תוכן מפורט:

הפללה עצמית - השופט ניל הנדל

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ט ע"ב - י ע"א

אוצר הגאונים, מסכת סנהדרין, דף ט ע"ב

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כה ע"א

תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף כה ע"א-ע"ב, ורש"י שם

רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יח, הלכה ו, ורדב"ז שם

רמב"ם, הלכות עדות, פרק יב, הלכה ב

חידושי ר' שמעון יהודה הכהן (שקאפ), כתובות, סימן יח, אות ה

שו"ת הרשב"א, חלק ד, סימן שיא

שו"ת הריב"ש, סימן רלד

ע"פ 242/63 מיכאל קריתי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח (3) 477, 497

 

עשיית עושר ולא במשפט - השופט צבי טל

חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979

דברי הכנסת, קריאה ראשונה, כרך 84, עמ' 159-158

מבוא להצעת חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ח-1978

השופט צבי א' טל, ע"א 6126/92 אטלנטיק נ' דג פרוסט, פ"ד נ(4) 484-482

תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף כ ע"א - כא ע"א

רמב"ם, הלכות גזילה ואבידה, פרק ג, הלכה ט

מגיד משנה שם

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שסג, סעיפים ו-י

שו"ת נודע ביהודה, מהדורא תניינא, חושן משפט, סימן כד

 

משפט מנהלי - השופט אליקים רובינשטיין

א. מכרזים ושקיפות במינהל הציבורי (בג"צ 7357/03, פסקה ט)

במדבר, פרק לב, פסוק כב

מלכים ב', פרק יב, פסוק טז

משנה, מסכת שקלים, פרק ג, משנה ב

תוספתא, מסכת יומא (כפורים), פרק ב, הלכות ה-ו (במהד' ליברמן)

מדרש תנחומא (ורשא), פרשת פקודי, סימן ז

שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנז, סעיף ב, והגהת הרמ"א

שו"ת חתם סופר, חלק ו, סימן נט

שו"ת אגרות משה, אורח חיים, חלק ב, סימן מ

שו"ת ציץ אליעזר, חלק ד, סימן ב

משנה, מסכת ערכין, פרק ו, משנה א

תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף כא עמוד ב

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קט, סעיף א

 

ב. נורמות התנהגות של אנשי ציבור (בג"צ 7542/05, פסקה ג)

תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פו עמוד א

שו"ת הרמב"ם (מהדורת בלאו), סימן קעג

רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ה, הלכה יא

שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמב, סעיף יא

שו"ת שרידי אש (מהד' וינגורט), חלק ב, סימן לה, עמ' תלט

 

ג. פיטורים על רקע פוליטי (בג"צ 4284/98, פסקה לה)

שו"ת מהרש"ך, חלק ב, סימן פ

 

הפללה עצמית - השופט ניל הנדל

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ט ע"ב - י ע"א

ואמר רב יוסף: פלוני רבעו לאונסו - הוא ואחר מצטרפין להרגו. לרצונו - רשע הוא, והתורה אמרה אל תשת רשע עד. רבא אמר: אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע. אמר רבא: פלוני בא על אשתי - הוא ואחר מצטרפין להורגו, אבל לא להורגה. - מאי קא משמע לן - דמפלגינן בדיבורא, היינו הך! - מהו דתימא: אדם קרוב אצל עצמו - אמרינן, אצל אשתו - לא אמרינן, קא משמע לן.

 

אוצר הגאונים, מסכת סנהדרין, דף ט ע"ב

 

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כה ע"א

בר ביניתוס אסהידו ביה תרי סהדי, חד אמר: קמי דידי אוזיף בריביתא, וחד אמר: לדידי אוזפי בריביתא. פסליה רבא לבר ביניתוס. - והא רבא הוא דאמר: לוה ברבית פסול לעדות, והוה ליה רשע, והתורה אמרה אל תשת רשע עד! - רבא לטעמיה, דאמר רבא: אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע.

 

תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף כה ע"א-ע"ב, ורש"י שם

מת הרגתיו הרגנוהו - לא ישא את אשתו. הוא ניהו דלא ישא את אשתו, הא לאחר תנשא, והאמר רב יוסף: פלוני רבעני לאונסי - הוא ואחר מצטרפין להרגו, לרצוני - רשע הוא, והתורה אמרה: (שמות כג) אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס! וכ"ת, שאני עדות אשה, דאקילו בה רבנן, והא"ר מנשה: גזלן דדבריהם - כשר לעדות אשה, גזלן דדברי תורה - פסול לעדות אשה, נימא, רב מנשה דאמר כר' יהודה! אמר לך רב מנשה: אנא דאמרי אפילו לרבנן, וטעמא דרבנן הכא כדרבא, דאמר רבא: אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע. לימא, רב יוסף דאמר כרבי יהודה! אמר לך רב יוסף: אנא דאמרי אפי' לרבנן, ושאני עדות אשה, דאקילו בה רבנן, ורב מנשה דאמר כרבי יהודה.

 

רש"י שם

פלוני רבעני לאונסי כו' להורגו - את הרובע.

 

גזלן דדבריהם - כמו מפריחי יונים ומשחק בקוביא דתנן (ר"ה דף כב) כל העדות שאין האשה כשרה לה אף הן אינם כשרים ועלה אמר רב מנשה זאת אומרת גזלן דדבריהם כו'.

 

רבא פליג עליה דרב יוסף - ואמר אפי' אמר פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרף להורגו לרובע דכיון שזה מתכוין לעדות נאמן הוא אצל חברו ואין נאמן על עצמו ממה שאמר לרצוני דאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול לעדות בין לטובה בין לרעה הלכך אינו נעשה רשע בעדות עצמו.

 

ואין אדם משים - את עדותו עדות אצל עצמו ליעשות רשע והא דקי"ל (ב"מ דף ג:) הודאת פיו כמאה עדים דמי הנ"מ לממונא אבל לקנסא ולעונש מלקות וליפסל לא.

 

ושאני עדות אשה דאקילו בה רבנן - הלכך אפילו רשע נאמן ואנא לית לי דרב מנשיא דאמר הא דדברי תורה פסול.

 

אלא רב מנשיא דאמר כרבי יהודה - והכי מיתוקם סוגיא רב יוסף מוקים לרב מנשיא כרבי יהודה ורב מנשיא מוקי לרב יוסף כרבי יהודה.

 

רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יח, הלכה ו, ורדב"ז שם

גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים, וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה או דין מלכות היה, אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג וכללו של דבר גזירת מלך היא.

 

רדב"ז שם

גזירת הכתוב הוא וכו'. תניא מי שבא לב"ד ואמר הלקוני אין מלקין אותו והכי אמרינן בכל דוכתא אין אדם משים עצמו רשע והטעם שכתב רבינו לא שייך גבי מלקות ולפיכך כתב וכללו של דבר גזירת המלך היא ואין אנו יודעים הטעם ואפשר לתת קצת טעם לפי שאין נפשו של אדם קניינו אלא קנין הקב"ה שנאמר הנפשות לי הנה (יחזקאל י"ח) הילכך לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו ומלקות פלגו דמיתה הוא אבל ממונו הוא שלו ומש"ה אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי וכי היכי דאין אדם רשאי להרוג את עצמו כן אין אדם רשאי להודות על עצמו שעשה עבירה שחייב עליה מיתה לפי שאין נפשו קניינו. ועם כל זה אני מודה שהיא גזירת מלכו של עולם ואין להרהר.

 

רמב"ם, הלכות עדות, פרק יב, הלכה ב

אין אדם נפסל בעבירה על פי עצמו, כיצד הרי שבא לבית דין ואמר שגנב או גזל או הלוה בריבית, אע"פ שמשלם על פי עצמו אינו נפסל, וכן אם אמר שאכל נבילה או בעל אסורה אינו נפסל עד שיהיו שם שני עדים שאין אדם משים את עצמו רשע, לפיכך ראובן שהעיד עליו שמעון שהלוה בריבית והעיד לוי ואמר לי הלוה ברבית, הרי ראובן נפסל בעדות שמעון ולוי אע"פ שהרי הודה לוי שלוה ברבית אינו משים עצמו רשע ונאמן על ראובן ואינו נאמן על עצמו, וכן מי שהעיד שפלוני רבעו בין באונסו של נרבע בין ברצונו הוא ואחר מצטרפין להרגו, פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להרגו אבל לא להרגה וכן כל כיוצא בזה, פלוני רבע את שורי הוא ואחר מצטרפין להורגו שאין אדם קרוב אצל ממונו.

 

חידושי ר' שמעון יהודה הכהן (שקאפ), כתובות, סימן יח, אות ה

 

שו"ת הרשב"א, חלק ד, סימן שיא

שאלתם: הסכימו דעת הקהל, למנות אותנו ברורים לבער העבירות, וכן נשבענו לעשות כן. וכתוב בתיקוני ההסכמה, שיהא רשות בידינו, משלטון המדינה, ליסר ולענוש בגוף וממון, לפי ראות עינינו. הודיענו: אם יעידו עדים קרובים על ראובן, שעבר על שבועתו, והעדים ראוים לסמוך עליהם. או אם יעידו אשה וקטן, מסיחים לפי תומם, יש לנו ליסר את ראובן, אן לא? וכן, אם העדים או אחד מהן קרובים לראובן, ורואין אנו אמתלאות, שאלו העדים אומרים אמת, יש לנו רשות לעשות על פיהם, אע"פ שאין שם עדות ברובה?

