ניגוד עניינים

תוכן מפורט:

חקיקה ופסיקה ישראלית

חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א-1951, סעיף 13א

חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיף 278

חוק שירות הציבור (מתנות), התש"ם-1979, סעיף 2

פקודת העיריות [נוסח חדש], סעיף 122א

כללי אתיקה לעובדי המדינה, פרק י

חוק נושאי משרה שיפוטית (מניעה מלשבת בדין) (תיקוני חקיקה), התשס"ד-2004

בג"צ 21/66 קעטבי, חבר המועצה המקומית קרית עקרון ואח' נ' יו"ר המועצה המקומית קרית עקרון ואח', פ"ד כ(2) 102, 109-108

א. בשופט

1. שוחד ממון ושוחד דברים

שמות, פרק כג, פסוק ח

תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף קה, עמוד ב

תוספות, שם

דרכי משה, חושן משפט, סימן ט, ס"ק א

2. "נוגע" ודעה קדומה

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ז, סעיף יב

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ז, עמוד ב

רש"י, שם

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן יז, סעיף ה

ש"ך, חושן משפט, סימן יז, ס"ק ט

אורים ותומים, סימן יז, ס"ק יד

שו"ת מהרלב"ח, קונטרס הסמיכה

פסקי דין רבניים, כרך ז, עמודים 225, 241-239, 246

שו"ת חכם צבי, סימן קלא

3. "אוהב" ו"שונא"

משנה סנהדרין, פרק ג, משנה ה

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כט, עמוד א

תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף קה, עמוד ב

רש"י, שם

תוספות, שם

רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כג, הלכות ג, ו

הגהות מיימוניות, שם, אות ו

כסף משנה, שם, הלכה ו

רא"ש, מסכת סנהדרין, פרק ג, סימן כג

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ז, סעיף ז

4. קרוב למורשה (עורך הדין)

שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן שצא

ב. בעד

1. נוגע בעדות

רמב"ם, הלכות עדות, פרק טו, הלכה א

שם, פרק טז, הלכה ד

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן לז, סעיף א

2. טעם הפסול: קרוב או חשש משקר

סמ"ע, חושן משפט, סימן לז, ס"ק א

ש"ך, חושן משפט, סימן לז, ס"ק א

שו"ת נודע ביהודה, מהדורא קמא, אבן העזר, סימן כז

פסקי דין רבניים, כרך ה, עמוד 117

3. פסול - מדאורייתא או מדרבנן

שו"ת מהרש"ם, חלק ג, סימן כב

4. נגיעה ודאית או מסופקת

תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף מד, עמוד ב - דף מה, עמוד א

