תוכן מפורט

חקיקה ישראלית

חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א1970-, סעיפים 2, 3, 10

חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, סעיפים 1, 9

הצעת חוק חוזה עבודה, התשמ"ה-1985

 

א. חזרה מהסכם עבודה

משנה, בבא מציעא, פרק ו, משנה א (עם פירוש קהתי)

תלמוד בבלי, בבא מציעא, עו ע"ב

תוספות, בבא מציעא, עו ע"ב, ד"ה אין להם

פסקי הרא"ש, בבא מציעא, פרק ו, סימן ב

חידושי הרמב"ן, בבא מציעא עו ע"ב

תלמוד בבלי, בבא מציעא, י ע"א

רמב"ם, הלכות שכירות, פרק ט, הלכה ד

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שלג, סעיפים א-ב

קצות החושן, סימן שלג, סעיף ב, ס"ק ב-ג

תלמוד בבלי, בבא מציעא, עז ע"א (מהדורת שטיינזלץ)

 

ב. פיטורי עובד

תלמוד בבלי, בבא מציעא, קט ע"א-ע"ב

פסקי הרא"ש, בבא מציעא, פרק ט, סימן לח

נמוקי יוסף, על הרי"ף בבא מציעא, דף סו ע"א, ד"ה רוניא

רמב"ם, הלכות שכירות, פרק י, הלכה ז

- מגיד משנה, שם

- אבן האזל, שם

פסקי דין רבניים, כרך ג, עמ' 92

שו"ת הרי"ף, סימן רכג

שו"ת הרשב"ש, סימן קיב

שו"ת מכתם לדוד, חושן משפט, סימן יז

שו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק א, סימן עה

שו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק א, סימן עו

שו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק א, סימן עז

 

 

חקיקה ישראלית

חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970

2. תרופות הנפגע

הופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצויים, בנוסף לאחת התרופות האמורות או במקומן, והכל לפי הוראות חוק זה.

 

3. הזכות לאכיפה

הנפגע זכאי לאכיפת החוזה, זולת אם נתקיימה אחת מאלה:

(1) החוזה אינו בר ביצוע;

(2) אכיפת החוזה היא כפיה לעשות, או לקבל, עבודה אישית או שירות אישי;

(3) ביצוע צו האכיפה דורש מידה בלתי סבירה של פיקוח מטעם בית משפט או לשכת הוצאה לפועל;

(4) אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין.

 

10. הזכות לפיצויים

הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה.

 

חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963

1. הזכות לפיצויי פיטורים

(א) מי שעבד שנה אחת ברציפות - ובעוד עונתי שתי עונות בשתי שנים רצופות - אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד ופוטר, זכאי לקבל ממעבידו שפיטרו פיצויי פיטורים "עונה" לעניין חוק זה - שלושה חודשים רצופים בשנה שבהם עבד לפחות 60 יום.

 

9. אי חידוש חוזה עבודה

(א) היה עובד מועבד על פי חוזה לתקופה קצובה והגיע התקופה לקיצה, רואים אותו לעניין חוק זה כאילו פוטר, זולת אם הציע לו המעביד לחדש את החוזה; סירב העובד לחדש את החוזה - רואים אותו, לעניין חוק זה, כאילו התפטר.

 

(ב) הצעת המעביד לחדש את החוזה כאמור בס"ק (א) צריך שתימסר לעובד לפחות שלושה חודשים לפני תום תקופת החוזה.

 

הצעת חוק חוזה עבודה, התשמ"ה-1985

א. חזרה מהסכם עבודה

משנה, בבא מציעא, פרק ו, משנה א

השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומת שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין וחלילים לכלה או למת ופועלין להעלות פשתנו מן המשרה וכל דבר שאבד וחזרו בהן מקום שאין שם אדם שוכר עליהן או מטען.

 

תלמוד בבלי, בבא מציעא, עו ע"ב

איבעית אימא [אם תרצה אמור]: האי תנא "חזרו" נמי "הטעו" קרי ליה [תנא זה במשנתנו גם אם חזרו בהם הצדדים, "הטעו" קורא לו]. דתניא: השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותן - אין להם זה על זה אלא תרעומת. במה דברים אמורים? שלא הלכו, אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה - נותן להן שכרן משלם. אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן, עושה מלאכה ליושב ובטל.

 

רש"י

ואי בעית אימא כו' - אשינויא דריש פירקא קאי. הטעו קרי ליה - ו"זה את זה" דקתני במתניתין - בפועלים ובעל הבית נמי קאמר, ולא בדאטעו פועלים אהדדי. דתניא - דגבי פועלים ובעל הבית נמי קרי להו הטעו. אין להן זה על זה אלא תרעומת - דאמר להן: תשכירו עצמכם לאחרים, ואינהו נמי אמרו ליה כי הדרי בהו [וגם הם, הפועלים, יאמרו לו כשיחזרו בהם]: צא ושכור אחרים. ומיהו תרעומת איכא [ואולם בכל זאת יש להם תרעומת זה על זה], שיהו צריכים לחזר, זה אחר פועלים וזה אחר שוכרים. ותביעת ממון ליכא [אבל תביעת פיצויים ממונית - אין כאן], דהא דברים בעלמא נינהו [שכן ההסכם היה בדברים בלבד, ללא כל קניין מחייב]. במה דברים אמורים - דאין להם עליו ממון אם חוזר הוא. בשלא הלכו - למקום המלאכה, ובבקר אמר להן חוזרני בי. אבל אם הלכו - אצל המלאכה, כגון אם חמרים הן ששכרן להביא לו תבואה ממקום אחר, והלכו ולא מצאו, או אם פועלים הם ששכרם לעדור שדהו, והלכו ומצאו שדה שהיא לחה במים, ואינה ראויה לעידור. נותן להם שכרם - של כל היום, משלם, כפי הראוי להם, וכדמפרש ואזיל. אבל אינו דומה הבא טעון להבא ריקם - ואומדים את החמרים כמה אדם רוצה לפחות משכרו של אותה הדרך לבא ריקם מלבא טעון. עושה מלאכה ליושב ובטל - ואומדין את הפועלין כמה אדם רוצה ליטול שכרו פחות, ולישב בטל מלעדור כל היום וליטול כך וכך.

 

תוספות, בבא מציעא, עו ע"ב, ד"ה אין להם

אין להם זה על זה אלא תרעומת - קשה לר"י, דהא קיימא לן כרבי מאיר, דדאין דינא דגרמי [שדן דין "גרמי", כלומר שמחייב את המזיק לשלם גם על נזקים הנופלים בגדר "גרמי"], בהגוזל קמא [בבא קמא ק ע"א], אם כן אמאי [מדוע] לא יתן להם כפועל בטל, כיון שעל ידו נתבטלו אותו היום? ויש לומר, דמיירי [שמדובר כאן באופן] שכשחוזר בו עוד ימצאו להשתכר, ומכל מקום יש עליו תרעומת, שעתה לא ימצאו אלא על ידי טורח. וכי מפליג [וכשמבחין התלמוד] בסמוך, בין לא הלכו החמרים להלכו ומצאו שדה לחה, הוה מצי לפלוגי [היה יכול להבחין] אף בלא הלכו כלל, בין יכולין עוד להשתכר בין חוזר בו אחר שלא מצאו עוד להשתכר, אלא אורחא דמילתא נקט, דבהלכו לא שכיח שימצאו עוד להשתכר, ואם לא הלכו - מסתמא כשבא לחזור חוזר מיד בעוד שימצא להשתכר.

 

פסקי הרא"ש, בבא מציעא, פרק ו, סימן ב

תניא: "השוכר את הפועלים והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותן - אין להן זה על זה אלא תרעומת". דאומרים לו פועלים: צא ושכור אחרים, ובעל הבית אומר: השכירו עצמכם לאחרים. ואיכא [ויש] תרעומת בשביל הטורח.

 

"במה דברים אמורים? כשלא הלכו. אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה, נותן להם שכרן מושלם. אבל אין דומה הבא טעון לבא ריקם, ועושה מלאכה ליושב בטל". אורחא דמילתא קתני [דרכו של דבר הוא כותב], דעד שלא הלכו, מוצאין לשכור עצמן במקום אחר, דלית להו פסידא [שאין להם הפסד]. אבל משהלכו, אין מוצאין עוד להשתכר. והוא הדין, אם הלכו ומוצאין עוד להשתכר - אין להם אלא תרעומת. והוא הדין נמי, אם לא הלכו, וכבר שכרו כל בעלי בתים פועלים ואינן מוצאין עוד להשתכר - נותן להן שכרן כפועל בטל, דקיימא לן כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי, ועל ידו נתבטלו היום.

 

מיהו, נפקא מינה במאי דהלכו [ואולם יש נפקות בכך שהלכו], במקום שאין פועלים מוצאין להשתכר, ושכרן בעל הבית זה היום אם הלכו, דהוי התחלת מלאכה - נותן להם שכרן כפועל בטל; ואם לא הלכו, אפילו תרעומת אין לפועלים על בעל הבית. וכן במקום שפועלים נשכרים בשלושה וזה שכרן בשישה, אם הלכו ומצאו פועלים להשתכר בשלושה, משלים להם עד שישה.

 

חידושי הרמב"ן, בבא מציעא, עו ע"ב (מתוך שיטה מקובצת, שם, ד"ה ורש"י כתב)

ורש"י כתב ברישא: "אין להם זה על זה אלא תרעומת, דאמר להם השכירו עצמכם לאחרים, ומיהו תרעומת איכא, שיהיו צריכין לחזר אחר שוכרין, ותביעת ממון ליכא, דהא דברים בעלמא נינהו".

 

פירוש לפירושו: השכירו עצמכם אם תמצאו, שלא נתחייבתי לכם, דכיון דדברים בעלמא נינהו שלא התחילו במלאכה - לא נתחייבו זה לזה. הא אם התחילו במלאכה - קנו.

 

תלמוד בבלי, בבא מציעא, י ע"א

... והאמר רב: פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום? אמר ליה [אמר לו]: כל כמה דלא הדר ביה [כל עוד שלא חזר בו] - כיד בעל הבית הוא; כי הדר ביה [כאשר חוזר בו] - טעמא אחרינא הוא [מטעם אחר הוא], דכתיב [שנאמר] (ויקרא כ"ה, נה) "כי לי בני ישראל עבדים" - עבדי הם, ולא עבדים לעבדים.

