תוכן מפורט:

חקיקה ופסיקה ישראלית

חוק זכויות החולה, התשנ"ו1996-, סעיפים 3-1, 7, 10, 11, 15-13, 20-18, 24

ע"פ 480/85, 527/85, י' קורטאם נ' מדינת ישראל (פ"ד מ(3) 673, 698-681

א. חיוב הרופא לרפא

תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף פה, עמוד א

פירוש הרמב"ם למשנה, נדרים, פרק ד, משנה ד

רמב"ן, תורת האדם, עניין הסכנה, עמ' פב

תוספות הרא"ש, ברכות ס ע"א

שו"ת ציץ אליעזר, חלק יד, סימן כז

שו"ת ציץ אליעזר, חלק טו, סימן מ

שו"ת ישכיל עבדי, חלק ו, יורה דעה, סימן יח

 

ב. הסכמה מדעת לטיפול רפואי

תוספתא, שקלים (מהד' ליברמן), פרק א, הלכה ו

רמב"ם, הלכות דעות, פרק ד, הלכה א

שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג), סימן לט

רמב"ן, מלחמות ה', על הרי"ף, סנהדרין, פרק ח (יח עמוד א)

שו"ת רדב"ז, חלק ד, סימן אלף קלט (סז)

משנה ברורה סימן תריח, ס"ק ה

מנחת חינוך, מצוה רלז, קומץ המנחה

מור וקציעה, אורח חיים, סימן שכח

שו"ת ציץ אליעזר, חלק טו, סימן מ

שו"ת מלמד להועיל, חלק ב, סימן קד

שו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק ב, סימן עג

שו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק ב, סימן עד

איגרת הרב יצחק זילברשטיין [אל פרופ' נ' רקובר], אדר תשנ"ב

 

ג. סודיות רפואית

משנה, מסכת סנהדרין, פרק ג, משנה ז

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף לא, עמוד א

שבועת אסף הרופא (מבוא לספר "אסף הרופא", ירושלים 1957)

שו"ת ציץ אליעזר, חלק יג, סימן קד

שו"ת ציץ אליעזר, חלק יג, סימן פא

שו"ת יחוה דעת, חלק ד, סימן ס

שו"ת חלקת יעקב, חלק ג, סימן קלו

תשובות והנהגות, חלק א, חושן משפט, סימן תתסט

 

ד. הודעה לחולה על מצבו הרפואי

תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף סה, עמוד ב

תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לב, עמוד א

תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כו, עמוד ב

קהלת רבה, פרשה ה

מוסר הרופאים, פרק לא

שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שלה, סעיף ז

שו"ת משנה הלכות, חלק ט, סימן ריח

שו"ת בצל החכמה, חלק ב, סימן נה

 

ה. זכות חולה לבחור את הטיפול

תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פג, עמוד א

שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שלו, סעיף א

שו"ת הרדב"ז, חלק ד, סימן אלף קלח (סו)

מור וקציעה, אורח חיים, סימן שכח

שו"ת ציץ אליעזר, חלק ד, סימן יג

 

נספחים

נספח א: הסכמה מדעת לטיפול רפואי

הערות העורך [=פרופ' אברהם שטיינברג], ספר אסיא ג (תשמ"ג), עמ' 325-323

הרב יגאל שפרן, פסקי דין רפואה ומשפט, א (1989), עמ' 194-190

הרב שלמה דיכובסקי, "מתשובותיו של רב לרופא", תחומין יז (תשנ"ז), עמ' 330-327

 

נספח ב: סודיות רפואית

הרב יצחק זילברשטיין, "סודיות רפואית מול האינטרס הציבורי", עמק הלכה - אסיא, תשמ"ו, עמ' 155-153

 

נספח ג: הודעה לחולה על מצבו הרפואי

הרב יצחק זילברשטיין, "שבועת שקר במטרה להרגיע חולה מסוכן", עמק הלכה - אסיא, תשמ"ו, עמ' 158

פרופ' שמעון גליק, "העמדת חולה מסוכן על מצבו - דיון מחודש", עמק הלכה - אסיא, תשמ"ו, עמ' 165-164

 

 

חקיקה ופסיקה ישראלית

חוק זכויות החולה, התשנ"ו1996-, סעיפים 3-1, 7, 10, 11, 15-13, 20-18, 24

ע"פ 480/85, 527/85, י' קורטאם נ' מדינת ישראל (פ"ד מ(3) 673, 698-681)

 

א. חיוב הרופא לרפא

תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף פה, עמוד א

דתניא, דבי ר' ישמעאל אומר: "ורפֹּא ירפא" (שמות כא, יט) - מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות.

 

פירוש הרמב"ם למשנה, נדרים, פרק ד, משנה ד

חיוב הרופא מן התורה לרפאות חולי ישראל, וזה נכלל בפירוש מה שאמר הפסוק (דברים כב, ב) "והשבותו לו", לרפאות את גופו, שהוא כשרואה אותו מסוכן [במהד' קאפח: אובד] ויכול להצילו או בגופו או בממונו או בחכמתו.

 

רמב"ן, תורת האדם, עניין הסכנה, עמ' פב

ר' משה בן נחמן, ד"א תקנ"ד (1194) - ה"א ל' (1270). גדול חכמי ישראל בדור שלאחר הרמב"ם. ממייסדי היישוב היהודי בירושלים אחרי עלייתו לארץ ישראל.

והואיל ומחללין שבת ברפואות, שמע מינה בכלל פיקוח נפש הן. ופיקוח נפש מצוה רבה הוא. הזריז הרי זה משובח, הנשאל מגונה, השואל שופך דמים, וכל שכן המתייאש ואינו עושה. ושמע מינה, כל רופא שיודע בחכמה ומלאכה זו, חייב הוא לרפאות. ואם מנע עצמו, הרי זה שופך דמים.

 

תוספות הרא"ש, ברכות ס ע"א

רבנו אשר בר' יחיאל, מגדולי חכמי אשכנז שעבר לספרד, בסוף המאה השלוש-עשרה ותחילת המאה הארבע-עשרה. נפטר בשנת פ"ח (1328).

מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. הקשה ה"ר יעקב מאורליינ"ש, פשיטא! למה לא ירפאו הרופאים? הא כתיב "והשבותו לו", ודרשינן (סנהדרין עג ע"א): זה השבת גופו, וכתיב (ויקרא יט, טז): "לא תעמוד על דם רעך"?

 

ותירץ, שניתן רשות לרפואה בשכר, דסלקא דעתך אמינא שחייב לעשות בחינם מטעמא דפרישית.

 

ולי נראה, דחולאים הבאים מחמת אדם, דין הוא שירפאם. אבל חולאים הבאים מעצמם, אי לאו קרא, הוה אמינא שאין לרפאותם, שנראה כמבטל גזרת המלך.

 

שו"ת ציץ אליעזר, חלק יד, סימן כז

ר' אליעזר יהודה ולדינברג, מגדולי הפוסקים בארץ ישראל בדורנו.

ב"ה. א' דראש חודש, לחדש זיו תשל"ח. ירושלים עיר הקודש תיבנה ותכונן במהרה בימינו אמן. להרופא המהולל, דגמיר וסביר וירא ושלם, ד"ר אברהם סופר אברהם נ"י.

 

ב. לפרק טו, סעיף ג - דין זה, דרופא המסרב לבקר חולה שאינו מסוגל לשלם, דבית דין כופין אותו לטפל בו חנם. כפי שמציין כבודו, הוא שאוב משו"ת תשובה מאהבה. והשו"ת תשובה מאהבה מציין בדבריו כמקור לדין זה ממה שפוסק הרמ"א [יו"ד] בסימן רסא, גבי מוהל, דאם אין יד האיש משגת לתת לו שכרו, שבית דין כופין את המוהל למול בחנם. ואם כן, יש להאיר בזה ולומר, דדון מינה ומינה, דמה התם במוהל, מדגיש הרמ"א שם לכתוב, דזה הדין, שכופין אותו על כך למול בחנם, הוא דוקא כשאין אחר שימול, הוא הדין כן גם כאן לגבי רופא. וכשיש עוד רופא, אין להטיל חובת הריפוי חנם על האחד יותר מעל משנהו. ובמקרה כזה, יש איפוא חובת בית דין בזה - או על אלה הממונים על כך כעזרה סוציאלית וכדומה - לסדר התנדבויות בתורנות, או לשלם לרופא מקופת הקהל ומכספי צדקה.

 

שו"ת ציץ אליעזר, חלק טו, סימן מ

(א) תנן במסכת נדרים דף לח ע"ב: "המודר הנאה מחבירו, נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב, ומרפאו רפואת הנפש, אבל לא רפואת ממון". ובגמרא בדף מא ע"ב מבארת: "רפואת נפש" - גופו; "רפואת ממון" - בהמתו.

 

ומבאר הרמב"ם בפירוש המשנה שם... ועיקרן של דברי רמב"ם אלה, המקור שלהם הוא בעצם מהגמרא בבבא קמא דף פא ע"ב, שלומדת השבת גופו מהך קרא ד"והשבותו לו", וכן בסנהדרין דף עג ע"א, שמבארת דמ"והשבותו לו" ילפינן שצריך להשתדל בהשבה זאת בגופו, ומקרא נוסף של "ולא תעמוד על דם רעך", ילפינן שמחויב אפילו למיטרח ומיגר אגורי כדי להצילו. אלא שהרמב"ם מרחיב את הלימוד, מתוך לימוד דבר מתוך דבר, שכשם שילפינן מהך קרא שמחויב בהשבת גופו של חבירו להצילו ממקום סכנה שנמצא, ומחויב זאת הן בגופו והן בממונו לשכור אנשים שיצילו אותו, כך הוא הדין ילפינן נמי מהך קרא לענין להצילו ממחלתו, ושמחויב בזה לא רק בגופו ובממונו, אלא גם בחכמתו.

