות קטנות"), שאין לו ברירה אלא לחתום עליהם כמות שהם. זאת ועוד: הצרכן זקוק לעיתים להגנה מפני האמרת מחירים של מצרכים חיוניים. האמרת המחירים נגרמת על פי רוב בגלל מחסור במצרך המבוקש, אולם עלולה להיגרם גם כתוצאה ממונופולין ומהתאגדויות של יצרנים ונותני שירות (קרטלים). מהן הדרכים להגן על צרכן מפני אלה ?

מאידך גיסא, עלינו להיות ערים לכך שפעולות תחיקתיות שמטרתן הגנת הצרכן עלולות לבוא לידי התנגשות עם עקרון חופש המסחר. מהו, איפוא, היקפו של חופש זה, ואימתי יתערב המחוקק ויגבילו? ומהן אופני הטלת הפיקוח על דרכי המסחר?

דיון ממצה בנושא שלפנינו, מן הדין שיתבסס אף על מחקר כלכלי-היסטורי, שיבהיר את הרקע המציאותי לקביעת ההלכות. כן יש לבחון את מכלול ההלכות שעניינן הליכות מסחר ותחרות הוגנת. הסקירה שלפנינו אינה מתיימרת להקיף את כל הבעיות הנזכרות. הגנת הצרכן מעוגנת בהלכות שעניינן איסור הונאה וגניבת דעת, פיקוח על המידות והמשקלות, ותקנות שמטרתן מניעת האמרת מחירים והפקעת שערים, כאן נדון בכמה בחינות של הגנת הצרכן, כפי שהן משתקפות במקורות העבריים, במטרה להבהיר את המגמות היסודיות בסוגיה זו.

במקרא נאמרו כמה דברים לעניין אונאה ויקרא כה יד-יז: 'וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו. במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך, במספר שני תבואות ימכר לך. לפי רוב השנים תרבה מקנתו ולפי מעט השנים תמעיט מקנתו, כי מספר תבואות הוא מוכר לך. ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלוהיך, כי אני ה' אלוהיכם'.

ובמקום אחר לענין מידות ומשקלות. ויקרא יט לה-לז: 'לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה. מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם, אני ה' אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם, אני ה". ובספר דברים כה יג-טז: לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן, גדולה וקטנה. לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה, גדולה וקטנה. אבן שלמה וצדק יהיה לך, למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך. כי תועבת ה' אלוהיך כל עושה אלה, כל עושה עול'.

אף עמוס נתנבא על רודפי בצע אלה. עמוס ח ד-ז: 'שמעו זאת השואפים אביון, ולהשבית עניי ארץ. לאמור מתי יעבור החודש ונשבירה שבר, והשבת - ונפתחה בר, להקטין איפה ולהגדיל שקל ולעות מאזני מרמה. לקנות בכסף דלים ואביון בעבור נעלים, ומפל בר נשביר. נשבע ה' בגאון יעקב אם אשכח לנצח כל מעשיהם'.

את חומרתם של מעשים שיש בהם אונאה, הפקעת שערים וכדו', הדגישו חכמינו, בהסתמכם על המקרא האמור בעמוס: "אוצרי פירות ומלוי בריבית ומקטיני איפה ומפקיעי שערים, עליהן הכתוב אומר: ,לאמור מתי יעבור החדש' . . . וכתיב: ,נשבע ה' בגאון יעקב אם אשכח לנצח כל מעשיהם' ". ובשמו של רבי לוי נאמר: "קשה עונשן של מידות יותר מעונשן של עריות".

אף תחילת דינו של אדם על משא ומתן באמונה: "אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה",

פרק ראשון - הונאה במחיר

 1. האיסור והתוצאה הממונית

לאיסור הונאה שבמקרא (ראה במבוא) ניתנו בהלכה שתי משמעויות. המשמעות האחת היא האיסור: "אסור למוכר או לקונה להונות את חברו, שנאמר: וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו' (ויקרא כה יד)" . והמשמעות השניה של ההונאה היא השפעתה של ההונאה על זכותו של המתאנה כנגד המאנה, במסגרת ממונית: "ובין שהונה במזיד בין שלא ידע שיש במכר זה הוניה - חייב לשלם".

בקביעת תרופה ממונית ניתנת הגנה לצרכן המתאנה, שהרי המוכר המאנה עומד בפני הסיכון שייתבע להחזיר את מה שאינה. יתר על כן, בהונאה שהיא יותר משישית נקבע שהמוכר עלול לעמוד בפני ביטול העיסקה כולה. מאידך גיסא, בהונאה בשיעור קטן, פחות משישית, נקבע כי אין תוצאות ממוניות להונאה. בכך נתקיימו עסקאות שנתלותה אליהן הונאה קלה בלבד:

"וכמה תהא הוניה ויהיה חייב להשיב? שתות [= שישית] בשוה, כיצד?... הרי זה הוניה ונקנה המקח וחייב המאנה לשלם את ההוניה ולהחזירה כולה למתאנה. היתה ההוניה פחות מזה בכל שהוא.... אינו חייב להחזיר כלום, שכל פחות משתות דרך הכל למחול בו. היתה ההוניה יתרה על השתות בכל שהוא.... בטל מקח, והמתאנה יכול להחזיר החפץ ולא יקנה כלל; אבל המאנה אותו אינו יכול לחזור אם רצה זה וקבל ...".