 

רמב"ם, הלכות שכירות, פרק ט, הלכה ד

השוכר את הפועלים והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותם, אין להם זה על זה אלא תרעומת. במה דברים אמורים? בשלא הלכו; אבל הלכו החמרין ולא מצאו תבואה, פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה, או ששכר להשקות השדה ומצאוה שנתמלאה מים, אם ביקר בעה"ב מלאכתו מבערב ומצא שצריכה פועלים - אין לפועלים כלום, מה בידו לעשות? ואם לא ביקר - נותן להם שכרן כפועל בטל, שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן ועושה מלאכה לבטל. במה דברים אמורים? בשלא התחילו במלאכה; אבל אם התחיל הפועל במלאכה וחזר בו אפילו בחצי היום - חוזר שנאמר: "כי לי בני ישראל עבדים", ולא עבדים לעבדים...

 

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שלג, סעיפים א-ב

סעיף א: השוכר את הפועלים והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותם, אין להם זה על זה אלא תרעומת.

 

[הגה: ויש אומרים, דאם משך בעל הבית כלי אומנות שעושה בהם מלאכה, אין הבעל הבית יכול לחזור בו, ולא הפועל אם הוא קבלן (טור בשם ר"ת); אבל אם הוא שכיר יום, יכול לחזור כמו שנתבאר (תוס' והרא"ש ריש פרק הזהב). מיהו יכול לעכב כלי אומנתו ולשכור אחרים (מרדכי פרק האומנין, ונ"י בשם תלמידי רשב"א והמגיד פרק ט')].

 

במה דברים אמורים? בשלא הלכו. אבל הלכו החמרים ולא מצאו תבואה; פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה; או ששכרם להשקות השדה ומצאוהו שנתמלא מים - אם ביקר בעל הבית מלאכתו מבערב ומצאה שצריכה פועלים, אין לפועלים כלום, ומה בידו לעשות; ואם לא ביקר, נותן להם שכרן כפועל בטל [פירוש: ששמין מי שהשכיר עצמו למלאכה זו, וכן חמר שהשכיר חמור להביא משאוי, כמה היה רוצה לפחות משכרו ולישב בטל ולבא ריקן], שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן, ועושה מלאכה לבטל.

 

סעיף ב: במה דברים אמורים? שאין להם עליו אלא תרעומת בשלא הלכו, דוקא בשלא היו יכולים להשכיר עצמם אמש כששכרם בעל הבית זה; אבל אם היו נשכרים אמש, ועכשיו אינם נשכרים כלל, הרי זה כדבר האבוד להם, ונותן להם שכרם כפועל בטל; ואם נשכרים בפחות, משלם הפחת. ואם הלכו [ודוקא שהלכו עצמם, אבל לא שלוחם (המגיד פ"ט בשמם)], אף על פי שלא היו מוצאים להשכיר עצמם אמש, נותן להם שכרם כפועל בטל; והוא, שעכשיו אינם נשכרים כלל.

 

אבל אם מוצאים מי שישכירם בשכירותו, אין להם אלא תרעומת [ויש אומרים דאפילו לא מצא רק מלאכה כבדה מזו, רק שרוצים להוסיף בשכרן, צריכין להשכיר עצמן במקום אחר (מרדכי, פרק האומנין); ויש חולקין (בית יוסף, בשם תלמידי רשב"א)]. ואם אינם מוצאים להיות נשכרים אלא בפחות, משלם להם הפחת.

 

וכל אלו הדינים, כשלא ביקר בעל הבית מלאכתו מבערב, שהוא בפשיעתו; אבל אם לא היתה פשיעת בעל הבית בדבר כלל, הרי זה אנוס, ונפטר, כמו שנתבאר.

 

[הגה: ועיין לקמן, סימן של"ד, סעיף ב'. מלמד שהשכיר עצמו לשתי שנים והתחיל שנה ראשונה, מקרי התחלה גם לשנה שניה; והוא הדין כל פועל (הגהות מרדכי, פרק האומנין)].

 

קצות החושן, סימן שלג, סעיף ב, ס"ק ב - ג

ס"ק ב: אבל אם היו נשכרים אמש: ...וז"ל: "וקשה לרבי יצחק, דהא קימא לן כר' מאיר, דדאין דינא דגרמי, אם כן, אמאי לא יתן להם כפועל בטל, כיון שעל ידן נתבטלו אותו היום? ויש לומר, דמיירי, כשחוזר בו, עוד ימצאו להשתכר. ומכל מקום, יש עליו תרעומת, שעתה לא ימצאו אלא על ידי טורח". עיין שם. וקשיא [ושאלה] זו, נתקשו בה כל הראשונים. עוד תירצו, דמיירי [שמדובר], דגם מתחילה לא היה להם מקום, אצל מי להשתכר. עיין בנימוקי יוסף.

 

ובני הבחור הנפלא, כמ"ר [=כבוד מורנו], רבי יוסף דב בער, ש"ן [=שיחיה נצח], הקשה: מה בכך שנתבטלו על ידו ממלאכה ? דהא קימא לן [שהרי קיים לנו], המבטל כיסו של חבירו פטור, וכן נועל חנותו של חבירו פטור. ואם כן, אפילו מצאו אמש להשתכר והיום לא מצאו נמי [גם כן], אין בו משום מזיק, כיון דאינו אלא כנועל דלת חבירו של חנותו?...

 

שוב מצאתי בתשובת מוהר"ם בר' ברוך [מהר"ם מרוטנבורג], דפוס פראג, סימן תתכ"א, שכתב וזה לשונו: "דין הא [זה], דדיני דגרמי - היינו, במקום שמפסיד חבירו על ידי גרמתו. אבל מקום שהיה יכול להרויח, וגורם לו בגרמתו שאינו מרויח - פטור. כדתנן [כמו ששנינו]: השוכר את האומנין, והטעו זה את זה - אין עליהם אלא תרעומת... ומבואר, דסבירא ליה [שסבור הוא] למוהר"ם, דגבי [שאצל] פועלים, אפילו מצאו אמש מקום להשתכר והיום לא מצאו - פטור, משום דאינו היזק אלא מניעת ריוח...

 

אלא דנראה מדעת מוהר"ם, דפטור בעל הבית אפילו הפסידו הפועלים, ולא הוי דבר האבוד. דאי הוה סבירא ליה [שאם היה סובר] למוהר"ם, דאין בעל הבית יכול לחזור, אלא כשמצאו פועלים גם היום מקום להשתכר - אם כן לא הוי ראיה מיניה להא דמניעת ריוח [לא היתה ראיה מכאן לענין מניעת רווח]. וגם בזה נראה כדברי מוהר"ם. ומשום דדבר האבוד, לא מצינו אלא היכא [מקום] דכבר התחילו במלאכה, דזה קנין שקונין בו השכירות פועלים, ורצו לחזור - בזה אמרינן שוכר עליהן או מטען. אבל היכא [מקום] דלא התחילו במלאכה, דאין בו משום קנין כלל, אלא דברים בעלמא [בסתם], אם כן אפילו הוי דבר האבוד, אינו אלא משום דינא דגרמי, שהפסידו על ידו. וכהאי גוונא [ובאופן זה], דאינו אלא מניעת ריוח, אפילו בנזק אדם פטור, ומשום דלא מחייב בדיני דגרמי אלא בנזק ולא בארבעה דברים. וכמו שכתב הרמ"ה, הובא בטור, סימן ש"ה. ואם כן, כיון דדעת מוהר"ם דפטור, נראה דמספיקא לא מפקינן [מוצאין] ממונא .

 

ס"ק ג: הרי זה כדבר האבוד: אמנם נראה, דטעמא דפועלים שחזרו בבעל הבית ליתא בתשלומין [שאינם צריכים לשלם], היינו משום דפועלים לא קיבלו עליהם אלא לגמור המלאכה,

 

ונשתעבדו לגמור מלאכן עד כדי שכרן, ומשום הכי בדבר האבוד, אפילו לא התחילו במלאכה, כיון דקיבלו עליהן לעשות מלאכתן - נשתעבדו עד כדי שכרן. והיינו כששוכר עליהן, אבל אם אינו שוכר עליהן - לא בעו שלומי, כיון שלא קיבלו עליהם תשלומין.

 

אבל בעל הבית החוזר בפועלים, עיקר חיובו דבעל הבית הוא לשלומי לפועלים, וכיון דתנאו דבעל הבית הוא לשלומי, משום הכי, בדבר האבוד צריך לקיים תנאו, ובעי שלומי. וכי היכא דפועלים בדבר האבוד חייבין לקיים התנאי, שהוא לגמור המלאכה, ומשום הכי שוכר עליהן, ואם כן, בעל הבית בפועלים, שהוא להפך, דעיקר תנאו לשלומי, אם כן, בדבר האבוד בעי שלומי.

 

תלמוד בבלי, בבא מציעא, עז ע"א

ואמר רבא: האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא, ואתא מטרא - פסידא דפועלים. אתא נהרא - פסידא דבעל הבית, ויהיב להו כפועל בטל. ואמר רבא: האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא, ופסק נהרא בפלגא דיומא. אי לא עביד דפסיק - פסידא דפועלים. עביד דפסיק, אי בני מתא - פסידא דפועלים, לאו בני מתא - פסידא דבעל הבית. ואמר רבא: האי מאן דאגר אגורי לעבידתא ושלים עבידתא בפלגא דיומא, אי אית ליה עבידתא דניחא מינה - יהיב להו, אי נמי, דכותה - מפקד להו, דקשה מינה - לא מפקד להו, ונותן להם שכרן משלם. אמאי? וליתיב להו כפועל בטל! - כי קאמר רבא באכלושי דמחוזא, דאי לא עבדי חלשי.

 

אמר מר: שמין להם את מה שעשו, כיצד? היה יפה ששה דינרים - נותן להם סלע. קא סברי רבנן: יד פועל על העליונה. או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים. פשיטא! - לא צריכא, דאייקר עבידתא ואימרו פועלים, ואזל בעל הבית ופייסינהו. מהו דתימא; מצו אמרי ליה: כי מפייסינן - אדעתא דטפת לן אאגרא, קא משמע לן; דאמר להו: אדעתא דטרחנא לכו באכילה ושתיה. סלע נותן להם סלע. פשיטא! - לא צריכא, דזל עבידתא מעיקרא, ואגרינהו בטפי זוזא, ולסוף אייקר עבידתא, וקם בטפי זוזא. מהו דתימא; אמרי ליה: טפי זוזא אמרת לן - טפי זוזא הב לן! קא משמע לן, דאמר להו: כי אמרי לכו טפי זוזא - דלא הוה קים לכו, השתא קים לכו. רבי דוסא אומר: שמין להן את מה שעתיד להיעשות: היה יפה ששה דינרים נותן להם שקל. קסבר: יד פועל על התחתונה. או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים. פשיטא! - לא צריכא, דזל עבידתא ואימר בעל הבית, ואזול פועלים ופייסוהו. מהו דתימא, מצי אמר להו: אדעתא דבצריתו לי מאגריי, קא משמע לן; דאמרי ליה: אדעתא דעבדינן לך עבידתא שפירתא. סלע נותן להם סלע. פשיטא! - אמר רב הונא בריה דרב נתן: לא צריכא, דאוזילו אינהו גביה זוזא מעיקרא, ולסוף זל עבידתא. מהו דתימא: בציר זוזא אמריתו לי - בציר זוזא יהבינא לכו. קא משמע לן; דאמרי ליה: כי אמרנא לך בבציר זוזא - דלא הוה קים לך, השתא קים לך. אמר רב: הלכה כרבי דוסא.