 

והיתה זאת לבאר, דהגם שהרמב"ם בדבריו כותב בלשון "שהוא כשרואה אותו שהוא מסוכן", מכל מקום אין המכוון דוקא למסוכן ממש, אלא המכוון לסיכון של מחלה שאינו יכול להנצל ולהפטר ממנה בלי עזרת רופא. וראיה לכך, דהא בנדרים שם, שעל זה מוסבים דברי הרמב"ם, לא מוזכר כלל שההיתר הוא רק בחולה מסוכן, ומשמע בפשטות שההיתר הוא על כל חולה אפילו כשאינו מסוכן. וכך נפסק בסתמא גם ברמב"ם, בפרק ו מהלכות נדרים, הלכה ח, דאם חלה ראובן, מותר לו לשמעון לרפאותו, והיינו בכל חולה שהוא ולא רק אם הוא מסוכן. ובכזאת נפסק בסתמא גם בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן רכא, סעיף ד, עיין שם. וגם בבבא קמא שם, [דף פא], דורשת הגמרא זאת לענין רואה חבירו תועה בין הכרמים, ומפרש רש"י, מפני ד'והשבותו' את גופו, משמע שאם טעה חבירך אתה צריך להעלותו לדרך, והיינו בכל גוונא שתעה, אפילו כשלא נשקפת על ידי כן סכנה של ממש לחבירו, עיין שם. אלא ודאי כנזכר, שגם כוונת הרמב"ם בפירוש המשנה אינה דוקא למסוכן ממש, אלא כוונתו לסכנת מחלתו, שנדבקה בו, ואיננו יכול להחלץ ממנה בלי עזרת הרופא שיגיש לו צרי ומרפא למחלתו.

 

ושמחתי למצוא בפירוש המשנה להרמב"ם, מקור ותרגום הרב קאפח, שאין בה מלה זאת של "מסוכן" כפי שלפנינו, וזה לשונו: "...שאם ראהו אובד ויכול להצילו, הרי זה מצילו בגופו או בממונו או בידיעתו". עד כאן לשונו. הרי דבמקום "מסוכן", התרגום הנכון הוא "אובד", ותיבת "אובד" מתפרשת לאו דוקא על מסוכן, אלא כל שהוא אובד ממצבו שנמצא בו. וראיה לדברי הנ"ל. ומהמקומות בגמרא שהוכחתי שהמדובר לאו דוקא במסוכן, ראיה לתרגומו של הרב קאפח, שהוא הנכון, ושלכך המכוון במקור.

 

[וחיוב מיוחד ישנו על האבות, הנובע מכח חיובם לרפאות את ילדיהם הקטנים, כשם שחייבים במזונותיהם. יעוין בשו"ת מנחת יצחק חלק ו, סימן קנ, עיין שם. ואין כאן מקום להאריך בזה]...

 

(ה) וחיוב זה ישנו גם בכל היכא שצריכים להציל חולה ממחלתו, מסוכנת או לא מסוכנת.

 

... (ז) על פי האמור, ברור ופשוט הדבר, כי הממשלה, אשר בריאות הציבור צריך ומחויב להיות בראש דאגותיה, מחובתה גם היא להקציב תקציבים כספיים כדי לעזור למניעת ההתפתחות של מחלה זו, היא קוצר ראיה, בהגשת טיפול דרוש, באמצעות צוות רופאים מומחים. ויש לחייב על כך גם מוסדות הציבוריים, העיריה, וכדומה.

 

ויעוין בספר ליקוטים מרבי רפאל מלכי, מחברת ב (רב ורופא בירושלים, באמצע המאה החמישית לאלף הנוכחי), שכותב בתוך דבריו בזה הלשון: "מתיקון הציבור, בכל מקום ומקום שישראל יושבים, ליחֵד קופה לביקור חולים. והוא שהחולים העניים, שאין ידם משגת להוצאות רפואתם, הקהל שולחים להם רופא לבקרם, והרפואות מכיס הקהל, ונותנים להם מזון הראוי לחולים, דבר יום ביומו, כפי ציווי הרופאים". עד כאן לשונו. הרי שדבר זה, שציבור ישא בעול היחיד בריפויו, הותקן כבר זה עידן ועידנין, מימים ימימה, וזה תואם את ההלכה בזה, וכנזכר לעיל.

 

ובשו"ת מעשה אברהם הנ"ל, מסיק נמי, בתוך דברי תשובתו שם, דחיוב מוטל על הרבנים והפרנסים, לכוף את הציבור, ליקח רופא מובהק מכיס הכולל, כדי לבקר חולי ישראל העניים ולתת להם רפואות וכו'. יעוין שם.

 

ואם כן מינה בגזירה שווה, שחייבים בכך מוסדות העיריה להקציב תקציב סיעודי לכך. וקל וחומר בן בנו של קל וחומר, שחייבים לישא בעול בזה משרדי הבריאות והסעד הממשלתיים...

 

ובקיום החיוב מקיימים העשה של "והשבותו לו", וכן העשה של "ואהבת לרעך כמוך", שהוא כלל גדול בתורה.

 

שו"ת ישכיל עבדי, חלק ו, יורה דעה, סימן יח

הרב עובדיה הדאיה, חאלב, תר"ן (1890) - ירושלים, תשכ"ט (1969). עלה ארצה בשנת תרנ"ח (1898). משנת תרצ"ט (1939) - רב ראשי ספרדי לפתח תקוה.

לכבוד הרב יעקב פלק שליט"א.

 

באשר נשאל ממר אביו הרופא ישמרהו צורו ויחייהו, איך עליו להתנהג, במקצועו, לפי דברי מרן בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן שלו, סעיף א, שפסק, וזה לשונו: "נתנה התורה רשות לרופא לרפאות, ומצוה היא, ואם מונע עצמו הרי זה שופך שמים, ואפילו יש לו מי שירפאנו, שלא מן כל אדם זוכה להתרפאות...", דמלשון זה משמע שרופא המונע וכו' לא רק שעובר וביטל מצוות עשה, אלא גם עובר על לא תעשה, שהוא שופך דמים. לפי זה נסתפק מר אביו, שתמיד פונים אליו חולים בכל שעות היום והלילה, אם אסור לו לדחותם, גם בשעה שהוא צריך לאכול או לישון, עליו להפסיק ולקהלם כדי שלא יהיה שופך דמים, חס ושלום. ועל זה עמד ושירטט קונטרס גדול, וזאת הלכה העלה, שאם יקבל חולים בשעות אלו, הנצרכים לו לקיום בריאות פטור מלקבלם בין אם פנו אליו דרך הטליפון, בין שבאו אליו בעצמם, אינו צריך להזדקק להם...

 

ו)... אין כאן מקום שאלה בכלל, דהדבר פשוט, שזה מה שאמרו "כל המונע עצמו מלרפאות הרי זה שופך דמים"... אין זה אלא כשהוא מונע עצמו לגמרי, היינו שאינו רוצה בכלל לרפאותו בשום עת וזמן, אבל אם הוא רוצה לרפאות אלא שהוא עסוק באכילה להבריא עצמו, וכן גם בשינה, שמרגיש עצמו חלש, ואחר זמן קט הוא יענה לחולה בכל הרצון, בזה לא נאמר "הרי זה שופך דמים" חס ושלום. אלא שאם במקרה היה ענין תכוף, שניכר לכל דהחולה מסוכן מאוד, כפי דברי קרוביו, הרי זה חייב לקום משנתו תיכף ומיד ולענות לחולה. וזה דבר שאינו מצוי תדיר, אלא באופן נדיר. ובמקרים כאלה שאינם תדירים, לא שייך לומר שיש חשש סכנה חס ושלום לבריאות הרופא. וגם הרי עתה כבר הסתדרות הרופאים סידרה תורנות לרופאים, שלא יצטרכו כולם לעבוד בלילות, אלא פעם זה ופעם זה, וכל רופא יגיע תורו אולי פעם בחודש או יותר, מכיון שברוך ה' ישנם רופאים בארץ לרוב, ואין שום חשש להתרופפות בריאות הרופאים. רק במקרה של מלחמה חס ושלום, דאז יש ודאי סכנה לנפגעים במלחמה, שאז כל מין רופא חייב להגיש עזרתו לנפגע בכל מחיר שהוא, אם אין רופאים מספיק, וזה לא קורה תמיד, וגם אז עושים סידורים ניאותים, שלא יפגעו בבריאות הרופאים חס ושלום...

 

ב. הסכמה מדעת לטיפול רפואי

תוספתא, שקלים (מהד' ליברמן), פרק א, הלכה ו

משכנו ישראל על שקליהן, כדי שיהו קרבנות צבור קריבין מהן. משל לאחד שעלתה לו מכה ברגלו, והיה הרופא כופתו, ומחתך בבשרו, בשביל לרפואתו. כך אמר הקב"ה: מַשכנו ישראל על שקליהן, כדי שיהו קרבנות הצבור קריבין מהן, מפני שקרבנות הצבור מרצין ומכפרין בין ישראל לאביהן שבשמים.

 

רמב"ם, הלכות דעות, פרק ד, הלכה א

 

הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים.

 

שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג), סימן לט

וששאלת על ראובן ושמעון שנתפסו, וראובן היה עשיר, ושמעון היה ירוד, והוציא ראובן יציאות בשליחות אצל אמו להוציאם מבית השבי. ועתה תובע ראובן את שמעון שיתן חלקו מן הוצאה, ואמר כי על פיו הוציאו ובבקשתו. ושמעון כופר, ואומר כי לא אמר כלום. כבר נשאלתי על זה ממיידבורק.

 

ועוד נשאלתי, על מלמד שהיה לו פקדון ביד בעל ביתו, ונתפס בעלילות ריקות, וצוה לבעל ביתו שלא לפדותו. וכתבתי, שפודה אותו בעל כרחו. וראיה מההוא דפרק נערה שנתפתתה (כתובות מח ע"א): "האומר 'אם מת, אל תקברהו מנכסיו' - אין שומעין לו. לאו כל הימניה שיעשיר את בניו ויטיל עצמו על הצבור"...

