תוכן מפורט:

חקיקה ופסיקה ישראלית

חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994, סעיפים 34י-34יא

ע"פ 89/78 אפנג'ר נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 154-155

 

א. המקורות לדין רודף

בראשית, פרק ט, פסוק ו

ויקרא, פרק יט, פסוק טז

דברים, פרק כה, פסוקים יא-יב

ספרי, דברים, שם

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עב, עמוד ב 

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עג, עמוד א 

רמב"ם, הלכות רוצח, פרק א, הלכות ו, ט, טו 

 

ב. בא במחתרת 

שמות, פרק כב, פסוק א 

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עב, עמודים א-ב 

--רש"י, שם 

--תוספות, שם 

רמב"ם, הלכות גניבה, פרק ט, הלכות ז-ט 

 

ג. להצילו באחד מאבריו 

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עד, עמוד א 

--רש"י, שם 

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מט, עמוד א 

--רש"י, שם 

רמב"ם, הלכות רוצח, פרק א, הלכות ז-ח, יג 

רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ט, הלכה ד 

--השגת הראב"ד, שם 

--רדב"ז, שם 

אור שמח, הלכות רוצח, פרק א, הלכה יג 

מנחת חינוך, מצוה תר 

 

ד. חובת הנסיגה 

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פב, עמוד א 

--רש"י, שם 

--חידושי הר"ן, שם 

שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שכט, סעיף ז 

מגן אברהם, שם, ס"ק ה 

שו"ת מנחת שלמה, חלק א, סימן ז 

 

ה. התגוננות הנרדף לעומת הצלה ע"י צד שלישי 

שו"ת הריב"ש, סימן רלח 

משנה למלך, הלכות חובל ומזיק, פרק ח, הלכה י 

מנחת חינוך, מצוה תר 

שו"ת משפט כהן, סימן קלט 

אור שמח, הלכות רוצח, פרק א, הלכה יג 

 

ו. רודף בגרמא 

רמב"ם, הלכות רוצח, פרק ב, הלכה ב 

אור שמח, הלכות רוצח, פרק א, הלכה ח 

אפיקי ים, חלק ב, סימן מ 

שו"ת אחיעזר, חלק א, סימן יט 

 

ז. עונש או הצלה 

אפיקי ים, חלק ב, סימן מ 

שו"ת אחיעזר, חלק א, סימן יח 

 

ח. מעין רודף: ספינה שחישבה להישבר 

תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קיז, עמוד ב 

--רש"י, שם 

רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ח, הלכה טו 

--מגיד משנה, שם 

הגהת הרמ"א, חושן משפט, סימן שפ, סעיף ד 

שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סימן שמד 

 

ט. רודף תמים: עובר 

משנה, מסכת אהלות, פרק ז, משנה ו 

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עב, עמוד ב 

רמב"ם, הלכות רוצח, פרק א, הלכה ט 

חידושי רבנו חיים הלוי, הלכות רוצח, פרק א, הלכה ט 

שו"ת משפט כהן, סימן קלג 

תפארת ישראל, אהלות, פרק ז, משנה ו, בועז, אות י 

שו"ת פנים מאירות, חלק ג, סימן ח 

חידושי בעל שרידי אש על הש"ס, עמודים רצג-רצה 

 

י. רודף תמים: קטן 

שו"ת מגיא ההריגה, סימן א 

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עב, עמוד ב 

--רש"י, שם 

רמב"ם, הלכות רוצח, פרק א, הלכה ו 

שו"ת שואל ומשיב, מהדורא רביעאה, חלק ב, סימן נ 

שו"ת מנחת שלמה, חלק א, סימן ז  

 

א. המקורות הרעיוניים

1. חובת האדם לשמור על הסביבה

ויקרא, פרק כה, פסוק כג

והארץ לא תִּמָכֵר לצמִתֻת כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי.

 

בראשית, פרק ב, פסוקים ה, ח, ט, טו

(ה) וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה.

 

(ח) ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר.

 

(ט) ויצמח ה' אלקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע.

 

(טו) ויקח ה' אלקים את האדם וינִחֵהו בגן עדן לעבדה ולשמרה.

 

בראשית רבה, פרשה יג, ב

"וכל שיח השדה" - כל האילנות כאילו משיחין אלו עם אלו.

 

כל האילנות כאילו משיחין עם הבריות.

 

כל האילנות להנאתן של בריות נבראו...

 

כל שיחתן של בריות אינה אלא על הארץ: עבדת ארעא, לא עבדת [=עשתה האדמה (פירות), לא עשתה]. וכל תפילתן של בריות אינה אלא על הארץ.

 

קהלת, פרק ז, פסוק יג

ראה את מעשה האלקים כי מי יוכל לתקן את אשר עִוְתו.

 

קהלת רבה, פרשה ז, יג

"ראה את מעשה האלקים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו" - בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: "ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך, שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך".

 

ויקרא, פרק כה, פסוקים ב-ד

(ב) דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נֹתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'.

 

(ג) שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה.

 

(ד) ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה', שדך לא תזרע וכרמך לא תזמֹר.

 

מורה נבוכים, חלק ג, פרק לט

המצות אשר יכללם הכלל הרביעי, הם מה שכלל אותם בספר זרעים מחבורנו, מלבד הכלאים, וכן דין ערכים וחרמים, וכן המצות אשר ספרנום בהלכות מלוה ולוה, ואשר ספרנום בהלכות עבדים, אלו המצות כלם כשתשתכל בהן אחת אחת תמצאם גלויי התועלת, כחמלת העניים והדלים ולעזור האביונים במינים חלוקים, ושלא יציק לצריך ולא יענה לב איש חלוש בעניינו כאלמנה ויתום וכיוצא בהן, אמנם מתנות עניים עניינם מבואר ג"כ, ענין התרומה והמעשר כבר באר סבתם כי אין לו חלק ונחלה עמך, וכבר ידעת סבת זה כדי שיהיה זה השבט כולו מיוחד לעבודת השם ולידיעת התורה, ולא יתעסק לא בחרישה ולא בזריעה רק יהיה להשם לבד, כמ"ש יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה וגו', ותמצא דברי התורה במקומות רבים הלוי הגר והיתום והאלמנה, ימנה אותו תמיד בכלל העניים בעבור שאין לו קנין, אבל מעשר שני צוה להוציאו במזון לבד בירושלים, להיות זה מביא בהכרח לעשות ממנו צדקה, מפני שלא היה יכול להוציא רק במאכל ובמשתה יקל על האדם לתתו ראשון ראשון, ויביא להתקבץ במקום אחד שתתחזק האהבה והאחוה בין בני אדם חוזק רב. אבל נטע רבעי עם מה שיש בו מריח ע"ז והתלותו בערלה כמה שזכרנו, הוא נוהג מנהג התרומה והחלה והבכורים וראשית הגז, שהוא ליתן ראשית כל דבר להשם לחזק מדת הנדיבות ולמעט תאות המאכל וקנות הממון, וכן זה הענין בעצמו בלקיחת הכהן זרוע ולחיים וקיבה, שלחיים מראשית גוף ב"ח, והזרוע הוא הימין והוא תחלת מה שיסתעף מן הגוף ג"כ, וקיבה ראשית בני מעים כולם, אבל מקרא בכורים יש בו מדת ענוה ג"כ, שהוא לוקח סל על כתפיו ומודיע חסדי השם וגמולותיו להודיע לבני האדם, שמעבודת השם הוא שיזכור האדם עתות צרתו וענייני מצוקותיו כשירחיב השם לו, וזאת הכוונה חזקה אותה התורה במקומות רבים, וזכרת כי עבד היית וגו', מפני שפחד מן המדות המפורסמות לכל מי שגדל בעושר ובנחת, רצוני לומר הבעיטה והגאוה ועזיבת הדעות האמתיות, פן תאכל ושבעת, ואמר וישמן ישורון ויבעט וגו', ומפני זאת היראה צוה במקרא בכורים בכל שנה לפניו יתעלה ולפני שכינתו, וכבר ידעת ג"כ חזוק התורה לזכור המכות שחלו על המצריים תמיד, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים, ואמר ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וגו', ובדין היה לעשות כן בזה הענין, מפני שהם עניינים שמאמתים הנבואה והגמול והעונש, א"כ כל מצוה שמביאה לזכרון דבר מן הנפלאות או להתמיד האמונה ההיא כבר נודע תועלתה, ובביאור אמר בבכור אדם ובכור בהמה, ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו וגו', על כן אני זובח לה', ואמנם היות זה מיוחד בבקר וצאן וחמור הוא מבואר, שאלו הם הבהמות הבייתות שמגדלים אותם בני אדם והם הנמצאים ברוב המקומות, וכ"ש בא"י, וכ"ש אצל ישראל שאנחנו כולנו רועים אבותינו ואבות אבותינו, רועי צאן היו עבדיך וגו', אמנם הסוסים והגמלים אינם נמצאים על הרוב ולא בכל מקום, השתכל בשלל מדין לא תמצא בו מבעלי חיים רק בקר וצאן וחמור, כי מין החמור לבד הוא הכרחי לבני אדם כלם, וכל שכן למי שיש לו עסק בשדות וביערים, ויהי לי שור וחמור, אך הגמלים והסוסים אינם נמצאים על הרוב אלא ביחידים בקצת מקומות. אמנם עריפת פטר חמור הוא להיות זה מביא לפדותו בהכרח, ולזה נאמר מצות פדייה קודמת למצות עריפה. ואמנם כל המצות אשר ספרנום בהלכות שמיטה ויובל מהם לחמלה על בני אדם והרחבה לבני אדם כולם, כמו שאמר ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל וגו', ושתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעמדה שמוטה, ומהם חנינה בעבדים ועניים כלומר השמטת כספים והשמטת עבדים, ומהם עיון בתקון הפרנסה והכלכלה על ההתמדה, והוא היות הארץ כולה שמורה לבעלים אי אפשר בה מכירה לצמיתות, והארץ לא תמכר לצמיתות, וישאר ממון האדם שמור עליו ועל יורשיו, הנה זכרתי סבת כל מה שכולל אותו ספר זרעים מחבורנו, מלבד כלאי בהמה ויתבאר טעמו.

 

תומר דבורה, פרק שלישי

ר' משה קורדובירו, רפ"ב (1522) - ש"ל (1570). גדול המקובלים בצפת בתקופה שלפני האר"י.

עוד צריך להיות רחמיו פרוסים על כל הנדכאים, לא יבזם ולא יאבדם, שהרי החכמה העליונה, היא פרוסה על כל הנבראים: דומם, וצומח, וחי ומדבר. ומטעם זה הוזהרנו מביזוי אוכלים; ...ועל דרך זה לא יבזה שום נמצא מהנמצאים, שכולם בחכמה, ולא יעקור הצומח אלא לצורך, ולא ימית הבעל חי אלא לצורך.

 

ר' אריה לוין, איש צדיק היה, עמ' 74

ר' אריה לוין, אורלא, הסמוכה לביאליסטוק, תרמ"ה (1885) - ירושלים, תשכ"ט (1969). ידוע בכינויו "אבי האסירים".

 

2. צמחונות

בראשית, פרק א, פסוקים כו-כט

(כו) ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו ויִרדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרֹמש על הארץ.

 

(כז) ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם.

 

(כח) ויברך אתם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכִבשֻה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ.

 

(כט) ויאמר אלקים הנה נתתי לכם את כל עשב זֹרע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זֹרע זרע לכם יהיה לאכלה.

 

פירוש הרמב"ן, בראשית, פרק א, פסוקים כח-כט

ר' משה בן נחמן, ד"א תקנ"ד (1194) - ה"א ל' (1270). גדול חכמי ישראל בדור שלאחר הרמב"ם. ממייסדי היישוב היהודי בירושלים אחרי עלייתו לארץ ישראל.

 

(כח) "וכבשוה" - נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר, ולבנות, ולעקור נטוע, ומהרריה לחצוב נחשת, וכיוצא בזה. וזה יכלול מה שאמר (בראשית א, כו): "ובכל הארץ".

 

"ורדו בדגת הים" - אמר שיהיו רודים גם בדגי הים הנכסים מהם, "ובעוף השמים" שאינם עמהם באדמה, גם "בכל חיה" רעה.

 

(כט) "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע" - לא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר... אך הבשר לא הורשו בו עד בני נח, כדעת רבותינו. והוא פשוטו של מקרא.

 

והיה זה, מפני שבעלי נפש התנועה [=בעלי החיים], יש להם קצת מעלה בנפשם, נדמו בה לבעלי הנפש המשכלת [=בני האדם], ויש להם בחירה בטובתם ומזוניהם, ויברחו מן הצער והמיתה. והכתוב אומר (קהלת ג, כא): "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ".

 

וכאשר חטאו, והשחית כל בשר את דרכו על הארץ, ונגזר שימותו במבול, ובעבור נח הציל מהם לקיום המין - נתן להם רשות לשחוט ולאכול, כי קיומם בעבורו.

 

חזון הצמחונות והשלום, לחי ראי, עמ' רז, ריא-ריב

ר' אברהם יצחק הכהן קוק, תרכ"ה (1865) - תרצ"ה (1935). רבה הראשי של ארץ ישראל. גדול חכמי ההלכה והמחשבה היהודית בדורות האחרונים.

 

אין ספק לכל איש משכיל והוגה דעות, שהרדיה האמורה בתורה "וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ" (בראשית א,כח) איננה מכוונת לרדיה של מושל עריץ המתעמר בעמו ועבדיו רק להפיק חפצו הפרטי ושרירות לבו; חלילה לחק עבדות מכוער כזה שיהיה חתום בחותם נצחי בעולמו של ד', הטוב לכל ורחמיו על כל מעשיו (תהלים קמה,ט), שאמר "עולם חסד יבנה" (תהלים פט, ג), וביותר, שכבר העידה תורה, שפעם אחת התאוששה האנושות בכללה להתנשא אל מצב המוסר הרם הזה, כפירושם של חז"ל בכתובים, המוכיחים, שאדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה. הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע, לכם יהיה לאכלה (בראשית א, כט, סנהדרין נט. ופירש"י וראב"ע ורמב"ן עה"כ בראשית יא, כט. ור"י דון אברבנאל שם). רק אחר שבאו כני נח, אחרי המבול, הוא שהותרה להם "כירק עשב נתתי לכם את כל" (בראשית ט, ג ופירש"י שם). ומעתה, האפשר הוא לצייר שתהיה נאבדת לנצח טובה מוסרית רבת ערך שכבר היתה במציאות נחלה לאנושות? על אלה וכיוצא באלה נאמר: "אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק" (איוב לו, ג). העתיד הוא ירחיב צעדינו ויוציאנו מן השאלה המסובכת הזאת...

 

גם בעלי החיים צריכים לשלם את מס המעבר, כי גם האדם הרבה לשלם מסים רבים. על מזבח ההשתלמות של האנושות הכללית נזבחו זבחי אדם רבים עצומים מאד. אך העתיד הנהדר הוא ימחה את כל הדמעות. ומחה ה' א-לקים דמעה מעל כל פנים (ישעיה כה, ח).

 

אמנם אחרי הרפיון האנושי, הנמשך ג"כ מנפילתו המוסרית, ראוי לאכול בשר. א"כ אותו ההיתר שיצא אחר המבול להתיר בשר לאכילה כבר הוכן שמצד ההערה השכלית הגנוזה בעמקי תורה לא יהיה נוהג בפועל לעד ולעולם, כי איך אפשר למצב מוסר נכבד ונאור שיהיה חולף כולו ומתבטל אחרי שכבר היה נוהג? אלא שראתה החכמה האלהית שהאדם נפל ממצבו המוסרי, ועד שיעלה במעלה זו, שיתנער ויבא לההכרה המוסרית האמתית, עד העת המאושרה והנאורה ההיא, אין אותה המעלה המוסרית של הכרת משפטם של בע"ח ראויה לו כלל. וכמשפט כל מי שקופץ ליטול את השם להתחסד במרת חסידות הבלתי הולמתו, שאינה מביאה לו כ"א ערבוביא בדעותיו והליכות חייו, כן הוא משפט האדם בכללו, שנפל לדיוטא התחתונה של שפלות המוסר עד כדי שליטת האדם באדם לרע לו ועד כדי ההשפלה היותר נוראה שכמוסר העצמי: "נתעב ונאלח, איש שותה כמים עולה" (איוב טו, טז). כמה מגוחך הדבר, אם עם כל עוד טומאתו בו, יפשוט טלפיו ויפנה לו לדרך צדקה הרחוקה, להתחסד עם בע"ח, כאילו כבר גמר כל חשבונותיו עם בנ"א הברואים בצלם אלקים, כאילו כבר העמיד הכל על נכון, כבר העביר את שלטון הרשעה והשקר, שנאת עמים וקנאת לאומים, איבת גזעים ומריבת משפחות, המביאה להפיל חללים רבים ולשפך נחלי דמים - כאלו כל אלה כבר אפסו מן הארץ, עד שאין לה לאותה החסידה האנושית במה להצטדק כ"א לפנות להעמיד על נכון מוסרה בדרך בע"ח.