 

ב. פיטורי עובד

תלמוד בבלי, בבא מציעא, קט ע"א-ע"ב

ביאור שטיינזלץ

מסופר, רוניא שתלא דרבינא הוה, אפסיד, סלקיה [אדם בשם רוניא שתלן של רבינא היה, והפסיד, וסילק אותו מן השדה]. אתה לקמיה דרבא [בא לפני רבא] אמר ליה: חזי מר מאי קא עביד לי [יראה אדוני מה שעשה לי]! אמר ליה: שפיר עביד [אמר לו: יפה עשה, שהרי הפסדת לו]. אמר לו: הא [הרי] לא התרה בי [וכיון שלא התרה בי מראש - לא היה לו לסלקני]! אמר לו: לא צריכא [אין צורך להתרות במקרה כזה. ומעירים:] רבא לטעמיה [לשיטתו], שאמר רבא: מקרי דרדקי [מלמד תינוקות], שתלא [שתלן], טבחא [שוחט] ואומנא [מקיז דם] וספר מתא [וסופר העיר - הלבלר הכותב שטרות עבור אנשי העיר] - כולן כמותרין ועומדין דמי [נחשבים, וכל הפסד שהם עושים מנכים להם, וקונסים אותם, ואין צורך להתרות בהם מראש]. כללא דמילתא [כללו של דבר]: כל פסידא דלא הדר - כמותרין ועומדין דמי [כל הפסד שאינו חוזר, כמותרין ועומדים הם].

 

פסקי הרא"ש, בבא מציעא, פרק ט, סימן לח

רוניא, שתלא דרבינא הוה, אפסיד, סלקיה. אתא לקמיה דרבא, אמר ליה: "חזי מר מאי עביד לי". על הסלוק נתרעם, כי שבחו נתן לו. אמר ליה: "שפיר קעביד לך". אמר ליה: "והא לא אתרי בי"! אמר ליה: "לא צריכא לאתרויי". ורבא לטעמיה, דאמר רבא: מקרי דרדקי, שתלא וכו' כולן כמותרין ועומדין דמו. כללא דמילתא: כל פסידא דלא הדר - כמותרה ועומד דמי [כללו של דבר: כל הפסד שאינו חוזר - כמותרה ועומד הוא].

 

נמוקי יוסף, על הרי"ף, בבא מציעא, דף סו ע"א, ד"ה רוניא

פסידא דלא הדרא - מקרי דרדקי אם רבם משבש להו [להם] הגירסא, בכהאי גוונא [באופן זה], הוי [יהא] שבשתא דעאל עאל [טעות שלא נעקרה מייד - סופה שתשתבש ותישאר]. אי נמי [או גם], יש לפרש, דמחי ינוקא טפי [שמכה התינוקות יתר על המידה]. אי נמי דלא יהיב דעתיה עלייהו ומתבטל מגירסיה [שלא נותן דעתן עליהם ומתבטל מלימודו]. וטבחא, מיירי [מדובר], בין שנוטל שכר על הטביחה, בין בחנם. אי [אם] בשכר, שפיר הוי פסידא דלא הדר [יפה אמר, שזה הפסד שאינו חוזר], אף על גב דמשלם דמי בהמה, דמי בשתו ודמי בשת אורחיו לא משלם. ואי בחנם, שפיר [יפה] אמר כמותרין ועומדין, ומסלקינן ליה [ומסלקין אותו], דהא אית ליה פסידא [שהרי יש לו הפסד], וקנסינן ליה, דלא עביד לא בחנם ולא בשכר [וקונסים אותו, שלא יעשה לא בחנם ולא בשכר]. כך תירצו האחרונים ז"ל בשם הראב"ד ז"ל.

 

וכתב הוא ז"ל, דנהי דלא צריכי [שלא צריך] התראה, חזקה בעינן [צריך]. ועד שיהו מוחזקים תלת זימני [שלןש פעמים], או שיתרו בהם - לא מסלקינן להו [לא מסלקים אותם]. וכי אמרינן בבבא קמא [דף כג ע"ב], גבי הנהו עיזי דשוקא, דמתרינן בהו תרתי ותלתא זימני, דאלמא בעינן התראה תרתי ותלתא זימני, התם פסידא דהדר הוא, דלשחיטה קיימי. והסכימו עמו הרשב"א והר"ן ב"ר ראובן ז"ל.

 

רמב"ם, הלכות שכירות, פרק י, הלכה ז

נוטע אילנות לבני המדינה שהפסיד, וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות, והמקיז דם שחבל, והסופר שטעה בשטרות, ומלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא למד או למד בטעות, וכל כיוצא באלו האומנים, שאי אפשר שיחזירו ההפסד שהפסידו, מסלקין אותן בלא התראה, שהן כמותרין ועומדין, עד שישתדלו במלאכתן, הואיל והעמידו אותן הצבור עליהם.

 

השגת הראב"ד: אמר אברהם: וכן נמי, אם שתלא דיחיד [גנן של יחיד].

 

מגיד משנה, הלכות שכירות, פרק י, הלכה ז

הנוטע אילנות לבני המדינה וכו', לשון הגמרא: "אמר רבא: מקרי דרדקי, שתלא, טבחא ואומנא וספר מתא, כולהו כמותרין ועומדין דאמו. כללא דמילתא: כל פסידא דלא הדר כמותרין ועומדין דאמו". עד כאן. ובהשגות [הראב"ד]: "אמר אברהם, וכן נמי אם שתלא דיחיד". עד כאן. יצא לו, מדאמרינן בגמרא: רוניא שתלא דרבינא הוה, אפסיד וסלקיה בלא התראה, ויהיב ליה שבחא, ואמר רבא דשפיר עבד.

 

ואפשר, שדעת רבינו לומר, דרוניא שתלא דרבים היה [גנן של רבים היה], ובכללן היה רבינא, ואירע הדבר שהפסיד לרבינא. והא דאמר רבא "ספר מתא", האי מתא קאי אכולהו.

 

אבן האזל, הלכות שכירות, פרק י, הלכה ז

...דברי המגיד משנה, בדעת הרמב"ם, דחוקים, דלא הוזכר בגמרא שהיה שתלא של רבים, ועוד, דלפי גירסת המגיד משנה דאיתא, "ויהיב ליה שבחא", וכן מבואר בדברי הרשב"א בשיטה מקובצת שכתב, וזה לשונו: "הא דסלקיה רבינא לרוניא דאפסיד, שבחא יהיב ליה מאי דפיש [מה שנשאר] על מאי דאפסיד. ונוסחאות יש שכתוב בהם: ויהב ליה שבחא, והיינו שבחא דפיש על תשלום ההפסד". עכ"ל. ואם כן, לפי דברי המגיד משנה, שהיה שתלא של כל העיר, הוי ליה לגמרא לומר, שבני העיר נתנו לו שבחא, ומה מזכיר מה שרבינא בפרט נתן לו שבחא? ואולי סובר המגיד משנה, דאם הוא שתלא של העיר, יכול כל יחיד לסלקו כשיפסיד לו, מה שאין כן בשתלא דיחיד. וגם זה דחוק בסברא.

 

לכן נראה, דהרמב"ם סובר, דכל דין זה אינו שייך אלא בשתלא של רבים, ולא משום דשל יחיד אינו יכול לסלקו, אלא משום דיחיד יכול לסלק בלא טענה. וכל הדין אינו אלא בשל רבים, משום דהמינויים של רבים אין מסלקים אותם אם לא נמצא עליהם פסול, כמבואר בסימן נג, גבי חזן הכנסת, ומבואר במגן אברהם, דהוא הדין בכל מינויי הקהל. וטעמא דיכול לסלק שתלא, אף דלכאורה הא שתלא יש לו זכות באילנות שנטע, אלא דבאמת הזכות של השתלא מה שיש לו חצי שבח מהאילנות שנטע, ודאי צריך לשלם לו כשמסלקים אותו, אבל מה יהיה לו יתרון שיקבל לעתיד בעד עבודתו, זהו כמו כל האריסין, שביד הבעלים לסלקם וליקח אחרים תחתיהם...

 

ולפי מה שבארנו, צריכים אנו לומר, דעובדא דרוניא ורבינא לא היה לרוניא טענה על רבינא מעיקר דין תורה, אלא לפי שרבינא היה צריך לנהוג לפנים משורת הדין, בא רוניא לרבא לטעון שנוהג עמדו שלא ביושר במה שמסלקו, וכעובדא דהני שקולאי [בבא מציעא פג ע"א], דתברו חביתא דחמרא לרבה בר בר חנה [ששברו הסבלים חבית יין לרבה ברבר חנה] ואתו לקמיה דרב [ובאו לפני רב] וחייבו לשלם לפנים משורת הדין. וכדאמר לו רבא [לרוניא]: "שפיר קא עביד", אמר לו "הא לא התרה בי", והיינו דלפנים משורת הדין לא היה לו לסלקני [כלומר, שכל הטענה של רוניא כלפי רבינא היתה לפנים משורת הדין]. ועל זה אמר לו רבא: "לא צריכא להתרות", ואמר בגמרא, דרבא לטעמיה, דכמותרין ועומדין הם. אבל כל זה אינו לגרוע מדין זכות גמור, אלא כמו מנויי הקהל, דהוא גם כן על פי סברא רק מדיני ישר וטוב, שהקהל אינם צריכים להתנהג שלא על פי יושר, לסלק מי שנתמנה מהם בלא טענה, אלא שבקהל כבר הוא דין, דממילא אין רשות למנהיגי הקהל לעשות שלא כדין, ודנין בזה בכמה פרטים גם דין ירושה, כמבואר בפוסקים הפרטים בזה.

 

פסקי דין רבניים, כרך ג, ע' 92-96

 

בבית הדין חיפה

בפני כב' הדיינים: הרבנים י"נ רוזנטל - אב"ד, ע' הדאיה, ב' רקובר

 

בענין:

התובע: אברהם לב

נגד:

הנתבע: יהושע סגל, יו"ר ועד החנוך העצמאי, כפר אתא.