 

תשובה: דברים אלו נראין פשוטים בעיני, שאתם רשאים לעשות כפי מה שנראה בעיניכם. שלא נאמרו אותן הדברים שאמרתם, אלא בב"ד שדנין ע"פ דיני תורה, כסנהדרין או כיוצא בהם. אבל מי שעומד על תקוני מדינה, אינו דן על הדינים הכתובים בתורה ממש, אלא לפי מה שהוא צריך לעשות, כפי השעה, ברשיון הממשלה. שאם לא כן, אף הם לא יקנסו בגוף ולא בממון, לפי שאין דנין דיני קנסות בבבל, ולא בדברים שאינם מצוים. לפי שאין אנו דנין עכשיו, אפי' בדיני ההלואות מדין התורה, דבעינן אלהים, שהם המומחין, ואנן הדיוטות אנן. אלא בשליחותייהו קא עבדינן. וכי עבדינן שליחותייהו, במילי דשכיחי, כהודאות והלואות. אבל במילי דלא שכיחי, כגון גזילות וחבלות ושאר עבירות, לא. וכן, לא ילקה ולא יענש על פי עצמו. לפי שאין אדם משים עצמו רשע, מן הדין, ואפי' יש עדים כשרים, לא ילקה, אלא אם כן התרו בו. שאין בית דין מלקין, אלא אחר התראה. אלא שבכל אלו הדברים, אינם אלא בבית דין הנוהגין ע"פ התורה. הלא תראו, דוד שהרג ע"פ עצמו גר העמלקי. וכן אמרו: מכין ועונשין שלא מן הדין, ולא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב [על] סוס בשבת, והביאוהו לב"ד, וסקלוהו. ולא שהלכה כן, אלא שהיתה השעה צריכה לכך. כדאיתא ביבמות פרק האשה רבה (צ ע"ב). כל שכן אתם, שעיקר ההסכמה לא היתה אלא לעשות מה שיראה בעיניכם, כמו שכתוב באגרת התקנה אשר אמרתם. וכן הדבר פשוט בינינו, ובין כל המקומות שיש תקנה ביניהם, על דברים אלו.

 

שו"ת הריב"ש, סימן רלד

למוקדמי טירול...

 

ונסתפק לכם בדבר המשפט ספקות, בניתם מהם חמשה שאלות, שהם ענפים, ולא שרש הענין בעצמו. אבל נראה מדעתכם, שאם אמת היה הדבר, ויתברר בעדים, שאמר הדברים ההם כפי שסדר בתביעתו התובע כנגדו, שהוא חייב עונש כדין מסור ומלשין על שקר [במהדורת קושט' ש"ו: חייב מית' כדין מסור ומלשין]. אלא שנסתפק לכם איך תחקרו הדבר, אם בעדים לבד, או גם בהודאת פיו, ואיזה מהם ראשונה. ואם יש בהודאת פיו צד חקירה. ואם תקבלו העדים בפני הכתות. ושאר הספקות הבאים בשאלות החמשה, אשר סדרתם. ועם היות לא שאלתם אותי בעיקר הדין, אם הוא מחוייב [במהדורת קושט' ש"ו: מחוייב מיתה] עונש כדין מלשין ומסור לשקר, לו יהי שאמר הדברים ההם, כפי שטען עליו התובע, אם לא, עכ"ז אודיעכם דעתי בזה, ואפרוץ גדרי המוסר להשיב על אשר לא ישאלוני. יען זה חובה עלי ממה שאמרו רבותינו ז"ל (שבועות ל"א): מנין לתלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר, שלא ישתוק? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק; ואם בדיני ממונות כך, בדיני נפשות לא כ"ש. אבל תחלה אודיעכם דעתי בשאלותיכם, לו הונח שיהיה האיש ההוא חייב עונש [במהדורת קושט' ש"ו: חייב מיתה] על מה שעשה כאשר עלה בדעתכם. ואח"כ אבאר על מה מתחייב המסור והמלשין על שקר, עונש בדין תורה, ובאיזה דרך, ומתוך זה יצא לכם שאין האיש הזה חייב עונש בדין ההוא.

 

ראשונה: נסתפקתם, אם מן הדין לקבל בתחלה הודאת פי המסור, קודם קבלת העדים שכנגדו, ואם מעלה ומוריד לקבל הודאתו אם לאו.

 

תשובה: אין ספק שבדיני ממונות אין מקבלין את העדים אלא לאחר שהשיב הנתבע לתביעת התובע. לפי שאם הודה הנתבע, מתחייב ממון ע"פ הודאתו, דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי. אך כשהנתבע כופר בתביעת התובע, אז צריך לעדות העדים, ומקבלין אותן. וא"כ, למה יטריחו ב"ד לקבל עדות העדים קודם תשובת הנתבע לתובע, ואולי אין צריך לעדים, שהנתבע יודה לתביעת התובע? ואמרו ז"ל בכמה מקומות בתלמוד: אטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן. ולזה, אין מקבלין העדים בדיני ממונות רק אחר שיכפור הנתבע בתביעת התובע; זולתי על צד ההכרח, כגון שהיו העדים חולים, שאין ממתינים לתשובת הנתבע, שמא ימותו בנתים, וגם מקבלים אותן אז שלא בפניו, או כגון ששלחו לו ולא בא, ובהנהו גווני דאיתמר בפרק הגוזל בתרא (קיב:). אבל בדיני נפשות, לפי שורת הדין אין חשש בהודאת פיו, שהרי אינו מתחייב מיתה על פי עצמו, רק ע"פ עדים, ואין הודאתו מעלה ומורדת, אין צריך לקבל הודאת פיו כלל. אלא שמקבלין העדים בפניו; ואם יודה לדברי העדים, דנין אותו ע"פ העדים, ואם לא יודה לדבריהם, צריך להביא עדים אחרים להזים אותן או להכחישן. אבל עתה, אין הרשות נתונה ביד בית דין לדון בדיני נפשות, רק בהורמנא דמלכא, וצריך לאמת הדין אף בעיני שופטי הארץ שלא מבריתנו, למען לא יחשדונו בדנים לא בצדק ולא במשפט. גם כי עתה בזמנינו זה, מה שדנין בדיני נפשות הוא לפי צורך השעה; שהרי בטלו דיני נפשות, אלא שב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין לפי צורך השעה, ואף שלא בעדות גמורה, כל שידעו באמתלאות ברורות שעבר העבירה. לזה נהגו לקבל הודאת פי העובר אף בדיני נפשות, למען יתברר הדבר גם מתוך דבריו, עם קצת אמתלאות, אם אין עדות ברורה. ולפי שמן הדין צריך לחקור יפה יפה, כמו ששנינו (אבות פ"א): הוי מרבה לחקור את העדים; וכל המרבה בחקירתם הרי זה משובח, כדתנן במסכת סנהדרין, בפרק היו בודקין (מ): כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח, מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים. לזה נראה, שלכתחלה ראוי לקבל הודאת פי העובר, קודם קבלת העדים, כדי שיוכלו לחקור את העדים על פרטי דברי העובר; אך אם לא נעשה בדרך זה, וקבלו העדים תחלה, אין קפידא בזה, ויכולין לקבל אחר כן הודאת פי העובר. ומה שבא ג"כ בשאלה זו, אם בקבלת הודאת המסור יש חשד חקירה; מדעתי אתם מסופקים בזה מפני החק שאין לעשות חקירה בארגון. ולפי דעתי, מאחר שיש בדבר תובע, כבר מתקיים החק; שאין החק אלא שבזולת תובע לא תעשה חקירה כנגד אדם, אבל מאחר שיש תובע, אין בקבלת הודאת העובר חשד שם חקירה. וכמה פעמים ראיתי בכאן שברורי הקהל מקבלין הודאת העובר, כל שיש תובע בדבר. האמנם, אל תסמכו עלי בזה, כי זו אינה שלי, שאין זה מדין תורתנו, שאלו את פי חכמי העמים; כי אם אתם יראים מזה, המשפט להם הוא, ולפניהם יובא. וכן במה ששאלתם אם יספיק לכם חותם אדונינו המלך יר"ה לעשות חקירה, אם לאו, בלתי סכנת הב"ד והקהל י"א, גם זו דלהון היא.

 

ע"פ 242/63 מיכאל קריתי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח (3) 477, 497

עקרון החיסוי מהפללה עצמית - "אחד העקרונות הקדושים ביותר בחוק בארץ הזאת" (דברי לורד Eldon ב-Re Worral .Ex parte Cossens; (1820) ((Buck. 531, 540, L.C. - עקרון המשפט המקובל, שהועלה בארצות-הברית לדרגת "חוקה" על-ידי "התיקון החמישי" ("איש לא יוכח בכל משפט פלילי להיות עד נגד עצמו") - מקורו - כן נראה לי - בתורת ישראל ובמטבע שטבעו חכמים: "אין עד משים עצמו רשע" (סנהדרין ט', ב'). על מקורו זה של הכלל מעיד נוסחו הלטיני: "Nemo tenetur se ipsum ("prodere" או) "accusare שאינו אלא תרגום מילולי מעברית, וכן מעידים עליו עקבותיו בכתבי אבות הכנסיה (עיין המובאות במאמרו של Riesenfeld, Law Making and Legislative Precedent in American Legal History. 33 Minn. L. Rev. 103, 118 (1949), שהועתקו ב- Mc Cormick, Law or Evidence (1954) ע' 253, הערות 9-10; ועיין בנוגע לתולדות העקרון באנגליה Wigmore, Evidence, Mc Naughton Revision (1961), 2250). עם קליטת "מהות המשפט המקובל" בארצנו, דרך צינור הסימן 46, לדבר-המלך-במועצתו על ארץ-ישראל וסעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, חזר עקרון המשפט העברי לצור מחצבתו.

