הדמוקרטיה וגבולותיה
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הדמוקרטיה וגבולותיה

ספרית המשפט העברי - תשס"ה-2005

תוכן המאמר:
חקיקה ופסיקה ישראלית
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, סעיפים 1, 1א, 8
חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, סעיף 30
פקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983, סעיף 235
בג"צ 326/65 סרבי ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל, ירושלים, פ"ד כ(2) 490, 499
ע"א 216/66 עירית תל-אביב-יפו נ' אבו דאיה, פ"ד כ(4) 522, 525, 546
בג"צ 311/65 מרציאנו נ' ועדת הבחירות למועצה המקומית אופקים, פ"ד יט(3) 393, 397-396
בג"צ 21/66 קעטבי נ' יו"ר המועצה המקומית קרית עקרון, פ"ד כ(2) 102, 109-108
א. הליכה אחרי הרוב
ב. רוב בהכרעות ציבוריות
ג. החלטת רוב הנוגדת את הצדק
ד. תקנה המיועדת לאדם מסוים בלבד
ה. החלטה הנגועה בשוחד או בניגוד עניינים
ו. הגבלה על חופש התנועה וחופש ההתאגדות
ז. הפקעת מקרקעין
ח. נבחר שבגד בבוחריו
ט. זכות המחאה ועיכוב תפילה


הדמוקרטיה וגבולותיה

 

התוכן מפורט:

חקיקה ופסיקה ישראלית

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, סעיפים 1, 1א, 8

חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, סעיף 30

פקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983, סעיף 235

בג"צ 326/65 סרבי ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל, ירושלים, פ"ד כ(2) 490, 499

ע"א 216/66 עירית תל-אביב-יפו נ' אבו דאיה, פ"ד כ(4) 522, 525, 546

בג"צ 311/65 מרציאנו נ' ועדת הבחירות למועצה המקומית אופקים, פ"ד יט(3) 393, 397-396

בג"צ 21/66 קעטבי נ' יו"ר המועצה המקומית קרית עקרון, פ"ד כ(2) 102, 109-108

 

א. הליכה אחרי הרוב

ספר המצוות לרמב"ם, מצות עשה קעה

ספר החינוך, מצוה עח

ויקרא רבה, פרשה ד, אות ו

 

ב. רוב בהכרעות ציבוריות

תוספתא, בבא מציעא, פרק יא, הלכה יב

--מצפה שמואל, שם, אות פ

תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ח, עמוד ב

תשובת רבנו תם (מרדכי, בבא קמא, סימן קעט)

תשובת רבנו תם (מרדכי, בבא בתרא, סימן תפ)

תשובת הראבי"ה (שו"ת מהר"ח אור זרוע, סימן רכב)

שו"ת רש"י, סימן רמז

שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה, סימן צז

תשובת רבי יהודה כהן ב"ר מאיר ורבי אלעזר ב"ר יהודה (ספר כלבו, סימן קמב)

תשובת מהר"ם מרוטנבורג (תשובות מיימוניות, ספר קנין, סימן כז)

שו"ת הרא"ש, כלל ו, סימן ה

שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן תשסט

שו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן רעט

שו"ת רבי אליהו מזרחי, סימן נג 

שו"ת מהרי"ק, שורש קפ

שו"ת המבי"ט, חלק א, סימן שז

שו"ת חתם סופר, חושן משפט, סימן קטז

שו"ת זקן אהרן, מהדורא תנינא, אורח חיים, סימן קכט

 

ג. החלטת רוב הנוגדת את הצדק

שמות, פרק כג, פסוק ב

--רש"י, שם

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כו, עמוד א

--רש"י, שם

שו"ת הרשב"א, חלק ה, סימן קעח

שו"ת הריב"ש, סימן תעז

שו"ת מהר"ח אור זרוע, סימן רכב

 

ד. תקנה המיועדת לאדם מסוים בלבד

שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה, סימן קכז

 

ה. החלטה הנגועה בשוחד או בניגוד עניינים

רמ"א, חושן משפט, סימן קסג, סעיף א

שו"ת חתם סופר, חושן משפט, סימן קס

שו"ת מהר"י בן לב, חלק ב, סימן עב

 

ו. הגבלה על חופש התנועה וחופש ההתאגדות

שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה, סימן צז

שו"ת מהר"י בן לב, חלק ב, סימן עב

שו"ת ר' יצחק אלגזי, סימן לא

 

ז. הפקעת מקרקעין

שמואל א, פרק ח, פסוקים יא, יד

מלכים א, פרק כא, פסוקים א-יט

משנה, סנהדרין, פרק ב, משנה ד

תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ס, עמוד ב

--רש"י, שם 

יד רמה, סנהדרין, דף כ, עמוד ב

תוספות, מסכת סנהדרין, דף כ, עמוד ב

רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ד, הלכה ו

חזון איש, בבא בתרא, סימן ד, אות טו

שו"ת חתם סופר, או"ח, סימן כט

שו"ת אורח משפט, חושן משפט, סימן י

שו"ת ר' משה זכות, סימן לז וסימן מו

 

ח. נבחר שבגד בבוחריו

הרב שאול ישראלי, עמוד הימיני, שער א, סימן יב, עמ' קלב-קלח

שו"ת זקן אהרן, מהדורא תנינא, אורח חיים, סימן קכט

הרב צבי יהודה קוק, ארץ צבי, עמ' סט-ע

הרב שלמה גורן, תורת המדינה, עמודים 63-65

 

ט. זכות המחאה ועיכוב תפילה

שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס פראג, סימן קנג

תשובות הגאונים, מהד' אסף, תש"ב, עמ' 108

ספר חסידים, סימן קז

--הרב ראובן מרגליות, מקור חסד, שם

עמודי שש, עמוד העבודה

שו"ת חתם סופר, אורח חיים, סימן פא

אברהם גרוסמן, מלאת א (תשמ"ג), עמ' 199

 

חקיקה ופסיקה ישראלית

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, סעיפים 1, 1א, 8

1. עקרונות יסוד

זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל.

 

1א. מטרה

חוק-יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

...

8. פגיעה בזכויות

אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זהאלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו.

 

חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, סעיף 30

(א) בעלי רוב החלקים במקרקעין המשותפים רשאים לקבוע כל דבר הנוגע לניהול הרגיל של המקרקעין ולשימוש הרגיל בהם.

(ב) שותף הרואה עצמו מקופח מקביעה לפי סעיף קטן (א) רשאי לפנות לבית המשפט בבקשת הוראות, ובית המשפט יחליט כפי שנראה לו צודק ויעיל בנסיבות הענין.

(ג) דבר החורג מניהול או משימוש רגילים טעון הסכמת כל השותפים.

 

פקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983, סעיף 235

(א) היו עניניה של חברה מתנהלים בדרך שיש בה משום קיפוח של חלק מחבריה, רשאי בית המשפט, לפי בקשת חבר, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרת הקיפוח, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד או ירכשו חברי החברה, או החברה עצמה, מניות ממניותיה.

 

(ב) הורה בית המשפט לפי סעיף קטן (א), יביא בתזכיר החברה, בתקנותיה ובהחלטותיה את השינויים המתחייבים מכך, ויראו שינויים אלה כאילו נתקבלו כדין בידי החברה.

 

בג"צ 326/65 סרבי ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל, ירושלים, פ"ד כ(2) 490, 499 (=נ' רקובר, המשפט העברי בפסיקת בתי המשפט בישראל, עמ' 204)

 

ע"א 216/66 עירית תל-אביב-יפו נ' אבו דאיה, פ"ד כ(4) 522, 525, 546 (=נ' רקובר, המשפט העברי בפסיקת בתי המשפט בישראל, עמ' 205)

 

בג"צ 311/65 מרציאנו נ' ועדת הבחירות למועצה המקומית אופקים, פ"ד יט(3) 393, 397-396 (=נ' רקובר, המשפט העברי בפסיקת בתי המשפט בישראל, עמ' 182)

 

בג"צ 21/66 קעטבי נ' יו"ר המועצה המקומית קרית עקרון, פ"ד כ(2) 102, 109-108 (=נ' רקובר, המשפט העברי בפסיקת בתי המשפט בישראל, עמ' 183)

 

א. הליכה אחרי הרוב

ספר המצוות לרמב"ם, מצות עשה קעה

והמצוה הקע"ה היא שצוה לנטות אחרי רבים כשתפול מחלוקת בין החכמים בדין מדיני התורה כלם. וכן נמשך ונטה בדין פרטי גם כן בדין ראובן ושמעון, דרך משל כשתפול המחלוקת בין דייני עירם אם שמעון הוא חייב או ראובן, נמשך אחר הרוב. והוא אמרו יתעלה "אחרי רבים להטות".

 

ובבאור אמרו "רובא דאורייתא". וכבר התבארו משפטי מצוה זו ודקדוקיה במקומות מסנהדרין.

 

ספר החינוך, מצוה עח

ר' אהרן הלוי, נפטר ה' אלפים נ"ג (1293). היה תלמידו של הרמב"ן. חיבור חידושים על התלמוד ו"בדק הבית" - השגות על תורת הבית לרשב"א. הדעות חלוקות בשאלה האם חיבר את ספר החינוך.

לנטות אחרי רבים, והוא כשיפול מחלוקת בין החכמים בדין מדיני התורה כולה... לנטות אחרי הרוב לעולם... ובחירת רוב זה לפי הדומה הוא בששתי הכתות חולקות יודעות בחכמת התורה בשווה, שאין לומר שכת חכמים מועטת לא תכריע כת בורים מרובה ואפילו כיוצאי מצרים, אבל בהשוויית החכמה או בקירוב, הודיעתנו התורה שריבוי הדעות יסכימו לעולם את האמת יותר מן המיעוט....

 

ומשרשי מצוה זו, שנצטוינו בזה לחזק קיום דתינו, שאילו נצטוינו: "קיימו התורה כאשר תוכלו להשיג כוונת אמיתתה", כל אחד ואחד מישראל יאמר: "דעתי נותנת שאמיתת ענין פלוני כן הוא", ואפילו כל העולם יאמרו בהפכו לא יהיה לו רשות לעשות הענין בהפך האמת לפי דעתו, ויצא מזה חורבן שתעשה התורה ככמה תורות, כי כל אחד ידין כפי עניות דעתו. אבל עכשיו שבפירוש נצטוינו לקבל בה דעת רוב החכמים, יש תורה אחת לכולנו והוא קיומנו גדול בה, ואין לנו לזוז מדעתם ויהי מה, ובכן בעשותינו מצוותם אנו משלימין מצות הא-ל, ואפילו אם לא יכוונו לפעמים החכמים אל האמת חלילה, עליהם יהיה החטאת ולא עלינו....

 

ויקרא רבה, פרשה ד, אות ו

א"ר אלעשא: גוי אחד שאל את ר' יהושע בן קרחה, כתיב בתורתכם: 'אחרי רבים להטות'. אנו מרובים מכם; מפני מה אין אתם משוין עמנו בע"ז? אמר לו: יש לך בנים? אמר לו: הזכרתני צרתי. אמר לו: למה? אמר לו: הרבה בנים יש לי; בשעה שהן יושבין על שולחני, זה מברך לאלהי פלוני, וזה מברך לאלהי פלוני, ואינם עומדים משם עד שמפצעין את מוחין אלו את אלו. אמר לו: ומשוה אתה עמהן? אמר לו: לא. אמר לו: עד שאתה משוה אותנו לך, השוה את בניך. נדחף והלך לו. כיון שיצא, אמרו לו תלמידיו: רבי, לזה דחית בקנה רצוץ; לנו מה אתה משיב? אמר להם: בעשו כתיב ביה שש נפשות, וכתיב בו נפשות הרבה, דכתיב (בראשית לו) 'ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו'. וביעקב שבעים נפש, וכתיב ביה נפש אחת, דכתיב (שמות א) 'ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב' וגו'. אלא עשו שהוא עובד לאלהות הרבה, כתיב ביה נפשות הרבה; אבל יעקב שהוא עובד לא-לוה אחד, כתיב בו נפש אחת: 'ויהי כל נפש' וגו'.

 

ב. רוב בהכרעות ציבוריות

תוספתא, בבא מציעא, פרק יא, הלכה יב

כופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת ולקנות להן ספר תורה ונביאים.

 

מצפה שמואל, שם, אות פ

לבנות להם בית הכנסת - עי' רי"ף ורא"ש פרק קמא דבבא בתרא. ועיין סימן נה באורח חיים לענין חזן ולשכור מנין. ועיין מרדכי פרק קמא דבבא בתרא. והת"ב הביא בשם מהר"ם מינץ, דלאלו הדברים אף יחיד כופה, כדתנא "זה את זה" לשון יחיד, ולא "אלו את אלו".

 

תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ח, עמוד ב

ורשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים, ועל שכר פועלים, ולהסיע על קיצתן.

 

תשובת רבנו תם (מרדכי, בבא קמא, סימן קעט)

ר' יעקב בר' מאיר תם, ד' תת"ס (1100) לערך - ד' תתקל"א (1171). הגדול שבבעלי התוספות. בן בתו של רש"י.

השיב רבנו תם... דהא דאמרינן (בבא בתרא ח ע"ב) ורשאין בני העיר להסיע על קיצתן, הכי פירושו: ורשאין בני העיר להסיע ולהפסיד ממון את העובר על הקצבה שקצבו והתנו ביניהם לדעת כולם, שנתרצה בתחילת התקנה ועתה עובר עליה; והוא שעשאוה בחבר עיר... אבל להפקיע ממון שלא מדעת הבעלים אסור, אם לא על ידי הפקר ציבור או בית דין.

 

תשובת רבנו תם (מרדכי, בבא בתרא, סימן תפ)

רשאין בני העיר להסיע על קיצתן. פירש רבנו תם שנעשית הקיצות מדעת כל טובי העיר, וטובי העיר הוו כחבר עיר. וכל כמיניה.

 

ופירש הר"ם הטעם, דטובי העיר הוי בעירם למה שנבררו כמו גדולי הדור בכל מקום, כמו שגדולי הדור הפקרם הפקר בכל מקום דמיגדר מילתא ותקנתא, כך טובי העיר הפקרם הפקר.

