תוכן מפורט:

חקיקה ופסיקה ישראלית

חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998

הצעת חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ג-1992 (של חה"כ ח' פורת)-6

חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994, סעיפים 34י34-יג

חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, סעיף 5

חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיף 491

תקנות התעבורה, התשכ"א-1961, סעיפים 144, 146

 

א. חובת הצלה

ויקרא, פרק יט, פסוק טז

ספרא, קדושים, פרשה ב

רמב"ם, ספר המצוות, מצוות לא תעשה, רצז

רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה יד

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן תכו

 

ב. הסתכנות בהצלה

תלמוד ירושלמי, מסכת תרומות, פרק ח, הלכה ד

תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף סב, עמוד א

תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף סא, עמוד א

-רש"י, שם

-תוספות, שם

תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף פ, עמוד ב

-ר"ן, שם

בית יוסף, חושן משפט, סימן תכו

סמ"ע, חושן משפט, תכו, ס"ק ב

מנחת חינוך, מצוה תכו

שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שכט, סעיף ח

משנה ברורה, שם, ס"ק יט

ערוך השולחן, חושן משפט, סימן תכו, סעיף ד

שו"ת הרדב"ז, חלק ג, סימן אלף נב (תרכז)

שו"ת הרדב"ז, חלק ה, סימן אלף תקפב (ריח)

שו"ת מהר"ם שיק, חלק יורה דעה, סימן קנה

שאילתות דרב אחאי, פרשת ראה, שאילתא קמז

העמק שאלה, שם, ס"ק ד

שו"ת מהרש"ם, חלק ב, סימן רי

אנציקלופדיה רפואית הלכתית (מאת פרופ' אברהם שטיינברג), ערך סכון עצמי, עמ' 18-16

 

ג. הסתכנות במלחמה

רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ז, הלכה טו

מנחת חינוך, מצווה תכה

שו"ת משפט כהן, סימן קמג

שו"ת ציץ אליעזר, חלק יב, סימן נז

 

ד. חסינות מנזיקין

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עד, עמוד א

תוספתא, בבא מציעא, פרק ב, 28 (מהדורת ליברמן)

תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף פ, עמוד ב – דף פא, עמוד ב

-רש"י, שם

חידושי הרשב"א, מסכת בבא קמא, דף פא, עמוד ב

רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ח, הלכות יד-טו

-השגת הראב"ד, שם

שו"ת נשמת כל חי, חלק ב, חושן משפט, סימן מח

 

ה. הוצאות ושיפוי

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עג, עמוד א

-רש"י, שם

יד רמה, שם

פסקי הרא"ש, סנהדרין, פרק ח, סימן ב

בית הבחירה, מסכת סנהדרין, דף עג, עמוד א

שו"ת המבי"ט, חלק א, סימן רלז

שולחן ערוך הרב, הלכות נזקי גוף ונפש, סעיף ז

מרחשת, חלק א, סימן מג, אות ח, ואות י

 

ו. אכיפה וענישה

תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נט, עמוד ב

-רש"י, שם

שולחן ערוך, אבן העזר, סימן פב, סעיף ה

רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכות טו-טז

שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סימן שמד

פרי חדש, אורח חיים, סימן תצו, סעיף א

 

נספח

מכתב הרב צבי יהודה קוק, הצופה, כ"ט חשון תשכ"ג (לנתיבות ישראל, חלק שלישי, ירושלים תשנ"ז, עמ' רמט-רנ)

 

חקיקה ופסיקה ישראלית

חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998

הצעת חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ג-1992 (של חבר הכנסת חנן פורת)

חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994, סעיפים 34י34-יג

חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, סעיף 5

חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיף 491

תקנות התעבורה, התשכ"א-1961, סעיפים 144, 146

 

א. חובת הצלה

ויקרא, פרק יט, פסוק טז

לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמד על דם רעך - אני ה'.

 

ספרא, קדושים, פרשה ב

ומנין, שאם אתה יודע לו עדות אין אתה רשאי לשתוק עליה? תלמוד לומר: "לא תעמוד על דם רעך".

 

ומנין, [ש]אם ראית טובע בנהר או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו, חייב אתה להצילו בנפשו? תלמוד לומר: "לא תעמוד על דם רעך".

 

ומנין, לרודף אחר חבירו להורגו ואחר הזכור ואחר נערה המאורסה, חייב אתה להצילו בנפשו? תלמוד לומר: "ולא תעמד על דם רעך".

 

רמב"ם, ספר המצוות, מצוות לא תעשה, רצז

הזהירנו מלהימנע בהצלת נפש אחד מישראל כשנראהו בסכנת מוות או הפסד ויהיה לנו יכולת להצילו; כמו שיהיה טובע ואנחנו נדע לשחות ונוכל להצילו.

 

רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה יד

כל היכול להציל ולא הציל עובר על "לא תעמוד על דם רעך". וכן הרואה את חבירו טובע בים, או ליסטים באים עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו, הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו, ולא הציל; או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה, או טומנין לו פח, ולא גלה אוזן חבירו והודיעו; או שידע בגוי או באנס, שהוא קובל על חבירו, ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו, ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו - העושה אותם עובר על "לא תעמוד על דם רעך".

 

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן תכו

הרואה את חבירו טובע בים, או לסטים באין עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו, הוא בעצמו או שישכור אחרים להציל, ולא הציל; או ששמע עובדי כוכבים או מוסרים מחשבים עליו רעה, או טומנים לו פח, ולא גילה אוזן חבירו והודיעו; או שידע בעובד כוכבים או באנס שהוא בא על חבירו, ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכיוצא בדברים אלו - עובר על "לא תעמוד על דם רעך".

 

ב. הסתכנות בהצלה

תלמוד ירושלמי, מסכת תרומות, פרק ח, הלכה ד

רבי איסי איתציד בספסופה. אמר רבי יונתן: יכרך המת בסדינו. אמר רבי שמעון בן לקיש: עד דאנא קטיל ואנא מיתקטיל, אנא איזיל ומשיזיב ליה בחיילא. אזל ופייסון ויהבוניה ליה.

 

פני משה, שם

איתציד בסיפספה – ניצוד במקום סכנה הרבה, ומלשון "האף תספה" (בראשית יח, כד), ו"פן תספה" (בראשית יט, יז) היא, ודומיהם, שכל הניצוד לשם - סוף נספה הוא.

יכרך המת בסדינו – כלומר, שנתייאש הימנו ואין לו אלא להכין לעצמו תכריכי המת. ושמע ר' שמעון בן לקיש, ואמר לו: "או אני אהרוג, או אני נהרג, אני אלך ואציל אותו בכח". והלך ופייס לאותן הגזלנים והניחוהו ונתנו אותו לידו.

 

תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף סב, עמוד א

לכדתניא: שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: "וחי אחיך עמך" - חייך קודמים לחיי חבירך.

 

רש"י, שם

אם ישתו שניהם ימותו – בצמא, שאין מספיק לשניהם.

ואם ישתה האחד מגיע לישוב – וימצא מים.

עמך – חייך קודמין.

 

תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף סא, עמוד א

הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא. אתו לקמיה דרבי טרפון. אמרו ליה: לטמרינן מר! אמר להו: היכי נעביד? אי לא אטמרינכו - חזו יתייכו. אטמרינכו - הא אמור רבנן: האי לישנא בישא, אף על גב דלקבולי לא מבעי - מיחש ליה מבעי. זילו אתון טמרו נפשייכו.

 

תרגום: אותם בני גליל שיצא עליהם קול שהרגו נפש. באו בפני ר' טרפון. אמרו לו: יחביא אותנו אדוננו. אמר להם: איך אעשה? אם לא אחביא אתכם – יראו אתכם. אם אחביא אתכם – הרי אמרו חכמים: לשון הרע, אף שאין לקבל אותו, יש לחוש לו. לכו אתם והחביאו את עצמכם.

 

רש"י, שם

מיחש ליה מיבעי – ושמא הרגתם ואסור להציל אתכם.