 

ועוד ראיה, בפרק מציאת האשה (כתובות סז ע"ב): "יש לו ואינה רוצה להתפרנס - נותנין לו לשם מתנה, וחוזרין ונפרעין ממנו". ופריך: "תו לא שקיל!" ומשני רב פפא: "לאחר מיתה". אלמא, אי לאו חששא דתו לא שקיל, היינו נפרעין ממנו מחיים. אם כן, בנדון זה נפרעין ממנו מחיים, דליכא למיחש דלמא תו לא שקיל, דהא תפיסה לאו כל יומא איתא כמו מזונות. וכיון דבשביל מזונות כופין אותו, ואף על פי שאינו סכנה כל כך, אלא שמסגף את הגוף וחיי צער בעלמא הוא, כל שכן להוציאו מידי גוים, שלא יטמע ביניהם ושלא יהרגוהו או ייסרוהו בהכאות שאין להן קצבה, דחמירא ממיתה ושמא מתוך היסורין יודה להם, כדאמר (כתובות לג ע"ב): "אלמלא נגדוה לחנניא מישאל ועזריה" כו'...

 

ואמר בפרק בן סורר (סנהדרין עג ע"א), דיליף מקרא, דהרואה את חבירו טובע בנהר, דחייב להצילו ולמטרח ולמיגר אגורי. ודבר פשוט, אפילו צוח "אל תצילני", שמצילו, וחוזר ומוציא ממנו מה שהוציא.

 

סוף דבר, נראה לי פשוט כביעתא בכותחא, שצריך לתת חלקו. ומחשבין לפי ממון ולא לפי נפשות, כי לא נתפסו אלא בשביל ממון. ואין לומר, שמא השבאין מוציאין אותו לבסוף בחנם - דלא תלינן בספק נפשות, אלא פודין אותו בעל כרחו. ועוד דבר ידוע ופשוט לכל גוף קשוט, שהבא לידי שודדים, אי אפשר לצאת [שלם] בגופו ובממונו כלל. ושלום כנפש סר למשמעתך. מאיר בר' ברוך שיחיה.

 

רמב"ן, מלחמות ה', על הרי"ף, סנהדרין, פרק ח (יח עמוד א)

ולא שמענו מידת חסידות לחולה של סכנה, שלא יחללו עליו את השבת. אלא המזרז משובח, והמונע עצמו מתחייב בנפשו.

 

שו"ת רדב"ז, חלק ד, סימן אלף קלט (סז)

ר' דוד בן זמרה, ספרד, ר"ם (1480) לערך - צפת, של"ד (1547). ישב בקהיר כארבעים שנה ולאחר מכן עבר לצפת וישב בה בעשרים שנותיו האחרונות.

שאלה. שאלת ממני, אודיעך, במי שאמדוהו שצריך לחלל עליו את השבת, והוא אינו רוצה שיתחלל שבת בשבילו, מפני חסידות. היש בזה חסידות ושומעין לו, או אין שומעין לו?

 

תשובה. הרי זה חסיד שוטה, והאלהי"ם את דמו מידו יבקש. והתורה אמרה (ויקרא יח, ה): "וחי בהם", ולא שימות בהם... אפילו לדעת האומרים, שמי שדינו "יעבור ואל יהרג", ונהרג ולא עבר, הרי הוא במחיצת הצדיקים, ומדת חסידות הוא, ולזה דעתי נוטה - אפילו הכי, בנדון דידן כולי עלמא מודו שמתחייב בנפשו. דבשלמא התם, איכא קדוש השם וגדולה בדת הקדושה, שמסר נפשו עליה, כאשר מפורסם במעשה דדניאל, שמסר את נפשו על התפלה, וחנניה מישאל ועזריה וכמה חסידים, שמסרו נפשם ונתקדש השם על ידם. ואפילו בצנעא יש קידוש השם, שהוא פרהסיא אצל העכו"ם. אבל בנידון דידן, אין כאן קדוש השם כלל, כי מי יודע מה עושה בתוך ביתו? ותו, דבשלמא התם, הוא עובר העבירה, אבל הכא אחרים מחללין את השבת, והוא אוכל או מתרפא.

 

ותו, דבשלמא התם, יש גדר וסייג שלא יעברו על התורה ועל מצותיה, שהרי אומרים: "ראו כמה חשובה מצוה זו, שפלוני מסר נפשו עליה", והוא כעין סייג למצות. ובזה הדרך אני מתרץ ההיא דאלישע בעל כנפים, שאף על פי שהיה שעת הגזרה, למה יצא לשוק ותפילין בראשו? אבל בנדון דידן, אין שום גדר, דהא כולי עלמא ידעי דניתנה שבת לידחות אצל מי שיש בו סכנה, למה שהוא צריך.

 

כללא דמלתא: איני רואה במעשה הזה שום חסידות, אלא איבוד נשמה. הילכך מלעיטין אותו בעל כרחו, או כופין אותו לעשות מה שאמדוהו. והשואל - הרי זה שופך דמים. ופשוט הוא.

 

משנה ברורה סימן תריח, ס"ק ה

ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, תקצ"ח (1838) - תרצ"ג (1933). מגדולי הפוסקים ומן המיוחדים שבצדיקי ישראל בדורות האחרונים. חיבר ספרים רבים בהלכה ובמוסר. מחיבוריו: 'משנה ברורה' על שולחן ערוך אורח חיים, וספרו 'חפץ חיים' על איסור לשון הרע.

כתבו הפוסקים: אם החולה רוצה להחמיר אחר שצריך לכך, עליו נאמר (בראשית ט, ה): "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש".

 

מנחת חינוך, מצוה רלז, קומץ המנחה

 

ר' יוסף באב"ד, רבה של טרנופול (גליציה). נפטר בשנת תרל"ד (1874).

 

נראה לכאורה, דאם אחד מאבד עצמו לדעת, ויכול אחד להצילו, אפשר דאינו מוזהר על הלאו ["לא תעמוד על דם רעך"]. לא מיבעיא דעל ה"עשה" "'והשבותו' - לרבות אבידת גופו", ודאי אינו מצוּוה, כי ה"עשה" דהשבת אבידה אינה נוהגת בממון באבידה מדעת, כמבואר בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן רסא, בסעיף ד; אלא על אף על ה"לאו" הזה אינו מוזהר. דמקשה הש"ס בסנהדרין שם [עג ע"א]: למה לי ה"לאו" על טובע בנהר, הא מ"והשבותו לו" נפקא ליה - לרבות אבידת גופו? הא יכול לומר, דנפקא מינה במאבד עצמו לדעת, דאינו מצוּוה על אבידת גופו, כמו דאינו מצוּוה על אבידת ממונו מדעת; אם כן, על כן כתבה התורה ה"לאו" הזה? אלא על כרחך, דגם ב"לאו" הזה אינו מוזהר ומצוּוה. כן נראה לי ברור.

 

הערת המהדיר

בכלי חמדה פרשת כי תצא, העיר שבשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג), סימן לט, פשיטא ליה להיפך... וכן פשיטא להו לראשונים ואחרונים... ובברכי יוסף, אורח חיים, סימן שא, אות ו, מבואר, דאף שבת נדחית להצלת מאבד עצמו לדעת. אולם רבינו [מנחת חינוך] אזיל לשיטתו, לעיל מצוה לד ומצוה מח, שלאדם יש רשות על גופו, ומאבד עצמו לדעת אינו עובר על "לא תרצח" אלא על "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש". אולם בבית מאיר, יורה דעה, בסימן רטו, סעיף ה, כתב שעובר על "לא תרצח", וכיוון להפסיקתא רבתי, פרק כד, שדרשו "'לא תרצח' - לא תתרצח", היינו שלא ירצח את עצמו. וצריך עיון ממה שכתב רבינו להלן מצוה רלט, ש"לא תעמוד על דם רעך" קאי גם להצילו מן העבירה, ואם כן חייב להצילו כדי שלא יעבור עבירה.

 

מור וקציעה, אורח חיים, סימן שכח

ר' יעקב עמדין, תנ"ח (1698) - תקל"ו (1776). בנו של ר' צבי אשכנזי, החכם צבי. מחשובי אשכנז בתקופתו. נתפרסם במיוחד עקב המחלוקת שעורר נגד ר' יהונתן אייבשיץ. מחיבוריו: שו"ת שאילת יעבץ; מור וקציעה, על שולחן ערוך אורח חיים.

כתב מגן אברהם (ס"ק ו) בשם רדב"ז, שאם רופא אומר "צריך", אם לא רצה החולה לקבל התרופה, כופין אותו. נראה לי, דוקא כשרוצה למנוע מהשתמש ברפואה הוַדאית (אף הסתמית על ידי רופא מומחה, כוַדאית חשיבא) להחמיר על עצמו מחשש איסור דשבת. אבל אם נמנע מפני שאינו מחזיקה לרפואה בדוקה, אפילו מדעת עצמו בלבד, כל שכן אם מסייעו רופא אחד (המתנגד לרופא שאומר "צריך"), אין כופין. וכל שכן אם חושש הוא שמזקת לו אותה תרופה שסדר לו הרופא האומר "צריך", אפילו בחול אין רשאין להכריחו, קל וחומר לשבת...

 

רק [=אבל] בחולי ומכה שבגלוי, שיש לרופא ידיעה ודאית והכרה ברורה בהם, ועוסק בתרופה בדוקה וגמורה, ודאי לעולם כופין לחולה המסרב במקום סכנה, בכל ענין ואופן, שנתנה תורה רשות לרופא לרפאותו, כגון לחתוך בשר חי שבמכה, ולהרחיב פיה, ולהפיס מורסא, ולחבוש שבר, אפילו בנטילת אבר (כדי להצילו ממות), ולתקן לו אספלינית ורטיה, ולגהות ממנו מזור לחבורה ומכה טריה, ולהשקותו משקין מזיעים, ולהאכילו דברים מבריאים ומסעדים, או ממרקים ומנקים, בדוקים ובחונים, שמועילים ובלתי מזיקים - כל כהאי גוונא ודאי עושין לו ומעשין אותו בבעל כרחו, משום הצלת נפש. ואין משגיחין בו, אם הוא אינו רוצה ביסורין ובוחר מות מחיים, אלא חותכין לו אפילו אבר שלם אם הוצרך לכך למלטו ממות, שלא יהא שדי תכלא בכוליה [=גורם נזק לכל גופו], ועושין כל הצריך לפקוח נפש נגד רצונו של החולה.