 

בפנינו תביעה כספית שהוגשה על ידי התובע הנ"ל נגד הנתבע הנ"ל, המשמש כיושב ראש ועד החנוך העצמאי בכפר אתא. בית הדין שמע טענותיהם לאחר שחתמו על הצהרה חוקית מתאימה שיצייתו להוראות בית הדין...

 

התובע הנ"ל עבד כפועל נקיון בתלמוד תורה ובית יעקב, בכפר אתא, כשתים עשרה שנה. בזמן שהתחיל לעבוד, עוד לא היה קיים החנוך העצמאי, אלא מוסד התלמוד תורה ובית יעקב השתייך לזרם אגודת ישראל (זרם רביעי), ורק עם בטול הזרמים בחנוך עבר התלמוד תורה ובית יעקב תחת פקוחו של החנוך העצמאי.

 

התובע טוען שעד אפריל 1956 עבד לבד וקיבל משכורת כפי שהוסכם 60 ל"י לחדש. באפריל 1956 נתקבל פועל אחר, אולם גם התובע המשיך לעבוד, ומר סגל נתן לו 60 ל"י לחדש במשך שנה, אולם מאז אפריל 1957 הפסיקו לשלם לו. לדבריו הבטיח לו מר סגל שיקבל כמו עד עכשיו. תביעתו היא שהנתבע יחויב לשלם לו סך 400 ל"י בעד כל אותה התקופה שלא שולם לו, וכן שיימצא הסדר גם להבא.

 

...בסיכום טוען [=הנתבע], שועד החנוך העצמאי אין לו שום אחריות כלפי התובע, מאחר שלמעשה אף פעם לא קיבל משכורת אצלם, ומה שעשה - שבמשך שנה המשיך לשלם לו - זה היה לפנים משורת הדין, והודגש בפירוש שזה נעשה באופן זמני.

 

בראשונה עלינו לבאר לפי דין תורה יחסי מעביד ועובד. והנה יסודי ההלכה בזה הוא כדלהלן:

 

לפי הדין, מעביד רשאי להפסיק עבודתו של העובד בכל זמן - אחרי תום תקופת העבודה שעליו דיברו בזמן ששכרו, מבלי שיהיה אחראי אם העובד ימצא עבודה או לא. ראה בבא מציעא דף עז ושו"ע חושן משפט סימן שלג.

 

בשכר פועלים וקצב להן כך וכך ליום, או כך וכך לחדש, ולא פירש להם על כמה זמן הוא
שוכר אותם, כתב בחזון-איש (בבא קמא סימן כג ס"ק א), דסתמא אין דעת בעל הבית לכך
שיהיה קשור לפועל זה כל הימים, אלא כל יום ויום הוא שכירות בפני עצמו אם קבעו השכירות כך וכך ליום, ואם קבעו לחדש כל חודש הוי שכירות לעצמו. לפי זה, אף בעובד קבוע המקבל משכורת חדשית, זכאי המעביד לפטרו בתום כל חדש וחדש. אולם על המעביד חלה חובת תשלומי פיצויים, מאחר שזהו מנהג המדינה הנהוג כאן (וכבר נפסק כן בפסה"ד תיק מס' שטו1366/, נדפס בפד"ר, כרך א, עמ' 330).

 

במקום שיש צורך בזמן כדי למצוא מקום עבודה - על המעביד למסור לו הודעה מוקדמת על פיטוריו - תקופת הזמן הוא לפי ראות עיני בי"ד (חזו"א שם).

 

במקום שיש מנהג שמקבלים עובד לעולם, כתב בחזו"א שם, דאז אי אפשר לסלק העובד, אם העובד ממשיך בעבודתו כראוי, אלא אם כן העובד מוצא מקום אחר לעבודה בלי הפסד.

 

בעבודה שיש בקבלת העבודה משום מינוי צבורי, כתב הריטב"א במכות (דף יג), דכל שמינוהו סתם בשום מינוי בלא קביעות זמן, שאין מסלקין אותו מאותו מינוי אלא בטענה. וראה שם בריטב"א שכתב: "וכן ראיתי בתשובה לרבינו מאיר הלוי ז"ל על ענין שליח ציבור", וכן הוא ברמב"ם, פ"ד [מהלכות] כלי המקדש, הלכה כא: "ואין מורידין לעולם בשררה שבקרב ישראל אלא אם סרח". בנוגע לשליח ציבור פסק כן גם בשולחן ערוך, אורח חיים סימן נג סעיף כה: “אין מסלקין חזן מאומנותו אלא אם כן נמצא בו פסול". ועיין ברמ"א, יורה דעה סוף סימן רמה, שכתב לענין רב שאין להורידו מגדולתו.

 

ובשו"ת חתם סופר, אורח חיים סימנים רה ורו, כתב: ובמינוי של רב, אף אם קובעים לו זמן, אין קביעות הזמן אלא למען העיר שהרב לא יחזור בו תוך הזמן, אבל אנשי העיר אין חוזרין בהם לעולם, אם לא שנמצא בו פסול, דאין סברא שאחד יעקור סיכי ומשכוני [יתד ומשכון] אותו ואת ביתו וזרעו, ואחר כך יסלקוהו שישאר בלי מקום למחייתו". ובערוך השלחן, חושן משפט סימן שלג, כתב: "וכן הדין בשליח ציבור ושמש וכל מיני התמנות, שכל זמן שלא נמצא בו פסול אין מעבירין אותו כל ימי חייו, וכן המנהג".

 

בספר אבן האזל, פרק י מ[הלכות] שכירות הלכה ז, כתב חידוש יותר גדול: "ואפילו נוטע אילנות לבני המדינה, טבח של בני העיר, מקיז דם וסופר שטרות, דהעמידו אותן הצבור עליהם, אין מסלקים אותם אם לא נמצא עליהם פסול, משום דהמנויים של רבים אין מסלקים אותם בלי פסול... מדיני הישר והטוב שהקהל אינם צריכים להתנהג שלא על פי יושר לסלק מי שנתמנה מהם בלא טענה... ואין רשות למנהיגי הקהל לעשות שלא כדין". וזה חידוש גדול, דאפילו עובדים אלו, שאין במינויים משום שררה או תפקיד ציבורי הקשור בעבודת קדש, גם כן אין לצבור לסלקם בלי פסול. באבן האזל מסתמך בדין זה על האמור באורח חיים, סימן נג, לגבי שליח ציבור וכנזכר, והוסיף דמבואר במגן אברהם, דהוא הדין בכל מינויי הקהל. במגן אברהם שלפנינו לא מפורש

 

דבר זה, וכאמור יש חילוק בין מנויים אלו לבין מינוי שליח ציבור, שזה מינוי קדש, ומהאי
טעמא אין מנויי עובדים אלו דומים למינוי רב. ובשמש, שכתב בערוך השולחן דגם כן אין מסלקים אותו, נראה דהמכוון בשמש של בית כנסת, שיש בקבלתו לעבודה משום מינוי, מה שאין כן בעובדים ציבוריים שאין בעבודתם אלא עבודת עובד רגילה, אין בזה משום מינוי, ודינם ככל העובדים שיש אפשרות לסלקם, כאמור לעיל.

 

ויתכן שזה תלוי בטעם הדבר שאין מסלקין אותו. דהנה בריטב"א כתב בשם מורו הרב ר' מאיר ז"ל, שהיה אומר בשם רבו רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל, דנפקא לן מדכתיב "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב כל ישראל", כל משימות שהם בישראל יהיו לו ולבניו. לפי זה מסתבר שזה דוקא במינוי שיש משום "משימה", והיינו שררה או תפקיד הקשור בעבודת קדש. ועיין ב[ספר] החינוך, מצוה תצב, לענין ירושה במינויים: "ולא המלכות בלבד, אלא כל השררות שהם במעשה או בשם כבוד בן השמות הנכבדים, וכל המינויים שבישראל, בירושה הם לו לאדם ולבניו אחריו". הרי דדין זה דירושה, הוא רק במינויים נכבדים.

 

אולם בביאור הגר"א, באורח חיים, סימן נג, כתב על המבואר שם שאין מסלקין חזן מאומנותו, דזהו משום הא דגיטין (ס ע"ב) "מערבין... משום חשדא", וזהו מה דאמרינן שם, "מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום... משום חשדא", ופירשו בתוספות, שלא יאמרו מפני החשד, שחושדים אותם לגנוב פת של עירוב, אין מניחין אותו שם. והיינו דמהאי טעמא אין לסלק שליח ציבור בלי נימוק, שלא יאמרו שמצאו בו פסול. ולפי זה, יתכן דבכל עובד ציבור שהציבור מינה אותו לעובד אצלם, יש בזה משום חשד אם יפטרוהו בלי נימוק, ואסור לפטרו. אולם מסתבר יותר דמאחר שאין המינוי מינוי כבוד, אין בפטורו משום חשדא, דהרי הוא עובד רגיל כשאר עובדים.

 

והנה בנידון שלנו, אילו התובע היה מקודם עובד של החינוך העצמאי, לא היו יכולים לפטר אותו בלי כל נימוק, דאף שאין בעבודתו משום מינוי ושררה, דהרי היה רק פועל נקיון בת"ת וביה"ס בית יעקב, ואם כן הרי הוא ככל פועל שמותר למעבידו לפטרו אחרי הודעה מוקדמת ואחרי מתן פיצויים, אולם מאחר שבארץ קיים מנהג הנוהגים לפיו, שאין המעביד מפטר פועליו בזמן היותם ראויים לעבודתם ובזמן שהמעביד זקוק עדיין לפועליו, זאת אומרת בזמן שאין שינוי במצבו של המעביד ובמצבו של העובד, ומאחר שיש בזה מנהג, הרי הבאנו לעיל מדברי החזון איש, שאין לפטר העובד אלא אם כן העובד מוצא עבודה אחרת בלי הפסד...

 

ניתן ביום י"ב אדר תשי"ח.

 

שו"ת הרי"ף, סימן רכג

רבי יצחק אלפסי נולד באלג'יר בשנת ד"א תשע"ג (1013), ונפטר באליסאנה, ספרד, בשנת ד"א תתס"ג (1103). את תורתו למד הרי"ף בקירואן (בתוניס של היום), אצל ר' נסים גאון ואצל ר' חננאל בן חושיאל. ר' יצחק נקרא אלפסי על שם ישיבתו בעיר המעטירה פאס שבמרוקו בה יצא לו שם כאחד הגאונים הקדמונים. למעשה הרי"ף הוא אשר סיים את תקופת הגאונים ופתח את תקופת הראשונים, בכך שהוא לא כפף את ראשו בפני גאוני בבל, אלא הכריע בשאלות הלכה בכוחות עצמו. בשנת ד"א תתמ"ח (1088), בגיל 75, נמלט הרי"ף לספרד בעקבות הלשנת-שווא שאויביו הלשינו עליו למלכות. באליסאנה שבספרד מונה הרי"ף לראש הישיבה המקומית, והעמיד תלמידים הרבה, ביניהם הר"י אבן מיגאש ור' יהודה הלוי. למעשה מהווה הרי"ף אבן השתיה שעליה מושתתת תורתה של ספרד. שמו של הרי"ף התפרסם בעולם בזכות עבודתו הגדולה, ספר ההלכות, תקציר של הגמרא (תלמוד קטן), בעלת מגמה של הלכה למעשה. ספר זה הוא אחד מעמודי התווך של ההלכה בכל ישראל וזכה לפירושים רבים. מאות מתשובותיו הגיעו אלינו כתובות בעברית וגם בערבית.