יצויין כי קביעת השיעור של שישית אינו אלא בשווי מחירו של המצרך. ברם, אם היתה המכירה לפי מידה, משקל או מנין - וטעה, אף אם היתה הטעות בכל-שהוא, חייב המוכר להחזיר את הטעות לקונה. והוא הדין לענין מום במצרך:

"המוכר לחבירו במדה במשקל או במניין וטעה בכל שהוא - חוזר לעולם, שאין הוניה אלא בדמים אבל בחשבון חוזר. כיצד ? מכר לי מאה אגוזים בדינר ונמצאו מאה ואחד או תשעים ותשעה-נקנה המקח ומחזיר את הטעות . . . וכן המוכר לחבירו . . . ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח - מחזירו אפילו לאחר כמה שנים שזה מקח טעות הוא".

ההלכות הממוניות שבהונאה רבות הן, ברם מקומן במסגרת המשפט האזרחי. בהבדל מן התרופה הממונית, הצופה בעיקר פני העבר, והמעניקה בדיעבד תרופה לצרכן הנפגע, הרי האיסור מגן על הצרכן אף בקביעת נורמה של התנהגות בעתיד .

כאן נדון באספקט של האיסור.

2. היקף האיסור

היקף תחולתו של האיסור אינו זהה בכל להיקף תחולתן של התוצאות הממוניות שבהונאה. בעוד שלעניין התוצאות הממוניות נקבע כי אין אונאה בקרקעות, וכי אין אונאה בפחות משתות, הרי לעניין האיסור יש הסבורים כי הוא חל אף בקרקעות ואף בפחות משתות .

3. המוכר והקונה

איסור הונאה הוא בין על המוכר ובין על הקונה. זאת למדים מן המקרא המדבר על מכירה ועל קניה (ראה במבוא).

4. מכר ושכירות

איסור הונאה אינו רק במכר אלא גם בשכירות, שהשכירות מכירה בת יומה היא. וזה לשון הרמב"ם: "השוכר את הכלים או את הבהמה יש להם אוניה, שהשכירות מכירה בת יומא היא".

5. התנאה על הונאה

האם דין ההונאה הוא דיספוזיטיבי, שניתן להתנות עליו? בתלמוד מובאת מחלוקת בין רב ושמואל : "האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה. רב אומר: יש לו עליו אונאה. ושמואל אמר: אין לו עליו אונאה". להלכה נפסק כדעתו של רב. אמנם דבריו של רב נתפרשו על דרך הצמצום: "האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה - יש לו עליו אונאה. במה דברים אמורים? בסתם , שאין יודע כמה הונייה יש בו כדי שימחול, ואין צריך לומר אם אמר לו על מנת שאין בו הונייה שהרי יש בו. אבל במפרש - אין לו הונייה, שכל תנאי שבממון קיים. כיצד? מוכר שאמר ללוקח חפץ זה שאני נותן במאתים יודע אני שאינו שוה אלא מנה, על מנת שאין לך הונייה אני מוכר לך - אין לו עליו הונייה. וכן לוקח שאמר למוכר חפץ זה שאני לוקח ממך במנה יודע אני ששוה מאתיים, על מנת שאין לך עלי הונייה אני לוקח ממך - אין לו עליו הונייה".

פרק שני - מידות ומשקלות חסרים

 1. האיסור ומקורו

כבר ראינו במבוא את המקורות במקרא בדבר האיסור להשתמש במידות ומשקלות חסרים. הרמב"ם, בהלכות גניבה, מדבר בעניין מידות ומשקלות, תוך ציון מקורן של ההלכות במקרא: "השוקל לחברו ממשקלות חסרות מן המשקל שהסכימו עליו בני אותה מדינה, או המודד במידה חסרה מהמידה שהסכימו עליה - הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר 'לא תעשו עול במשפט במידה במשקל ובמשורה' (ויקרא יט לה)" . "וכן במדת הקרקע: אם הטעה את חברו במשיחת הקרקע - עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא תעשו עול במשפט במדה' (ויקרא יט לה)" .

2. השהיית מידות ומשקלות חסרים

יתר על כן, אסור לאדם להשהות מידה חסרה בביתו, אף אם אינו משתמש בה: "כל מי שמשהה בביתו או בחנותו מידה החסרה או משקל חסר - עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא יהיה לך בכיסך וגו' ' (דברים כה יג)".

3. קביעת תקן למידות ומשקלות

אף אין לקבוע תקן במידות ומשקלות אלא באופן שיהא הבדל ניכר בין מידה אחת לחברתה, שאפשר יהיה לעמוד בנקל על ההבדלים שביניהם. וזה לשון ערוך השולחן: "אמרו חז"ל שצריכין לעשות המידות באופן שיכירו אותם בטביעות עין שלא יטעו בהן להחליפן, ושיערו חז"ל כיצד עושין מידות מסאה וחצי סאה, שיש הפרש רב ביניהם ולא יחליפו זה בזה".

4. חומרת האיסור

ולעניין עונשן של מידות: "קשה עונשן של מידות יותר מעונשן של עריות, שזה בינו לבין המקום וזה בינו לבין חברו. וכל הכופר במצות מידות ככופר ביציאת מצרים שהיא תחילת הצווי; וכל המקבל עליו מצות מידות . הרי זה מודה ביציאת מצרים שהיא גרמה לכל הצווי".

