תוכן מפורט:

חקיקה ופסיקה ישראלית 

חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, פרק יג: תגמולים למתנדבים, סעיפים 287, 289 

תקנות הביטוח הלאומי (מתנדבים), התשל"ח-1978 

חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, סעיף 80(2) 

חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, סעיף 5 

 

--דברי הסבר 

חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994, סעיף 34יא 

חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998, סעיפים 2-1 

דברי הסבר להצעת חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ג-1992 (של חבר הכנסת חנן פורת) 

 

א. התנדבות 

ויקרא, פרק יט, פסוק יח 

שמות, פרק יח, פסוק כ 

תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל עמוד ב 

--רש"י, שם 

רמב"ם, הלכות אבל, פרק יד, הלכה א 

קרית ספר, על הרמב"ם, שם 

רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ט, הלכות א, ג 

שערי תשובה, שער ג, אות עא 

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עד, עמוד א 

--רש"י, שם 

תקנת קהילת שאלוניקי, ש"כ (1560) (י"ר מלכו וא' אמארילייו, ילקוט הסכמות שאלוניקי בלאדינו, ספונות ב, עמ' לד) 

כליות יועצות, עמ' ה, ז 

 

ב. מסירות נפש 

תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פה, עמוד א-ב 

--רש"י, שם 

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עד, עמוד א 

--רש"י, שם 

רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ה, הלכה ד 

תוספות, עבודה זרה יח ע"א, ד"ה ואל יחבל 

משפט כהן, סימן קמג 

הרב צבי יהודה קוק, לנתיבות ישראל (כרך ב, עמ' נ, נא) 

 

ג. הסתכנות בהצלה 

תלמוד ירושלמי, מסכת תרומות, פרק ח, הלכה ד 

--פני משה, שם 

תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף סב, עמוד א 

--רש"י, שם 

תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף סא, עמוד א 

--רש"י, שם 

--תוספות, שם 

תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף פ, עמוד ב 

--פירוש הר"ן, שם 

שאילתות דרב אחאי, פרשת ראה, שאילתא קמז 

בית יוסף, חושן משפט, סימן תכו 

סמ"ע, חושן משפט, תכו, ס"ק ב 

שו"ת חוות יאיר, סימן קמו 

שו"ת יד אליהו, סימן מג 

העמק שאלה, על שאילתות דרב אחאי, שם, ס"ק ד 

ר' חיים הליר, ביאור על ספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה רצז 

כלי חמדה, פרשת כי תצא, עמ' קצג 

 

ד. תרומת אברים 

שו"ת הרדב"ז, חלק ג, סימן אלף נב (תרכז) 

שו"ת הרדב"ז, חלק ה, סימן אלף תקפב (ריח) 

שו"ת יחווה דעת, חלק ג, סימן פד 

אור שמח, על הרמב"ם, הלכות רוצח, פרק ז, הלכה ח 

 

ה. התנדבות להצלת הרבים 

אסתר, פרק ד, פסוקים ח-טז 

--רש"י, שם 

תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף יח, עמוד ב 

--רש"י, שם 

שו"ת נודע ביהודה, מהדורה תנינא, יו"ד, סימן קסא 

רמב"ם, הלכות רוצח, פרק ז, הלכה ח 

אור שמח, על הרמב"ם, שם 

משך חכמה, שמות, פרק ד, פסוק יט 

כלי חמדה, פרשת פנחס 

שו"ת משפט כהן, סימן קמג 

 

ו. הסתכנות במלחמה 

רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ז, הלכה טו 

מנחת חינוך, מצווה תכה 

שו"ת משפט כהן, סימן קמג 

שו"ת ציץ אליעזר, חלק יב, סימן נז 

 

ז. התנדבות להצלת הכלל 

שו"ת משפט כהן, סימן קמג 

שו"ת משפט כהן, סימן קמד 

שו"ת משפט כהן, סימן קמח 

הרב י"ד סולובייצ'יק, על התשובה, עמ' 75-74, 78 

לוח עזר: חובת הסתכנות להצלת הזולת 

 

חקיקה ופסיקה ישראלית

חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה1995-, פרק יג: תגמולים למתנדבים, סעיפים 287, 289

תקנות הביטוח הלאומי (מתנדבים), התשל"ח-1978

חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, סעיף 80(2)

חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, סעיף 5, ודברי הסבר

חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד1994-, סעיף 34יא

חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998, סעיפים 2-1

דברי הסבר להצעת חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ג-1992 (של חבר הכנסת חנן פורת)

 

א. התנדבות

ויקרא, פרק יט, פסוק יח

לא תקום ולא תטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך, אני ה'.

 

שמות, פרק יח, פסוק כ

והזהרתה אתהם את החוקים ואת התורות, והודעת להם את הדרך ילכו בה, ואת המעשה אשר יעשון.

 

תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל עמוד ב

דתני רב יוסף:

"והודעת להם" - זה בית חייהם,

"את הדרך" - זו גמילות חסדים,

"ילכו" - זה ביקור חולים,

"בה" - זו קבורה,

"ואת המעשה" - זה הדין,

"אשר יעשון" - זו לפנים משורת הדין.

 

רש"י

זה בית חייהם - ללמוד להם אומנות להתפרנס בו. "חוקות" ו"תורות" כתיבי ברישיה דקרא.

 

רמב"ם, הלכות אבל, פרק יד, הלכה א

מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך. כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך...

 

קרית ספר, על הרמב"ם, שם

מבי"ט (ר' משה מטראני), ר"ס (1500) - ש"ם (1580). מגדולי חכמי ארץ ישראל. רב בצפת.

 

מצות גמילות חסדים דרך כלל הויא דאורייתא, בכלל "ואהבת לרעך כמוך", נלמד מדכתיב "והלכת בדרכיו" וגו', כמו שדרשו חכמים ז"ל. ופרטי גמילות חסדים - מדבריהם.

 

רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ט, הלכות א, ג

(א) כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזירין על העם מערב שבת לערב שבת ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו, והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעה ימים, וזו היא הנקרא קופה...

 

(ג) מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה, אבל תמחוי יש מקומות שנהגו בו ויש מקומות שלא נהגו בו, והמנהג הפשוט היום שיהיו גבאי הקופה מחזירין בכל יום ומחלקין מערב שבת לערב שבת.

 

שערי תשובה, שער ג, אות עא

ר' יונה ב"ר אברהם גירונדי, מגדולי חכמי התורה והמוסר בתקופתו. בן העיר גירונה בספרד וקרובו של הרמב"ן. ספרו 'שערי תשובה' הוא מספרי המוסר המפורסמים ביותר בישראל. בין תלמידיו - ר' שלמה בן אדרת, הרשב"א. נפטר בשנת כ"ד (1263).

 

וטוב ונכון מאד להיות בכל עיר ועיר מתנדבים בעם מן המשכילים, להיות נכונים ומזומנים לכל דבר הצלה, בהיות איש או אשה מישראל שרויים בצער. והנה נתחייבנו לטרוח בשור אחינו או שיו הנדחים, להיות עמנו עד דרוש אחינו אותו - עתה מה לעשות יקר וגדולה לבעליהם. וכן כתוב (ישעיה נח, ז): ועניים מרודים תביא בית.

 

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עד, עמוד א

...ורודף שהיה רודף אחר רודף להצילו, ושיבר את הכלים בין של רודף בין של נרדף, בין של כל אדם - פטור. ולא מן הדין, שאם אי אתה אומר כן - נמצא אין לך כל אדם שמציל את חבירו מיד הרודף.

 

רש"י

ורודף שהיה רודף - אחר חבירו להורגו, וזה רודף אחריו להצילו ושיבר את הכלים וכו'.

 

תקנת קהילת שאלוניקי, ש"כ (1560) (י"ר מלכו וא' אמארילייו, ילקוט הסכמות שאלוניקי בלאדינו, ספונות ב, עמ' לד)

כליות יועצות, עמ' ה, ז

ללא שם מחבר (מפי השמועה: בניו של חה"כ א' רביץ, שנזקק להשתלת כליה)

 

ב. מסירות נפש

תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פה, עמוד א-ב

וכבר היה רבי ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך, ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן. נשאלה שאלה זו בפניהם: מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת? נענה רבי ישמעאל ואמר...

 

רבי שמעון בן מנסיא אומר: "ושמרו בני ישראל את השבת" (שמות לא, טז), אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה.

 

אמר רבי יהודה אמר שמואל: אי הואי התם, הוה אמינא: דידי עדיפא מדידהו, "וחי בהם" (ויקרא יח, ה) - ולא שימות בהם.

 

אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא, בר מדשמואל דלית ליה פרכא.

 

רש"י

ושמרו בני ישראל את השבת - כדי לעשות שבתות אחרות, יזהרו בשבת זו בקיום שמירת שבתות הרבה.

 

דשמואל לית ליה פירכא - אשר יעשה האדם המצות שיחיה בהם ודאי, ולא שיבא בעשייתה לידי ספק מיתה; אלמא: מחללין על הספק.

 

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עד, עמוד א

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נימנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג - יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים...

 

רוצח גופיה מנא לן? סברא הוא. דההוא דאתא לקמיה דרבה, ואמר ליה: אמר לי מרי דוראי "זיל קטליה לפלניא, ואי לא - קטלינא לך". אמר ליה: לקטלוך ולא תיקטול. מי יימר דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי.

 

רש"י

נתזה - שם האיש.

יעבור ואל יהרג - וחי בהם - ולא שימות בהם.

סברא הוא - שלא תדחה נפש חבירו, דאיכא תרתי, אבוד נשמה ועבירה מפני נפשו דליכא אלא חדא אבוד נשמה והוא לא יעבור, דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום "וחי בהם", משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל, והכא, גבי רוצח, כיון דסוף סוף איכא איבוד נשמה, למה יהא מותר לעבור?! מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חבירו - הלכך דבר המקום לא ניתן לדחות.

מרי דוראי - אדון עירי, ונכרי הוה.

מאי חזית דדמא דידך סומק טפי - מי יודע שיהא דמך חביב ונאה ליוצרך יותר מדם חבירך?! הלכך אין כאן לומר "וחי בהם - ולא שימות בהם", שלא התיר הכתוב אלא משום חביבות נפשם של ישראל להקדוש ברוך הוא, וכאן, שיש אבוד נפש חבירו, לא ניתן דבר המלך לדחות שצוה על הרציחה.

 

רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ה, הלכה ד

כל מי שנאמר בו "יעבור ואל יהרג" ונהרג ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו. וכל מי שנאמר בו "יהרג ואל יעבור" ונהרג ולא עבר, הרי זה קידש את השם. ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים, כדניאל חנניה מישאל ועזריה ורבי עקיבא וחביריו, ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן, ועליהן נאמר (תהלים מד, כג): "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה",, ועליהם נאמר (תהלים נ, ה): "אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח".

 

וכל מי שנאמר בו "יהרג ואל יעבור" ועבר ולא נהרג, הרי זה מחלל את השם. ואם היה בעשרה מישראל, הרי זה חילל את השם ברבים, ובטל מצות "עשה" שהיא "קידוש השם", ועבר על מצות "לא תעשה" שהיא "חלול השם". ואף על פי כן, מפני שעבר באונס אין מלקין אותו, ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין, אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה, שנאמר בנותן מזרעו למולך (ויקרא כ, ו): "ונתתי אני את פני באיש ההוא", מפי השמועה למדו "ההוא" - לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה.

 

תוספות, עבודה זרה יח ע"א, ד"ה ואל יחבל

אומר רבנו תם, דהיכא שיראים פן יעבירום עובדי כוכבים לעבירה, כגון על ידי יסורין שלא יוכל לעמוד בהם, אז הוא מצוה לחבל בעצמו, כי ההיא דגיטין (דף נז:), גבי ילדים שנשבו לקלון, שהטילו עצמם לים.

 

משפט כהן, סימן קמג

ר' אברהם יצחק הכהן קוק, תרכ"ה (1865) - תרצ"ה (1935). רבה הראשי של ארץ ישראל. גדול חכמי ההלכה והמחשבה היהודית בדורות האחרונים.

...והנה מה שנראה לכבוד תורת דזה פשוט, שגם אינו רשאי למסור את עצמו כדי להציל את חבירו, ולגבי רבים חיובא ליכא והיתרא איכא, וגם מדת חסידות לדבריו, וכן עולים הדברים לפי השקפה ראשונה בדעת נוטה, אני נבוך בזה טובא בעניי.