רשב"ם, שם

תוספות, שם

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן לז, סעיף י

תרומת הדשן, שאלות ותשובות, סימן שנד

שו"ת נודע ביהודה, מהדורא קמא, אבן העזר, סימן כז

פסקי דין רבניים, כרך ה, עמודים 3, 6, 8

5. שכרו של חוקר פרטי

פסקי דין רבניים, כרך ה, עמודים 3, 6-5

פסקי דין רבניים, כרך ה, עמודים 109-108, 115-111

פסקי דין רבניים, כרך ז, עמודים 314, 316, 320, 323

6. נגיעה שאינה ממונית

שו"ת מהר"י בן לב, חלק א, סימן מג

ש"ך, חושן משפט, סימן לז, ס"ק י

7. קרוביו של הנוגע

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן לז, סעיף ט

שו"ת מהרש"ם, חלק ג, סימן כב

8. קרוביו של המורשה ושל האפוטרופוס

שו"ת הרי"ף, סימן קנז

ג. בשומר, בגבאי צדקה, באפוטרופוס, בנאמן, ובמוצא אבדה

תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף לח, עמוד א

רש"י, שם

תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף יג, עמוד א

רש"י, שם

רמב"ם, הלכות שאלה ופקדון, פרק ז, הלכה ה

רא"ש, מסכת בבא מציעא, פרק ב, סימן טז

טור, חושן משפט, סימן רצ, סעיף טו

בית יוסף, חושן משפט, סימן רצ, סעיף טו

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רצ, סעיף ח

סמ"ע, שם, ס"ק כ

שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה, סימן קעה

ד. בעובד ציבור

תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סימן ריד

רמ"א, חושן משפט, סימן לז, סעיף כב

רמ"א, חושן משפט, סימן קסג, סעיף א

שו"ת מהר"י בן לב, חלק ב, סימן עב

פלפולא חריפתא, סנהדרין, פרק ג, סימן יז, אות ש

שו"ת חתם סופר, חושן משפט, סימן קס

ערוך השולחן, חושן משפט, סימן ט, סעיף א

ה. תקנה ומנהג

שו"ת הרשב"א, חלק ו, סימן ז

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ז, סעיף יב

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן לז, סעיף כב

שו"ת נודע ביהודה, מהדורא קמא, חושן משפט, סימן כא

ערוך השולחן, חושן משפט, סימן ז, סעיף כב

ערוך השולחן, חושן משפט, סימן לז, סעיף כב

חקיקה ופסיקה ישראלית

חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א-1951, סעיף 13א

איסור עיסוק נוסף

13א. (א) חבר הכנסת לא יעסוק בכל עסק או בכל עיסוק נוסף, למעט עיסוק בהתנדבות וללא תמורה…

(ב) חבר הכנסת לא יעסוק בכל עסק או בכל עיסוק נוסף... אף שלא בתמורה, ולא יכהן כנבחר ציבור לפי סעיף 13א(1), אם יש בעיסוק או בכהונה כנבחר ציבור כאמור אחד מאלה:

(1) פגיעה בכבוד הכנסת, במעמדו כחבר הכנסת או בחובותיו כחבר הכנסת;

(2) חשש של ניצול לרעה או השגת כל יתרון או העדפה אישיים בשל היותו חבר הכנסת;

(3) אפשרות של ניגוד ענינים בין העיסוק הנוסף לבין תפקידו כחבר הכנסת;

(4) ייצוג משפטי של בעל דין בהליך משפטי שבו אחד מבעלי הדין הוא המדינה.

חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיף 278

עובד הציבור שיש לו זיקה פרטית

278. עובד הציבור שיש לו מכוח משרתו סמכות שיפוטית או מינהלית לגבי נכסים מסוג מסויים או לגבי עיסוק בחרושת, במסחר או בעסק מסוג מסויים, והוא משתמש בסמכותו לגביהם בין בעצמו ובין על ידי אחר כשיש לו, במישרין או בעקיפין, זיקה פרטית בהם, דינו - מאסר שלוש שנים.

חוק שירות הציבור (מתנות), התש"ם-1979, סעיף 2

דין מתנה לעובדי הציבור

2. (א) ניתנה לעובד הציבור באשר הוא עובד הציבור מתנה - בין בישראל ובין בחוץ לארץ, בין שניתנה לו עצמו ובין שניתנה לבן זוגו החי עמו או לילדו הסמוך על שולחנו - ועובד הציבור לא סירב לקבלה ולא החזירה לנותנה לאלתר, תקום המתנה לקנין המדינה; ובמתנה שאין בה קנין חייב עובד הציבור לשלם לאוצר המדינה את שוויה.

פקודת העיריות [נוסח חדש], סעיף 122א

איסור התקשרות בחוזים

122א. (א) חבר מועצה, קרובו, סוכנו או שותפו, או תאגיד שיש לאחד מהאמורים חלק העולה על עשרה אחוזים בהונו או ברווחיו או שאחד מהם מנהל או עובד אחראי בו, לא יהיה צד לחוזה או לעיסקה עם העיריה; לעניין זה "קרוב" - בן זוג, הורה, בן או בת, אח או אחות.

כללי אתיקה לעובדי המדינה, פרק י

(הודעת נציבות שירות המדינה, מס' מז/81 מיום א' בתמוז התשמ"ז (28.6.87))

פרק י' - ניגוד אינטרסים וטוהר המידות

10.01 לא יהיה לעובד המדינה בין לעצמו ובין על ידי קרובו, סוכנו או שותפו ענין אישי או תועלת כתוצאה ממילוי תפקידיו, ולא יבוא לידי מצב של ניגוד אינטרסים בין מילוי תפקידיו לבין עניניו האישיים.