פרק שלישי - גניבת דעת ורמאות

 1. האיסור וגדרו

ההלכה העברית רואה בחומרה רבה גניבת דעת ורמאות במקח וממכר. בתוספתא שנינו: "שבעה גנבים הם. הראשון שבכולם - גונב דעת הבריות".

וזה לשון הרמב"ם: "אסור לרמות את בני אדם במקח וממכר או לגנוב את דעתם . . .; היה יודע שיש בממכרו מום - יודיעו ללוקח. ואפילו לגנוב דעת הבריות בדברים אסור".

איסור גניבת דעת ורמאות הוא אף כשאין במקח אונאת ממון.

2. דרכי גניבת דעת

כמה וכמה איסורים נקבעו בדרכי מקח וממכר על יסוד הכלל שאין לרמות ולגנוב דעת הבריות:

א. יפוי מצרך

אין לייפות מצרך באופן המטעה את הלוקח, שיחשוב שהמצרך טוב מכפי שהוא באמת: "אין מפרכסין . . . את הבהמה ולא את הכלים הישנים כדי שיראו חדשים. אבל מפרכסין החדשים כגון שישוף ויגהץ וייפה כל צרכיו".

מותר לברור את הפסולת מתוך התבואה כדי ליפותה; ברם, אין לברור מלמעלה ולהניח את הפסולת מלמטה.

ב. עירוב סוגים

אין לערב סוג טוב בסוג רע ולמכור הכל בתור סוג טוב. אמנם במקום שהדבר ניכר-מותר לערב, משום שאין בכך משום גניבת דעת: "ואם היה טעמו ניכר [שהיין מעורב במין יין אחר]. מותר לערב בכל מקום, שכל דבר הניכר טעמו מרגיש הלוקח, ולפיכך מותר לערב אותו".

ג. תיאור כוזב

אסור לייחס למצרך תכונה שאין לו: "ואין מוכרין בשר נבלה לנכרי בכלל שחוטה, אע"פ שהנבלה אצלו כשחוטה" .

ד. העלמת סכנה לבריאות ע"י תיאור כוזב

אין למכור מצרך שיש בו סכנה לבריאות, תוך העלמת תכונה זו על ידי תיאור כוזב: "לא ימכור אדם לחברו סנדל של (בהמה) מתה בכלל של חיה שחוטה מפני שני דברים: אחד מפני שמטעהו, ואחד מפני הסכנה". ומפרש רש"י: "סנדל של עור בהמה שמתה מאליה אין עורה חזק כשל בהמה שחוטה". ואת הסכנה מפרש רש"י: "שמא מחמת נשיכת נחש מתה והארס נבלע בעור".

ה. שינוי בציון מקור

אף שינוי בציון המקור עשוי, להיכלל בגניבת דעת: "אונאה בגוף הסחורה עצמה שמוכר אותה בחזקת סחורה טובה ממקום פלוני ובאמת היא סחורה ממקום אחר" .

פרק רביעי

הפקעת שערים: אגירת מצרכים, הימנעות ממכירה - וגרימת בהלה

 1. אגירת מצרכים חיוניים

א. האיסור

במגמה למנוע האמרת מחירם של מצרכים חיוניים נאסרה אגירתם של מצרכים אלה: "אין אוצרין פירות דברים שיש בהן חיי נפש, כגון יינות שמנין וסלתות; אבל תבלין כמון ופלפלין - מותר".

הפסוקים בעמוס ח ד-ז, נתפרשו אף הם באוצרי פירות (ראה במבוא).

ב. אגירת תוצרת עצמית

אמנם לא נאסרה האגירה אלא "בלוקח מן השוק, אבל במכניס משלו - מותר". וכך פוסק הרמב"ם להלכה: "אין אוצרין פירות שיש בהם חיי נפש בארץ ישראל, וכן בכל מקום שרובו ישראל שהרי מגיע מדבר זה צער לישראל. במה דברים אמורים? בלוקח מן השוק; אבל המכניס משלו מותר לעשות קבו אוצר;.... במה דברים אמורים? בפירות שיש בהם חיי נפש; אבל התבלין כגון כמון ופלפלין - מותר לאצור אותם בארץ ישראל ולהוציא אותם ממקום למקום כשאר העקרין" .

ג. אגירה לצריכה עצמית

"לפרנסת ביתו יכול אדם לקנות אם אין לו משדותיו".

ד. שנת בצורת

בשנת בצורת נאסרה אגירה אף משלו, ולא הותרה אלא לצרכי ביתו. וכך מובא במסכת בבא בתרא: "בשני בצורת אפילו קב חרובין לא יאצור מפני שמכניס מארה בשערים".

וזה לשון הטור: "אבל כל אדם רשאי לאצור הגדל בשלו, ובשנת בצורת אין לאצור כלל יותר מכדי פרנסת ביתו".

ה. אגירה לצורך מכירה בשער הזול

במסכת בבא בתרא, לאחר דברי הברייתא בחומרת העבירה שבאצירת פירות (ראה למעלה), מובא: "אמר ר' יוחנן, כגון: שבתי אוצר פירות". לאחר מכן מסופר על האמורא שמואל, שנהג לאגור על מנת למכור בשעת היוקר כשער הזול ברם, הגמרא אומרת כי אביו של שמואל היה מוכר הכל בשעת הזול כשער הזול, וכי טובה דרכו של האב מדרכו של הבן, משום ששער שהוזל נשאר זול, ואילו אם התייקר, בעקבות האגירה, רק בקושי חוזר להיות זול.