 

וה"ר מרדכי מצא בשם ר"ת: רשאין בני העיר להסיע על קיצתן - האי "רשאין" א"להסיע" קאי, פירוש, היכא דכבר התנו ביניהם, אבל אם לא התנו מתחלה, אין כח בבני העיר להכריח אחד מבני עירם למה שירצו. ודקאמר "הפקר ב"ד הפקר" - כגון בי דינא דרב אמי ורב אסי, דאלימי הוו לאפקועי ממונא, כדאיתא פ' השולח.

 

תשובת הראבי"ה (שו"ת מהר"ח אור זרוע, סימן רכב)

ר' אליעזר בן יואל הלוי, ד' אלפים תת"ק (1140) - תתק"פ (1220) לערך, מגדולי חכמי אשכנז. היה נכדו של הראב"ן, ובן למשפחת רבנים ופוסקים. ספרו העיקרי, 'אבי העזרי', כולל מאות פסקים ודיונים על סדר התלמוד, ומצוטט רבות ע"י פוסקי אשכנז.

וזה השיב רבינו אבי העזרי זצ"ל... אם הובררו טובי העיר מתחלה להנהיג קהלם בכל דבר, אפילו יחיד שבררו, מה שעשה עשוי בתקנת הקהל, ויפתח בדורו כשמואל בדורו...

 

ונ"ל, שאם אחד מבני העיר מוחה בדבר שרוצים ראשי הקהל לעשות או לגזור חרם, אם רוב הקהל מסכימים, חל החרם כאשר אבאר. ואם לא הסכימו רוב הקהל, ומיחו, אף הראשים אינם יכולים (למחות) [לעשות], דמה לי לא קבלו מתחלה מה לי בסוף, לפי הירושלמי. אבל אם הרוב הסכימו והמיעוט מיחו, חלה הגזרה עליהם בעל כרחם. דגרסינן פ"ב דע"ז: אין גוזרין גזרה על הציבור אא"כ יכולין רוב הציבור לעמוד בה, שנאמר 'במארה אתם נארים' וכו', אי איכא הגוי כולו וקעבר עלה ההוא גברא, אותי אתם קובעים, ואי לא לא. ופ"ק דמס' הוריות (ג, ב) מייתי לה, ומסיק התם: והא הכא דכתיב הגוי כולו, ורובו ככולו. שמעינן מינה שחלה הגזרה בהסכמת הרבים אעפ"י שאין יכולין לקבלה...

 

והארכתי לפרש, לפי שיש מרבותי שהיו אומרים דהא דתניא רשאין בני העיר לקיים תנאם ולהסיע על קצתם, ה"מ אם כולם נאותו יחד והוא עמהם, ושוב עבר על תנאם, דומיא דהנהו תרי טבחי. אבל בלא דעתו לא אלימי לעשות, והפקר ב"ד הפקר לא שייך הכא. כך היה אומר מורי הזקן ממיין זצוק"ל. ואני את אשר עם לבבי כתבתי. ואם שגיתי, הורני רבותי. וחיים ושלום על כל ישראל. אליעזר ב"ר יואל הלוי.

 

שו"ת רש"י, סימן רמז

ועל מה ששאלת, במי שקפץ ונשבע שלא לקיים גזרת הצבור ואח"כ גזרו עליו לקבל גזירתן. אם הגזרה חלה עליו בעבור שנשבע.

 

כך נראה לי: שמי שנשבע לעבור על דברי צבור נשבע לשוא הוא. ואפילו התרו לו בר מלקות הוא. שזה שנשבע צלל במים אדירים והעלה חרס בידו, ולא נפטר מגזרת הצבור אם כדין גזרו. ודבר שהסכימו כל הקהל, ואע"פ שקדמה שבועתו לגזירתן, שהרי נשבע לבטל המצוה ולסור מחוקי ישראל, דהכי כתיב (משלי כב, יז) 'הט אזנך ושמע דברי חכמים'. ולא עוד אלא שגורם שהצבור נפרשין ממנו, וגוזרין עליו דבר יותר קשה מזה.

 

שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה, סימן צז

ר' שמואל די מדינה, רס"ו (1506) לערך - ש"ן (1589). מגדולי חכמי ישראל בטורקיה בתקופתו.

...שע"כ לא אמרו הפוסקים ז"ל ששבועת היחיד אינה חלה נגד הסכמת הצבור, אלא כשקדמה הסכמת הצבור לשבועת היחיד, או אפילו לא קדמה, [יש אופן שאינה חלה], כמו שנראה בתשובת רש"י ז"ל שהביא המרדכי בפרק שבועות שתים, וז"ל: על אותו ששמע שצבור ממשמשין עליו לגזור גזרתם, ונשבע שלא לקיים גזרתם, ואח"כ גזרו עליו אם צריך לקיים אם לאו. כך ראיתי, שהנשבע לעבור דרך צבור נשבע לשוא הוא כו', עד: אעפ"י שקדמה שבועתו לגזרתם שהרי נשבע לבטל המצוה. נראה בפירוש, דדוקא בשעה שהוציא השבועה מפיו היה בכונה לעבור על גזרת הצבור, אז הוי שבועתו שבועת שוא, ומשועבד הוא לקיים גזרת הצבור בהכרח, אבל אם שבועתו קדמה לגזרת הצבור, וגם לא היתה כונת השבועה לבטל דעת ורצון הצבור, בהא ודאי חלה שבועתו, ואין כח בצבור להאכיל לאדם דבר האסור ולהעביר היחיד על שבועתו.

 

תשובת רבי יהודה כהן ב"ר מאיר ורבי אלעזר ב"ר יהודה (ספר כלבו, סימן קמב)

ר' יהודה בר' מאיר הכהן, מראשוני חכמי אשכנז במאה הי"א לספה"נ. תלמידו של רבנו גרשום מאור הגולה. חיבורו 'ספר הדינין' לא הגיע לידינו.

ר' אלעזר בר' יצחק, מחכמי אשכנז במאה הי"א לספה"נ. נולד בורמייזא. במגנצא למד אצל רבנו גרשום מאור הגולה. לאחר פטירת רבנו גרשום, עמד בראש ישיבת מגנצא.

יורונו רבותינו, אם רשאין בני העיר לגזור על קצת בני קהלם ולכופם ולהתקן עמהם בתקנתם ושלא להפריש מן הצבור... ויורונו רבותינו אם יוכלו בני עיר להשביע על בני עיר אחרת ולכופם שם בעירם לכל דבר, אע"פ שהם רחוקים מהם כמה פרסאות ואין כפיה להם על אלו, ואם יכולין לטעון לה: אנו בשלנו ואתם בשלכם ואין אנו משגיחין לגזרתכם ולא על שבועתכם.

 

ועוד יורונו, כגון אנו, שקהלנו מתי מספר, וקטנים שבנו נשמעים לגדולים, ולא מחו בעולם בכל תקנותינו ומודים לנו בכולן - כשאנו גוזרים גזירה, אם צריכין אנו לשאול לכל אחד ואחד אם רצונו ודעתו לדעתנו?

 

ואם אין אנו שואלין, וגם אם הוא שותק ואינו מוחה, אם יכול אדם לומר שלא לדעת אותו שלא נשאל ממנו נגזרה גזירה, אע"פ שאינו מוחה לא בשעת הגזירה ולא לאחר זמן? הכל יורונו טעמי השאלות באר היטב.

 

תשובה. לפי דברי השאלה כך דעתנו נוטה, שחייבים כל ישראל לכוף ולהכריח איש את חבירו כדי להעמידו על האמת ועל המשפט ועל חקי האלקים ותורותיו. ודבר זה מצינו בתורה בנביאים ובכתובים. כתוב בתורה (דברים יז, ט): 'ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט', וכתיב (שם טז, יח): 'שופטים ושוטרים תתן' - מלמד שהשוטרים מקבלין שכר כשופטים, ושכר אלו ואלו שקולים. בנביאים, דכתיב (שופטים ב, יח): 'והיה ה' עם השופט'. בכתובים, דכתיב (נחמיה יג, כה): 'ואריב עמם ואקללם'...

 

לכן, כשהקהל מסכימים יחד לעשות סייג וגדר לתורה, אין היחיד יכול להוציא עצמו מן הכלל לבטל דברי המרובים, לומר לא הסכמתי בהסכמה זו, אלא בטל יחיד במעוטו. והמרובין רשאין להשביע ולגזור ולפדות ולהפקיר ממונו ולעשות סייג לכל דבר.

 

ומצינו סמך לזה בכמה מקומות בתורה. מנין שאינו יכול להוציא עצמו מן הכלל? דכתיב (שם כט, יג): 'לא אתכם לבדכם', וכתיב (שם כט, יד): 'את אשר ישנו פה' וגו', וכתיב (שם כט, יז): 'פן יש בכם איש או אשה' וכו', וכתיב (שם כט, יח): 'והיה בשמעו את דברי האלה הזאת' וגו'.

 

בנביאים, דכתיב (יהושע ו, יז): 'והיתה העיר חרם'. ואע"פ שהחרימה יהושע שלא על פי הדבור, דכתיב (שם ז, י): 'קום לך למה זה אתה נופל על פניך' - אתה גרמת להם, ומצינו שהסכים הקב"ה על ידו ועל יד ישראל, דכתיב (שם ז, יג): 'חרם בקרבך ישראל', וכתוב (שם ז, יב): 'לא אוסיף להיות עוד עמכם אם לא תשמיד החרם מקרבך'. ואם כדברי המשיב, היה לו לעכן לומר ולטעון: לא הסכמתי בהסכמת החרם. אלא, לא כל הימנו.

 

ועוד מצינו בשאול דכתיב (שמואל א יד, כד): 'ויואל שאול את העם לאמר', וכתיב (שם יד, כז): 'ויהונתן לא שמע', וכתוב (שם יד, מד): 'מות תמות יהונתן'. ואם לא פדאוהו היה מת, דכתיב (שם יד, מה): 'ויפדו העם את יהונתן ולא מת'. ועוד מצינו באנשי יבש גלעד שנתחייבו כליה על שלא חשו לגזירה שגזרו עליהם אחיהם, דכתיב (שופטים כא, י): 'לכו והכיתם את יושבי יבש גלעד לפי חרב'.

 

(לנדר) [לנידוי] מנין שאין היחיד יכול לבטל דברי המרובין? דכתיב (שם ה, כג): 'אורו מרוז', ואמרינן: בארבע מאה שפורי שמתיה ברק. ועוד מצינו בר' אליעזר שלא התריס נגד חביריו בשעה שנדוהו, אלא נהג בעצמו נדוי, כדתניא: אותו היום הביאו כל טהרות שטהר רבי אליעזר ושרפום וכו'. וקל וחומר הוי: ומה רבי אליעזר, שהוא חכם שבחכמים וגדול שבגדולים, ובת קול הסכימה על ידו, קיבל עליו ולא התריס נגד חביריו, איניש דעלמא לא כל שכן?!

 

להפקיר ממון מנין? דכתיב (עזרא י, ח): 'כל אשר לא יבא לשלשת הימים' וכו', וכתיב: 'אלה ינחלו אליעזר הכהן' וגו'. וכי מה ענין ראשים אצל אבות? אלא לומר לך: מה אבות מנחילים לבניהם כל מה שירצו, אף ראשים מנחילים לעם כל מה שירצו.

 

הלכך, אין היחיד יכול להוציא עצמו מכלל צבור, ולא מבעיא בדבר שצריך לעשות סייג וגדר לתורה, אלא אפילו בדבר הרשות, כגון מס ושאר תקנות שמתקנים הקהל לעצמן, אין היחיד יכול לבטל ולהוציא עצמו מתקנתן, דתניא: רשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר הפועלים ולהסיע על קצתם. הלכך לא יעלה דבר זה על לב איש לעולם...

 

אשרי הדור שהקטנים נשמעין לגדולים, שאפילו סתירת זקנים בנין, שכן מצינו ברחבעם בן שלמה. והמקום יסכים על ידינו לעשות אמת ומשפט ושלום.

 

יהודה כהן בר רבי מאיר, אליעזר בר רבי יהודה.

 

תשובת מהר"ם מרוטנבורג (תשובות מיימוניות, ספר קנין, סימן כז)

ר' מאיר בר' ברוך מרוטנבורג, וורמיזא, ד"א תתקע"ה (1215) - כלא אנזיסהים שבאלזס, ה"א נ"ג (1293). מאחרוני בעלי התוספות. גדול דורו, שימש ברבנות ברוטנבורג.

 

על אשר שאלת... אם יש קטטה בין קהלכם ואינם יכולין להשוות דעתם לברר ראשים בהסכמת כולם, זה אומר בכה וזה אומר בכה, ומחמת חילוק לבם בטל התמיד ומדת הדין לוקה, ואין אמת ואין שלום בעיר ולא בכל המלכות והנגררים אחריהם - איך יעשו?

 

נראה בעיני, שיש להושיב כל בעלי בתים שנותנין מס, ויקבלו עליהם "ברכה", שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים ולתקנת העיר, וילכו אחרי הרוב, הן לברור ראשים, הן להעמיד חזנים, הן לתקן כיס של צדקה... כל צרכי הקהל יעשה על פיהם כאשר יאמרו. ואם ימאנו המיעוט ויעמדו מנגד מלעשות ככל הכתוב - יש כוח ביד הרוב או ביד מי שימנו הרוב עליהם לראשים להכריחם ולכופם, בין בדיני ישראל בין בדיני האומות, עד שיאמרו רוצים אנחנו.

 

שו"ת הרא"ש, כלל ו, סימן ה

רבנו אשר בר' יחיאל, מגדולי חכמי אשכנז שעבר לספרד, בסוף המאה השלוש עשרה ותחילת המאה הארבע עשרה לספה"נ. נפטר בשנת פ"ח (1328).

וששאלת: אם שנים או שלשה מהבינונים שבעיר יכולין להוציא עצמן מן ההסכמה שיעשו הקהל, או מגזרת חרם שיעשו על שום דבר.

 

דע, כי על עסק של רבים אמרה תורה: "אחרי רבים להטות". ועל כל ענין שהקהל מסכימים, הולכים אחר הרוב, והיחידים צריכים לקיים כל מה שיסכימו עליהם הרבים. דאם לא כן, לעולם לא יסכימו הקהל על שום דבר, אם יהיה כח ביחידים לבטל הסכמתם; לכן אמרה תורה, בכל דבר הסכמה של רבים: "אחרי רבים להטות".