שאלה:

ראובן היה שוכן במזרח צרפת, הוא ובניו, רחוק מספרד, ימים רבים. והניח אשתו ובניו במקומם, ונרצה בארץ ספרד לשוט בקהלות, ועבר במדינה אחת ודרש ברבים. וכשראו אותו חמשה מחשובי העדה, פייסו ממנו שיביא אשתו ובניו לאותה מדינה וישכון עמהם. והיה מסרב ראובן זה, משום שהיתה אשתו במקום רחוק. והוסיפו לפייסו כמה פעמים, עד שנתרצה. והתנו עמו בקנין גמור, שיתנו לו, אלו החמשה, כ"ד זהובים מירכאטייא, בכל שנה ושנה עד שלש שנים, ויקראו לפניו בהלכה ובמשנה ובמקרא ובפירוש הסדרים ובמה שירצו, בקנין ובכתב ובעדים. וגם ראובן, התנה עמהם בקנין, שיבא לחג הסוכות עם אשתו ובניו. ולא הגיע הזמן שקבע להם, עד שבא ושמחו בו. ומהם שאמרו, נתחיל במשנה. ומהם שאמרו, נתחיל בתלמוד. עד שהסכימו כולם בהסכמה אחת, והתחילו במסכת ברכות. ויקראו בו ד' ימים בשבוע, ויום חמישי במקרא, ויום ששי בפירוש הסדר. ואחר כך, נתרעם יששכר אחד מהם על חבירו, ואמר לו: איני יכול להבין בעומק ההלכה, ואינו רוצה בכך. אלא שתאמר להם שלשה שורות של תלמוד, ותחזור ותאמר להם שלשה שורות ממשנה. אמרו חביריו: אין אנו רוצים בכך. על כן, עמד יששכר ואמר: אם כן, איני רוצה לקרות, ולא ליתן שכר. ענה ראובן ואמר: יש שטר בידי בקנין ובעדים. אין לי אלא לקיים מה שבשטרי ומה שהתניתי עמכם.

 

תשובה:

עיינו בשאלה זו, ועמדנו על כל תנאים שיש בה, וראינו שהם חזקים וקיימים. וחובה עליכם להשלים כל התנאים שהתנו על עצמם. ויששכר שחזר בו, ואינו רוצה לקיים תנאו שהתנה בכלל חביריו - לא טוב עשה. וחייב הוא לראובן לתת לו כל מה שפסק על עצמו מן השכירות. ואם רצה לישב וללמוד על פי התנאי שהתנה - מוטב. ואם לאו, אין על ראובן כלום, שהרי לא עכב. ואף על גב דתנן: "השוכר את האומנים והטעו זה את זה - אין להם זה על זה אלא תרעומת", הני מילי [דברים אלו] היכא [במקום], דלא התחילו במלאכה, אבל אם התחילו במלאכה - אין בעל הבית, יכול לחזור בו. כדתניא: "במה דברים אמורים - כשלא הלכו

 

פועלים; אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה - נותן להם שכרם משלם" וכו'. וראובן זה, אילו חזרו בו קודם שהעתיק את בני ביתו - היו יכולים לחזור בהם. אבל כיון שהלך והעתיקם ממקומם, והוציא ממונו עד הגיעם אליהם, ולא עוד, שהתחיל במלאכה ונשתעבד להם - אין להם לחזור, וחייבים להשלים לו כל תנאי. ואפי' לא הלך עדיין, מאחר שקנה מידן וקנו מידו - לא היו מותרין לחזור בהן. שנאמר: "שארית ישראל לא יעשו עולה, ולא ידברו כזב, ולא ימצא בפיהם לשון תרמית" וגו'. אלא, שלא היה בית דין, יכול לעמוד בדבורם. אבל אם פירשו, שהלך ומכר את מטלטליו, והפסיד ממונו בשבילן - אינן רשאין לרמות בו, אלא חייבים להשלים לו כל תנאו שהתנו עמו. ויששכר זה, אם עושה לו חסד, וראובן זה, אם מסכים עמהם כן - הרי הן עושין לו חסד גדול. שאין עליהם לעשות משורת הדין, לייחד לו זמן לעצמו. וגם אין על ראובן זה ללמדו בפני עצמו, שלא קבל על עצמו, אלא ללמדם כולם כאחד. אבל כל אחד ואחד בפני עצמו - לא. הילכך, אם רצה יששכר לישב וללמוד - ישב וילמוד. ואם לאו - יתן שכרו של תלמוד.

 

שו"ת הרשב"ש, סימן קיב

רבי שלמה בן רבי שמעון דוראן - רבה של אלג'יר לאחר מות אביו הרשב"ץ [רבי שמעון בן צמח דוראן]. ק"ס (1400) בערך - רכ"ז (1467).

שאלה:

ציבור שכרו מלמד תינוקות ושליח ציבור לשנה, וקבל קצת מן השכר, ובתוך השנה חזר בו. ולא מצאו הציבור מלמד תינוקות, ולא שליח ציבור, ונשאר כצאן אשר אין להם רועה, ונטלטלו טלטלת גבר, ויצאו מהעיר, הם ונשיהם ובניהם. כי לא די לו שלא רצה להשלים שנתו, אלא שנתן עצה לקצת יחידים לברוח ולצאת מן העיר. ובשבת זה, לא מצאו האחרים מי שילמד את בניהם ספר, ולא תוכחות מוסר, ולא יכלו להתפלל בעשרה, ולא לקרות בתורה. יצאו הנותרים, ובאו אל המקום אשר ברח שם השליח ציבור הזה, ושאלו שיחזור לעירם להשלים תנאם, ולא תחרב הקהילה ההיא, ולא ישאר בנין ה' חרב ושומם. ושאלו ממני, אם יכולין להחזירו, או לא?

 

תשובה:

ודנתי להם שראוי להכריחו לשוב לעירו להשלים תנאו. חדא, שאפילו אם היה הדין נותן שלא להכריחו להשלים תנאו, אם היה יחיד עם יחיד, הכא [כאן] בציבור, חייב להשלים תנאו, - דאלים [שחזק] כחא דצבורא, שבכלל דבריהם אינם צריכים קנין. שהרי כתב הרשב"א ז"ל, שדין הצבור עם יחידיהם, כדין בית דין הגדול עם כל ישראל. ומעשים בכל יום, שמקחם וממכרם אינו צריך קנין. ואפילו דברים שאין קנין מועיל בהם, כח צבור מקנה אותו, במקנה [דבר] שלא בא לעולם, שאינו כלום, ובתקנת צבור מקנים למי שלא בא לעולם, כגון בהסכמותיהם שזרע האישה יירש מכתובת אימו, אף על פי שמבעל הוא יורשה, והבן לא היה בעולם בשעת קנין ולא בשעת הסכמה...

 

ותו, שזה שגורם חורבן קהילה אחת ולהחריב בית כנסת יע"א [יגן עליו אלוהים], שיכול ביד גוים לחללו מקדושתו, כגון זה: אף על פי שלא היה הדין מכריחו לחזור - ראוי לקנסו בדבר כזה...

 

וזה כולו, אפילו לא היה הדין מחייבו להשלים תנאו, שאף על פי שאמרו בפרק האומנין, שפועל חוזר בו אפילו בחצי היום, ודייקינן לה, בפרק קמא דמציעא, מקרא ד"כי לי בני ישראל עבדים" - ולא עבדים לעבדים, הני מילי - במידי דליכא פסידא [דברים אלו - בענינים שאין בהם הפסד], אבל במידי דאיכא [שיש] פסידא - שוכר עליהם או מטען, כדאיתא התם במשנה ובגמרא. ואין לך פסידא גדולה מזו, שילדיהם בילדי גוים ישפוקו, ואין מורה אותם דעה ואין מבין שמועה. ושיהיה סיבה להחרים הקהל ולחלל בית הכנסת, ובאו בו פריצים וחיללהו - אין לך פסידא גדולה מזו. ואחר כך מצאתי תשובה לאדוני אבי מורי הרשב"ץ ז"ל, לר' שמואל חלאיו, שמלמד תינוקות בלבד אינו יכול לחזור בו. וכן מצאתי עוד בספר המצות קטן, זה לשונו: "השוכר מלמד, אינו יכול לחזור בו, משום דהוי דבר האבד לגבי התלמיד, אם יהיה בטל. כך פסק רבינו יצחק". עד כאן לשונו. וזהו במלמד תינוקות בלבד, שהוא כפועל, אבל בשליח ציבור, ואפילו לא היה בו פסידא, היה לו לדון ולחייבו מדין קבלן, ואינו כפועל. שהרי כשהם שוכרין שליח ציבור לשנה, רצונם הוא, שיוציאם ידי חובתן, בכל מה שצריך לכל אותה שנה. והוה כשוכר אומן לארוג בגד, דהוי קבלן הוא, ולא פועל. והקבלן, אין יכול לחזור בו וכו' כדאיתא התם. זהו מה שנראה לי, והשם יצילנו משגיאות, אמן. וכתב שלמה בן הרב ר' שמעון בן החכם ר' צמח זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא].

 

שו"ת מכתם לדוד, חלק חושן משפט, סימן יז

רבי דוד בן יעקב פרדו נולד בונציה בשנת ה"א תע"ח (1718) ושימש כרב בקהילות בלקניות שונות. בשנת ה"א תק"מ (1780) עלה לארץ ישראל, ונתמנה לראש הישיבה הספרדית חסד לאברהם שבירושלים. הוא נחשב לאחד המפורסמים שברבני ירושלים. בין חיבוריו: פירוש למשנהבשם שושנים לדוד; פירוש לתוספתא בשם חסדי דוד ופירוש לספרי בשם ספרי דבי רב. נפטר בשנת ה"א תק"נ (1790).