הרשב"ם מפרש ששמואל היה אוגר את פירות שדותיו, "ומיהו מן השוק לא היה מאצר בשעת הגורן דמכל מקום מוקיר השער קצת ויצא שכרו בהפסדו; כן נראה בעיני, ומיהו איסור ממש ליכא".

ואמנם הרשב"ם סבור כי אין איסור אלא אם אוצר פירות על מנת למכרם ביוקר לאחר זמן. על דברי ר' יוחנן, כגון שבתי אוצר פירות, אומר הרשב"ם: "כדי למכור לעניים ביוקר, אבל כגון דאצר פירי בשעת הזול ומוכרן בזול לעניים בשעת היוקר כדלקמן אע"פ שגורם יוקר השער - מותר".

וכך מסכם סוגיה זו רבי מנחם המאירי: "ומכל מקום אם כוונתו כדי להרויח בהם את השער, ר"ל שהוא אוצרם לכונה שבשעה שיתייקרו יהא מוכרם הוא בשער הזול כדי שיראו ממנו וילמודו - מותר. ומכל מקום טוב מזה ומזה להתחיל במכירתם תכף [ל] מקחו והוא הנקרא 'תרעא חרפא', שכל שמתחילין למכור אף השער הוחל להיותו יוצא בזול לרוב המוכרים וכיון דרווח רווח. דברים אלו אינן אלא בלוקח מן השוק, אבל מה שאוסף משלו רשאי לעשות ממנו אוצר עד כמה שירצה שאין כאן הפקעת שער".

אמנם הסייג, לפיו אין האיסור חל אלא באוצר על מנת למכור ביוקר, לא הובא להלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך. הנצי"ב מוולוז'ון מסביר זאת בכך שאמנם המקראות בעמוס אמורים ב"איסור היותר חמור לפי גודל העונש שמיעד עליו", אולם אסור לאצור פירות כלל כיון דגורם היזק לעניים".

2. הימנעות ממכירה

"אסור לתגר למנוע עצמו ולהתאחר מלמכור מה שיש אצלו מפני פחד הפקעת שערים, וכן לא יאחר עצמו מן השווקים" .

סייג לאיסור הימנעות ממכירה, משתמע משאילתות דרב אחאי גאון: "דאסר להון לדבית ישראל למיעצר פירי . . . אלא כי משכחת רווחא דנקא - מתבעי ליה לזבוניה, דאמר שמואל... המשתכר אל ישתכר יותר משתות" (תרגום: "שאסור להם לבית ישראל לעצור פירות . . . אלא כשמוצא ריוח שישית - הוא צריך למכור, שאמר שמואל המשתכר אל ישתכר יותר משתות"). כלומר, חובת המכירה חלה רק בשעה שאפשר להרויח במכירה בשיעור הריוח המותר.

3. גרימת בהלה

"ולא יהא מפחיד בני אדם באמרו: תבואה מועטת בעולם".

פרק חמישי - פיקוח על המחירים, הגבלת הרווחים ו"שביתת צרכנים"

 1. פיקוח על המחירים

בתלמוד אנו מוצאים דעות שונות בשאלה אם יש להטיל פיקוח על המחירים. בעוד שההלכה בברייתא קובעת "שמעמידים אגרדמין (= ממונים) למדות, ואין מעמידים אגרדמין לשערים" הרי מאוחר יותר אנו שומעים דעה הסבורה ש"מעמידים אגרדמין בין למדות בין לשערים מפני הרמאין".

שאלה זו אף שימשה נושא לחילוקי דעות בין ראש הגולה לחכמים. בתלמוד הבבלי מסופר שראש הגולה היה ממנה ממונים על השערים: "דבי נשיאה (= הנשיא, ראש הגולה בבבל) אוקימו אגרדמין בין למדות בין לשערים". ובתלמוד הירושלמי מסופר על האמורא רב, שמינהו ריש גלותא לאנגרמוס, והיה מלקה על משקלות ולא על שערים, ועל כך כלא אותו ראש הגולה.

את הדעה שאין ממנים אגרדמין לשערים, מסביר הרשב"ם, שאין כאן צורך להתערב במסחר החפשי: "ואין מעמידין אגרדמין לשערים שלא ימכרו ביוקר, סברא הוא דאינו צריך, דאם זה רוצה למכור ביוקר, אותו הצריך למעות יתן בזול וילכו הלוקחין אצלו וימכור זה בזול על כרחו".

ואילו את הדעה המטעימה את הצורך במינוי אגרדמין לשערים, "מפני הרמאין", מסביר הרשב"ם: "מפני הרמאין - שממתינין עד שימכור אותו המוכר בזול ואח"כ מוכרין ביוקר". והסבר אחר: "מפני הרמאין המוכרים ביוקר ואומרים שהוסיפו במידה או שנתן חטין יפות למעלה ורעות למטה, או כל מיני רמאות".

להלכה נפסק שיש לקיים פיקוח על המחירים, וכי "כל המפקיע שערים או שאוצר פירות בארץ או במקום שרובו ישראל - הרי זה כמלוה בריבית".

2. פיקוח על הוזלת המחירים

במשנה בבא מציעא, בין דיני אונאה וגניבת דעת מובאת המחלוקת הבאה, בדבר מכירת בפחות מן השער: "רבי יהודה אומר: לא יחלק החנוני קליות ואגוזין לתינוקות מפני שהוא מרגילן לבוא אצלו; וחכמים מתירין. ולא יפחות את השער; וחכמים אומרים: זכור לטוב".