 

שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן תשסט

ר' שלמה בן אברהם אבן אדרת, ברצלונה, ד"א, תתקצ"ה (1235) - ה"א, ע' (1310). גדול חכמי ישראל בספרד בדור שלאחר הרמב"ן. למד תורה מפי ר' יונה גירונדי והרמב"ן. מחיבוריו: שאלות ותשובות, חידושים על התלמוד, 'תורת הבית' על הלכות איסור והיתר, ו'עבודת הקודש' על הלכות מועדים.

עוד השיב שאין רשות ביד אדם להסתלק ולפטור עצמו מתקנת הקהל ולומר לא אכנס בתקנות וכיוצא בהן לפי שהיחידים משועבדים לרוב. וכמו שכל הקהלות משועבדות לבית דין הגדול או לנשיא כך כל יחיד ויחיד משועבד לצבור שבעירו.

 

שו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן רעט

שאלת: ראובן היה משתדל בתוך המדינה לבער עבירות וליסר העוברים. והיתה לו יד בחצר המלך, לבקש מאתו חותמות על זה. וקמו אנשים מבני המדינה, מקריאי העדה, והחרימו שלא יקח חותם על כך מאת המלך. וכונתם לבטל המצוה הזאת. הודיעני אם יש על ראובן להמנע מחמת החרם, כיון שהחרם הזה לבטל המצוה, ולפרוק עול? ועוד, שאפילו בשעת החרם, מיחו בידם מקצת בני אדם, חכמים וכשרים יותר מהם, ורבים יותר מהם, עם היות שאינם ממי שהקהל עושה מעשה על ידיהם. ועוד, שאחר מכאן, נקבצו מן הקהל קהל רב, והתירו אותו חרם. אלא שלא היה בהם איש מאותם שהחרימו ולא מאותן שהקהל מתנהג על פיהם.

 

תשובה: כל שרוב צבור נסכמים על דבר, ומחרימין, אסור לעבור על החרם שלהם ועל תקנותיהם, כי רוב הצבור, ככל הצבור. ומי שעובר על התקנות שהתקינו הרבים, ועל החרם שהסכימו עליו כל הצבור [נלכד ברשת החרם]. אבל אם מיעוטו של צבור [החרימו], אין הרוב חייב לנהוג על פי מיעוט.

 

ואפילו תקנו תקנות וגדרו גדרים למצוה, כל שלא קבלום הרוב, יכולים הם שאר הקהל לבטלם. דגרסינן בע"ז, פרק אין מעמידין (לו ע"א): אמר רב שמן בר אבא אמר רבי: ישבו רבותינו ובדקו על השמן, ולא פשט איסורו ברוב ישראל. וסמכו על דברי רבן שמעון בן גמליאל ועל דברי רבי אלעזר בר צדוק, שאין גוזרין גזרה על הצבור, אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה. ואמר רב אדא בר אהבה: מאי קראה? במארה אתם נארים, הגוי כולו. אי איכא הגוי כולו, אין; ואי לא, לא. וכל שכן אלו, [ש]אין חרמם לתקנה ולגדר, שהרוב יכולין לבטלו. וכל שכן אם היא לבטל המצוה, כמו שאמרת, שהיא גזרה שאי אפשר לרוב הצבור לקבלה. ואע"פ שעשאוה האנשים שרוב צרכי הצבור נעשין על ידיהם, תקנות הקהל נעשין על ידיהם, ולא פרוצותיהן. ואינן רשאין לפרוץ גדרי התורה, אלא אם כן יאמרו: יעשה הדבר על יד פלוני, ולא על יד פלוני; כי זה אפשר, אם יש תקנה יותר על יד השני מן הראשון. אבל אם אינו כן, וכל שכן [אם] אינו נעשה לא על יד הראשון, ולא על יד השני זולתו, לא! ושבועתם וחרמם, אינן. וכל שכן אם עמדו יותר חכמים וכשרים מן הראשונים, ויותר במנין אנשים, והתירוהו, שהתרתם התר. דהולכין בכל מקום אחר רוב חכמה ומנין.

 

שו"ת רבי אליהו מזרחי, סימן נג

רבי אליהו מזרחי, קושטא ר"י (1450) לערך - רפ"ו (1526). בשנת רנ"ח (1498) נתמנה לרב הראשי של קושטא, ולמעשה - של כל האימפריה התורכית-עותומנית. חיבר פירוש לפירוש רש"י על התורה, ושאלות ותשובות.

וששאלתם על אודות חלוף הדעות שנפלו בין הקהל, ונפרדו קצתם מתוך הקהל ונמצאו בידם הקדשות כל הקהל...

 

התשובה... וליכא למימר: דהא דגזרה התורה 'אחרי רבים', אינו אלא בשוין, דומיא דגזרת 'וקדשתו' דלגבי כהן, אבל היכא דאיכא בינייהו טובי הקהל, כולהו בטלי לגבייהו, כי היכי דבטלה קדושתו של כהן לגבי ת"ח, כדאמרינן (הוריות יג ע"א): ממזר ת"ח קודם לכהן גדול עם הארץ... הא ליתא, דאפילו אם תמצי לומר שיהיו כל חכמי הקהל וכל עשירי הקהלה בכלל אותו החלק המועט, ושיהיו נקראים בפי הכל טובי הקהל, עדיין אין הדבר תלוי אלא ביד רוב הקהל, לא בידם. דהא בירושלמי פרק שני דמגלה אמרו בהדיא, דז' מבני בית הכנסת כבני הכנסת, ז' מבני העיר כבני העיר; במה אנן קיימין? אי בשקבלום עליהם, אפילו יחיד נמי; ואי בשלא קבלו עליהם, אפילו כמה? אלא בסתם, שלא מיחו, אך לא אמרו שהם מתרצים, רק שעשו ז' טובי העיר בפרהסיא לפני כל הקהל ולא בצינעא, ולא מיחו בידם. והכי משמע נמי מלשנא דרבא דקאמר: אבל מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר. ופירוש 'במעמד אנשי העיר' - בפרהסיא, שעושין הדבר בפניהם ואין מוחה בידם. אבל אם יש מוחה בדבר, אז צריך שנלך אחרי הרוב, דלעולם בתר רוב דעות אזלינן.

 

שו"ת מהרי"ק, שורש קפ

ר' יוסף קולון, ק"ף (1420) - רמ"ד (1484). גדול רבני איטליה בדורו. למד אצל ר' יעקב הלוי מולין (מהרי"ל). כיהן ברבנות בערים שונות באיטליה.

...נתבקשתי זה לי קצת ימים לכתוב דעתי על אודות ההסכמות אשר עשו מקצת אנשי לומברדיאה שלא מדעת כולם, לפי מה שהוצע לפני...

 

אפילו היו שם רוב בעלי החניות, הלא כתב המרדכי בפרק קמא דבבא בתרא בשם רבנו תם...וגם כתב שם המרדכי, שרבינו יודא בר קלונימוס ורבינו משה בר מרדכי כתבו כעין דברי רבנו תם...

 

והרי לך בהדיא, דבעינן שיהיה מדעת כולם, אם לא בדבר שכבר נהגו בעיר מימי קדם, או דלהוי מגדר מילתא. ופשיטא דלא מקרי מגדר מילתא, אלא במילי דשמיא, שהדור פרוץ לעבור על דברי תורה, ורוצים לגדור גדר ולעשות סייג... וכי האי גוונא הוא דאומר מהר"ם שיש כח ביד בני העיר לעשות שלא מדעת כולן, רק מדעת רובן. אבל בענין אחר - לא, אם לא שכבר נהגו מימי קדם או שבאים להתנות מדעת כולן, כדכתוב שם...

 

וסוף דבר, לפי הנראה לע"ד דבר פשוט הוא, דאין כח ביד שום ראשי הקהל, וכל שכן ראשי הקהילה, לחדש שום הסכמה חדשה מדעתם מבלי רשות כולם, או מבלי שיתמנו מאת כולם להנהיג הקהל או הקהילות. ולא מבעיא לדברי רבינו תם והנמשכים אחריו, דהיינו ר' יהודה בר קלונימוס ורבינו משה בר מרדכי ורבינו מאיר, אלא אפילו לרבי אבי"ה החולק על דברי רבינו תם, מכל מקום בעינן שיתבררו מתחילה מאת הקהל להנהיג הקהל, ולא שיטלו שררה מעצמן להנהיג בלא הסכמת כולם, כדמוכח בהדיא שם גבי ראשי הקהל שהסכימו שלא לקבל שבועה משום אדם ורצו להטיל על פי החרם כו'. על זה השיב רבי אבי"ה, וז"ל: אם הובררו טובי העיר מתחילה להנהיג קהלם בכל דבר, מה שעשו עשוי בתקנת הקהל, ואפילו יחיד שבדורו, דיפתח בדורו כו'. והרי לך בהדיא, שצריך שיתבררו מתחילה מאת הקהל, וגם אין כח בידם לעשות כי אם דבר שהוא תקנת הקהל.

 

שו"ת המבי"ט, חלק א, סימן שז

ר' משה מטראני, ר"ס (1500) - ש"ם (1580). מגדולי חכמי ארץ ישראל. רב בצפת.

קהילות עיר אחת עשו הסכמה, שכל מי שבא לעיר ונולד הוא ואביו באיטלייא, אע"פ שאבי אביו בא מפורטוגאל או קשטילייא או אראגון או מלכות אחר, ילך לקהל איטלייא; ואם אביו נולד במלכות אחד מן המלכיות הנז', אע"פ שנולד הוא במלכות איטלייא, לא ילך אלא בקהל של לשון בני מלכותו. וכן בשאר לשונות הגוים. ובשעה שחידשו הסכמה זו, מיחו בה בני קהל אראגון, ואמרו שאינו מן הדין שילך לאיטלייאנוש מי שהוא ידוע שהוא אראגונש או מלכות אחרת מפני שנולד הוא ואביו באיטלייא. עוד טענו, שקהל אחד מן הקהלות נתפשר קודם ההסכמה עם קהל איטלייה, שאם יבואו מאיטלייה אנשים שנולדו הם ואביהם באיטלייא, שלא יכופו אותם על הסכמה זו. ומפני פשרה זו, שלא נכנסו הם בהסכמה, הודו הם בהסכמה, שאם הם היו מוחים, הוא ידוע שלא היתה מתקיימת הסכמה זה בין ממוני הקהלות יצ"ו. ילמדנו רבינו, אם יתחייבו בני קהל אראגון להיותם שומרים הסכמה זו או לאו.

 

תשובה. על ההיא בריתא דרשאין בני העיר להסיע על קיצותן, הביא המרדכי ז"ל פ"ק דבתרא סברת ר"ת ז"ל ואחרים... וכ"ש במקום דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי, אם לא הסכימו כולם לדעת אחד מתחילה בשעת הסכמה...

 

והכא בנדון דידן, אַרַגון הוא קהל וב"ד בפני עצמו, ואיכא להו פסידא בדבר זה, שאם יבוא אחד מבני לשונם שנולד הוא ואביו באיטלייא, ומכח ההסכמה ילך בקהל איטלייא, הרי יש להם פסידא במה שהיה מתנדב צדקה לעניי קהלם ומעות לת"ת וכיוצא במצות אלו, אשר הן מיוחדות לקהל שמתפלל בו האדם, ואין חלק לקהלות אחרות בזה, וקהל איטלייא היה לו רווחא בזה מכח ההסכמה. ולא תימא השתא אית להו פסידא לקהל איטלייא, שאינו בא בקהלם דהא בלאו ההסכמה לא היה בא לקהלם, כיון שהוא מלשון אחרת, אף על פי שנולד הוא ואביו באיטלייא. וא"כ בהסכמה זו, אם היתה מתקיימת, היתה רווחא לקהל איטלייא ופסידא לקהל אראגון. וכיון שקהל ארגון לא נתרצו מתחילה בהסכמה זו, אדרבה מיחו בה, אינם יכולים להכריחם בקיומה.

 

ולא תימא דלקהל איטלייא איכא נמי פסידא בהסכמה זו, אם יבא פה שום איטלייאנו שנולד הוא ואביו בארץ אחרת, וילך לקהל אחר, דאני אומר דלא חשיבא פסידא זו לקהל איטלייא מצד ההסכמה לגבי ק"ק ארגון, שאם זה האיטלייאנו נולד הוא ואביו באשכנז, אין לו לקהל אראגון בזה לא פסידא ולא רווחא, והפסידא והרווחא הוא בין קהל איטלייא לקהל אשכנזים, אבל בין קהל איטלייא לארגון הוא ידוע כי לעולם לא יבא שום איטלייאנו שהלך לארגון ונולד שם הוא ואביו, כי אין שם יהודים בארגון זה שבעים שנה, ואנו בטוחים שלא יאהל עוד שם יהודי, כי הא-ל יתברך הוא מקבץ נדחי עמו ישראל לא"י בזמן קרוב.

 

ואפילו לגבי קהל איטלייא ואשכנז נראה לי דלעולם איכא פסידא לקהל אשכנז ורווחא לקהל איטלייא בהסכמה זו, כי הוא ידוע כי הוא מצוי לאשכנזים לבוא לדור לארץ איטלייא לעלות לא"י, ואינו מצוי כלל לשום איטלייא ללכת לדור באשכנז...

 

ואם כן, הסכמה זו בטלה לגבי קהל ארגון, ואין כח ביד הקהלות האחרות להכריחם שיקיימו אותה. ומי שיבוא מאיטלייא, אעפ"י שנולד הוא ואביו שם, כיון שאם אביו בא מארץ ארגון, נקרא מלשון ארגון, וילך לקהל אראגון כפי המנהג שכל אחד הולך לקהל מבני לשונו ולא לקהל אחר. נאם המבי"ט.

 

שו"ת חתם סופר, חושן משפט, סימן קטז

ר' משה סופר, פרנקפורט, תקכ"ג (1762) - פרשבורג, ת"ר (1840). מגדולי הפוסקים במאה התשע-עשרה ומנהיג יהודי הונגריה. נולד והתחנך בפראנקפורט, נתמנה לרב בדרזניץ (מוראביה), מטרסדורף ופרשבורג. הקים בה ישיבה גדולה. חיבוריו: שו"ת, חידושים על הש"ס, דרשות ופירושים על התורה.