 

על כן אין זאת המעלה הוגנת לו לאדם כלל, כל זמן שפלותו, חוץ ממה שאין להעמיס יותר מפני הערך של אפשרות הסבל של כח המוסר האנושי כשהוא בחולשתו. אין ספק בדבר שאלו היה איסור הריגת בע"ח מפורסם פרסום דתי ומוסרי, מצד הרגש הטהור של הצדק האלהי הראוי להתפשט על כל היצורים עד כדי להכיר קדושה של מתנות אלהים בכל חיי החיים, בכל האנושות כולה, לעת עתה שאין מצב המוסרי מתוקן כלל ורוח הטומאה טרם עבר מן הארץ - אין ספק שהיה הדבר גורם תקלות רבות. התאוה הבהמית לאכל בשר, כשהיתה מתגברת, לא היתה אז מבחנת בין בשר אדם לבהמה, כיון שעכ"פ גם את נפש הבהמה היה קובע בדרך איסור והפרת חק, וחזון מאד נפרץ היה אז הריגת וזביחת בנ"א כדי לאכול את בשרם. אכילת בשר אדם היה כ"כ טבעי, עד שלא היה בשום אופן מוצא את אותו הגיעול הטבעי שהאנושיות המתוקנת מוצאת בו עכשיו, בשעה שנפרץ פרץ רחב בין האדם לבהמה, בערך חייהם ושיווים.

 

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אגרות ראיה, אגרת תתב

על דבר אכילתך, עיקר כוונתי שתדקדק יפה יפה, אם לא תגרום מניעת אכילת בשר חלילה שום רפיון כל דהו בהתפתחות האומץ הגופני והנפשי, ושלא ללכת שבוי אחרי הדולגים על ההרים של תנועת צער בעלי חיים, שרובם כמדומה יש במעמקי רוחם טינא גנוזה של שנאת הבריות, וכל המדות המסתעפות ומכורכות עמה. ודי לנו ההוכחה של תפיסת המקום אשר לתנועה זו במחנה האפל של שונאי ישראל המעמיקים ברשעתם. אף על פי שיש מקום לניצוץ אורה זה להיות חודר לפעמים אצל גדולי קדושי רוח השואפים לרוממות קדשי קדשים, לדלות מים עמוקים, מבאר מים חיים, מנחל ד', אשר יצא מבית ד' להשקות את נחל השיטים.

 

3. אהבת האדם והגנת הסביבה

ויקרא, פרק יט, פסוק יח

לא תִקֹם ולא תִטֹר את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך, אני ה'.

 

תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לא, עמוד א

שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור.

 

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שיר מרובע, אורות הקודש, חלק ב, עמוד תמד

יש שהוא שר שירת נפשו, ובנפשו הוא מוצא את הכל, את מלא הסיפוק הרוחני במילואו.

 

ויש שהוא שר שירת האומה, יוצא הוא מתוך המעגל של נפשו הפרטית, שאינו מוצא אותה מרוחבת כראוי, ולא מיושבת ישוב אידיאלי, שואף למרומי עז, והוא מתדבק באהבה עדינה עם כללותה של כנסת ישראל, ועמה הוא שר את שיריה מצר בצרותיה, ומשתעשע בתקותיה, הוגה דעות עליונות וטהורות על עברה ועל עתידה, וחוקר באהבה ובחכמת לב את תוכן רוחה הפנימי.

 

ויש אשר שד תתרחב נפשו עד שיוצא ומת~שט מעל גבול ישראל, לשיר את שירת האדם, רוחו הולך ומתרחב בגאון כללות האדם והוד צלמו, שואף אל תעודתו הכללית ומצפה להשתלמותו העליונה, וממקור חיים זה הוא שואב את כללות הגיונותיו ומחקריו, שאיפותיו וחזיונותיו.

 

ויש אשר עוד מזה למעלה ברוחב יתנשא עד שמתאחד עם כל היקום כולו, עם כל הבריות, ועם כל העולמים, ועם כולם אומר שירה, זה הוא העוסק בפרק שירה בכל יום שמובטח לו שהוא בן עולם הבא.

 

ויש אשר עולה עם כל השירים הללו ביחד באגודה אחת, וכולם נותנים את קולותיהם, כולם יחד מנעימים את זמריהם, וזה לתוך זה נותן לשד תיים, קול ששון וקול שמחה, קול צהלה וקול רנה, קול חדוה וקול קדושה.

 

שירת הנפש, שירת האומה, שירת האדם, שירת העולם, כולן יחד מתמזגות בקרבו בכל עת ובכל שעה.

 

והתמימות הזאת במילואה עולה היא להיות שירת קודש, שירת אל, שירת ישראל, בעוצם עזה ותפארתה, בעוצם אמתה וגדלה, ישראל שיר אל, שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע. שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו.

 

ב. בל תשחית את עצה

דברים, פרק כ, פסוק יט

כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור.

 

ספרי, דברים, פיסקא רג

"לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן" - אין לי אלא גרזן, מנין אף למשוך הימנה אמת המים? תלמוד לומר: "לא תשחית את עצה" - בכל דבר.

 

הכתב והקבלה, דברים, פרק כ, פסוק יט

ר' יעקב צבי מקלנבורג, אב"ד קניגסברג, נפטר בשנת תרכ"ה (1865).

שאין ראוי לשמש בדבר מן הנבראים אל הפך המכוון ממנו בבריאה. דוגמת אמרם על פסוק: "חרבך הנפת עליה ותחללה" (שמות כ, כב) - המזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם; אינו בדין, שיונף המקצר על המאריך. כן עץ, המכוון בבריאתו לעשות פירות למאכל בני אדם להחיותם, אין לעשות בו דבר המשחית את האדם ומאבדו.

 

רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ו, הלכה ח

אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו, שנאמר "לא תשחית את עצה". וכל הקוצץ - לוקה. ולא במצור בלבד, אלא בכל מקום, כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה - לוקה. אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים, או מפני שמזיק בשדה אחרים, או מפני שדמיו יקרים. לא אסרה תורה אלא דרך השחתה.

 

ספר החינוך, מצוה תקכט (תקל במהד' שאוועל)

שנמנענו מלכרות האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשי העיר ולהכאיב לבותם, ועל זה נאמר [דברים כ', י"ט], לא תשחית את עצה וגו' ואותו לא תכרות. וכמו כן נכנס תחת זה הלאו שלא לעשות שום הפסד, כגון לשרוף או לקרוע בגד או לשבר כלי לבטלה, ובכל ענינים אלו ובכל כיוצא בם שיהיה בהם השחתה יאמרו זכרונם לברכה תמיד בגמרא [קידושין ל"ב ע"א] והא קא עבר משום בל תשחית. ומכל מקום אין מלקין אלא בקוצץ אילני מאכל שהוא מפורש בכתוב, אבל בשאר ההשחתות מכין אותו מכת מרדות.

 

שורש המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם, ולא כן הרשעים אחיהם של מזיקין שמחים בהשחתת עולם והמה משחיתים, במדה שאדם מודד בה מודדין לו, כלומר בה הוא נדבק לעולם, וכענין שכתוב [משלי י"ז, ה'], שמח לאד לא ינקה רע, והחפץ בטוב ושמח בו נפשו בטוב תלין לעולם, זה ידוע ומפורסם.

 

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [ב"ק צ"א ע"ב] שלא אסרה תורה שלא לקוץ אילני מאכל אלא בקוצץ אותם דרך השחתה, אבל ודאי מותר לקוץ אותם אם ימצא בדבר תועלת, כגון שיהיו דמי אותו העץ יקרים וזה רצה למוכרו, או לסלק בקציצתן נזק כגון שהיה מזיק אילנות אחרים טובים ממנו, או מפני שמזיק בשדות אחרים, בכל צדדין אלו ובכל כיוצא בו מותר. וכל אילן סרק אמרו זכרונם לברכה [שם] שמותר לקוץ ואפילו בשאינו צריך לו, וכל אילן מאכל שהוא זקן מאד עד שאינו עושה אלא מעט פירות שאין ראוי לטרוח בו בשבילן, ואמרו זכרונם לברכה בזית כל שהיא עושה פחות מרובע זיתים מותר לקוץ אותה, ובדקל שיעשה פחות מקב תמרים.

 

ודרך כלל אסרו זכרונם לברכה לעשות כל דבר של השחתה, והמשחית שום דבר מתוך חמה אמרו עליו [שבת ק"ה ע"ב] שהוא כעובד עבודה זרה, שכן דרכו של היצר הרע היום אומר לו עשה כן ואם יאמין אותו למחר יאמר לו לך עבוד עבודה זרה, כלומר שכל אדם חייב לגעור ביצרו ולכבוש תאותו עד שיגביר נפש המשכלת על נפש המתאוה עד שתהיה לה לאמה והיא גברת לעולם ועד. ואמנם הביאו בגמרא [שם] מעשים בקצת החכמים שמראים עצמן כעוסים כדי ליסר בני ביתם ולזרזן ומשליכין מידם שום מאכל או שום דבר, ומכל מקום השגחתם היתה בהם לעולם שלא ישליכו דבר שיהא נשחת בזה. ויתר פרטי המצוה בבבא בתרא פרק שני.

 

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות.

 

ועובר על זה והשחית אילני מאכל עבר על לאו זה וחייב מלקות, ועל שאר השחתה בכל שאר דברים שאינן מפורשין מכין אותו מכת מרדות.

 

תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף צא, עמוד ב

אמר רב: דיקלא דטען קבא - אסור למקצציה. מיתיבי: כמה יהא בזית ולא יקצצו? רובע! שאני זיתים, דחשיבי. אמר ר' חנינא: לא שכיב שיבחת ברי, אלא דקץ תאינתא בלא זמנה. אמר רבינא: ואם היה מעולה בדמים - מותר.

 

רש"י

ואם היה מעולה בדמים - דמיו יקרים לבנין יותר משבח פירותיו.

 

בראשית רבה, פרשה י, ז

א"ר סימון אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו, ואומר לו גדל.

 

פרקי דרבי אליעזר, פרק לג

ששה קולן יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע בשעה שכורתין את האילן שהוא עושה פרי הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע...

 

שמות רבה, פרשה לה, ב

דבר אחר: "ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים", למה עצי שטים? למד הקב"ה דרך ארץ לדורות, שאם יבקש אדם לבנות ביתו מאילן עושה פירות, אומר לו: ומה מלך מלכי המלכים, שהכל שלו, כשאמר לעשות משכן, אמר: לא תביא אלא מאילן שאינו עושה פירות, אתם על אחת כמה וכמה.

 

מלכים א, פרק ו, פסוק כג

ויעש בדביר שני כרובים עצי שמן עשר אמות קומתו.

 

פירוש הרד"ק

ר' דוד קמחי, נולד בפרובאנס בשנת ד"א תתק"כ (1160) לערך. מגדולי המדקדקים ומפרשי המקרא בימי הביניים.

"עצי שמן" - תרגומו "אעי דזיתא". ואין לשאול, איך שיחת מעצי מאכל לצורך מלאכה? יש לומר, כי כרת הזיתים הזקנים, שאינם עושים פירות. וכן בעצי מערכה שהיה בהן מעצי תאנה ועצי דקל, אמרו רז"ל, מאותן שאינן עושים פירות. ויש לפרש "עצי שמן" - מין ממין הארז, יוצא ממנו שמן שעושין ממנו הזפת. לפיכך נקרא עץ שמן. כי הנה מצאנו בעזרא (נחמיה ח, טו) שאמר "צאו ההרה והביאו עלי זית ועלי עץ שמן"; נמצא "עץ שמן" אינו עץ זית.

 

שו"ת חוות יאיר, סימן קצה

ר' יאיר חיים בכרך, שצ"ח (1638) - תס"ב (1701). נולד בלייפניק (מוראביה), ושימש כרב בקובלנץ, מגנצא וורמייזא. מחכמי אשכנז המובהקים. מפורסמים חיבוריו, שו"ת 'חוות יאיר' ו'חוט השני'. לאחרונה נדפס ספרו 'מקור חיים' על שולחן ערוך, אורח חיים.

שאלה על דבר אילן אפרסקין שעלה מאליו בחצירו ומאפיל עליו חלונו, אי שרי למקצייה? פשוט דשרי, דכל שהוא לצורכו - מותר, כבבבא קמא ראש דף צ"ב לצורך עצים לבנין ויש לו גם כן אילני סרק רק שעצי מאכל מעולה בדמים - שרינן, ומינה, דאם אין לו עצים זולת אילן מאכל, דשרי לכרותו לבנין או לעצים, ולא אסרה תורה רק דרך השחתה, בלי צורך... אי נמי בצורך ואפשר לו להספיק צורכו באלני סרק. וכן אמרינן שם, דאם אילן מאכל זה יונק המחליש טעם אילן אחר, החשוב ממנו, מותר להכריתו.

 

והוא הדין הכא נמי מאפיל עליו, דמאי שנא מזיקו בחוש הטעם או בחוש הראיה? וכל שכן הוא, דהיזק חוש הראיה תדיר ויש קפידה טפי. והרא"ש כתב שם דאם צריך למקום האילן גם כן שרי לקצצו.

 

ומכל מקום נראה דאם אפשר לו לתקן היזקו בקציצת קצת ענפיו המאפילים עליו, לא יקצצו, אע"פ שבהמשך השנים חוזרים וגדילים, ויצטרך לחזור ולטרוח, משום טרחו כל דהו לא נתיר מה שהוא סכנה עם לא תעשה דאורייתא.

 

ונראה לי, גם מה שכתב הרא"ש להתיר לצורך מקום, רוצה לומר שרוצה לבנות שם או לתקן לו במקומו דבר הנצרך לו, מה שאין כן להרחיב חצירו ולצורך טיול ותוספת אור ורווח בעלמא - לא אמר.

 

ויש לי קצת מבוכה בהאי לא תשחית, דשרי רבנן במזיק אילנות אחרים או במעולה לבנין. ופשטן של דברי המקרא במה שכתוב "רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל אותו תשחית וכרת ובנית מצור" וכו', משמע דמעץ זה בונה סוללות ומצור על העיר, ומכל מקום דוקא מאילנות שאינם של מאכל, ואיך נתיר לצורך בנין וטעם כל דהו?

 

ונ"ל, דגם חז"ל הרגישו בזה, ובאשר בלתי מסתבר שתאסור התורה השחתת עץ מאכל, אם נצרך למצור ולכיבוש השונא, כ"ש אם מלחמת מצוה הוא, לכן פרשו בברייתא "רק עץ אשר תדע" - זה אילן מאכל, "כי לא עץ מאכל הוא" - זה אילן סרק. ור"ל דרישא דקראי אוסר השחתת עצי פרי דרך השחתה, לנקום באויב, כמו שאמר גם כן בספרי, שאין מונעים מהם אמת המים, ונקטם הרמב"ם בהדדי סוף פ"ו ממלכים, והדר אמר להתיר שניהם לצורך מצור. וקמ"ל שגם לצורך מצור יקדים סרק למאכל.

 

ובמחילה מכבוד הב"י, במ"ש בכסף משנה בפירוש הגמרא "רק עץ אשר תדע" - זה אילן מאכל, כגון שהזקין, ור"ל שעושה דבר מועט. ונדחק עוד יותר שם בפיסקא דבתר הכי, וכן אילן וכו', וא"כ מ"ש בגמ' ב"ק ס"ד צ"א להקדים סרק למאכל ג"כ בכה"ג מיירי ונצרך לומר דהתורה סתמה ולא פרשה כמה דבר מועט וא"כ אסור גם לקצוץ חנם אילן עושה פרי כל דהו, ולא זכרו שום פוסק, אדרבא בפירוש כתב הרמב"ם דמותר לקצצו ואפילו בלי טעם, וסברא הוא, אם אינו עושה כדי טיפול - אין בו צורך, ויצא מכלל אילן מאכל, חוץ מזית ותאנה דחשיבי. והכי מוכח בפי' רש"י שם שז"ש עץ אשר תדע זה אילן מאכל באילן יפה ומשובח הוא יע"ש שנדחק רש"י לפרש אשר תדע.