 

תוספות, שם

אטמרינכו הא אמור רבנן האי לישנא בישא כו' – פירש בקונטרס: "ושמא הרגתם, ואסור להצילכם". ובשאילתות דרב אחאי [סימן קכט] מפרש: "שמא הרגתם, ואם אטמין אתכם, חייבתם ראשי למלך". והיינו "מיחש מיבעי ליה" למיחש – שיש לחוש ללשון הרע להאמינו, לגבי זה שיזהר שלא יבא לו הפסד ולא לאחרים.

 

תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף פ, עמוד ב

ורמי דרבי יוסי אדר' יוסי: מעיין של בני העיר,

 

חייהן וחיי אחרים - חייהן קודמין לחיי אחרים;

 

בהמתם ובהמת אחרים - בהמתם קודמת לבהמת אחרים;

 

כביסתן וכביסת אחרים - כביסתן קודמת לכביסת אחרים;

 

חיי אחרים וכביסתן - חיי אחרים קודמין לכביסתן.

 

רבי יוסי אומר: כביסתן קודמת לחיי אחרים.

 

השתא כביסה, אמר רבי יוסי יש בה צער, גוף כולו לא כל שכן! אמרי: אין, כביסה אלימא לר' יוסי, דאמר שמואל: האי ערבוביתא דרישא מתיא לידי עוירא; ערבוביתא דמאני מתיא לידי שעמומיתא; ערבוביתא דגופא מתיא לידי שיחני וכיבי.

 

פירוש הר"ן

ורמי דרבי יוסי אדר' יוסי - …דאי כביסה לדידיה אית בה צערא כולי האי, עד שכביסתן קודמין לחיי אחרים, כל שכן דסבירא ליה דברחיצת הגוף איכא ענוי נפש. זה נראה לי.

מעיין של בני העיר - היוצא בעיר.

חייהן וחיי אחרים חייהן קודמין לחיי אחרים - שאם אינו מספיק לשתיית כולן, שתייתן קודמת, דחייהן קודמין, כדדרשינן בריש פרק איזהו נשך (בבא מציעא סב) מדכתיב "וחי אחיך עמך".

בהמתן ובהמת אחרים בהמתן קודמת - אם אינו מספיק לבהמת כולן.

כביסתן וכביסת אחרים - כביסת בגדיהן.

חיי אחרים וכביסתן - בני עיר אחרת צריכין אותו לשתייתן, ובני אותה העיר לכביסתן בלבד.

חיי אחרים קודמין - בני עיר אחרת קודמין לשתייתן, מפני שיש בהן חיי נפש, מה שאין כן בכביסה.

רבי יוסי אומר כביסתן של אותה העיר קודמת לשתייתן של בני עיר אחרת - דסבירא ליה לרבי יוסי, דכיון דבמניעת כביסה איכא צערא טובא, חיי נפש הוא.

השתא כביסה אמר ר' יוסי יש בה צער - כי ממנע ליה ולא כיבס.

גוף כולו לית בה צער - רחיצה דהויא בכוליה גופא, לית בה צער! אלא לאו, ודאי רחיצה לר' יוסי הויא ניוול.

כביסה אלימא לר' יוסי - מרחיצה.

ערבוביתא דרישא - כשאינו מסרק ראשו תמיד, ומתוך כך איכא ערבוביתא ברישא.

מתיא לידי עוירא - מביאו לידי סמוי עינים, שזוהמת הראש מכהה מאור עיניו.

דמאני מתיא לידי שעמומיתא - כשיש בבגדיו ערבובית של זוהמא, שאינו מכבסן תמיד, ולובשן כשהן מזוהמין, מביאו לידי שעמום ותמהון לב.

ערבוביתא דגופא - כשגופו מזוהם, שאינו רוחץ תמיד, מביאו לידי שיחנא וכיבי - אבעבועות המכאיבות. ולאלו יש רפואות, אבל שעמום קשה מהן. אלמא כביסה אלימא מרחיצה.

 

בית יוסף, חושן משפט, סימן תכו

וכתבו הגהות מיימוניות [דפוס קושטא]: ... בירושלמי מסיק, אפילו להכניס עצמו בספק סכנה - חייב. עד כאן. ונראה שהטעם, מפני שהלה ודאי והוא ספק.

 

סמ"ע, חושן משפט, תכו, ס"ק ב

ר' יהושע כ"ץ וולק, ש"י (1550) לערך - שע"ד (1614). מגדולי חכמי פולין.

ובהגהות מיימוניות כתבו, דבירושלמי מסיק, דצריך אפילו להכניס עצמו בספק סכנה עבור זה… גם זה השמיטו המחבר [=ר"י קארו] ומור"ם [=ומורנו הרב משה, הרמ"א] ז"ל; ובזה יש לומר, כיון שהפוסקים, הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור, לא הביאו בפסקיהם, משום הכי השמיטוהו גם כן.

 

מנחת חינוך, מצוה תכו

ר' יוסף באב"ד, רבה של טרנופול (גליציה). נפטר בשנת תרל"ד (1874).

וכבר כתבתי לעיל, דבלא מעשה אינו חייב להציל חברו בדמו, מקרא "וחי בהם", דחייך קודמין, ובפרט לפי מה שכתבו התוספות (סנהדרין עד ע"ב, ד"ה והא), [היכא דלא עביד מעשה, כגון שמשליכין אותו על תינוק ומתמעך], דלא שייך סברא "מאי חזית", וכו', אדרבה מאי חזית [דדמא דחבראי סומק טפי, דילמא דמא דידי סומק טפי, כיון דלא עביד מעשה], אם כן מצד הסברא אין צריך להכניס עצמו אפילו בספק סכנה עבור חבירו, אף על פי שחבירו הוא בסכנה ודאי, כיון דהוא לא יעבור כלל [במעשה], רק עובר על "לא תעמוד על דם רעך", אם כן, כל מצוות נדחין אפילו מפני ספק סכנה, מחמת "וחי בהם"…

 

שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שכט, סעיף ח

הרואה… יחיד הנרדף מפני אנס, מצוה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי להצילם.

 

משנה ברורה, שם, ס"ק יט

ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, תקצ"ח (1838) - תרצ"ג (1933). מגדולי הפוסקים ומן המיוחדים שבצדיקי ישראל בדורות האחרונים. חיבר ספרים רבים בהלכה ובמוסר. מחיבוריו: 'משנה ברורה' על שולחן ערוך אורח חיים, וספרו 'חפץ חיים' על איסור לשון הרע.

כדי להצילם – ומכל מקום, אם יש סכנה להמציל, אינו מחויב, דחייו קודם לחיי חבירו (איסור והיתר). ואפילו ספק סכנה נמי, עדיף ספיקו דידיה מודאי דחברו. אולם צריך לשקול הדברים היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר, כאותה שאמרו: המדקדק עצמו בכך בא לידי כך [פתחי תשובה, חושן משפט, סימן תכו].

 

ערוך השולחן, חושן משפט, סימן תכו, סעיף ד

ר' יחיאל מיכל עפשטיין, תר"י (1850) לערך - תר"ס (1900) לערך. רבה של נאווהארדוק.

הפוסקים הביאו בשם ירושלמי, דחייב אדם להכניס את עצמו לספק סכנה כדי להציל חבירו. והראשונים השמיטו זה, מפני שבש"ס שלנו מוכח שאינו חייב להכניס את עצמו.

 

ומיהו הכל לפי הענין, ויש לשקול העניין בפלס, ולא לשמור את עצמו יותר מדאי…

 

שו"ת הרדב"ז, חלק ג, סימן אלף נב (תרכז)

ר' דוד בן זמרה, ספרד, ר"ם (1480) לערך - צפת, של"ד (1547). ישב בקהיר כארבעים שנה ולאחר מכן עבר לצפת וישב בה בעשרים שנותיו האחרונות.