 

שהרי רש"י הסביר לנו מילתא בטעמא, דרוצח סברא הוא, מההיא דרבא (סנהדרין עד), דאמר ליה: "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי", וז"ל: "סברא היא שלא תדחה נפש חברו, דאיכא תרתי - איבוד נשמה ועבירה, מפני נפשו, דליכא אלא חדא - אבוד נשמה והוא לא יעבור, דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום וחי בהם משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל, והכא גבי רוצח, כיון דסוף סוף איכא איבוד נשמה, למה יהא מותר לעבור, מי יודע שנפשו חביבה" כו'.

 

מכל זה נראה, דהאי "וחי בהם", אינו דבר פרטי דוקא על אותו האיש, העושה או המונע או הבא לשאול, אלא הדבר קאי בכללות על כל נפשות ישראל, וממילא נכללה בזה גם נפשו, וכשאנו באים לדון בנפש בפני נפש, אין אנו מכריעים על פי "מאי חזית".

 

ולפי זה, לכאורה אין שום מקום לאסור למסור נפשו אפילו בשביל הצלת חבירו. שדי לנו דחיובא ליכא בקום ועשה, משום דהוא יכול לומר גם כן "מאי חזית", אבל אין לנו שום מקום לאיסור, כיון שכל האיסור, אפילו לדעת הרמב"ם, שהוא מתחייב בנפשו כשמסר נפשו במקום שאינו מחויב, לכאורה צריך לומר דהוא משום דסבירא ליה, ד"וחי בהם" אינו בא לפטור ממסירות נפש אלא לחייבו שיחיה בהם, ואם נאמר שהרמב"ם מודה גם כן לרש"י, ד"וחי בהם" הוא ענין כללי, אם כן מצד "וחי בהם", הכל הוא שוה, אם בן ישראל זה יחיה או אחר, ויש לומר דגם הרמב"ם מודה דבשפיכות דמים, אם רוצה למסור נפשו בעד חברו רשאי.

 

ויש לומר דר' עקיבא דאמר "חייך קודמים", לא בא אלא לשלול סברת בן פטורא, שמוטב שישתו שניהם וימותו, אבל אם רצה ליתן לחברו, משום שחיי חברו יקרים אצלו מחייו, בכהאי גוונא יש לומר שאין איסור בדבר, אפילו ביחיד לגבי יחיד.

 

הרב צבי יהודה קוק, לנתיבות ישראל (כרך ב, עמ' נ, נא)

ר' צבי יהודה קוק, זיימל, מחוז קובנא, תרנ"א (1891) - ירושלים תשמ"ב (1982). בנו של הראי"ה קוק, הרב הראשי הראשון לארץ-ישראל. סידר, ערך והוציא לאור את כתבי אביו. עם פטירתו של הרב י"מ חרל"פ, בשנת תשי"ב (1952), קיבל את ראשות ישיבת 'מרכז הרב'.

 

ג. הסתכנות בהצלה

תלמוד ירושלמי, מסכת תרומות, פרק ח, הלכה ד

רבי איסי איתציד בספסופה.

אמר רבי יונתן: יכרך המת בסדינו.

אמר רבי שמעון בן לקיש: עד דאנא קטיל ואנא מיתקטיל, אנא איזיל ומשיזיב ליה בחיילא.

אזל ופייסון ויהבוניה ליה.

 

פני משה, שם

איתציד בסיפספה – ניצוד במקום סכנה הרבה, ומלשון "האף תספה" (בראשית יח, כד), ו"פן תספה" (בראשית יט, יז) היא, ודומיהם, שכל הניצוד לשם - סוף נספה הוא.

 

יכרך המת בסדינו – כלומר, שנתייאש הימנו, ואין לו אלא להכין לעצמו תכריכי המת. ושמע ר' שמעון בן לקיש, ואמר לו: "או אני אהרוג, או אני נהרג, אני אלך ואציל אותו בכח". והלך ופייס לאותן הגזלנים והניחוהו ונתנו אותו לידו.

 

תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף סב, עמוד א

שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: "וחי אחיך עמך" - חייך קודמים לחיי חבירך.

 

רש"י

אם ישתו שניהם ימותו – בצמא, שאין מספיק לשניהם.

ואם ישתה האחד מגיע לישוב – וימצא מים.

עמך – חייך קודמין.

 

תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף סא, עמוד א

הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא. אתו לקמיה דרבי טרפון.

אמרו ליה: לטמרינן מר!

אמר להו: היכי נעביד? אי לא אטמרינכו - חזו יתייכו. אטמרינכו - הא אמור רבנן: האי לישנא בישא, אף על גב דלקבולי לא מבעי, מיחש ליה מבעי. זילו אתון טמרו נפשייכו.

[תרגום: אותם בני גליל שיצא עליהם קול שהרגו נפש. באו בפני ר' טרפון.

אמרו לו: יחביא אותנו אדוננו.

אמר להם: איך אעשה? אם לא אחביא אתכם – יראו אתכם. אם אחביא אתכם – הרי אמרו חכמים: לשון הרע, אף שאין לקבל אותו, יש לחוש לו. לכו אתם והחביאו את עצמכם.]

 

רש"י

מיחש ליה מיבעי – ושמא הרגתם ואסור להציל אתכם.

 

תוספות, שם

אטמרינכו הא אמור רבנן האי לישנא בישא כו' – פירש בקונטרס: "ושמא הרגתם, ואסור להצילכם". ובשאילתות דרב אחאי [סימן קכט] מפרש: "שמא הרגתם, ואם אטמין אתכם, חייבתם ראשי למלך". והיינו "מיחש מיבעי ליה" למיחש – שיש לחוש ללשון הרע להאמינו, לגבי זה שיזהר שלא יבא לו הפסד ולא לאחרים.

 

תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף פ, עמוד ב

ורמי דרבי יוסי אדר' יוסי:

מעיין של בני העיר:

חייהן וחיי אחרים - חייהן קודמין לחיי אחרים;

בהמתם ובהמת אחרים - בהמתם קודמת לבהמת אחרים;

כביסתן וכביסת אחרים - כביסתן קודמת לכביסת אחרים;

חיי אחרים וכביסתן - חיי אחרים קודמין לכביסתן.

רבי יוסי אומר: כביסתן קודמת לחיי אחרים.

השתא כביסה, אמר רבי יוסי יש בה צער, גוף כולו לא כל שכן!

אמרי: אין, כביסה אלימא לר' יוסי,

דאמר שמואל: האי ערבוביתא דרישא - מתיא לידי עוירא; ערבוביתא דמאני - מתיא לידי שעמומיתא; ערבוביתא דגופא - מתיא לידי שיחני וכיבי.

 

פירוש הר"ן

ורמי דרבי יוסי אדר' יוסי – …דאי כביסה לדידיה אית בה צערא כולי האי, עד שכביסתן קודמין לחיי אחרים, כל שכן דסבירא ליה דברחיצת הגוף איכא ענוי נפש. זה נראה לי.

מעיין של בני העיר – היוצא בעיר.

חייהן וחיי אחרים חייהן קודמין לחיי אחרים – שאם אינו מספיק לשתיית כולן, שתייתן קודמת, דחייהן קודמין, כדדרשינן בריש פרק איזהו נשך (בבא מציעא סב), מדכתיב "וחי אחיך עמך".

בהמתן ובהמת אחרים בהמתן קודמת – אם אינו מספיק לבהמת כולן.

כביסתן וכביסת אחרים – כביסת בגדיהן.

חיי אחרים וכביסתן – בני עיר אחרת צריכין אותו לשתייתן, ובני אותה העיר לכביסתן בלבד.

חיי אחרים קודמין – בני עיר אחרת קודמין לשתייתן, מפני שיש בהן חיי נפש, מה שאין כן בכביסה.

רבי יוסי אומר כביסתן של אותה העיר קודמת לשתייתן של בני עיר אחרת – דסבירא ליה לרבי יוסי, דכיון דבמניעת כביסה איכא צערא טובא, חיי נפש הוא.

השתא כביסה אמר ר' יוסי יש בה צער – כי ממנע ליה ולא כיבס.

גוף כולו לית בה צער – רחיצה דהויא בכוליה גופא, לית בה צער?! אלא לאו, ודאי רחיצה לר' יוסי הויא ניוול.

כביסה אלימא לר' יוסי – מרחיצה.

ערבוביתא דרישא – כשאינו מסרק ראשו תמיד, ומתוך כך איכא ערבוביתא ברישא.

מתיא לידי עוירא – מביאו לידי סמוי עינים, שזוהמת הראש מכהה מאור עיניו.

דמאני - מתיא לידי שעמומיתא – כשיש בבגדיו ערבובית של זוהמא, שאינו מכבסן תמיד, ולובשן כשהן מזוהמין, מביאו לידי שעמום ותמהון לב.

ערבוביתא דגופא – כשגופו מזוהם, שאינו רוחץ תמיד, מביאו לידי שיחנא וכיבי – אבעבועות המכאיבות. ולאלו יש רפואות, אבל שעמום קשה מהן. אלמא כביסה אלימא מרחיצה.

 

שאילתות דרב אחאי, פרשת ראה, שאילתא קמז

ר' אחאי משבחא גאון, מחכמי ישיבת פומבדיתא בבבל. נפטר בשנת ד"א תקי"ב (752) לערך.

והילכתא: כביסה הוויא חיותא, וחייהן וחיי אחרים – חייהן קודמת לחיי אחרים.

 

בית יוסף, חושן משפט, סימן תכו

ר' יוסף קארו, ספרד, רמ"ח (1488) - של"ה (1575). ראש חכמי צפת וגדול הפוסקים האחרונים. מחבר ה'שולחן ערוך' ו'בית יוסף' על הטור.

וכתבו הגהות מיימוניות [דפוס קושטא]: ... בירושלמי מסיק, אפילו להכניס עצמו בספק סכנה - חייב. עד כאן. ונראה שהטעם, מפני שהלה ודאי והוא ספק. וכל המקיים נפש אחת מישראל - כאילו קיים עולם מלא.

 

סמ"ע, חושן משפט, תכו, ס"ק ב

ר' יהושע וולק כ"ץ, ש"י (1550) לערך - שע"ד (1614). מגדולי חכמי פולין. חיבר 'פרישה ודרישה' על הטור, ו'ספר מאירת עינים' על שולחן ערוך חושן משפט.

ובהגהות מיימוניות כתבו, דבירושלמי מסיק, דצריך אפילו להכניס עצמו בספק סכנה עבור זה... גם זה השמיטו המחבר [=ר"י קארו] ומור"ם [=ומורנו הרב משה, הרמ"א] ז"ל; ובזה יש לומר, כיון שהפוסקים, הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור, לא הביאו בפסקיהם, משום הכי השמיטוהו גם כן.

 

שו"ת חוות יאיר, סימן קמו

ר' יאיר חיים בכרך, שצ"ח (1638) - תס"ב (1701). נולד בלייפניק (מוראביה), ושימש כרב בקובלנץ, מגנצא וורמייזא. מחכמי אשכנז המובהקים. מפורסמים חיבוריו, שו"ת 'חוות יאיר' ו'חוט השני'. לאחרונה נדפס ספרו 'מקור חיים' על שולחן ערוך, אורח חיים.

שאלה. שני בחורי חמד בארץ רוסיא נתקוטטו זה עם זה, ושלף אחד מהם סכינו בכעסו ותחבו בלב חבירו ומת, וברח הרוצח לארץ אחרת מחמת מרדין. ובתחילה נתעורר לעשות תשובה, ובאשר קצב לו אחד מן הגדולים תשובה הראוי לו, פרק עול ונעשה ריש בריוני וחברי גנבים, ונתפס על גניבה בקהילה גדולה. ועמד אחד אוהב הגנב בשביל הנאה, ונתאמץ להשתדל ולהמליץ בעדו, וקרא אחד מחשובי עיר ולומדיה תגר ואמר שאסור להצילו מן המות בדמי נפש אחיו מישראל אשר הרג, ואדרבה, אם היה אחד מקרובי הנרצח שם, היה יכול למסרו למלכות כדין "גואל הדם", ואיך נשתדל להצילו?! ואע"פ כי מאת ה' היתה זאת, ולא עלתה ביד השתדלן, ולשוא צרף צורף, ונתלה - מכל מקום עלה על לבי, כי אם היה זה שאלת חכם, מה נאמר ומה נדבר בו?

 

והנראה לפי עניות דעתי, לא להלכה כל שכן למעשה, כי הם דיני נפשות, וכל שנטה בדבר לזכותו של רוצח, הוא קצת חובתו של נרצח מצד הנפש, וכדבעינן למימר בגזרת ה'. רק דרך שיקלא וטריא נחזי אנן.

 

דמה שכתב המערער...