 

וכל אדם מוזהר על כך, משום "ולא תעמוד על דם רעך". ואין הדבר תלוי בדעתו של חולה, ואינו נתון ברשותו לאבד עצמו.

 

שו"ת ציץ אליעזר, חלק טו, סימן מ

שאלתו היא, היות ובעבודתו עם צבור בני הישיבות בפה עיר הקודש תיבנה ותכונן, זה ארבע עשרה שנה, התרשם שכשמונים ושש אחוז מכלל בני הישיבות סובלים מקוצר ראיה, כמו כן רוב הילדים שלהם סובלים מקוצר ראיה, והבעיה העיקרית היא, שאחוז מסוים מתעוור בעין אחת או בשתי העינים מסיבוכים עקב המחלה, ובהיות ואפשר למנוע התפתחות קוצר ראיה, ובאופן כזה למנוע אפשרות של סיבוכים בעינים ובכלל זה עוורון, לכן נפשו בשאלתו:

 

(א) אם מבחינת ההלכה, יש לחייב את בני הישיבות להפנות את ילדיהם לפקוח וטיפול, כדי למנוע התפתחות קוצר ראיה.

 

(ב) אם מבחינת ההלכה, יש לחייב את מוסדות הלימוד התורתיים להפנות את כל תלמידיהם לפיקוח והשגחה וטיפול כנזכר.

 

(ג) אם מבחינה הלכתית, יש לחייב את המוסדות הציבוריים והממשלתיים לעשות ולעזור כדי למנוע התפתחות של מחלה זו.

 

וזאת תשובתי בעזרת ה' יתברך...

 

(ב) נלמד איפוא מדברי הרמב"ם הנ"ל, שמהקרא ד"והשבותו לו", ילפינן שחיוב הגשת עזרה לחבירו ולהשיב לו את גופו, הוא לא רק בגופו או בממונו, אלא בכל דרך שהיכולת בידו. ולכן מרבה מזה חיוב הרופא שיכול להצילו ולהשיב לו את בריאות גופו בחכמתו. ואם כן, נלמד מזה בפשיטות, שהחיוב הוא גם אפילו כשביכלתו להכריח את חבירו, שאינו מבין, או שלא איכפת לו להתרפאות, שיסכים ויתרצה לכך לקבל הטיפול הדרוש, ואפילו לקחתו לטיפול בעל כרחו.

 

(ג) ומינה נלמד איפוא גם לנדון דידן, בקשר לילדים בבתי התלמוד תורה, שההורים וגם לרבות המלמדים והמנהלים, דהיות שהיכולת בידם להכריח את ילדיהם לקבל הטפול הדרוש בעיניהם, שמחויבים בכך מכח העשה של "והשבותו לו"...

 

(ד) ובכגון דא, שהמדובר בהצלה מפקוח נפש, לית דין צריך בושש, שמחוייבים לעשות אפילו נגד רצונו המוחלט של החולה. ולדוגמא אציין לדברי הגאון יעב"ץ ז"ל, בספרו מור וקציעה... ובקטנים שאין להם דעת, ישנו בדבר זה, להצילו מחליו, משום "זכין לאדם שלא בפניו". ומצינו שהעלה בכיוצא בזה, לענין סידור ניתוח שבר לקטן על ידי הסכמת אביו, בספר רשב"ץ (רפאפורט), על מסכת כתובות, בדף ח מדפי הספר. עיין שם.

 

(ה) וחיוב זה ישנו גם בכל היכא שצריכים להציל חולה ממחלתו, מסוכנת או לא מסוכנת.

 

שו"ת מלמד להועיל, חלק ב, סימן קד

ר' דוד צבי הופמן, וירבו (הונגריה), תר"ד (1848) - ברלין, תרפ"ב (1921). למד בישיבות ובאוניברסיטאות. השתתף עם ר' עזריאל הילדסהיימר בהקמת בית המדרש לרבנים בברלין, ועמד בראשו עד פטירתו .

שאלה. אי [=האם] חיוב על הרופא לעשות חתוך לרפואה (אפעראטיאן) [=ניתוח], גם אם האבות של תינוק החולה לא ירצו בכך? וזאת השאלה נחלקת: א. אם הרופא חושב שהאפעראטיאן מביאה רפואה. ב. אם גם לבו מגמגם שתפעול האפעראטיאן פעולה טובה, אמנם בלא אפעראטיאן בודאי ימות.

 

תשובה. הנה אי שרי לדחות ספק חיי שעה מפני ספק חיי עולם, כבר פסק בשו"ת שבות יעקב, חלק ג, סימן עה, בחולה אחד שהרופאים אמרו שבודאי ימות תוך יום או יומים, אך יש עוד רפואה אחת, שאפשר שיתרפא מחליו, וגם אפשר להיפך, שאם לא תצליח, חס ושלום, ימות מיד. ופסק שם, דמותר לעשות רפואה זו...

 

ומעתה, כיון דשרי [=שמותר] לעשות אפעראטיאן כזו, אם כן, בודאי דעת אביו ואמו לא מעלה ולא מוריד. דאיתא ביורה דעה, סימן שלו, דיש חיוב על הרופא לרפאות, ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים. ולא מצינו בכל התורה כולה שיש לאב ואם רשות לסכן נפש ילדיהם, ולמנוע הרופא מלרפאותם. זה הוא הדין תורה. ודינא דמלכותא איני יודע באופן זה.

 

שו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק ב, סימן עג

ה. אם לכפות חולה ליקח רפואה כשאינו רוצה, ובענין תרופה מסוכנת.

 

ובדבר כשהחולה אינו רוצה ליקח הרפואה, תלוי אם הוא מחמת יאוש, או מחמת שהוא צער לפניו, ומתחשב רק עם שעה זו שאינו רוצה להצטער בה, אף שמאמין להרופאים שהוא לטובתו שיתרפא בזה, או שידעו מזה איך לרפאותו, שהוא מעשה שטות ומעשה תינוקות - צריכין לכפותו אם אפשר להם.

 

אבל אם הוא מחמת שאינו מאמין לרופאים אלו, צריכין למצא רופא שמאמין בו, ואם ליכא רופא כזה, ואי אפשר לפניו מצד המחלה לחכות עד שיבין שהוא לטובתו, וגם לא לשלחו, כשרוצה בבית חולים וברופאים שהם בעיר אחרת, מוכרחין הרופאים שבכאן לעשות בעל כורחיה, אם כל הרופאים שבבית חולים זה סוברים שזהו רפואתו.

 

וגם יהיה באופן שלא יתבעת מזה, שאם יתבעת מזה, אפילו שהוא ענין שטות, אין לעשות, כי הביעתותא אפשר שיזיקהו וגם ימיתהו, ויהיה זה כהמיתוהו בידים. ולכן יותר טוב שלא לעשות בעל כורחיה, אף שהקרובים רוצים שיעשו לו גם בעל כרחיה. וצריכין הרופאים להתיישב בזה הרבה, כשנזדמן חולה שאינו רוצה בהרפואה שעושין לו, אם לכפותו כשהוא גדול, שקרוב שלא תהא לתועלת כל כך, ולעשות בזה לשם שמים. ובאם יש בהרפואה עצמה איזו סכנה, אבל הרופאים נוהגין ליתן רפואה זו להחולה שיש לו מחלה מסוכנת, שמדת סכנה של הרפואה פחותה הרבה מסכנת המחלה, אין ליתן בעל כרחיה בכל אופן.

 

שו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק ב, סימן עד

ג. אם להאכיל דרך הוְריד חולה מסוכן, שאי אפשר לרפאותו ולהקל יסוריו, ואם להאכיל כן אף בעל כרחו...

 

שאל כבוד תורתו הרמה, אם בחולים שאינם יכולין לאכול, אם צריכין ליתן להו אוכל דרך הוְרידין, כשהוא מסוכן, שהוא להאריך חייו, כמו שהן ביסורין, כשנדמה לנו שאין לו יסורין ממה שאינו אוכל. פשוט שצריך להאכילו דברים שאין מזיקין ואין מקלקלין, דודאי מחזיקין כחו מעט, אף שהחולה בעצמו אינו מרגיש, ואף העומדין ומשמשין אותו אין מרגישין. ולא דמי כלל לעניני סמי רפואה. והטעם פשוט: שהאכילה הוא דבר טבעי, שמוכרחין לאכול להחזיק החיות, ושכל אדם ואף בעלי חיים בעלמא מוכרחין לזה...

 

ודוקא בעל כרחו כזה, שהחולה גדול, ועושה זה ברצון, אך לא מחמת שרוצה ממש, אלא מחמת שאומרין לו וגוזרין עליו. אבל בעל כרחו ממש, שצריך להחזיקו בכח ולהאכילו, אין לעשות כן לגדול בר דעת כשאינו רוצה לאכול, וכל שכן כשסובר שלא טוב לפניו האכילה, אף שהרופא אומר שצריך לאכול ושטוב לו. משום זה שסובר שלא טוב לו האכילה, הוא סכנה לחולה כשלא ישמעו לו, דהא חזינן שאפשר להרע לשכיב מרע כשלא ישמעו לו אף בדברים אחרים, דמטעם זה תיקנו שמתנת שכיב מרע מועלת אף בדברים בעלמא (בבר בתרא קמז ע"ב), וכל שכן שיש לחוש בדברים הנוגעים לרפואתו. אבל צריכין להשפיע עליו שיעשה כציוי הרופא, ואם לאו אין שייך לעשות כלום, ואם אפשר שיתנו לו באופן שלא ידע, צריך ליתן לו כשידוע שהוא רופא מומחה ורבים סומכין עליו. וכשאינו ברור סמכותיה דהרופא, אין ליתן להחולה גדול ובר דעת בלא ידיעתו ורצונו, אלא אם כן ברור לכל שזה לא יזיקו כלל.