 

ואם מצוה זו גם במלחמת מצוה, צל"ע, דרש"י פירש בחומש על רישא דקראי, "כי תצור" וכו', מכאן אמרו אין צרין וכו', ובמלחמת רשות הכתוב מדבר. ואם כן ודאי הא ד"לא תשחית" ג"כ מיירי דוקא במלחמת רשות, דהא הא ד"לא תשחית" קאי על "כי תצור", וסיים בתריה "עד רדתה", דמוסב על "כי תצור", כבגמ' שבת (צ"ע ברא"ם). ולשון הרמב"ם פ"ו דמלכים, על הא דאין צרין וכו' "בין מלחמת מצוה בין מלחמת רשות" (ויש שם טעות בדפוס כמ"ש הכ"מ). ובס"פ ב' דשבת כתב על ואפי' בשבת ואע"פ שהיא מלחמת רשות ואצ"ל במלחמת מצוה וכן סתם עוד שם פ"ל וכתב הה"מ על שהיא מלחמת רשות מפורש בספרי...

 

הטרוד יאיר חיים בכרך.

 

שו"ת שאילת יעבץ, חלק א, סימן עו

ר' יעקב עמדין, תנ"ח (1698) - תקל"ו (1776). בנו של ר' צבי אשכנזי, החכם צבי. מחשובי אשכנז בתקופתו. נתפרסם במיוחד עקב המחלוקת שעורר נגד ר' יהונתן אייבשיץ. מחיבוריו: שו"ת שאילת יעבץ; מור וקציעה, על שולחן ערוך אורח חיים.

שאלה... הנה בית הכנסת שלנו קטון מהכיל, ואי אפשר להגדילו רק מצד מזרח, ובאותו צד גפן נטוע, וצריך לקוץ אם יתגדל הבית הכנסת. ומעתה יורנו מורנו, אם יש לצדד להתיר לקוץ עץ מאכל, בשביל הרחבת בית הכנסת. אכן מודעא להוי למעלתו, שבית הכנסת שלנו היא מושכרת מגוי על ט' שנים. והערל התיר לנו לקוץ אילנו.

 

יורנו היאך להורות, כי מפיו אני חי כו', ובזה אצא בלחיכת עפר ידיו ורגליו. תולעת יעקב.

 

תשובה. זו אינה צריכה לפנים, דמילתא דפשיטא היא יותר מביעתא בכותחא [=מהיתר אכילת ביצה בכותח (מאכל חלבי)], דשרי, כי לא נאסר קציצת אילן מאכל רק בדרך השחתה. וכבר אמרו "אם היה מעולה בדמים - מותר", או אם מזיק לאילנות אחרים החשובים ממנו, כדאיתא בבבא קמא (צא). הרי בפירוש שאיסור זה הותר מכללו אפילו להדיוט, כל שאינו דרך השחתה. וכך כתב נמי הרא"ש בהדיא, דהוא הדין בצריך למקומו מותר. וקל וחומר מעתה לגבוה ולדבר מצוה...

 

ומכאן כתבתי זה ימים רבים, על מפרשי הנביאים, במלכים (א, ו), בבנין הבית, שעשה שלמה שני כרובים מעצי שמן, ודלתות עצי שמן, שנדחקו בו הרד"ק והרלב"ג, לפי מה דמשמע מתרגום יונתן שהוא עץ הזית. ואולם לדעת רז"ל איננו אלא מין ארז שאינו עושה פירות (עיין בראש השנה (כג, א) מה שכתבו התוספות שם), לומר שעשאן מן האילנות הזקנים שלא היו טוענין פירות, או חירם מלך צור שלחם לשלמה. ואמנם אין צריך לכל זה הטורח, כמו שכתבתי מתלמוד ערוך, וק"ל. ובודאי שנעלמו גם מהם דברי רז"ל בזה כנזכר.

 

והטעה לרד"ק מה שאמרו רז"ל בתמיד, שהיו בוררין עצי תאנה למערכה מאותן שאינן עושין פירות, וכסבור היה שמפני שיש איסור השחתה בכך גם במקום מצוה לפיכך אמרו כן. ולא היא, אלא משום ישוב ארץ ישראל נגעו בה. ואינו ענין לאיסור השחתה שבכתוב. אדרבה, משם ראיה, שלא נמנעו מאילני מאכל משום איסור השחתה, דאם כן, מאי איריא משום ישוב ארץ ישראל, בלאו הכי נמי אסור, ועובר בלאו. שהרי איסור זה נוהג בכל מקום, ואפילו באילן אחד שקוצצין דרך השחתה לוקה עליו, כדאיתא ברמב"ם. אלא ודאי, אף על גב דשרי לדבר מצוה, מכל מקום חששו לישוב ארץ ישראל, שאם אתה אומר שלוקחין עצים למערכה מכל מקום, גם מעצי מאכל ואילנות טובים עושי פרי, יחריבו ארץ ישראל, לפי שצריכים לעצים הרבה לבער על המזבח בתמידות, ולא יצאו ויחטבו עצים מן היערים, כי יקחו מאשר ימצאו, מן המוכן ומזומן לפניהם, ולא יחושו. והיה ודאי נמשך מזה חורבן והפסד גודל בישובה של ארץ ישראל. אבל לצורך גבוה ומצוה לשעתה כדברים הנזכרים בבנין הבית, ודאי אין חוששין לכך, שלא ימשך מזה הפסד כל כך בישוב ארץ ישראל, במה שלוקחין לכרובים ודלתות הבית בלבד.

 

ומשם כעין ראיה לנידון דידן דומה בדומה. אע"פ שיש לומר ג"כ שהי' על פי הדיבור שכל ענין בנין הבית ברוח הקודש נאמר, מיד ה' עליו השכיל, ואף זה אמת, ובו די השב לשאלת המפרשים הנז'. אפי' הי' אסור זולת זה כדבריהם, מכל מקום בה"כ שלנו אף הוא מקדש מעט בגלותנו וצורך גבוה בודאי, וסמך לדבר מיהא איכא.

 

אכן דבר ברור הוא שאין אנו צריכים לכל זה, שאף לכל דבר צורך הותר. ואפי' לדבר הרשות כנז', וכ"ש שהוא דבר המותר בלי פקפוק כדי להציב גבול אלמנ'. ואע"פ שאינו קנוי קנין עולם לחלוטין כנ"ד. וגדול' מזו התיר הרב בט"ז ז"ל לקוץ אילנות כדי לבנות במקומן בית דירה להדיוט, כמ"ש בי"ד סי' קט"ז. ואולם לא ביאר היטב דבריו הרב ז"ל. אם הבית הי' מעול' בדמיו מן האילנות אז י"ל כן. וסתמא ודאי כך הוא. וכדאמרינן "בתי ודיקלי - בתי". מכל מקום הי"ל ז"ל לפרש. משום דלזימנין לאו הכי הוא. וכדמוכח נמי מההיא דבתי ודיקלי דוקא, וכ"מ מ"בתי וארעא", ודו"ק. ועוד, שהרי בחו"מ סי' קעה סעיף כו, משמע להדיא דנטיע' חשובה מבתים. וצ"ע ליישב מאי שנא גבי בר מיצרא דאילנות עדיפי, ומ"ש גבי נכסי מלוג דבתי עדיפי.

 

ובאופן זה שאין לו ריוח כל כך בדבר אפי' הוא שוה בשוה, לבי נוקפי להתירו להדיוט, ולשון הרא"ש הכי דייק. דבצריך למקומו משמע דלא סגי ליה בלא"ה. אלא דוקא כשהוא מוכרח לכך שהמקום צר אצלו ודחיק ליה עלמא. אבל לבנות שלא מדוחק. צריך עכ"פ שיהא ריווח בדבר כנז'. ואף בזה נ"ל שאינו ממדת חסידות. ואפשר עדיין לא ניצל מהסכנ' כמ"ש בסמוך בעזה"י.

 

גם יש לדקדק בלשון הט"ז שם שאמר כלשון זה: "מצינו שחז"ל אסרו לקוץ אילן העושה פירות מפני הסכנה". ותמהני על זה, שהרי לא חכמים אסרו קציצת אילן מאכל, אבל לאו של תורה הוא, ולוקין עליו, ולא מפני הסכנ' בלבד. ולישנא דגמ' דא"ר דיקלא דטעין קבא אסור למקציי' אטעייה להרב ז"ל וחשב שאין איסורו אלא מדבריהם. אבל באמת מן התור' עובר עליו בל"ת, כמבואר בספרי ורמב"ם וגמ' פ"ג דמכות (כ"ב ע"א), ורב שיעורא אתי לאשמועינן.

 

איברא, דאיכא למידק בהך מילתא דאמר ר' חנינא "לא שכיב שכחת ברי אלא דקץ תאנתא בלא זימנא" - היכי מיירי? דהא ודאי שכחת תלמיד חכם הוה, וח"ו לומר שעבר על לאו דאורייתא. וכן משמע נמי מדקאמר "לא שכיב אלא משום דקץ", מוכח דודאי חסיד גדול היה, שלא נמצא בו שום עון, כי בחטאו מת בשביל דבר קל נענש. מפני שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. ועל כרחך לומר שלא עבר אלאו ממש, ונ"ל דודאי היה לו ריוח בקציצתו שהיה מעולה בדמיו או צריך למקומו היה, דמותר לקוצצו בשאר שני שבוע, אפילו לא הגיע זמנו, שלא הוזכר זמן האלנות לקוצן אלא בשביעית דוקא, משא"כ בשאר השנים, ברָוְחא לחוד תליא מילתא. אך מכל מקום אינה משנת חסידים, אע"פ שכך מותר מן הדין, ראוי להחמיר על עצמו גם בשאר שני שבוע שלא לקוצצו קודם זמנו האמור בשביעית, אף שיש לו ריוח בדבר. והכי הוה מעשה דשכחת, שלפי שחסיד היה, נענש על זה במדה כנגד מדה, שמת קודם זמנו, אע"ג דלכל אדם שרי (ומשמע קצת דאף אינו רואה בו סימן ברכה כדאיתא ראש פרק מקום שנהגו. ועל כרחין לאו בקוצץ דרך השחתה קמיירי. דאי הכי אטו משום סימן ברכה הוא ותו לא. אלא לאו כה"ג).

 

אי נמי, לכ"ע נמי איכא סכנתא, אע"ג דשרי מדינא כה"ג דלית ביה משום איסור דהשחת'...

 

ג. ריח ועשן

תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מג, עמוד ב

אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: מנין שמברכין על הריח - שנאמר [תהלים קנ, ו]: "כל הנשמה תהלל י-ה", איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו? הוי אומר, זה הריח.

 

ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: עתידים בחורי ישראל שיתנו ריח טוב כלבנון, שנאמר [הושע יד, ז]: "ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון".

 

תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף קי, עמודים א-ב

מתני'. שלש ארצות לנשואין: יהודה, ועבר הירדן, והגליל; אין מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך, אבל באותה הארץ מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך, אבל לא מעיר לכרך ולא מכרך לעיר.

 

גמרא... אלא מעיר לכרך, מאי טעמא? מסייע ליה לרבי יוסי בר חנינא, דאמר ר' יוסי בר חנינא: מנין שישיבת כרכים קשה? שנאמר [נחמיה יא, ב]: "ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים".

 

רש"י

ישיבת כרכין קשה - שהכל מתיישבין שם ודוחקין ומקרבים הבתים זו לזו, ואין שם אויר, אבל בעיר יש גנות ופרדסים סמוכים לבתים ואוירן יפה.

 

משנה, בבא בתרא, פרק ב, משנה ט

מרחיקין את הנבילות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמשים אמה.

 

אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר.

 

רבי עקיבא אומר: לכל רוח הוא עושה, חוץ ממערבה. ומרחיק חמשים אמה.

 

תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כב, עמוד ב - דף כג, עמוד א

רב יוסף הוה ליה הנהו תאלי דהוו אתו אומני ויתבי תותייהו [=והיו יושבים תחתיהם], ואתו עורבי, אכלי דמא וסלקי אבי תאלי ומפסדי תמרי [=באו עורבים, אכלו את הדם ועלו על הדקלים והפסידו את התמרים]. אמר להו רב יוסף: אפיקו [=הוציאו] לי קורקור מהכא. א"ל אביי: והא גרמא הוא! א"ל: הכי אמר רב טובי בר מתנה, זאת אומרת: גרמא בניזקין אסור. והא אחזיק להו! הא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אין חזקה לנזקין. ולאו איתמר עלה, רב מרי אמר: בקוטרא, ורב זביד אמר: בבית הכסא? אמר ליה: הני לדידי דאנינא דעתאי [=לי שדעתי אנינה], כי קוטרא ובית הכסא דמו לי.

 

רש"י

תאלי - דקלים קטנים.

אומני - מקיזי דם.

קורקור - עורבים שדומים בצעקתן כקורין "קורקור".

אפיק לי - כלומר, אל יקיזו לי עוד כאן, שעל כן העורבים באין.

בקוטרא - עשן.

בבית הכסא - שעל גבי קרקע ונראה לעינים, שכך היו בתי כסאות שלהן.

 

שו"ת הרא"ש, כלל קח, סימן י

רבנו אשר בר' יחיאל, מגדולי חכמי אשכנז שעבר לספרד, בסוף המאה השלוש-עשרה ותחילת המאה הארבע-עשרה. נפטר בשנת פ"ח (1328).

שאלה: ראובן חפר גומא בחצרו, שמי גשמים יקלחו לתוכה, וכשרבו המים, בוקעין ועוברין דרך חומת מרתף שמעון, וגם מסריח בחצר שמעון מריח המים.

 

נראה לי שראובן חייב לסלק היזקו.

 

...והמדקדק בפרק לא יחפור, דשיערו חכמים בכל דבר ודבר לפי מה שראוי להזיק, והיכא שידוע קצב וסכום עד היכן ראוי להזיק, כתבו השיעורים. והיכא שאין ידוע, כתבו "בכדי שלא יזיק". כדתנן (ב"ב כד ע"ב): "ומרחיק מנטיעותיו של חברו ומנירו בכדי שלא יזיק". כי "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", והקפידה תורה שלא יעשה אדם בתוך שלו דבר הגורם היזק לחברו...

 

ובכל הזיקות שלא נתפרשו בתלמוד - שיעור הרחקותיהן, בכדי שלא יזיק.

 

הילכך, אם נראה לעינים שהמים הנאספים לגומת ראובן עוברים למרתפו של שמעון, חייב ראובן לסלק היזקו.

 

ושלום, אשר בה"ר יחיאל זצ"ל.

 

רמב"ם, פירוש המשנה, בבא בתרא, פרק ב, משנה ט

בורסקי, מעבדת העורות, ומה שייחד את המזרח יש בו לדעתי שתי סבות, האחד שרוח מזרחית נשיבתה מועטת בארץ זו כלומר במערב העולם שהיא ארץ ישראל ומה שאחריה לרוח מערב, וכן בבל וכל הקרוב לה מצד המזרח במרחק חדש או קרוב לזה, והשנית שהרוח המזרחית אפשר שהיא מתקנת קלקול ריח עבודם שלא יגיע לבני אדם נזק, ור' עקיבה אינו חושש אלא לרוח מערב מפני שאליה אנו פונים בתפלה לפי שההיכל במערב, והוא ענין מה שאמר ר' עקיבה שכינה במערב, ולפיכך אינו מותר לדעתו לעשות בורסקי במערב ואפילו הרחיק תכלית מה שאפשר. ואין הלכה כר' עקיבה.

 

רמב"ם, הלכות שכנים, פרק י, הלכה ד

ואין עושין בורסקי אלא למזרח העיר, מפני שרוח מזרחית חמה וממעטת היזק ריח עיבוד העורות.

 

רמב"ם, הלכות תמידין ומוספין, פרק ב, הלכה טו

...וכשמוציאין אותו [=את הדשן של המזבח] לחוץ לעיר, מניחין אותו במקום שאין הרוחות מנשבות בו בחזקה, ולא חזירים גורפים אותו. ולא יפזרנו שם, שנאמר "ושָׂמוֹ", שיניחנו בנחת. ואסור ליהנות בו.