 

סוף דבר, דברי אחד מחשובי העיר, במה שאמר שאילו היה כאן קרוב להנרצח היה יכול להרוג הרוצח, בטלים ומבוטלים, כל שכן למסרו למלכות, הס כי לא להזכיר. רק מאמר אותו חכם, שאסור להשתדל עבורו להצילו, לכאורה לא דבר ריק הוא. דגרסינן במס' נדה ס"א, הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטלי נפשא, אתו לקמיה דר' טרפון, א"ל לטמרינן מר, אמר להו היכי נעביד? אי לא אטמרינכו חזו לכו, אטמרינכו - הא אמור רבנן האי לישנא בישא וכו'. פירש רש"י, שמא הרגתם ואסור להציל אתכם (ועי' תוס' שכתבו בשם השאלתות פירוש אחר, מכל מקום לא חלקו ולא תמהו על פירוש רש"י, ומקרא מלא במשלי כח: "אדם עשוק בדם נפש, עד בור ינוס אל יתמכו בו", ועיין ספר חסידים, סי' תרפג). ועוד אפשר לומר דכל שנתפס על דבר רציחת נפש מישראל, שאילו היו סנהדרין היה מצוה לכל אדם להביאו לבית דין, לקיים "ובערת הרע מקרבך", ובזמן הזה, שאין בידינו, על כל פנים לא נפעל להצילו, וכמו שאמרו חכמים "אף הם מרבים שופכי דמים בישראל".

 

ועוד מה שמפורסם ושגור בפי כל, שנפש הנהרג לא ימצא מנוח עד שיעשה נקמה ברוצח. ויש כמה ראיות לאמיתות הדבר, ממעשים שהיו, גם מדברי רז"ל על מקראי קודש, גבי קין, ודמי נבות, ודם זכריה על צחיח סלע לבלתי הכסות. רק שמצד זה היה נראה לחלק ולומר, דודאי אם נתפס על אותו רציחה, אין להשתדל עבורו, כי ודאי מן השמים הוא לקבל דינו דין תורה באדם דמו ישפך, מה שאין כן אם נתפס אח"כ על גניבה, שמשפטם לתלותו, ואין זה מיתת הרוצח, ועל כרחנו מקרה הוא לו, וכארז"ל בפרק אחד דיני ממונות, דף לז, שדין ד' מיתות לא בטלו...

 

וגדולה מזו כתב בכסף משנה, סוף פ"א דהלכות רוצח ושמירת נפש, בשם הירושלמי, שמחויב לכנוס לספק נפשו להציל נפש חבירו, וש"ס דידן, בבא מציעא דף סב, נמי הכי משמע. דדווקא התם, שאם ישתו שניהם ימותו ודאי, מה שאין כן בספק, יש לומר ישתו שניהם ולא ישתה הוא לבדו וימות חבירו ודאי. ואם כן, מחויב לכנוס לספק נפשות, אפילו בספק הצלה. וצריך עיון...

 

ומי שבכחו להכריע ולבא עד תכונות בירור הדין, אם יש איסור בשתדלנות או מצוה או רשות, יכריע, מה שאין עמדי ולא בי היא. ובאתי רק בביאור קצת חלקי סותר של נדון זה, ולפי מה שנראה לפי עניות דעתי.

 

שו"ת יד אליהו, סימן מג

ר' אליהו מלובלין, מחכמי פולין, אב"ד ביאלי, בריסק ואייבשיץ. בסוף ימיו עלה לארץ ישראל והתיישב בחברון. ספרו 'יד אליהו' נדפס בשנת תע"ב (1712).

שאלה. [א] אם מחויב אדם להכניס עצמו בסכנת נפשות כדי להציל חבירו בוודאי. או [ב] אינו מחויב בזה, אבל על כל פנים רשאי לעשות כן אם רוצה ממידת חסידות, או מחמת אהבת חבירו. או [ג] אינו רשאי לסכן עצמו כלל בשביל הצלת חבירו.

 

תשובה... איברא דאיתא בהגהות מיימון, דצריך לסכן עצמו בשביל הצלת חבירו... ונתן הבית יוסף טעם לדבריו, משום דזה ספק וזה ודאי, וראיה מן הירושלמי... ואיני יודע אם כוונתו לזה הירושלמי, שאבאר בע"ה.

 

נראה לעניות דעתי, דליתא להאי דינא כלל, וכאשר אבאר בעזרת ה'. ואפשר, דמשום הכי השמיטו הבית יוסף, ולא הביא האי דינא בשולחן ערוך...

 

נראה לעניות דעתי, דמותר להכניס עצמו, אבל אינו מחויב, אם לא ממדת חסידות, אם ירצה, כאשר אבאר בסייעתא דשמיא (עיין מה שכתב בספר חסידים, סימן תרצט, דמצוה להדיוט לומר "הרגוני ולא חבירי תלמיד חכם")...

 

עוד יש להביא ראיה דאין צריך להכניס עצמו בספק סכנה בשביל הצלת אחרים, ממה שכתבו התוספות, בפרק ט דנדה, דף סא, גבי רבי טרפון, שלא רצה להטמין הני בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטל נפשא כו', שלא רצה לסכן עצמו עבורם, אף שמסתמא לא היה אצלו רק ספק סכנה, אם יוודע למלכות, דמסתמא היה יכול להתנצל שאינו יודע שהרגו, והם היו בוודאי הצלה אילו הטמינום. עם כל זה, לא היה רוצה להטמינם מספק...

 

וממה שכתוב שם, בפרק ח דסנהדרין, דף עג, מוכח נמי, דאין צריך לסכן עצמו בשביל הצלת חבירו, דאמר: "מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר כו' שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר 'לא תעמוד על דם רעך'". ופריך: "והא מהכא נפקא? מהתם נפקא: 'והשבותו לו' - זו אבידת גופו?! אי מהתם, הוה אמינא, הני מילי בנפשיה, אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא; קמשמע לן". הרי לפניך, דאינו חייב רק למיטרח ולמיגר ולחזור על כל הצדדין שלא יאבד דם רעהו. ואי הוי סלקא דעתך, דצריך אפילו לסכן עצמו, מאי בעי קרא על טרחתו למיגר אגורי? ועוד, טפי הוה ליה לומר, דקרא ד"לא תעמוד" אתא דצריך אפילו לסכן עצמו, דלא הוה ידעינן מקרא ד"והשבותו לו"?

 

עוד יש להביא ראיה דאין צריך לסכן עצמו, מהא דאמרו בסנהדרין דף עד, א, גבי רודף אחר רודף ששבר את הכלים, דפטור מלשלם כו', ומפרש דאם לא כן, אין לך אדם שיציל את חברו. ואי סלקא דעתך, דדינא דצריך להעמיד עצמו אפילו בסכנת נפשו בשביל הצלת חבירו, אם כן איך קאמר אין לך אדם שיציל את חבירו בשביל ספק היזק ממון?!...

 

מכל אלו ראיות מוכח, דעל כל פנים, אינו מחויב להכניס עצמו בספק סכנה בשביל הצלת אחרים.

 

אך אם הניצול תלמיד חכם, והוא יותר במעלה מן המציל, נראה לעניות דעתי דמותר להכניס עצמו בסכנה, ואפשר דמצוה נמי איכא.

 

ובנדון כזה נראה לי דאיירי בירושלמי, פרק ח דתרומות... דמצינו דריש לקיש מסר נפשו להציל את רב איסי, שאפשר שהיה רב איסי גדול מריש לקיש. הגם דהתם באמת פליג ר' יונתן אריש לקיש, אבל אפשר לומר, דר' יונתן דאמר "יכרך המת בסדינו", רוצה לומר דאינו מחוייב להסתכן, אך ריש לקיש עביד ממדת חסידות ולא מצד הדין...

 

ואין להקשות ממה שאמרו בתענית דף יח, ב, גבי פפוס ולולינוס שמסרו עצמו כדי להציל אחרים שהיו בסכנה, כו'... חדא, דיש לומר דגם התם היו תלמידי חכמים בהניצולים כו'. ועוד, דהתם כולם בסכנה, כמו שכתב פירוש רש"י בפ"ג דפסחים...

 

ונראה לעניות דעתי, דהיכי דודאי דהנותרים יהיו ניצולים, ומתחילה היו כולם בסכנה, פשיטא דמותר לקצתם למסור עצמם כדי להציל על כל פנים להאחרים, ואפילו לוודאי סכנה מותר. אכן, אם הוא אינו בסכנה, אינו רשאי, אם לא להמוקדמים במעלה - אז מותר.

 

עיין מה שכתב רש"י בפסוק "אל תדמי בנפשך" - "אל תהי סבורה להמלט ביום ההריגה בבית המלך, שאין את רוצה לסכן עצמך עכשיו על הספק לבא אל המלך שלא ברשות, ומי יודע אם כו'". מוכח בהדיא, שלא היה מחוייבת על פי הדין לסכן עצמה, אפילו בשביל כלל ישראל, אם היא היתה מבחוץ שלא בכלל הסכנה...

 

אח"כ מצאתי בשו"ת חוות יאיר... רצה להביא ראיה לזה, ממה שאמרו בבבא מציעא דף סב, שנים שהלכו בדרך וביד אחד קיתון של מים, וז"ל: "משמע, דדווקא התם שאם ישתו שניהם ימותו ודאי, מה שאין כן בספק, יש לומר ישתו שניהם ולא ישתה הוא לבדו וימות חבירו ודאי. ואם כן, מחויב לכנוס לספק נפשות אפילו בספק הצלה"...

 

ונראה לעניות דעתי, דמה שכתב מתחילה אליבא דרבי פטורא, דסבירא ליה, דמוטב שישתו שניהם כו', דיש לומר דהיינו שאיירי ששניהם יהיו בספק, רוצה לומר, שקרוב הוא הדבר שלא יספיק לשניהם, עם כל זה ישתו שניהם כדי שלא יראה את חברו מת ודאי אם לא ישתה. ועל זה בא רבי עקיבא ואמר דאפילו הכי, בנידון כזה, חייך קודמין, דהיינו שהוא יחיה ודאי ואף שחבירו ימות ודאי, דחייך קודמין.

 

אבל כשודאי ימותו שניהם אם ישתו שניהם, נראה לי דאפילו רבי פרטא מודה דאחד ישתה אף דהשני ימות ודאי. והכי מוכח קצת: חדא, דהוה ליה לומר דלא ישתו שניהם וימותו שניהם, ועדיף טפי משישתו שניהם וימותו גם כן שניהם אם אינו מספיק לשניהם בודאי, דהא על כרחך צריך לומר בזה דוודאי אם לא ישתו שניהם וימות אחד קודם להשני, דפשיטא דאח"כ ישתה השני, וכבר ראה במיתתו של חבירו. וזה פשוט.

 

אם כן, למה נגרום מיתה להשני בחינם, שנאמר דוקא שישתו שניהם כדי שימותו שניהם דוקא, דהא אף על פי כן ימות אחד קודם חבירו ויראה אחד במיתתו של חבירו? אלא על כרחך צריך לומר, דאם ישתו שניהם, שניהם בספק. ועל כן סבירא ליה לבן פטורא, דמוטב שיהיו שניהם בספק, משימות אחד ודאי ויראה כו'. ואין לומר דלעולם דאף שישתו שניהם ימותו שניהם בודאי, ואף על פי כן סבירא ליה לבן פטורא הכי, משום חיי שעה, דיחיו כל אחד יותר. חדא, דהוה ליה לומר הכי... ועוד, מאי נפקא מינה להו בחיי צער בשעה זו במדבר, אדרבה, ניחא להו טפי לכל אחד ואחד או שיחיה באמת או שימות מהרה, ולא יצטער מיתת צמא כל כך הרבה...

 

ואף אם תאמר שהנדון זה בספיקא דדינא קיימי, הא קיימא לן, דכל ספק נפשות להקל, וכל חד וחד כדקאי קאי, בשב ואל תעשה עדיף, לכנוס בספק איסור ד"לא תעמוד על דם רעך", מלכנוס בספק "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", בקום עשה. אבל לעניות דעתי, ליכא שום ספיקא בדבר, ואינו רשאי כלל...

 

ושמעתי בשם שו"ת [במקור יש כאן רווח באורך שתי מלים] באם יש שנים בבית האסורים, ונגזר על אחד מהם הריגה, ולא פירשו איזה מהם, אם רשות ביד מי שאוהב לאחד יותר מחברו להשתדל בעד הצלתו, מאחר שבהצלת האחד יומת השני, והוה ליה כאילו גורם [מיתה] להשני, או נימא דהא אינו גורם רק הצלת האחד, ואין כוונתו על הריגת השני ח"ו, אך ממילא בא מיתתו, וזה אינו גורם רק הצלה...