 

וכמו שהזכרתי, שאל כבוד תורתו הרמה, אם יש לחלק בין חיי שעה לחיי עולם לענין חיוב לרפאות, כשלא אפשר לרפאותו מיסורין, אלא להאריך חייו בהיסורין כל הזמן שיחיה, שאין חייבין לרפאותו כשהרפואה היא שיחיה ביסורין אותו זמן הקטן שיחיה, אבל כשיתרפא לחיי עולם, דהוא כדרך שחיים אינשי בזמננו, חייבין לרפאותו. הנה אמת שבדברי לא הזכרתי בענין זה. ובאמת לא מסתבר לחלק. ובסברות בעלמא איכא למימר גם איפכא, שלכן אם יזדמן, חס ושלום, ענין כזה למעשה, לא ידוע לן להכריע, שאם כן תלוי זה בדעת החולה. ובקטן, תלוי זה בדעת אביו ואמו ואחים וכדומה, שעליהן מוטל יותר, עד שיתברר הדין למעשה על בוריו.

 

איגרת הרב יצחק זילברשטיין [אל פרופ' נ' רקובר], אדר תשנ"ב

...וכבודו שואל, האם לדעת תורה ראוי להבחין בין טיפול רפואי רגיל לבין ניתוח, שבו ראוי לקבוע את גיל הקטן לעשרים שנה או שמונה עשרה שנה, בשל ההכרעה הכבדה הכרוכה בדבר, שצדדיה אינם נהירים לצעיר...

 

ובסייעתא דשמיא נראה להשיב: הרמב"ם (הלכות מכירה, פרק כט, יב-יג), כתב וזה לשונו: "קרקע שירש מאבותיו, אין ממכרו ממכר עד שיהיה בן עשרים שנה... ואף על פי שיודע בטיב משא ומתן, שמא ימכור בזול, מפני שדעתו נוטה אחר המעות, ועדיין לא נתיישבה דעתו בדרכי העולם". עד כאן לשונו.

 

הרמב"ם במתק לשונו הסביר, דלכן אין ממכרו ממכר עד גיל עשרים, דחוששים "שמא ימכור בזול, מפני שדעתו נוטה אחר המעות, ועדיין לא נתיישבה דעתו בדרכי העולם". כלומר, אדם צעיר דעתו נוטה אחרי הנאות רגעיות, והוא עלול להימשך אחריהן, ולהחליף נכסים רבי ערך כגון קרקעות תמורת מעות שערכם פחות, ואפילו בזול, כי הצעיר קל דעת הוא, ובמקום לקנות במעות קרקע, שהוא נכס חשוב, עושה הוא את ההיפך בגלל אהבת התענוגים. מסוגל הוא להחליף חיי עולם בחיי שעה, ולהמיר את הקרקע במעות נזילות, כדי לספק תאוותיו, והוא גם יחליף וימכור קרקע יקרה בזול, כי העיקר אצלו מעות להנאות רגעיות.

 

לאור זאת, שמעתי ממורי ורבי חמי הגאון ר' יוסף שלמה אלישיב שליט"א, שיש להבדיל בין צעירה המחליטה לבצע הפלה, לבין צעיר המחליט לתרום כליה להציל את חברו מהמות. שצעירה המחליטה לבצע הפלה (כשאין בזה פיקוח נפש), יש לחוש שדעתה נוטה אחר הנוחיות הרגעיות, ומאחר וכעת לא נוח לה להיות מטופלת בילד, לכן היא מסוגלת להחליף חיי עולם (שהוא הילד) תמורת חיי שעה של נוחיות, והדבר דומה למכירת קרקע, דאין מכירתו מכירה עד שיגיע לגיל עשרים, שמא ימכור בזול, מפני שדעתו נוטה אחר המעות (שהם הנאה רגעית) ועדיין לא נתיישבה דעתו בדרכי עולם.

 

כמו כן, צעיר שימכור כליה תמורת מעות, יש לחוש שימכרנה בזול מפני שדעתו נוטה אחר המעות, והוא מחליף כליה, שהיא חיי עולם, תמורת מעות, שהם עומדות לחיי שעה. מה שאין כן נער שהחליט לתרום כליה להצלת נפש, אין בהחלטה זו קלות דעת, אלא אדרבה, דעת זקנים בו, ומחליף את כליתו בחיי עולם, אפשר לסמוך על החלטת הצעיר, אם מלאו לו שלוש עשרה שנה והביא שתי שערות. עד כאן שמעתי.

 

ולאור זאת נראה להציע כדלהלן:

 

מדין תורה, נער שהגיע לגיל שלוש עשרה והביא שתי שערות - דינו כגדול לכל דבר. אבל בעניינים שיש לחוש שהוא נוטה אחריהם מחמת קלות דעת ובקשת תאוה או נוחיות, בהם יש לצרף דעתו של אפוטרופוס עד שיגיע לגיל עשרים.

 

אי לכן, לכל ניתוח הקשור לפיקוח נפש, כגון קטיעת רגל מחמת נמק, כריתת מעי גס ופתיחת פתח יציאה מלאכותי colostomy, וכדומה, מספיקה הסכמתו בלבד. אולם להפלה, לניתוחים קוסמטיים, או לניתוח להחלפת המין רחמנא ליצלן וכדומה, יש לצרף דעת אפוטרופוס, כי יש לחוש שהצעיר דעתו נוטה לנוחיות ולקלות דעת, ועדיין לא נתיישבה דעתו בדרכי העולם.

 

 

 

ג. סודיות רפואית

משנה, מסכת סנהדרין, פרק ג, משנה ז

ומנין לכשיצא אחד מן הדיינים, לא יאמר: "אני מזכה, וחבירי מחייבין, אבל מה אעשה שחבירי רבו עלי"? על זה נאמר (ויקרא יט, טז): "לא תלך רכיל בעמיך", ואומר (משלי יא, יג): "הולך רכיל מגלה סוד".

 

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף לא, עמוד א

ומניין לכשיצא... ההוא תלמידא דנפיק עליה קלא, דגלי מילתא דאיתמר בי מדרשא, בתר עשרין ותרתין שנין. אפקיה רב אמי מבי מדרשא, אמר: דין גלי רזיא [=תלמיד אחד, יצאה עליו שמועה, שהוא גילה דבר שנאמר בבית המדרש, לאחר עשרים ושתיים שנה. הוציאו ר' אמי מבית המדרש, ואמר: זה מגלה סודות].

 

יד רמה, שם

דאיתמר בבי מדרשא דרב אמי, בתורת סוד.

 

שבועת אסף הרופא (מבוא לספר "אסף הרופא", ירושלים 1957)

וזאת הברית אשר כרת אסף בן ברכיהו ויוחנן בן זבדא עם תלמידיהם, וישביעום בדברים האלה:

 

...ואל תגלו את סוד האדם אשר האמין לכם...

 

שו"ת ציץ אליעזר, חלק יג, סימן קד

(א) שאלתו הראשונה היא על המקובל של סודות רפואיים, אם יש בזה גם איסור תורה משום "לא תלך רכיל"...

 

והנה נראה שבודאי, בדרך כלל, כשאין נגיעה והיזק בזה לאחרים, יש איסור לגלות לאחרים, כפי שכותב במכתבו, וכפי שמקרא כתוב במשלי (יא, יג): "הולך רכיל מגלה סוד, ונאמן רוח מכסה דבר", וגם משום [משלי כה, ט]: "וסוד אחר אל תגל" (עיין סנהדרין דף מד ע"ב), ועוד כמה ענפי איסור. וחוץ מזה הא ישנו על כך משום שבועת הרופאים, ומכיון שנשבע, הרי יש בזה שוב איסור תורה משום עבירה על השבועה.

 

שו"ת ציץ אליעזר, חלק יג, סימן פא

ב"ה. כ"ד לחדש ימי הרחמים, תשל"ו. ירושלים עיר הקודש תובב"א, לכבוד הרופא התורני, בנם של קדושים, ד"ר אברהם שטינברג נ"י...

 

(ב) שאלתו השניה היא, אם מותר לרופא להעיד בבית המשפט על חולה שלו, והאם יש לשבועת הרופאים הכללית השפעה על כך.

 

הנה, אם אדם נשבע שלא להעיד, משנה מפורשת היא בשבועות דף כט ע"א, דאם אמר לעדים "בואו והעידוני", "שבועה שלא נעידך" וכו', זו היא שבועת שוא... מפני שהוא מצווה להעיד...

 

עוד מצינו ב[שולחן ערוך], יורה דעה, סימן רכח, סעיף לג, שנפסק דאפילו נשבע על דבר שלא לגלותו, ואחר כך נתנו עליו חרם, חייב להגיד. ומבארים הט"ז, בס"ק מב, והגר"א ז"ל, בס"ק צב, דהטעם הוא מפני דשבועת סיני קדמה.

 

כן מצינו בדרכי משה, בטור, חושן משפט, ריש סימן כח, ובחושן משפט שם, בסמ"ע ובש"ך ס"ק א, שמביאים בשם המהר"י וייל שכתב, דאם שום עד יאמר שאין רשאי להעיד מחמת שקיבל עליו בסוד שלא לגלות הדבר, אז בעל דינו (אותו בעל דין שאמר לו בסוד שלא לגלות) יתיר לו לגלות הדבר...

 

למדנו מהאמור, ששבועה שלא להעיד או שלא יגלה לחבירו דבר שיצילנו מן ההפסד, לא חלה, משום דהוה ליה נשבע לבטל מצוה, ואם כן, אותו הדבר ברופא שמבטיח לחולה, או שנשבע על כך, שלא להעיד לרעתו, ושלא לגלות דבר שיציל את חבירו מן ההפסד כשיצא לו מזה רעה (בדומה למה ששואל עוד כבודו בדבריו בגילוי פרטים למעבידו וכדומה), הוה ליה נשבע לבטל מצוה, ולא חלה השבועה, ומותר וגם חייב להעיד.

 

ברם, דא עקא, ששאלת כבודו היא לא על כשנשבע במפורט רק על האמור, אלא על המקובל באופן כללי אצל כלל הרופאים, והנקרא בשם "סודיות רפואית", ועל שבועת הרופאים אשר גם כן כללית היא, ואם כן בכל כגון זה, יש לומר שחלה ההבטחה והשבועה ב"כולל", גם על עדות בפני בית דין וכדומה...