10.02 לא ימלא עובד המדינה בנוסף לתפקידיו בשירות המדינה כל תפקיד ציבורי אחר, אף ללא שכר, אם יש בכך משום ניגוד אינטרסים עם תפקידיו בשירות המדינה.

10.03 לא ישתתף עובד המדינה בתהליך קבלת החלטה בנושא שיש לו או לקרובו, סוכנו או שותפו ענין אישי בו.

10.04 עובד המדינה אשר מוטל עליו לטפל בעניניו של אדם אשר היו או יש ביניהם קשרי עבודה, חברות, משפחה או כל קשר אחר ואשר יש חשש כי עקב כך יושפעו שיקוליו המקצועיים, יפסול את עצמו מלטפל בענין ויודיע על כך לממונה עליו.

10.05 לא ישתתף עובד המדינה בוועדות סטטוטוריות או אחרות אם קיים חשש של ניגוד אינטרסים.

חוק נושאי משרה שיפוטית (מניעה מלשבת בדין) (תיקוני חקיקה), התשס"ד-2004

תיקון חוק בתי המשפט - מס' 38

1. בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984...

(3) בסעיף 77א... (ג) אחרי סעיף קטן (א) יבוא:

"(א1) בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (א), שופט לא ישב בדין בידעו שמתקיים אחד מאלה:

(1) צד להליך, בא כוחו או עד מרכזי, הוא בן משפחה של השופט או שקיימת ביניהם קרבה ממשית אחרת;

(2) יש לשופט ענין כספי ממשי או ענין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך, בבא כוחו או בעד מרכזי, או שלבן משפחה מדרגה ראשונה של השופט יש ענין כספי ממשי או ענין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך או בבא כוחו;

(3) בטרם התמנה לשופט היה השופט מעורב באותו ענין הנדון בהליך שלפניו כבא כוח, כבורר, כמגשר, כעד, כיועץ מקצועי, כמומחה, או בדרך דומה אחרת..."

בג"צ 21/66 קעטבי, חבר המועצה המקומית קרית עקרון ואח' נ' יו"ר המועצה המקומית קרית עקרון ואח', פ"ד כ(2) 102, 109-108

א. בשופט

1. שוחד ממון ושוחד דברים

שמות, פרק כג, פסוק ח

וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים.

תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף קה, עמוד ב

תנו רבנן: 'ושוחד לא תקח' - אינו צריך לומר שוחד ממון, אלא אפילו שוחד דברים נמי אסור, מדלא כתיב 'בצע לא תקח'.

היכי דמי שוחד דברים? כי הא דשמואל הוה עבר במברא. אתא ההוא גברא יהיב ליה ידיה. אמר ליה: מאי עבידתיך? אמר ליה: דינא אית לי. אמר ליה: פסילנא לך לדינא.

אמימר הוה יתיב וקא דאין דינא, פרח גדפא ארישיה. אתא ההוא גברא, שקליה. אמר ליה: מאי עבידתיך? אמר ליה: דינא אית לי. אמר ליה: פסילנא לך לדינא.

מר עוקבא הוה שדי רוקא קמיה. אתא ההוא גברא, כסייה. אמר ליה: מאי עבידתיך? אמר ליה: דינא אית לי. אמר ליה: פסילנא לך לדינא.

ר' ישמעאל בר' יוסי, הוה רגיל אריסיה דהוה מייתי ליה כל מעלי שבתא כנתא דפירי. יומא חד אייתי ליה בה' בשבתא. אמר ליה: מאי שנא האידנא? אמר ליה: דינא אית לי, ואמינא, אגב אורחי אייתי ליה למר. לא קביל מיניה, אמר ליה: פסילנא לך לדינא. אותיב זוזא דרבנן וקדיינין ליה. בהדי דקאזיל ואתי, אמר: אי בעי טעין הכי, ואי בעי טעין הכי. אמר: תיפח נפשם של מקבלי שוחד! ומה אני שלא נטלתי, ואם נטלתי שלי נטלתי - כך, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה.