להלכה נפסק כדעתם של חכמים, הן לעניין חלוקת "קליות ואגוזים" לתינוקות, הן לעניין הפחתה מן השער: "ומותר לחנוני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות ולשפחות כדי להרגילן לבוא אצלו. ופוחת משער שבשוק כדי להרבות במקיפין ממנו, ואין בני השוק יכולין לעכב עליו ואין בזה גניבת הדעת".

אמנם ההלכה שמותר להפחית מן השער צומצמה בכמה אופנים. בעל ערוך השולחן מצמצם את ההלכה רק למקום שההורדה במחיר אינה פוגעת באפשרויות התחרות: "אמנם נראה לי דזהו רק בתבואה מפני שעל ידי זה שימכור בזול גם האחרים ימכרו בזול ומתוך זה ימכרו בעלי האוצרות בזול (רש"י, שם), אבל לזלזל במכירת סחורה - איסור גמור הוא, ומתוך כך מקולקל דרך המסחר ומאבדין מעות אחרים (וראיה מבבא בתרא צא א); וכן מצאתי אחד מהגדולים שכתב כן. וגם לעשות איזה הערמה שיפדה יותר משמע קצת מגמרא שאסור ואינו מותר לעשות רק דבר שגם האחר יכול לעשות כן".

3. קביעת מחירי מינימום ע"י איגודי יצרנים ונותני שירותים ("קרטלים")

חוקיותה של קביעת מחירי מינימום, הנעשית על ידי איגודי יצרנים ונותני שירותים, נידונה אף היא במשפט העברי.

לא כאן המקום להיכנס לדיון מפורט בגדרי הסמכות להתקנת תקנות על ידי גופים שונים. נצביע כאן בעיקר על שתי נקודות, והן: כי תיתכן קביעת מחירי מינימום על ידי התאגדויות של יצרנים, ספקים ונותני שירות, וכי קביעה כזו זקוקה לאישור מטעם סמכות ציבורית.

בתוספתא בבא מציעא אנו שונים: "כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת ולקנות להם ספר תורה ונביאים. ורשאין הן בני העיר להתנות על השערים ועל המידות ועל שכר הפועלים. רשאין לעשות [= לכפות] קיצתן". כאן מלמדת התוספתא שלא זו בלבד שרשאים בני העיר להתנות, אלא אף לכוף על קיום התנאי.

תוספתא זו מדברת ב"בני העיר". אולם במסכת בבא בתרא הובאה תוספתא זאת, ובסמוך לה מעשה שעניינו הסכם בין בני אומנות: מעשה בטבחים שעשו תנאי ביניהם שכל מי שיעבוד ביום של חבירו יקרעו את עור בהמתו. הלך אחד מהם ועבד ביום של חבירו: קרעו את עור בהמתו. באו לפני רבא, חייב אותם רבא לשלם. שאלו את רבא: והרי שנינו בתוספתא שרשאים לכוף על קיום התנאי. לא השיב רבא. אמר רב פפא: יפה עשה רבא שלא השיב - במה דברים אמורים? במקום שאין אדם חשוב, אבל במקום שיש אדם חשוב, אין תוקף להסכם ללא אישורו של אותו אדם חשוב.

הצורך באישור של "אדם חשוב" מוטעם בכמה מקורות בצורך להגן על הלקוחות מפני התייקרות.

דעה מרחיקת לכת, במתן הגנה לצרכן, אנו מוצאים אצל רבי מנחם המאירי. מדבריו משתמע שאין סמכות לבני אומנות להתנות על השערים, אפילו באישורו של אדם חשוב, משום שיש בכך הפסד לבני העיר: "ומכל מקום יראה לי שאין בני אומנות אחת רשאין לעשות קיצת שער בעניני אומנותם בלא רשות בני העיר, שהרי מפסידין בני העיר בכך שלא כדין".

מיהו "אדם חשוב" המוסמך לאשר את ההסכם? שיטות שונות יש בדבר. יש המגדירים "אדם חשוב" כ"ממונה על הציבור". וישנם הסבורים כי אף "תלמיד חכם שבעיר" הוא "אדם חשוב". וישנה שיטה הדורשת את שתי התכונות גם יחד: שיהיה תלמיד חכם וגם ממונה על הציבור.

הצורך באישור להסכם של בני אומנות, מובא ברמב"ם בהלכות הבאות: "רשאין אנשי אומנויות לפסוק ביניהם, שלא יעשה אחד ביום שעשה חברו וכיוצא בזה, וכל מי שיעבור על התנאי יענשו אותו כך וכך. במה דברים אמורים? במדינה שאין בה חכם חשוב לתקן מעשה המדינה ולהצליח דרכי יושביה; אבל אם יש בה אדם חכם חשוב - אין התנאי שלהם מועיל כלום, ואין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קיבל התנאי, אלא אם כן התנה עמהם ועשו מדעת החכם. וכל מי שהפסיד לפי התנאי שאינו מדעת החכם - משלם".

4. הגבלת הרווחים

את ההלכה בעניין הגבלת הרווחים קבע שמואל: "אמר שמואל . . . המשתכר אל ישתכר יותר משתות" . כלומר, אין להרויח במכירה יותר משישית. ומסביר הרשב"ם, כי "תקנת חכמים היא זו שלא ישתכר יותר".