 

אבל לעניות דעתי, בגוף הנדון השאלה הנ"ל, לפסוק גם כן דאינו תלוי באהבת איש אחד יותר מחברו, כי אם אם אחד גדול מחברו במעלה...

 

עוד יש להביא ראיה דאין חילוק בין ספק סכנה ובין ודאי סכנה, מדאמרו... ובסנהדרין עד, גבי שפיכות דמים רוצח, הטעם שמחויב ליהרג ואל יעבור, משום דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי, ופירש רש"י, "מי יודע שיהא דמך חביב ונאה ליוצרך יותר מדם חברך" כו', ולא קאמר עוד טעם, דלא יהרוג לחברו בודאי משום ספק הריגתו, דהא ודאי איכא ספק פן לא יהרגנו הגוי, אף על פי שמאיים עליו ביותר, אף על פי כן הריגתו בספק. אלא על כרחך, דאי משום הא, לא נפקא מינה כלום...

 

העמק שאלה, על שאילתות דרב אחאי, שם, ס"ק ד

ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב מוולוז'ין), תקע"ז (1817) - תרנ"ג (1893). ראש ישיבת וולוז'ין.

ונראה, דודאי אינה דומה סכנת צמא לסכנת בהמתן וכביסתן. דסכנת צמא, ברור שימותו בצמא, מה שאין כן בהמתן וכביסתן, אפשר שיבואו לידי סכנה, אבל כמה בני אדם... אינם באים לידי שעמום בהעדר הכביסה. אלא דמכל מקום, ספק סכנת נפשות היא. וסבירא ליה לתנא קמא, דחייב להיכנס בספק סכנת נפשות בשביל ודאי פיקוח נפש של חברו, כמו שכתב בית יוסף... ור' יוסי פליג על זה. ופסק רבינו כר' יוסי...

 

והפסק הוא על פי הירושלמי תרומות... אמר ר' יונתן יכרך המת בסדינו. פירוש: ישאר במקומו, ואין לנו להיכנס במקום סכנה. ואף על גב דמסיים דאמר ר' שמעון "או אנא קטיל או מתקטיל, אנא איזיל ואשזיב בחיילא", והיינו שכתב הגהות מיימוניות דבירושלמי איתא דיש להיכנס בספק סכנת נפשות בשביל ודאי פיקוח נפש של חברו - אבל לא פסק רבינו הכי... דריש לקיש עביד הכי במדת חסידות, אבל הכא במילתא דבני העיר לא שייך להתחסד ולסכן טפלי, דלאו בני מחילה נינהו, אם אין הדין הכי.

 

ונראה להוסיף, דעיקר פלוגתא דתנא קמא ורבי יוסי, הוא פלוגתא דבן פטורא ור' עקיבא, בתורת כהנים, בפרשת בהר, והובאה בבבא מציעא דף סב, א, שנים שהיו הולכים במדבר... ולכאורה דעת בן פטורא תמוה: וכי בשביל שאי אפשר לקיים "וחי אחיך", מחויב הוא להמית את עצמו, ח"ו?! ואיזו תועלת תהיה מה שיתן גם לחבירו! אלא הענין, דאם ישתו שניהם, על כל פנים יחיו יום או יומיים גם שניהם, שמא יגיעו לישוב, ואולי עד כה יזדמן להם מים, מה שאין כן אם לא יתן לחבירו, הרי ימות בוודאי בצמא. ובא ר' עקיבא ודרש "וחי אחיך עמך - חייך קודמין", והפירוש: אפילו ספק חיותו קודמין, כדאיתא ביומא דף פה, ב, "וחי בהם - ולא שימות בהם", ודריש מכאן: אפילו ספק סכנת נפשות דוחה כל המצוות, ד"וחי" משמע ודאי, דשלא יבוא בשום ענין לידי סכנה, כמו שכתבו התוספות, בד"ה ולפקח. והכא נמי, דכתיב "וחי אחיך עמך", ודרשינן "חייך קודמין", פירוש: ודאי חייך קודמין. וידוע דהלכה כר' עקיבא, והיינו כר' יוסי. ומשום הכי לא הביאו הפוסקים ברייתא זו כלל, דמדרשה דר' עקיבא והמשל דשנים שהיו הולכים במדבר, למדנו שאין להיכנס לחשש סכנת נפשות בשביל ודאי פיקוח נפש של חבירו, וכבר הובא ברי"ף ורא"ש פרק איזהו נשך, אם לא מצד מידת חסידות, כהא דירושלמי, בעובדא דריש לקיש.

 

ר' חיים הליר, ביאור על ספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה רצז

רבנו [=הרמב"ם] כתב כאן "שהזהירנו מהתרשל בהצלת נפש"... ובכסף משנה... מביא מהגהות מיימוניות בשם הירושלמי, דאפילו להכניס עצמו לספק סכנה מחוייב אדם להציל את חבירו. עיין שם. ובאמת תמהו למה השמיטו הרמב"ם ושאר הפוסקים דין זה...

 

והא דהביא הפתחי תשובה בחושן משפט שם, בשם ס' אגודת אזוב, דמש"ס דילן מבואר דלא כהירושלמי, והוא ש"ס דנדה (ד' ס"א): "אטמרינכו הא אמור רבנן האי לישנא בישא אע"ג דלקבולי לא מבעי מיחש מיבעי", והביאו התוס' בשם השאלתות, דפי' שמא הרגתם ואם אטמין אתכם חייבתי ראשי למלך כו', וכן הביא ראייה זו בשו"ת יד אליהו מלובלין (סי' מ"ג), אבל זה אינו כלל... הא התם הסכנה בשעת מעשה לא היתה ברורה כל כך, כדאמר להו זילו אתון טמרו נפשייכו. וגם בלאו הכי, אין ראייה, דהא התם, אם יוודע שהוא יטמין אותם אז מלבד מה שיסתכנו המה, גם הוא מזה לא ינצל, ובכהאי גוונא אפשר פשיטא דלא ניתן לדחות. וכן כתב בשו"ת עמודי אור (סי' צו).

 

ובשו"ת חוות יאיר שם הוכיח מש"ס דילן, ב"מ (ד' ס"ב), כהירושלמי, דדוקא התם, שאם ישתו שניהם ימותו ודאי, מה שאין כן בספק, יש לומר ישתו שניהם ולא ישתה הוא לבדו וימות חברו ודאי. הרי מחוייב לכנוס לסכנת נפשות אפילו בספק הצלה. עיין שם. ואין זה ראיה, דהא דנקט שניהם ימותו, ודאי לרבותא דבן פטורא נקט, דאפי' בזה קאמר בן פטורא שלא יראה במיתת חבירו, וישתו שניהם. אבל לר' עקיבא, דקאמר חייך קודמין, הדעת נותנת שחייך קודמים אפילו לספק נפשות של חבירו. ושוב ראיתי כעת בהעמק שאלה, בשאלתות סוף פרשת ראה, שכתב להוכיח מהך עניין דב"מ, דאינו מחוייב, דהלכה כר"ע, ומשום הכי לא הביאו הפוסקים ברייתא זו כלל. עיין שם.

 

ועוד, דהא הגהות מיימוניות לא אמר, אלא שמחוייב להציל את חבירו ואפילו אם יכניס את עצמו לספק נפשות, והיינו היכא שבודאי יצילנו, אבל משום ספק הצלה לא מצינו;

 

ובשו"ת יד אליהו, שם, כתב, דמהא דסנהדרין (דף עג), דאמר מנין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר כו'... הרי דאינו חייב רק למיטרח ולמיגר ולחזור על כל הצדדין שלא יאבד דם רעהו, ואי הוה סלקא דעתיה דצריך אפילו לסכן עצמו, מאי בעי קרא על טרחתו למיגר אגורי. עיין שם. אבל מדברי חי' הר"ן בסנהדרין שם, שהקשה כיון שהמצוה להרוג את הרודף כדי להציל את הנרדף, למה לי קרא דלא תעמוד על דם רעך, ותירץ דמקרא לא שמעינן אלא במי שברור לו שרוצה להרגו, וכן שברור לו שיטבע בנהר, אם לא יחוש לעזרתו, ומשום הכי איצטריך קרא דלת תעמוד, אף על הספק, עיין שם. ולפי זה, אין סתירה להירושלמי מהך גמרא...

 

ואמנם בעיקר הדין שמביא הגהות מיימוניות מירושלמי, והוא כמו שהבינו כולם מירושלמי דתרומות (סוף פרק ח), דאמר רשב"ל עד דאנא קטל אנא מתקטל אנא איזיל ומשיזיב ליה בחיילא כו', דפירושו דרשב"ל אמר: או אני אהרוג או אני אהרג אלך ואציל אותו בכח, ומכאן המקור לכל הדין. ולעניות דעתי שהראשונים פירשו פירוש אחר בירושלמי, באופן שמוכח היפך הדין הזה, והכי קאמר רשב"ל: עד דאנא קטל, פירוש: אם אלחם אתם וטרם שאהרגם, אנא מתקטל, יוכל להיות שיהרגוני, ולזה אינו מחוייב כלל, אנא איזיל ומשיזיב ליה בחיילא, מוטב לי שאפדנו בממון, וכך עשה אזל ופייסון. ומעתה כמובן לא קשיא מידי על הא דהשמיטו הפוסקים דין זה.

 

ואולם, אף כי כל האחרונים נקטו בפשיטות שהך ירושלמי תרומות, הוא הוא המקור לדין זה, האחד שנפל לו הספק בזה הוא ביד אליהו שם, לעניות דעתי ברור, שירושלמי אחר מפורש שחסר לפנינו, ככל המון מאמרי הירושלמי שהובאו בראשונים ואינם בירושלמי שלנו, היה זה לפני בעל הגהות מיימוניות, ששם היה כתוב דין זה להדיא.

 

ועי' גם ברשד"ם... ומשמע גם כן שירושלמי ערוך היה בדין זה.

 

והנה הרדב"ז מוסיף שם, דבספק נוטה אל ודאי, ואפילו בספק מוכרע, אינו חייב למסור עצמו להציל חבירו. ואפשר דמה שכתב הרדב"ז בח"ג (סי' תרכ"ז) ואם יש סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה, דספיקא דידיה עדיף מודאי דחבריה, מיירי בכהאי גוונא.

 

כלי חמדה, פרשת כי תצא, עמ' קצג

ר' מאיר דן פלוצקי, תרכ"ו (1866) - תרפ"ח (1928). שימש ברבנות בדווארט ובאוסטרוב שבפולין.

אמנם בעיקר פירושא דירושלמי שמבואר שם בזה הלשון... ולמדו הראשונים הפירוש "דחיילא" היינו בכח ובזרוע, ומזה למדו שצריך להכניס עצמו בספק סכנה להציל את חברו. אמנם מה שקשה לפי זה, דהרי סיים הירושלמי "דאזיל פייסינהו", מלבד זה באמת קשה, כיון דריש לקיש חשש שהוא מתקטל מקודם שייהרג הרוצח, אם כן איך אמר אחר כך "אוזיל ומשיזיב ליה" בכח ובזרוע? וגם עיקר הדין קשה באמת, שיהיה מחויב להכניס עצמו בספק סכנה בשביל הצלת חברו...

 

לכן לולא פירוש הראשונים, היה נראה פירוש הרב הנ"ל [=ר' חיים הליר], דכוונת ריש לקישכיון דעד אנא קטל, יכול להיות שאני מתקטיל ח"ו, אם כן מוטב שאיזיל ואישיזיב ליה בחילא, וביאור "חיילא" הוא ממון, כמו "חיל הזה", ועשה באמת כן, ופייס אותם בממון. ולפי זה נסתר לגמרי הוכחת הפוסקים מהירושלמי הנ"ל דמחויב להכניס עצמו בספק סכנה להציל את חברו. ואין כאן סתירה מירושלמי לבבלי בענין זה.

 

ד. תרומת אברים

שו"ת הרדב"ז, חלק ג, סימן אלף נב (תרכז)

ר' דוד בן זמרה, ספרד, ר"ם (1480) לערך - צפת, של"ד (1547). ישב בקהיר כארבעים שנה ולאחר מכן עבר לצפת וישב בה בעשרים שנותיו האחרונות.

שאלת ממני: אודיעך דעתי, על מה שראית כתוב [פסקי רקנטי, סימן תע]: "אם אמר השלטון לישראל: הנח לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו, או אמית ישראל חבירך. יש אומרים, שחייב להניח לקצץ האבר, הואיל ואינו מת. והראיה מדאמרינן בעבודה זרה (כח ע"ב): חש בעיניו מותר לכוחלה בשבת. ומפרש טעמא, משום דשורייני דעינא בלבא תליא [=שרשי העין תלויים בלב]. משמע, הא אבר אחר - לא. והשתא, יבוא הנדון מקל וחומר: ומה שבת החמורה, שאין אבר אחד דוחה אותה, היא נדחית מפני פקוח נפש; אבר אחד, שנדחה מפני השבת, אינו דין שתִדָחה מפני פקוח נפש!". ורצית לדעת אם יש לסמוך על טעם זה.