 

מורה נבוכים, חלק ג, פרק מה

וידוע שעובדי ע"ז היו מכוונים לבנות היכליהן ולהעמיד צלמיהם במקום הגבוה שימצא שם על ההרים הרמים, ולזה בחר אברהם אבינו ע"ה הר המוריה בהיותו הגבוה שבהרים אשר שם ופרסם שם ביחוד ה', וייחד המערב שקודש הקדשים במערב, והוא ענין אמרם שכינה במערב, ובארו רבותינו ז"ל בגמרא יומא שאברהם אבינו ייחד המערב ר"ל בית קדש הקדשים, וסבת זה אצלי שמפני שהיה הדעת מפורסם אז בעולם עבודת השמש ושהוא האלוה, אין ספק שבני אדם היו כלם פונים למזרח, מפני זה פנה אברהם אבינו למערב בהר המוריה ר"ל במקדש עד שישים אחוריו לשמש, הלא תראה ישראל בעת כופרם ושובם לדעות הקודמות הרעות ההם, מה עשו, אחוריהם אל היכל השם ופניהם קדמה והם משתחוים קדמה לשמש, והבן זאת הפליאה, ואין ספק אצלי ג"כ שהמקום אשר ייחדו אברהם בנבואה היה ידוע אצל משה רבינו ואצל רבים, שאברהם צוה אותם שיהיה בית עבודה, כמו שבאר המתרגם ואמר, ופלח וצלי אברהם תמן באתרא ההוא, ואמר קדם ה' הכא יהון פלחין דריא וכו', ואשר לא התבאר בתורה ולא נזכר בפרט, אבל רמז אליו ואמר אל המקום אשר יבחר ה' וגו', יש בו אצלי שלש חכמות, האחת מהן, שלא יחזיקו בו האומות וילחמו עליו מלחמה חזקה כשידעו שזה המקום מן הארץ הוא תכלית התורה. והשנית, שלא יפסידוהו מי שהוא בידם עתה וישחיתוהו בכל יכלתם. והשלישית, והיא החזקה שבהם, שלא יבקש כל שבט היותו בנחלתו ולמשול בו, והיה נופל עליו מן המחלוקת והקטטה כמו שנפל בבקשת הכהונה, ולזה באה המצוה שלא יבנה בית הבחירה אלא אחר הקמת מלך שיצוה לבנותו ותסתלק המחלוקת, כמו שבארנו בספר שופטים וידוע שהאנשים ההם היו בונים היכלות לכוכבים והיו משימים בהיכל ההוא הצורה שהיו מסכימים לעבדה, ר"ל צורה מיוחסת לכוכב אחד או לגלגל אחד, וצוונו אנחנו שנבנה היכל לשמו יתעלה ונשים בו הארון שיש בו שני לוחות אבנים שבהן אנכי ולא יהיה לך, וכבר נודע שפנת אמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה, שאם אין נביא אין תורה והנביא לא תבואהו הנבואה רק באמצעות מלאך, ויקרא מלאך ה', ויאמר לה מלאך ה', וזה הרבה מלספור, עד שמשה רבינו תחלת נבואתו היה במלאך, וירא אליו מלאך ה' בלבת אש, הנה התבאר שאמונת מציאות המלאכים קודמת לאמונת הנבואה, ואמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה, וכאשר סכלו אנשי הצאב"ה מציאות השם יתעלה, וחשבו שהנמצא הקדמון אשר לא ישיגהו העדר כלל הוא הגלגל וכוכביו, ושכחות שופעות ממנו על הצלמים וקצת האילנות רצוני לומר האשרות, חשבו שהצלמים והאילנות הם אשר ישימו דברי הנבואה בפי הנביאים וידברו עמם בחזון ויודיעו אותם מה שיועיל ומה שיזיק, כמו שבארתי לך מדעתם בנביאי הבעל ובנביאי האשרה, וכאשר התבאר האמת לחכמים ונודע במופת שיש נמצא שאינו גוף ולא כח בגוף, והוא האל האמתי ושהוא אחד, ושיש ג"כ נמצאות אחרות נבדלות שאינם גופות והוא ששפע עליהם טובו ואורו יתעלה והם המלאכים כמו שבארנו, ואלו הנמצאות כולם הם זולת הגלגל וכוכביו, נודע באמת שהמלאכים ההם הם אשר ישימו אמת בפי הנביאים, לא הצלמים והאשרות, הנה התבאר במה שהקדמנוהו שאמונת מציאות המלאכים נמשך אחר אמונת מציאות השם, ובהן תתכן הנבואה והתורה, ולחזוק אמונת זאת הפינה צוה הש"י לעשות על הארון צורת שני מלאכים, לקיים מציאות המלאכים באמונת ההמון, אשר הוא דעת אמתי שני לאמונת מציאות השם, והוא התחלה לנבואה ולתורה ומבטל עבודה זרה כמו שבארנו. ואילו היתה צורה אחת ר"ל צורת כרוב אחד, היה בו הטעאה גם כן שהיו חושבין שהיא צורת האל הנעבד, כמו שהיו עושים עע"ז, או שהמלאך הוא איש אחד גם כן, והיה מביא לקצת שניות, וכאשר עשה שני כרובים עם ביאור ה' אלהינו ה' אחד, יתבאר קיום הדעת במציאות המלאכים ושהם רבים, והיה הענין בטוח מתעות בהם בני אדם שיחשבו שהם אלוה. אחר שהשם אחד והוא ברא אלו הרבים, ואחר כן הושמה מנורה לפניו, לכבוד ולתפארת לבית, כי הבית שדולק בו הנר תמיד הנסתר בפרכת יש לו בנפש מעלה גדולה, וכבר ידעת חזוק התורה באמונת גדולת המקדש ויראתו, עד שיגיע לאדם מדת הענוה והחמלה ורכות הלבב כשיראהו, ואמר מקדשי תיראו, וסמכו בשמירת שבת לחזק יראת המקדש, והצורך למזבח הקטורת ומזבח העולה וכליהם מבואר, אבל השלחן והיות עליו הלחם תמיד לא אדע בו סבה, ואיני יודע לאיזה דבר איחס אותו עד היום, אבל האזהרה מהיות אבני המזבח גזית שלא יניף עליהם ברזל, כבר ידעת הסבה שנתנו בו באמרם אינו דין שיונף המקצר על המאריך, וזה טוב על צד הדרשות כמו שזכרנו, והסבה בו מבוארת, וזה שעע"ז היו בונים מזבחותיהם באבני גזית והזהיר מהדמות בהם, ושיהיה המזבח מאדמה לברוח מהדמות בהם, אמר מזבח אדמה תעשה לי, ואם א"א עשותו מבלתי אבנים יהיו בצורתם הטבעית לא יחצבו, כמו שהזהיר מאבן משכית ומנטוע כל עץ אצל מזבח ה', והכוונה כולה אחת, והוא שלא נעבוד השם כדמות עבודתם החלוקות אשר היו עושין אותה לנעבדיהם, ועל זה הענין הזהיר בכלל ואמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני ר"ל שלא יעשו כן לשם, לסבה אשר אמר כי כל תועבת השם אשר שנא עשו לאלהיהם, וכבר ידעת פרסום עבודת פעור בזמנים ההם אשר היתה בגלוי הערוה, מפני זה צוה הכהנים לעשות מכנסים לכסות בשר ערוה בעת העבודה, ושלא יעלה למזבח עם כל זה במעלות אשר לא תגלה ערותך עליו, ואמנם היות השמירה והסבוב סביב למקדש תמיד, הוא לכבד אותו ולפארו ושלא יהרסו הסכלים גם כן והטמאים אליו ולא בעת האנינות וכל מי שלא רחץ גופו כמו שיתבאר, ומכלל הדברים המביאים להגדיל המקדש ולפארו עד שיגיע לנו יראה ממנו, שלא יבא אליו לא שכור ולא טמא ולא מי שלא רחץ ראשו רצוני לומר פרוע ראש וקרוע בגדים, ושכל עובד יקדש ידיו ורגליו, ולהגדיל הבית עוד הגדיל מעלת עובדיו ונבדלו הכהנים והלוים, וצוה להלביש הכהנים בגדים נאים ומלבושים יפים וטובים בגדי קדש לכבוד ולתפארת, ושלא ישמש בעבודה בעל מום, ולא בעל מום לבד אלא הכעורים ג"כ פוסלים בכהנים כמו שהתבאר בתלמוד זאת המצוה, ומפני שההמון לא יגדל אדם אצלם בצורתו האמתית אלא בשלמות איבריו ויופי בגדיו, והמכוון שתהיה לבית גדולה ותפארת אצל הכל, אבל בן לוי שאינו מקריב ואין חושבין עליו שהוא מכפר עונות, כמו שבא בכהנים וכפר עליו וכפר עליה, אך הכוונה בו אמירת השיר לבד, הוא נפסל בקול, כי המכוון ג"כ בשיר להפעל הנפש בדברים ההם ולא יפעלו הנפשות רק לקולות ולנגונים הערבים ועם כלי השיר ג"כ, כמו שהיה הענין במקדש תמיד, ואפילו הכהנים ג"כ הכשרים העומדים במקדש מוזהרים משבת בו ומהכנס אל ההיכל בכל עת, ומהכנס לקדשי הקדשים כלל אלא כהן גדול ביום הכפורים ד' פעמים ולא יותר, כל זה להגדיל המקדש. וכאשר היו שוחטים במקום המקודש בהמות רבות בכל יום ומחתכין בו הבשר ושורפין ורוחצין בו הקרב והכרעים, אין ספק שאילו היו מניחים אותו על זה הענין היה ריחו כריח מקומות הבשר, מפני זה צוה להקטיר בו הקטורת שתי פעמים בכל יום, בבקר ובין הערבים, להטיב ריחו וריח בגדי כל העובד בו, כבר ידעת אמרם מיריחו היו מריחים ריח הקטרת, וזה ג"כ ממה שמעמיד יראת המקדש, אבל אם לא היה לו ריח טוב כל שכן אם היה לו שכנגדו, היה מביא בלב האדם הפך ההגדלה, כי הנפש תתרחב מאד לריח הטוב, ותטה אליו ותתרחק מן הריח הרע ותברח ממנו. אבל שמן המשחה יש בו שתי תועלות, להטיב ריח מה שימשח בו, ולהאמין גדולת הדבר הנמשח וקדושתו והיותו נבדל לטובה משאר מינו, אדם יהיה, או בגד, או כלי, הכל שב ליראת המקדש, שהיא סבה ליראתו, מפני התחדש הפעלות בנפש האדם בעת שיכנס אליו, וירכו הלבבות הקשים ויכנעו, אשר התחכם השם כל זה ההתחכמות בעצות מרחוק לרככם ולהכניע בעת שיבאו אל הבית, כדי שיקבלו מצות השם המיישירות וייראוהו, כמו שבאר לנו בלשון התורה, ואמר, ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים, הנה התבאר לך התכלית המכוונת בכל אלו הפעולות מה היא. ואמנם סבת האזהרה מעשות כשמן המשחה והקטרת, מבוארת מאד, כדי שלא יריחו הריח ההוא אלא שם, ויהיה אז ההפעלות עליהם יותר, ושלא יחשוב ג"כ כל מי שימשח בזה השמן או בכיוצא בו יהיה נכבד, ויתחדשו בעבור זה הפסדים גדולים ומחלוקות.

 

תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף פב, עמוד ב

עשרה דברים נאמרו בירושלים:

אין הבית חלוט בה,

ואינה מביאה עגלה ערופה,

ואינה נעשית עיר הנדחת,

ואינה מטמאה בנגעים,

ואין מוציאין בה זיזין וגזוזטראות,

ואין עושין בה אשפתות,

ואין עושין בה כבשונות,

ואין עושין בה גנות ופרדסות, חוץ מגנות וורדין שהיו מימות נביאים הראשונים,

ואין מגדלים בה תרנגולין,

ואין מלינין בה את המת...

ואין עושין בה גנות ופרדסין - משום סירחא.

 

רש"י

סרחון - עשבים רעים הגדילים שם, וזורקין בחוץ. ועוד, דרך גנות לזבלן, ויש סרחון.

 

רמב"ם, הלכות בית הבחירה, פרק ז, הלכה יד

ואלו דברים שנאמרו בירושלים:... ואין נוטעין בה גנות ופרדסים, ואינה נזרעת ואינה נחרשת שמא תסרח... ואין עושין בה כבשונות מפני העשן.

 

שו"ת מהרש"ם, חלק א, סימן קעח

ר' שלום מרדכי הכהן מברעזאן. מגדולי חכמי גליציה. נפטר בשנת תרע"א (1911).

להרב הה"ג וכו' מו"ה יצחק פינטער נ"י, אבד"ק באקאווסק.

 

מכתבו הגיעני. ועל דבר שאלתו בראובן ושמעון שכנים, ולכל אחד בית בפני עצמו. ובין הבתים מקום פנוי, בערך ארבע אמות פחות מעט, ובית שמעון ארוך יותר מבית ראובן ד' אמות. ועתה ברצון ראובן להעמיד לו בית הכסא בסוף ביתו, במקצוע הסמוך למקום פנוי שבין ביתו ובין בית שמעון, שיהיה מכוסה. ושמעון מוחה. ועל זה הביא רו"מ, מהא דסימן קנה סעיף לז [בחו"מ], דלהרמ"א בעשן שאינו תדיר, גם לכתחלה אינו יכול לעכב עליו. ובפתחי תשובה, בשם רע"א, שדחה דברי הש"ך ופסק כהרמ"א. והכא נמי בזה. ועוד דמבואר בב"ח, דבזמן הזה מדינא דמלכותא אינו יכול למחות, גם לכתחלה. וכתב שיש אחד החולק עליו, דבזמן הזה ליכא דינא דמלכותא, וגם דהעיקר כהש"ך, דלא כרע"א. עד כאן תמצית דבריו.

 

הנה בשו"ע [חו"מ סימן קנה] סעיף לח, פסק בפשיטות דגם בבית הכסא מכוסה יכול למחות לכתחלה. והרמ"א לא הגיה עליו, ונראה מזה דמודה להמחבר בזה. אף דבסעיף לז, בעשן שאינו תדיר, חולק עליו. אבל המעיין בבדק הבית שבב"י, ימצא דשני הדינים שוים. וצריך לומר דהרמ"א סמך אדלעיל.

 

ובגוף הדין דסל"ז, הנה בכנסת הגדולה, הגהות בית יוסף, אות מג, הביא בשם תשובת מהרש"ח שפסק כהמחבר. והכנסת הגדולה סיים, דכן אנו דנים בכל יום.

 

ואני מצאתי בתשובות מבי"ט, ח"א סימן שה, שפסק גם כן כן. ובתשובות פרח מטה אהרון, ח"א סימן מח, האריך לדחות דברי מהרא"י, ופסק להלכה דיכול למחות לכתחלה, גם בעשן שאינו תדיר.

 

אבל בעטרת צבי העיד, שהמנהג פשוט כהרמ"א, ופוק חזי מה עמא דבר. ויש לומר, דאין ראיה מחכמי הספרדים, דגרירן תמיד בתר פסק הב"י, אבל אנו נוהגים כהרמ"א.

 

אבל העיקר נראה, דגם לשיטת המחבר, דבבית הכסא יכול למחות לכתחלה, מכל מקום היינו אם על כל פנים לפעמים יבא ריח רע לשכנו, אבל אם עושה בחפירה של כותלי אבנים סביב, או של קרשים, וגם מחיצות עבים טוחים בטיט משני הצדדים, וגם סתום למעלה, והפתח פתוח לתוך ביתו, נראה דלכולי עלמא אינו יכול למחות כלל. וכמ"ש בתשובת מהרי"ט, ח"א סימן קח, באמצע התשובה, אחר שפסק דבבית הכסא גם במכוסה יכול למחות לכתחלה, סיים דהיינו אם מגיע לחבירו ריח רע אפילו אינו תדיר, ואף על פי שהוא דבר מועט, עד שירחיק או ירבה במחיצות, עד שיסתלק הריח לגמרי מרשות חבירו. עיין שם. הרי דבכהאי גוונא, לכולי עלמא אינו יכול למחות כלל, אפילו לכתחלה. ועיין בספר קרבן תודה, לשבת (י"ז ב'), בדין בורסקי, דנהי דבזמן הש"ס היה צריך להרחיק, היינו משום שהיו עושין מלאכתן בצואת כלבים, והיה מגולה, אבל בזמן הזה, שעושין במחיצות טובות מכוסה סביב, ואין מגיע ריח רע, אין בידו למחות אפילו לכתחלה. והביא שכן פסק גם בס' עמק הלכה, עיין שם. והכי נמי בנידון דידן.

 

ובפרט דהב"ח פסק בפשיטות דבזמן הזה מדינא דמלכותא אינו יכול למחות. וגם בכנסת הגדולה, בהגהות הטור, אות סב, הביאו בפשיטות. ונראה, דאף דקיימא לן דנגד דין תורה לא אמרינן דינא דמלכותא דינא, וכמ"ד הש"ך, [חו"מ] בסימן עג, מכל מקום בזה, דלהרמ"א גם לכתחלה אינו יכול למחות, ובדינא דמלכותא כופין לעשות בית הכסא, הוקבע המנהג כהרמ"א, ואין אחר המנהג כלום. ואם כן, גם בנידון דידן, כפי שכתב רו"מ שכופין אותו מדינא דמלכותא לעשות הבית הכסא, בודאי אינו יכול למחות גם לכתחלה, ובלבד שיעשה באופן שכתבתי.

 

ועיין בשו"ת מהר"ח אור זרוע, סימן קנא, שהעיר בדין חצר שותפין, שאינו יכול למחות בידו מלבנות בית הכסא, דדמי לכביסה, דבסוף פרק חזקת הבתים (נ"ז ב'), דאין דרכן של בני אדם להתבזות על גבי הנהר. והכא נמי, אין דרכן של בני אדם להתבזות לצרכיהן ברשות הרבים. אלא שדחה, דשאני הכא שמקלקל גוף הקרקע. עיין שם. ואם כן, בנידון דידן, שעושה בתוך שלו ומסלק הריח, יש לומר דעדיף מעשן שאינו תדיר, מטעמא שאין דרכן של בני אדם להתבזות בזה, ולכולי עלמא אינו יכול למחות. ועל כל פנים, לדינא נראה, דכשיעשה באופן שנתבאר, לכולי עלמא אינו יכול למחות. והנלע"ד כתבתי.