 

אלא דמכל מקום, נראה לי דאפילו הכי, היות דאף על פי שחל בכולל, מכל מקום הא עבירה בידו על שנשבע לבטל מצוה, לכן מסתבר שהרופא, ובפרט הרופא הדתי, לא כיוון כלל בשעת שבועתו לכלול בה גם שלא לגלות דבר שבהמנעותו עבירה בידו [אלא אדרבא, אילו זכר מדבר זה, היה מכוון בפירוש שלא לכלול זאת]. ולכן יוכל שפיר להעיד עדות בבית דין, וכן לגלות כל דבר שיש מצוה בידו לגלות זאת...

 

וזוהי התשובה גם למה שכבודו שואל עוד במסגרת שאלתו, אם יש משום גילוי סוד בהדרכת סטודנטים ליד מטת החולה, כאשר המטרה היא לימוד הסטודנט ולא עזרה לחולה. ובכאן, במדת מה, הדבר עוד יותר פשוט להתיר, דהא בשעת השבועה יודע כל רופא שידריך סטודנטים ליד מטת החולה, כשם שנהגו אתו ככה, ואם כן בודאי לא כיוון להכליל בשבועתו שלא לגלות גם לסטודנטים. ויש עוד סברא נוספת לומר, דבכל חכמה ישנו הכלל של "ומתלמידי יותר מכולם" [תענית ז ע"א], ועל ידי ההסברה להם והשאלות ששואלים, לא פעם מתעורר גם אצלו דבר מה חדש, לתועלת רפואתו של החולה, באופן שיוצא שיש בזה איך שהוא גם עזרה לחולה.

 

[אלא שמבחינה אחרת יש לדון על דבר אסיפת הרופא מסביב למטת החולה סטודנטים מתלמדים ומראים להם מקומות נגעי המחלה בשטחי הגוף, ואפילו במקומות נסתרים. והוא, מפני דיש בזה הלבנת פנים לחולה, ובפרט כשמביאים גברים מסביב לאשה חולה, או להיפך... ואם כן, נלמד מזה גם דיש מקום לאסור לרופא לאסוף מסביב למטת החולה סטודנטים מתלמדים, משום איסור הלבנת פני החולה. ומן הראוי איפוא שהרופא ירצה את החולה שיסכים לכך. ואם מביע התנגדות, יש לו למנוע מלהביאם מסביב למטת חולה זה. ויש להאריך].

 

ולשאלתו האחרונה במסגרת זאת השאלה: בחולה במחלת האפילפסיה, שנהיגתו עלולה לסכן את עצמו ואת אחרים, האם מותר למסור על מחלתו לשלטונות הרשוי, והאם יש אולי חיוב לעשות כך?

 

הנה לית דין צריך בושש, ובודאי הברור שמותר וגם חייב למסור על מחלתו לשלטונות, דאין לך דבר העומד מפני פקוח נפש מלבד השלוש עבירות, ופשוט.

 

שו"ת יחוה דעת, חלק ד, סימן ס

שאלה. המשתדל להשיג רשיון נהיגה, והוא חולה במחלה סמויה שאינה מתגלית על ידי בדיקת רופא רגילה. האם מותר לרופאו האישי או למי שיודע בבירור על מחלתו, להודיע על כך למשרד הרישוי, למנוע בעדו השגת הרשיון בכדי שלא יגרום לתאונות ואסונות בנהיגתו, או שמא יש בזה איסור משום רכילות ולשון הרע?

 

תשובה. נאמר בתורה: "לא תלך רכיל בעמך"... ומכל מקום נראה, שכל זה הוא באופן שמתכוין רק להשמיץ את חבירו ולבזותו, אבל אם מתכוין לתועלת מסויימת או להרחיק נזק, מותר...

 

ולכן, בנידון שלנו, שהחולה במחלה סמויה, כמו מחלת הנפילה וכיוצא בה, מעלים ממשרד הרישוי את דבר מחלתו, כדי להשיג רשיון נהיגה, ויכול להיות שיקבל התקפת המחלה בשעה שהוא נוהג, ועלול הדבר לגרום אסונות בנפש, חס ושלום, בודאי שחובה ומצוה להודיע למשרד הרישוי על מחלתו של זה, כדי שלא יגרום נזק או סכנה לציבור. ואף הרופא שמוזהר על חוק הסודיות הרפואית, באופן שכזה מצוה עליו להודיע למשרד הרישוי, ואין בזה שום חשש איסור כלל וכלל...

 

וכן בקודש חזיתיה להגאון רבי ישראל איסר, מגדולי הרבנים בוילנא, בספרו פתחי תשובה על אורח חיים (וילנא תרל"ה, סימן קנו), שכתב: "הנה המגן אברהם וכן בספרי המוסר האריכו בחומר איסור לשון הרע. וראיתי לנכון להעיר לאידך גיסא, שיש עון גדול יותר מזה, וגם הוא מצוי ביותר, וזהו מי שמונע עצמו מלגלות אוזן חבירו במקום שיש צורך להציל עשוק מיד עושקו, מפני שחושש לאיסור לשון הרע, כגון הרואה מי שאורב לחבירו להרגו בערמה, או שחותר מחתרת באישון לילה ואפלה בביתו או בחנותו של חבירו, ומונע את עצמו מלהודיע לחבירו ולהזהירו בעוד מועד, מפני שחושב שהוא בכלל איסור לשון הרע. ובאמת שהנוהג כן גדול עונו מנשוא, ועובר על 'לא תעמוד על דם רעך'. והוא הדין גם לענין ממון, כי מה לי חותר מחתרת או שרואה את משרתיו של חבירו שגונבים ממנו, או שותפו שגונב מהעסק שלו, או שחבירו מטעהו ומאנה אותו במקח וממכר, או שבתמימותו מלוה מעות לאדם שהוא 'לוה רשע ולא ישלם'?... וכן בעניני שידוכין, שהבחור איש רע ובליעל ונוכל, או שהוא חולני, ומבקש להתחתן וכו', כל אלו בכלל מצות השבת אבידה, אבידת גופו או אבידת ממונו, וכמו שאמרו בסנהדרין (עג ע"א). והדברים מסורים ללב, אם כוונת המספר לחבירו רעה, הרי זה בכלל איסור לשון הרע, אבל אם כוונתו לטובה להזהיר את חבירו ולהצילו מפח יקוש, מצוה רבה היא ותבוא עליו ברכה". עיין שם.

 

וכן פסק כיוצא בזה הגאון בעל חפץ חיים (בהלכות איסורי רכילות, כלל ט), שהרואה את חבירו שרוצה להשתתף באיזה מסחר עם חבירו, ויודע בודאי שעל ידי כך יגרם לו הפסד, חייב להודיע. וכן כשיודע על איזה בחור, שיש לו מחלה פנימית, שרוצה להשתדך עם בחורה מסויימת, יש לו לגלות להוריה על מחלתו של זה, ובלבד שלא יגזים בסיפורו יותר ממה שידוע לו, ושיכוין רק לתועלת הענין ולסילוק הנזק מחבירו בלבד, ולא יתכוין להשמיץ את חבירו מתוך קנאה ושנאה שבלבו עליו. עד כאן תוכן דבריו. וראה בפסקי בתי הדין הרבניים האיזוריים (כרך ה, עמוד קנג), שפסקו, שכשיש צורך בדבר, על שלטונות הצבא להמציא כל המסמכים הרפואיים שברשותם, שהם חסויים, לבית הדין, בדבר מצב בריאותו של הבעל, כדי לדון ולפסוק בתביעת הגירושין של האשה נגד בעלה. עיין שם...

 

לפיכך בנידון שלנו, היודע שהאיש המבקש את רשיון הנהיגה, הוא חולה במחלה סמויה, שאינה ניתנת להבחנה בבדיקה שגרתית, כגון מחלת הנפילה וכיוצא בה, עליו להודיע מיד למשרד הרישוי את אשר ידוע לו, כדי למנוע אסונות בנפש וברכוש. ושומר ישראל ישמור שארית ישראל.

 

שו"ת חלקת יעקב, חלק ג, סימן קלו

הרב יעקב ברייש, שווייץ, מחכמי דורנו.

רופא חרדי שאלני שאלה מענינת, וזה לשונה: בחור אחד כבן עשרים שנה יש לו, רחמנא ליצלן, חולאת מסוכנת (רחמנא ליצלן, סרטן), ולהחולה עצמו וגם למשפחתו לא נודע כלל מזה, וכמובן שזה מחוקי הרופאים שלא לאמור זאת להקרובים וגם לא להחולה בכדי שלא יכבד עליו החולאת כשיתוודע זאת להחולה. והוא נתארס לנערה בתולה ורוצה לינשא עמה, והשאלה אם מחויב לאמור זאת להכלה, כי לפי דעת הרופאים לא יחיה יותר משנה או שנתיים, וכמובן שבאם הכלה תדע זאת, לא תנשא עמו. או שב ואל תעשה עדיף, דכל זמן שלא נשאל על זה, לא הוי בכלל "יעצנו רע", ואינו מחויב לחזור עליה בכדי לייעצה.

 

ולאחר העיון קצת בזה, נראה לפי עניות דעתי שמחויב הרופא לומר זאת להכלה. ובאתי בזה בשתים.

 

א) ברמב"ם, פרק א ד[הלכות] רוצח, הלכה יג, ונעתק לשונו ב[שולחן ערוך] חושן משפט, תכו, וזה לשונו: "הרואה את חברו טובע ביום וכו' או חיה רעה באה עליו או ששמע גויים או מוסרים מחשבין עליו רעה או טומנים לו פח, ולא גילה אוזן חבירו, וכיוצא בדברים אלו, עובר על 'לא תעמוד על דם רעך'". עד כאן לשונו. הרי להרמב"ם ושולחן ערוך, כשמחשבים עליו רעה או טומנים לו פח וכיוצא בדברים אלו, הוא עובר על לא תעמוד על דם רעך. ונידון דידן ודאי בכלל מה שמסיים הרמב"ם והשולחן ערוך "וכיוצא בדברים אלו", דמה לי אם אחרים מחשבים עליו רעה מחמת רשעותם או לסיבה אחרת? עובדא היא, כשהוא ישא אותה יביא עליה רעה, שבזמן קצר לאחר נשואיה תשאר אלמנה. ונוסף לזה, כפי שאומרים הרופאים, בזמן קצר יצטרך לקבל זרמי חשמל... לרפאותו ולהקל קצת ממחלתו וכאבו, ולפי דעתם זה קשה מאד להולד, אם תתעבר בינתיים, שיוולד עובר שאינו מתוקן בגופו או בשכלו וכדומה. ואין לך רעה להאשה יותר מזה, ועוברים על "לא תעמוד על דם רעך", אם לא יגלה אזנה מקודם לידע מה לעשות.