 

תשובה: זו מדת חסידות, אבל לדין יש תשובה: [א] מה לסכנת אבר דשבת, שכן אונס דאתי משמיא [=שבא מן השמים], ולפיכך אין סכנת אבר דוחה שבת; אבל שיביא הוא האונס עליו מפני חבירו - לא שמענו.

 

[ב] ותו, דילמא [=ועוד, אולי] על ידי חתיכת אבר, אף על פי שאין הנשמה תלויה בו, שמא יצא ממנו דם הרבה וימות. ומאי חזית [=ומה ראית] דדם חבירו סומק טפי [=אדום יותר], דילמא דמא דידיה סומק טפי [=אולי הדם שלו אדום יותר]. ואני ראיתי אחד שמת על ידי שסרטו את אזנו שריטות דקות להוציא מהם דם, ויצא כל כך עד שמת. והרי אין לך באדם אבר קל כאוזן, וכל שכן אם יחתכו אותו.

 

[ג] ותו [=ועוד], דמה לשבת, שכן הוא ואיבריו חייבין לשמור את השבת, ואי לאו דאמר קרא "וחי בהם" - ולא שימות בהם, הוה אמינא [=הייתי אומר] אפילו על חולי שיש בו סכנה אין מחללין את השבת; תאמר בחבירו, שאינו מחוייב למסור עצמו על הצלתו, אף על גב דחייב להצילו בממונו, אבל לא בסכנת איבריו.

 

[ד] ותו, דאין עונשין מדין קל וחומר, ואין לך עונש גדול מזה, שאתה אומר שיחתוך אחד מאיבריו, מדין קל וחומר. והשתא [=ועתה], ומה מלקות אין עונשין מדין קל וחומר, כל שכן חתיכת אבר.

 

[ה] ותו, דהתורה אמרה "פצע תחת פצע, כויה תחת כויה" (שמות כא, כה), ואפילו הכי חששו שמא על ידי הכוייה ימות, והתורה אמרה "עין תחת עין", ולא "נפש ועין תחת עין"; ולכך אמרו שמשלם ממון. והדבר ברור, שיותר רחוק הוא שימות מן הכויה, יותר מעל ידי חתיכת אבר, ואפילו הכי חיישינן לה [=חוששים לזה], כל שכן בנידון דידן [=בנידוננו].

 

[ו] תדע דסכנת אבר חמירא [=חמורה], דהא [=שהרי] התירו לחלל עליה את השבת בכל מלאכות שהם מדבריהם אפילו על ידי ישראל.

 

[ז] ותו, דכתיב "דרכיה דרכי נועם" (משלי ג, יז), וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא. ואיך יעלה על דעתנו, שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו?

 

[ח] הלכך איני רואה טעם לדין זה, אלא מדת חסידות. ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה.

 

[ט] ואם יש ספק סכנת נפשות, הרי זה "חסיד שוטה", דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה [=כי ספק שלו עדיף מוודאי של חברו].

 

והנראה לעניות דעתי כתבתי.

 

שו"ת הרדב"ז, חלק ה, סימן אלף תקפב (ריח)

שאלת ממני: אודיעך דעתי, במה שכתב הרמב"ם ז"ל, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק קמא: "כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך"...

 

תשובה: מה שכתב הרב ז"ל "כל היכול להציל" וכו' - איירי במי שיכול להציל להדיא [=בבירור] בלא שיסתכן המציל כלל, כגון שהיה ישן תחת כותל רעוע, שהיה יכול להעירו משנתו ולא העירו, או כגון שיודע לו עדות להצילו - עבר על "לא תעמוד על דם רעך".

 

ולא זו בלבד, אלא אפילו יש בו קצת ספק סכנה, כגון ראה אותו טובע בים, או לסטים באים עליו, או חיה רעה, שיש בכל אלו ספק סכנה – אפילו הכי חייב להציל. ואפילו שלא היה יכול להציל בגופו, לא נפטר בשביל כך, אלא חייב להציל בממונו.

 

ולא זו בלבד דברי היזיקיה [=שנזקו ברור], אלא אפילו שמע עכו"ם וכו', דלא ברי היזיקיה כולי האי, דדילמא ממלכי ולא עבדי [=שייתכן שיתחרטו ולא יעשו], אפילו הכי חייב להציל. ואם לא הציל עבר על "לא תעמוד על דם רעך"…

 

והוי יודע שיש בכלל לאו זה, שלא יעמוד על הפסד ממון חבירו, אלא שאינו חייב להכניס עצמו לספק סכנה בשביל ממונו, אבל להציל נפש חבירו... אפילו במקום דאיכא ספק סכנה, חייב להציל. והכי איתא בירושלמי.

 

ומכל מקום, אם הספק נוטה אל הודאי, אינו חייב למסור עצמו להציל את חבירו. ואפילו בספק מוכרע, אינו חייב למסור נפשו, דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דידיה סומק טפי! אבל אם הספק אינו מוכרע, אלא נוטה אל ההצלה, והוא לא יסתכן, ולא הציל - עבר על "לא תעמוד על דם רעך".

 

הנראה לעניות דעתי כתבתי.

 

שו"ת יחווה דעת, חלק ג, סימן פד

ר' עובדיה יוסף, מגדולי הפוסקים בדורנו.

שאלה: חולה כליות באופן רציני עד שנשקפת סכנה לחייו, האם רשאי חבר או קרוב משפחה לתרום לו כליה אחת מכליותיו כדי להציל חיי חבירו? או מכיון שאפשר שיש בזה קצת סכנה לתורם, אין לו להכניס עצמו בספק סכנה, אפילו על מנת להציל את חבירו מודאי סכנה?

 

תשובה: עצם הדין, אם רשאי אדם או חייב להכנס בספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה, שנוי במחלוקת הפוסקים.

 

כי מרן הבית יוסף בחושן משפט (סימן תכ"ו) הביא מה שכתבו בהגהות מיימוניות בשם הירושלמי, שחייב אדם להכניס את עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה. והסביר מרן הטעם, מפני שחבירו בודאי סכנה והוא בספק. וכן כתב מרן בכסף משנה (סוף פרק א' מהלכות רוצח).

 

ובשו"ת חות יאיר (סימן קמ"ו) הביא דברי הירושלמי להלכה, ושכן משמע במסכת בבא מציעא (ס"ב ע"א). וכן כתב הגאון רבי חיים דוד אבולעפייא בשו"ת נשמת חיים (בחלק הדרושים דף י"א ע"א).

 

אולם הסמ"ע בחו"מ שם, העיר, שמרן המחבר והרמ"א השמיטו דין זה מהשלחן ערוך, וטעמם, לפי שגדולי הפוסקים, הרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטו דברי הירושלמי מפסקיהם, לכן השמיטוהו גם הם מהשלחן ערוך ע"כ.

 

ורבינו יונה גירונדי בספר איסור והיתר (כלל נ"ט דין ל"ח) כתב במפורש שאין לאדם להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה.

 

וכן פסק בשו"ת הרדב"ז חלק ג' (סימן תרכ"ה), שהמתחסד להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה הרי זה חסיד שוטה, שהספק שלו עדיף מהודאי של חבירו, שנאמר וחי אחיך עמך, חייך קודמין לשל חבירך ע"כ.

 

ובשו"ת יד אליהו מלובלין (סימן מ"ג), הביא דברי הגהות מיימוניות בשם הירושלמי הנ"ל, וכתב שכוונת הגהות מיימוניות לדברי הירושלמי סוף פרק ח' דתרומות, אך שם שנוי הדבר במחלוקת רבי יונתן וריש לקיש, ואפשר שהלכה כרבי יונתן, שאינו מחוייב להכנס בספק סכנה להציל את חבירו מודאי סכנה. והוסיף, שיש להוכיח כן גם מהגמרא שלנו, במסכת נדה (ס"א ע"א), ובמסכת סנהדרין (ע"ג ע"א) ע"ש.

 

וכן בספר אגודת איזוב דרושים (דף ג' ע"ב) הוכיח מהגמרא (נדה ס"א ע"א) כדברי היד אליהו, שאין לאדם להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה. גם בשו"ת מהר"ם שיק (חלק יו"ד סימן קנ"ה) כיון לדברי היד אליהו בהוכחתו ממסכת סנהדרין (ע"ג ע"א). וראה עוד בספר אמרי בינה (חלק או"ח סימן י"ג אות ה'). ואמנם יש מקום לדחות ראיות האחרונים מהתלמוד שלנו. וראה בשו"ת עמודי אור (סימן צ"ו) ובספר כלי חמדה (פרשת כי תצא).

 

ועל כל פנים להלכה הסכימו רוב האחרונים כדברי האיסור והיתר והרדב"ז הנ"ל שאין האדם רשאי להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה.

 

וכן פסקו האליה רבה (בסימן שכ"ט סק"ח), ובשלחן ערוך הגאון רבי זלמן או"ח (סימן שכ"ט סעיף ח'). וכן דעת ההפלאה בקונטרס אחרון לאבן העזר (סימן פ"א סעיף י"ב). וכן העלה הגאון הנצי"ב בספרו העמק שאלה פרשת ראה (סימן קמ"ז אות ד'). וכן פסק הגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין בערוך השלחן (סימן תכ"ו). וראה עוד בזה בשו"ת משפט כהן (סימנים קמ"ג - קמ"ד). ובשו"ת היכל יצחק (חלק או"ח סימן ל"ט). ובשו"ת אגרות משה (חלק יו"ד סימן קמ"ה) ועוד.

 

על יסוד הדברים הנ"ל, דן הגאון רבי יצחק יעקב וייס, ראב"ד העדה החרדית בירושלים, בספרו שו"ת מנחת יצחק חלק ו' (סימן ק"ג) לאסור לתרום כליה לחולה כליות שנשקפת לו סכנה, שהואיל וקיימת אפשרות של סכנה במעשה הניתוח של התורם הבריא, וכן יכול להיות שבעתיד יבוא התורם לידי סכנה כשחסרה לו אחת מכליותיו, ונמצא שהתורם מכניס עצמו לספק סכנה, וכן לא יעשה לדעת הרדב"ז וסיעתו ע"כ. וכן העלה הגאון רבי אליעזר יהודה ולדינברג אב"ד ירושלים, בספרו שו"ת ציץ אליעזר חלק ט' (סימן מ"ה), על יסוד דברי הפוסקים הנ"ל, ועל סמך דברי הרופאים שאמרו לו שמעשה הוצאת כליה אחת מכליותיו של התורם כרוך בסכנת נפשות, לכן העלה שאין לעשות כן, אלא אם כן יחליט סגל של רופאים מומחים אחרי עיון מדוקדק שהדבר אינו כרוך בספק סכנת נפשות לתורם. וכולי האי ואולי ע"כ.

 

אולם באמת שנמסר לנו מפי רופאים מומחים ויראי שמים שדרגת הסיכון בהוצאת הכליה לאדם התורם, היא מועטת מאד, וכתשעים ותשעה אחוזים מהתורמים חוזרים לבריאותם התקינה. ולפי זה, הרי כל מה שהסכימו הפוסקים הנ"ל שאסור להכניס עצמו בספק סכנה, זהו רק בספק השקול, מה שאין כן בנידון שלנו שבודאי שמצוה היא לתרום כדי להציל את חבירו ממות בטוח.

 

תדע, שבשו"ת הרדב"ז, בלשונות הרמב"ם חלק ב' (סימן רי"ח) כתב, שמה שפסק הרמב"ם (בפרק א' מהלכות רוצח) שכל היכול להציל אדם מישראל מסכנה ולא הצילו עובר על מה שנאמר בתורה "לא תעמוד על דם רעך", זהו גם כשיש קצת ספק סכנה למציל, כגון שרואה את חבירו טובע בנהר, או ליסטים באים עליו, או חיה רעה באה עליו, שבכל אלו יש קצת ספק סכנה למי שבא להציל, ואף על פי כן חייב להציל,ודוקא בשביל ממון חבירו אין להכניס עצמו בספק סכנה כלל, אבל להציל נפש חבירו חייב להציל. וכן הוא בירושלמי ע"כ. והרי הרדב"ז עצמו בתשובה חלק ג' (סימן תרכ"ה) הנ"ל כתב שהמתחסד להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל חבירו מודאי סכנה הרי זה חסיד שוטה, שספק שלו עדיף מודאי של חבירו. אלא ודאי שהוא מחלק בין ספק שקול, לבין קצת ספק סכנה כלשונו הנ"ל. וכן ביאר בעצמו בתשובתו בחלק ב' (סימן רי"ח), שאם הספק של הסכנה נוטה אל הודאי סכנה, כלומר שעל פי הרוב ישנה סכנה, או אפילו בספק שקול של סכנה, אינו חייב למסור נפשו, ורק אם הספק של הסכנה נוטה אל ההצלה, אם לא הציל הרי זה עובר על לא תעמוד על דם רעך עד כאן. וכן כתב בספר אגודת איזוב (בהשמטות שבסוף הספר). וכן פסק הערוך השלחן חו"מ (סימן תכ"ו).