שאלת ממני: אודיעך דעתי, על מה שראית כתוב [פסקי רקנטי, סימן תע]: "אם אמר השלטון לישראל: הנח לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו, או אמית ישראל חבירך. יש אומרים, שחייב להניח לקצץ האבר, הואיל ואינו מת. והראיה מדאמרינן בעבודה זרה (כח ע"ב): חש בעיניו מותר לכוחלה בשבת. ומפרש טעמא, משום דשורייני דעינא בלבא תליא [=שרשי העין תלויים בלב]. משמע, הא אבר אחר - לא. והשתא, יבוא הנדון מקל וחומר: ומה שבת החמורה, שאין אבר אחד דוחה אותה, היא נדחית מפני פקוח נפש; אבר אחד, שנדחה מפני השבת, אינו דין שתִדָחה מפני פקוח נפש!". ורצית לדעת אם יש לסמוך על טעם זה.

 

תשובה: זו מדת חסידות, אבל לדין יש תשובה: [א] מה לסכנת אבר דשבת, שכן אונס דאתי משמיא [=שבא מן השמים], ולפיכך אין סכנת אבר דוחה שבת; אבל שיביא הוא האונס עליו מפני חבירו - לא שמענו.

 

[ב] ותו, דילמא [=ועוד, אולי] על ידי חתיכת אבר, אף על פי שאין הנשמה תלויה בו, שמא יצא ממנו דם הרבה וימות. ומאי חזית [=ומה ראית] דדם חבירו סומק טפי [=אדום יותר], דילמא דמא דידיה סומק טפי [=אולי הדם שלו אדום יותר]. ואני ראיתי אחד שמת על ידי שסרטו את אזנו שריטות דקות להוציא מהם דם, ויצא כל כך עד שמת. והרי אין לך באדם אבר קל כאוזן, וכל שכן אם יחתכו אותו.

 

[ג] ותו [=ועוד], דמה לשבת, שכן הוא ואיבריו חייבין לשמור את השבת, ואי לאו דאמר קרא "וחי בהם" - ולא שימות בהם, הוה אמינא [=הייתי אומר] אפילו על חולי שיש בו סכנה אין מחללין את השבת; תאמר בחבירו, שאינו מחוייב למסור עצמו על הצלתו, אף על גב דחייב להצילו בממונו, אבל לא בסכנת איבריו.

 

[ד] ותו, דאין עונשין מדין קל וחומר, ואין לך עונש גדול מזה, שאתה אומר שיחתוך אחד מאיבריו, מדין קל וחומר. והשתא [=ועתה], ומה מלקות אין עונשין מדין קל וחומר, כל שכן חתיכת אבר.

 

[ה] ותו, דהתורה אמרה "פצע תחת פצע, כויה תחת כויה" (שמות כא, כה), ואפילו הכי חששו שמא על ידי הכוייה ימות, והתורה אמרה "עין תחת עין", ולא "נפש ועין תחת עין"; ולכך אמרו שמשלם ממון. והדבר ברור, שיותר רחוק הוא שימות מן הכויה, יותר מעל ידי חתיכת אבר, ואפילו הכי חיישינן לה [=חוששים לזה], כל שכן בנידון דידן [=בנידוננו].

 

[ו] תדע דסכנת אבר חמירא [=חמורה], דהא [=שהרי] התירו לחלל עליה את השבת בכל מלאכות שהם מדבריהם אפילו על ידי ישראל.

 

[ז] ותו, דכתיב "דרכיה דרכי נועם" (משלי ג, יז), וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא. ואיך יעלה על דעתנו, שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו?

 

[ח] הלכך איני רואה טעם לדין זה, אלא מדת חסידות. ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה.

 

[ט] ואם יש ספק סכנת נפשות, הרי זה "חסיד שוטה", דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה [=כי ספק שלו עדיף מוודאי של חברו].

 

והנראה לעניות דעתי כתבתי.

 

שו"ת הרדב"ז, חלק ה, סימן אלף תקפב (ריח)

שאלת ממני: אודיעך דעתי, במה שכתב הרמב"ם ז"ל, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק קמא: "כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך"…

 

תשובה: מה שכתב הרב ז"ל "כל היכול להציל" וכו' - איירי במי שיכול להציל להדיא [=בבירור] בלא שיסתכן המציל כלל, כגון שהיה ישן תחת כותל רעוע, שהיה יכול להעירו משנתו ולא העירו, או כגון שיודע לו עדות להצילו - עבר על "לא תעמוד על דם רעך".

 

ולא זו בלבד, אלא אפילו יש בו קצת ספק סכנה, כגון ראה אותו טובע בים, או לסטים באים עליו, או חיה רעה, שיש בכל אלו ספק סכנה – אפילו הכי חייב להציל. ואפילו שלא היה יכול להציל בגופו, לא נפטר בשביל כך, אלא חייב להציל בממונו.

 

ולא זו בלבד דברי היזיקיה [=שנזקו ברור], אלא אפילו שמע עכו"ם וכו', דלא ברי היזיקיה כולי האי, דדילמא ממלכי ולא עבדי [=שייתכן שיתחרטו ולא יעשו], אפילו הכי חייב להציל. ואם לא הציל עבר על "לא תעמוד על דם רעך"…

 

והוי יודע שיש בכלל לאו זה, שלא יעמוד על הפסד ממון חבירו, אלא שאינו חייב להכניס עצמו לספק סכנה בשביל ממונו, אבל להציל נפש חבירו… אפילו במקום דאיכא ספק סכנה, חייב להציל. והכי איתא בירושלמי.

 

ומכל מקום, אם הספק נוטה אל הודאי, אינו חייב למסור עצמו להציל את חבירו. ואפילו בספק מוכרע, אינו חייב למסור נפשו, דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דידיה סומק טפי! אבל אם הספק אינו מוכרע, אלא נוטה אל ההצלה, והוא לא יסתכן, ולא הציל - עבר על "לא תעמוד על דם רעך".

 

הנראה לעניות דעתי כתבתי.

 

שו"ת מהר"ם שיק, חלק יורה דעה, סימן קנה

ר' משה שיק, הונגריה, תקס"ז (1807) - תרל"ט (1879). רב ביערגן ובחוסט. תלמיד ה"חתם סופר".

ואני כתבתי בחידושי לסנהדרין דף ע"ג, מהא דפריך הגמרא שם: למה לי "לא תעמוד על דם רעך", תיפוק ליה מ"והשבותו לו"; ואי נימא כהירושלמי אפילו בספק נפשות, לא פריך הגמרא! ועל כרחך, דהש"ס דידן לא סבירא ליה כן.

 

ולפי עניות דעתי, הא דפליגו ר' עקיבא ובן פטורא, בבבא מציעא, דף סב, בשנים שהיו בספינה ולא היו להם מים אלא כדי שתיית אחד, ואם ישתו שניהם, שתיהם מתים. והקשה על זה: למה ליה קרא לר' עקיבא "וחי אחיך עמך", דחייך קודם, תיפוק ליה דלא שייך כאן "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי"… ולפי עניות דעתי, התם איירי דאינו ודאי שימות בעל המים אם יתן לחברו המים, אלא שיש לחוש שלאחר זמן יבוא הוא על ידי זה לסכנה. בכהאי גוונא פליגו. וסבירא ליה לר' עקיבא, שחייך קודמין, מקרא ד"עמך", דהיינו שדווקא בענינין שבוודאי לא יבוא על ידי זה לידי ספק נפשות. והירושלמי - איכא למימר דקאי לבן פטורא. ואנן קיימא לן כר' עקיבא.

 

שאילתות דרב אחאי, פרשת ראה, שאילתא קמז

ר' אחאי משבחא גאון, מחכמי ישיבת פומבדיתא בבבל. נפטר בשנת ד"א תקי"ב (752) לערך.

והילכתא: כביסה הוויא חיותא, וחייהן וחיי אחרים – חייהן קודמת לחיי אחרים.

 

העמק שאלה, שם, ס"ק ד

ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב מוולוז'ין), תקע"ז (1817) - תרנ"ג (1893). ראש ישיבת וולוז'ין.