...כבר נהגי בכל גלילות הללו למיזל בתר רובא בכל ענינים כאלו. ואם נמתין עד שיסכימו כולם - לא ייגמר שום ענין, ויהיה השחתת הכלל. ומהאי טעמא נראה לי דגם לרבנו תם, דסבירא ליה דאינם יכולים להסיע על קיצתם אלא כשהסכימו כולם מתחלה, מכל מקום היינו מדינא, אבל מודה הוא ממנהגא דהרוב כופין היחיד לעשות כמו שהם אומרים. והן הנה דברי הרמ"א שכתב בשולחן ערוך חושן משפט, סי' ב, וז"ל: וכן נוהגין בכל מקום, שטובי העיר בעירן כב"ד הגדול וכו' אעפ"י שיש חולקין וכו' מכל מקום הולכין אחר מנהג העיר וכו'. רצונו לומר כן לדעת רבנו תם נמי מודה שהולכים אחר מנהג העיר.

 

שו"ת זקן אהרן, מהדורא תנינא, אורח חיים, סימן קכט

רבי אהרן וולקין, תרכ"ה (1865) - תש"ב (1942). רבן של הערים פינסק וקרלין. מחיבוריו: 'בית אהרן' על מסכתות מהתלמוד, 'חושן אהרן' על שולחן ערוך חושן משפט, ושו"ת 'זקן אהרן.

...דהנה המרדכי בפרק קמא דבבא בתרא הביא שני לשונות בשם רבינו תם בהא דתניא רשאין בני העיר להתנות ולהסיע על קיצתן, והך בני העיר פירש רבנו תם דאין הכוונה כל אנשי העיר, דא"כ פשיטא, אלא הכוונה טובי העיר, ופירש ר"מ הטעם, דטובי העיר בעירן שנבררו הוויין כגדולי הדור, וכמו שגדולי הדור הפקרן הפקר, הכי נמי טובי העיר. ע"כ. ומבואר מדבריו, דלמה שפי' דאנשי העיר דנקיט בברייתא היינו טובי העיר, והוקשה לו מי נתן כח לטובי העיר להתנות על השערים, דהא בהכי איכא רווחא להאי ופסידא להאי, וההפסד הוא בע"כ מדין הפקר, שמפקירים ממון של זה ונותנים לזה, והא אין כח להפקיר אלא לב"ד הגדול, על זה הביא בשם הר"מ דטובי העיר במקום שנבררו שווים לב"ד הגדול. זהו לשון הא' שבמרדכי ע"ש רבנו תם. ושוב הביא המרדכי שמצא לשון אחר בשם ר"ת היפך גמור מזה, וז"ל...

 

ועיין בתשובות מוהר"ם אלשיך סי' נ"ז, דשני לשונות הללו של ר"ת פליגי בזה, לשון ראשון מפרש דרשאין בני העיר האמור בברייתא קאי גם על להתנות, שיש כח ביד טובי העיר להתנות מתחלה על שערים אע"ג דאיכא פסידא להאי ורווחא להאי, אפילו הכי יש להם כח על זה כמו שיש כח לב"ד הגדול ומטעם הפקר ב"ד אתינן עלה, וללשון אחרון דר"ת אין כח ביד טובי העיר להתנות על השערים וכיו"ב אם לא מדעת כל אנשי העיר, ומאי דקאמר רשאין בני העיר אלהסיע על קיצתן קאי, היכי דכבר הסכימו כל בני העיר ואח"כ עבר אחד מהן, רשאים טובי העיר להכריחו בקנסים. וללשון זה אין הטעם דטובי העיר משום הפקר ב"ד, דאי משום הפקר ב"ד לא היה צורך להסכמת אנשי עיר על כל דבר תקנה חדשה, דכיון שקיבלום עליהם לטובי העיר נעשו כב"ד שיכולים שוב להפקיר, אלא הטעם דכיון שאנשי העיר מסכימים נמצא שאין טובי העיר עושים כלום אלא הקהל גופייהו הם העושים, ופשיטא דכל אחד יכול לחייב עצמו בכל מה שירצה, וכמו מתנה שומר חינם להיות כשומר שכר, והחיוב הוא מטעם התחייבות שנתחייבו מעצמם לזה.

 

ומה שדחק ללשון זה האחרון לכנוס בפרצה דחוקה כזו, להפריד בין הדבקים, דרשאין בני העיר לא קאי על "להתנות" הסמוך לה אלא א"להסיע" דלבתרה, ולמה לא ניחא ליה כלשון ראשון, דרשאין גם על להתנות מחדש קאי ומטעם הפקר ב"ד כמו גדולי הדור? יש לומר, משום דלשון זה סובר דאפילו טובי העיר שנתמנו מדעת כולם אין כחם יפה כב"ד הגדול, וכפשטא דש"ס בגיטין, דדוקא בי דינא דר' אמי ור' אסי אלימי לאפקועי ממונא אבל לא טובי העיר. וגדולה מזו כתב המוהרי"ק בשורש ראשון, דאפילו רבנים גדולים אין כחם יפה לתקן בנתינת מס חדש היכי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי. ולדעה וללשון ראשון צ"ל דלשון "בי דינא דר' אמי ור' אסי", האמור בש"ס, לאו דוקא הוא, אלא כל בי דינא קבוע באתריה יכולים להפקיע ולהפקיר. אכן לשון שני סובר כפשטא דש"ס דדוקא בי דינא דר' אמי ור' אסי אלימי לאפקועי ממונא, אבל טובי העיר אינם יכולים להפקיע ממון, ולכן לא יכול לפרש מטעם הפקר ב"ד, אלא שדוקא כשהסכימו בפירוש מתחלה, ומשום שבכהאי גוונא לא טובי העיר הם העושים אלא אנשי הקהלה גופייהו הם העושים, ואדם בשלו יכול לעשות הכל...

 

היוצא מכל האמור, דפרנס שנבחר סתם, אם יש לו איזה שררות ויפוי כח להטיל מס חדש - במחלוקת שנויה, בפלוגתא דהנהו שתי דיעות שבמרדכי שהבאתי, לדעה ראשונה, שסובר דהכח שיש ביד טובי העיר הוא משום דכיון שנתמנו לטובי העיר כחם יפה כגדולי הדור ויכולים להטיל מסים חדשים מעצמם בלא הסכמת אנשי הקהלה ומטעם הפקר ב"ד, שפיר חשיב מינוי הזה לשררות, דמיד שנתמנה ניתן לו כח לעשות מעצמו מה שירצה ולהפקיע ממון חבירו. אכן לדעה השניה דאין כח טובי העיר שוה לב"ד, ומעצמם בלא הסכמת הקהל אינם יכולים לעשות כלום, ולא מהני עשייתם אלא בהסכמת הקהל, דאז מהני עשייתם לא מצד שכחם יפה אלא מפני הסכמת הקהל, דהקהל גופייהו הם העושים ומצד קנין מהני, נמצא שאין נותנים לו שום שררות, דלא הם העושים אלא הקהל וכמ"ש.

 

ג. החלטת רוב הנוגדת את הצדק

שמות, פרק כג, פסוק ב

לֹא תהיה אחרי רבים לרעות ולא תענה על רִב לנטות אחרי רבים להטות.

 

רש"י, שם

...לא תהיה אחרי רבים לרעת - אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם הנני נוטה אחריהם. ולא תענה על ריב לנטות וגו' - ואם ישאלך הנדון על אותו המשפט, אל תעננו על הריב דבר הנוטה אחרי אותן רבים להטות את המשפט מאמיתו, אלא אמור את המשפט כאשר הוא, וקולר יהא תלוי בצואר הרבים.

 

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כו, עמוד א

מאי קשר רשעים? שבנא הוה דריש בתליסר רבוותא, חזקיה הוה דריש בחד סר רבוותא. כי אתא סנחריב וצר עלה דירושלים, כתב שבנא פתקא, שדא בגירא: שבנא וסיעתו - השלימו, חזקיה וסיעתו לא השלימו. שנאמר (תהלים יא): 'כי הנה הרשעים ידרכון קשת כוננו חצם על יתר'. הוה קא מסתפי חזקיה, אמר: דילמא חס ושלום נטיה דעתיה דקודשא בריך הוא בתר רובא, כיון דרובא מימסרי - אינהו נמי מימסרי. בא נביא ואמר לו (ישעיהו ח): 'לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר'. כלומר: קשר רשעים הוא, וקשר רשעים אינו מן המנין.

 

רש"י, שם

שבנא - ממונה על ביתו של חזקיהו מלך יהודה.

השלימו - לעובדך.

ידרכון קשת כוננו חצם וגו' - על שם שעל ידי החץ הוא מבקש להמית את אדוניו בלשון הרע הכתוב שם.

לא תאמרון קשר - אל תחשוב בדעתך חזקיהו, שיהא מניינו של שבנא מנין, ליחשב רוב.

 

שו"ת הרשב"א, חלק ה, סימן קעח

שאלת: ראובן הדר בינינו, הוא וביתו, וממונו בעיר אחרת, שאינו מן המקומות הפורעים מס ממנו, ולא מן המקומות שתחת אדוני הארץ שלנו. והקהל תובעין אותו שיפרע מס עמנו מכל אשר לו, בין בעיר, בין בשאר המקומות. והוא טוען דאין עליו לפרוע עמנו על הממון שיש לו במקום אחר, מאחר שהוא פורע שם באותו מקום, אשר ממונו הוא שם...

 

תשובה: נראה לי שורת הדין, דאין פורעין מס בשום מקום על ממון הקבוע לאדם שיש לו במקום אחר...

 

והטענה שאמרת, דיש לקהל לעשות חוקים ודינים בדבר זה - נראה לי, שאין זה אלא גזל, ואין יכולין להתנות על הגזלות. ומכל מקום, אם התנו כל בני העיר בכך, וקבלו עליהם כל הקהל, תנאם מועיל לאותם שבאו באותו תנאי, ולבאים אחריהם. אבל אם היה אחד בעיר שלא רצה באותו תנאי - אינו בכלל תנאם, שלא כל כמינו של קהל לגזול את ממונו של זה, וליקח אותו לעצמן.

 

שו"ת הריב"ש, סימן תעז

ר' יצחק בר ששת, פ"ו (1326) - קס"ח (1407). נולד בברצלונה, ועקב רדיפות שנת קנ"א נמלט לאלג'יר ונתמנה שם לרב.

...אמנם, כל קהל וקהל עושין תקנות וחקים לעצמן בענייני המסים והחובות, וכל שהסכימו בהן הקהל, הולכין אחר הסכמתן, שהרי התנו, ותנאי שבממון הוא. אמנם, אין הקהל יכולין לעשות חק או תקנה שלא כדין כנגד שום יחיד מן הקהל, אלא אם כן הסכים הוא עמהם, לפי שאין הקהל יכולין להתנות לגזול אחרים...

 

שו"ת מהר"ח אור זרוע, סימן רכב

שלשה תרכוסי בסיסי רגלי העולם, שריגים שרידים מחודדין עמודים, אתיקים ותיקין רבותינו במגנצא, המה מורינו ה"ר יהודה וה"ר משה וה"ר ברוך. נחנו אשר על החתום באנו לשאול פי רבותינו, כי ראובן תקף את הקהל לדין ובררו להם אפטרופא אחד. והנה ראובן טוען: הקהל שאלו מני ליתן להם מס כאשר נתנו למלך ממון הרבה. ואמרתי להם: אנכי אשבע שאין לי ממון שאתן להם. ולא רצו לקבל שבועתי, אך אמרו: כך וכך ממון יש לך ליתן, ולא נקח פחות וגם לא נקבל שבועתך. והיה לי משכון של ההגמון כי מעט כסף של ילדי היה בידי. ואמרו לעבד ההגמון ליקח המשכון. ונכנס בחדרי ולקח משכונות אחרים עם אותו המשכון. והשיב האפטרופא: הקהל באו ביחד ואמרו לא נניח לשום אדם לישבע כי רובם ישבעו. אך לפי הממון שנתנו אשתקד ע"פ החרם, יתנו עתה כך וכך מן הזקוק. כי אין תקנתם להניח לבעלי בתים לישבע. כן באו יחד ראשי הקהל ובררו שלשה על פי החרם לומר לכל בעל הבית כפי הנראה להם: תן כך וכך זקוק. ועוד הנה ראובן זה הודה בפני חשובי הקהל כי ששה זקוקים יש לו. וכן העידו חשובי הקהל. ורשאין בני העיר לעשות בצורך השעה מלהשביע כל אדם. אך זה עשו כדין כפי הודאתו, ואיני חפץ לטעון טענה יותר, כי רשאין בני העיר לעשות בכל תקנתם כחפצם. אך אומר לכם כי הקהל אמרו לראובן זה: החזר להגמון משכונו; אם מן הדין תפטר, נפרע לך, ואם לאו, יהיה במס שלך. ולא רצה, ולקח לו ההגמון. ומ"מ הוא הודה בפני הקהל שיש לו ו' זקוקים. וראובן משיב: והלא רציתי לישבע שאין לי, וכן עדיין אשבע; ואני כך אמרתי, שאם היה לי ו' זקוקים, כי אתן מחצה ג' זקוקים שאתם שואלים ממני, א"כ במה אפרנס בני. והביא עדים שהקהל רצו לקבל שבועה ממקצת מן הקהל, אלא שנתפשרו שנתנו מה שקצבו עליהם. ועתה צועק ראובן: למה לא קבלו שבועתי? או עדיין אשבע על פי הדברים האלה. הורונו רבותינו המשפט בראיותיכם כי מפיכם אנו חיים. אליעזר הקטן ברבי יהודה, קלונימוס בר' גרשם, מרדכי בר' יוסף.