 

ולכן נראה, שהעיקר להלכה, שמותר וגם מצוה לתרום כליה אחת מכליותיו להצלת חייו של אדם מישראל השרוי בסכנה במחלת הכליות. וראויה מצוה זו להגן על התורם אלף המגן. ומכל מקום, בודאי שיש לעשות זאת רק על ידי רופאים מומחים, ושומר מצוה לא ידע דבר רע. והשי"ת ישלח דברו וירפא לכל חולי עמו ישראל, כאמור שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו.

 

אור שמח, על הרמב"ם, הלכות רוצח, פרק ז, הלכה ח

ר' מאיר שמחה מדווינסק, תר"ה (1845) - תרפ"ו (1926). מגדולי הרבנים בדור שלפני השואה. שימש כרב בעיר דווינסק.

כן מה שראיתי מביאים בשם הרדב"ז, שחייב לקוץ את עצמו אבר כדי להציל חברו, נראה לי דאינו כן, וקצת סעד לזה... ועל כרחין דאינו מחויב לקטוע ידו להציל פלוני...

 

ה. התנדבות להצלת הרבים

אסתר, פרק ד, פסוקים ח-טז

(י) ותאמר אסתר להתך ותצוהו אל מרדכי.

(יא) כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים אשר כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו להמית לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום.

(יג) ויאמר מרדכי להשיב אל אסתר אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים.

(יד) כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות.

(טו) ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי.

(טז) לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום גם אני ונערתי אצום כן ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי.

 

רש"י

(יג) אל תדמי בנפשך - אל תחשבי כמו (במדבר לג, נו) "והיה כאשר דמיתי". אל תדמי בנפשך - אל תהי סבורה להמלט ביום ההריגה בבית המלך, שאין את רוצה לסכן עצמך עכשיו על הספק לבא אל המלך שלא ברשות.

(יד) ומי יודע אם לעת כזאת הגעת - ומי יודע אם יחפוץ בך המלך לשנה הבאה שהוא זמן ההריגה.

 

תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף יח, עמוד ב

כשבקש טוריינוס להרוג את לולינוס ופפוס אחיו בלודקיא, אמר להם: אם מעמו של חנניה מישאל ועזריה אתם - יבא אלהיכם ויציל אתכם מידי, כדרך שהציל את חנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנצר.

 

אמרו לו: חנניה מישאל ועזריה צדיקים גמורין היו, וראויין היו ליעשות להם נס, ונבוכדנצר מלך הגון היה, וראוי לעשות נס על ידו. ואותו רשע הדיוט הוא, ואינו ראוי לעשות נס על ידו. ואנו נתחייבנו כליה למקום, ואם אין אתה הורגנו - הרבה הורגים יש לו למקום, והרבה דובין ואריות יש לו למקום בעולמו שפוגעין בנו והורגין אותנו. אלא לא מסרנו הקדוש ברוך הוא בידך, אלא שעתיד ליפרע דמינו מידך.

 

אף על פי כן הרגן מיד.

 

אמרו: לא זזו משם עד שבאו דיופלי מרומי ופצעו את מוחו בגיזרין.

 

רש"י

לוליינוס ופפוס אחיו - צדיקים גמורים היו.

בלודקיא - היא לוד, והיינו דאמרינן בכל דוכתא (בבא בתרא י, ב): הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן בגן עדן. ויש אומרין: שנהרגו על בתו של מלך שנמצאת הרוגה, ואמרו: היהודים הרגוה, וגזרו גזרה על "שונאיהן של ישראל", ועמדו אלו ופדו את ישראל, ואמרו: אנו הרגנוה, והרג המלך לאלו בלבד.

נתחייבנו הריגה - על חטא חייבי מיתות בית דין.

דיופלין - שני שרים, וכן מטרופולין של מלכים - לשון שרים.

בגזירין - מקלות, כמו גזירי עצים.

 

שו"ת נודע ביהודה, מהדורה תנינא, יו"ד, סימן קסא

ר' יחזקאל לנדא, פולין, תע"ד (1713) - תקנ"ג (1793). מגדולי הרבנים בדורו. היה אב"ד ביאמפולה ובפראג בה ניהל ישיבה גדולה. עוד בימי חייו נחשב לפוסק המובהק בדורו. ספרו שו"ת 'נודע ביהודה' הוא עד היום מספרי השו"ת החשובים ביותר.

...והנה הואיל ואנן עסוקים ביה, נלע"ד יישוב על קושיית הרשב"א, ולא שאני מתיישב בדברי אגדה אלא שהוא דבר הנוגע לדינא. דמהרי"ק בתשובה פסק, אשת איש שלהצלת הרבים זינתה, אף ששפיר עבדה, מכל מקום אסורה לבעלה. והביא ראיה מאסתר, שאמרה כשם שאבדתי מבית אבא כו' והביאו הבית שמואל בסי' קע"ח ס"ק ד'. ואני אומר אם לדין יש תשובה שאין ראיה מדברי הגמרא כלל שאסתר נאסרה על מרדכי ופירוש אחר יש לנו בדברי הגמרא, ובאמת קושית הרשב"א חמורה שקושיית התוס' נשארה למה לא גירשה מרדכי ומה שתירצו התוס' שמעשה גט פרסום הוא שפיר הקשה הרשב"א שהיה לו לגרשה בכתב ידו בלא עדים...

 

ומכל מקום, גוף דין זה שיהיה מותר לאשת איש לזנות ברצון כדי להציל נפשות, אינו תורה, ולא ישר בעיני מה שראיתי באיזה תשובה, ולפי שאני לעת עתה בכפר לא אוכל לזכור באיזה תשובה, וכמדומה אני שהיא תשובת בית יעקב [שבות יעקב, חלק ב, סימן קיז], באנשים ונשים שהלכו בדרך וקם עליהם ארכיליסטים אחד בשדה עם חבורת ליסטים שכמותו להרוג את כולם וקמה אשה אחת מהם אשה יפת תואר מאד, והתחילה להשתדל עם האיש ראש הליסטים בדברים, עד שפתתו בחלקת לשונה שנתאוה לה ונבעלה לו ביער מן הצד, ועל ידי כן הצילה את בעלה עם כל הנפשות. ופסק בתשובה ההיא, ששפיר עבדה ומצוה רבה עבדה ששדלתו לזה להציל נפשות, רק שאף על פי כן נאסרה על בעלה. והביא ראיה מאסתר.

 

ואני אומר, כיון שאמרו רז"ל בכל מתרפאין חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, אם כן, כשם שאין מתרפאין בשלש עבירות הללו כך אין מצילין בהם נפשות, ואונס דרחמנא שריה באשה שקרקע עולם היא, היינו שהיא אנוסה על גוף הביאה, אבל היכא שאינה אנוסה על גוף הביאה, ואדרבה היא משתדלת לזה להציל נפשות, לא מקרי קרקע עולם, ואשה ואיש שוים, ותהרג ואל תעבור.

 

ואסתר שאני, שהיתה להצלת כלל ישראל, מהודו ועד כוש, ואין למדין הצלת יחידים מהצלת כלל ישראל, מנער ועד זקן, מהודו ועד כוש. ושם היה בהוראת מרדכי ובית דינו, ואולי ברוח הקודש.

 

רמב"ם, הלכות רוצח, פרק ז, הלכה ח

הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם, ואפילו לדבר מצוה או לעדות, בין עדות ממון בין עדות נפשות, ואפילו להציל נפש בעדותו, או להציל מיד הגייס או מיד הנהר או מיד הדליקה ומן המפולת. ואפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה, אינו יוצא משם לעולם, עד מות הכהן הגדול, ואם יצא - התיר עצמו למיתה, כמו שביארנו.

 

אור שמח, על הרמב"ם, שם

הוסיף רבינו טעם למה אינו יוצא, הלא פיקוח נפש דוחה כל מצוות שבתורה, ומכל שכן פיקוח נפש דכל ישראל, ואסתר תוכיח, רק דנגד הטבע אין לנו להוסיף אחרי מצות יוצר הטבע, חוקר כליות ולב הוא אמר כי אם יחם לבב הגואל להרגו אין לו משפט מות, תו אין יכולים בית דין להמיתו, וכיון שהותר דמו לגואל הדם, אין לו להכניס עצמו בספק סכנה עבור הצלת חברו מסכנה ודאית. כן נראה. ומוכח מזה דלא כהגהות מיימוניות בשם ירושלמי דתרומות... דחייב להכניס עצמו בספק סכנה. ומירושלמי גופיה אינו מוכח, למעיין היטב בו.

 

משך חכמה, שמות, פרק ד, פסוק יט

(ויאמר ה' אל משה במדין) לך שוב מצרימה, כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. מוכח דאם היו חיים המבקשים את נפשו לא היה צריך לילך להוציא בני ישראל ממצרים, אף על פי שכל ישראל צריכים אליו, אינו צריך להכניס עצמו בסכנה. ומזה יצא לרבינו במשנה (מכות ב, ז) שהגולה לעיר מקלט: (ואינו יוצא לא לעדות מצוה, ולא לעדות ממון, ולא לעדות נפשות) ואפילו ישראל צריכים לו ואפילו שר צבא ישראל כיואב בן צרויה - אינו יוצא (משם לעולם שנאמר (במדבר לה, כה) "אשר נס שמה", שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו). ועיין אור שמח הלכות רוצח בזה. ומזה יתפרש המכילתא פרשת יתרו (פרשה א. אמר ר' יהושע בן קרחה: בא וראה כמה גדולה מילה, שכל זכויותיו של משה לא עמדו לו בשעת דחקו, כשאמר לו המקום לך הוצא את עמי בני ישראל ממצרים, ועל שנתעצל במילה שעה אחת ביקש המלאך להרגו שנאמר "ויהי בדרך במלון וגו'". רבי יוסי אומר) חס ושלום לאותו צדיק שנתרשל במילה שעה אחת, אלא דרש משה קל וחומר: ימול ויצא הרי סכנת נפשות. פירוש, דמה להצלת הרבים, אמר לו השם יתברך "כי מתו כל האנשים (המבקשים את נפשך") ואינו מחוייב להכניס עצמו בסכנה, כל שכן שמילה שהוא על התינוק לבד, שאינו דוחה סכנת נפשות, וברור מאוד.

 

כלי חמדה, פרשת פנחס

ועיין בכסף משנה, פרק א מ[הלכות] רוצח, בשם הגהות מיימוני, דמחויב להכניס את עצמו בספק סכנה כדי להציל את חברו, בפרט היכא שהדבר נוגע להצלת כלל ישראל, נראה דכולי עלמא מודים בזה. הן אמת שראיתי להגאון מדווינסק שליט"א, בספר אור שמח... שהוכיח מלשון הר"מ ז"ל... ואין לו לסכן עצמו משום פיקוח נפש, אפילו פיקוח נפש דכל ישראל.

 

ואני אומר, לשרי ליה מריה, שבמחילת כבוד תורתו לא דיבר נכונה, שלעניות דעתי נראה ברור דאם היה הדין דמחויב לצאת כדי להציל את ישראל, היה הגואל הדם נהרג עליו, דלא גרע מיצא בשוגג מעיר מקלטו, דקיימא לן דגואל הדם גולה עליו, כמבואר לעיל... ומבואר מזה דלא פטור מצד כי יחם לבבו, אלא אם הזיד לצאת מעיר מקלטו, אבל לא בהולך ברשות מצוה ועל פי בית דין, והרי חזינן דהך טעם ד"כי יחם לבבו" אינו פוטר את הגואל הדם לאחר מיתת כהן גדול אפילו אם מת מיד לאחר שנגמר דינו לגלות, ונהרג עליו אם הרגו. ואם כן, אם היה הדין דלצורך פיקוח נפש מותר לצאת מעיר מקלטו, היה הגואל הדם נהרג עליו אם היה הורגו, כמו בהרגו בתוך עיר מקלטו.