שאלה:

אפוטרופוסי יתום קטן, בן ראובן, כתבו אגרת לשמעון מקרי דרדקי שבעיר אחרת, אם רצונו לקבל היתום הנזכר ללמדו תורה, ושיהיה סמוך על שלחנו, שהם יתנו לו שכרו משלם. ויען שמעון להם, שאם היה איש אמיד בנכסים, היה מקבלו בחנם, וגם אילו לא היה המבוקש אלא ללמדו בלבד, לא היה מבקש שום שכר מפני כבוד אביו ז"ל, שהיה אוהבו, והוה ניחא ליה [והיה נוח לו] לזכות לזה. אך להאכילו משלו, וגם שצריך לשכור בית בעדו [בשבילו] יותר גדולה, אין יכולת בידו. אשר על כן, נתרצה לתת לו ט"ו זהובים לשנה. ושלחו אצלו הנער וט"ו זהובים בעד שנה אחת מוקדמת. ואחר שישב עמו חודש בקירוב, בא חולי כבד בכל העיר ההיא, ושלחו האפוטרופסים שליח בעד הנער, כי נתייראו מהחלי האמור, שבעבור זעם יחזירוהו אליו. ויעתר ה' לארץ, ולא החזירוהו [כלומר, המגפה פסקה, אך האפוטרופסים לא החזירו את הקטן לעירו של שמעון]. אלא אדרבא, טוענים משמעון שיחזיר המעות, כיון שלא קבלם אלא בשביל המזונות, והרי לא זן אותו אלא חודש אחד. ושמעון משיב, שמאחר שכבר התחיל, חייבים הם לשלחו עד תום שנתו, ושהוא מוכן לזונו וללמדו כפי תנאו. יורנו מורינו הדין עם מי, ושכרו מן השמים.

 

תשובה:

[א. אין להפסיק עבודת המלמד תוך הזמן ואפילו מצאו טוב ממנו]

כתב הרא"ש ז"ל בתשובה (כלל קד סימן ד), ומביאו מרן ז"ל (ר' יוסף קארו בחיבורו "בית יוסף" על הטור) בחושן משפט, סימן שלג, וזה לשונו: "מי ששכר מלמד לבנו ללמדו שנה אחת, ובתוך השנה

 

מצא טוב ממנו ורוצה להוציאו מהראשון לתתו לו, כיון ששכרו לזמן קצוב והתחיל במלאכתו - אינו יכול להוציאו מתחת ידו אם אינו פושע במלאכתו. עכ"ל [עד כאן לשונו]. וכיוצא בזה כתב הרשב"א ז"ל, בתשובה, סימן אלף קנ"ז, יעויין שם. ובהגהות מרדכי דמציעא, פרק האומנין, הוסיף עוד: שאם שכרו לשתי שנים והתחיל במלאכה שנה ראשונה, ובעל הבית רוצה לחזור משנה שניה - אינו יכול לחזור אחר שהתחיל, [שהרי] השנה שניה היה בכלל ראשונה והוי [ויהא] כאילו רוצה לחזור בחצי הזמן, ושכיר לא בעי קנין, ע"כ [עד כאן]. ממנו נקח לנדון דידן [ממנו נלמד לעניננו], דכיון ששלחו כבר הנער אצל שמעון, ושלחו לו שכרו בעד שנה אחת, והתחיל לישב וללמוד שם קצת, הוייא התחלה, ומחוייבים הם להניחו אצלו, עד תום כל שנתו.

 

[ב. אף על פי שקיבל לעבוד בחינם אין להפסיק עבודתו, כיון שמפסיד המצוה]

האמנם, לכאורה נראה דלא דמי נדון דידן להנהו דלעיל [לכאורה נראה, שלא דומה הנדון אצלנו, לאותם המקרים שלמעלה], וכמו שטוענים אפוטרופסי היתום, דכיון ששמעון זה לא קבל המעות בשכרו, אלא רצונו היה ללמדו בחנם, והמעות לא נטל אלא למזונותיו בלבד, אם כן, מאחר שלא זן אותו אלא חדש ימים, חייב להחזיר להם המעות, רק שינכה להם אותו זמן שישב אצלו. ברם, בקושטא, לאו מלתא היא [אמת, אין זו טענה], וחלילה לאל מרשע, דאם כן לקתה מדת הדין, הישולם תחת טובה רעה? שאילו היה מלמד בשכר לא היו יכולים לחזור עד דמשלם זימניה [שמשלים זמנו] כדלעיל, ובשביל שזה היה מתרצה ללמדו בחנם נאמר שיפסיד, להיות ידו על התחתונה, שיהיו הם רשאים לחזור?! אתמהא.

 

ואם תאמר, אין הכי נמי [אכן כך, כלומר ידו של המלמד אכן על התחתונה, מאחר שגילה דעתו שאין הוא מלמד את היתום לשם עשיית רווח], כיון דאי נמי הדרי בהו - לאו מידי אפסדוהו [כיון שגם אם האפטרופסים חוזרים בהם - אין הם גורמים לשמעון כל הפסד], כיון שלא היה לוקח שכר. הא ליתא [אין זו טענה], דמכל מקום מצוה קא מפסדו מניה [שמכל מקום גרמו לו להפסיד מצווה (לגדל וללמד יתום בביתו)].

 

[ג. הוכחות שהפסד מצווה נחשב הפסד ממשי]

פוק חזי מאי דאמרינן בפרק כסוי הדם [צא וראה מה שנאמר בפרק כסוי הדם, חולין פ"ז ע"א]: תניא: "ושפך וכסה",מי ששפך יכסה. מעשה באחד ששחט, וקדם חבירו וכסה, וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים [כלומר, מצווה מוטלת על השוחט לכסות את דם הבהמה לאחר שחיטתה. ואם אדם אחר הקדים את השוחט וכיסה את הדם, הרי שהוא חייב לפצות את השוחט מאחר שגרם לו הפסד מצווה]. הא קמן [הרי לפנינו], דהפסד מצוה חשיב הפסד, אפילו לענוש עליו [שהפסד מצווה נחשב הפסד, שמחייב אפילו ענישה ממונית]...

 

ובתשובת הרב הגדול הרשב"ץ ז"ל [= רבי שמעון בן צמל דוראן], נשאל הרב בקהל שנתנו המצוה וקריאת ספר תורה לאיזה בני אדם בחנם שנה אחת, וחזרו בהם בחצי השנה, והשיב הרב שהמצוה שלהם היא כל השנה, ודומה למי שעלה משמרתו לעבוד עבודה, שאין אחת מהמשמרות רשאי לסלקו כו', ותנאם קיים באמירה בעלמא [וכדי שהתנאי יהיה קיים, מספיקה אמירה בלבד], דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט כו'. וכן בשכירות פועלים אין צריך קנין, ואין רשאין

 

לחזור בהן אם התחילו במלאכה. וכיון שאין רשאין לסלקו - המסלקן מבטלן ממצותן שזכו, כמי ששחט והוא עצמו חייב לכסות ובא אחר וכיסה, שלא עשה יפה, ולפי מה שנאמר בגמרא בזה, חייב ליתן לו מן הדין עשרה זהובים שכר מצוה כו.' וכיון שעלה בידינו שלא היו רשאים למונעם כו', חייבים להם על כל פעם כ' זהובים...

 

[ד. במלמד אין דין "כפועל בטל", וגם אין לומר לו צא ומצא לך תלמיד אחר]

נקוט מיהא בנדון דידן [תפוש מכל מקום, בנדון שלנו], דכיון ששמעון התחיל במצוה שהתנה עמהם, אף שהיה בחנם, כיון שהחזיק בה, לא מצו הדרי בהו [לא יכולים לחזור בהם] בלי ספק עד תום כל השנה, כפי מה שקצבו לו מתחלה, ששלחו לו ט"ו זהובים בשביל שנה אחת. הלא תראה, מה שכתב מרן הקדוש בסימן הנזכר, בשם תשובת הרשב"א ז"ל, שנשאל על בני חבורה ששכרו חכם לדרוש להם בכל שבת, ועכשיו חזרו בהם בני חבורה, והשיב, שאינם רשאים, וחייבים ליתן כל שכרו משלם; ולא שייך הכא, "אינו דומה הבא טעון להבא ריקן", דאדרבא לב הדורש שמח יותר בדרשו בקהל להשמיעם את המצות ופקודי ה' ישרים משמחי לב. ועוד, כי המתעסקים בלימוד התורה נוחים הם, ואם אינם עושים מלאכתם - ייעפו וייגעו, והרי הם כאכלוסי דמחוזא, דאי לא עבדי - חלשי [פועלי מחוזא שהיו רגילים לעבוד קשה, ואם היו מתבטלים - היו נחלשים], ע"ש [עיין שם]. ודומה לזה, כתב שם בשם תשובות המכונות להרמב"ן, על תלמידים ששכרו רב אחד, וכתב שם שלימוד התורה אינו כשאר מלאכה, שיאמר לו "צא ושכור עצמך לאחרים", כי יש תלמיד מבין וקל ללמדו ויש תלמיד וטורח ללמדו, ולומדי התורה אינם נהנים בביטולם אלא מצרים [מצטערים], וכמו לאכלוסי דמחוזא, ע"ש.

 

[ה. כאן יש לומר שרצה ללמד תלמיד זה במיוחד]

אתה הראית לדעת, דלא מצו [שאין יכולים] אפוטרופסי היתום למימר [לומר] לשמעון: "אי משום מצוה - הא לא אפגרת, דכבר יש לך תלמידים הרבה" [אם בגלל מצווה - הרי שלא התבטלת, שכבר יש לך תלמידים הרבה], דאיכא למימר [שאפשר לומר] כדכתב הרשב"א ז"ל, דאין כל הדעות שוות, כי יש תלמיד קל כו'. וביותר בנדון דידן [שלנו], דלאו כל שעתא מתרחיש זרע צדיק, דאיכא ביה מצוה טפי [לא כל שעה ישנו צאצא של צדיק, שיש בו יותר מצווה ללמדו תורה], להקים שם המת על נחלתו. ועוד כפי מה שבא בשאלה ששמעון היה חפץ ביותר בדבר זה, לעשות נחת רוח לנשמת אביו ז"ל, כי אהבת נפשו אהבו.