 

אמנם יש להבחין היטב בין משמעותו המקיפה של העקרון במשפט העברי, לפיו אין אדם יכול להפליל את עצמו על-ידי הודאת פיו, לבין משמעותו המצומצמת יותר במשפט המקובל, לפיו אין אדם חייב להפליל את עצמו. "אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע" (סנהדרין, שם), פירוש רש"י: "כלומר על עדות עצמו אינו נעשה רשע, שהרי תורה פסלה קרוב לעדות".

 

עשיית עושר ולא במשפט - השופט צבי טל

חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979

1. (א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה.

 

(ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת.

 

2. בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת.

 

3. הזוכה רשאי לנכות ממה שעליו להשיב אה מה שהוציא או התחייב להוציא או השקיע באופן סביר להשגת הזכיה.

 

4. מי שפרע חובו של אדם אחר בלי שהיה חייב לכך כלפיו, אינו זכאי להשבה אלא אם לא היתה לזוכה סיבה סבירה להתנגד לפרעון החוב, כולו או מקצתו, ואינו זכאי להשבה זו אלא כדי מה שנתן לפרעון החוב.

 

5. (א) מי שעשה בתום לב ובסבירות פעולה לשמירה על חייו, שלמות גופו, בריאותו, כבודו או רכושו של אדם אחר, בלי שהיה חייב לכך כלפיו, והוציא או התחייב להוציא הוצאות בקשר לכך, חייב הזוכה לשפותו על הוצאותיו הסבירות, כולל חיוביו כלפי צד שלישי, ואם נגרמו למזכה עקב הפעולה נזקי רכוש, רשאי בית המשפט לחייב את הזוכה בתשלום פיצויים למזכה, אם ראה שמן הצדק לעשות כן בנסיבות הענין.

 

(ב) לענין החיוב בפיצויים לפי סעיף קטן (א) דין מי שנכסיו שימשו לשמירת הערכים האמורים כדין מי שעשה פעולה לשמירתם.

 

(ג) אין חובת שיפוי או פיצוי לפי סעיף זה על זוכה שהתנגד לפעולה או לשימוש בנכסים או לשיעור ההוצאות או שהיתה לו סיבה סבירה להתנגד להם, זולת אם הפעולה או השימוש בנכסים היו לשמירה על חייו, שלמות גופו או בריאותו.

 

6. (א) הוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון ואין הסכם אחר בין הצדדים.

 

(ב) חוק זה יחול גם על המדינה.

 

(ג) אין בחוק זה כדי לגרוע מתרופות אחרות.

 

7. סעיף 3 לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964 - בטל.

 

דברי הכנסת, קריאה ראשונה, כרך 84, עמ' 159-158

 

מבוא להצעת חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ח-1978

 

השופט צבי א' טל, ע"א 6126/92 אטלנטיק נ' דג פרוסט, פ"ד נ(4) 484-482

7. עסקנו בחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט - 1979. חוק זה יונק ממקורות ההלכה היהודית.

 

וכך נאמר במבוא להצעת החוק (ה"ח 1353 מיום ל' בסיון תשל"ח, (5 ביולי 78) "החוק המוצע בא להשלים חקיקה עניפה זו [בתחום החוזים והקניינים - צ' ט'] על ידי מספר הוראות בשטח משפטי הקרוי ... במשפט העברי "יורד לנכסי חברו ", "עושה סחורה בפרתו של חברו" או "זה נהנה וזה לא חסר".

 

החוק המוצע מאמץ את גישת המשפט העברי בנקודות אחדות: הוא מזכה בהשבה את המשביח נכסי חברו; הוא מאמץ את העיקרון של "זה נהנה וזה לא חסר" כשיקול לפטור את הנהנה מהשבה, והוא מזכה את המציל רכושו של חברו בשיפוי על הוצאותיו, במטרה לעודד פעולות הצלה."

 

גם בדברי שר המשפטים בכנסת ובדברי שאר חברי הכנסת, חוזר הקשר בין החוק הזה ובין כללי המשפט העברי:

 

ניתן לומר שהרעיון הבסיסי המונח ביסודות ההצעה הוא הכלל שביסוד דיני היושר במשפט העברי - "ועשית הישר והטוב" בין אדם לחברו. ההצעה דנה בסוגיות שהעסיקו את חכמי המשפט העברי מדורי דורות; מצד אחד - "זה נהנה וזה לא חסר - כופין על מידת סדום", ומצד שני - "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו"? מצד אחד - הקפדה על אכיפת הדין, ומצד שני - הנחיה להתנהג במקרים מסויימים לפנים משורת הדין, או כפי שהיינו אומרים היום - לפי הצדק והיושר (דברי שר המשפטים בקריאה ראשונה, דברי הכנסת כרך 83 עמ' 3917).

 

וכן:

אנחנו גאים שהחוק הזה מושתת במידה רבה על עקרונות והלכות של המשפט העברי עובדה היא שנדרשנו לשם עברי מקורי. (דברי שר המשפטים שם עמ' 160).

 

(יש לציין ששם החוק, שמקורו בירמיהו י"ז י"א, חודש על ידי השופט ש"ז חשין ).

 

לפיכך, לא מן המותר יהא להציג, ולוא גם בקיצור נמרץ, ועל "קצה המטה" את עמדת ההלכה היהודית.

 

גם במשפט העברי, כמו גם בהלכותיו של בית משפט זה, ניכר המתח בין חופש המסחר, העיסוק והתחרות, מזה, ובין הגבלות על חופש זה מטעמי הגינות ויושר. כבר במשנה מצאנו מחלוקת תנאים בדבר חופש התחרות:

 

רבי יהודה אומר: לא יחלק החנוני קליות ואגוזים לתינוקות, מפני שהוא מרגילן לבוא אצלו, וחכמים מתירין.

 

לפי טעמם של החכמים המתירים, יכולים גם שאר החנונים לנהוג כך. או בלשונם, יכול החנוני לומר לבני תחרותו, אני מחלק אגוזים, חלקו אתם פירות.

 

ובהמשך דברי רבי יהודה במשנה:

 

ולא יפחות את השער" (למכור בזול מפני שמרגיל לבוא אצלו ומקפח מזונות חבירו - רש"י)."וחכמים אומרים: זכור לטוב.

 

כלומר, חכמים מתירים תחרות על ידי הורדת המחיר. ההלכה נפסקה כחכמים, המתירים תחרות חפשית שכזו ואינם רואים בכך דבר שאינו הגון (בבא מציעא ס.; חושן משפט רכ"ח י"ח).

 

למרות חופש התחרות, גינו חכמים את "היורד לאומנות חברו" (קידושין נט.; מכות כד.; סנהדרין פ"א.). ולכן, הגנו חכמים על אדם שקנה לו חוג לקוחות קבוע במקומו מפני אדם זר שבא לקפח את פרנסתו. (בא בתרא, כא:-כב.) בשו"ת של ימי הביניים נדונה בהרחבה השאלה של "מערופיא" (פירוש המונח הזה הוא חוג לקוחות קבוע או גם מונופולין). ישנם פוסקים המגינים על בעלי המערופיא מפני מי שבא לקפח את פרנסתו (אור זרוע ג', בבא מציעא סי' כח).

 

אך גם פוסקים שהקלו בעניין התחרות עם בעל "המערופיא" מכירים בזכותו אם זו הושגה בטורח או בהוצאה כספית (שו"ת מהרש"ל סי' ל"ה-ל"ו), ומגינים עליו מפני קיפוח מחייתו.

 

רוב הפוסקים, סמכו ידיהם על דיני המערופיא (שו"ע חו"מ קנ"ו ה' ועוד).

 

(וראה מאמרו של מ' אלון "הפקעת שערים והסגת גבול מסחרית במשפט העברי", מחניים (2) אייר - התשנ"ב, עמ' 15 ,8; כן ראה מאמרו של אביעד הכהן, "משפט וכלכלה בספרות השאלות והתשובות", שם, עמ' 62).

 

על פי ההנחה שאטלנטיק, כטענתה, השקיעה הון רב בפיתוח שוק דגי הבקלה והרחבתו, ולמעשה היתה יחידה בו במשך שנים, כי אז, נדמה לי שעל פי דין תורה יש לה עילה נגד דג פרוסט למניעת תחרותה, ואולי גם להשבת הריווח שבא לדג פרוסט, מהתחרות זו (ראה שו"ת "אבני שיש", חלק א' סי' ס"ז).