 

ב) יש בזה הלאו ד"לפני עיוור", וכמבואר ברמב"ם, הלכות רוצח, פרק יב, הלכה יד, וזה לשונו: "וכן כל המכשיל עור בדרך והשיאו עצה שאינה הוגנת או שחיזק ידי עוברי עבירה, שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו, הרי זה עובר בלא תעשה דלפני עיוור"... ומבאר במשנה למלך, פרק א, מ[הלכות] כלאים, הלכה ו, דאף בשלילה... כלומר שאינו עושה כלום, רק שמניח לו לעשות ואינו מעכבו, עובר בלפני עיוור. אם כן נמי בעצה שאינה הוגנת, כמו בנידון דידן... אם אינו מעכבו מלעשות מה שאינו הוגן, גם כן עובר בלפני עיוור, לדעת המשנה למלך... אכן דעת הדרישה, יורה דעה, סימן רצז, אינו כן, רק [=אלא] בשלילה אינו עובר בלפני עיוור, עיין שם, באופן שזה תלוי במחלוקת...

 

בנידון דידן, כיון דידעינן כמעט בטח, דהכלה תמאן להינשא בידעה זאת, וכאמור, ודאי הסברא נותנת דמחויב הרופא לאמור לה, שלא לעבור על "לא תעמוד", או "לפני עיוור" לכמה פוסקים. והיא עצמה כטוב בעיניה תעשה.

 

תשובות והנהגות, חלק א, חושן משפט, סימן תתסט

 

ר' משה שטרנבוך, מחכמי דורנו, בארץ ישראל ובדרום אפריקה.

 

ד. הודעה לחולה על מצבו הרפואי

תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף סה, עמוד ב

ואמר ר' אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר (בראשית נ): "אביך צוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא שא נא" וגו'. ר' נתן אומר: מצוה, שנאמר (שמואל א' טז): "ויאמר שמואל: איך אלך ושמע שאול והרגני" וגו'. דבי רבי ישמעאל תנא: גדול השלום, שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא כתיב (בראשית יח): "ואדוני זקן", ולבסוף כתיב: "ואני זקנתי".

 

תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לב, עמוד א

תנו רבנן: מי שחלה ונטה למות, אומרים לו: התוַדה, שכן כל המומתין מתוַדין.

 

תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כו, עמוד ב

תנו רבנן: חולה שמת לו מת - אין מודיעין אותו שמת, שמא תטרף דעתו עליו. ואין מקרעין בפניו, ומשתקין את הנשים מפניו.

 

קהלת רבה, פרשה ה

וכן את מוצא בחזקיה מלך יהודה. בשעה שחלה חזקיה, אמר הקב"ה לישעיה: "לך אמור לו (ישעיהו לח, א): 'צו לביתך, כי מת אתה ולא תחיה'". אמר לו חזקיה לישעיה: "ישעיה, בנוהג שבעולם, אדם שהולך לבקר את החולה, אומר לו 'מן השמים ירחמו עליך'. והרופא הולך אצלו, ואומר לו: 'מילתא [=דבר] פלוני אכול, ופלוני לא תאכל, הדֵין [=זה] תשתה, והדֵין לא תשתה'. ואפילו שיראה אותו נטוי למות, אינו אומר לו 'צו לביתך', שלא יחלש דעתו. ואתה אומר לי 'צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה'?! אף אנא לא לך אנא ספין, ולא למילך אנא שמע, ואיני תופש אלא מה שאמר זקני (קהלת ה, ו): 'כי ברוב חלומות והבלים ודברים הרבה' וגו'.

 

מוסר הרופאים, פרק לא

ר' יצחק בן שלמה ישראלי, נפטר ה' צ (1330). מגדולי חכמי ספרד בתורה ובמדע. מחבר "יסוד עולם".

הַבטיח את החולה ותבשרהו בשלומו, אף אם אתה לא תהיה בטוח בו, כי בזה תחזק את טבעו.

 

שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שלה, סעיף ז

אומרים לו שיתן דעתו על ענייניו, אם הלוה או הפקיד אצל אחרים, או אחרים הלוו או הפקידו אצלו, ואל יפחד מפני זה מהמות.

 

שו"ת משנה הלכות, חלק ט, סימן ריח

ר' מנשה קליין, האדמו"ר מאונגוואר, בן דורנו, ברוקלין, ארצות הברית.

ובדבר שאלתו, במחלוקת הרופאים, אי מותר לגלות לחולה המחלה הרעה, רחמנא ליצלן, שאין לה רפואה, ולהגיד לו מצבו האמיתי, כי יש מהם אוסרים ויש מהם מתירים. ומה דין תורה הקדושה בזה.

 

הנה... דפשוט דמקום שאין תועלת להחולה להודיעו, אסור להודיעו. והעושה כן הוא אכזר גדול, וכמעט חייב משום שפיכות דמים, כי ידוע דבדרך כלל בכל המחלות הוא העיקר המצב רוח: שבני אדם שמקבלים בשמחה ומבקשים מה' רפואה, המה יחיו מן המחלה, והמתייאש, חס ושלום, הוא סיבה להיפוך, מתנוונה והולך ומת. והרי זו אכזריות גדולה, וכמעט גורם לשפיכות דמים, ומתחייב בדמו, שמקצר ימיו.

 

וקצת ראיה מחזקיהו מלך יהודה (ברכות י ע"א), כשחלה, שנאמר "בימים ההם חלה חזקיהו מל יהודה למות, ויבוא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא, ויאמר אליו, כה אמר ה', צו לביתך, כי מת אתה ולא תחיה" וגומר. "אמר ליה: השתא הב לי ברתך וכו'. אמר ליה: כבר נגזרה עליך גזירה. אמר ליה: בן אמוץ, כלה נבואתך וצא, כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים". עיין שם. ומשמע שהקפיד על שאמר לו שכבר נגזרה גזירה ומוכרח למות, וזה אינו, הגם ששמע בנבואה מן השמים, מכל מקום חס ושלום לומר להימנע מן הרחמים... ואם כן, הני רופאים שאומרים שאין לו חס ושלום עוד תקוה, הרי הוא בכלל.

 

ומיהו נראה ראיה גמורה מגמרא שבת לב, וטור ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן שלח: "נטה למות, אומרים לו התוַדה. ואומרים לו: הרבה התוַדו ולא מתו, והרבה שלא התוַדו ומתו, ובשכר שאתה מתוַדה, אתה חי וכו'. וכל אלו הדברים אין אומרים לו בפני עם הארץ ולא בפני נשים ולא בפני קטנים, שמא יבכו וישברו את לבו". וכתב הב"ח, הביאו הש"ך, דמשמע דוקא בנטה למות, אבל לא נטה למות, אין אומרים "התודה", כדי שלא יהא נשבר לבו. ואף על פי שאומרים לו "הרבה הולכים בשוק ומתודים", מכל מקום, כשאומרים לו לאדם "התודה, שכן דרך כל המומתים מתודים", ידע שהוא מסוכן מאד, דאם לא כן לא היו מזכירין מיתתו בפניו, ויהיה נשבר לבו. לפיכך אין אומרים לו כך אלא בנטה למות כו'. והפרישה כתב שלא יאמרו לו "דרך כל המומתין מתודין" אפילו בנטה למות, רק שיאמרו לו "התודה", ואפילו זה לא יאמרו לו אלא שדוקא בנטה למות, רק שיאמרו לו "התודה", דאם לא כן, חושב שמסוכן הוא וישבר לבו...

 

ועיין עוד גמרא שבת דף ל ע"א: "'הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא, אדעה מה חדל אני'. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, הודיעני ה' קצי. אמר לו: גזרה היא מלפני, שאין מודיעין קצו של בשר ודם. 'ומדת ימי מה היא' - גזירה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם". הרי דזה הוא בכלל גזירת הקדוש ברוך הוא, שלא להודיע לאדם קצו, לא מדת ימיו. ואיך הרופאים רוצים לשנות ולגלות קצו של אדם, מה שהם באמת אינם יודעים.

 

והנה מבואר דאפילו נוטה למות אסור לומר לו מצבו, ואפילו לומר וידוי שהוא לטובת נפשו, שאם ימות, חס ושלום, בלא וידוי, הרי אין לו כפרה, אפילו הכי לא הניחו לאמר לו עד שנטה למות ממש. וגם אז, באופן שלא יצטער ויאמרו לו "הרבה התודו ולא מתו", שלא ירגיש חס ושלום שמיתתו ברורה, וישבר לבו בקרבו. ואם כן, כל שכן בהני רשעי הרופאים, שבאים ואומרים לאדם חס ושלום שימיו ספורים, ובטח ימות במהרה, הרי הם שוברים את לבו וגופו, ומצערים אותו על לא דבר, שהרי אין אומרים לו זה בשביל להתודות, והוא אכזריות גמורה, לצער החולה בלי טעם...

 

שו"ת בצל החכמה, חלק ב, סימן נה

ר' בצלאל שטרן, מחכמי דורנו.

חולה הסובל מזה זמן יסורין איומים, וכפי שקבע הרופא הנו נגוף במחלת הסרטן, רחמנא ליצלן, ברם כמובן העלימו דעת הרופא מידיעת החולה. אבל כעת כנראה פקעה סבלנותו, והוא מבקש מאחרים ומצוה לבנו להגיד לו האמת על דבר מחלתו. אם ראוי לאחרים שיגידו לו, ואם בנו מחוייב לציית לו משום מצות כבוד אב?