ונראה דודאי אינה דומה סכנת צמא לסכנת בהמתן וכביסתן. דסכנת צמא, ברור שימותו בצמא, מה שאין כן בהמתן וכביסתן, אפשר שיבואו לידי סכנה, אבל כמה בני אדם הולכין בדרך בלא בהמה ואינם מסתגפים, וכמה בני אדם אינם באים לידי שעמום בהעדר הכביסה. אלא דמכל מקום, ספק סכנת נפשות היא. וסבירא ליה לתנא קמא, דחייב להיכנס בספק סכנת נפשות בשביל ודאי פיקוח נפש של חברו, כמו שכתב בית יוסף… ור' יוסי פליג על זה. ופסק רבינו כר' יוסי...

 

והפסק הוא על פי הירושלמי תרומות… אמר ר' יונתן יכרך המת בסדינו. פירוש: ישאר במקומו, ואין לנו להיכנס במקום סכנה. ואף על גב דמסיים דאמר ר' שמעון "או אנא קטיל או מתקטיל, אנא איזיל ואשזיב בחיילא", והיינו שכתב הגהות מיימוניות דבירושלמי איתא דיש להיכנס בספק סכנת נפשות בשביל ודאי פיקוח נפש של חברו - אבל לא פסק רבינו הכי… דריש לקיש עביד הכי במדת חסידות, אבל הכא במילתא דבני העיר לא שייך להתחסד ולסכן טפלי, דלאו בני מחילה נינהו, אם אין הדין הכי.

 

שו"ת מהרש"ם, חלק ב, סימן רי

ר' שלום מרדכי הכהן מברעזאן, מגדולי חכמי גליציה. נפטר בשנת תרע"א (1911).

…ועוד, הרי מבואר בנדרים (דף פ ע"ב): "כביסתן וכביסת אחרים - כביסתן קודמת" וכו'. ולר' יוסי, כביסתן קודמת אפילו לחיי אחרים. ובאבן העזר, סימן פ סעיף יב, בשם רמב"ם, דצער גופה קודם אפילו ספק סכנה לולד, כמו שכתב הבית שמואל, ס"ק טו. ומה שתמה, מדוע פסק הרמב"ם כר' יוסי ודלא כרבנן? כבר כתב בהגהת ש"ל [=שי למורה] שם, בשם שאלתות, דפסק כר' יוסי. אך המעיין בירושלמי, פרק ח דשביעית, הלכה ה, ימצא דטעמיה דר' יוסי, משום דסבירא ליה דגם כביסה הוי "חיי נפש". וכן הוא בר' שמשון, שם, משנה ה…

 

אנציקלופדיה רפואית הלכתית (מאת פרופ' אברהם שטיינברג), ערך סכון עצמי, עמ' 18-16

 

ג. הסתכנות במלחמה

רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ז, הלכה טו

ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה, ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה. וישים נפשו בכפו, ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרונם מלבו, ויפנה מכל דבר למלחמה. וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו, עובר בלא תעשה, שנאמר (דברים כ, ג): "אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם". ולא עוד, אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו. ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר (שם, ח): "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו". והרי מפורש בקבלה (ירמיהו מח, י): "ארור עושה מלאכת ה' רמיה, וארור מונע חרבו מדם". וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר (שמואל א' כה, כח-כט): "כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן, כי מלחמות ה' אדוני נלחם, ורעה לא תמצא בך וגו', והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך".

 

מנחת חינוך, מצווה תכה

…דנהי דכל המצוות נדחות מפני הסכנה, מכל מקום מצוה זו התורה ציותה ללחום עמהם, וידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס, כמבואר ברמב"ן (במדבר ה, כ), ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה. אם כן, חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהיא סכנה, ואם כן דחויה סכנה במקום הזה ומצוה להרוג אותו אף שיסתכן.

 

שו"ת משפט כהן, סימן קמג

ר' אברהם יצחק הכהן קוק, תרכ"ה (1865) - תרצ"ה (1935). רבה הראשי של ארץ ישראל. גדול חכמי ההלכה והמחשבה היהודית בדורות האחרונים.

ולענין הצלת כלל ישראל, כבר כתבתי לעיל, דלעניות דעתי מטעם "הוראת שעה" ולמיגדר מילתא נגע בה, אלא שהוא דבר פשוט כל כך, שאין צריך בית דין על זה. וממלחמת מצוה, לעניות דעתי אין ללמוד כלל, דעל כרחך עניני הכלל דמלחמות, יוצאים הם מכלל זה ד"וחי בהם". שהרי גם מלחמת רשות מותרת היא, ואיך מצינו היתר להכניס נפשות רבות בסכנה, בשביל הרווחה? אלא דמלחמה והלכות צבור - שאני.

 

ואולי הוא מכלל משפטי המלוכה, שהיו ודאי רבים ונמסרים באומה, כמו שכתב הרמב"ם פרק ג ד[הלכות] מלכים, הלכה ח… וכל אלה ועוד כיוצא בהם הם שרידים שנשארו לנו ממשפטי המלוכה, שהם אינם על פי גדרי התורה של הלכות יחיד (ובמקום אחר בארתי, שגם אלה יש להם מקור בתורה, אלא שדרכי הדרשה בזה נמסרו לכל מלך כבינתו הרחבה. ומשום הכי צריך שיכתוב לו שני ספרי תורה, וכל אחד לשם קדושה מיוחדת, ועל הספר תורה ששייך לכל בן ישראל, נאמר (דברים יז, כ): "לבלתי רום לבבו… ולבלתי סור" וגו', אף על פי שבספר תורה דמצד המלוכה "מלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו"). ומהם גם כן דיני המלחמה, בין מלחמת מצוה ובין מלחמת רשות, ואי אפשר ללמוד מזה למקום אחר.

 

שו"ת ציץ אליעזר, חלק יב, סימן נז

ר' אליעזר יהודה ולדינברג, מגדולי הפוסקים בארץ ישראל בדורנו.

…ונשאלתי מה יהא הדין בזה במלחמה, אם חייל מחויב או רשאי להכניס את עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו החייל מסכנה ודאית, כגון שמוטל פצוע בשטח מסוכן וחשוף לאויב, ואם לא ימהר ויחיש להוציא אותו מהשטח, ימות בודאי מפצעיו, וכל הדומה לזה.

 

…אבל לאחר העיון נראה, דיש לומר דבמלחמה שאני. וכשם שהותרה עצם המלחמה למסיבותיה ולמשימותיה ולהכניס בסכנה עם רב, כך אחת מהלכותיה היא, שכל אחד ואחד מאנשי הקרב מחויב למסור את נפשו להציל את משנהו מסכנה שנקלע בה מגרמת המלחמה…

 

יעוין בספר שו"ת אמרי אש, חלק יורה דעה, סימן נב, שנשאל אם מותר למצוא גבר אשר בעד רצי כסף יחפוץ ללכת אל הצבא וכו'. ובדברי תשובתו מבאר, דהיוצא למלחמה מדעת עצמו אין דינו כמאבד עצמו לדעת, חס ושלום, דאם כן היתה מלחמת רשות כמוסר עצמו לסכנה ועובר על "ונשמרתם", ולא היה אדונינו דוד המלך עליו השלום מרבה במלחמת הרשות וכו'. הרי דמותר ללחום מלחמת הרשות… וכן בזמן בית שני, נראה דלא נמנעו מלכי בית חשמונאי הכשרים לצאת למלחמה לרוָחה וכו'. עיין שם.

 

והנצי"ב ז"ל, בפירושו על התורה (בבראשית ט, ה), מסביר ענין זה בפירוש הכתוב "מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם", וזה לשונו: "פירש הקב"ה, אימתי האדם נענש? בשעה שראוי לנהוג באחוה. מה שאין כן בשעת מלחמה, ו'עת לשנוא', אז 'עת להרוג', ואין עונש כלל, כי כך נוסד העולם… ואפילו מלך ישראל מותר לעשות מלחמת הרשות, אף על גב שכמה מישראל יהרגו על ידי זה".