 

תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף כ ע"א - כא ע"א

הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר או אין צריך? היכי דמי? אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, זה לא נהנה וזה לא חסר! אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, זה נהנה וזה חסר! לא צריכא, בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, מאי? מצי אמר ליה מאי חסרתיך, או דלמא מצי אמר הא איתהנית? א"ל: מתניתין היא. הי מתניתין? א"ל: לכי תשמש לי. שקל סודריה כרך ליה. א"ל: אם נהנית - משלמת מה שנהנית. אמר רבא: כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה! דאע"ג דלא דמי למתניתין קבלה מיניה, האי זה נהנה וזה חסר, והאי זה נהנה וזה לא חסר הוא. ורמי בר חמא? סתם פירות ברשות הרבים אפקורי מפקר להו. תנן: המקיף חבירו משלש רוחותיו, וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית - אין מחייבין אותו; הא רביעית - מחייבין אותו, ש"מ: זה נהנה וזה לא חסר - חייב! שאני התם, דאמר ליה: את גרמת לי הקיפא יתירא. ת"ש, א"ר יוסי: אם עמד ניקף וגדר את הרביעית - מגלגלין עליו את הכל; טעמא דגדר ניקף, הא מקיף - פטור, ש"מ: זה נהנה וזה לא חסר - פטור! שאני התם, דאמר ליה: לדידי סגי לי בנטירא בר זוזא. ת"ש: הבית והעלייה של שנים שנפלו, אמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה, הרי בעל העלייה בונה בית ויושב בה עד שיתן לו יציאותיו; יציאותיו הוא דמחייב ליה בעל הבית, הא שכרו לא, ש"מ: זה נהנה וזה לא חסר - פטור! שאני התם, דביתא לעלייה משתעבד. ת"ש, רבי יהודה אומר: אף זה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו - צריך להעלות לו שכר; ש"מ: זה נהנה וזה לא חסר - חייב! שאני התם, משום שחרוריתא דאשייתא. שלחוה בי רבי אמי, אמר: וכי מה עשה לו? ומה חסרו? ומה הזיקו? רבי חייא בר אבא אמר: נתיישב בדבר. הדר שלחוה קמיה דרבי חייא בר אבא, אמר: כוליה האי שלחו לי ואזלי, אילו אשכחי בה טעמא לא שלחנא להו? אתמר, רב כהנא א"ר יוחנן: אינו צריך להעלות לו שכר, רבי אבהו אמר רבי יוחנן: צריך להעלות לו שכר. אמר רב פפא: הא דרבי אבהו לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר, דתנן: נטל אבן או קורה של הקדש - הרי זה לא מעל, נתנה לחבירו - הוא מעל וחבירו לא מעל, בנאה לתוך ביתו - הרי זה לא מעל עד שידור תחתיה שוה פרוטה, ואמר שמואל: והוא שהניחה על פי ארובה; ויתיב רבי אבהו קמיה דר' יוחנן וקאמר משמיה דשמואל, זאת אומרת: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו - צריך להעלות לו שכר, ושתק ליה, איהו סבר: מדשתיק מודה ליה, ולא היא, אשגוחי לא אשגח ביה; כדרבה, דאמר רבה: הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי. שלח ליה רבי אבא בר זבדא למרי בר מר, בעי מיניה מרב הונא: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר או לא? אדהכי נח נפשיה דרב הונא, א"ל רבה בר רב הונא, הכי אמר אבא מרי משמיה דרב: אינו צריך להעלות לו שכר, והשוכר בית מראובן - מעלה שכר לשמעון. שמעון מאי עבידתיה? הכי קאמר: נמצא הבית של שמעון - מעלה לו שכר. תרתי? הא דקיימא לאגרא, הא דלא קיימא לאגרא. אתמר נמי: א"ר חייא בר אבין אמר רב, ואמרי לה אמר ר' חייא בר אבין אמר רב הונא: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו - אינו צריך להעלות לו שכר, והשוכר בית מבני העיר - מעלה שכר לבעלים. בעלים מאי עבידתייהו? הכי קאמר: נמצאו לו בעלים - מעלין להן שכר. תרתי? הא דקיימא לאגרא, הא דלא קיימא לאגרא. אמר רב סחורה אמר רב הונא אמר רב: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו - אין צריך להעלות לו שכר, משום שנאמר: (ישעיהו כד) "ושאיה יוכת שער". אמר מר בר רב אשי: לדידי חזי ליה, ומנגח כי תורא. רב יוסף אמר: ביתא מיתבא יתיב. מאי בינייהו? איכא בינייהו, דקא משתמש ביה בציבי ותיבנא.

 

רמב"ם, הלכות גזילה ואבידה, פרק ג, הלכה ט

הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, אם אותה חצר אינה עשויה לשכר אינו צריך להעלות לו שכר, אע"פ שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו, שזה נהנה וזה לא חסר, ואם החצר עשויה לשכר אע"פ שאין דרך זה לשכור צריך להעלות לו שכר שהרי חסרו ממון.

 

מגיד משנה שם

ומ"ש ואם החצר עשויה לשכר אע"פ שאין דרך זה וכו'. הוא כדברי ההלכות שכתב הרב אלפסי ז"ל דחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר שהוא חייב בשכירות לפי שמדה זו לא נזכרה בגמ' כלל אבל דעת התוספות שהוא פטור. ומ"מ כתבו המפרשים ז"ל שאם חסר הבית בכל שהוא כגון שהיה חדש והשחיר הכותלים וחסרו מערכו אע"פ שהיא חצר שאינה עשויה לשכר כיון שהוא מחסר קצת מגלגלין עליו את הכל והכין מוכח בגמרא.

 

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שסג, סעיפים ו-י

סעיף ו

הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, שאמר לו: צא, ולא יצא, חייב ליתן לו כל שכרו. ואם לא אמר לו: צא, אם אותה חצר אינה עשויה לשכר, אינו צריך להעלות לו שכר. ( ואף על פי שהוציא את בעל הבית בעל כרחו מן הבית והוא דר בו (מרדכי פרק כיצד הרגל). ואפילו היה רגיל להשכיר, רק שעכשיו לא עביד למיגר, בתר האי שעתא אזלינן) (נ"י פ' הנ"ל), אף על פי שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו, שזה נהנה וזה אינו חסר. הגה: ודוקא שכבר דר בו, אבל לא יוכל לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בו, אע"פ דכופין על מדת סדום במקום שזה נהנה וזה אינו חסר, הני מילי בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות. אבל בכי האי גוונא דאי בעי בעל חצר ליהנות ולהרויח להשכיר חצירו היה יכול, אלא שאינו רוצה, אין כופין אותו לעשות בחנם (מרדכי ונ"י פרק הנ"ל). ואם החצר עשויה לשכר, אף על פי שאין דרך זה לשכור, צריך להעלות לו שכר, שהרי חסרו ממון. הגה: מיהו אם לא היה דר בו, אלא שגזלו ממנו, פטור לשלם השכירות (טור ס"ו בשם הרא"ש ולאפוקי מהרמ"ה). וסתם בתים בזמן הזה קיימי לאגרא ואף על גב דעדיין לא השכירו מעולם (מרדכי פרק כיצד הרגל והגהות מיימוני פ"ג דגזילה ועיין בת"ה סימן שי"ז).

 

סעיף ז

יש אומרים דכשאין החצר עומד לשכר דאמרינן דאינו צריך להעלות לו שכר, אם חסרו אפילו דבר מועט, כגון שהיה הבית חדש וזה חסרו במה שהשחירו, אף על פי שאין הפסד אותו שחרורית אלא מועט, ע"י מגלגלין עליו כל השכר כפי מה שנהנה. ( ואם כן אם אין דרך זה לשכור, פטור, דהא לא נהנה ויש חולקים) (ר' ירוחם ני"ב שתי הדעות).

 

סעיף ח

יש אומרים דהא דאמרינן דכשהחצר אינו עומד לשכר אינו צריך להעלות לו שכר, דוקא שלא גילה הדר בדעתו שהיה רצונו ליתן לו שכר אם לא יניחנו לדור בו בחנם. אבל אם גילה בדעתו כן, צריך ליתן לו שכר.

 

סעיף ט

י"א דהא דאמרינן דבחצר שאינו עומד לשכר אינו צריך להעלות לו שכר, אפילו אם שכרו מאחר שהיה סבור שהוא שלו, ונמצא שאינו שלו, אין צריך ליתן לו שכר, אף על פי שנכנס על דעת ליתן לו שכר. ואפילו אם נתנו לזה ששכרו ממנו, צריך להחזירו. ואם נתן לו השכר, כיון שהוא ברור שבטעות יהב ליה, חייב להחזירו.

 

סעיף י

יש אומרים שזה שאמרנו בחצר העשויה לשכר חייב להעלות לו שכר, אפילו שכרו מראובן ונתן לו השכר, ונמצאת שאינו שלו אלא של שמעון, צריך ליתן לשמעון שכרו. הגה: ודוקא ששמעון או שלוחיו בכאן שהיו משתדלין להשכירו. אבל אם אינו בעיר ואין מי שמשתדל להשכירו, הוי כחצר דלא קיימא לאגרא, ואף על פי ששכרו מראובן אין צריך ליתן לשמעון כלום, וכמו שנתבאר (הגהות מיימוני פרק ג' דגזילה), ויחזור ויתבע מראובן מה שנתן לו. ואפילו שכרו מראובן בפחות מכדי דמיו, צריך ליתן לשמעון כל השכר הראוי ליתן לו, ויחזור ויתבע מראובן מה שנתן לו. ואם שכרו מראובן בדמים יקרים, ונמצא הבית של שמעון, לא יפרע לו אלא כפי מה ששוכרים אחרים. ואפילו אם נתן כבר לראובן, אינו נוטל שמעון אלא כפי מה ששוכרים אחרים. ומיהו אם באו הדמים ליד שמעון, והוא טוען שלא היה שוכרה בפחות, מספיקא לא מפקינן מיניה. הגה: ישראל שברח מן העיר, ולקח (השר) ביתו והשאילו לישראל אחר, אין צריך להעלות שכר לבעלים, דהא לא קיימא לאגרא, דאי לא הוי דר בו ישראל השני דר בו עובד כוכבים (הג"מ פ"ג דגזילה ומרדכי פ' כיצד הרגל). השוכר בית מחבירו וחזר והשכירו לאחרים ביותר ממה ששכרו, אם היה לו רשות להשכירו לאחרים בענין שנתבאר לעיל סי' שט"ז, המותר הוא שלו. ואם לא היה לו רשות להשכירו, המותר לבעלים (נ"י פ' הנ"ל). האומר לחבירו: דור בחצרי, אין צריך ליתן לו שכר (ב"י בשם הרשב"ץ). שני שותפין בבית, והשכיר אחד מן השותפין כל הבית שלא מדעת שותפו, צריך השוכר ליתן לשותף השני חלקו (ב"י בשם הרשב"א); אבל אם לא שכר כל הבית, רק חלק השותף שהשכיר לו, אין צריך ליתן לשני כלום (ד"ע).