וכך פוסק הרמב"ם: "כבר בארנו, שהנושא ונותן באמונה ואמר: כך וכך אני משתכר. אין לו הוניה, ואפילו אמר: זה לקחתי בסלע ובעשר אני מוכר - מותר. אבל בית דין חייבין לפסוק השערים ולהעמיד שוטרין לכך; ולא יהיה כל אחד ואחד משתכר כל מה שירצה, אלא שתות בלבד יפסקו להם בשכרם ולא ישתכר המוכר יתר על שתות".

אמנם הלכה זו הוגבלה למצרכים חיוניים בלבד: "במה דברים אמורים? בדברים שיש בהם חיי נפש, כגון יינות שמנים וסלתות; אבל העיקרין, כגון הקושט והלבונה וכיוצא בהם. אין פוסקין להם שער, אלא ישתכר כל מה שירצה".

בשולחן ערוך נקבעו סייגים נוספים לתחולתה של הגבלת הרווחים:

א. "במה דברים אמורים? במוכר סחורתו ביחד בלא טורח, אבל חנווני המוכר סחורתו מעט מעט - שמין לו טרחו וכל יציאותיו ומותר עליהם ירויח שתות". "פירוש וכל זה נחשב לקרן, ושתות מהכל מותר לו להרויח נוסף על הקרן והוא טפי (= יותר) מאילו לא הרויח אלא שתות מהקרן".

ב. "במה דברים אמורים? בשלא הוקר השער, אבל אם הוקר השער - ימכור כפי היוקר".

ג. אין הדברים אמורים אלא במקום שיש בית דין הכופה את כל המוכרים למכור בשער זה, אבל אם כל אחד מוכר בכמה שיכול, אף זה אינו חייב למכור בזול.

5. "שביתת צרכנים"

דרך נוספת למלחמה בספסרות אנו מוצאים בתקנה לפיה יימנעו צרכנים מלקנות מצרך מסויים עד להוזלת מחירו. כמובן שדרך זו באה במקום שלא היתה אפשרות לכוף את הספקים שימכרו לפי שער קצוב. במשנה ובתלמוד אנו מוצאים תקדימים שחכמים נקטו צעדים נגד האמרת מחירים, בכך שהזהירו את המוכרים שאם לא יוזילו את המחירים, יקבעו הלכה שבעקבותיה יקטן הביקוש.

במשנה מסכת כריתות, מסופר על מלחמתו של רבן שמעון בן גמליאל בספסרי יונים, שהיו דרושות לקרבן: "מעשה שעמדו קינין בירושלים בדינר זהב. אמר רבן שמעון בן גמליאל: המעון הזה! לא אלין הלילה עד שיהיה בדינרין". בסוף נכנס לבית דין וקבע הלכה הפוטרת מלהביא את הקרבן באופנים מסוימים. ומסיימת המשנה: "ועמדו קינין ביום ההוא ברבעתיים".

כן מסופר בתלמוד על שמואל שהזהיר מוכרי קדרות שאם לא ימכרו קדרות בשווין, יתיר את השימוש בקדרות ישנות לאחר הפסח, וכן הזהיר שמואל מוכרי הדסים לחג הסוכות, שאם לא ימכרו הדסים בלתי קטומים בשווים, יורה להלכה כדעת רבי טרפון שאף הדסים קטומים כשרים.

צעדו הנזכר של רבן שמעון בן גמליאל במלחמה בספסרים, שימש בסיס לתשובתו של רבי מנחם מנדל קרוכמל, רבה של ניקלשבורג במאה הי"ז. המעשה שהובא בפני רבי מ"מ קרוכמל כך היה: פעם אחת היו הגויים מוכרי הדגים מייקרים את השער, לפי שראו שהיהודים קונים לכבוד השבת ואינם נמנעים מלקנות בשביל היוקר, ועשו הקהל תקנה ששום אדם לא יקנה דגים במשך שני חדשים.

השאלה שנשאל עליה רבי מ"מ קרוכמל היתה: כלום אין בהימנעות מקניית דגים משום פגיעה בכבוד השבת? ועל כך השיב, בהסתמך על המשנה במסכת כריתות שהובאה למעלה, שאפילו במצוה שמן התורה הקלו בגלל היוקר: "לכך אם על ידי זה שקונים לכבוד שבת דגים מתיקר השער, שפיר דמי לעשות תיקון שלא יקנו דגים כלל לכמה שבתות כדי שיוזלו" .

תקפה של תקנה האוסרת על הקונים לקנות, שמטרתה למנוע העלאת מחירים, נידונה בתשובתו של רבי מרדכי הלוי, רבה של קאהיר, במאה הי"ז. סיפור המעשה מובא בפתח דבריו: "נשאלתי מאת אנשים סוחרים ופטורי"ש שבפה מצרים, שכל אחד מהם בא לקנות יריעות פשתן לשלחם לפרנקיי"ה, והיה ערך היריעות לשעבר בשער קצוב וידוע מעלה מטה, והגויים בעלי היריעות בראותם שיש להם קונים הרבה העלו ערכם ליותר מרביע שווים, וכל אחד אפשר שיעלה בדמים כדי לקנות ויתקלקל המקח".