 

תשובה. שלושה אלה בני נח, נוחים לשמים ולבריות. דורשים אתים וגמים חורתים, כריתים ופליתים, שמעתיים סוכותיים יודעי בינה לעתים, באתם לתהות בנו, והננו נבעתים מפני שאלתכם ששאלתנו. ולא יכולנו לדקדק ולעיין כל הצורך, כי השליח לא רצה לעכב הנה. ולכאורה נראה לנו על ראובן שתקף את הקהל לדין על שלא הניחוהו לשבע, והלכו ואמרו לעבדי ההגמון ליקח המשכון כו' - נראה לנו שהדין עם ראובן. דהא דאמרינן הפקר ב"ד הפקר, זהו כשגוזרין דבר על האדם שהוא יכול לקיים, ואם הוא במרד ובמעל, מפקירים נכסיו, כדאמר בהגוזל בתרא (קיז, א) ובמועד קטן, דומיא דכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת הזקנים והשרים יחרם כל רכושו. אבל אם יארעו אונס, חלילה להפקיר נכסיו, דאונס רחמנא פטריה. וכ"ש הכא, שגוזרים ומחייבים אדם לתת מה שאין לו. דאטו רבים גזלנים נינהו חלילה? כדאמר בב"ב פרק המוכר פירות (ק, א): ולר' אליעזר רבים גזלנים ננהו, בתמיה? ומתוך דבריכם הבינו שהקהל לא גזרו על שום אדם לתת, כי אם משלו המיוחד לו ולא משל אחרים. וא"כ למה נחייב את ראובן לתת מה שאין לו? והא דאמרינן בהשותפין (ח, ב) רשאין בני העיר להסיע על קיצתן - זהו נמי בדבר שהוא תקנת הצבור ויש בידם לקיים הדבר. ואי איכא אדם חשוב, לאו כל כמיניהו להתנות ולהסיע בלא דעתו, כדאמר התם גבי הנהו טבחי...

 

וכ"ש הכא, שלא יועיל מה שגוזרין על האדם לעשות ולתת מה שאין בידו. והא דאמר (ב"ב ס, ב) אין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן יכולין רוב הציבור לעמוד בה, ומשמע, הא אם יכולין רוב הציבור לעמוד בה, גוזרין אפילו על המיעוט שאין יכולין לעמוד בה? י"ל דההיא לא מיירי להוציא ממון מיד אדם. אבל להוציא ממון כי הכא - לא. ועוד, שצווח כנגדם ואומר: איני יכול לכנוס בגזרתם. ועוד, דהכא בעובדא דקמן, אין שום אדם יוכל לעמוד שיתן מה שאין לו.

 

ומה שחל החרם על יונתן בן שאול והוצרכו לפדותו אעפ"י שלא שמע החרם ולא ידע ולא קבל עליו? י"ל שאני התם, דאנן סהדי אילו היה שם היה מקבלה. ומהא דאמר בגיטין פרק השולח (לו, ב): כי תיקן הלל לדרי עלמא כגון בי דינא דר' אמי ורב אסי דאלימי לאפקועי ממונא, אבל כ"ע לא - אין להביא ראיה משם לפירוש ר"ת זצ"ל שפסק אין הלכה כך. ועוד, דהתם מיירי לענין פרוזבל לאפקועי ממונא לכ"ע אפילו חוץ לעירם, הילכך בעינן בי דינא דומיא דרב אמי ורב אסי. אבל במקום שאין גוזרין כי אם על בני עירם, לא דמי להתם...

 

ודאי אם ראובן גברא דאמיד הוא, והקהל עשו תקנה שלא לקבל שבועות מפני תקנת הקהל, יתכן לכוף את ראובן לתקנתם. אבל אי לא אמיד, למה ירדפוהו בחנם, לקונסו ממה שאין בידו? השתא מדידהו יהבינן ליה להחיותו ואת בניו עמו, איך יקחו ממנו? ואם אינו חשוד על השבועה, למה לא ישבע ויפטר, מאחר שצוח מתחלה ועד סוף? ועוד, שהקהל רצו לקבל שבועה מאחרים, ולמה יגרע מהם? ואפילו אם יש להטות הדברים על פי ההלכות לחובתו של ראובן, מאחר שהוא דחוק טוב הוא להקהל ליכנס עמו לפנים משורת הדין. ועל זה נאמר 'למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור', כדאמר שלהי השוכר את האומנים כה"ג. ושלום לכם עשרת מונים.

 

יהודה ב"ר קלונימוס, משה ב"ר מרדכי, ברוך ב"ר שמואל.

 

ד. תקנה המיועדת לאדם מסוים בלבד

שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה, סימן קכז

בהיות שזה ימים רבים שעברו, והחזיקה דונא אישטריליא, אלמנת ר' יצחק שמריה ז"ל, בבתים הסמוכים לבתיה אשר היא דרה שם, שהם הבתים של הבאילי, ובהיות ששום יהודי לא יוכל לשכור הבתים ההם מפני שהחזקה היא מהאלמנה הנ"ל ומן יתומים, על זה, כדי להועיל ליתומות בנות האלמנה הנ"ל, הסכמנו פרנסי הב' ק"ק עם שאר יחידי סגולה, שלא יוכל שום אדם לקנות הבתים מהערל בעל הבתים או מהתוגר בשום זמן, אלא דונא אישטריליא או באי כחה יוכלו לקנות מולקיי הבתים, ולא שום יהודי אחר. אמנם מי שיקנו החזקה מדונא אישטריליא הנ"ל, הוא יוכל לקנות הבתים ר"ל המולקי, ולא שום אחר. וזה קיימנו בחומרת הסכמה, לתועלת היתומות בנות האלמנה עכ"ל. והעובר על זה ישכנו נח"ש. ולקיים כל הנ"ל, כתבנו עדות זה וחתמנו שמותינו כאן, היום יום ד' כ"ג לח' אייר שנת הש"ל ליצירה...

 

אמת יהגה חכי, כי לא ידעתי כוָנת השואל, על מה נסתפק. והוא (כתב) [כתם] שאינו יודע לישאל, שׂם בידי כתב זה. וחילה פני לכתוב שורותים שתים שלש, ולא הועיל דברי אליו לומר מה תבקש. ומ"מ לרוב הפצרתו אמרתי ויהי מה, ארוצה לחזקת אלמנה ויתומיה. ואען ואומר, שאם אמת כתב מהררי"ק ז"ל שרש ק"פ, וז"ל סוף דבר לפי הנראה לע"ד דבר פשוט הוא דאין כח ביד שום ראשי הקהל לחדש שום הסכמה חדשה מדעתם מבלי רשות כולם, או מבלי שיתמנו מאת כולם להנהיג הקהל או הקהלות כו', עד: והרי לך בהדיא שצריך שיתבררו תחלה מאת הקהל, וגם אין כח בידם לעשות כי אם דבר שהוא תקנת הקהל. ומתוך דבריו אלה, יעלה בדעת בן אדם לומר שאין כח אפילו בראשי הקהל, שאפילו שנתמנו מתחלה להנהיג הקהל, לעשות הסכמה זאת, כיון שאינה תקנה לקהל בכלל, כי אם לאלמנה ויתומים. וא"כ אינם מחוייבים יחיד או יחידים לקיים הסכמתם.

 

ומכל מקום, אני אומר שכבר לשעבר זה לי ימים רבים כתבתי כי יש מערכה מול מערכה, אם יכולים הרוב לכוף את המיעוט לקיים הסכמתם אפילו בדבר דליכא משום מגדר מלתא, אלא דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי. אלו אומרים אִין ואלו אומרים לא. והארכתי הרבה כפי השגת ידי. ודעתי נוטה, דהיכא דאיכא חרם, חייב כל יחיד או יחידים חייבים לקיים גזרת רבים, וכמ"ש הרשב"א ז"ל גדול הפוסקים, שרוב כל בני עיר ועיר אצל יחיד כב"ד אצל כל ישראל, ואם גזרו הם, גזרתם קיימת, והעובר על חרם שלהם ענוש יענש, כדכתיב 'במארה אתם נארים' כו' ע"כ.

 

אמנם כל זה נראה שהוא על התנאי שאמר, שכן נראה ג"כ מדבריו, שכתב ז"ל: דעתי הוא שהצבור יכולים להכריח היחיד להיות בהסכמתם בכל ענין שיהיה תיקון הקהל, ואפילו צווחי כו', אבל אם ההסכמה אינה לתיקון הקהל כנידון דידן, נראה ודאי שאפילו יחיד יכול למחות.

 

ה. החלטה הנגועה בשוחד או בניגוד עניינים

רמ"א, חושן משפט, סימן קסג, סעיף א

כל צרכי צבור שאינן יכולין להשוות עצמו, יש להושיב כל בעלי בתים הנותנים מס ויקבלו עליהם שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים, וילכו אחר הרוב. ואם המעוט ימאנו, הרוב יכולין לכוף אותן אפילו בדיני גוים, ולהוציא ממון על זה, והם צריכין לתת חלקם. והמסרב מלומר דעתו על פי החרם, בטלה דעתו ואזלינן בתר רוב הנשארים האומרים דעתן (תשובת מוהר"ם ספר קנין סימן כ"ז והגהת מיימוניות פי"א דתפלה).

 

שו"ת חתם סופר, חושן משפט, סימן קס

אנשי ק"ק פלונית התאספו יחד בני הקהלה לקבל עליהם רב ומורה. והיו מסכימים על ד' רבנים ליתנום אל תוך הקלפי, ומי שיעלה מהם ראשון, יחזרו וישאלו לאנשי הק"ק. אם ירבו המתרצים בו על הממאנים, הרי הוא הרב. ואם לאו, יקחו שני מן הקלפי, ויעשו עמו כמנהג הראשון, וכן בשלישי ורביעי. והנה הרוב מאנו במי שעלה ראשון, וכן בשני, והשלישי זכה עפ"י רוב הדיעות. אחר איזה ימים היה קול המון סוער כי הרבה מאנשי הק"ק קבלו שוחד ממון מקרובי הרב ההוא כדי למנותו עליהם. אחרי זה נמצא כתב מחותם מאחד מאנשי הק"ק ששלח לאחיו הדר בעירו של הרב, ויען כי הרגישו אנשי הקהל שימצאו בו דבר סתר מהנ"ל, פתחוהו ומצאו כתוב בו שזה מבקש מאחיו שבעיר הרב שקיבל עבורו חלקו המגיעו משוחד קבלת הרב, ושגם יהיה זהיר לשלח חלק כל אחד ואחד כפי הנאמר להם, דאי לאו הכי לא יהיה רב שם, כי אדעתא דהכי הסכימו עליהם מעיקרא. ואז נועדו אנשי הקהל ובאו לפניי בקובלנא, לומר: מעתה לא יחפוצו בהרב המקובל עליהם הנ"ל, כי היה הכל בפסלנות. ועל ידי זה מתגבר המחלוקת, ויחלק העם לחצי. ועודני עומד לשום דמי מלחמה בשלום, להתפשר מפני כבוד התורה ומפני השלום.

 

איברא, בעיקר הדין נראה בודאי, אם המצא ימצאו ב' עדים כשרים שאינם מבני הק"ק ולא מקרוביהם ולא מקרובי הרב, שיעידו שמאנשי הק"ק קבלו שוחד על הנ"ל, א"כ פשוט כביעי בכותחא דהקבלה ההיא שע"י אותו המינוי בטלה מעיקרא, שהרי היו צריכים לומר דיעותם לשם שמים, כמ"ש רמ"א בהגה' ראש סי' קסג בחו"מ, והם אמרו ע"י שוחד, שהוא חד ומעוור עיניהם. לא מיבעיא בקבלת הרב ההוא, אלא נמי במה שמיאנו בראשונים היה הכל שלא לשם שמים, ורק היה בצעם בראש כולם. ואפילו אם יהיו מקבלי השוחד מעטים, וישארו לו רוב דעות שלא קבלו שוחד, מכל מקום הם יאמרו: מפני שכבר מאנתם בראשונים, על כרחנו היינו מתרצים בזה השלישי. ועל כן בטל כל המעשה ההוא. ואפילו הנוטל שכר לדון דיניו בטלים, משום קנס דרבנן, מכל שכן מי שלקח שוחד, שבטל אפילו מן התורה. וז"ל רמ"א סוף סי' לז: טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים, הרי הם כדיינים, ואסור להושיב ביניהם מי שפסול לדין משום רשעה...

 

אמנם אותם המקבלים שוחד לא יבואו לתוך האסיפה כלל, אפילו אחר שהחזירו השוחד ויקבלו עליהם באלה ושבועה שלא יקבלו תו שום שוחד עבור זה – מכל מקום לא יבואו אל המינוי הזה כלל, ואפשר אפילו לעולם פסולים להתמניות עד שישובו בתשובה, אבל למינוי זה פסולים לעולם. דכיון שכבר נתקרב דעתם אצלו, לא יחזרו בהם, והוה להו נוגעים בדבר לעולם. ועיין היטב ב[שולחן ערוך, חושן משפט] סי' ט' בכל פרטיו, מבואר אפילו לא קבל הדורון, מכל מקום אינו ראוי להיות דיין מפני שנתקרב דעתו, ולא מהני בזה סילוק. ופשוט הוא. ואפשר אפילו אם הם הרוב, לא מצי למימר: נהי מקובלנא שוחדא, מכל מקום איך יקבלו המעוט לרב ומורה עלינו על כרחנו את מי שאין אנו חפצים בו? יש לומר, דהא על כל פנים כבר הסכימו כולם על אחד מד' אלו שהניחו אל הקלפי, ואין כאן הפסד כל כך. והעיקר שאי אפשר בלאו הכי. והכי דיינינן להו ולכל אלמי דכוותיהו.

 

כל זה אי איכא כאן עדים כשרים על זה. אבל זולת זה, לא יפסיד הרב מינוייו על שום פנים. ואפילו יודו המקבלים וגם קרוביו הנותנים, מכל מקום לאו כל כמינייהו להפסידו בעדותן. אלא שבזה צריכים הם המקבלים לחזור ולשלם להנותנים השוחד שקבלו, שהרי הודו שקבלו שוחד. אע"ג דאין אדם משים עצמו רשע, מכל מקום פלגינן דיבורייהו שקבלו מהם מעות, פקדון או הלואה, וצריכים להחזיר. ואם יכפרו המקבלים, יוכלו בני משפחתו הנותנים להטיל עליהם היסת בטענת ברי שלהם. ובכל זאת לא יפסיד הרב. ואפילו האגרת הנ"ל שמצאו חתום, וכתוב בו בסתר שקבלו שוחד, לאו כל כמינייהו להפסידו עבור זה. מיהו אנשי הקהלה יוכלו להטיל חרם סתם על מי שיודע בעצמו שנתמנה ע"י שוחד ונוהג שררה עליהם.