 

למדנו מזה שתי הגדרות, הא דמלחמה שאני: האחת, מפני שכך נוסד העולם; והשנייה, מפני דהלכות צבור והנהגת המדינה שאני…

 

ומכיון שכן, מסתבר לומר, דכשם שאי אפשר ללמוד מהמותר במלחמה למקום אחר, כך אי אפשר גם ללמוד מהאסור במקום אחר לגבי מלחמה. וכשם שהכלל של "וחי בהם" לא חל במלחמה, כך הכלל של "חייך קודמים" גם כן לא חל במלחמה, אלא כאיש אחד מחויבים למסור כל אחד ואחד את נפשו בעד הצלת חייו של משנהו. ונכנס זה גם כן בכללי הלכות ציבור והנהגת המדינה ותקנתה…

 

…במלחמה דין מיוחד מה שבעלמא פטור, והוא שבמלחמה צריך ומחויב כל אחד ואחד להכניס את עצמו בסכנה כדי לבוא לעזרת חבירו הנתון בסכנה אצל האויב. והגם שיש לדחוקי ולומר, שהחיוב הזה הוא רק בשעת עמידה בקרב ממש, ולא כשחבירו נמצא כבר מחוץ לקרב הממשי ומוטל פצוע וכדומה לזה - מכל מקום לא מסתבר כלל לחלק בכך, אלא דדין התורה בזה הוא, שבמלחמה ובשדה הקרב אין הדין של "חייך קודמין", אלא כל אחד ואחד מחויב לחרף נפשו להציל את חבירו מסכנה, אפילו כשמכניס את עצמו על ידי כך בודאות לידי ספק סכנה. וכן, אפילו כשספק השקול הוא גם על חבירו, אם בלי הצלתו ישאר בחיים או ימות או יהרג… וזהו מהלכות ציבור לתקנת המדינה וטובת העם.

 

ד. חסינות מנזיקין

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עד, עמוד א

דאמר רבא: רודף שהיה רודף אחר חבירו, ושיבר את הכלים, בין של נרדף ובין של כל אדם - פטור. מאי טעמא - מתחייב בנפשו הוא.

 

ונרדף ששיבר את הכלים, של רודף - פטור, של כל אדם - חייב. של רודף פטור - שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו, של כל אדם חייב - שמציל עצמו בממון חבירו.

 

ורודף שהיה רודף אחר רודף להצילו, ושיבר את הכלים בין של רודף בין של נרדף, בין של כל אדם - פטור. ולא מן הדין, שאם אי אתה אומר כן - נמצא אין לך כל אדם שמציל את חבירו מיד הרודף.

 

תוספתא, בבא מציעא, פרק ב, 28 (מהדורת ליברמן)

חבירו שטעה, תופסו בידו ומפסגו [=מוליכו בדרך הקצרה] בשדות וכרמים [=אף שמשחית את שדה חברו] עד שמגיע לעיר או לדרך. וכשם שמצוה על ידי חבירו, כך מצוה על ידי עצמו. הוא עצמו שטעה, מפסג בשדות וכרמים עד שמגיע לדרך או לעיר, שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ.

 

תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף פ, עמוד ב – דף פא, עמוד ב

תנו רבנן: עשרה תנאין התנה יהושע:… והתועה בין הכרמים מפסיג ועולה מפסיג ויורד… תנו רבנן: הרואה חבירו תועה בין הכרמים, מפסיג ועולה מפסיג ויורד עד שמעלהו לעיר או לדרך; וכן הוא שתועה בין הכרמים, מפסיג ועולה מפסיג ויורד עד שיעלה לעיר או לדרך. מאי "וכן"? מהו דתימא: חבירו הוא דידע להיכא מסלק דניפסוג [=שיודע להיכן הוא עולה, שיפסג], אבל הוא דלא ידע להיכא קא סליק לא ניפסוג, נהדריה נהדר בי מיצרי [שאינו יודע להיכן הוא עולה, לא יפסג, אלא ילך סביב המיצרים], קא משמע לן. הא דאורייתא הוא, דתניא: "השבת גופו מניין? תלמוד לומר: 'והשבותו'"! דאורייתא - הוא דקאי בי מיצרי, אתא הוא תקין ד"מפסיג ועולה, מפסיג ויורד".

 

רש"י, שם

מאי וכן – פשיטא! מאי שנא איהו מחבריה?

והשבותו - את גופו משמע, שאם טעה חבירך, אתה צריך להעלותו לדרך.

דאורייתא בי מצרי - יקיף סביבות מצרי הכרמים, ולא יעבור בתוכם ויפסידם.

 

חידושי הרשב"א, מסכת בבא קמא, דף פא, עמוד ב

ר' שלמה בן אדרת, ברצלונה, ד"א תתקצ"ה (1235) - ה"א ע' (1310). גדול חכמי ישראל בספרד בדור שלאחר הרמב"ן. למד תורה מפי ר' יונה גירונדי והרמב"ן.

מפסג ועולה מפסג ויורד. פירש הראב"ד ז"ל, ואף על גב דאמרינן אסור לאדם להציל עצמו בממון חבירו, הני מילי בחנם, שלא ליתן לו הדמים, אבל על מנת שיתן לו הדמים, אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש.

 

ולולי שאמרה הרב ז"ל, הייתי אומר שכל תקנות אלו בלא נתינת דמים הן, שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ, ואילו בנתינת דמים למה לי תקנת יהושע? בלא תקנה נמי הדין כן, שמציל עצמו ונותן דמים!

 

ועוד, שכל אותן שנותן דמים, בהדיא תני לה [=בפירוש הוא שונה אותה]: "קוצץ סוכו של חבירו להציל נחילו שלו, ונותן לו דמי סוכו", "ונוטל דמי עציו מתוך פשתנו", "ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו", ואילו היה נותן דמים אף במפסג, היה להם לומר "ונותן דמי נזקו לבעלים". כן נראה לי.

 

רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ח, הלכות יד-טו

הלכה יד
מי שרדף אחר הרודף להושיע הנרדף ושבר את הכלים בין של רודף בין של כל אדם פטור, ולא מן הדין אלא תקנה היא שלא ימנע מלהציל או יתמהמה ויעיין בעת שירדוף.
הלכה טו
ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי ועמד אחד מהן והקל ממשאה והשליך בים פטור, שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להרגם ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם. השגת הראב"ד: ספינה שחשבה וכו' שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להרגם. א"א אין כאן לא מלח ולא תבלין שאין כאן דין רודף כלל ואין זה דומה למעשה דחמרא דפרק הגוזל ודין זה שהטיל לים אף על פי שהטיל משל איש אחד מחשבין על כולם לפי משאם כדאיתא בגמרא.

 

השגת הראב"ד, שם

ספינה שחשבה וכו' שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להרגם. אמר אברהם: אין כאן לא מלח ולא תבלין, שאין כאן דין רודף כלל. ואין זה דומה למעשה דחמרא דפרק הגוזל. ודין זה שהטיל לים, אף על פי שהטיל משל איש אחד, מחשבין על כולם לפי משאם, כדאיתא בגמרא.

 

שו"ת נשמת כל חי, חלק ב, חושן משפט, סימן מח

ר' חיים פאלאג'י, איזמיר, תקמ"ח (1788) - תרכ"ח (1868). נכדו של ר' רפאל יוסף בעל 'חקרי לב'. משנת תקפ"ח דיין באיזמיר ולאחר מכן חכם באשי. חיבר ספרים רבים.

 

ונראה מכל זה, דאם אין ממון לניצול לשלם, דאז פטור, המציל חייב לשלם לחבירו, כיון דעליו המצוה מוטלת לבד, שחבירו בעל הממון, כל שלא היה שם, לא נתחייב ממונו בהשבה, וכמו שכתב הרא"ש, דממונו לא נתחייבה… מעתה נתבאר מחקירתנו, דחייב אדם להציל את חבירו בממון חברו מתנאי יהושע, דמותר אפילו שלא בפני הבעלים, היינו שהניצול ישלם. ואם לניצול [אין] לשלם, חייב המציל, כל שהציל המציל שלא בפני בעל הממון…

 

ה. הוצאות ושיפוי

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עג, עמוד א

תנו רבנן: מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר, או חיה גוררתו, או לסטין באין עליו, שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: "לא תעמד על דם רעך"… והא מהכא נפקא? מהתם נפקא: אבדת גופו מניין - תלמוד לומר "והשבתו לו"! - אי מהתם הוה אמינא: הני מילי - בנפשיה, אבל מיטרח ומיגר אגורי - אימא לא, קא משמע לן.