 

[ו. אפילו ירצו לשלם לו עבור כל השנה יכול לומר שהוא רוצה ללמד בפועל]

זאת ועוד, דבהדייא [שבפירוש] מוכח מדברי השלמים הנזכרים, דאפילו אומר לו בעל הבית למלמד "הא [הרי] לך שכרך כמו שקצבתי לך, ויהא לך במתנה, ואיני רוצה שתלמדהו עוד", לא אמר כלום. ולא מצי אמר ליה [ולא יכול לומר לו]: "מאי איכפת לך? הרי הרווחת שתנוח ולא תיגע", דאדרבא לומדי התורה אי לא עבדי חלשי [אם לא עובדים - נחלשים], כדלעיל בדברי הרשב"א. אלא הרשות ביד המלמד, אם אינו פושע במלאכתו, וזו כחו להכריחו לישב וללמוד עמו כל ימי הקצבה, מאחר שכבר התחיל. והכי דייקינן דברי הרא"ש דלעיל, שכתב "אינו יכול להוציאו מתחת ידו תוך זמנו", כדמשמע להדיא [בפירוש], דאפילו אם רוצה לשלם לו, אינו יכול להוציאו. אם כן הכא נמי [כאן גם-כן], אף על גב דלאו זוזי אפסידו מניה דשמעון [אף שלא הפסיד כסף לשמעון], שהרי בחנם היה רוצה ללמדו, אפילו [כך], הכי יכול להכריחם להחזירו אצלו עד מלאת לו שנה תמימה. ואפילו יאמרו האפוטרופוסים "הא לך הט"ו זהובים ויהיו שלך", לא אמרו כלום, אלא חייבים הם דוקא להחזירו כדברי שמעון.

 

[ז. הפסקת הלימוד שהיתה מחמת אונס, ובניגוד לרצונו של שמעון - אינה גורעת מזכותו לדרוש את חזרת התלמיד אליו]

עוד יש להוכיח, מההיא דכתב המרדכי בבבא בתרא, פרק חזקת הבתים, שנשאל הרב על אדם שהיה רגיל בשום מצוה, ואירעו אונס ונתנו הקהל את המצוה לאחר, ועתה יש לאל ידו ורוצה לחזור למצותו. ופסק הרב שחייבים להחזירה לו, כיון שעבר האונס. והוכיח כן מההיא דפרק קמא דיומא [יב ע"ב]: תנו רבנן: אירע בו פיסול, ומינו אחר תחתיו, רבי יוסי אומר ראשון חוזר לעבודתו, שני - אינו ראוי לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט. ופסיק תלמודא התם [ופסק התלמוד שם]: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יוסי. והקשה הר"י [רבי יצחק בתוספות]: תימא, הלכתא למשיחא [הלכה לימות המשיח? כלומר, הלכה זו אינה אקטואלית]? ותירץ: נפקא מינה [לומדים ממנה], לפרנס שעבר מחמת אונס ומינו אחר תחתיו, דראשון חוזר לעבודתו כשיעבור האונס. וכן כתבו שם רבותינו בעלי התוס' ז"ל [תוספות שם, יג ע"א ד"ה הלכה], וכן פסק מור"ם ז"ל במפה, סוף סימן קמ"ט, יע"ש. דון מינה [למד מזה], שאפילו אם שמעון מעצמו היה שולח הנער מאצלו מחמת האונס של החולי, כשעבר האונס חייבים להחזירו אליו להשלים חקו עד שנה תמימה, כיון שכבר התחיל והחזיק במצוה. כל שכן הכא [כאן], דבנדון דידן, דשמעון לא שלחו מדעתו אלא להפיק רצונם, ולא שלחו אלא על מנת לחזור, אין ספק, דלא מצו הדרי בהו [לא יכולים לחזור בהם], אלא מצי [יכול] שמעון להכריחם לבא עד תכונתו. וטפי טובא נפיש חיליה דשמעון [ויותר הרבה גדול כחו של שמעון], להיותו מוחזק במעות, שכבר נתנו לו, ועדיף טפי [יותר] מהנהו דכתבו רבוותא דלעיל [מאותם שכתבו רבותינו שלעיל], דהתם [ששם], המלמד הוא הטוען להוציא המעות מבעל הבית, ואפילו הכי [כך], פסקו דהדין עמו, אפילו להוציא ממון, כל שכן הכא [כאן], שהוא מוחזק במעות, ואינו טוען אלא לקיים תנאם ולהחזירו, דפשיטא דהדין [שפשוט שהדין] עמו. ודברים ברורים הם, לא ניתנו ליכתב לרוב פשיטותם, אלא להפיק רצון השואל, כי אלצני עד בוש, כתבתי הנראה לעניות דעתי. דוד פרדו ס"ט.

 

שו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק א, סימן עה

רבי משה פיינשטיין נולד ברוסיה בשנת ה"א תרנ"ה (1895) ושם למד ואף כיהן ברבנות עד הגירתו לארצות הברית בשנת ה"א תרצ"ז (1937). ישיבתו בניו יורק, תפארת ירושלים, היא אחת הישיבות המעולות הודות להנהגתו. ר' משה היה מוכר כפוסק הגדול בארה"ב, ותשובותיו מופצות בעולם היהודי כולו. הוא דן בתשובותיו בבעיות טכנולוגיות מודרניות וגם בעיקרי היהדות. ר' משה היה פעיל בעניני ציבור וחינוך. נפטר בשנת ה"א תשמ"ו (1986).

 

בענין שוכר פועל סתם, אם הוא לכל זמן שיצטרך, או לא.

ענף א. בדבר בעל בית חרושת שהוא צריך תמיד לפועלים, וכן מי שצריך לעוזר ומשרת תמיד בחנותו ובביתו, ושכר פועל ומשרת בסתם, אם הוא לכל זמן שיצטרך, דהוא לעולם, וממילא אינו יכול בעל הבית לחזור בו ולסלקו, דהוא כבתוך הזמן, או דכיון דלא התנו איזה זמן, הוי בכל יום זמנו, ויכול לסלקו בכל עת שירצה?

 

והנה לכאורה תליא זה במחלוקת הרשב"א והרא"ש בהתחייב לזון סתם אם הוא לעולם...

 

ענף ג. ... לכן כיון שסתם הוא לעולם, הויא בהכרח השכירות לעולם.

 

וראיה מהא דהוצרך רבא במקרי דרדקי שתלא טבחא ואומנא וספר מתא לענין לסלקם, דוקא באפסידו, שהוא פסידא דלא הדר, בבבא מציעא דף ק"ט, אבל בלא זה אין יכולין לסלקם [פירוש:רבא פסק כי אפשר לסלק את בעלי המלאכה הנזכרים בגמרא הנ"ל, בגלל שהם גורמים הפסד שאינו חוזר. אולם אם הם לא היו גורמים הפסד שאינו חוזר - אי אפשר היה לסלקם]. ואין לומר דאיירי דוקא בשל כל בני מתא, דהא רוניא היה רק שתלא דרבינא לרוב הראשונים, ומכל מקום לא היה יכול לסלקו בלא טעם, דפסידא דלא הדר הוא. ואדרבה שיטת הרמב"ם, בסוף פ"י משכירות, דשל יחיד אינו יכול לסלקו, אף בפסידא דלא הדר בלא התראה. ודוחק לדחות, דאיירי בקבלו לזמן והיה בתוך הזמן, דלא הוזכר זה לא בגמרא ולא בפוסקים. וגם שתלא, מפורש שם שהוא לעולם. וגם אומנא, אם הוא מוהל נמי הוא לעולם, מדין החזיק במצוה, [עיין באורח חיים, סוף סימן קנ"ג, וברבי עקיבא איגר שם]. ואם כן, גם בכולהו שנקט בהדייהו הם לעולם [כלומר, שגם בעלי המקצועות האחרים שהביאה הגמרא, מדובר ששכרם לעולם]. ולכן יותר משמע כדבארתי, שאף בסתמא אינו יכול לסלקו לעולם, ואף בלא מנהג, שלא הוזכר שהיה שם מנהג שלא לסלק, משום דבכל אופן אין יכולין לסלק בלא טענה ברורה.

 

והנה כל זה, הוא אף בלא ידוע מנהג המקום שאין מסלקין בלא טענה, אלא לעצם הדין. אבל בידוע מנהג המקום, או אף רק מנהג בית החרושת או אף רק מנהג האיש הזה, שכששוכרין פועלים אין מסלקין אותם בלא טענה ועובדים אצלם לעולם, אין צריך כלל למה שבארתי, שפשוט וברור הוא שסתמא אצלו הוי כהתנו לעולם. ואין חלוק, בין אם נעשה המנהג על פי חכמי העיר או נהגו מעצמן. וגם אף אם נהגו בלא כוונה כלל, רק מחמת דמהיכי תיתי יסלקנו כיון שצריך לו, דבכל אופן שיהיה, הוא כהתנו ששוכרו לעולם, דסתם שכירות הוא אדעתא דמנהגא [פירוש:אם המנהג הוא שלא לסלק הפועל בלא טענה, אי אפשר לסלקו בשום מקרה, גם אם המנהג לא נעשה בכונה, אלא נובע מעצם העובדה שצריך את אותו הפועל ולכן לא ניתן לסלקו]. ולא דמי כלל למנהגים אחרים, שהם עניני קנסות והתחייבות כאלו שלא היה מהני גם [אם] התנו, מעצם הדין, לכן צריך שיהיה נעשה על פי חכם. אבל מנהגים כאלו שאם היו מתנים היה מהני [מועיל] מעצם הדין, גם המנהג הוא עצם הדין ממש,דהוי כהתנו. והוא כמו נהגו לזון ונהגו להיפוך מעצם הדין, כגון שתהיה הכניסה משל בעל הבית, שבראש פרק הפועלים, שבסתמא הוא כמנהג המדינה, שהוא דין תורה ממש. וכמו כן, כל מנהג באופן שהיה מהני התנו, הוא דין תורה ממש. וכמו לענין מכירה סתמא, שהמנהג הוא עיקר הדין בהם, כדאיתא ברמב"ם, סוף פרק כ"ו ממכירה, שעיקר גדול בכל דברי משא ומתן שהולכין אחר המנהג, והטעם דהוי כהתנו, כמפורש טעם זה ברמב"ם, פרק טו ממכירה, הלכה ה, ובשו"ע חו"מ סימן רלב סעי' ו. ולכן אין חלוק איך נעשה המנהג, אם על פי חכם או מעצמן. ואף שאינו מנהג של כל העיר אלא של איש זה, דעל כל פנים הוי כהתנו, כיון ששניהם ידעו מזה [פירוש: כאשר יש מנהג שאינו יכול לסלקו ללא טענה, הרי שנחשב כאילו שהם התנו תנאי זה בינהם במפורש]...

 

ומטעם זה, בעובדא שאתא לידנו [במקרה שבה לפנינו] בפועל בבית מטבחים, שידוע שאין מסלקין פועל בלא טענה, דנתי בהסכם כל הבעלי דין שסתמא הוי כהתנו לעולם, ולא יכלו לסלקו בלא טענה. ולכן מחוייבים להעמידו על משמרתו, ורק כשיבררו בידיעה ברורה שהוא בעל מחלוקת שמפריע את העבודה וההנהגה שם, יוכלו לסלקו, דזהו טענה חשובה, וכשלא יבורר - אין נאמנים בטענת ברי, דהוא נחשב מוחזק, ועליהם להביא ראיה, כדמשמע מירושלמי שהבאתי.