כדי להתגבר על התפתחות זאת באו הסוחרים - הקונים לכלל תקנה: "וכראות הסוחרים והפאטורי"ש כל זה נועדו יחדיו והתנו ביניהם בתנאי גמור לעשות תיקון לבל יוסיפו על ערכם, ועשו באופן שלא יתרבו הקונים והעמידו איש מיוחד שהוא לבדו יקנה הכל ויכתב בספר ע"י אחד או שנים מהם ואחר כך יתחלק המקח בין כולם כל אחד לפי מעותיו, וכולם נתרצו בזה וכתבו הסכמה על זה בכל תוקף וקנס לכל העובר עליה, ועל ידי כן יתוקן המשא והמתן ולא יתקלקל המקח ואיש על מקומו יבוא בשלום". אך דא עקא, ש"כל הסוחרים והפאטורי"ש שבעיר נתרצו בזה, זולתי אחד שנתן כתף סוררת ולא רצה להסכים עמהם". ועתה נשאל רבי מרדכי הלוי "אם יכולים לכופו מן הדין לזה היחיד שיכנס עמהם בהסכמה הזאת, או לא".

ר"מ הלוי דן בתשובתו בהרחבה בשאלת תקפן של תקנות "בני העיר" ותקנות בני אומנות (ראה למעלה), ומסקנת דיונו היא כי תקנתם של הסוחרים הינה בעלת תוקף, ויכולים הסוחרים לכוף את היחיד לציית לתקנתם.

בשתי דרכים מגיע רבי מרדכי הלוי למסקנתו. ראשית, מכח תקפה של תקנה. ושנית, מתורת מזיק: "דהכא מתורת מזיק ממונו של חבירו באים עליו, שמקלקל מקח כל בני האומנות, ואיהו נמי אית ליה פסידא [= ואף הוא יש לו הפסד] שמייקר השער. ואפילו ב'זה נהנה וזה אינו חסר' - כופין על מדת סדום, כל שכן כשמחסר אחרים ומחסר לעצמו, שיש לכופו בשוטים. הא למה זה דומה? למי שמנקב נקב בספינה במקומו ואומר במקומי אני נוקב, דהרי זה רשע שמאבד עצמו וכל בני הספינה" .

פרק שישי - הגבלת התיווך במכירת מצרכים חיוניים

 אחת הסיבות להתייקרותם של מצרכים היא העובדה שהמצרך אינו נמכר באופן ישיר מן היצרן לצרכן, אלא עובר דרך סוכנים ומתווכים. כיון שכן, נקט המשפט העברי בדרך של הגבלת התיווך במכירתם של מצרכים חיוניים.

שני סוגים של הגבלה בתיווך הם: האחד - לפיו אין לתווך כלל במכירת המצרך, אלא יש למוכרו ישירות לצרכן. והשני - לפיו יש לצמצם את מספר המתווכים.

וכך מובא במסכת בבא בתרא: "אין משתכרין בארץ ישראל בדברים שיש בהן חיי נפש, כגון יינות שמנים וסלתות. אמרו עליו על ר' אלעזר בן עזריה [תנא בדור השלישי] שהיה משתכר ביין ושמן. ביין סבר לה כרבי יהודה [ביין - סבור כרבי יהודה שמוטב שיתייקר היין, שימעט את התיפלה]; בשמן - באתריה דר' אלעזר בן עזריה שכיח מישחא [= במקומו של ר' אלעזר בן עזריה מצוי השמן]".

ולהלן: "אין משתכרין פעמיים בביצים". ובפירוש המלה "פעמיים", נחלקו רב ושמואל. האחד סבור, שמה שלקח בדינר - לא ימכור בשני דינרים. והשני סבור, שאין לתווך פעמיים במצרך זה, אלא התגר הראשון - ימכור את המצרך לצרכן ולא לתגר אחר.

ההלכות בדבר הגבלות בתיווך מובאות ברמב"ם: "ואין משתכרין פעמיים בביצים אלא התגר הראשון הוא מוכרן בשכר והלוקח ממנו מוכרן בקרן בלבד. אסור לעשות סחורה בארץ ישראל בדברים שיש בהם חיי נפש, אלא זה מביא מגרנו ומוכר, וזה מביא מגרנו ומוכר, כדי שימכרנו בזול. ובמקום שהשמן מרובה מותר להשתכר בשמן".

לאיסור ההשתכרות כמה סייגים:

1. כפי שראינו, במקומו של ר' אלעזר בן עזריה היה השמן מצוי ולא חל שם האיסור. ולכן פסק הרמב"ם ש"במקום שהשמן מרובה - מותר להשתכר בשמן". "ואף על פי שלא הוזכר כן אלא בשמן, הוא הדין לכולן".

2. יש להתיר ביין - כדי שימעט את התיפלה.

3. הרשב"ם, בפירושו להלכה זו, עושה סייג נוסף, לפיו אין האיסור אלא במכירת הדבר כמות שהוא בעין, ולכן "לקנות חטין ולעשות פת - מותר, דכיון דאיכא טרחא שרי [= שכיון שיש טרחה - מותר]; אבל למכור הדבר בעין כמו שקונה אותה מבעל הבית - אסור, דהא בעל הבית נמי מצי מזבין ליה בלא טורח [ = שהרי בעל הבית עצמו ג"כ יכול למכרו בלא טורח]". 

פרק שביעי - פיקוח וענישה

 כבר ראינו למעלה, בפרק החמישי, שמוטלת חובה לפקח על המידות ועל השערים. זאת ועוד: העובר על ההוראות המחייבות בנושאים אלה יהא צפוי לעונש, הן לקנס כספי, והן לעונש חמור מזה.