 

שו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק ב, סימן יח

ר' משה פיינשטיין, תרנ"ה (1895) - תשמ"ו (1986). נולד והתחנך בליטא. נחשב לפוסק העיקרי של יהדות ארצות-הברית ולמנהיגה של היהדות האורתודוכסית שם.

הנה בדבר עישון סיגארעטן [סיגריות] בבית המדרש ובית הכנסת שלומדים ומתפללים כל חברי הכולל, שיש אברכים שאינם יכולים לסבול העשן וגם משמע שקשה לגופן שחולים מזה שהרי כתבו בנוסח הבקשה שאיכא להם צער גדול וכאב ראש ומזיק להבריאות שלהם ואולי מקצר גם את החיים, ולבד כתיבתם ידוע שהוא דבר המזיק להרבה אינשי, וממילא יש לחוש שאיכא גם שיוכלו לחלות גם מהעשן שאחרים מעשנים לא רחוק ממנו ומהעשן אשר נמצא בביהמ"ד, שנשאלתי אם יכולין למונעם מלעשן בביה"מ וביהכ"נ.

 

והנה פשוט וברור שאפילו אם ליכא חשש סכנה וחשש חולי דנפילה למשכב אלא שקשה להם לסבול דמצטערין מזה אסור שם לעשן,

 

כי אף רק בגירי דידיה שהוא גרמא ממש כהא להעמיד סולם פחות מד' אמות משובך נחשב גירי דידיה שמודה גם ר' יוסי בב"ב סוף דף כ"ב משום דזמנין בהדי דמנח ליה יתבא בחור ותקפוץ הנמיה ויזיק משום דא"ר טובי בר מתנא גרמא בנזקין אסור.

 

וכהנהו אומני שאמר רב יוסף שאסור להם להקיז דם בקרקע שלהם מחמת שעל ידי הדם אתו עורבי אכלי דמא ומפסדי תמרי ומפורש שם דלא היה הפסד ממש אלא לסתם אינשי לא היה שום הפסד דהיו רוחצין התמרים ואכלי להו ורק לרב יוסף שהיה איסטניס לא היה אוכל תמרים כאלו, וגם לא משמע שהיה רב יוסף נחלה מזה אם היה אוכלם אבל היה לו צער גדול לאוכלם, ומכל מקום היה אסור להם להקיז מאיסור מזיק.

 

ועיין ברמב"ם פי"א משכנים ה"ה שכתב דינא דרב יוסף גם במה שהאדם מצטער מקול וצפצוף העורבים משום שמפרש שני פירושים בצערא דרב יוסף מפני אנינות דעתיה ותרוייהו אמת לדינא כדאיתא בלחם משנה, דלכן אף אם נימא דרב יוסף לא היה אוכלם כלל להפירות כשראה וידע דהיה עליהם דם והיו נפסדין לו הפירות, ולא היה ראיה שבשביל איזה צער בעלמא להיחיד נמי אסור, הרי איכא ראיה ממה שבשביל צער שמיעת הצפצוף דודאי הוא רק קפידא בעלמא ואסור. אבל בעצם אין לומר דהיה זה משום שלא אכל רב יוסף את הפירות דאם כן מאי טעמא לא מועיל חזקה דהא כשאינו אוכל הפירות לא סבל שום צער מצד אנינות דעתיה שיהיה שייך לומר דאף שסבל עד עתה לא יכול לסבול יותר כמו בקוטרא ובה"כ דהא הוא רק הפסד ממון או גם הפסד ממון ליכא דמוכרן לאחרים ושייך ע"ז חזקה, אלא מוכרחין לפרש דסבל ואכלם משום שלא רצה ואולי לא היה יכול למכור הפירות, ולכן אמר שפיר דליכא חזקה לסבילת הצער דנגד אנינות דעתו כדפירשתי.

 

ומצינו דבשביל איזה צער מקפידא ואיסטניסות בעלמא, אף שלסתם אינשי אין זה צער כלל, אסור לגרום לו שכניו אף רק ע"י השתמשות שלהם בחצרם ובביתם, ויפסידו גם ממון הרבה עי"ז דהא יצטרכו לשכור מקום להשתמש באומנותם לפרנסתם במקום שלא יהיה מי שמקפיד בזה, וכדכתב הרא"ש בסוף סימן י"ח מכאן משמע דכל נזק שידוע שאין המערער יכול לסובלו אע"פ שסובלין אותו שאר בנ"א אין לו חזקה נגד מערער זה, והביאו הטור להלכה בסימן קנ"ה סעיף נט ובשו"ע שם סעיף מא.

 

ואם כן כל שכן בעישון סיגארעטן [סיגריות] שאלו שאין יכולין לסבול הוא צער ממש בעצם לא ענין קפידא ואיסטניסות בעלמא, וגם לא רק צער בעלמא אלא גם מזיק ממש להם כידוע, שאסורין המעשנים לעשן שם אף אם היה ברשותם ובביתם אם היה שייך שיגיע להם העשן ויצטערו ויוזקו.

 

אבל הוא עוד גרוע דהא המעשנין עושין מעשה מזיק בידים ממש דהרי עושין בפיהם עשן המזיק להאין מעשנין הנמצאים שם, ואף שאחד המעשן לא היה מזיק כלום דהיה מתבטל העשן בבית גדול כביהמ"ד מכל מקום כיון שכל מעשן יודע שיש עוד הרבה מעשנין הרי יודע שעשנו יזיק כבר והוי מזיק בידים...

 

אבל הדין ברור ופשוט כדכתבתי שאסור להמעשנין לעשן בביהמ"ד כשנמצא שם אף אחד שאינו מעשן שמצטער מזה אף כשאינו ניזוק ונחלה וכל שכן כשיש לחוש גם לחלות וליזוק מזה אף אם לענין בטול תורה יהיה יותר בטול כשלא יניחו להמעשנים לעשן דבכל אופן אסור למעשנים לעשן בביהמ"ד ובכ"מ שנמצאים אינשי דלא מעשנים ואומרים שמזיק להם ואף אם רק מצטערים לבד.

 

והנני ידידו וידיד כל אחד ואחד מחברי הכולל משני הצדדים ובטוח אני שיקיימו מה שכתבתי דעת תורה והלכה ברורה וישרה השלום בין החברים וחכמי התורה, משה פיינשטיין.

 

שו"ת מנחת יצחק, חלק ו, סימן קע, אות ה

ר' יצחק יעקב וייס, פולין, תרס"ב (1902) - ירושלים, תשמ"ט (1989). הוא היה מנהל ישיבה במונקץ, הונגריה, ואחר כך דיין ברומניה במשך 20 שנה. בשנת תש"ח (1948) עבר לאנגליה ונהיה אב בית דין במנצ'סטר. בשנת תש"ל (1970) עלה לארץ ישראל, התיישב בירושלים ושם כיהן כאב בית דין לעדה החרדית.

...באותו ענין, אם טענה, ממה שהרֵיח מבית התבשיל, שמבשלים שם למאות מנות בכל יום, נכנס לבית הכנסת, הוי טענה?

 

הנה, גם זה טענה גדולה, וכמבואר כהאי גוונא טובא (בחו"מ סימן קנה). ומכל שכן גבי בית הכנסת, אם מגיע שם ריח רע ומעופש וקץ בה, דאסור לקרות קריאת שמע ולהתפלל שם, כמבואר בשו"ע או"ח (סי' פ"ו), אך בודאי דבר זה יש לתקן, באופן שלא יגיע הריח עד הבית הכנסת. ובזה נראה דלדינא צריכים להרחיק הבנין מהחלונות ח' אמות, וגם לתקן באופן שלא יגיע הריח לבית הכנסת כנזכר. כן נלענ"ד.

 

ד. מים

1. הזכות למים

תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף פ, עמוד ב; דף פא, עמודים א-ב

תנו רבנן: עשרה תנאין התנה יהושע... ומעין היוצא בתחילה בני העיר מסתפקין ממנו... אמר רבה בר רב הונא: ונותן לו דמים. ולית הלכתא כוותיה.

 

רש"י

בתחילה - מחדש, וכל שכן מעיינות ישנים שהיו מימות יהושע.

 

דברי הימים ב, פרק לב, פסוקים ב, ג, ד, ל

(ב) וירא יחזקיהו כי בא סנחריב ופניו למלחמה על ירושלם.

 

(ג) ויועץ עם שריו וגבריו לסתום את מימי העינות אשר מחוץ לעיר ויעזרוהו.

 

(ד) ויקבצו עם רב ויסתמו את כל המעינות ואת הנחל השוטף בתוך הארץ לאמר למה יבואו מלכי אשור ומצאו מים רבים.

 

(ל) והוא יחזקיהו סתם את מוצא מימי גיחון העליון ויישרם למטה מערבה לעיר דויד ויצלח יחזקיהו בכל מעשהו.

 

משנה, פסחים, פרק ד, משנה ט

ששה דברים עשה חזקיה המלך, על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו.

 

גירר עצמות אביו על מטה של חבלים, והודו לו. כיתת נחש הנחשת, והודו לו. גנז ספר רפואות, והודו לו.

 

על שלשה לא הודו לו: קיצץ דלתות של היכל ושיגרן למלך אשור, ולא הודו לו. סתם מי גיחון העליון, ולא הודו לו. עיבר ניסן בניסן, ולא הודו לו.

 

2. זיהום מים

תוספתא, בבא מציעא, פרק יא, הלכה יד (הלכה 31 במהד' ליברמן)

העושה מערות לרבים, מרחץ בהן פניו ידיו ורגליו. היו ידיו ורגליו מלוכלכות בטיט או בצואה, אסור. ובבור ובשיח - בין כך ובין כך אסור.

 

ספר חסידים, סימן תרעג

ר' יהודה החסיד, אשכנז, המאה השתים-עשרה - ד"א תתקע"ז (1217). מגדולי בעלי המוסר שקמו לישראל.

לפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י"ט י"ד) שלא ירחץ אדם שהוא מוכה שחין עם יהודי אחר אלא א"כ יודיענו שנאמר (שם שם י"ח) ואהבת לרעך כמוך וכתיב (שם שם ט"ז) ולא תעמוד על דם רעיך.

 

תשובות הגאונים, שערי צדק, חלק ד, שער א, סימן טו

רב שמואל בר חפני זצ"ל. וששאלתם: ראובן הוה אית ליה בירא בצד המצר, וקם שמעון וחפר בית הכסא, וארחיק מן בירא דראובן שלשה טפחים. תבעיה ראובן לשמעון לדינא, ואמר ליה: אפסדתינן למיא דבירא. ואמר ליה שמעון: הא ארחיקי לי, כדאמור רבנן.

 

אית מן דינא לארחוקי טפי, או לא? ואם תמצא לומר "אית ליה", עד כמה שיעורא? היכי אמרו רבנן בכי האי גונא?

 

הכי תנו רבנן (ב"ב דף יז ע"א): "לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו". תנא בארץ ישראל קאי, והכין תנא בור סמוך לבורו ולא תנא באר סמוך לבורו של חבירו, ד"באר" - באר מים חיים הוא, ו"בור" - בור מים מכונסין הוא. דקים להו לרבנן, דכל בורות דחצובין בהרים וכונסין בהם מים, אם יש כותל שלשה טפחים מחזיקין מימיהן, ואינו נופל כותל שביניהם, ואין מזיקין זה בזה. אבל בורות אחרות, דצריכין לקטוריכון ורפיא ארעהון ועבידי דמתמלאן ושואבות זו מזו, וצריך להרחיק בית הכסא שלו מבאר מים של חבירו אפילו עשרים אמה, עד כדי שלא יזיק ויפסיד מימי באר של חבירו. ועל המזיק להרחיק, ואין יכול לומר: "החזקתי", שאין חזקה לנזקין.

 

הילכך מיבעי ליה לשמעון לסלוקי הזיקיה.

 

ה. פגיעה בנוי

תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נז, עמוד ב

שלשה משיבין דעתו של אדם, אלו הן: קול ומראה וריח.

 

שלשה מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן: דירה נאה, ואשה נאה, וכלים נאים.

 

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, עין איה, ברכות נז, עמוד ב

נפש האדם בראה אלהים ישרה, שמחה בחייה ומוצאת נחת ברגשותיה, וכל זמן שיתאים האדם את חייו לחיי הטבע הכללי ימצא אושר ושמחת לב. אמנם בתגרת יד החברה האנושית, התרחק האדם מרגשות הטבע הטהורים ונעכרה ג"כ דעתו. ע"כ המדה שתשיבהו אל ישוב דעתו הטבעית היא הקורת רוח הכללית המשותפת שימצא האדם בטבע, חסד ד' המלא את כל היקום, קול זמרת הצפרים מבין עפאים יתנו קול, מראה הדר הכרמל והשרון בפרחיהם הנחמדים, ריח השושנים וכל פרי חמד אשר בגן ד' הארץ אשר נתן לבני אדם. אלה הם משיבין את דעתו אל הטבעיות אחרי התרחקו ממנו ע"י התרבות והחברה שהרחיקתו, ובשוב דעתו אל מקור הטבע מעשי ידי יוצר, ישובו אליו כל חמדת הנפש הטבעיות, רגשי קודש והתרוממות נפש אל אל אלים, וכל מדות טובות הטבעיות אשר לאדם הישר, אשר לא השחית דרכו ע"י עזיבתו אורח ישרים הסלולה. אמנם לא זאת היא לבדה התעודה האחרונה אשר לאדם, לא רק ההשבה אל הטבע הישרה הוא גמר הרוממות האפשרי לו לעלות אליה, כ"א עודהו צריך להרחיב את כחות נפשו להוציא מן הכח אל הפועל את הצפון בה מגדולה וחשק אל מעלות רמות. ואלה היתרונות לא יצאו אל הפועל ע"י קנינים הכלליים לבדם, כ"א עוד צריך הוא להיות קונה קנינים פרטיים של מעלות רמות. והבסיס הנפשי בציור הקנינים הפרטיים, שהם יהיו סבות בדרך הרגיל להרחבת הדעת יותר מחקה הקבוע הטבעי, שבמעלות הרוחניות יהיו היתרונות של הלימודים והמדות הקנויות בקדושת הנפש ביתרון גדול ומופלא. הם אינם מתכנסים בערך של ענינים כלליים כקול מראה וריח, כ"א ענינים פרטיים שבהם יש יתרון לבעליהם הפרטיים. אשה נאה נחלת ד', דירה נאה וכלים נאים. הרחבות מלאכותיות פרטיות, באות רק ע"י ההתרוממות מעל הטבע, וההכנסה לגבול השתלמות השכל במעשה וכשרון מלאכת מחשבת. וערכם במעלות הרוחניות ההתרוממות אל ההוד העליון הפרטי, שלא נמצא דוגמתה בהכנת הנפש האנושית הכללית. שמזה נמצא בסוד ההשגחה העליונה, בחירת עם, משפחות ואישים מיוחדים במעלות היותר עליונות, שהם ערך ההרחבה העולה מערך ההשבה, כי הטבע אף שיהי' מישר את דרך האדם ביושר פנימי, לא תעוז לחכם להתגדל מעל לגבול, ולשאוף בכל לב ונפש לטובת הכלל האנושי או הלאומי, ומכש"כ כלל כל המציאות מעשה ד' אשר ברא אלהים לעשות לשכלל ולהעלות. אלה התשוקות אינם באות כ"א בדרך הגידול הפרטי שבאדם, לא לבד ע"י השבת דעתו של אדם כ"א ע"י הרחבת דעתו.

 

תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נא, עמוד ב

מי שלא ראה ירושלים בתפארתה - לא ראה כרך נחמד מעולם.

 

מי שלא ראה בית המקדש בבנינו - לא ראה בנין מפואר מעולם.

 

רמב"ם, הלכות ברכות, פרק י, הלכה יג

הרואה בריות נאות ומתוקנות ביותר ואילנות טובות מברך "שככה לו בעולמו". היוצא לשדות או לגנות ביומי ניסן, וראה אילנות פורחות וניצנים עולים מברך "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ונאות כדי ליהנות בהן בני אדם".

 

במדבר, פרק לה, פסוקים ב-ה

(א) וידבר ה' אל משה בערבת מואב על ירדן ירחו לאמר.

 

(ב) צו את בני ישראל ונתנו ללוים מנחלת אחזתם ערים לשבת ומגרש לערים סביבתיהם תתנו ללוים.

 

(ג) והיו הערים להם לשבת ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכשם ולכל חיתם.

 

(ד) ומגרשי הערים אשר תתנו ללוים מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב.