 

רש"י, שם

אבדת גופו - כגון נטבע בנהר, מניין שאתה מצווה על השבתו.

תלמוד לומר והשבותו לו - קרא יתירא הוא למדרש: השב את גופו לעצמו.

הני מילי בנפשו - אם זה הרואהו יכול להצילהו - יצילהו.

קא משמע לן – "לא תעמוד על דם רעך" - לא תעמוד על עצמך משמע, אלא חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעך.

 

יד רמה, שם

ר' מאיר הלוי אבולעפיה, בורגוס, ד"א תתק"ל (1170) - טולידו, ה"א ד' (1244). מגדולי חכמי ספרד.

ומסתברא לן, דהיכא דטרח ואגר אגורי ואצליה, שקיל מיניה. דעד כאן לא חייביה רחמנא אלא למטרח בלהדורי בתר אגירי, אבל לאצוליה בממוניה – לא [=מסתבר לנו, שאם טרח ושכר שכירים והצילו, נוטל ממנו [מה ששילם]. שעד כאן לא חייבתו התורה אלא לטרוח לחזר אחרי שכירים, אבל להצילו בממונו – לא]. מדאמרינן "אי מהתם, הני מילי בנפשיה, אבל מטרח ומיגר אגירי לא – קא משמע לן", ולא אמרינן "אבל בממוניה לא – קא משמע לן".

 

פסקי הרא"ש, סנהדרין, פרק ח, סימן ב

והניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא, דאין אדם מחויב להציל נפש חבירו בממונו היכא דאית ליה ממונא [=במקום שיש לו ממון] לניצול. כדאמר לקמן (דף עד ע"א), "נרדף ששיבר את הכלים של רודף - פטור; של כל אדם – חייב". ואם היה מחויב להציל את הנרדף בממונו, אם כן, יפטור משבירת הכלים, שהרי ממון חבירו מחויב להציל, וברשות שברם, כדי להינצל!

 

בית הבחירה, מסכת סנהדרין, דף עג, עמוד א

ר' מנחם המאירי, ה"א ט' (1249) - פירפיניאן, ע"ה (1315). מגדולי מפרשי התלמוד בפרובינציה.

מי שראה חברו טובע בנהר, או חיה גוררתו, או ליסטים באים עליו, חייב להשתדל בהצלתו. ולא סוף דבר בעצמו, אם הוא יכול בלא סכנה, שהרי על (אבדה) [אבדת] ממונו חייב, על אבדת גופו כל שכן! אלא, אף על ידי אחרים, והוא, שישכור שכירים ופועלים ובקיאים באותן הדברים להצילו, וחברו פורע לו מן הדין.

 

[ו]אם אין לו במה לפרוע, אין לזה לימנע בכך. שאף על פי שאסור להציל עצמו בממון חברו, דוקא שלא מדעת הבעלים, אבל בעלים עצמן חייבין להציל חבריהם. וכל שלא עשה כן, עובר משום "לא תעמוד על דם רעך".

 

וכן הענין בכל כיוצא באלו, כגון שנודע לו שגוים או מוסרים מחשבים עליו רעה, ואינו מודיעו.

 

שו"ת המבי"ט, חלק א, סימן רלז

ר' משה מטראני, ר"ס (1500) - ש"ם (1580). מגדולי חכמי ארץ ישראל. רב בצפת.

דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים, להגדיל הבכי והצער על מעשה שהיה באנקונא כנודע, ומשם יצאו לארץ פיזארו, וקבלם הדוכוס אדני הארץ בסבר פנים יפות, כי ראה גם תועלתו קרובה, שיסתחרו שמה כל הסוחרים אשר היו מסתחרים באנקונה. וגם הם, לעשות טובת הנאה לאדון הארץ, אשר הקדים להם טובה, ראו לעשות הסכמה על כך. ושלחו שלוחים לתוגרמה, לקהילות הגדולות אשר בעיירות הגדולות לישראל, שיסכימו גם הם על ככה, לבל ילך שום סוחר לאנקונא אלא לפיזארו. והראשונים לכל דבר שבקדושה היו קהלות הקדושות אשר בשלוניקי וחכמיהם יצ"ו, אשר הסכימו על כל סוחר שהיה רגיל ללכת לאנקונה, שילך מכאן והלאה לפיזארו. והטילו תנאי בהסכמה, כפי מה שנכתב אלי, אם יסכימו עמהם קהלות קושטנטינא [=קושטא=איסטנבול] ואנדרנופולי וברוסא. ובשני מקומות [=קושטנטינא ואנדרנופולי] אלו נעשה ההסכמה, גם [=אף] כי קצת הסוחרים אומרים שהיה הדבר שלא מרצונם. וקהלות ברוסה לא נתרצה כלל, ונתנו סבות מספיקות לפי דעתם, שהיה מגיע הפסד גדול לסוחרים ללכת לפיזארו, להעדר מקום מושב הספינה בנמל, אשר מזה יקרו מקרים רעים ונאמנים. ובזה רפו ידי הסוחרים אשר בשאר (הערייות) [העיירות] מלקיים ההסכמה, וקצתם הלכו לאנקונה, וקצתם אשר הלכו כבר לפיזארו, עמדו שם זמן מה שלא הצליחו בסחורותיהם, וחזרו משם לאנקונה. ונשארה ההסכמה בטלה מעצמה.

 

וכראות הגברת המפורסמת בכל המלכיות [=דונה גרציה], כי לא נתקיימה ההסכמה, חזרה להוסיף ידה שנית, לכתוב לחכמי העיירות הגדולות, שיחזרו ויחמלו על העניים האומללים אשר נשארו בפיזארו, ולא קיימו את נדרם אשר נדרו לדוכוס אדני הארץ. והיו עמו בבשת וחרפה, וגם יראים לנפשותם שמא ירע להם תחת אשר ריחם עליהם וגמלם ברוב חסדיו. והחכמים יצ"ו, לבם להטיב ולהעתיר ולהפציר דברי תחנונים ופיוס לשרידים אשר ה' קורא, הרגילים ללכת לאנקונא, שילכו לפיזארו, כי הדוכוס יתקן מקום הנמל לבלתי יארע בו תקלה. ויש מהם שומעים, ומהם אשר לאישמעו לקול מלחשים, אשר הם חסים על ממונם יותר מגופי העומדים שם, וגם נותנים טעם וסברא שלא יהיה שם סכנה בע"ה…

 

ואפילו היתה סכנה ליושבי פיזארו, והוו בני טורקיאה כאלו עומדים על דמם, כיון שיכולים להצילם בהליכת הסוחרים שם, אין כח בכלם להכריח את הסוחרים לבדם, דלאו עלייהו לחודייהו רמי [=שלא עליהם בלבד מוטל] לאו ד"לא תעמוד על דם רעך", אלא אכולהו ישראל דסמיכי להו רמיא [=מוטל על כל ישראל הסמוכים להם], כיון דיכולים להצילם בשלוח שם סחורה מדמי כולם, כיון שהסוחרים חוששים שמא יפסידו בהליכתם לשם, הרי הם כאלו אינם סוחרים ללכת שם, ומצוה אכולהו רמיא [=מוטלת על כולם] לחזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעך, כמו שפירש רש"י ז"ל בפרק בן סורר, אהא דאמרינן "הני מילי בנפשיה, אבל מיטרח ומיגר אגיריה אימא לא, קמשמע לן". וכן כתב הרמב"ם ז"ל… ואם כן, חייבים לבקש סוחרים אי איכא סכנת נפשות, כמו ששוכרים אנשים לטובע בנהר. ואותם האנשים, אפילו הם ישראלים, אינם חייבים ללכת בחנם, כיון דמצוה אכולהו רמיא, אלא יתנו להם שכרם, וינכו להם מה שיגיע לחלקם, והכא נמי לא שנא [=גם כאן אינו שונה].