 

ב) ...וכיון שגם במחלה שעל פי דרך הטבע אין לה תעלה, תוכל להועיל תפלה, יש למנוע מן החולה ידיעה כזו שתוכל לגרום שיחשוב כי כבר אין תפלה מועלת לו, ויתיאש עצמו מן הרחמים. אבל אם יעלימו ממנו ידיעה זו, והוא יצפה לישועה ולרפואה, אז כיון שיסוריו האיומים מספיקים להכניע את יצרו, בודאי יתפלל מתוך עומק הלב לבקש רחמים על עצמו ממי שרפואת כל בשר בידו, ואולי תועיל תפלתו לשנות הטבע...

 

מובן מזה, כי בכגון דא, לא נכון כלל להטעות את החולה להגיד לו שאין מחלתו אנושה וכי בעוד זמן קצר יחלים ויתרפא, ועוד דברים כאלה שרגילים לדבר על לב החולה להרגיעו ולהניח את דעתו. כי מאחר ובאמת אין למחלה זו תעלה בדרך הטבע, מי יודע אם יזכה להינצל. על כן, אם כי יש להעלים מן החולה הידיעה שאין למחלתו תעלה בדרך הטבע, אין להטעותו במה שיודע שמחלתו רצינית, שעל ידי כך יתאמץ יותר בתפלתו, יעשה את חשבון עולמו ויחשב עם קונהו מקירות הלב...

 

ג) וממילא נראה כי גם הבן אינו חייב לקיים בזה צווי אביו, ולא יגיד לו דעת הרופאים על דבר מחלתו, כי לא שייך בכגון זו מצות כבוד אב...

 

ה. זכות חולה לבחור את הטיפול

תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פג, עמוד א

אמר רבי ינאי: חולה אומר צריך, ורופא אומר אינו צריך - שומעין לחולה, מאי טעמא - (משלי יד, י): "לב יודע מרת נפשו". פשיטא! מהו דתימא: רופא קים ליה טפי, קא משמע לן.

 

שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שלו, סעיף א

נתנה התורה רשות לרופא לרפאות. ומצוה היא. ובכלל פיקוח נפש הוא. ואם מונע עצמו, הרי זה שופך דמים, ואפילו יש לו מי שירפאנו, שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות. ומיהו לא יתעסק ברפואה אלא אם כן הוא בקי, ולא יהא שם גדול ממנו, שאם לא כן, הרי זה שופך דמים.

 

שו"ת הרדב"ז, חלק ד, סימן אלף קלח (סו)

שאלה. שאלת ממני, ידיד נפשי, על חולה שאמר: "צריך אני לתרופה פלונית", שיש בה חלול שבת. ורופא אומר: אינו צריך. והוא חולה שיש בו סכנה, אלא שתרופה זו שאומר עליה, אומר הרופא שאינו צריך לה. ודמית לאותה שאמרו ביום הכפורים: "חולה אומר 'צריכני לאכול', אפילו מאה רופאים אומרים 'אינו צריך', מאכילין אותו". והכא נמי לא שנא, ד"לב יודע מרת נפשו".

 

ויש מקצת נבונים שאמרו דלא דמיא כלל, דבשלמא גבי אכילה, שייך למימר שפיר "לב יודע מרת נפשו", אבל לגבי שאר תרופות, אין החולים בקיאים בחולי שלהם, ולבקיאים שומעים ולא לחולה. ואע"ג דקיימא לן "ספק נפשות להקל", אין כאן אפילו ספק, ולא מחללין. וסייעו את סברתם זו ממה שלא הוזכר דין זה בשבת, אלא לגבי יום הכפורים. משמע דלגבי שאר חלול אין הדין כן. ורצית שאודיעך דעתי בזה.

 

תשובה. אותם שאומרים דאין מחללין על חולה שיש בו סכנה בזמן שאומר "צריך אני", אפילו שרופא אומר "אין צריך" - מקילין בפיקוח נפש, דאין רוח חכמים נוחה מהם. שאמרו: "הנשאל הרי זה מגונה, והשואל כאלו שופך דמים"...

 

דאף על גב דרוב חולים אינם בקיאין בחולי שלהם, יש מקצת שבקיאים, ושמא זה מן המיעוט, וספק נפשות להקל. ולא הלכו אחר הרוב בפקוח נפש. ועד כאן לא אמרינן דאין רוב חולים בקיאין בחולי שלהם, אלא לענין אם אמר החולה "איני יודע", והרופא אומר "אין צריך". אבל אם אמר החולה "צריך אני", לו שומעין, וכדכתיבנא...

 

ומכל מקום, מודה אני, שאם החכם הרופא אומר שהתרופה ששאל יזיקהו, שומעין לרופא, ואפילו בחול, דכיון דטעמא הוי משום סכנה, מאי חזית דסמכת אחולה, אדרבה, סמוך ארופא, דבקי טפי, ויבוא לידי סכנה יותר אם יעשו לו אותה תרופה...

 

הכלל העולה מדברי אלה, דטעמא ד"לב יודע מרת נפשו" שייך בין באכילה בין בתרופה. אלא שיש חילוק, שאם אמר "צריך אני לאכול", אפילו שאמר הרופא שהמאכל יזיקהו, שומעין לחולה ד"לב יודע מרת נפשו". אבל אם אמר "צריך אני לרפואה פלונית", ורופא אמר שאותה תרופה יזיקהו, שומעין לרופא משום סכנת חולה, ואפילו בחול. אבל אם אמר חולה "צריך אני לרפואה פלונית", ורופא אומר "אינו צריך לה אבל לא יזיקהו", שומעין לחולה, ד"לב יודע מרת נפשו". וכל שכן אם הרופא אומר "אינו מסוכן אצל אותה תרופה, אבל תועילהו", דודאי מחללין. ואפילו אם תמצי לומר דספיקא הוי, ספק נפשות להקל. ואפילו ספק ספיקא. והנראה לעניות דעתי כתבתי.

 

מור וקציעה, אורח חיים, סימן שכח

...אבל יש שבוחרין בספק נפשות כדי להציל עצמם מיסורין קשין, כאותן שמוסרין עצמן לחתוך מפני אבן שבכיס ובגיד וחצץ הכליות, הכואב אותן מאד בצער קשה כמָוֶת, רחמנא ליצלן, ולאלה מניחין אותן לעשות כחפצם בלי מוחה, מחמת שכמה פעמים נושעים ונרפאים. מכל מקום, העלולים יש להם לחוש לעצמם. וכל שאין סכנה בכאב, לא שפיר עבדי אפילו בחול. לא הותר להכניס אדם עצמו בספק סכנת נפשות, אף על פי שהרבה עשו כן ונצולו, גם רבים קרבו מיתתן על ידי החתוך, לפיכך לא הותר לגמרי אפילו בחול.

 

שו"ת ציץ אליעזר, חלק ד, סימן יג

...אקדים מה שמצאתי דבר חדש בספר מור וקציעה... בנוגע היכא שהחולה מבקש לנתחו ניתוח מסוכן, מפני שיש לו יסורים קשים ממחלתו... ויוצא לפי זה, שאף על פי שאין מקום להורות להתיר להכנס לניתוח של ספק נפשות כשלא ברור שהחולה מסוכן למות, מכל מקום, אם החולה מסכים לכך, אין מוחין בידו...

 

אבל יש לעיין בדברי היעב"ץ [=מחבר "מור וקציעה"] בתרתי. ראשית, איך מותר אבל לרופא לסדר ניתוח באופן כזה? ושנית, אפילו אם נעמיד כוונתו ברופא עכו"ם, גם כן תיקשה, דלמה לא נמחה בידו, הרי אין האדם בעלים על חיות גופו, ומוזהר על כך בצו של "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש"? ואולי יש ליישב ולומר, דמכיון שיש גם צד שיתרפא על ידי הניתוח, אם כן אפשר שממעטינן אותו מ"אך", שלא ידרשו בכגון דא את דמו, כשם שממעטינן במדרש את שאול וחנניא מישאל ועזריה. ועיין בבית יוסף, בטור, יורה דעה, סימן קנז, בבדק הבית, שכתוב בלשון: "וכן יכול אפילו כשאול בן קיש, שאם ירא שמא יעשו לו יסורים קשים, שיכול למסור עצמו למיתה". ועיין בכתובות דף לג ע"ב, דמלקות של יסורים חמור ממיתה. ולכן אף שיש ספק בדבר לענין מעשה [עיין שם גם בבדק הבית], מכל מקום אין מוחין בידו. ובצירוף לזה, גם מה שהזכרנו להתיר, מכיון שזה דרך רפואתו, והתורה התירה לרפאות גם ברפואה של ספק סכנה וכנ"ל בשם הר"ן. ולפי זה ניתן לומר, שכוונת היעב"ץ גם על ידי רופא יהודי. והיינו, שאין ממחין גם בידי רופא יהודי המסדר את הניתוח, מכיון שיש מקום של דיון להתיר.

 

נספח א: הסכמה מדעת לטיפול רפואי

הערות העורך [=פרופ' אברהם שטיינברג], ספר אסיא ג (תשמ"ג), עמ' 325-323

* "הרב הפוסק" = הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל

 

הרב יגאל שפרן, פסקי דין רפואה ומשפט, א (1989), עמ' 194-190

הרב שלמה דיכובסקי, "מתשובותיו של רב לרופא", תחומין יז (תשנ"ז), עמ' 330-327

 

נספח ב: סודיות רפואית

הרב יצחק זילברשטיין, "סודיות רפואית מול האינטרס הציבורי", עמק הלכה - אסיא, תשמ"ו, עמ' 155-153

 

נספח ג: הודעה לחולה על מצבו הרפואי

הרב יצחק זילברשטיין, "שבועת שקר במטרה להרגיע חולה מסוכן", עמק הלכה - אסיא, תשמ"ו, עמ' 158

פרופ' שמעון גליק, "העמדת חולה מסוכן על מצבו - דיון מחודש", עמק הלכה - אסיא, תשמ"ו, עמ' 165-164