 

שו"ת נודע ביהודה, מהדורא תניינא, חושן משפט, סימן כד

תשובה על דבר אשר נשאלתי מק"ק ליווארני וז"ל השואל. ראובן חיבר פירוש על סדר נזיקין וקדשים והלך אצל שמעון המדפיס ונתפשר עמו בסך ידוע בעד כל דף שידפיס לו אלו השני סדרים עם פירש"י ותוספות ופירוש של המחבר הנ"ל למטה. והנה דרך המדפיסים אחר גמרם כל דף ודף סותרים סידור האותיות לסדר מהם דף אחר וזה המדפיס יש לו הרבה אותיות לכן לא קלקל הסידור והניחו כמות שהוא רק הסיר מלמטה הפירוש החדש והדפיס לעצמו שני סדרים הנ"ל עם פירש"י ותוס' שיהיו מוכנים בידו בעת הפנאי שישלים להדפיס כל הש"ס. וטען ראובן המחבר הנ"ל יען שתשלומי שכירות המסדרים האותיות הוא היה משלם ועתה למה יהנה שמעון מסידור אותיות חנם ויחזיר לו חלקו מסידור האותיות כדין כל הנהנה ממלאכת חבירו כדין מעין המשקה שדות והמקיף את חבירו משלש רוחותיו. ושמעון טוען מאחר שהאותיות הם שלו יכול להשתמש בהם כרצונו ואין כח ביד ראובן לקלקל הסידור וכו'. יורנו רבינו הדין עם מי. עכ"ל השואל.

 

אומר אני אם הוא כפי הנראה מלשון השואל ששמעון נתפשר עם ראובן בקיבולת בסך ידוע כל דף ועל שמעון מוטל שוב לשלם להמסדרים ולהמדפיסים ובעד הנייר הכל משלו, א"כ אין לראובן שום טענה על שמעון וכיון ששמעון נותן אותיות אחרים להדפיס הצורך לראובן ואינו מעכב מלאכתו בזה בטלה טענת ראובן ויכול שמעון לומר מתחלה אדעתא דהכי נתפשרתי לפי שידעתי שאוכל להיות נהנה גם אני מהסידור והלא שמעון הוא המשלם להמסדרים ולא ראובן. ואמנם אם המעשה היה כי חישבו מתחילה בעת השכירות כך וכך אני נותן להמסדרים וכך וכך בעד פרעסין ציהען וכך וכך בעד נייר והמותר בעד נתינת האותיות ודיו ואז שמעון [צ"ל ראובן] הוא המשלם להמסדרים בעד הסידור ולא ראובן וראובן [צ"ל שמעון ושמעון] רוצה ליהנות מהסידור אז שייך טענת הצדדים הנ"ל.

 

ואומר אני מה שטען ראובן ששמעון מחוייב לשלם לו מה שנהנה ממלאכת הסידור ששילם הוא כדין כל הנהנה ממלאכת חבירו כדין מעין המשקה שדות וכדין המקיף את חבירו, בשניהם אין הדמיון עולה יפה כי דין מעיין המשקה הוא בח"מ סימן ק"ע סעיף א' ושם מיירי שכלם באים וצריכים להשקות וצריך התחתון לסייע לעליון כי גם הוא צריך שילכו המים דרך שם, ולא מיירי שם שכבר חפר העליון ובא אחר כך להוציא מן התחתון שיסייע לו מה שכבר חפר כי בזה באמת אם היה להתחתון שדה שלא היה דרכו לזרוע אך עתה שכבר חפר העליון רוצה הוא לחפור יותר שיגיע הנהר גם לשדהו ויזרענה, באמת אין התחתון צריך לסייע למה שחפר העליון והרי זה נהנה וזה לא חסר ולא יגרם לו הוצאה יתירה ע"י שדה שלו. ואמנם בזה אם העליון טען אם לא תסייעני אשוב לקלקל מה שתקנתי ואסתום מה שחפרתי וגם לי גם לך לא יהיה אם לא תסייעני. נלענ"ד שיכול העליון לעשות כן ואף דכופין על מדת סדום אומר אני דלא שייך בזה מדת סדום כיון שיודע שהתחתון צריך לזה ויהיה מוכרח לפייסו בזוזי, ולא מיבעיא לדעת הרא"ש שהוא דעת היש אומרים שהביא רמ"א בסימן קע"ד סעיף א' בהגה"ה פשיטא דלא שייך כופין במידי שיודע שחבירו היה צריך להעלות לו בדמים אלא אפילו לדעת הרמב"ם שהוא דעת המחבר שם בש"ע מ"מ היינו בשדה של שותפות שיש לזה זכות כמו לזה ועדיין לא הוכר חלקו של שום אחד ושום אחד לא הוציא הוצאות כלום סבירא ליה להרמב"ם שכופין על מדת סדום אבל היכא שזה הוציא הוצאות וחפר נגד שדה שלו שיבואו המים לשם ואח"כ רוצה זה של מטה ליהנות מחפירה זו בחנם וליהנות משל חבירו ממש לא שייך כופין על מדת סדום והרי זה דומה למי שרוצה לדור בחצר חבירו אפי' בלא קיימא לאגרא וכי יש שום הוה אמינא שיכוף זה את חבירו שיניחנו לדור בחצירו חנם וע"כ לא אמרו אלא שכבר דר בו שא"צ להעלות שכר על העבר. ועי' במס' ב"ק דף כ' ע"ב בתוס' ד"ה הא אתהנית.

 

ואמנם מדברי המרדכי בפרק כיצד הרגל שהביא רמ"א בסימן שס"ג ס"ו בהג"ה שכתב הטעם שלא יכול לכופו לדור בו בחנם משום דאי בעי בעל החצר להשכירו היה יכול וכו', משמע שדבר שאינו יכול להרויח בו יכול זה לכופו אף לכתחילה, מ"מ נלענ"ד דעכ"פ פשוט שזה רק להרמב"ם בריש סימן קע"ב אבל לדעת הרא"ש פשיטא דלא שייך בזה כופין על מדת סדום. וכ"ז אם היו באים לדין קודם שהדפיס שמעון אבל אחר שכבר הדפיס ורצה ראובן לחייב את שמעון מטעם מקיף את חבירו ג"כ לא דמי דהרי בפירוש אמרו בב"ק דף כ' ע"ב ששם הטעם דגרם לו היקפא יתירה אבל כאן לא גרם לו הוצאה יתירה דתשלומין להמסדרים לא איכפת להו להמסדרים אם ידפיסו בסידור זה מעט או הרבה תמיד תשלומין שלהם שוה כי טרחת הסידור הוא שוה. והנה בש"ע בסימן קנ"ח סעיף וי"ו לא נזכר גרם הניקף יתר רק רמ"א בהג"ה בסוף הסעיף הזכירו, היינו משום דהמחבר מיירי בגדר בינו ובינו ואז לא משכחת לה בלי גרם הניקף שהרי עיקר ההיקף הוא להפסיק בינו ובין שדה חבירו וכמ"ש בתוס' שם בב"ק דף כ' ע"ב בד"ה את גרמת וכו' יע"ש. ועכ"פ היכא דלא גרם לו הוצאה יתירא מקרי זה נהנה וזה לא חסר ופטור מלסייע לו וא"כ בטלו טענות ראובן בזה.

 

ואמנם מה שיש לעיין בזה הוא כיון ששמעון הוא רוצה להדפיס בסידור הזה והרי הוא צריך להוציא עוד הוצאות להדפיס לשלם לפרעסין ציהר וכיוצא בזה א"כ גלי דעתיה דניחא ליה להוציא הוצאות לצורך הדפסה ומגלגלין עליו גם הוצאות הסידור. ודבר זה יש ללמוד מדברי התוס' שם בד"ה טעמא דניקף וכו' שכתבו וא"ת ואם זה נהנה וזה לא חסר פטור אפילו עמד ניקף נמי וי"ל שאני עמד ניקף דגלי אדעתיה דניחא ליה בהוצאה ולא דמי לדר בחצר חבירו דלא גלי אדעתיה אלא בחנם עכ"ל התוס'. הרי דהיכא דגלי אדעתיה אפי' בזה לא חסר מגלגלין עליו את הכל ואינו יכול לטעון אלמלא שכבר הקיף זה שלש מחיצות לא הייתי מוציא הוצאה גדולה על חלקי אבל כיון שכבר הוקפו שלש מחיצות הוצאתי הוצאה קטנה על רוח רביעית, אלמא לא משגחינן בטענה זו וע"י הוצאה קטנה שהוסיף מגלגלין עליו גם הוצאה גדולה. אומר אני שהתוס' כתבו שם לפי שיש שם גם טעם דגרם לו היקף יתר ור' יוסי תרתי בעי דגלי דעתיה דניחא ליה בהוצאה וגם גרם לו היקף יתר ורצה לפשוט מדברי ר' יוסי דאפי' גרם היקף יתר פטור אם לא גלי אדעתיה דניחא לי' בהוצאה וק"ו בזה נהנה וזה לא חסר כלל שפטור. באופן דהיכא דלא גרם ליה הוצאה יתירה אפילו גלי דעתיה פטור למאי דקיימא לן זה נהנה וזה לא חסר פטור. ואף לדעת הי"א שהביא המחבר בסימן שס"ג סעיף חי"ת דאם גילה הדר דעתו שהיה רצונו לתת שכר אם לא היה מניחו לדור בחנם צריך ליתן לו שכר יעיין שם, והרי אין שם שום גרם הוצאה כלל ואפ"ה ע"י גילוי דעת מחוייב לשלם דשאני התם דאין אנו מחייבים אותו לשלם רק מה שגילה דעתו שהרי על השכירות גילה דעתו שהיה רצונו לשלם ואת זה ישלם אבל לחייבו ע"י גילוי דעתו לשלם גם מה שלא גילה דעתו זה לא מצינו ולא מיבעיא לדעת הש"ך בסימן קנ"ח סק"ד שהסכים לפירוש הב"ח וא"כ אפילו גילה דעתו אין צריך ליתן יותר ממה שגרם לו הוצאה יתירה אבל במה שלא גרם לו אפילו נהנה ממנו א"צ ליתן יע"ש בב"ח ויראה חשבון התשבורת שהפנימי הוא שש על שש ונמצא שהקיפו מארבע רוחות עולה ארבע ועשרים אמה ואפ"ה א"צ לשלם רק בעד שמנה אמות שגרם יתרון להחיצון לפי שהחיצון לבדו היה שמנה על שמנה שעולה היקפו מארבע רוחות שתים ושלשים ועכשיו הוצרך להקיף עשר על עשר שעולה ההיקף מארבע רוחות ארבעים א"צ הפנימי ליתן רק שמנה אמות אבל לכל השלשים ושתים שהיה צריך החיצון לבדו אין הפנימי נותן כלל נמצא שנהנה מן שש עשרה אמות בחנם והש"ך שרשם שם בסק"ד ושם קאי בגילה דעתו ואפ"ה פטור במה שלא חסר החיצון ואפילו לדעת הסמ"ע שם בס"ק י"ט דצריך הפנימי ליתן לפי ערך חלקו מ"מ שאני התם כיון שגרם לו הוצאה קצת יתירה מהני הגילוי דעת לחייבו הכל לפי החשבון אבל היכא שלא גרם לו הוצאה יתירה ודאי לא מהני הגילוי דעת על המקצת לחייבו בו הכל. זה הנלע"ד לזכות שמעון המדפיס שפטור מלסייע.