 

והיינו לפי שעה, אם היה צריך לשלוח סוחרים מהרה. אבל שלומי מיהא בני פיזארו, אם יפסידו הסוחרים ההולכים בעבורם, בעו לשלומי, כדמשמע לישנא דגמרא, דאמרינן: "אבל מטרח ומיגר אגוריה" וכו', דדוקא טירחא דמיגר הוא דרמיא עליהו מממון הניצול, אי איתיה בעין, ואי לא, בעו לשלומיה אי אית להו, כמו שכתב הרא"ש ז"ל…וכן כתב הר' יעקב בנו בסוף חושן משפט.

 

אכן ראוי והגון לסוחרים הרגילים ללכת לאנקונא, להעלות על לבם גודל מצות הצלת נפשות, וגודל עונש העומד על דמם, ולחשוב מחשבות לבלתי ידח מהם נדח, חס ושלום, פן יענשו אם יש בידם להושיע נפשות אביונים נקיים, אם הם בסכנה, באופן שלא יגיע להם גם כן שום סכנה, שהם ידונו לעצמם לזכות העומדים שם. כי גם שהם יכולים להראות פנים להפסד בפני הבריות, א-ל דעות ה', ודורש לבות בני אדם, ואין נסתר מנגד עיניו. ואם הוא ידוע שיש סכנה, חייבים כל הקהלות לסייע לכל סוחר שירצה ללכת, ואם יהיה הפסד, חס ושלום, יגבו אחר כך מיושבי פיזארו.

 

וכל שכן אם אנשי בית הגבירה הנשאה הם שלוחים מאתה להסתחר שם בממונה, הרי הם פותחים שערי ישועה ליושבים בפיזארו ושערי הרווחה לסוחרים, אשר ממנה יראו וכן יעשו בעלי כיסין, לשלוח סחורותיהן שמה, ותהיה היא עושה ומְעַשה, ועבודת צדקתה השקט ובטח לעולם.

 

נאם המבי"ט.

 

שולחן ערוך הרב, הלכות נזקי גוף ונפש, סעיף ז

ר' שניאור זלמן מליאדי, תק"ז (1747) - תקע"ב (1812). מייסד חסידות חב"ד.

המוסר מותר להרגו בכל מקום אפילו בזמן הזה קודם שימסור אלא שאומר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו אפילו ממון קל התיר עצמו למיתה ומתרין בו ואומרים לו אל תמסור אם העיז פניו ואמר לא כי אמסרנו מצוה להרגו וכל הקודם זכה לפי שההולך למסור ממון ישראל ביד נכרים הוא כרודף אחר נפשו למסרה להם והרודף אחר חבירו להרגו ניתן להצילו בנפשו של ההורג.

 

ואם אין פנאי להתרות בו אין צריך התראה. ואם אפשר להצילו באחד מאיבריו כגון לחתוך לשונו או לסמות עינו אסור להרגו.

 

מרחשת, חלק א, סימן מג, אות ח, ואות י

ר' חנוך הניך אייגש, תרכ"ד (1864) - תש"א (1941). רב בווילנא.

והנה בסנהדרין (עג, א) איתא… "אי מהתם, הוה אמינא הני מילי בנפשיה אבל מיטרח אגורי אימא לא, קא משמע לן". וקשה לי: וכי כעורה מצוה זו ד"השבותו לו" משאר מצוות שבתורה, שמחוייב להוציא ממון על זה? ואיך הוי סלקא דעתין דאינו מחוייב למיטרח ואגורי? והא מצות הצלת נפש מישראל גדולה מכל המצוות שבתורה, ואיך לא יהיה מחויב לשכור ולהוציא ממונו כדי להצילו?

 

ועל כן נראה לי, דהא דאמרינן "אבל מיטרח ואגורי לא" – היינו להוציא ולבזבז כל ממונו, והיינו משום דהוה אמינא דמצות "השבותו לו" הוא דהוי כשאר מצוות שאינו מחויב לבזבז כל ממונו, ולזה קא משמע לן קרא מ"לא תעמוד על דם רעך", וכמו שפירש רש"י, לא תעמוד על עצמך ומחוייב לעמוד על כל צדדין כדי שלא יאבד דם רעך…

 

באמת יש לומר, שהוה אמינא, שאינו מחוייב להוציא כלל ממונו על זה, כיון דנפקא לן מ"השבותו לו" לרבות השבת גופו, אם כן לא חמיר מהשבת ממונו, וכמו דבהשבת ממונו אינו מחוייב להוציא ממונו ולחסר כיסו, כמו שלמדו מ"שלך קודם לכל אדם", הכי נמי במצות השבת גופו, אמרינן דשלך קודם לכך אדם. ולזה קא משמע לן מקרא ד"לא תעמוד", דבהצלת נפשות מחוייב להוציא גם ממונו על זה… ואחר דנפקא לן מקרא ד"לא תעמוד על דם רעך", אז באמת מחוייב להוציא ממונו על זה, אם נאמר דעל מצות "לא תעשה" ד"שב ואל תעשה" גם כן מחויב לבזבז כל ממונו, כמו שנסתפק בזה פרי מגדים, הביאו הפתחי תשובה סימן קנז ס"ק ד. ובאמת הדבר יוצא מפורש מפי הריב"ש ז"ל, סימן שפז, שאף שלא יעבור על "לא תעשה" ו"שב ואל תעשה", גם כן מחויב לבזבז כל ממונו, ואינו דומה ל"עשה". ותימה על האחרונים שנעלמו מהם דברי הריב"ש ז"ל אלו.

 

והא דבפדיון שבויים אינו מחוייב לבזבז כל ממונו, כמו שהוכחתי ממסכת גיטין, היינו משום דבפדיון שבויים, אף דהוי מצוה רבה, מכל מקום אין בה משום "לא תעמוד על דם רעך", שאיננו אלא היכא שרואה חברו טובע בים, שיש בה סכנת נפשות ברורה, אבל שבי, אף ד"כולהו איתנהו בה", מכל מקום אינו אלא שעלול לבוא לידי סכנת נפשות, אבל עדיין אין בה סכנת נפש, ואין בזה משום "לא תעמוד על דם רעך". שוב ראיתי בפתחי תשובה, סי' רעב, ס"ק ד, שהעיר בזה, והביא בשם שו"ת נחלת יהושע, דבמקום דאיכא למיחש לקטלא, פודין אפילו ביותר מדמיו. והביא בשם ב"י ראיה, משום שהמעלים עיניו מפדיון שבויים עובר על "לא תעמוד על דם רעך", ובמצות "לא תעשה" מחוייב לבזבז כל ממונו. יעויין שם.

 

ו. אכיפה וענישה

תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נט, עמוד ב

דתניא: נדרה שלא להניק את בנה, בית שמאי אומרים: שומטת דד מפיו. בית הלל אומרים: כופהּ ומניקתו. נתגרשה - אינו כופהּ. ואם היה מכּירהּ - נותן לה שכרה וכופהּ ומניקתו, מפני הסכנה.

 

רש"י, שם

אם היה מכּירהּ – שאינו רוצה לינק מאחרת.

 

שולחן ערוך, אבן העזר, סימן פב, סעיף ה

האשה שנתגרשה, אין כופין אותה להניק את בנה, אלא אם רצתה, נותן לה שכרה ומניקתו; ואם לא רצתה, נותנה לו את בנו והוא מיטפל בו. במה דברים אמורים, שלא הניקה אותו עד שהכירהּ, אבל אם הכירהּ (ואינו רוצה להניק מאחרת) (טור), אפילו הוא סומא, אין מפרישין אותו, מפני סכנת הולד, אלא כופין אותה ומינקתו עד כ"ד חדש. הגה: והוא נותן לה שכר הנקה (טור). ויש אומרים דאפילו אשה אחרת, שהניקה ולד עד שמכירה, כופין אותה ומניקו בשכר, מפני סכנת הולד (הגהות אלפסי פרק אע"פ). ויש אומרים הא דגרושה אינה מחוייבת להניק אם אינו מכירהּ, היינו כשמוצא מינקת אחרת ויש לו להשכיר, אבל אם אין לו, כופה אותה ומניקתו (ר"י); אבל אם השכירה כבר עצמה לאחרים, ואותו ולד מכּירהּ, אין דוחין אותו ולד מפני בנה, אלא בית דין משכירין לבנה מניקה אחרת (הרא"ש כלל י"ד).