 

(ה) ומדֹתם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה, ואת פאת נגב אלפים באמה, ואת פאת ים אלפים באמה, ואת פאת צפון אלפים באמה, והעיר בתָוֶך. זה יהיה להם מגרשי הערים.

 

תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כז, עמוד ב

ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: אלף אמה מגרש, ואלפים אמה שדות וכרמים.

 

רש"י

מגרש - רחבה פנויה מזריעה ומבתים ומאילנות לנוי העיר להיות לה לאויר.

 

ספר החינוך, מצוה שמב

שלא לשנות מגרשי ערי הלויים ושדותיהן, כלומר שלא יחזירו העיר מגרש, ולא המגרש עיר, ולא השדה מגרש, ולא המגרש שדה, והוא הדין מגרש עיר או עיר מגרש, שאין לשנות בענינם דבר. וענין הזה ידוע, כי תורה צותה שיתנו שאר השבטים ערים ידועים לשבט לוי, והם ארבעים ושמונה עיר, עם שש ערי מקלט שהיו בהן, וצותה גם כן להיות באותן ערים אלף אמה מגרש, כלומר מקום פנוי לרווחה ונוי לעיר, ואלפים אמה חוצה לה לצורך שדות וכרמים, וגם זה מנויי העיר וממה שצריך לה, כמו שמפורש בסוטה [כ"ז ע"ב].

 

ובאה המניעה בזה שלא לשנות ענינים אלה לעולם, ועל זה נאמר [ויקרא כ"ה, ל"ד] ושדה מגרש עריהם לא ימכר, שכן בא הפירוש [ערכין ל"ג ע"ב] על לשון מכירה זו כלומר לא ישנה, דאילו במכירה ממש לא קאמר, שהרי בפירוש כתיב [שם, שם ל"ב] גאולת עולם תהיה ללוים, מכלל שרשות יש להם למכור.

 

משרשי המצוה, לפי שערי הלויים היו נכונים לצרכי כל שאר השבטים. כי הוא השבט הנבחר לעבודת השם, וכל עסקם היה בחכמה, שלא היו טרודים בעסקי עבודת האדמה כשאר שבטי ישראל, ועליהם נאמר [דברים ל"ג, י'] יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. ומתוך כך שהחכמה בתוכם היה עסק כל ישראל תמיד עמהם, מלבד שהיו בתוך עריהם ערי מקלט הרוצח, ומתוך כך גם כן היו עיני כל ישראל על עריהם כי לא ידע האדם מה ילד יום. ולכן היה בדין להיות אותן הערים אשר יד הכל שוה בהן ולב הכל עליהם, להיותן בתכלית היופי והחמדה, ושבח כל עם ישראל בכך, ומפני כן באה הצוואה עליהם שלא לשנות בענינם דבר, כי אדון החכמה ייסדן ותקנן והגביל גבולם וירא כי כן טוב, וכל חלוף אחר דברו אינו אלא גרוע וגנאי...

 

ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל, בזמן שישראל שם, בין בלויים בין בישראלים, בזכרים ונקבות, שהכל חיבין שלא לשנות שלשה מקומות האמורין לעולם, העיר והמגרש ומקום השדות והכרמים, ומן הדומה כי כל מי ששנה בהן בעדים והתראה חייב מלקות.

 

תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף פב, עמוד ב

"ואין עושין בה [=בירושלים] כבשונות" - משום קוטרא.

 

רש"י

קוטרא - עשן שמשחיר את החומה, וגנאי הוא.

 

תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ו, עמוד א (מהדו' שטיינזלץ)

דתניא, כל אלו שאמרו: פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן, בימות החמה אין להם רשות, בימות הגשמים יש להם רשות, אע"פ שברשות, אם הזיקו - חייבים לשלם.

 

רש"י

הפותקים ביבותיהם וגורפים מערותיהם, כלומר, כל אלו שאמרו חכמים שיש להן רשות להשליך נזקיהן לרשות הרבים, ואלו הן: פותקין ביבותיהן - פותחין צינורותיהן המקלחים שופכים, ששופכין מחצריהן לרשות הרבים.

 

וגורפין מערותיהן - ומשליכין זבליהן לרשות הרבים.

 

בימות החמה אין להם רשות - מפני שהרחוב נאה והוא מקלקלו. אבל בימות הגשמים, שהרחובות מלוכלכות, יש להן רשות.

 

תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כד, עמוד ב

מאי טעמא? אמר עולא: משום נויי העיר. ותיפוק ליה דאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה! לא צריכא, לר' אליעזר דאמר: עושין שדה מגרש ומגרש שדה, הכא משום נויי העיר לא עבדינן. ולרבנן נמי דאמרי: אין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה, הני מילי זרעים, אבל אילנות עבדינן, והכא משום נויי העיר לא.

 

רש"י

מרחיקין את האילן מן העיר - בגמרא מפרש משום נויי העיר, לפי שנוי לעיר כשיש מרחב פנוי לפניה.

 

חרוב ושקמה - ענפיהם רבים.

 

ותיפוק ליה דאין עושין מגרש שדה - משנה היא בפרק אחרון של ערכין (דף לג), ומגרש אלף אמה הוא, וכל אלף אמה אסור לעשותו שדה, וקא סלקא דעתין לא שדה לבן ולא שדה אילן.

 

לא צריכא לר' אלעזר - דפליג התם ואמר, במה גדברים אמורים בערי הלוים אבל בערי ישראל כו'.

 

ה"ג ולרבנן דאמרי אין עושין הני מילי בזרעים אבל באילנות עושין - בתוך אלף אמה.

 

והכא - בתוך עשרים וחמש אמה משום נויי העיר אין עושין.

 

חידושי הרמב"ן, בבא בתרא, דף כד, עמוד ב

וכיון שאמר עולא, דמשום נויי העיר הוא, פשיטא ליה, שאין תקנה זו אלא בארץ ישראל, אבל חוץ לארץ, אין מן הדין שיעכב, ולא תקנו בה כלום. הלואי שתנול בפני יושביה.

 

חידושי הרשב"א, בבא בתרא, דף כד, עמוד ב

ר' שלמה בן אדרת, ברצלונה, ד"א תתקצ"ה (1235) - ה"א ע' (1310). גדול חכמי ישראל בספרד בדור שלאחר הרמב"ן. למד תורה מפי ר' יונה גירונדי והרמב"ן.

וכל שהוא משום נוין - אין בני העיר יכולין למחול.

 

ו. רעש

משנה, בבא בתרא, פרק ב, משנה ד

חנות שבחצר - יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין. אבל עושה כלים, יוצא ומוכר בתוך השוק; ואינו יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התינוקות.

 

תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כ, עמוד ב - דף כא, עמוד א

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא? אמר אביי: סיפא אתאן לחצר אחרת.

 

אמר ליה רבא: אי הכי, ליתני: חצר אחרת - מותר! אלא אמר רבא: סיפא אתאן לתינוקות של בית רבן, ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך.

 

דאמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל; שבתחלה, מי שיש לו אב - מלמדו תורה, מי שאין לו אב - לא היה למד תורה, מאי דרוש? (דברים יא) "ולמדתם אותם" - ולמדתם אתם. התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים. מאי דרוש? (ישעיהו ב) "כי מציון תצא תורה". ועדיין מי שיש לו אב - היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב - לא היה עולה ולמד. התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך; ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו - מבעיט בו ויצא. עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע.

 

רמב"ם, הלכות שכנים, פרק ו, הלכה יב

חנות שבחצר יכולין השכנים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסים והיוצאין, אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר בשוק, אבל אינן יכולין למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול הפטיש או מקול הרחיים, שהרי החזיק לעשות כן, וכן יש לו ללמד תינוקות של ישראל תורה בתוך ביתו ואין השותפין יכולין למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול התינוקות של בית רבן.

 

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קנו, סעיף ב

חנות שבחצר, יכולים השכנים למחות בידו ולומר לו: אין אנו יכולים לישן מקול הנכנסים והיוצאים, אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר לשוק. אבל אינם יכולים למחות בידו ולומר: אין אנו יכולים לישן מקול הפטיש או מקול הריחים, מאחר שכבר החזיק לעשות כן ולא מיחו בידו.

 

הגה: ויש אומרים, דכל מה שעושה בחנותו ובביתו, אפילו לכתחלה אינן יכולין למחות (המגיד פ"י דשכנים בשם הרמב"ם ורשב"ם וב"י בשם התוס' ומרדכי). ודוקא בני אדם בריאים, אבל אם הם חולים והקול מזיק להם, יכולים למחות (ריב"ש סימן קצ"ו).

 

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קנה, סעיף ז

מרחיקין את הריחים מן הכותל ג' טפחים מהריחים התחתונה, שהם ארבע מהעליונה, כדי שלא יניד אותו, או כדי שלא יבהילנו בקול הריחיים.

 

הגה: וכל זה בריחיים קטנה, כגון ריחיים של יד; אבל ריחיים גדולה שבהמות מוליכות אותה, צריך הרחקה טפי. ואם לא הרחיק והזיק בית חבירו, חייב לשלם לפי ראות הדיינין שישומו אם הוא גרם לו ההיזק. וכן בשאר נזיקין, כגון האורג שמזיק לחבירו בהכאות שעושה בשעת אריגה, ישומו על פי בקיאין ואומנין, וכל כיוצא בזה.

 

רמב"ם, הלכות שכנים, פרק יא, הלכה ה

מי שהחזיק לעשות מלאכת דם או נבילות וכיוצא בהן במקומן ויבואו העורבים וכיוצא בהן בגלל הדם ויאכלו, והרי הן מצרין לחבירו בקולם וצפצופם, או בדם שברגליהם, שהן יושבין על האילנות ומלכלכין פירותיהם, אם היה חבירו קפדן או חולה, שצפצוף הזה מזיקו, או שפירות שלו נפסדין לו בדם - חייב לבטל אותה המלאכה, או ירחיק עד שלא יבא לו היזק מחמתו, שהיזק זה דומה לריח בית הכסא וכיוצא בו, שאין לו חזקה.

 

וכן בני מבוי או בני חצר שנעשה אחד מהן אומן ולא מיחו בו, שהרי הוחזק, והיו העם נכנסין ויוצאין לקנות ושתקו, לא החזיק בדבר זה. ויש להם בכל עת לעכב ולומר: אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסין והיוצאין, שזה היזק קבוע הוא, כמו העשן והאבק. וכזה הורו הגאונים.

 

שו"ת מהרלב"ח, סימן צז

רבי לוי בן חביב, רמ"ג (1483) - ש"ה (1545). רב בשאלוניקי ובירושלים. עקב התנגדותו לחידוש הסנהדרין שניסה המהר"י בי רב להקים, נכשל הנסיון.

נשאלתי, אני הצעיר, פה ירושלם עיר הקדש תוב"ב, על דבר הלכה למעשה, והוא שלראובן ושמעון יש שתי חצרות סמוכות זו לזו בשכירות מגויים, לכל אחד חצר אחת, והחצרות פתוחות לשוק הרבים, ואינן פתוחות זו לזו, גם לא למבוי סתום. ושמעון עשה ריחים בבית אחד מבתי חצרו, רחוק מהכותל שהוא המפסיק בין הבית ההוא לחצר ראובן, יותר מהשיעור המוזכר במשנה בדין ריחיים, הרבה.

 

ולפי האמת, כן צריך, כי חילוף יש בין ריחיים דמתניתין להני ריחיים דידן, שהם גדולים ומתגלגלים על ידי בהמה, ואיכא קלא וטריף טובא טפי, ממאי דאיכא בריחיים דמתניתין, דהנהו קטנים ומתגלגלים ביד, כפי מה שכתבו ר"ח והתוספות, ולכן צריך הרחקה טפי בהני דידן. וכן כתב הרא"ש בפירוש, בתשובת שאלה.

 

ומורשה מוחה בידו ואומר לו, שהריחיים משמיעין קול הברה בחצר ראובן, ולכן [רוצה] שיסיר אותם. שאלתי למורשה ראובן, אם מתנדנד אי זה כותל מבתי חצר ראובן לסיבת הריחיים, או אם עושים אי זה היזק לבנין על פי אומנים? והשיב לי, שהוא יודע ודאי שלא יש שום היזק לבנין בתי חצר ראובן, לסיבת הריחיים הנזכרים, האמנם יש ההיזק הנזכר, שמשמיעים קול הברה בחצר ראובן הנזכר.

 

ואחרי ששמעתי טענותם, נראה לעניות דעתי, שהדין עם שמעון הנזכר, ואין ראובן יכול להכריחו להסיר הריחיים. ומשנה שלימה שנינו, בפרק לא יחפור...: חנות שבחצר, יכול למחות בידו ולומר לו: אינו יכול לישן מקול הנכנסים ומקול היוצאים; עושה כלים, יוצא ומוכר לתוך השוק. אבל אינו יכול למחות בידו ולומר: איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחיים ולא מקול התינוקות. עד כאן.

 

הרי נראה מכאן, שהדין עם שמעון. וכל שכן הוא: אם בחצר ההוא בעצמו אינו יכול למחות בידו ולומר "איני יכול לישן מקול הריחיים", כל שכן בחצר אחרת, אף על פי שתהיה סמוכה. והטעם, למה יכול למחות בידו מחמת קול הנכנסים ולא מחמת קול הרחיים, אף על פי שכפי הנראה, קול הריחיים קול גדול מקול הנכנסים? רש"י ז"ל במשנה, לא פירש דבר. אמנם במה שאמרו בגמרא: "סיפא אתאן לתינוקות של בית רבן, ואף על גב דקול הבא מחמת אחרים" וכו', נראה שהחילוק הוא בין קול הבא מחמת עצמו לקול הבא מחמת אחרים. ובזה עצמו כתב הרב בעל מגיד משנה, על פי דרכו של הרמב"ם, זכרונו לברכה. והאמת, שהחילוק הזה הוא מבואר. אבל היה צריך להמתיק לנו הטעם, דמה לי קול הבא מחמת אחרים, מה לי קול הבא מחמת עצמו? ובפרט לדעת רש"י ז"ל. אשר לסיבת זה כתב הרשב"א ז"ל, דמאי דקאמר "מקול הנכנסים", לא מקולן ממש קאמר, דאי הכי, הוא הדין דהיה יכול לעכב מחמת הפטיש והריחיים, אלא מפני רבוי הדרך קאמר, כלומר, אינו יכול לעמוד ולישן מפני רגל הרבים, שמרבים עליו הדרך. ויש סעד לפירושו ז"ל בירושלמי.

 

ז. זיהום האדמה

דברים, פרק כג, פסוקים יג-יד

(יג) ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ.

 

(יד) ויתד תהיה לך על אֲזֵנֶך והיה בשבתך חוץ וחפרתה בה ושבת וכסית את צֵאתך.

 

רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ו, הלכות יד-טו

הלכה יד. ואסור להפנות בתוך המחנה או על פני השדה בכל מקום, אלא מצוות עשה, לתקן שם דרך מיוחדת להיפנות בה, שנאמר: "ויד תהיה לך מחוץ למחנה".

 

הלכה טו. וכן מצוות עשה, להיות יתד לכל אחד ואחד תלויה עם כלי מלחמתו, ויצא באותה הדרך ויחפור בה ויפנה ויכסה, שנאמר: "ויתד תהיה לך על אזנך" וגו', ובין שיש עמהן ארון ובין שאין עמהן ארון כך הם עושים תמיד, שנאמר: "והיה מחניך קדוש".

 

ספר החינוך, מצוה תקסו

שנצטוינו כשיצאו חילותינו למלחמה שנכין ונייחד לחיל מקום ידוע שיהיה שם כל איש יוצא לעשות צרכיו, כדי שלא יעשו צרכיהם בכל מקום ובינות המלונות כמו שיעשו האומות, ועל זה נאמר [דברים כ"ג, י"ג] ויד תהיה לך מחוץ למחנה וגו'. ולשון ספרי, אין יד אלא מקום, שנאמר [שמואל א' ט"ו, י"ב] והנה מציב לו יד.

 

משרשי המצוה כענין שכתוב בפרשה כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך וגו' והיה מחניך קדוש וגו', כלומר שנפשותן של ישראל דבקות בשכינה לעולם, וכל שכן במחנה שכולן נקיי הנפש, כי כל הירא מעבירות שבידו כבר הלך לו ושב אל הבית ונשארו הטובים אשר רוח אלהים שוכן בתוכם, וראוי להם לעמוד בנקיות כאשר ידוע ומפורסם שהנקיות מדה מן המדות הטובות המביאה לידי רוח הקדש, וכדדרש רבי פנחס בן יאיר בפרק קמא דעבודה זרה [כ' ע"ב]. וגם יש בזה שבח לאומה כי יבואו אליהם מלאכי גוי ויראו מחניהם קדוש ונקי מכל טינוף...