 

אמנם אחר היישוב נראה שחייב לשלם חלקו שהרי גם בדר בחצר חבירו אפי' לא קיימא לאגרא אם חסרו אפי' דבר מועט מגלגלין עליו כל השכר כפי שנהנה כמבואר בש"ע בסימן שס"ג סעיף ז' יע"ש. והרי גם כאן מחסרו הרבה שאם לא היה שמעון מדפיס סדרים הללו הוו שכיחי וקפצו זביני על ספריו של ראובן שאפי' מי שלא היה קונה פירושו לחוד מ"מ אגב שהיה צריך לשני סדרים הללו ללמוד מתוכם גמרא עם פירש"י ותוספות היה מוסיף איזה דבר לקנותם עם פירושו של ראובן ועכשיו שמדפיס שמעון יהיה סדרים הללו שכיחי ובזול ולא ימצאו כל כך בריוח קונים שיקנו מראובן וכיון שגורם לראובן הפסד בזה מגלגלין עליו כל מה שנהנה לפי חלקו מסידור האותיות. ולא מיבעיא לדעת רוב הפוסקים שהם התוספות הרא"ש והטור ושאר הרבה פוסקים וכן סתם הש"ע בסימן שס"ג סעיף זיי"ן שהביא רק דעת הי"א הללו וכן משמע שהסכים הרמ"א בהג"ה שהרי הוסיף עוד אפי' לחייב בלא עביד למיגר שכאן חייב שמעון לשלם חלקו להוצאות סידור האותיות אלא אפילו לדעת הרמ"ה שהביא הנ"י שם בפ' כיצד הרגל שאינו חייב לשלם כל מה שנהנה אלא רק מה שהפסידו אשר לדעתי גם דעת הרמב"ם כן שהרי לא הביא בפ"ג מהלכות גזילה הלכה ט' כלל הך דינא דשחרוריתא דאשייתא שאמרו שם בגמרא. א"ו שהרמב"ם מפרש שאינו חייב רק לשלם הפסד השחרוריתא וזה משנה שאינה צריכה פשיטא שמזיק חייב לשלם מה שהזיק ור' יהודה שם בבעל העליה קאמר שאף דביתא לעליה משתעבד מ"מ חייב לשלם השחרוריתא ובזה פסק הרמב"ם כת"ק שם יעויין בפ"ד משכנים, אבל אם היה הרמב"ם מפרש שע"י השחרוריתא חייב לשלם כל השכירות ואף שבבית ועליה פסק כת"ק מ"מ נ"מ בהא דר' יהודה שעכ"פ איש זר הדר בחצר חבירו והשחיר הכתלים מעט שחייב לשלם כל השכר והיה להרמב"ם להביא הך מילתא בפ"ג מגזילה א"ו שהרמב"ם סובר כדעת הרמ"ה. ואני תמה על הרב המגיד שם וכמו כן על מרן הב"י שלא הרגישו שהרמב"ם חולק בדבר. מ"מ כאן בנדון שלפנינו אינו דבר מועט ואי אפשר לומר בזה שאינו חייב רק מה שהפסידו כי ההפסד לדעתי הוא יתר על הוצאה לכן חייב שמעון לשלם כל שנהנה מסידור האותיות לפי חלקו כל אחד לפי מספר מה שמדפיס. כן נלענ"ד.

 

משפט מנהלי - השופט אליקים רובינשטיין

א. מכרזים ושקיפות במינהל הציבורי (בג"צ 7357/03, פסקה ט)

במדבר, פרק לב, פסוק כב

ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשבו והייתם נקיים מיקוק ומישראל והיתה הארץ הזאת לכם לאחזה לפני ה'.

 

מלכים ב', פרק יב, פסוק טז

וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים.

 

משנה, מסכת שקלים, פרק ג, משנה ב

בשלש קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה וכתוב בהן אל"ף בי"ת גימ"ל רבי ישמעאל אומר יונית כתוב בהן אלפ"א בית"א גמל"א אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפילין ולא בקמיע שמא יעני ויאמרו מעון הלשכה העני או שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום שנאמר (במדבר ל"ב) והייתם נקיים מה' ומישראל ואומר (משלי ג') ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.

 

תוספתא, מסכת יומא (כפורים), פרק ב, הלכות ה-ו (במהד' ליברמן)

הלכה ה

של בית גרמו היו פקיעין במעשה לחם הפנים ולא רצו ללמד... ובדבר הזה מזכירין אותן לשבח שלא נמצאת פת נקייה ביד בניהם וביד בנותיהם מעולם שלא יאמרו מלחם הפנים הן נזונין לקיים [מה] שנ' והייתם נקיים מה' ומישראל.

 

הלכה ו

של בית אבטינס היו פקיעין בפיטום הקטרת במעלה עשן ולא רצו ללמד... ובדבר הזה מזכירין אותן לשבח שלא יצאת מהן אשה מבוסמת מעולם ולא עוד אלא כשהיו נושאין אשה ממקום אחר היו פוסקין על מנת שלא תתבסמי כדי שלא יאמרו מפטום הקטרת הן מתבסמות לקיים מה שנ' והייתם נקיים מה' ומישראל.

 

מדרש תנחומא (ורשא), פרשת פקודי, סימן ז

ולמה עשה חשבון? הקב"ה מאמינו, שנאמר (במדבר יב, ז): "בכל ביתי נאמן הוא", ומשה נתן חשבון?!

 

אלא מפני ששמע ליצני הדור שהיו משיחין אחריו, שנאמר (שמות לג, ח): "והיה כצאת משה וגו' והביטו אחרי משה", ומה היו אומרים? "אוכל משלנו, שותה משלנו", וחברו משיבו: "ריקה, אדם שנתמנה על מלאכת המשכן, על ככרי כסף ועל ככרי זהב, שאין לו חקר ולא משקל ולא מנין, מה אתה רוצה שלא יהיה עשיר?!"

 

כששמע כן, אמר: חייכם משנגמרה מלאכת המשכן אני נותן להם חשבון. כיון שנגמרה, אמר להם (שמות לח, כא): "אלה פקודי המשכן".

 

שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנז, סעיף ב, והגהת הרמ"א

גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק, מצרפים המעות דינרים לאחרים, אבל לא לעצמם. וכן אם צריכים למכור מה שגבו מהתמחוי, ימכרו לאחרים אבל לא לעצמם, מפני החשד. ואין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה, ולא בהקדש עם הגזברים, שנאמר: ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה, כי באמונה הם עושים (מלכים ב, יב, טז) (רמב"ם שם). הגה: ומ"מ כדי שיהיו נקיים מה' ומישראל, טוב להם ליתן חשבון (טור). וכל זה בגבאים הכשרים, אבל מי שאינו כשר, או שנתמנה באלמות וחזקה, צריך ליתן חשבון. וה"ה בכל ממונים על הצבור. (מהרי"ו סימן קע"ג). וכשרוצים הצבור יכולין לסלק הגבאי ולמנות אחר, ואין כאן משום חשד. וה"ה שאר ממונים (כל בו).

 

שו"ת חתם סופר, חלק ו, סימן נט

ודע בני ותלמידי שי' כי כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה והייתם נקיים מה' ומישראל וב' חובות אלו נקיות מה' יתב' והנקיות מישראל עמו הם שני רוכבי' צמדים על גבנו ויותר אפשרי לצאת ידי החוב הראשון היינו ידי שמים יותר הרבה ויותר מלצאת ידי הבריות כי הם חושבים מחשבות זרות ונושאי' ונותני' מוזרי' בלבנה ועונשו יותר קשה מאד מאד עד לאין מספר ממי שאינו יוצא ידי שמים ח"ו והוא מש"ס ס"פ יה"כ בענין חלול ה' דאין לו כפרה כלל ר"ל ושיעור חלול השם כגון רב דשקיל בשרא ולא יהיב דמי לאלתר ובעו"ה שכיח בדברי הבריות למדן כזה יעשה דבר זה והוא שגור בפיהם ואפילו על חשד סברא בעלמא והשתא אי נמי הי' אותו הלמדן עושה כשורה ויצא ידי שמים בכל יכולתו בחיק האפשרי אלא שלא נזהר עד שטעו בו אלו שותי שכר ועשאוהו מנגינותם הרי הוא כבר נלכד במצודתם על זה ידוו כל הדווי' והכתוב צווח הרכבת אנוש לראשנו.