 

רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכות טו-טז

…ועל "לא תעמוד על דם רעך". אף על פי שאין לוקין על לאוין אלו, מפני שאין בהן מעשה, חמורים הם. שכל המאבד נפש אחת מישראל - כאילו אבד כל העולם כולו, וכל המקיים נפש אחת מישראל - כאילו קיים כל העולם כולו.

 

שו"ת מהרשד"ם, חו"מ, סימן שמד

ר' שמואל די מדינה, רס"ו (1506) לערך - ש"ן (1589). מגדולי חכמי ישראל בטורקיה במאה השש-עשרה.

שאלה מפטראס: מעשה היתה שרבי יוסף בר שלמה שמכאס יצ"ו היה בתוך דוגיא אחת עם יאודים אחרים סוחרים, ורצה העון ונשבו ולקחו להם וכל אשר להם, גם סחורה היה שם מר' יחיאל שאקי ממשי.

 

והנה החומל יתברך חמל עליהם, באופן שבאמצעות אדוננו המלך ירום הודו על ידי השררה מויניציא, לוקחו קצת מהשבאים והנם תפוסים, עד יתנו היהודים השבויים וכל הסחורות שלקחו. והגוים השבאים כבר היו מרוצים להחזיר ליהודים כדי לפדות הערלים אחיהם, אם לא שאומרים שאין המשי והסחורה שלקחו בעולם, כי רק לקח כל אחד חלקו ואין תקנה לזה כלל.

 

והנה השבויים, ר' יוסף הנזכר וחבריו, רצונם לצאת מן השביה, אף על פי שלא יתנו להם פרוטה מנכסיהם אחר שרואים שאין תקנה, אלא שרבי יחיאל שאקי מעכב ואינו רוצה לפטור לערלים הנתפסים ביד השררה אם לא יתנו לו המשי שלו. באופן שרבי יוסף הנזכר עם שאר חביריו השבויים צועקים מתוך צרת שבייתם, באמרם: הייטב בעיני ה' נמות בשביל משי רבי יחיאל?

 

ושואלים, אם מחוייב רבי יחיאל הנזכר להניח תביעתו, כדי שיפטרו השררה לערלים, ועם זה יתירו השבאים היהודים? או אם נאמר, שאין לחייב לר' יחיאל על זה, כי למה יפסד ממונו?

 

תשובה:… [שיקול לטובת בעל הסחורה: השבוי מציל עצמו בממונו של חברו] לכאורה נראה דאין לחייב לרבי יחיאל [=בעל הסחורה], שהרי נראה דגדולה מזו אמרינן בגמרא בפרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא קיז ע"ב): "ההוא גברא דהוי מפקיד ליה כסא דכספא. סליקו גנבי עליה, שקלה יהבה ניהלייהו. אתי לקמיה דרבא; פטריה. אמר ליה אביי: והא מציל עצמו בממון חבירו הוא?! אלא אמר רב אשי: חזינן: אי אניש אמיד הוא, אדעתא דידיה אתו; ואי לא, אדעתא דכספא אתו". והכי הלכתא, כרב אשי.

 

והשתא נראים הדברים קל וחומר: איהו בעצמו אינו יכול להציל עצמו בממון חברו שהוא בידו, איך ניקום אנן ונציל לר' יוסף וחביריו [=השבויים] בממון אחרים, ונעשה לרבי יחיאל שאקי שיפסיד ממונו כדי להציל השבויים?! ודאי דאיהו יימר לנא, הצילו אתם ותפרעו לי המשי שלי!

 

[שיקול לטובת השבוי: בעל הסחורה הוא רודף] אלא שנראה בעיני, דכד מעיינינן בהאי ענינא, שפיר מוכחא דאית לן לאכפויי לר' יחיאל שימחול תביעתו, כדי שיפטרו לשבויים. והראיה מהאי דאמרינן בגמרא בפרק הנזכר (בבא קמא קיז ע"ב): "ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא קמי דסליקו אינשי במברא. בעי לאטבועי. אתא ההוא גברא, מלח לחמרא דההוא גברא, ושדייה לנהרא, וטבע. אתא לקמיה דרבא; פטריה. אמר ליה אביי: הא מציל עצמו בממון חברו?! אמר ליה: האי מעיקרא רודף הוה. רבא לטעמיה" כו' עד "ונרדף ששבר את הכלים של רודף פטור, שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו". ומכאן העלה הרמב"ם וכתב בפרק ח מהלכות חובל ומזיק [הלכה טו], וזה לשונו: "ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי, ועמד אחד מהם והקל ממשאה, והשליך בים, פטור, שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להרגם, ומצוה רבה עשה שהשליך והושיע". עד כאן לשונו. והלשון הזה בעצמו כתב הר' משה מקוצי בחלק מצוות עשה, מצוה ע.

 

אם כן נמצא שרבי יחיאל שאקי רודף אחר אלו השבוים, דאלו לא היה ממונו, הוא המשי שלו, היו השבאים פוטרים אותם, ועכשו בשביל המשי שלו אי אפשר לפטרם, ונמצא רבי יחיאל רודף לאלו האומללים. וכן כתב רש"י בפרק הגוזל במעשה הנ"ל, וזה לשונו: "בעל החמור רודף הוא להרוג נפשות"…

 

אם כן, נמצינו למדים לעניות דעתי, שכיון שממון ה"ר יחיאל מעמיד לאלו האנשים כשבויים, הרי הוא רודף אותם, ומחויבים אנו לכופו שלא ירדוף, ואפילו שעדיין לא הרג...

 

ועוד אני אומר, אפילו לא היה הדבר אלא ספק, הרי רבי יחיאל עומד בכל יום בספק שעובר על שני לאוין ועשה אחד, והם: לאו ד'לא תעמוד על דם רעיך', ועל לאו ד'לא תחוס', ועל עשה ד'וקצותה את כפה'. והטעם, שהרי הרואה את הרודף, ויכול להציל הנרדף, ולא הציל, ועמד בשב ואל תעשה, עובר על כל זה; רודף עצמו כל שכן! ואם כן פשיטא, דלא גרע זה מכל שאר ספקי דאורייתא, דקיימא לן דכל ספק דאסורא דאורייתא אזלינן ביה לחומרא. כל שכן וקל וחומר להאי איסורא, דאית ביה סכנת נפשות, לא ידעתי איך יוכל להתאפק זה רבי יחיאל, אם מבני ישראל הוא, לכל אלו האיסורין העומדים עליו. כל שכן וקל וחומר שכבר הוכחתי לעניות דעתי, דליכא מאן דפליג בנידון דידן, דכולי עלמא מודו דכיון דמוכח ברור מי הוא הגורם, שהוא הוא הרודף, כמו שכתב הנמוקי יוסף.

 

הנראה לעניות דעתי כתבתי, וחתמתי שמי, הצעיר שמואל די מדינה.

 

פרי חדש, אורח חיים, סימן תצו, סעיף א

ר' חזקיה די סילוה, ליוורנו, תי"ט (1659) - ירושלים, תנ"ח (1698). מגדולי הפוסקים, ממפרשי השולחן ערוך.

…ב"לאו שאין בו מעשה", דאין לוקין עליו מן התורה, וכן שאר לאוין, דלאו בני מלקות נינהו, ואיסורי "עשה" וכיוצא, דבכולהו מכין מכת מרדות או מנדין…

 

הכלל העולה מכל זה: שבכל איסורים שבתורה, בין האסורין מן התורה בין האסורים מדרבנן, הכל לפי ראות הדיין, לפי חומר העבירה, ולפי העוברים, ולפי צורך השעה, הרשות בידו לקנוס נידוי או מכת מרדות.

 

נספח

מכתב הרב צבי יהודה קוק, הצופה, כ"ט חשון תשכ"ג (לנתיבות ישראל, חלק שלישי, ירושלים תשנ"ז, עמ' רמט-רנ)