 

ועובר על זה ולא התקין לו מקום מחוץ למחנה ולכלך מקום המחנות ביטל עשה זה. וענשו גדול מאד שגורם לשכינה להסתלק ממחנה ישראל, וכמו שכתוב ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, כלומר, בהיותכם בתוך לכלוך תרחקו עצמכם מן הטוב.

 

משנה, בבא בתרא, פרק ב, משנה ח

מרחיקין גורן קבוע מן העיר חמשים אמה. לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו, אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח. ומרחיק מנטיעותיו של חבירו ומנירו, כדי שלא יזיק.

 

רש"י, מסכת בבא בתרא, דף כד, עמוד ב

חמשים אמה - מפני המוץ המזיק את בני העיר כשהוא זורה, וגם הזרעים הוא מייבש.

 

משנה, בבא בתרא, פרק ב, משנה י

מרחיקין את המשרה מן הירק, ואת הכרישין מן הבצלים, ואת החרדל מן הדבורים. רבי יוסי מתיר בחרדל.

 

משנה, בבא מציעא, פרק י, משנה ה

המוציא זבל לרשות הרבים, המוציא מוציא, והמזבל מזבל. אין שורין טיט ברשות הרבים ואין לובנין לבינים, אבל גובלין טיט ברשות הרבים אבל לא לבינים.

 

הבונה ברשות הרבים, המביא אבנים מביא, והבונה בונה.

 

תלמוד בבלי, מסכת תמיד, דף כט, עמוד ב

כל העצים כשרין למערכה, חוץ משל זית ומשל גפן. הני מאי טעמא? רב פפא אמר: משום דקטרי. רב אחא בר יעקב אמר: משום ישוב דארץ ישראל.

 

רש"י

הני מאי טעמא - מפני מה אין מביאין של זית ושל גפן.

 

אמר רב פפא משום דקטירי - כלומר, יש בהן קשרים, ובשביל הקשרים אין שורפים יפה ומעלין עשן. דרך קשר להיותו כל שעה לח, ואינו שורף יפה, ומעלה עשן, ואין זה כבודו של מקום להעלות עצים שאין שורפים יפה למזבח. וראיה לדבר, דאמרינן בפסחים בפרק כיצד צולין בתחלתו (דף עד): כיון דאית ביה קיטרי, מפקי מיא. ואמרינן בעלמא (תענית כה, ב"ק פא, ב"ב פ): בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה קשרי.

 

רב אחא בר יעקב אמר משום ישוב ארץ ישראל - ודאי טעמא קאמר דמשום קשרים הם פסולים, אלא אפילו בלא טעם קשרים, בשביל דבר אחר היו מניחין. ואיזהו? משום ישוב ארץ ישראל, שאם ישרפו הזיתים והגפנים, לא ימצאו יין לשתות ושמן לסוך, ותחרב ארץ ישראל.

 

שו"ת אורח משפט, חושן משפט, סימן י

ב"ה עה"ק יפו ת"ו י"ז אד"ר תרס"ה

 

לכבוד הועד הנכבד במושבה רחובות ת"ו

 

הציעו לפני היקרים ר' אלתר בוכרסקי ור' ישראל יעקב פיינשטיין את החלטת האסיפה הכללית ממוצאי שבת קודש העבר לשאול את הסכמתי על פי דת תוה"ק, אם יש רשות להחליף את הדרך להעתיקה ממקומה בערך עשרים מטר לתיקון המושבה בכלל, ואם יש לחוש להמוחים היחידים. והנני בזה להודיעם את הנראה לע"ד.

 

שכפי ראות עיני, ענין קביעות הדרך באופן המוסכם, היא תקנה כללית לכלל בני המושבה, והדחיה תוכל לגרום עיוות שלא יהיה אפשר אח"כ לתקנו. על כן בכל כהאי גונא, אפילו כ' הועד בעצמו היה גם כן יכול להחליט ענין כזה כפי דעות רבים מהפוסקים, דאפילו במקום רווחא להאי ופסידא להאי גם כן יכולין טובי העיר לתקן. אמנם ברוב הפעמים יש פנים להמנע מלתקן דבר הנוגע ליחידים ולחוש לדעת הסוברים דאפי' יחיד יכול לעכב, אבל בעניני קביעות דרכים שהוא ענין גדול וכללי, דעתי נוטה דכולי עלמא מודים שכל שרוב הציבור מסכים עם הועד אין לחוש כל כך על טענת יחידים, והיחידים בעצמם זאת היא טובתם לגרום טובה לכלל בני המושבה.

 

מאין יכולתי כעת להאריך, אחתום בברכה ורב שלום כנה"ר ונפש דור"ש מצפה רוממות קרנם על אדמת הקודש במהרה בימינו אמן. הק' אברהם יצחק הכהן קוק הנ"ל.

 

ח. שקלול ערכים

1. פגיעה בפרנסה

שו"ת מהרש"ך, חלק ב, סימן צח

ר' שלמה בן אברהם הכהן, ר"פ (1520) לערך - שס"א (1601) לערך. רב בשאלוניקי. מגדולי חכמי ישראל ביוון בתקופתו.

שאלה... ועוד שאל שמעון השואל הנזכר, כי ראובן הנזכר הרבה להכעיסו בענין אחד, והוא כי זה כמו ארבעה שנים העמיד ראובן הנזכר בבית התחתית שלמטה מעליית הנ"ל, גיגיות של שתן שצובעין בהם הצמר. ומיחה בידו שמעון, בכח פסקים מכמה חכמים רשומים, שהורו המורים לחייב לראובן לסלק משם הגיגיות. וכמו שדן והורה כן כמוהר"י ן' לב זלה"ה, באחרונות [=תשובותיו, חלק ד] סימן לג, ועלה בידו לחייב לראובן לסלקם משם.

 

והיום הזה, חזר ראובן להכניס הגיגיות הנזכרות שם, שלא כדת, בעבור הרעימו, בחושבו כי יעלה בידו לעשות כזאת וכזאת, כאשר עשה לימים שעברו, על ענין הכותל של הבית התחתית שהיתה רעועה ונופלת, ולא רצה לקבל עליו את הדין לבנות אותה, באופן שהוכרח שמעון לבנותה [מ]ממונו. ועוד היום מוסיף סרה להכניס שם הגיגיות של צביעת הצמר שלא כדת, ולהזיקו לשמעון הנזכר בריח רע.

 

ילמדנו רבנו הדין עם מי? ושכרו מן השמים.

 

תשובה.... ועתה אבוא על הערעור, שמוחה שמעון על ראובן בהכנסת הגיגיות למטה מעלייתו. ואומַר, כי לא אאריך בזה הענין, רק אכתוב בקיצור מה שכבר הורגלתי לומר על פה לשואלים. אמנם מעולם לא כתבתי על ענין זה שום דבר.

 

ומה שהורגלתי לומר הוא, כי בודאי לאו דינא ולאו דיינא, דנזק ריח הגיגיות הוי נזק גדול, וקרוב הדבר לדמותו לקוטרא ובית הכסא, דאין לו חזקה.

 

אך אמנם, יען כי ענין עשיית הבגדים הוא מחיית בני העיר, יש לשכנים לסבול נזק זה, ואין ראוי למחות בו.

 

דאפילו במלאכה פרטית שעושה האדם, שאינה כל כך כוללת, כמו ענין הגיגיות, אף על פי שיראה שנמשך ממנה נזק גדול, איכא מרבוותא דסבירא להו שאינו יכול למחות, כמו שכתבו על ההיא מתניתין דתנן "אבל אינו יכול למחות בו ולומר איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחיים", דאיכא לאקשויי בפשטא דהך מתניתין, מאי שנא פטיש וריחיים מרופא וגרדי, דקיימא לן דאחד דבני חצר שבקש לעשות רופא וגרדי חבירו מעכב עליו?! ותרצו, דמאי דקאמר ברישא דמתניתין "אינו יכול לישן מקול הנכנסים ומקול היוצאים", לא הוי מקול ממש אלא מפני רגל הרבים שמרבים עליו את הדרך. דיראה דדוקא מחמת רבוי הדרך, דהיינו אחרים הנכנסים ויוצאים, יכול למחות, כיון שהוא נזק שבא לו מאנשים אחרים מבחוץ. אמנם הנזק שבא לו מצד שכנו, אף על פי שהוא גדול, שאפשר שמעכבו מלישן מחמת קול הפטיש וקול הריחיים, אפילו הכי אינו יכול לעכב עליו. אפשר דטעמא דמלתא, שכיון שעושה מלאכתו לצורך מחייתו, ואין לזרים אתו, אינו יכול למחות בו.

 

באופן דיראה מסברת הני רבוותא, דאפילו במלאכה פרטית, כהאי גוונא דפטיש וריחיים, אינו יכול למחות, כל שכן במלאכה כוללת, דהיינו עשיית הבגדים, שהיא רוב מלאכת אנשי העיר. ואם השכנים מעכבים זה על זה בענין הגיגיות, לא שבקת חיי לעשות מלאכת הבגדים לאנשי העיר.

 

מכל מקום אמרתי, שראוי לבעל הגיגיות, שישתדל לבקש מקום לשום שם הגיגיות, באופן שירחיק וימעט הנזק משכנו כל מה שאפשר.

 

והנה גם בנדון זה, שנשאלתי בו עליו עתה, אני מודיע לראובן, שאין ראוי למחות בראובן. אך אמנם, אם יש מקום לראובן להרחיק מושב מקום הגיגיות, שלא יזיקו לשמעון, ראוי ונכון הדבר שירחיקם. נאם הצעיר שלמה הכהן.

 

שו"ת מהרשד"ם, חושן משפט, סימן תסב

ר' שמואל די מדינה, רס"ו (1506) לערך - ש"ן (1589). מגדולי חכמי ישראל בטורקיה במאה השש-עשרה.

...יש לו לראובן סמוך לכותל שמעון חביות שצובעים בהם הצמר. וגם כשלקח ראובן הבית הנזכר, עתה קרוב לה' שנים, כבר היו שם החביות ההם...

 

ושמעון טוען... ראובן חייב לסלק החביות הנזכרות, מפני שאינו יכול לסבול הריח רע היוצא מהן.

 

וראובן משיב, שהוא קנה כן מלוי, ולוי מיהודה, זה כמו י' שנים שהחביות שם, ויש לו עדים.

 

הדין עם מי?

 

תשובה... ולענין החביות של ראובן, כל הפוסקים הסכימו, דקוטרא ובית הכסא לית להו חזקה. אמנם רבנו תם חלק, דדוקא קוטרא דכבשן שהוא תדיר וחזק. והכא בנידון דידן, ריח החביות אינו תדיר, רק בזמן שמגיסין הצמר. והוי ליה כבית הכסא מכוסה. ואין ליה חזקה. וכל שכן שאפילו יהיה תדיר, לגבי דידן שאנו מורגלין בהם, אינו ריח רע, אלא קורא אני עליו "וריח שלמותיך כריח לבנון".

 

ועוד, דדבר זה, רוב פרנסתנו תלויה בו, ואי אפשר בלאו הכי. ואי [=ואם] אתה בא לסלקן, לא שבקת חיי לכל בריה.

 

וכבר נחלקו החכמים הראשונים בזה. ומוהר"י בן לב כתב גם כן על זה. ואני מיום בואי לעיר הזאת, לא ראיתי אדם שעכב בדבר, ואפילו כשבא להניחן בתחלה. וכן ראוי לעשות, ולבלתי שנותם ממנהגם. והן אמת, לא ידעתי בעיר שאלוניקי איך נוהגים. ואני את דעתי כתבתי, להלכה ולא למעשה, עד שיסכימו לדברי מורי ורבותי.

 

נאום הצעיר אהרן אביוב.

 

הדין דין אמת... ולענין החביות יפה דנת. גם אני רגיל לדון כך. וקבלה בידי, ממה שראיתי מורי הרב הגדול דן כן. והפרש [שמא צ"ל: והכרח] במקומות אלו, כי חיותינו בזה. ודי בזה.

 

וחתמתי שמי, הצעיר שמואל די מדינה.

 

2. פגיעה בחינוך ובקיום מצוות

שו"ת חתם סופר, חושן משפט, סימן צב

ר' משה סופר, פרנקפורט, תקכ"ג (1762) - פרשבורג, ת"ר (1840). מגדולי הפוסקים במאה התשע-עשרה ומנהיג יהודי הונגריה. נולד והתחנך בפראנקפורט, נתמנה לרב בדרזניץ (מוראביה), מטרסדורף ופרשבורג. הקים בה ישיבה גדולה. חיבוריו: שו"ת, חידושים על הש"ס, דרשות ופירושים על התורה.

טרם אכלה מכתבי, אשאל מכבודו, ענין שאירע כאן, שנפטר איש אחד והניח בית בירושה לשלשה בניו. שנים קבלו שטח העליון של הבית, ואחד מהם שטח התחתון. ומבקש אחד מהעליונים למכור יי"ש על הצנצנת לאחדים. והתחתון רוצה לעכב, מפני שיוצאים ונכנסים דרך חצרו המשותף לשלשתם.

 

והנה עם שכפי המבואר בשו"ע, סי' קנו, יכול לעכב עליו, כמו בפותח חנותו לחצר השותפין, שיכולין לעכב עליו, אע"ג דטעמא דאינו יכול לישן מקול הנכנסים ל"ש [=לא שייך] אם מוכר ביום ופוסק מלמכור בשעה שבני אדם הולכין לישן, דבזמן חכמי הש"ס היה דרכם למכור גם בלילה בחנויות, כדמשמע ראש פ"ג דב"ב, דרק בחנות דמחוזי עבידן ביממא ולא בליליא, ולדעת הרמב"ם עיקר הקפידא שאינו יכול לישן, מכל מקום רוב הפוסקים צווחו עליו, דשינה לאו דווקא, אלא מפני שמרבים עליו את הדרך, כמו שכתב בדרישה שם סס"ק ג...

 

דרך כלל, שלפי הדין נראה בפשטות, שיכולין למחות בידו. ואעפ"כ לא פסקתי הדין לחלוטין, מפני שהוא תמהון בעיני העולם, שיוכל אחד לעכב על חבירו בעשיית פרנסה למכור משקים בביתו. ואם זה יזכה בטענתו, למחות ביד העליון, יהיו רבים שימחו לבעל שטח העליון שלא למכור אף יין, מפני שהבאים לקנות עוברים דרך החצר המשותף להם, כי בענין זה מכירת יי"ש ויין ממש שוה. וכדומה לזה, אם ירצה אחד למכור בדמים קאפע וצוקר לאחדים שרבים יוצאים ונכנסים דרך החצר לקנות ממנו, ימחו גם כן בידו. ואפשר, שנשתנה הדבר, שלא נהגו למחות, ע"י אורך הגלות בעוונותינו הרבים, שנתמעטו הדיורים לבני עמינו, ואם ימחה אחד בחברו בענינים כאלה, יצטרך לבריות ח"ו, אם אין לו במה להתפרנס. וכד"א [=וכדאמרינן] במקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג. ואעפ"כ, קשה לומר נגד דין המבואר, לומר בבירור שנשתנה הדין. ולא ראינו אין ראיה, בכל מילי דאפשר לא קפדי שאר שכנים. ומאן דקפיד קפיד. ולזה גמרתי בעדי, לכתוב הענין למחותני הגאון נ"י, לחוות דעתו הרמה בזה, כי הוא דבר הנוגע לרבים, ולמעמד הקהל, שדרכן להשכיר מכירת שמן ויי"ש, וכן מכירת שכר וכדומה. הנני מצפה על תשובתו הרמתה במוקדם, בבשורת כל טוב אסיים בזה מחותנו ידידו ואוהב נפשו.

 

תשובה: רב ברכות ושובע שמחות לאוגר חכמה בטוחות, ה"ה מחותני הרב הגאון הגדול המפורסם נ"י עמוד הימני פטיש החזק, כקש"ת מו"ה בונם נ"י, אב"ד ור"מ דק"ק מטרסדורף יע"א.

 

שלשום הגיעני יקרת מכתבו. הקשבתי ולואי כן אשמע לעולם משלום תורתו ושלומו ושלום ביתו, כן ירבה ויפרוץ לרוב. והיום נזדקקתי תחלה לדבר הלכה למעשה. גם כי אני איני כדַי ששלח אלי, מכל מקום מצותו עוברת עלי ולעשות רצונו חפצתי, וחפץ ה' בידינו יצליח, לכוון ההלכה אל האמת.

 

והנה בודאי יפה כתב, שלפי ההלכה נראה למחות ביד העליון. ולדעתי, אליבא דכל הדעות. דמה שכתב פר"מ דלרמב"ם, דהטעם משום שאינו יכול לישן, זה היה בימיהם שהיו עושים בחנות גם בלילה, כמשמע ראש פרק חזקת, בחנותא דמחוזא הא דליממא עבידא לליליא לא עבידא, הא במקומות אחרים לליליא נמי עבידא, משא"כ בזמנינו, הויא כולא כחנותא דמחוזא, וליכא משום ביטול שינה. אלו דבריו.