 

ואני הרהרתי כמה פעמים אם אפשר שקיים אדם בעולם מקרא זה על מתכונתו ואולי על זה כייל שלמה המלך ע"ה אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא רצונו לומר שאפי' בעשייתו כל טוב א"א שלא יחטא עכ"פ באופן השני הנ"ל ביציאת ידי הבריות. ואינני כדאי להזכיר אבותינו הקדושים מ"מ תורה היא וחוכך אני בבני גד וראובן אשר עליהם נאמר מקרא זה והייתם נקיים ועפ"י עצת מרע"ה שהי' עפ"י ה' עשו את שלהם לנקות עצמן והוא במה שיצאו חלוץ י"ד שנים לפני צבא המלחמה ומ"מ לא יצאו ידי חובת המקרא הזה בשלימות כי לא על חנם גלו ראשונה לפני כל השבטי' וקראו חז"ל עליהם מקרא הזה נחלה מבוהלת בראשונה אחריתה לא תבורך עיי' ברבה פ' מטות.

 

שו"ת אגרות משה, אורח חיים, חלק ב, סימן מ

בדבר להתפלל בביהכ"נ שעיקרו נעשה שלא כדין שהוא בלא מחיצה בין האנשים לנשים, אך יש באותו הבנין איזה חדר שייחדו עבור אלו שאין רוצים להתפלל שם שיתפללו בחדר ההוא שמתנהגין שם כדין אם רשאין לילך להתפלל שם. הנה באינו מפורסם זה לרבים שיש שם מקום כשר להתפלל, אסור זה בברור, דאף בע"ז שלא נחשדו ישראל תנן בע"ז דף י"א, לענין לילך בדרך שהולכין בה לע"ז בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום, אסור, ופרש"י מפני חשד שנראה כמהלך לעובדה, וכ"ש שבאיסור כזה שיש לחוש לחשד, שהאיסור קיל לאינשי, וגם מצד שידוע שיש בעוונותינו הרבים הרבה שחשודים על זה. וכיון שלא ידוע שיש שם גם מקום להתפלל כדין, הרי הוא כמיוחדת הכניסה לשם רק למקום שהוא שלא כדין.

 

ומסתבר שהכא יותר חמור, דהתם פרש"י שאסור מפני חשד, ולא כתב מפני מראית עין, שיאמרו שמהלך לעובדה, אף שלשון זה יותר רגיל בגמרא, וצריך לומר שהוא כדבארתי במקום אחר, שהם שני ענינים, דהיכא דאמר משום מראית עין הוא כדי שלא ילמדו ממנו לזלזל באיסור ההוא, והיכא דאמר מפני החשד הוא באופן שאין לחוש שילמדו ממנו לזלזל באיסורין, שמכל מקום אסור מפני שאסור לאדם להביא שיחשדוהו אף שלא יבא מזה קלקול לאחרים, והוא נלמד מקרא ד"והייתם נקיים מה' ומישראל", כדתנן בשקלים פ"ג מ"ב וממצות פאה בשבת דף כ"ג. וסובר רש"י דבאיסור ע"ז אין לחוש שילמדו ממנו בני אדם ח"ו לעבוד ע"ז, שישראל מגנים את המשומדים טובא כידוע, ולכן אין לאסור מצד איסור מראית עין, שהוא בשביל שלא ילמדו ממנו לזלזל באיסורים. אלא פירש שהאיסור הוא מפני החשד, שהוא מדין "והייתם נקיים" ומפאה. אבל הכא שלא חמור לאינשי כל כך, יש לבד איסור החשד גם איסור מראית עין, שלא ילמדו ממנו לזלזל באיסור זה.

 

ואם מפורסם לכל שיש שם גם מקום שמתפללין בו כדין, שנמצא שהכניסה לשם הוא דרך שהולכין בה גם למקום אחר, נמי אפשר שנסתלק בזה רק איסור החשד, אבל איסור מראית עין שלא ילמדו ממנו אפשר יש גם בזה, משום דכדי שלא יבא לידי מכשול יש לחוש יותר, דאפשר שימצאו אנשים שרוצים להקל ויסמכו עליו לומר שהלך לעיקר ביהכ"נ כרוב הנכנסין לשם...

 

ובדבר אם מותר לאכול ברעסטאראנט [=מסעדה] שמכינים שם רק מאכלי חלב אבל הם של אנשים מחללי שבת, הנה אף שם אפשר להיות כמה מאכלות אסורות כדגים טמאים, וגם השומן שמטגנים בהם אפשר שהם מבהמות אסורות ונבלות, וגם גבינות אסורות, ויש גם דברים שאסורים משום בשולי עכו"ם, ולכן אף ליכנס לשם לאכול דברים הידועים שאין בהם שום חשש איסור יש לאסור מפני מראית עין וחשד. אך אם הוא רעב ביותר, שמצטער טובא, ואין שם מקום אחר לאכול, יכול ליכנס לשם לאכול דברים הידועים למותרין. אבל צריך שיהיה בצנעא, דבמקום צערא ופסידא לא גזרו רבנן, כדאיתא בכתובות דף ס'. והיינו שלא יהיו מבחוץ מכיריו, דלפני אלו הנמצאים בפנים הרי יראו שלוקח רק דברים הידועים למותרים. ואם יש שם מבחוץ מכיריו, צריך לומר להם שמצטער טובא, ולכן נכנס לשם ליקח דבר הידוע למותר. אבל בלא מצטער טובא, אין ליכנס לשם כלל.

 

שו"ת ציץ אליעזר, חלק ד, סימן ב

עובדא באה לפנינו בביה"ד בדברי ריבות מקהל בית כנסת אחד אשר חלק ממנו נפרד מבית הכנסת וסידר לו בית כנסת מיוחד להתפלל בו, ותבעו קהל הנשארים לקהל היוצאים שיחזירו להם סכום שלש מאות ל"י הנמצאים תחת ידם, כי בשעה שהתאחדו יחד לעדה אחת הוחלט שכל צד יכניס תרומת כספו שיש תחת ידם מכספי נדבות הציבור בהתפללם בנפרד, לקופה משותפת, במטרה לבנות בית כנסת, וכך עשו, התובעים הכניסו סך מאתיים ל"י והנתבעים הכניסו סך מאה ל"י. אמנם בשעה שנפרדו, הסכימו התובעים לתת לנתבעים כל הכסף, ובלבד שיעזבו את הבית כנסת, אבל אח"כ התחרטו מזה ולא רצו לחתום להם על כך, כי הקהל וחלק מאנשי הועד שלא השתתפו בישיבה ההיא מיחו על כך, ודרשו שלא יתנו להם הכסף. ועומדים כעת בדרישתם שיחזירו להם כל הסכום שמיועד לבנין בית כנסת שרוצים לבנות...

 

(ו) ובדבר הטענה לפרסום דו"ח מההכנסות וההוצאות של ביהכ"נ, הנה ע"פ הדין אין גבאי ביהכ"נ מחויבים לפרסם דו"ח כזה כשלא הותנה אתם מראש על כך, כדאיתא בבבא בתרא (דף ט ע"א) ונפסק ביו"ד (סי' רנז סעיף ב), דאין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם הגזברים, שנאמר "ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים", אם לא שאינו כשר או שנתמנה באלמות וחזקה, או שחושדין אותו בדבר שראוי להסתפק בעיני הדיין, ע"ש ברמ"א ובש"ך סק"ג.

 

אמנם אע"פ שפטורים מן הדין, מ"מ מן הראוי לכל גבאי ביכ"נ לפרסם דו"ח שנתי מההכנסות וההוצאות, כמובא ברמ"א ביו"ד שם דמ"מ כדי שיהיו נקיים מה' ומישראל טוב להם ליתן חשבון.

 

והעיר לי ידי"נ הרב הגאון מוהר"ר יצחק שטיינברג שליט"א (חברנו בעבודה בבית הדין בת"א-יפו) שכזאת כבר השיב גם בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת חיו"ד (סי' קנז). ועיינתי בגוף דברי התשובה, וראיתי שהשיב שאין מקום לשאלה, כי הדבר מפורש ביו"ד. ומוסיף וכותב דאפילו אם נתחדש איזה דבר שיש מקום לחשדו בדברים שראוי להסתפק בעיני הדיין, שאז החליט הש"ך שם שצריך ליתן חשבון, מ"מ אין החשבון שנותן הגבאי דומה כלל לשאר חשבונות שצריכין ליתן אנשים אחרים, שצריכין לברר חשבונם על כל פרט בפומבי לעיני כל, משא"כ חשבונות של גבאי צדקה (ע"ש מה שמגיה בדברי הש"ך שצ"ל שאין צריך לעשות חשבון לפני כל מערער עליו), וק"ו שאין להכריחו לברר חשבונו ע"פ קוויטינג [=קבלה] על כל פרט ופרט, דידוע שכמה דברים שצריך הגבאי להוציא ואי אפשר לו ליקח קוויטינג כלל. וכל זה אם יש מקום לחשדו, כגון שרואים שנוהג שלא כשורה, אבל בלאו הכי, פשיטא שאין להכריחו ליתן חשבון כלל וכלל, רק הוא בעצמו טוב לו להיות בכלל "והייתם נקיים". עיי"ש.