 

כל זה נלע"ד פשוט מאוד. ולא הוצרכתי להביא ראיות על כל פרט, כי פשוט הוא. ומכל מקום, במה שפתחו חותם האגרת, עברו על חרם התקנות שבסוף תשובות מהר"מ דפוס פראג, והובא בקיצור בבאר הגולה בי"ד סס"י של"ד ע"ש.

 

הלא כה דברי, החותם פה ק"ק מטרסדורף, נגהי ליום עש"ק פ' ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה. משה"ק סופר מפפד"מ.

 

שו"ת מהר"י בן לב, חלק ב, סימן עב

ר' יוסף בן לב, ר"ס (1500) לערך - ש"ם (1580) לערך. מגדולי חכמי ההלכה בטורקיה. כיהן ברבנות בקושטא וגם בסאלוניקי.

...ועוד מטעמא אחריתי שנזכר בשאלה שהסכמה הזאת נעשתה בשעת מחלוקת וקטטה, וכמה דברים שנזכרו בשאלה, שתקנוה להנאתם וכבודם ותועלתם. וגדולה מזאת כתב הרא"ם ז"ל בפסקיו, בפסק הקראים בסוף הפסק, יעויין שם, והביא ראיות לדבריו ז"ל שחרמות כיוצא באלה אין להם לא כח חרם ולא כח תקנה...

 

ו. הגבלה על חופש התנועה וחופש ההתאגדות

שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה, סימן צז

שאלה על בית הכנסת שבנתה הגברת מרת גראשייא נשיא' בקושטאנטינה יע"א, ויצאו קצת יחידי סגולה מק"ק גרוש ספרד', והיו מרננים שהיו עוברים ההסכמות. והם אומרים שהיה לקהל הסכמה אחרת קודם כו'.

 

תשובה. ה' יודע והוא עד כמה קשה עלי להטפל בענין זה, לסיבה שא"א לאדם להינקה מן המתאוננים ומרננים וחושדים כשרים אשר יש בבני עמנו בכל דור ודור, ובפרט בדורנו זה. אבל מה אעשה, כי הדבר קשה יותר להעלים האמת ולהתרשל מלהציל לאשר הדין עמהם ומלעיזים עליהם על לא חמס בכפיהם, וכבוד הרבים עדיף, וע"כ אמרתי לחוות דעתי גם אני...

 

גם מטענה הב', שאמרו שההסכמה הכללית מבטלת הפרטית, אין דעתי נוחה בזה כלל. והטעם, שההסכמה בנתינת הרשות לכל נערך שיעריך עצמו בכל מקום שירצה, כמו שכתוב: "שנית הסכמנו שקודם עשיית העריכה הרשות נתונה לכל להכתב בעריכה באיזה קהל שיחפוץ" כו'. לע"ד אין כונת ההסכמה זו בנתינת הרשות, אלא שאחר שייכתב הנערך בקהל פלוני, שלא יהיה עוד ברשותו אחר העריכה לילך למקום אחר, לפי שימשך מזה בלבול אח"כ. אבל כשיהיו רשאים כל אחד ואחד להכתב עצמו באיזה קהל שיחפוץ - לא איכפת להו. וק"ל לע"ד...

 

אבל בק"ק אשר בקושטאנטינה יע"א, נראה בעיני דלא שייך למימר בהו שהצבור יהיה יכולת בידם לכוף את היחידים, כיון שכל אחד ואחד יש יכולת בידו לצאת מהקהל אשר הוא בו, ללכת אל המקום אשר יהיה רוחו ורצונו ללכת שם. א"כ באיזה כח יכולים הרבים לכוף את היחיד או יחידים לקבל הסכמתם, אם לא יהיה שכל אחד ואחד ירצה ברצונו הגמור לקבל הסכמת אנשי הקהל? כן נ"ל. ע"כ מה שראיתי כפי קוצר השגתי, שאלו המעולים שיצאו מהקהל קדוש גרוש ספרד אשר בקושטא', אין עליהם עון אשר חטא כלל ועקר, מכמה טעמי.

 

שו"ת מהר"י בן לב, חלק ב, סימן עב

[המעשה שעליו נשאל גם מהרשד"ם]

...עתה אני בא לומר דזאת ההסכמה מעולם לא היה לה קיום ולא היתה הסכמה. דאף על גב דיש להם כח לשבעה טובי העיר אם העמידום או מנום בסתם לפקח על עניני הצבור וגזרתם וחרמם, ומה שיעשו קיים, וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בכמה תשובות, מכל מקום הדבר ברור שאם נתנו רשות בני הקהל לחכם ולדיינים ולאנשי המעמד לתקן ולגזור עליהם, היינו בעניני הקהל אם יהיו מאנשי הקהל, אבל לא שיהיה להם כח לגזור שיהיו מבני הקהל. הא למה זה הדבר דומה? לשבעה טובי העיר, שיש להם כח לגזור על בני עירם, אבל אין להם לגזור שלא יצאו מן העיר הזאת לעיר אחרת...

 

אפילו אם מינום עליהם, לא מינום אלא לדברים שהוא רגילות לגזור, בענייני המנהגים התקנות ומיגדר מילתא וכיוצא בזה, אבל שיתן אדם הבחירה ביד שבעה טובי העיר שיכופו אותו לדור באותה המדינה ולא ללכת לעיר אחרת - הוא דבר שלא עלה על דעת אדם. ואם נתנו להם רשות לגזור עליהם, היינו בהיותם בני עירם, אבל לא שיגזרו עליהם שיהיו אנשי עירם ולא אנשי עיר אחרת. ונדון דידן הוא קרוב לזה, כיון שהמנהג הקדום בזאת המדינה הוא שיש רשות ביד כל אדם ללכת להתפלל במקום שירצה, הוה ליה להאי מילתא כל קהל וקהל כעיר אחרת, שאין אדם דר בכפיפה אחת עם נחש, ואין אדם מתפלל בכוונה אלא במקום שלבו חפץ...

 

שו"ת ר' יצחק אלגזי, סימן לא

 

ז. הפקעת מקרקעין

שמואל א, פרק ח, פסוקים יא, יד

(יא) וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ...

(יד) וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו.

 

מלכים א, פרק כא, פסוקים א-יט

(א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל אֵצֶל הֵיכַל אַחְאָב מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן:

(ב) וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל נָבוֹת לֵאמֹר תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן יָרָק כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה:

(ג) וַיֹּאמֶר נָבוֹת אֶל אַחְאָב חָלִילָה לִּי מֵיקֹוָק מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ:

(ד) וַיָּבֹא אַחְאָב אֶל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וַיֹּאמֶר לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת נַחֲלַת אֲבֹתָי וַיִּשְׁכַּב עַל מִטָּתוֹ וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו וְלֹא אָכַל לָחֶם:

(ה) וַתָּבֹא אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ וַתְּדַבֵּר אֵלָיו מַה זֶּה רוּחֲךָ סָרָה וְאֵינְךָ אֹכֵל לָחֶם:

(ו) וַיְדַבֵּר אֵלֶיהָ כִּי אֲדַבֵּר אֶל נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וָאֹמַר לוֹ תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ בְּכֶסֶף אוֹ אִם חָפֵץ אַתָּה אֶתְּנָה לְךָ כֶרֶם תַּחְתָּיו וַיֹּאמֶר לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת כַּרְמִי:

(ז) וַתֹּאמֶר אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל קוּם אֱכָל לֶחֶם וְיִטַב לִבֶּךָ אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי:

(ח) וַתִּכְתֹּב סְפָרִים בְּשֵׁם אַחְאָב וַתַּחְתֹּם בְּחֹתָמוֹ וַתִּשְׁלַח <הספרים> סְפָרִים אֶל הַזְּקֵנִים וְאֶל הַחֹרִים אֲשֶׁר בְּעִירוֹ הַיֹּשְׁבִים אֶת נָבוֹת:

(ט) וַתִּכְתֹּב בַּסְּפָרִים לֵאמֹר קִרְאוּ צוֹם וְהוֹשִׁיבוּ אֶת נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם:

(י) וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל נֶגְדּוֹ וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר בֵּרַכְתָּ אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ וְהוֹצִיאֻהוּ וְסִקְלֻהוּ וְיָמֹת:

(יא) וַיַּעֲשׂוּ אַנְשֵׁי עִירוֹ הַזְּקֵנִים וְהַחֹרִים אֲשֶׁר הַיֹּשְׁבִים בְּעִירוֹ כַּאֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם אִיזָבֶל כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בַּסְּפָרִים אֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם:

(יב) קָרְאוּ צוֹם וְהֹשִׁיבוּ אֶת נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם:

(יג) וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל וַיֵּשְׁבוּ נֶגְדּוֹ וַיְעִדֻהוּ אַנְשֵׁי הַבְּלִיַּעַל אֶת נָבוֹת נֶגֶד הָעָם לֵאמֹר בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ וַיֹּצִאֻהוּ מִחוּץ לָעִיר וַיִּסְקְלֻהוּ בָאֲבָנִים וַיָּמֹת:

(יד) וַיִּשְׁלְחוּ אֶל אִיזֶבֶל לֵאמֹר סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת:

(טו) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אִיזֶבֶל כִּי סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת וַתֹּאמֶר אִיזֶבֶל אֶל אַחְאָב קוּם רֵשׁ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר מֵאֵן לָתֶת לְךָ בְכֶסֶף כִּי אֵין נָבוֹת חַי כִּי מֵת:

(טז) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אַחְאָב כִּי מֵת נָבוֹת וַיָּקָם אַחְאָב לָרֶדֶת אֶל כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי לְרִשְׁתּוֹ: ס

(יז) וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר:

(יח) קוּם רֵד לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבוֹת אֲשֶׁר יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ:

(יט) וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה:

 

משנה, סנהדרין, פרק ב, משנה ד

ומוציא למלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד, ופורץ לעשות לו דרך, ואין ממחין בידו. דרך המלך אין לו שיעור.

 

תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ס, עמוד ב

"ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער, ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער" [וגו'] (שמואל ב' כג) - מאי קא מיבעיא ליה? אמר רבא אמר ר"נ: טמון באש קמיבעיא ליה, אי כר' יהודה אי כרבנן, ופשטו ליה מאי דפשטו ליה. רב הונא אמר: גדישים דשעורים דישראל הוו דהוו מטמרי פלשתים בהו, וקא מיבעיא ליה: מהו להציל עצמו בממון חבירו? שלחו ליה: אסור להציל עצמו בממון חבירו, אבל אתה מלך אתה, [ומלך] פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו. ורבנן, ואיתימא רבה בר מרי אמרו: גדישים דשעורין דישראל הוו וגדישין דעדשים דפלשתים, וקא מיבעיא להו: מהו ליטול גדישין של שעורין דישראל ליתן לפני בהמתו, על מנת לשלם גדישין של עדשים דפלשתים? שלחו ליה (יחזקאל לג): "חבול ישיב רשע גזילה ישלם" - אע"פ שגזילה משלם - רשע הוא, אבל אתה מלך אתה, ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו.

 

רש"י, שם

אשר בשער - סנהדרין זקני השער.

טמון באש קמיבעיא ליה - מעשה בא לפניו במחנה, ששרפו אנשיו גדיש של ישראל, ונצרך לשאול הלכה אם חייבין לשלם כלים הטמונים בתוכו כר' יהודה, או פטורין כרבנן.

גדישין דשעורין הוו - אקרא סמיך, דכתיב: ותהי חלקת השדה מלאה שעורין.

מלך פורץ - גדר שדה אחרים לעשות לו דרך ולאוכלוסין שלו, דאמרינן בב"ב (דף ק:): דרך המלך אין לה שיעור.

 

יד רמה, סנהדרין, דף כ, עמוד ב

ר' מאיר הלוי אבולעפיה, בורגוס, ד"א תתק"ל (1170) - טולידו, ה"א ד' (1244). מגדולי חכמי ספרד.

יש אומרים: פורץ גדרות אחרים, לעשות לו דרך לשדהו ולכרמו. ולאו מילתא היא, מדקתני עלה: 'דרך המלך אין לה שיעור'. ואי סלקא דעתך שאית ליה רשותא למיעבד דרך קבועה לשדהו ולכרמו, אמאי אין לה שיעור?

 

ותו, הא לא מכרעא מילתא למימר דשקיל ארעא דאחריני לגמרי?

 

אלא הכין פירושא: דהיכא דאזיל למלחמת הרשות, אי נמי לכל היכא דבעי ולא אפשר ליה למיעבר משום גודא דקאי באפיה, לא מחייבינן ליה למיהדר ולמיזל מאורחא אחריתי, אלא כיוון דקאי התם פורץ לעשות לו דרך.

 

והיינו דקתני עלה: 'דרך המלך אין לו שיעור', אלא פורץ והולך כדי שיוכלו מחנותיו והעם אשר ברגליו לעבור, ואין אומרים יפרוץ כדי שיוכל אחר לעבור ויעברו אחד אחד, בזה אחר זה, אלא פורץ והולך.

 

והני מילי כולהו לפי שעה נינהו, אבל לאחזוקי בגופה של קרקע לנפשיה, כדי שיהא דרך קבוע לשדהו ולכרמו – לא.

 

תוספות, מסכת סנהדרין, דף כ, עמוד ב

מלך מותר וכו' – תימה: למה נענש אחאב על נבות, כיון שלא רצה למכור לו כרמו?

 

ועוד, דבפרק הכונס צאן לדיר (ב"ק דף ס.), קאמר דדוד שאל אם היה יכול להחליף גדישין של שעורין מישראל לתת בפני בהמתו?

 

ויש לומר, דבפרשת המלך כתיב (שמואל א ח): "יקח ונתן לעבדיו", ולא לעצמו.

 

ועוד יש לומר, דבחינם היה יכול ליקח אם היה רוצה. אבל כשהיה שואל אחאב שימכרו לו, חשב נבות שרשות בידו לומר לא אמכור.