 

לכן נראה ברור שאין זה שכתב הר"מ ז"ל, שאם יצא התיר עצמו למיתה לגואל הדם, טעם שמפני זה לא יצא אפילו במקום פיקוח נפש. אלא נהפוך הוא, שאחרי שהדין שלא יצא משם לעולם, וגזירת הכתוב הוא שאפילו לצורך פיקוח נפש כל ישראל אין לו לצאת משם, הוסיף הר"מ ז"ל, שאם לא השגיח על דין התורה, ויצא משם, אף על גב שיצא להציל, אם הרגו גואל הדם, אינו נהרג עליו. וזה ברור אצלי בדעת הר"מ ז"ל. וח"ו לומר כן, שאין להכניס עצמו בספק סכנה להציל כלל ישראל.

 

ותמהני על הגאון המחבר שליט"א, שהרי זה ברור לו שמותר לעבור על איסורי תורה להציל ישראל, והביא ראיה מאסתר, ומשם ראיה שמחויב להכניס עצמו לספק סכנה גם כן, דהרי אסתר הכניסה את עצמה לסכנה בזה שנכנסה לגינת הביתן שלא כדת, והיה דינה למיתה לולא שנעשה לה נס, שמלאכי השרת מתחו לה חוט של חן.

 

שו"ת משפט כהן, סימן קמג

...ואפילו ביחיד נגד רבים, היה גם כן נראה, שמסתמא כששניהם שוים באיכותם, היתה צריכה הכמות להכריע את הסברא, דמאי חזית, ואם אחד גדול, היה צריך לכאורה הדבר להיות תלוי באומד על פי בית דין מומחים, כמה נפשות כדאי להיות עולות תמורתו, ואם שהמשקל הזה כבד מאד, הלא על זה נאמר: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", והנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו. ועל כל פנים, גם אם לא נתרחק כל כך לענין האומד הנסתר של יחיד לגבי רבים, אבל לגבי יחיד ויחיד, למה נסתם עלינו הפתח במקום שאנו מוצאים החלוקים מבוררים. ויחיד לגבי רבים בשוים, גם כן היה ראוי להיות כך.

 

ונראה לעניות דעתי לשער, שהדבר נובע ממה שפסק הרמב"ם, בפרק כ מסנהדרין הלכה א, שלא לענוש על פי אומד הדעת בדיני נפשות, והאריך בספר המצוות בהסברת הטעם, שאף על פי שישנן אומדנות ברורות שהן כמעט בסוג הודאיות, כהא דשמעון בן שטח, שם [סנהדרין] לז ב', מכל מקום כיון שהשער הזה של האומדנות הוא רחב מאד ואינו גדור, ונקל להחליף בין אומדנא ברורה למסופקת ולמזויפת, על כן נעלה תורה את השער הזה כולו בפנינו, שלא נעשה מעשה בהריגת אדם על ידי אומדנתנו, אפילו כשהיא ברורה מאד. וזהו גזרת הכתוב מקרא ד"ונקי וצדיק אל תהרוג", שמפי השמועה למדו חז"ל, דקאי על סתימת הדלת בפני אומדנא בדיני נפשות. וביאר שם עוד, שיותר טוב לנו שיהיו הרבה חייבים בלתי נשפטים משתזדמן בזמן מן הזמנים הריגת צדיק ונקי... ויש לומר, שבכל מקום שאנו צריכים לעשות מעשה בנפש בכלל דיני נפשות הוא.

 

ובתשובות בשמים ראש הרחיק ללכת, שגם מסירת נפש על קידוש השם בכלל דיני נפשות היא, ויצא מזה לענין זר מאד, לומר שבזמן שאין סנהדרין אין נוהג דין מסירות נפש, וכבר דנו זה ברותחין גדולי הדור אז, והוא אחד מהדברים שחושדים על ידו את הספר הנ"ל שאינו מהראשונים שמתיחש להם.

 

אבל יש לומר, שלענין זה למדנו מהיקש ומסברא, שחומר דיני נפשות יש לכל מקום שאנו צריכים לעשות מעשה, שלא לדון על פי אומדנא שלנו אפילו היותר ברורה, אע"פ שאנו הולכים בתר אומדנא בדיני ממונות ובכל דיני תורה, כשהיא ברורה. ועיין מה שכתב הרמב"ם בפרק כד מהלכות סנהדרין הלכה א, ובשו"ת בית אפרים יו"ד סי' י"ג הובא בפתחי תשובה שם סי' ט"ו סק"ה. ונראה ברור דבאומדנא ברורה סומכין אפילו באיסור תורה, וגם דבריו של הרמב"ם מוכיחים ככה, ביחוד בספר המצוות הנ"ל, דלא יצא מן הכלל אלא הריגת נפש בידים...

 

ולפי זה אולי יש לומר, דגם ביחיד נגד רבים, אף על פי שנראה לנו שזה היחיד אינו שוה כלל להיות בערך הדומה אפילו לכל יחיד מהרבים, וקל וחומר לכל הרבים, מכל מקום זהו רק בגדר אומדנא קרובה מאד, כהא דרשב"ש, ולעשות על פיה מעשה, למסור את היחיד להריגה בשביל הרבים, זה אסור לנו.

 

ולפי זה יש לומר גם כן, שדיני נפשות לא נקראו אלא מה שאחרים עושים להיחיד הנ"ל, אבל אם היחיד רוצה למסור נפשו, יש לומר שאינו נקרא כלל דיין לגבי נפשו, והוי הדין אצלו כמו שאר איסורי תורה, שאם הוא אומד בדעתו באומדנא ברורה יכול לסמוך עליה...

 

ולפי זה נפשט לנו, שאפילו אם אמר לרבים "קטילו לפלניא ואי לא אקטיל לכו", שהם אסורים לעשות מעשה בפועל, שעשיית מעשה בפועל כבר נחשבת לדיני נפשות, וצריכים לאומדנא שאין היחיד שקול נגדם, על כן אסורים הם לעשות מעשה.

 

אבל בציור הפטור, שציירו התוספות בפרק בן סורר ומורה שם בלא עשיית מעשה, כגון שיניח להשליך עצמו על התינוק, יש לומר דזה אינו עולה כי אם באחד כנגד אחד, או כשאין אומדנא של המדרגות, ששנינו בהוריות כאן, להכריע את הסברא דמאי חזית, אבל באינם שוים או ביחיד שישליכו אותו על הרבים, יש לומר, שאעפ"י שאינו עושה מעשה אולי הוא חייב למסור נפשו, דכאן אין אנו עושים מעשה של דיני נפשות, אלא מורים הוראה, כהוראה דכל התורה כולה. וכמו שהאומדנא שלנו פועלת לענין הקדמה דלהחיותו... ועד כאן לא סתמו לנו חז"ל בדינא דמאי חזית, אלא כשהוא צריך לעשות מעשה ולהרוג בידים, שאז הוא חשיב כדיני נפשות, שאין דנין על זה באומדנא.

 

והדברים צריכים תלמוד.

 

ו. הסתכנות במלחמה

רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ז, הלכה טו

ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה, ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה. וישים נפשו בכפו, ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרונם מלבו, ויפנה מכל דבר למלחמה. וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו, עובר בלא תעשה, שנאמר (דברים כ, ג): "אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם". ולא עוד, אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו. ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר (שם, ח): "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו". והרי מפורש בקבלה (ירמיהו מח, י): "ארור עושה מלאכת ה' רמיה, וארור מונע חרבו מדם". וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר (שמואל א' כה, כח-כט): "כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן, כי מלחמות ה' אדוני נלחם, ורעה לא תמצא בך וגו', והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך".

 

מנחת חינוך, מצווה תכה

ר' יוסף באב"ד, רבה של טרנופול (גליציה). נפטר בשנת תרל"ד (1874).

...דנהי דכל המצוות נדחות מפני הסכנה, מכל מקום מצוה זו התורה ציותה ללחום עמהם, וידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס, כמבואר ברמב"ן (במדבר ה, כ), ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה. אם כן, חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהיא סכנה, ואם כן דחויה סכנה במקום הזה ומצוה להרוג אותו אף שיסתכן.

 

שו"ת משפט כהן, סימן קמג

...וממלחמת מצוה, לעניות דעתי אין ללמוד כלל, דעל כרחך עניני הכלל דמלחמות, יוצאים הם מכלל זה ד"וחי בהם". שהרי גם מלחמת רשות מותרת היא, ואיך מצינו היתר להכניס נפשות רבות בסכנה, בשביל הרווחה?! אלא דמלחמה והלכות צבור - שאני.

 

ואולי הוא מכלל משפטי המלוכה, שהיו ודאי רבים ונמסרים באומה, כמו שכתב הרמב"ם פרק ג ד[הלכות] מלכים, הלכה ח..., וכל אלה ועוד כיוצא בהם, הם שרידים שנשארו לנו ממשפטי המלוכה, שהם אינם על פי גדרי התורה של הלכות יחיד (ובמקום אחר בארתי, שגם אלה יש להם מקור בתורה, אלא שדרכי הדרשה בזה נמסרו לכל מלך כבינתו הרחבה. ומשום הכי צריך שיכתוב לו שני ספרי תורה, וכל אחד לשם קדושה מיוחדת, ועל הספר תורה ששייך לכל בן ישראל, נאמר (דברים יז, כ): "לבלתי רום לבבו... ולבלתי סור" וגו', אף על פי שבספר תורה דמצד המלוכה "מלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו"). ומהם גם כן דיני המלחמה, בין מלחמת מצוה ובין מלחמת רשות, ואי אפשר ללמוד מזה למקום אחר.

 

שו"ת ציץ אליעזר, חלק יב, סימן נז

ר' אליעזר יהודה ולדינברג, מגדולי הפוסקים בארץ ישראל בדורנו.

…ונשאלתי, מה יהא הדין בזה במלחמה, אם חייל מחויב או רשאי להכניס את עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו החייל מסכנה ודאית, כגון שמוטל פצוע בשטח מסוכן וחשוף לאויב, ואם לא ימהר ויחיש להוציא אותו מהשטח, ימות בודאי מפצעיו, וכל הדומה לזה.

 

…אבל לאחר העיון נראה, דיש לומר דבמלחמה שאני. וכשם שהותרה עצם המלחמה למסיבותיה ולמשימותיה ולהכניס בסכנה עם רב, כך אחת מהלכותיה היא, שכל אחד ואחד מאנשי הקרב מחויב למסור את נפשו להציל את משנהו מסכנה שנקלע בה מגרמת המלחמה…

 

יעוין בספר שו"ת אמרי אש, חלק יורה דעה, סימן נב, שנשאל אם מותר למצוא גבר אשר בעד רצי כסף יחפוץ ללכת אל הצבא וכו'. ובדברי תשובתו מבאר, דהיוצא למלחמה מדעת עצמו אין דינו כמאבד עצמו לדעת, חס ושלום, דאם כן היתה מלחמת רשות כמוסר עצמו לסכנה ועובר על "ונשמרתם", ולא היה אדונינו דוד המלך עליו השלום מרבה במלחמת הרשות וכו'. הרי דמותר ללחום מלחמת הרשות... וכן בזמן בית שני, נראה דלא נמנעו מלכי בית חשמונאי הכשרים לצאת למלחמה לרוָחה וכו'. עיין שם.

 

והנצי"ב ז"ל, בפירושו על התורה (בבראשית ט, ה), מסביר ענין זה בפירוש הכתוב "מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם", וזה לשונו: "פירש הקב"ה, אימתי האדם נענש? בשעה שראוי לנהוג באחוה. מה שאין כן בשעת מלחמה, ו'עת לשנוא', אז 'עת להרוג', ואין עונש כלל, כי כך נוסד העולם... ואפילו מלך ישראל מותר לעשות מלחמת הרשות, אף על גב שכמה מישראל יהרגו על ידי זה".

 

למדנו מזה שתי הגדרות, הא דמלחמה שאני: האחת, מפני שכך נוסד העולם; והשנייה, מפני דהלכות צבור והנהגת המדינה שאני…

 

ומכיון שכן, מסתבר לומר, דכשם שאי אפשר ללמוד מהמותר במלחמה למקום אחר, כך אי אפשר גם ללמוד מהאסור במקום אחר לגבי מלחמה. וכשם שהכלל של "וחי בהם" לא חל במלחמה, כך הכלל של "חייך קודמים" גם כן לא חל במלחמה, אלא כאיש אחד מחויבים למסור כל אחד ואחד את נפשו בעד הצלת חייו של משנהו. ונכנס זה גם כן בכללי הלכות ציבור והנהגת המדינה ותקנתה…

 

…במלחמה דין מיוחד מה שבעלמא פטור, והוא שבמלחמה צריך ומחויב כל אחד ואחד להכניס את עצמו בסכנה, כדי לבוא לעזרת חבירו הנתון בסכנה אצל האויב. והגם שיש לדחוקי ולומר, שהחיוב הזה הוא רק בשעת עמידה בקרב ממש, ולא כשחבירו נמצא כבר מחוץ לקרב הממשי ומוטל פצוע וכדומה לזה - מכל מקום, לא מסתבר כלל לחלק בכך, אלא דדין התורה בזה הוא, שבמלחמה ובשדה הקרב אין הדין של "חייך קודמין", אלא כל אחד ואחד מחויב לחרף נפשו להציל את חבירו מסכנה, אפילו כשמכניס את עצמו על ידי כך בודאות לידי ספק סכנה. וכן, אפילו כשספק השקול הוא גם על חבירו, אם בלי הצלתו ישאר בחיים או ימות או יהרג... וזהו מהלכות ציבור לתקנת המדינה וטובת העם.