 

לא נראה לי, דהא דאמרינן חנותא דמחוזא וכו', היינו שהיו דרים בבתים ועושים מלאכה או מוכרים בחנותם ביום, בשעת משא ומתן, ואלו במקומות אחרים הסוחרים והאומנים דרים שם בלילה, והוה ליה חזקה רצופה דג' שנים. אבל לעולם ליכא דוכתי דעבדי עבידתא בלילה, כדכתיב "והיה לנו הלילה למשמר והיום למלאכה", ואמרינן פ' נערה, מז ע"א, דמסר לה בלילה.

 

...אבל פשוט, דשינה הוא לאו דוקא בלילה, אפילו ביום אין לו מנוח מחמת בלבול הקול, ואיכא ינוקא דגני ביממא, ואיכא נמי קלא דפועלים המשכימים למלאכתם ונכנסים לחנות וכדומה. על כן נראה לי דאין זו סמיכה.

 

ומה שכתב מחותני הגאון נ"י, אפשר שנשתנה הדבר ע"י אורך הגלות וכו' אם אין לו במה להתפרנס. עכ"ל. נוכל להוסיף תבלין, כיון דכתבו הפוסקים לאו דוקא תינוקות של בית רבן, אלא כל דבר מצוה, וא"נ הא קיימא לן בזמן הזה למזונות - דבר מצוה הוא, כמו שכתב רמ"א באו"ח סוף סימן רמח. ויעיין ראש פרק אלו מגלחין, פלוגתת ר' יהודא ורבנן, אמר רבא לשוט דברי הכל אסור כו'. עיין ירושלמי ראש פרק מקום שנהגו. ומכל מקום לא נראה לי. דעד כאן לא קאמרי אלא בבטול מצוה, דאם לא ילמדם יתבטלו, או שארי מצות המוטלים על הכל. אבל הכא, נהי דפרנסת בניו ובני ביתו מצוה מוטלת עליו היא, אבל אינה מוטלת על שכינו שיפסיד ע"י קלא דלא פסק בחצרו, ולא עליו מוטל פרנסתו של זה. ועיין מה שאכתוב לקמן אי"ה בשם רלב"ח.

 

ואם כן קשה לתקוע עצמו לדבר הלכה, למיעקר הלכות קבועות בש"ס ופוסקים בלי חולק. אלא דחזינא לדעתיה, שעל ידי זה יעוררו דיני דינים בין הרבה בני אדם, אשר לא נתעוררו עד עתה, ולא מיחו, וע"י שישמעו אלו נוצחים בדינם יבואו מפה ומפה למחות בשכיניהם מוכרי יין דשכיחי טובא, וממש לא שבקת חיי. מיהו מה שכתב מחותני הגאון נ"י למיחש גם כן למוכרי תבלין ותגרי חרך, ונראה דלא שכיחי כלל שיהיה בחצר השותפים, כי רובם ככולם יש להם חנות פתוח לרשות הרבים, שאין דריסת הרגל בחצר השותפין, והעיקור במוכרי יין כידוע. על כן אמרתי לעיין קצת.

 

והנה במתני' ב"ב כ' ע"ב, תנן: חנות שבחצר יכול למחות ולומר איני יכול לישן מקול הנכנסים והיוצאים, אבל עושה כלים יוצא ומוכר בשוק, ואינו יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישן מקול הפטיש ולא מקול הרחיים ולא מקול תינוקת...

 

והאמנם רמב"ן ורוב הפוסקים סבירא להו, דברישא אפילו חזקה לא מהני, משום ריבוי הדרך, ומציעתא, דליכא אלא משום קלא בעלמא, אפילו לכתחלה מותר. ובאמת הדבר צריך מיתוק ותבלין, כמ"ש רלב"ח ז"ל, מהיכי תיתי לא ימחה משום קול? ולכאורה, גריעי טובא מריבוי דרך. וכתב הוא ז"ל, דלדעתי הטעם מפורש במתניתין, מה בין רישא למציעתא, דתנן: "אבל עושה הוא כלים ומוכר בשוק", מבואר דכל שאי אפשר לו לעשות בשוק, כי על כרחך הפטיש והרחיים יעשה בביתו, אינם יכולים למחות אפילו בקול גדול המטריד אותם, כי לא מצי שכיני למיפסקא חיותיה, משא"כ המכירה יכול לעשות בשוק, על כן לא יסבלו אפילו הפסד קטן. אלו דבריו שם. ונראה לי, דגם כל הפוסקים יכול להיות דמודים לזה הסברא הנכונה ומפורשת במתניתין, ומכל מקום היו מוכרחים לחלק בין קול לדריסת רגל וריבוי הדרך, משום דאי לא תימא הכי, יקשה על כל פנים במכה בפטיש שמוכרחים לסבול על כרחם, אם כן, מדוע לא יסבלו גם המכירה בחצירם, כיון שכבר נדו שנתם ולא מצאו ידיהם למחות? משום הכי הוצרכו לומר, דעל כל פנים דריסת רגל הנכנסים והיוצאים קשה להם. ולעולם דברי רלב"ח נכונים.

 

ועל פי דרכינו, נתישב לי לשון המתניתין "חנות" שבחצר ולא אמר "חנוני" שבחצר, משום דהוה אמינא דוקא חנוני, שאין לו בנין חנות קבוע באותו חצר, אם כן יכול הוא להיות רוכל המחזיר בעיירות, מה שאין כן המכה בפטיש, אם נמחה אומנתו, לשוא צרף צורף, ולחנם למד אומנתו! משום הכי אין יכול למחות. והוה אמינא, אם כן, מי שיש לו בנין קבוע חנות בחצר, שאם נאמר לו שימכור בשוק ויסגור חנותו, אם כן לשוא עמלו בוני החנות, ואינם יכולים למחות. קמשמע לן אף על גב שיש לו חנות בחצר, מכל מקום כיון דיכול לסוגרו ולמכור בשוק, כל שלא פסקו ליה חיותיה, יכולים למכור. ואמנם לפי זה צריכין לדחוק קצת בתינוקות של בית רבן ותקנת יהושע בן גמלא, שהיה יכול ללמדם בבית הכנסת שבעיר, כמו שכתב הנימוקי יוסף, ואפילו הכי אינם יכולים למחות, משום יגדיל תורה, דאי לאו הכי, תיפוק ליה שאינו יכול ללמדם בשוק, ועדיין צריכין לדחוק ולומר תינוקת נכרים יכולים ללמוד גם כן בבית המיוחד לכל בני עיר, הן יהודים הן אינם יהודים, לכולם יש בית ללמוד חכמתם. דאי לא תימא הכי, קשה מאי טעמא לאסור תינוקות של נכרים או לימוד שארי חכמות...

 

והנה לדברי הרלב"ח הנ"ל, נ"ל לדון לזכות, שאין למחות במוכרי יין ויי"ש בביתם בעלייתם, דהדבר ידוע דלא מצי למוכרו בשוק. דעיקור הוא מה שבאים אנשים לשבת שם לשתות לפכוחי פחדא בבית משתה היין, כדאשכחן כהאי גוונא פ' איזהו נשך ס"ו ע"ב, ולא שכיחי השתא אינשי סובאי יין בחוצות ורחובות דמרקדי בי כובי [=רוקדים לבידור, על פי ב"ק פו ע"א], ואם כן, אי אפשר אלא בביתו ובעלייתו. וכיון דאי אפשר למכור בשוק, הדר הוה ליה האי חנות כמכה בפטיש, דלדעת רוב הפוסקים, אפילו לכתחלה בלא החזיק, אינו יכולים למחות, לבר מהרמב"ם וסמ"ג. וסברתם דחוקה בש"ס, כמו שכתבתי לעיל, וכמו שכתבתי לפי שיטתם, טעמא לאו משום דריסת הרגל, אלא משום בטול שינה. ולדעת פר"מ, זה לא שייך אם לא ימכור בלילה, אעפ"י שאין דעתי מסכמת לזה, מכל מקום מסתיין דרוב הפוסקים לא ס"ל הכי.

 

ט. גידול בהמה דקה בארץ ישראל

תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף עט, עמוד ב (מהדורת שטיינזלץ-וילנא)

מתני'. אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלין בסוריא ובמדברות של ארץ ישראל.

 

גמ'. תנו רבנן: אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלין בחורשין שבארץ ישראל, בסוריא - אפילו בישוב, ואין צריך לומר בחוצה לארץ. תניא אידך: אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלין במדבר שביהודה ובמדבר שבספר עכו. ואף על פי שאמרו אין מגדלין בהמה דקה, אבל מגדלין בהמה גסה, לפי שאין גוזרין גזרה על הצבור - אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה, בהמה דקה אפשר להביא מחוצה לארץ, בהמה גסה אי אפשר להביא מחוצה לארץ.

 

רש"י

אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל - משום ישוב ארץ ישראל שמבעיר את השדות וכל שדות ארץ ישראל סתמן דישראל.

 

אבל מגדלין בסוריא - ארם צובה דדוד כיבשה וקסבר דלא שמיה כיבוש והויא כחוצה לארץ ובחוצה לארץ מותר לגדל דלא חיישינן לישוב ואם יפסידו שדות אחרים ישלמנה.

 

בחורשין - ביערות כדמתרגמינן ביער חורשא.

 

בהמה גסה - צריכה בישוב למשאוי ולחרישה.

 

תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף פ, עמוד א

תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו, ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית; והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה, והיה יונק ממנה משחרית לשחרית. לימים נכנסו חביריו לבקרו, כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה חזרו לאחוריהם, ואמרו: לסטים מזויין בביתו של זה, ואנו נכנסין אצלו! ישבו ובדקו ולא מצאו בו אלא אותו עון של אותה העז. ואף הוא בשעת מיתתו אמר: יודע אני שאין בי עוון אלא עוון אותה העז, שעברתי על דברי חברי.

 

אמר ר' ישמעאל: מבעלי בתים שבגליל העליון היו בית אבא, ומפני מה חרבו? שהיו מרעין בחורשין, ודנין דיני ממונות ביחיד, ואע"פ שהיו להם חורשים סמוך לבתיהם, שדה קטנה היתה ומעבירין דרך עליה.

 

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן תט, סעיף א

אין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל, מפני שדרכם לרעות בשדות של אחרים והיזקם מצוי; אבל מגדלים בסוריא ובמדברות שבארץ ישראל. והאידנא, שאין מצוי שיהיו לישראל בארץ ישראל שדות, נראה דשרי.

 

אגרות הראיה, איגרת לג

באה לפני קובלנא על בהמות דקות שמגדלין במושבה, והן מפסידות את הנטיעות, ביחוד את השקדים. הנני בזה להעיר את כבוד הועד, שיַתְרֶה בבעלי הבהמות הנ"ל, שיזהרו מאד בשמירת בהמותיהם, שלא יזיקו. ואם אחרי ההתראה הראויה שתים ושלוש פעמים, לא יסירו הבעלים את המאורעות של הנזקים, החובה על כבוד הועד לקנוס את בעלי הבהמות הנ"ל כפי ראות עיניו. ומה טוב היה, אם ישימו לב לתקן את כלל המעוות שבגידול בהמה דקה בארץ ישראל, כי אם על פי אופן המותר.

 

הר צבי, על טור, חושן משפט, סימן תט

ר' צבי פסח פרנק, תרל"ג (1873) - תש"כ (1960). רבה של ירושלים.

לדעתי יש לדון בענין זה להיתרא, ולומר שכיון שבמשך הזמן נתבטל האיסור והותר לגדל בהמה דקה בארץ ישראל, שוב אין הדבר חוזר לאיסורו אלא ע"י מנין חדש, וכ"ז שלא נגזר במנין מחדש הרי הוא כגזרה חדשה שאין עושים מעצמנו גזרות חדשות. וראיה לזה מהירוש' (פ"ג דסנהדרין ה"ה) טייב בזמן הזה מהו, ר' ירמיה סבר מימר בטל הדין בטלה גזירתא. ר' יוסי סבר מימר לעולם הגזירה במקומה עד שיעמיד ב"ד אחר ויבטלה. ופי' בקרבן העדה, טייב בזמן הזה, אמתני' דשביעית קאי, דתנן התם שדה שנטייבה לא תזרע במוצאי שביעית, אבל משום ארנונת המלך התירו לזרעה במוצאי שביעית, ומבעיא ליה עכשיו שבטל האונס שדה שנטייבה בשביעית מותרת או לא. וא"ר ירמיה בטל הדין אע"פ שבטלה הגזרה, כלו' תקנת חכמים שגזרו איסור שמטה אף בשביעית בזמן הזה שנתבטלה מחמת האונס שהתירו לחרוש, השתא שנתבטל האונס מותרת לזרעה שכבר בטלה התקנה. ל"א, בטל הדין כלומר עבר האונס אפ"ה בטלה גזרת חכמים, שכיון שנתבטלה פעם אחת שהרי התירו לחרוש בטלה לעולם. ור' יוסי ס"ל דלעולם גזרת חכמים במקומה עד שנתבטל ע"י ב"ד אחר, אבל זו לא נתבטלה ע"י ב"ד שלא התירו אלא מפני האונס, ואין זה קרוי ביטול ב"ד. עכ"ל הקה"ע. נמצא דלר' ירמיה אם בטלה הגזרה פעם אחת מאיזו סיבה שהיא נתבטלה הגזרה לעולם ושוב אינה חוזרת מעצמה. וה"נ בנ"ד מכיון שנתבטלה הגזירה של גידול בהמה דקה בארץ ישראל שוב אינה חוזרת מעצמה, דמשהותרה הותרה. ואף לר' יוסי י"ל דלא פליג אלא התם שלא היה היתר גמור אלא שהקילו משום אונס, משא"כ הכא שהותר לגמרי מפני שבטל הטעם גם ר' יוסי יודה ששוב אין הגזרה חוזרת מעצמה. ואפי' נימא דר' יוסי פליג בנ"ד, כיון דהוי פלוגתא דאמוראי ולא הוכרעה ההלכה, אין זה אלא ספק בתקנה דרבנן ומותר.

 

שו"ת יביע אומר, חלק ג, חו"מ, סימן ז

ר' עובדיה יוסף, מגדולי הפוסקים בדורנו.

נשאלתי מאת הרה"ג ר' יעקב שמש שליט"א... היאך הדין נוטה בזמן הזה שבעזה"י זכינו ליישוב ישראל בארץ ישראל, אם מותר לגדל בהמה דקה שהואיל והותרה הגזרה הותרה. או דילמא כיון שחזר טעם האיסור לקדמותו אסור לגדל. [וע"ע בש"ע יו"ד ס"ס ש"י].

 

... (ב) ומעתה הבא נבוא לספקא דידן, ובהשקפה הראשונה היה נ"ל בפשיטות לאסור, שכיון שחזרה עטרה ליושנה ביישוב ישראל בארץ ישראל ורוב ככל השדות שייכים לישראל (השי"ת יקבץ כל נדחינו בתשובה שלמה ורצויה אמן), חזר האיסור לאיתנו. וראיה לזה ממ"ש הרמ"א בדרכי משה א"ח (סי' תרכט אות ט) בשם הגמ"י, שאם סיכך בזמן הזה בנסרים אפילו פחותים משלשה טפחים פסולה, דהוי כבית ממש, הואיל ובזמן הזה מסככין בתיהם בנסרים שאין בהם שלשה... נמצא שאע"פ שבזמן חכמי הש"ס לא גזרו גזרת תקרה אלא בנסרים של ארבעה טפחים, לפי שבפחות מזה לא היו רגילים לעשות תקרה, מכל מקום בזמן הזה שעושים תקרת בתיהם בנסרים פחותים משלשה, יש לגזור ולפסול אף בדיעבד. ולא הויא גזרה חדשה שאין לגזור מדעתינו, הואיל ועיקר הגזרה נאמרה בש"ס, משום הכי יש להרחיב שפיר גזרתם לפי הנהוג עתה. וקל וחומר לנידון דידן, שעיקר הדין והגזרה כבר נאמרו מפי חכמי התלמוד, אע"פ שנתבטלה הגזרה לתקופה מסויימת בזמן שלא היה ישוב ישראל בארץ ישראל השתא הכא שחזר היישוב לאיתנו על ארצנו ועל נחלת אבותינו, גם הגזרה חזרה לתוקפה...

 

(ג)...בנידון דידן, נלע"ד שהעיקר לאסור בזמן הזה לגדל בהמה דקה בארץ ישראל, הואיל ואשתני למעליותא, שרוב ככל השדות של ישראל נינהו. וחזר הדין לעיקרו. וכן פסק בפשיטות מהר"ח שבתי ז"ל בשו"ת דברי יחזקיהו (קונטריס ב דס"א ע"א). ע"ש.