 

ועוד יש לומר, דנענש לפי ששאל הכרם לעשות עבודה זרה, דכתיב (מלכים א כא): "והיה לי לגן ירק", כמו "המתקדשים והמטהרים אל הגנות" (ישעיה סו).

 

והנקדן תירץ, דאינו מותר רק בשדות הרחוקים מן העיר, דלא מעלי כל כך, אבל כרם נבות היה אצל היכל אחאב בשומרון.

 

ועוד יש לומר, דדוקא בשדה מקנה, אבל שדה אחוזה שירש מאבותיו לא, כמו שהשיב נבות: "חלילה לי מתתי נחלת אבותי לך".

 

אי נמי, דפרשת המלך לא נאמרה רק על המלך שנמלך על כל ישראל ויהודה, ומאת המקום; ואחאב לא מלך על יהודה, וגם לא מלך מאת המקום.

 

רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ד, הלכה ו

ולוקח השדות והזיתים והכרמים לעבדיו כשילכו למלחמה ויפשטו על מקומות אלו אם אין להם מה יאכלו אלא משם, ונותן דמיהן, שנאמר ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו.

 

חזון איש, בבא בתרא, סימן ד, אות טו

ר' אברהם ישעיהו קרליץ, תרל"ח (1878) - תשי"ג (1953). מגדולי התורה ומחשובי הפוסקים בדור האחרון.

אם הציבור רוצה להרחיב את הרחוב, ומוצאים הדבר לתיקון העיר, יש לדון אם יכולים להפקיע קרקעות היחידים שעל מצר הרחוב בכוח שבעת טובי העיר, שהן כבית דין, להפקיר ממונו של יחיד. ומקום הספק, שאפשר דזה כמס מן הקרקעות וכיו"ב, ולא חשיב תיקון העולם כל כך, והכל לפי ראות עיני הדיין עד כמה נחיצות הדבר. ומיהו בכל אופן אין היחיד צריך להפסיד ממונו, אלא הציבור חייב לשלם לו הפסדו, שהרי אין היחיד חייב לעשות צרכי הציבור משלו, וכהא דתנן 'ואם האילן קדם - קוצץ ונותן דמים', אלא צריך ליתן חלקו עם הציבור.

 

ואם שבעת טובי העיר שנבררו אינם טובים באמת, ובני העיר שבררו אותם לא היתה כוונתם לשם שמים, אלא כפי קירוב דעתם לאנשים מסויימים - אין להנבררים שום כוח.

 

שו"ת חתם סופר, או"ח, סימן כט

במגן אברהם סי' ק"נ סק"ה וז"ל: נראה לי, אם היה הפתח בצד אחד וחרבה בהכ"נ ורצו קצת מנהיגים לעשות הפתח כדינה, אין האחרים יכולים למחות, אעפ"י שהם הרוב, ואע"פ שמשנים סדר הישיבה, יקוב הדין ביניהם עכ"ל.

 

והנה הילכתא גברוותא איכא למשמע מדברי מגן אברהם הללו. הנה פשוט דבעלי המקומות בבהכ"נ אין רק הספסלים שלהם, כי אם הקרקע קנוי להם לספסליהם ולצרכי בהכ"נ, ויש ליה כל דיני קרקע בכל ענינים, חוץ לענין דינא דבר מצרא איכא פלוגתא [עי' חו"מ סי' קע"ה סנ"ג ובסמ"ע ס"ק צ"ט], אבל פשוט שיש לו דין קרקע. וא"כ אותן אנשים שקנו הקרקע להעמדת ספסליהם במקום שפותחים עתה הפתח החדשה, מי יכול לגזול קרקע שלהם מידם בעל כרחם?

 

הגע עצמך, אם יצטרך ציבור לבית הכנסת, הכי יכולים להוציא אחד מביתו מנחלתו לבנות שם בית הכנסת? ואפילו אם יתבטל הבנין לגמרי ולא יהיה להם בהכ"נ, בכל זאת אינם יכולים ליקח קרקעו של שום יחיד בעל כרחו. וא"כ איך יפתחו פתחם במקום העמדת ספסל של אלו?

 

וצריך לומר, כיון דדינא הכי, שהפתח צריך להיות ברוח הלז, והראשונים שגו בזה ופתחו פתח במקום אחר, ומכרו מקומות אלו לאנשים האלו, הוי ליה כמוכר קרקע ונמצא שאינו שלו, שהמקום משועבד לכניסה. ומשום הכי יפתחו פתח במקומם של אלו שאינו שלהם.

 

שו"ת אורח משפט, חושן משפט, סימן י

ר' אברהם יצחק הכהן קוק, תרכ"ה (1865) - תרצ"ה (1935). רבה הראשי של ארץ ישראל. גדול חכמי ההלכה והמחשבה היהודית בדורות האחרונים.

ב"ה, עה"ק יפו, ת"ו, י"ז אד"ר תרס"ה

 

לכ' הועד הנכבד במושבה רחובות ת"ו

הציעו לפני היקרים ר' אלתר בוכרסקי ור' ישראל יעקב פיינשטיין את החלטת האסיפה הכללית ממוש"ק העבר לשאול את הסכמתי ע"פ דת תוה"ק, אם יש רשות להחליף את הדרך להעתיקה ממקומה בערך עשרים מטר לתיקון המושבה בכלל, ואם יש לחוש להמוחים היחידים.

 

והנני בזה להודיעם את הנראה לע"ד, שכפי ראות עיני, ענין קביעות הדרך באופן המוסכם, היא תקנה כללית לכלל בני המושבה, והדחייה תוכל לגרום עיוות שלא יהיה אפשר אחר כך לתקנו. על כן, בכל כהאי גוונא אפילו כבוד הועד בעצמו היה גם כן יכול להחליט ענין כזה כפי דעות רבים מהפוסקים, דאפילו במקום רווחא להאי ופסידא דהאי, גם כן יכולים טובי העיר לתקן. אמנם, ברוב הפעמים יש פנים להימנע מלתקן דבר הנוגע ליחידים ולחוש לדעת הסוברים דאפילו יחיד יכול לעכב. אבל בענייני קביעות דרכים, שהוא עניין גדול וכללי, דעתי נוטה דכולי עלמא מודים שכל שרוב הציבור מסכים עם הוועד, אין לחוש כל כך על טענת יחידים, והיחידים בעצמם זאת היא טובתם לגרום טובה לכלל בני המושבה...

 

הק' אברהם יצחק ה"ק הנ"ל.

 

שו"ת ר' משה זכות, סימן לז וסימן מו

ר' משה זכות, אמשטרדם שפ"ה (1625) - מנטובה תנ"ז (1697). תלמיד של ר' שאול מורטירה. רב בונציה ובמנטובה. עסק בקבלה, וחיבר פיוטים רבים ע"פ הקבלה.

ראובן ושמעון ובנות יתומות לוי אחיהם ז"ל השותפים משכירים בית הכנסת אחד לקק"י [=קהל קדוש ישמרם צורם ויגאלם] זה כמה ימים ושנים. ויהי אחרי ימים רבים נפלו ביניהם דברי ריבות על דבר בניין אחד שהיו רוצים מוני בית הכנסת הנ"ל לעשות בתוכו, וקראו האחים הנ"ל לפני בית דין שבעיר, אך לא היטו הממונים את אזנם, ומיאנו לדון בדיני ישראל והלכו בערכאות עכו"ם.

 

שמה טענו גם כן האחים שירדו [=בני הקהילה] עמהם לדין ישראל, כי כן הוא משפט בני ישראל הכשרים, ובדיקריט"י [צווים] שניתנו מאת המלכות לק"ק בכללם הורשו להעמיד בית דין ישראל בעיר, ולכוף כל בעל דין לירד לפניהם... כל זה טענו התרו והודיעו להם האחים כמה וכמה פעמים, ועל כל אלה ביטלו התמיד בבית הכנסת הגדולה, וצעקו מרה בוועד טובי העיר, כנראה באר היטב מהעדויות והפרוציס"י [=הליך משפטי] שבידם, ולא שוה להם ולא סרו הממונים מדרכם. בין זה ובין זה פסקו מעלות הסינאט"ו [בית הנבחרים של השלטון] על ההפרשות הנ"ל ודנו לזכות האחים.

 

ואף על פי כן, שוב פעם אחרת חננו קולם הממונים וביקשו מאת המלך שיתן להם כוח ורשות ושלטנות לבנות כפי מה שחשבו לעשות, יען כי בדיני אומות העולם דין הוא שאיש איש שיש לו בית או שגה הסמוך לבית תפלתם – חייב לתתה לו בדמיה כל זמן ועידן.

 

ח. נבחר שבגד בבוחריו

הרב שאול ישראלי, עמוד הימיני, שער א, סימן יב, עמ' קלב-קלח

הרב שאול ישראלי, סלוצק, תר"ע (1910) - ירושלים, תשנ"ה (1995). רבו של כפר הרא"ה, ולאחר מכן חבר ביה"ד הגדול, ראש ישיבת 'מרכז הרב', ונשיא מכון 'ארץ חמדה'. מחיבוריו: 'ארץ חמדה', 'עמוד הימיני', ו'פרקים במחשבת ישראל'.

 

...והנראה, שיש לדון בנבחרים על דרך הבחירות הנהוגות במדינה, שהיא בחירה לזמן מסוים, ואין הבנים יורשים זכות האבות, שאין כאן לגמרי מתוכן "שררה" שהתורה דנה עליה. כי אין תוכן הנבחרים כיום בגדר מתן זכויות אישיות להם לשררה של הצבור, ואינם אלא באי כח הצבור ושליחיו לפעול מה שצריך לטובת הציבור... וכל הנכנס לכלל הצבור על דעת כן נכנס, והיחידים שהועמדו בראש ומחליטים מנקודת ראות זו הנם ממלאים שליחות הצבור, ובשמו פועלים ומכוחו הם עושים.

 

ומעתה נראה פשוט, שכשם שאם יש עסק משותף... כמו כן, בשותפות הגדולה יותר של ניהול עיר ומדינה, אין משתנה התוכן היסודי של זכות הנבחרים, שאינם מקבלים "שררה", ואינם אלא שליחי צבור המצווים ועומדים לפעול לטובתו, ובתור שכאלה נמסרו להם זכויות מיוחדות.

 

שו"ת זקן אהרן, מהדורא תנינא, אורח חיים, סימן קכט

אל ועד "אגודת ישראל" בק"ק סטרי...

 

על דבר שאלתכם, פרנס הקהלה שנבחר ע"י הקלוב [=המועדון] הארתודכסיי, וקודם הבחירה חתם על כתב בכל תוקף ועוז חיוב ושעבוד הגוף ובאופן היותר מועיל עפ"י דין תורה ותקנת חז"ל, שאם יחוה דעה בעניני הקהלה טרם יהא נמלך עם חברי הקלוב וכפי החלטת רוב חברי הקלוב, כן מחויב לשמור ואסור לשנות, אבל על דעת עצמו אינו רשאי לעשות מאומה. ועתה חטא בכפלים, לבד שלא ישמע לכם, אלא נוסף גם הוא על שונאיכם ומסייע אותם. ובכן שואלים אתם אם יש לכם הצדקה לדרוש מפרנס זה שיתפטר ממשמרתו משרת פרנס הקהלה, ואם מחויב הוא למלאת דרישתכם...

 

ובתשובה על זה, עד שאתם שואלים אם רשאים אתם להעבירו ממשרתו, שאלו ביותר אם יש לו שררה מעיקרו. דלענ"ד שררתו בטל מאליו מתרי טעמי: חדא, כיון שהבחירות היתה על תנאי שישמע לקולכם, וכשלא נתקיים התנאי בטל גם מעשה הבחירות. ועוד והוא העיקר, אפילו אם היה מקיים תנאו שהתניתם עמו שאין לו רשות לחוות שום דעה בלי הסכמת רוב חברי הקלוב, וא"כ כלום איזה שררות נתתם לו שיהיה צורך לדון אם רשאים אתם להעבירו ממשרה זו, והלא לא נתתם לו שום שררה מעיקרו, דרק חברי הקלוב הם העושים העיקריים, והפרנס אינו עושה אלא מעשה קוף בעלמא ואינו אלא שליח למסור דעת הקלוב, ופשיטא דשליח אינו רשאי לעבור על דעת משלחו. ואם הדר, בטל השליחות והמעשה, ואי עביד לא מהני. אבל כלום יש בזה צורך לדון אם רשאים להעבירו מגדולתו, בהיות שלא נתתם לו שום גדולה מעיקרו. וגדולה מזה נראה לי, דאפילו אם בחרתם אותו לפרנס סתם בלא שום התחייבות מצדו, אין לו שום שררות, ואין כחו יפה לחוות דעה בענייני בודזעט [=תקציב] של הקהלה...

 

בנ"ד שהתניתם בפירוש להיפך, שבלעדי הסכמת הקלוב לא יהיה לו שום רשות, ודאי שמחויב לקיים תנאו, וממילא אין לו שום התמנות ושררות, כיון דבעצמו אין לו רשות לעשות דבר, והקהל הם העושים, והפרנס אינו אלא שליח הקהל, ואין צריך שום העברה כיון דלא התמנה מעיקרו ואין לו רשות לעבור על דעת משלחיו, וכל מה דעביד לא מהני כלל לכל הדעות, ואפילו לדעה ראשונה שהבאתי.

 

והנה גם זה פשוט, שאפילו אם המינוי הזה היה התמנות של שררות, אפילו הכי כיון שהיה בו תנאי שמחויב לעשות כפי החלטת הקלוב, ועבר על התנאי, שבטל ההתמנות ממילא, ואין זה ענין כלל לדון אם רשאין להעבירו ממשמרתו, דלא אנן מעבירין אותו אלא מעצמו בטל ההתמנות כיון דעבר על התנאי ואדעת זה לא נבחר כלל...

 

הרב צבי יהודה קוק, ארץ צבי, עמ' סט-ע

הרב צבי יהודה קוק, זיימל, מחוז קובנא, תרנ"א (1891) - ירושלים תשמ"ב (1982). בנו של הראי"ה קוק, הרב הראשי הראשון לארץ-ישראל. סידר, ערך והוציא לאור את כתבי אביו. עם פטירתו של הרב י"מ חרל"פ, בשנת תשי"ב (1952), קיבל את ראשות ישיבת 'מרכז הרב'.