 

ז. התנדבות להצלת הכלל

שו"ת משפט כהן, סימן קמג

...אבל החובה התדירית למסור נפש היחיד בשביל הכלל היא משום מגדר מילתא והוראת שעה, וצריך לשקול את הענין. ואסתר משום הכי חשבה לכתחילה, שהדבר רחוק שתציל, שהרי ודאי ימיתוה ותפסיד חיי שעה, וגם שהיתה חושבת שאולי במשך הזמן תהיה נקראת, ותוכל להציל אז באופן יותר קרוב ובלא סכנה. ומרדכי הורה לה הוראת שעה, שבמקום הצלת כלל ישראל אין לדחות כלל, ויפה שעה אחת קודם.

 

שו"ת משפט כהן, סימן קמד

ו. ולא אוכל להמנע מלהביע את השתוממותי על דברי כבוד תורתו [=הרב ש"ז פינס], שכתב להשיג עלי על מה שכתבתי שהצלת כלל ישראל ודאי נחשבת למגדר מילתא, ויש לומר שנחשבת למגדר מילתא בצורה כזו שאין צריך לטול רשות מבית דין, וכל הזוכה בזה שליחותייהו דבית דין קא עביד. ועל זה אומר כבוד תורת רבנו, שאין נקרא מגדר מילתא כי אם הצלת ישראל מעבירה ולעשות סייג לתורה, אבל לא הצלת כלל ישראל.

 

וממליץ אני על זה מה שכתב בתנא דבי אליהו רבה פי"ד: שני דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה, ואלו הן תורה וישראל, אבל איני יודע איזה מהם קודם, אמרתי לו: בני, דרכם של בני אדם אומרים התורה קדמה, שנאמר 'ה' קנני ראשית דרכו' וגו', אבל אני אומר ישראל קדמו, שנאמר 'קודש ישראל לה' ראשית תבואתו' ע"כ. ואפילו אם נמשך כת"ר אחרי "דרכם של בני אדם", גם כן הדבר תימה שיסתפק שום אדם על כך, אם הדבר הנצרך להצלת כלל ישראל לא נקרא למגדר מילתא... ולדעת מר, לא צריך לנקוף אצבע על הצלת כלל ישראל, שהרי ברית כרותה היא לנו קיום האומה, אתמהה.

 

ושמא ידחה זה כת"ר ויאמר, הלא מסוגיא דיבמות צ' מתבאר, דבשב ואל תעשה לא בעינן למגדר מילתא, ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה, אבל זיל בתר טעמא, דודאי פשוט הוא, דלא בלא טעם יעקרו חכמים דבר מהתורה אפילו בשב ואל תעשה, אלא כשהם רואים הכרח לדבר. ובדברי הרמב"ם, פ"ב מה' ממרים ה"ד, דימה גם ענין של ביטול מצוות עשה, שחכמים מבטלים לפעמים, לרופא שחותך אבר אחד כדי להציל כל הגוף. ואם נאמר, שהצלת כלל ישראל אין זו ענין של מגדר מילתא כלל, ואין אנו צריכים להשתדל בזה מפני שכבר בטוחים אנו בקיומנו, לא די שאין שום היתר לעבור על דברי תורה בקום ועשה לשעה, אלא שגם בשב ואל תעשה היה אסור, שהרי נתוח זה הוא ללא צורך כלל, כיון שדבר ידוע הוא שתבוא הרפואה בלא הנתוח, כלומר בטוחים אנו שלא יכחד ח"ו כלל ישראל מן העולם, כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם, כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות כך אי אפשר לעולם בלא ישראל, עבודה זרה י' ע"ב.

 

ואם אנו מוצאים, שמותר וחיוב הוא, בשביל הצלת כלל ישראל, לעבור על ביטול מצוות עשה בשב ואל תעשה (וגם עריות דידה בודאי הותר, מאסתר ויעל), שמע מינה שאותו הבטחון של ההשגחה העליונה אינו פוטר אותנו כלל מחובת ההשתדלות על הצלת הכלל, בכל היכולת שבידנו.

 

ולד' ית"ש נתכנו עלילות, איך לקשר את המדות הנראות לנו הפכים: בטחון גמור על קיום האומה מצד אחד, וחובת השתדלות בכל מה שיוכל לחזק את קיומה, וקל וחומר להסיר שום סכנה שתוכל ח"ו להביא עליה השמד וכילוי, ד' יצילנו. ואנחנו בהדי כבשי דרחמנא למה לן, וחייבים אנו לעשות כל המצוי בידנו. (ורס"ג אומר בס' האמונות והדעות [מאמר י' פט"ו] על מי שאומר שבטוח בד' על עניני עוה"ז בלא השתדלות, שהיא דעה זרה, דאם כן יאמר גם כן על עניני עוה"ב, ומה תכלית התורה והמצוות, ומהפרט נלמד על הכלל). וכיון שאנו עושים בשביל הצלת כלל ישראל, שהוא יסוד כל התורה כולה, מגמתה ותכליתה, זהו יסוד כל מיני מגדר מילתא שבעולם, והכל כלול בה.

 

ומה שכתב כת"ר, ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" נאמר על הפרט ועל הכלל בשוה, ומשום הכי כל מה שנוגע ליראת שמים והקמת הדת אפילו אצל כלל ישראל כולו, הרינו מחוייבים בדבר, אבל אם נוגע לחיי כלל ישראל, מזה אנו פטורים. הנה בעקידה, פרשת נצבים, מאריך הוא לבאר תוכן הברית שכרת הקב"ה עם ישראל בערבות מואב, שהוא בנוי על יסוד סילוק הבחירה מהכלל כולו, ולדבריו לא נאמר "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" כי אם דוקא על הפרט, אבל כלל ישראל, כשם שיש כריתות ברית על קיומו, כן יש כריתות ברית שלא יעזוב, בכללו, ברית ד'. ולא ראיתי מחכמי ישראל הגדולים מי שחולק עליו בזה, ופשיטא שכשם שהקמת הדת בכללה הויא למגדר מילתא, הכי נמי הצלת כלל האומה, שהיא היסוד לכל התורה ולכל קדושה.

 

ז. ומה שכתב כת"ר מענין המדרש, דמייתי הרמב"ן במלחמות (פ' בן סורר ומורה), אין זה ענין למגדר מילתא כלל, שאין דברי הרמב"ן מכוונים שם כי אם כלפי בעל המאור, שמתיר להנאת עצמן אפילו גילוי עריות דידיה, וזה שפיר מוכיח מדברי המדרש. אע"פ שבעל המאור יכול לתרץ דבריו, שהוא מודה בחלאים כיון שעושה ברצונו, אע"פ שהוא עושה מפני פחד המיתה, אין זה נקרא אנוס, ומשו"ה אסור, אבל כל שגויים או רשעים אחרים מכריחים אותו סובר שזה נקרא אונס גמור, שכללא הוא לפי שיטתו דבהנאת עצמן לא נאמר דין זה דיהרג וא"י, והמדרש לא מיירי באונסין כי אם בחלאים. ותדע, שהרי לדעת הרמב"ם, יש גם כן חילוק בין חלאים לאונסין, שהרי באונסין פסק, בפ"ה ה"ד מיסודי התורה, שאם עבר במקום שהדין נותן שיהרג ואל יעבור, אין מלקין אותו, וקל וחומר שאין ממיתין אותו, וגבי חלאים פסק בהלכה ו' שם, שעונשין אותו עונש הראוי לו. אבל אין אנו עסוקין כעת למשכוני נפשין על שיטת בעל המאור, דלא קיי"ל כותיה בהא, כמבואר בשו"ע סי' קנז, כשיטת רובא דרבוותא, דבהני תלת גם להנאת עצמן אפילו בדרך אונס גם כן יהרג ואל יעבור, ולא נפיק גילוי עריות מכלל עבודה זרה ושפיכות דמים, דמודה בהו בעל המאור.

 

אבל מה שנוגע לנידון דידן, בענין למגדר מילתא, אין זה ענין כלל, וכשם שחכמים יכולים למגדר מילתא לשעה, להתיר וגם לחייב, לעבור על כל המצוות שבתורה חוץ מעבודה זרה, כמו שכתב מדוגמא דנביא, כן יש להם כח לעבור על דברי מדרש אגדה זה. וע"י כח של קיום דברי חכמים אין זה דם נקי כלל, כי אם נחשב כעולה כליל לד' מי שזכה להיות נהרג בשביל הצלת כלל ישראל.

 

וחטא זה של עריות לא נחשב, ע"י כח גדול של התרת חכמים להצלת הכלל, לחטא, כי אם לחסד עולם... ולא אמרינן דבר המביא מיתה איך יכול להחיות את העולם כולו, אלא ודאי, כיון שיסוד ההיתר בנוי לטובת הכלל כולו, ודבר גדול כזה מהפך גם את המות לחיים, ואת הקללה לברכה, והכל לשם שמים, ומה שצריכה הצלת הכלל להיות דוקא באופן זה הוא מכלל מפלאות תמים דעים, הנותן טהור מטמא...

 

שו"ת משפט כהן, סימן קמח

ומה שכתב כי אם נאמר כן נצדיק גם כן קרבנות אדם, תמיהני, הרי אנו עומדים בענין למיגדר מילתא, ובדימוי שיש לב"ד ונביא בזה, והרי באמת יש כח לנביא גם כן לצוות על קרבנות אדם, ועקידה תוכיח, שלולא שבאה אח"כ הנבואה "אל תשלח ידך אל הנער", הרי היתה נעשית, וכדאמרינן "היכי שמע ליה יצחק לאברהם", אלא מוחזק שאני, ונביא מוחזק וב"ד במיגדר מילתא שוים הם. ואם מוצאים לפעמים, שצריכים להקריב חיי איש על מזבח הכלל, עושין כן להוראת שעה, ואין למדין שעה מדורות. אלא אנו יכולים לומר, שכל זמן שלא אירע מאורע כזה, בטוחים אנו שהקב"ה ישמור את עמו ואת יראיו, שלא נבא לעולם לידי מדה זו, ולא נצטרך חלילה לאמצעים כאלה. אבל הדין דין אמת, שאין יוצא מכלל כח הנביא אלא עבודה זרה לבד, ולא גילוי עריות ושפיכות דמים, והוא הדין מכלל למיגדר מילתא, וכמו שכתבתי.

 

הרב י"ד סולובייצ'יק, על התשובה, עמ' 75-74, 78

מי הוא הבעלים [של קרבן ציבור]? הציבור, כלל ישראל, שאינו על פי דין הסך הכולל, הצירוף האריתמטי, של כך וכך יחידים, אלא אישיות ייחודית-עצמית, מעין חטיבה בפני עצמה. "כנסת ישראל" - ואינני מדבר כאן על דרך המיסתורין והקבלה, אלא לפי הגדרה של הלכה למעשה - מהווה אישיות משפטית אינדיבידואלית ובלתי מתחלקת, לא פחות מאישיות משפטית-אינדיבידואלית של יחיד. לא ראובן או שמעון או לוי, אף לא כולם יחד, או כל אלה שתרמו מחצית השקל תרומת הלשכה שממנה נקנה הקרבן, הם הבעלים של "קרבן ציבור", אלא כנסת ישראל כחטיבה אחת, כאישיות אינדיבידואלית עצמית, ולא כסכום של כך וכך יחידים...

 

הכפרה האחת [=ביום הכיפורים] היא אינדיבידואלית, פרטית, לכל יחיד ויחיד מישראל. כל יהודי יכול לזכות, אם יש לו כוחות הנפש הראויים לכך, להטהר ביום הכיפורים מעוונות ומטומאות החטא ולבוא 'לפני ה''. אבל גם כנסת ישראל בשלימותה, כ'אני' מסתורי אחד, כאישיות עצמית - מיטהרת ביום הזה לפני הקדוש ברוך הוא.

 

לוח עזר: חובת הסתכנות להצלת הזולת