 

והנה, בעובדא זו היה הפועל עושה סימני כשרות. ואמרתי שלכתחילה לא יכלו לסלקו גם מצד דין "שררה", שהשגחה על כשרות נחשב שררה, שלא גרע מהשגחה על המדות שנחשב שררה...

 

ואם כן, הוא הדין לענין שאין יכולין לסלקו, שמפורש ברמב"ם, פרק א ממלכים, הלכה ז, שכל שררות אין יכולין לסלקו. ואם כן, כל שכן שהשגחה על כשרות הוא שררות, שפירוש "שררה" הוא שמלאכתו הוא לשמור שלא יעשה בעל הבית רמיה, שמוכרח לעשות גם נגד רצון בעל הבית, נמצא שאינו עושה מלאכת בעל הבית, אלא מלאכת עצמו, כשררה על בעל הבית. אך מצד זה היה רק אסור לסלקו לכתחלה, אבל מצד טעם הראשון, הוא גם מדיני ממון, שאף אחר שסלקוהו מחוייבין להעמידו על משרתו, ואם לא יעמידוהו, חייבין לשלם לו ככל פועל תוך זמנו, שיד בעל הבית החוזר על התחתונה.

 

שו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק א, סימן עו

בסלוק פועל ומלמד ממשרתו בלא טענה.

י"ז טבת תשי"ב.

מע"כ [=מעלת כבוד] ידידי הרב הגאון המפורסם מוהר"ר מרדכי פינחס טייץ הגאב"ד עליזאבעט שליט"א.

 

בדבר הדין תורה, הנה אחר פסק דין של הבית דין, שהיתה ישיבת הבית דין בהסכם שני הצדדים, וגם היה בקניין סודר לציית מה שיצא מהבית דין, בין לדין בין לפשר, הא ליכא כלל דין שנתחייב לכתוב הטעמים, ובפרט שליכא בזמן הזה בכאן בית דין הנחשב בית דין גדול. והפסק דין הוא בתקפו, ולא אנחנו ולא שום בית דין אחר יכולין לבטלו. וממילא מחוייבין
לשלם לו כפי שיצא מהפסק דין, ובפרט שהיה קניין סודר גם על הפשר גופא ביחוד. אבל ממכתב ככוד תורתו, ניכר שהוא רק בשביל הבעלי בתים, שלא ירצו לקיים הפסק דין כשלא אכתוב הטעמים, לכן אף שיודע אני, שגם כבוד תורתו בעצמו אית חילא בידו לברר ההלכה שבשבילה עשינו הפשר הזה אחרי שתסולק הנגיעה, מאחר שבכל אופן הפסק דין הוא בתוקפו, אף אם תשאר הקושיא, מכל מקום לרוחא דמלתא אני כותב הטעם בקצור.

 

הנה בלא טענה כלל - אין יכולין לסלק, אף אם נימא [גם םא נאמר] כמו שכתב כתר"ה [כבוד תורתו] שהיו צריכין למנותו בכל שנה, מכיון שעצם הדין בארתי באורך בתשובה אחת, ששוכר פועל סתם הוא לכל הזמן שצריך השוכרו, כגון בפעקטארי [בית חרושת], וכן הוא בישיבה, שהוא לכל זמן שיתקיימו. אף שרוצים לבטל זה, מצד המנהג שמחדשין המינוי בכל שנה להוכיח מזה שמינוהו רק לשנה. ואין זה הוכחה של כלום, כי ידוע שלא אירע שיסלקו בלא טענה, ואם כן שוברו עמו, ובטלה ההוכחה, ונשאר כעצם הדין, דהוא שכור לעולם. וממילא, אף שמנהג בתי ספר של הנכרים, שהם מסלקין גם בלא טענה, אינו כלום, דיש למיזל בתר [דיש ללכת בתר] מנהג של מקום זה, יותר ממנהג המדינה.

 

ויש ראיה לזה מראש פרק המקבל בבבא מציעא (קג ע"ב), שאמר רב יוסף: בבבל נהיגו דלא יהיבי תיבנא לאריסא [בבל נוהגים שאין נותנים תבן לאריס]. ופריך [ושואלים]: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה]? ומשני [ומשיבים]: דאי איכא אינש דיהיב, עין יפה הוא, ולא גמרינן מיניה [שאם יש אדם שנותן לאריס, בעין יפה הוא שנוהג באריסו, ואין לומדים ממנו]. משמע דרק לאחרים לא גמרינן מיניה, אבל הוא עצמו מחוייב ליתן, דאם גם האיש הזה אינו מחוייב ליתן הוה לו לומר דעין יפה הוא ואינו מחוייב, שיכול לחזור בו אף באריס זה, או כשיקח אריס אחר בסתמא. ואין לומר, דהתם שאני [ששם שונה], משום דמן הדין היה צריך לחלוק בתבן, לכן כשנתן ולא קבל עליו מנהג העיר שלא ליתן - מחוייב ליתן. דאין לזה שום טעם. דהא בעיר זו, שנהגו שלא לחלוק בתבן, אינו מחוייב מעיקר הדין, כל זמן שלא התנו היפוך המנהג. ולכן משמע, דאף מנהג של איש זה לבד מהני [מועיל] לגבי איש זה, אף שהוא נגד מנהג המדינה.

 

ולבד זה, מהיכי תיתי נימא, שגם בזה ינהגו כמנהג בתי ספר נכרים ולא כמנהג ישראל בהישיבות דמקומות אחרים? ובפרט שמנהגם אינו כדין התורה, דמזה שבשעות הלמודים הוא כמו בבתי ספר הנכרים, שהוא כדי להמשיך הילדים או מטעמים אחרים, אין ראיה לענין המורים והפועלים שינהגו גם כן כמותם. וגם לא ברור מנהג בתי ספר של הנכרים, דגם הם ברוב ואולי גם בכל הפעמים אין מסלקים בלא טענה, ואפשר הם מסלקים על טענות כאלו שבית דין ישראל לא היו חושבין זה לטענות, אבל על כל פנים בלא טענה אין מסלקים. ולכן אף שהיו עושין מינוי חדש בכל שנה, לא בטלה זכותו שלא יוכלו לסלקו בלא טענה.

 

ונמצא שהפסק דין שיכולין לסלקו, היה רק מצד הטענות שהיה לכתר"ה עליו. לכן, אם הטענות היו ברורות ולא היה אפשר שיתקנם, נמי [גם] היה מן הראוי והיושר לפצותו באיזה סך. ומכיון שהטענות לא היו ברורות כל כך לסלקו, משום שהיה אפשר לתקנם שלא יארע עוד שיהיה טענות עליו, רק שלא רצה כתר"ה להחזיקו אף אם יבטיח שלהבא לא יהיה עוד טענות עליו, עשינו הפשר לפצותו בסך הט"ו מאות כפי הפסק דין.

 

ומצד שכתר"ה כותב שלא היה בא כח מ[צד] הבעלי בתים, שלנו את כתר"ה, ואמר שאין צריך שיעשוהו לבא כח עתה, כי עליו סומכים בכל הענינים של הישיבה, וגם על זה יסמכו עליו. וזה יכול כתר"ה להסביר להם איך שיבינו, שצריך לקיים הפסק דין, וגם לומר להם, שהפסק דין הוא בתוקפו, ואין שום בית דין בעולם שיוכלו לשנותו, וגם לא הבית דין זה שדנו, וממילא בטוח אני שבני ישראל לא יעשו עולה, והם כולם צייתי דינא [מצייתים לדין], אף אם לא יבינו בשכלם, כי יש להם על הבית דין לסמוך, שלאו קטלי קני באגמא [קוטלי קנים באגם] ישבו בדין, אלא בית דין מומחה, ולא היה להם שום נגיעה בדבר, ויהיה שלום על ישראל.

 

משה פיינשטיין.

 

שו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק א, סימן עז

בדבר סלוק מורה ומלמד

ט' תמוז תשכ"ב.

מע"כ ידידי מהר"ר דוב גאנסקי שליט"א.

 

הנה בדבר מחלוקת בין הדירעקטארן ומלמדים, ורוצים לסלק מלמד ממשרתו, הרי הוא ענין שבדיני ממונות, שצריך לילך לבית דין, ולהיות ביחד, לשמוע הטענות שיש להם על המלמד ותשובת המלמד, והבית דין יפסקו כפי הדין, שיש להם לידע מהגמרא והשולחן ערוך. ולכן אי אפשר להשיב לצד אחד. ורק דברים כלליים אני יכול להשיב.

 

הנה כששכרו מלמד סתם, אם עושה מלאכתו באמונה, שהוא מסביר היטב להתלמידים מה שלומד אתם, ורואה שיחזרו על למודם כפי הצורך להם, ולא יבטלו זמן הלמודים בדברי בטלה, והוא ירא שמים, שהתלמידים ילמדו ממנו להיות שומרי תורה ומצות - הוא המלמד הראוי להיות מורה ומלמד לתלמידים, ואי אפשר לסלקו.

 

ואף אם בעת ששכרוהו אמרו, שיהיה הרשות בידם לסלק אותו לשנה האחרת אף בלא שום טענה, יש ספק גדול אם יוכלו לסלקו. משום שהדירעקטארן והמנהלים נבררו רק לעשות כדין התורה שהוא לשם שמים, וכיון שלסלק בלא טענה ודאי אינו לשם שמים, אין להם זכות על זה, ואפשר שאין תנאם כלום. ואם שכרוהו סתם, אף שהקאנטראקט [חוזה] נתנו רק על זמן כשנה ושנתים, זה ודאי לא נחשב כתנאי לסלקו כשירצו אף בלא טענה, ואין יכולים לסלקו כשליכא [שאין] טענה שיזכו על פי דין.

 

אף שאין זמן קצוב בכמה שנים נחשב שהמורה הוא טוב, שאפשר לאדם להתקלקל במעשיו ומדותיו, ובפרט שתלוי בזריזות וזהירות ביותר, שאפשר שהתחיל להתעצל, אבל כמובן שהיא ראיה גדולה שהוא מורה טוב כשהיה שם שנה וקבעוהו לעוד שנה, וכל שכן כשהיה יותר. ויצטרכו הרוצים לסלקו לברר בראיות ברורות, שאינו ראוי עתה להיות מלמד.

 

אם צריכין לסלק אחד מחמת שנתקטנו מספר התלמידים, אם דוקא האחרון מסתלק, או שהוא שוה לשאר מורים וצריכים להטיל גורל, או אופן אחר, לא שייך לכתוב במכתב זה. ואני בארתי הענין באיזה תשובה. אבל בכל נידון יש לדון, ביחוד שאפשר איכא [יש] מנהג, ולכן איני כותב בזה.

 

ידידו, משה פיינשטיין.