 

משנה, מסכת ערכין, פרק ו, משנה א

שום היתומים שלשים יום ושום ההקדש ששים יום ומכריזין בבקר ובערב.

 

תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף כא עמוד ב

מאי שנא בבקר ובערב? אמר רב יהודה אמר רב: בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים; בשעת הוצאת פועלים, דאיכא דניחא למיזבן, אמר להו לפועלים: איזילו סיירו לה ניהלי; בשעת הכנסת פועלים, דנידכר דאמר להו: ניזיל נישיילינהו. תניא נמי הכי: שום היתומים שלשים יום, ושום ההקדש ששים יום, ומכריזין בבקר ובערב, בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים, אומר: שדה פלוני בסימניה ובמצריה כך היא יפה וכך היא שומא, כל הרוצה ליקח יבא ויקח על מנת ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו. למה לי למימר על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב חובו? דאיכא דניחא ליה בבעל חוב דמיקל בזוזי, ואיכא דניחא ליה באשה דשקלה על יד על יד.

 

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קט, סעיף א

כשבאים למכור מנכסי יתומים, שמין בית דין הקרקע, ואח"כ מכריזין עליה שלשים יום רצופים, ואם אין מכריזין רצופים אלא בכל שני וחמישי, יכריזו ששים יום שני וחמישי שבהם, מכריזין בבקר ובערב, בשעת הכנסת פועלים ובשעת הוצאת פועלים, וכל מי שירצה לקנות יוליך הפועלים לבקר לו. ובשעה שמכריזין, מסיימין את השדה במצרים ומודיעים כמה מוצאים בה, וכמה שמו אותה בית דין, ומפני מה הם רוצים למכרה, אם להגבות לבעל חוב או לכתובת אשה. ואם יאמר המלוה: אני אקבל השדה בלא שומא בפרעון חובי, והיורש אומר: לא כי אלא ישומו אותה בית דין, שומעין ליורש.

 

ב. נורמות התנהגות של אנשי ציבור (בג"צ 7542/05, פסקה ג)

תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פו עמוד א

היכי דמי חילול השם? אמר רב: כגון אנא. אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר. אמר אביי: לא שנו אלא באתרא דלא תבעי, אבל באתרא דתבעי - לית לן בה. אמר רבינא: ומתא מחסיא אתרא דתבעי הוא. אביי כדשקיל בישרא מתרי שותפי יהיב זוזא להאי וזוזא להאי, והדר מקרב להו גבי הדדי, ועביד חושבנא. רבי יוחנן אמר: כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין. יצחק דבי רבי ינאי אמר: כל שחביריו מתביישין מחמת שמועתו. [היכי דמי]? אמר רב נחמן בר יצחק: כגון דקא אמרי אינשי שרא ליה מריה לפלניא.

 

אביי אמר: כדתניא: "ואהבת את ה' אלקיך" (דברים ו) - שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה - ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר (ישעיהו מט): "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר". אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה - ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו! ועליו הכתוב אומר (יחזקאל לו): "באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו".

 

שו"ת הרמב"ם (מהדורת בלאו), סימן קעג

שאלה. ויורנו בדבר בן אדם, שהוא ממונה לרבים לשחיטה ולבדיקה. והוחזק לרבים, שהוא גונב הבשר מחנויות הקצבים, ואנשים מוסרים עליו עדות בזה, נוסף למה שיש בו מן הזלזול בשחיטה ובבדיקה, והוא סומך בטרפות על מה שלא הסכימו שרי האומה ולא סמכו עליו קודם לו באותו המקום. והקצבים בכל עת תופסים אותו, כשבידו הבשר גנוב, במעמד יהודים וזולתם, ויוצא מזה ערעור וקלקול וחלול השם. האם מותר שישאר ממונה לרבים, אם לאו? יורנו אדוננו ושכרו כפול.

 

התשובה. כבר נתפרסם אצל הגויים, שאנחנו לא נמנה לשחוט אלא לכשרים שבנו ולדיינינו ולשלוחי הצבור, והם מכבדים ומפארים זאת ומקנאים בנו על זה. ואיש אשר כזה, אסור למי שמאמין בתורת משה רבינו וחס על כבוד קונו להתיר לו לשחוט לרבים, ולו עשה תשובה גמורה, מפני חלול השם. ומותר לו לשחוט לכל יחיד שירצה בתוך ביתו. וכתב משה...

 

[וזה נוסח ההסכמה שנעשית בעיר נא אמון למנוע אדם זה ממנוי השחיטה...

 

ועוד שלחו הסכמה זו להרב אדונינו משה וכתב עליה בכתיבת ידו וז"ל אות באות: אין מותר להחזיר אדם זה למנויו אלא אחר תשובה גמורה שתתפרסם תשובתו אצל כל העולם ויכירו מעשיו הטובים ולא יחשדוהו עוד במעשים רעים כלל ואם ידעו ב"ד י"ץ אמיתת פרסום תשובתו ששב אל ה' מאד יהא מותר להחזירו למנויו אבל אין יכול להחזירו בשביל שיכירו ב"ד בלבד שעשה תשובה אלא צריך שיכירו וידעו ב"ד שנתפרסם תשובתו לרבים כמו שאמרנו ואז יהא מותר להחזירו אחר שיפורסם לרבים איך פלוני כבר ידעתם מה שעשה תשובה שלימה ומעשים טובים ושאין בו שום חששא דחשדא כלל ואז יחזירוהו וכל מי שמחזיק זה למנויו מבלי שיעשה דברים אלו חילל את ה' הנכבד והנורא ולא ירא מפניו. וכתב משה].

 

רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ה, הלכה יא

ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואע"פ שאינן עבירות הרי זה חילל את השם כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר, והוא שיש לו ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן, או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן, או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס, וכיוצא בדברים האלו הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין, וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן, ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין, והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם, עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו, הרי זה קידש את השם, ועליו הכתוב אומר: "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".

 

שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמב, סעיף יא

לאפרושי מאיסורא, כגון שרואה אדם שעובר עבירה מפני שאינו יודע שהוא אסור, או מפני רשעתו, מותר להפרישו ולומר לו שהוא אסור, בפני רבו, שבכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב.

 

שו"ת שרידי אש (מהד' וינגורט), חלק ב, סימן לה, עמ' תלט

ובכלל, עצם החילוק שבין צנעה לפרהסיא הוא, שבפרהסיא יש חילול השם, כלומר, זלזול השם בעיני העם, וזלזול גורם לעזיבת הדת מצד המוני העם וא"כ בגזירה על כל האומה על כל אחד לעמוד על נפשו, כי בזה שומר את האומה מכליון, ח"ו. ומאותו טעם כתבו הראשונים. שאדם גדול יכול להחמיר על עצמו ולמסור נפש על כל מצוה, שבאדם גדול יש חילול השם, היינו שגורם לרפיון הרוח של כל העם וגורם לעזיבת המצוות מצד המוני ישראל.

 

ג. פיטורים על רקע פוליטי (בג"צ 4284/98, פסקה לה)

שו"ת מהרש"ך, חלק ב, סימן פ

שאלה. בני ק"ק קשטיריאה יע"א, בראותם כי עמדו ימים רבים כצאן בלי רועה ינחת ינהלם על מי מנוחות לנחות אותם הדרך ישכון אור התורה והמצוה, הסכימו להחזיר עטרת תפארת החכם השלם כמה"ר פ' נר"ו ליושנה, ושיחרו פניו שיתרצה לשוב להרביץ תורה ביניהם, ונתרצה לבקשתם, וקיימוהו וקבלוהו עליהם לזמן שלש שנים, הכל בשבועה חמורה...

 

ויהי היום, לסיבת שטנה או משטימה אשר היתה לאחד מן העם עם החכם הנזכר, הלך והתחנן לפני הקרובים אליו שעל כל הפנים יסכימו עמו לסלק החכם הנזכר ממקומו, וגם הרבה איומים באזני קרובי אשתו, שאם לא יסכימו עמו לצרף מחשבתו למעשה כה יעשה וכה יוסיף לברוח מפניהם ולהניח אשתו באלמנות חיות כבושה עד שתלבין ראשה, אשר לזאת הסכימו להודות על חלומותיו ועל דבריו לסלקו מביניהם באמצע זמן הג' שנים. וכראות החכם הנזכר כוונתם זאת, ביקש מהם שיפרעו לו כל שכרו משלם מהג' שנים, הן המעות מדודים והן הככרות לחם והיין ושכירות הבית, הכל כפי המפורש בשטר הנ"ל. ואנשי הקהל טוענים כי אינם רוצים לפרוע לו רק העולה מהזמן ששרת להם עד היום הזה ולא יותר. ועתה שאל השואל אם יש כח ביד הק"ק לסלקו בתוך הזמן הנזכר, מאחר ששבועת ה' היתה ביניהם...

 

תשובה. על הענין הראשון שבא בשאלה, לא אדע מה אדבר ומה אומר, כי מתירא אני ליגע בכבוד ציבור, שמא אכווה בגחלת מחלוקות ודברי ריבות. אך אמנם לא אוכל להתעלם מהיותי מדבר באותותי אלה מתוכח עם יחידי סגולת הק"ק, כי הוא מן הראוי לתת התנצלות להיות נקיים מה' ומישראל, במה שהסכימו לפרוק מעליהם עול הנהגת החכם השלם הנזכר אשר קבלוהו עליהם לשר ולקצין על התורה ועל העבודה, ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם לפרוק מעל צוארם עול תורתו, ועברו ברית חלפו חוק השבועה חמורה גדולה היתה ביניהם ובין החכם השלם הנזכר, כי כן לא יעשה, כי יש בזה חלול שם שמים.