וזה לשון הרמב"ם: "חייבים בית דין להעמיד שוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך שיהיו מחזרין על החנויות ומצדקין את המאזניים ואת המידות ופוסקין השערים. וכל מי שנמצא עמו משקל חסר או מידה חסרה או מאזניים מקולקלין - יש להם רשות להכותו כפי כוחו ולקנסו כפי ראות בית דין לחזק הדבר. וכל מי שמפקיע את השער ומוכר ביוקר - מכין אותו וכופין אותו ומוכר בשער השוק".

סיכום

נוכחנו לדעת כי עקרונות בדבר הגנתו של הצרכן מצויים כבר במקרא, באיסור הונאה ובאיסור בדבר מידות ומשקלות חסרים. חומרתן של עבירות בתחום הונאת הצרכן וניצולו מודגשת בנבואת עמוס, ולאחר מכן אצל חכמי המשנה והתלמוד.

שתי משמעויות ניתנו לאיסור הונאה. האחת היא התרופה הממונית לצרכן הנפגע, בצורת החזרת הסכום שנתאנה או בביטול המקח; והמשמעות האחרת היא האיסור, הקובע נורמה של התנהגות.

ההגנה אף הורחבה בקביעה שלא רק הונאה שיש בה הפסד כספי אסורה, אלא אף רמאות וגניבת דעתו של הצרכן, שאין בהם הפסד כספי לצרכן, אסורים. כך נאסר לא רק להטעות את העין על ידי יפוי מצרך, באופן שייראה יותר טוב מכפי שהוא באמת, ולתת תיאור כוזב, אלא אף לשנות בציון המקור, או להעלים סכנה החבויה במצרך.

איסור בדבר מידות ומשקלות חסרים - נתפרש כך, שאין להשהות מידה חסרה, אפילו ללא שימוש. כן נאמר כי יש לקבוע את תקן המשקלות באופן שיהיו מרחקים ניכרים מסוג משקל אחד למשנהו, כדי להגן על הצרכנים העלולים לא להבחין בין סוגי משקלות קרובים ודומים.

בעניין הפיקוח על המחירים, מצאנו: בתלמוד דעות שונות. דעה אחת גרסה שאין להטיל פיקוח על המחירים, והיא נתפרשה כך שאין צורך להתערב במסחר החפשי, משום שהתחרות תביא לתיקון המצב. מאידך גיסא, גרסה הדעה האחרת שיש להטיל פיקוח, ולא להשאיר את הדבר להתחרות חופשית, משום שעלול להיגרם הפסד לצרכן על ידי סוחרים שאינם ישרים, שיאמרו כי הם מספקים סחורה טובה יותר בעד המחיר הגבוה. להלכה נפסק כדעה המחייבת הטלת פיקוח על המחירים.

מאלפים הדברים בעניין הוזלת מחירים. במשנה מצויות שתי דעות, ולהלכה נפסק כדעה הסבורה שהמפחית מן השער זכור לטוב. ברם, לאחרונה, קובע אחד הפוסקים כי יש להגביל הלכה וזו, וכי אין להתיר את ההוזלה במקרה שהיא אינה מאפשרת התחרות בין המוכרים.

קביעת מחירי מינימום על ידי איגודים של יצרנים ונותני שירותים (קרטלים) - בעיות מיוחדות כרוכות בה, בשל הפסדים העלולים להיגרם ללקוחות על ידי הסכם כזה.

כיון שכן, נקבע כי אין תוקף להסכם כובל בענייני מחירים, אלא אם אושר ההסכם ע"י סמכות ציבורית שתבחון את ההסכם, ולא תאשר אותו אלא אם יתברר כי אינו גורם הפסד ללקוחות.

 לצד הנהגת פיקוח על המחירים, נקבעו גם תקנות מיוחדות שמטרתן למנוע האמרת מחירים והפקעת שערים. כך נאסרו אגירת מצרכים חיוניים, סירוב למכור או יצירת בהלה. אמנם כמה הבחנות נאמרו בזה: בין אגירת מצרכים מן השוק, לבין אגירה של תוצרת עצמית; בין אגירה לשם מכירה ביוקר, לבין אגירה לשם מכירה בזול או לצריכה עצמית; בין שנה רגילה, לבין שנת בצורת.

כן נקבע מהו שיעור הריוח המותר במסחר במצרכים חיוניים. ויתר על כן: בארץ ישראל הוגבל התיווך במצרכים חיוניים - הגבלה מוחלטת או חלקית - כדי שהצרכן לא יסבול מהתייקרות הנובעת מן התיווך. אף נקבעו סנקציות עונשיות "למי שמפקיע את השער ומוכר ביוקר"; ולא זו בלבד, אלא ש"כופין אותו - ומוכר בשער השוק".

"שביתת צרכנים", שעניינה הימנעות מקניה 'כדי להניע את המוכרים מלייקר את המצרכים, מצאנו ג"כ במקורות, כשהיא זוכה לתמיכת גדולי החכמים, ולעיתים אף נעשית ביזמתם.

 במבוא הדגשנו כי סקירה זו לא באה להקיף את כל הבעיות הכרוכות בהגנת הצרכן. ברם, דומה כי מה שהובא כאן יש בו כדי להראות שבעיות הקשורות ב"הגנת הצרכן" העסיקו את חכמי ההלכה בכל התקופות. אף ראינו מהן הדרכים בהן הלך המשפט העברי כדי להגן על הצרכן. דומה, איפוא, כי ניתן ללכת בעקבותיהם של חכמי ישראל בפתרון כמה מן הבעיות המטרידות כיום את החברה.