א. מסירות נפשנו הברורה והמוחלטת, על כל חלק של ארץ-חיינו-קודשנו, נחלת אבותינו נבואתנו ממלכתנו שכינתנו, חמחוייבת עלינו ב"יהרג ואל יעבור", לעומת כל כפייה שהיא, היא יסוד ושורש לכל התורה כולה, ש"מצוות ישיבת הארץ היא מצוה הכוללת את כל התורה", כדברי קודשו של הגאון הקדוש רבי חיים בן-עטר ב"אור החיים" בסוף פרשת נצבים, ואשר הארץ הזאת שייכת לכל רבבות עמנו בית ישראל בכל מקום שהם...

 

ד. מפד"ל, במובנו הארגוני וההסתדרותי, אין עכשיו בעולם, אחרי שנהרס לצערנו, על ידי אלה שדגלו בשמו וחיללו את שמו, ואשר בהצטרפותם המגונה אל הטראגי-קומדיה הזאת שללו מעצמם את הרשות והזכות להופיע בשם הציבור, ואינם כלל שלוחי ציבור, כי אלה שנתנו להם את קולותיהם בבחירות אומרים להם: "לתקוני שדרתיך ולא לעיוותי".

 

הרב שלמה גורן, תורת המדינה, עמודים 63-65

ר' שלמה גורן, זמברוב, פולין, תרע"ח (1918) - ירושלים, תשנ"ה (1995). הרב הצבאי הראשי, תש"ח (1948) - תשכ"ח (1968). הרב הראשי לישראל, תשל"ב (1972) - תשמ"ג (1983). מחיבוריו: 'נזר הקודש', שו"ת 'משיב מלחמה', 'תורת המועדים', 'תורת המקרא', ו'תורת המדינה'.

כעת עלינו לברר סוגיא שנייה בממשל שלנו והיא, האם חבר כנסת שנבחר ברשימה מסויימת לכנסת, לפי שיטת הבחירות היחסיות, ואשר הופיעה לפני הציבור עם מצע מדיני מסויים, האם רשאי הוא לחצות הקוים ולהצטרף לרשימה אחרת בכנסת, בעלת מצע אידיאולוגי ומדיני שונה? האם לפי דעת ההלכה, חייב במקרה כזה להחזיר את המנדט שלו לרשימה דרכה נבחר לכנסת או שרשאי הוא לעבור עם המנדט שלו לרשימה אחרת? האם חברותו בכנסת, צמודה אליו באופן אישי, וזוהי שליחות המוטלת על קרקפתא דגברא, ובכל מקום שהוא, השליחות מלווה אותו? או שמא שליחותו תלויה ועומדת במילוי המצע של הרשימה אליה היה שייך ודרכה הוא נבחר. כל שנשאר נאמן למצע של הרשימה כפי שהופיעה בפני הציבור ודרכה בבחר כנציג אותה רשימה לכנסת יכול לייצג את בוחריו, אבל אם הנבחר שינה מצעו או עמדתו המדינית ואינו תמים דעים עם דרכה המדינית של רשימתו המקורית רשימת האם שלו, פוקעת שליחותו, לפי ההלכה הרווחת בישראל "השליח שעשה שליחותו - בעל הבית מעל, לא עשה שליחותו - שליח מעל" (מס' מעילה כ ע"א)...

 

נמצאנו למדים שכוחו של השליח נובע מדעת בעל הבית, בכל עת ובכל שעה. אם שליחותו תואמת את רצונו של בעל הבית, השליחות בתוקף. אבל כאשר השליח סוטה מדעת שולחו, פוקעת שליחותו. כן הוא בשליח של יחיד וכל שכן בשליח ציבור. אם הציבור נתן בו אימון ומינה אותו שליח לייצג אותו בכל דיון בפורום והנהגה ציבורית, אסור לו לסטות מדעת שולחיו ובוחריו, שאם משנה הוא מדעת שולחיו, לא עשה ולא כלום, ומעשיו בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין כלל וכלל.

 

לפי דרך זו יוצא שבבחירות יחסיות, שבוחרים במפלגות שקבעו לעצמן מצע מדיני כלכלי ובטחוני מסויים, והנבחרים אינם מעמידים עצמם לבחירת הציבור, אלא הם נקבעים ברשימה ע"י פורום מיוחד שאין לציבור הבוחרים יד בקביעה זו, אלא הבוחרים מזדהים עם המצע של המפלגה ולא עם נבחריה באופן אישי, הנבחרים אינם שליחי הציבור באופן ישיר, כי הציבור לא בחר בהם, אלא במפלגה שהם מייצגים. כל נבחר שכזה שחוצה את הקוים ועובר למפלגה אחרת, הוא מועל בציבור, ואינו יכול להמשיך ולכהן כשליח ציבור, מאחר שהוא פועל בניגוד גמור לדעת שולחיו, ודינו כשליח שעבר על דעת שולחיו...

 

לעומת זאת, בבחירות אזוריות, שהבחירה היא אישית, על אף שהמועמדים האזוריים נתמכים ע''י מפלגות המעוניינות בבחירת חבריהן לכנסת, מכל מקום נחשב כל אחד כשליח ציבור ממש, מכיון שבחרו את האדם בגלל תכונותיו ודעותיו, כושרו והשפעתו האישית ומעמדו בציבור. ואם נבחר אזורי משנה דעותיו הפוליטיות ומצטרף לאחר היבחרו למפלגה יריבה לזו שתמכה בו בבחירות, אין עליו חובה להחזיר את המנדט שלו למפלגה או למועמד שאחריו באיזור בחירתו, מכיון שלא בחרו במפלגה ובדעותיה, כי אם באיש. מכל מקום, אסור לו לשנות עמדתו המדינית לאחר שנבחר, מאחר שכל הנציגים האזוריים הופיעו גם הם עם מצע מדיני ופוליטי מסויים. יש להניח כי בשיקול הדעת של הבוחרים בעד מי להצביע נלקחה בחשבון גם דרכו המדינית של הנבחר, שהבוחרים בו מזדהים אתה, למרות שייתכן מאוד, שהיו לפני הבוחרים האלה גם שיקולים אישיים אחרים שבגללם בחרו בו, ושינוי בקו המדיני של הנבחר אינו גורר אחריו בהכרח גם שינוי במישורים אחרים.

 

אולם, סביר להניח שגם בשינוי מדיני יש משום שינוי בדעת שולחיו שהם בוחריו, ויש בסטייה אישית בולטת מן המצע המדיני של מפלגתו, משום עיוות השליחות שלו, ויכולים בוחרים לטעון כנגדו "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי". אבל טענה זו צריכה לבוא מצד חלק מציבור הבוחרים של האיזור שלו, שהם שולחיו והוא שליחם באופן ישיר, ולא מטעם המפלגה שתמכה בו באיזור הבחירה והציבה אותו להתמודד שם על מצעה, מכיון שבבחירות אזוריות הנבחר אינו שליחי ישיר של המפלגה שלו, אלא שליח ציבור הבוחרים שבאזורו.

 

ט. זכות המחאה ועיכוב תפילה

שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס פראג, סימן קנג

(תקנות שתקן ר"ת באגודות בני צרפת)...

 

וכשאדם מחזיק בבית הכנסת, ומזמין את חבירו לדין, וחבירו מסרב, אין לו לבטל לא תפלת מנחה ולא תפלת יוצר עד שיבטל התפלה ג' פעמים [תפלת ערבית], ואז יכול לבטל כל התפלות. וכשיש ב' בתי כנסיות או יותר, אין יכול לבטל כי אם באותו [בית הכנסת] שהנתבע בו. אך כשיבטל ג' תפלות באותו בית הכנסת שהנתבע מתפלל בו, אז יכול לבטל כל בתי כנסיות שבעיר...

 

תשובות הגאונים, מהד' אסף, תש"ב, עמ' 108

ושאלת (אם) מותר לבר ישראל לעכב את התפלה בשבת כדי להוציא דבר המגיע לו מבעל דינו או כדי להכריח לישב עמו בדין אחרי השבת, ילמדנו רבנו מה הדין בזה.

 

התשובה על זה: אם עשה זאת בעל התביעה במשך זמן מה, ובפרט אם הנתבע ישראל, או כדי לעורר לסייעו כנגד ההוא, הרי זה מותר. ואם הפציר והמשיך למנוע את התפלה, אין לו רשות לכך, וצריך להניא אותו, ומתפללים.

 

אבל בעראק (=בבל) אין מכירים את זה [שהרי אין שם על] הציבור הפיקוח על חוק ומשפט, אלא על בית הדין מוטל דבר זה, ועל הציבור להשמע למה שמצוה בית דין, כגון להכריז על הנתבע או התראה או שמתא או חרם. וכן כל מקום שיש בו דיין ממונה על חוק ומשפט, אין לבעל התביעה לפנות אלא אליו, לא אל הציבור.

 

ספר חסידים, סימן קז

ר' יהודה בר' שמואל החסיד, אשכנז, נפטר בשנת ד"א תתקע"ז (1217). מגדולי בעלי המוסר.

כל המונע ספר תורה מלהכניס לתוך ארון הקודש, כגון הקובל בבית הכנסת לפני ההיכל, וכן הרוצה להכריח ולדחוק את הקהל שיעשו חפצו, וטובים אומרים שלא כדין אתה עושה, עתידה תורה שתצעק ותכריז על נשמתו: איש פלוני אל יבא למקום פלוני בשלום.

 

הרב ראובן מרגליות, מקור חסד, שם

ע' ירושלמי קדושין פ"א ה"ז... שהיה זה נהוג שאם היתה למי שהוא תביעה שלא יכול להוציאה וביחוד כשהיה הנתבע גבר אלם שסירב לעמוד לדין, אז סגר התובע את בית הכנסת או לא נתן להכניס את הס"ת לארון הקודש בכדי להכריח את הצכור לעמוד לימינו נגד הנתבע... בראשונה לא היה רשאי לקבול רק בתפלת ערבית, ואם הקביל ג' פעמים בערבית ולא הועיל, אז הותר לו לקבול בשחרית של חול בסדר קדושה של ובא לציון, טרם שהוכנם הס"ת לארון. ואם גם זה לא הועיל אז הותר לו לקבול גם בשבת ויו"ט לפני קריאת התורה, ואז אחרי שהקביל עמד אצל הש"ץ סגר סדור התפלה של הש"'ץ ואמר אני כלאו עד שיעשו לי דין, אז נתבטל התמיד, כלומר שלא התפללו בבהכנ"ס זו כלל אפי' ימים רבים. ואם גם זה לא הועיל, יכול היה לעכב התפלה בכל בתי כנסיות שבעיר עד שיעשו לו דין. זהו בריב פרטי, אבל בצרכי צבור, כשהיה לחשוש שיבא הריב לפני הנכרים, הותר לבטל התמיד מיד גם בשבתות ויו"ט... והנה יפוי כח זה של התובע נתן לפעמים מקום לבעל מחלוקת לפסוע על ראשי עם קודש ולתבוע משפט שלא כדין ולבטל התמיד בלי הכרח. לכן ערער רבינו על הקובל הזה.

 

עמודי שש, עמוד העבודה

ר' אפרים מלונטשיץ, ש"י (1550) - שע"ט (1619), ראש ישיבה בלבוב ורב בפראג. נודע במיוחד פירושו על התורה 'כלי יקר'.

ועל כולם המנהג הרע הנהוג בענייני עיכוב תפילה, שקורין 'קלאמן'. אין הפה יכול לדבר כמה גדול עון פלילי זה. למי הוא מעכב? אינו מעכב כי אם לבורא עולם יתברך, לבלתי תת לו שבחו עד אשר יעשה לו מבוקשו, כי נשמע קול צווחה בית הכנסת בין הצדדים המתקוטטים יחד. ובזה היינו חרפה לשכנינו, לעג וקלס לגוים אשר סביבותינו, אשר מדרכם לילך לבתי כנסיות לראות מה יעשו היהודים בתי הכנסיות.

 

שו"ת חתם סופר, אורח חיים, סימן פא

...וענין זה הוא מנהג קדמוני קדמונים, ועדיין בילדותי היו נוהגים זה המנהג, והיה עומד בבהכ"נ הקדושה במקום שהש"ץ עומד, ואינו מניחו להתפלל ומבטל התמיד, או ביום הכניסה מעכב להוציא ספר תורה מההיכל, ואין שום אדם רשאי להעבירו משם בחזקה עד שיבא הפרנס ויפייסו שמעותד לעמוד על ימינו...

 

ומזה יש לראות כמה פרצה טהרה בישראל, כי כל כך היו אבותינו ז"ל זהירים בק"ש ותפלה בצבור וקריאת התורה, עד שיהיה זה להם לכפייה אחרונה לכוף המסרב ולהעמידו במשפט ע"י שיגרום בטול התמיד, ועי"ז כל הצבור יעמוד לימינו, ודבר זה הוא חכה לפה אפקורסי זמננו.

 

אברהם גרוסמן, מלאת א (תשמ"ג), עמ' 199

זכותו של אדם להפסיק את התפילה בבית הכנסת, עד אשר ינקוט הציבור צעדים הולמים לתיקון העוול - אשר לדעת המעכב נעשה לו - מקובלת היתה ברבות מקהילות ישראל באשכנז ומחוצה לה בימי הביניים ואף לאחריהם. את שרידיו של מנהג זה ניתן למצוא אף בימינו אלה. העדויות המפורשות הראשונות על קיומו הן מגרמניה מראשית המאה האחת עשרה. אך ככל הנראה היה מנהג זה מקובל בה גם במאה העשירית...

 

מנהג מיוחד זה ("עיכוב תפילה", "ביטול התמיד") משך את תשומת-לבם של חוקרים בדורות עברו ובימינו אלה, שהרי התפילה בציבור תפסה מקום מרכזי בעבודת הקודש של קהילות ישראל בימי-הביניים. כיצד ניתנה אם-כן לאחד מבני הקהילה באשר הוא זכות לפגוע בעבודת קודש זו ולחללה, ולעתים אף בשל טענות שחשיבותן משנית, כגון תביעות כספיות בשל סכומים קטנים?