ר' ישמעאל בר אלישע אייתי ליה ההוא גברא ראשית הגז. אמר ליה: מהיכא את? אמר ליה: מדוך פלן. ומהתם להכא לא הוה כהן למיתבא ליה? אמר ליה: דינא אית לי, ואמינא, אגב אורחאי אייתי ליה למר. אמר ליה: פסילנא לך לדינא. לא קביל מיניה. אותיב ליה זוגא דרבנן וקדייני ליה. בהדי דקאזיל ואתי, אמר: אי בעי טעין הכי, ואי בעי טעין הכי, אמר: תיפח נפשם של מקבלי שוחד, ומה אני שלא נטלתי, ואם נטלתי שלי נטלתי - כך, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה.

רש"י, שם

במברא - גשר. יהיב ליה ידא - לסומכו.

כנתא דפירי - סל פירות מפרדס של רבי ישמעאל. זוזא - זוג.

בהדי דאזיל ואתי - בכל אשר הולך ובא היה לבו לזכותו של אותו אריס ובאין לו פתחי זכיות ואומר בלבו הלואי ויטעון כך וכך ויזכה בדין.

ראשית הגז - בכל שנה שגוזז אותן חייב ליתן לכהן אחד מששים.

תוספות, שם

לא למאן דסני ליה ולא למאן דרחים ליה - ...הנך דפרח גדפא ארישא אתא ההוא גברא שקליה דאינו אלא חומרא בעלמא שהיו מחמירין על עצמן כדאשכחן בכמה דברים אבל פסולין לא הוו, מ"ר [=מפי רבי].

דרכי משה, חושן משפט, סימן ט, ס"ק א

...ומהר"ד כהן האריך בזה בתשובותיו, סימן כו, וכתב הא דאינו אלא מידת חסידות היינו אם עשה שלא בפני בעל דין, אבל בפני בעל דין ודאי אסור, דבודאי נסתתמו טענותיו של חבירו ע"י זה...

ובמהרי"ק, שורש י"ו, כתב דהני עובדי לא מיירי אלא כשמוכח שעושה לו הטובה משום שצריך לדון לפניו, אבל בלאו הכי שרי. והא דאמרינן האי דיינא דשאיל פסיל למידן, היינו דוקא שרגיל בכך, אבל באקראי בעלמא, לא, אם לא מוכח שעשה לו בשביל הדין. ולכן כתב דאין לפסול אחד מג' דיינים שהובררו לדון, ואחר כך שאל אחד מהם סוס לדיין וכו'. ועיין שם.

ואמרינן בפרק זה בורר במעשה דבר חמא דקטיל נפשא ורצה לכיוהא לעיניה, ורב פפא היפך בזכותו, וקם בר חמא ונשקיה לכרעיה וקבל עליו כרגא דכוליה שני. משמע משם דבכה"ג שרי. ועיין שם באשר"י דמשמע דוקא פטירת מס שרי אבל לא דבר אחר.

2. "נוגע" ודעה קדומה

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ז, סעיף יב

כל דבר שיש לדיין בו צד הנאה, אינו יכול לדון עליו. לפיכך בני העיר שנגנב ספר תורה שלהם, אין דנין אותו בדייני אותה העיר, אלא אם כן יש להם ס"ת אחרת. והאומר: תנו מנה לעניי עירי, אין דנין בדייני אותה העיר... (ועיין לקמן סימן ל"ז סעיף י"ט וסעיף כ' מאלו הדינים). ולפיכך עסקי המס אין דנין בדייני אותה העיר, מפני שיש להם או לקרוביהם חלק בו. (ואם הוא מס פרטי, כגון שאינו נוהג אלא זמן קצוב, יכולין קצת מן הקהל להסתלק ושלא יהיה להם הנאה מזה, ודיינין). (תשובת הרא"ש כלל ו' סימן י"ח כתב דלא מהני סילוק, ובכלל צ"ט כתב דמהני, וצריך לחלק בין מס פרטי).

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ז, עמוד ב

"שמוע בין אחיכם ושפטתם" - אמר רבי חנינא: אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו, ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו. קרי ביה נמי שַמֵע בין אחיכם. רב כהנא אמר מהכא: מ"לא תשא" (שמות כג, א) - לא תשיא.

רש"י, שם

שמוע בין אחיכם - כשיהיו שניהם יחד שמעו דבריהם, ולא תשמעו דברי זה בלא זה, שמסדר דברי שקר כדברי אמת, לפי שאין מכחישן, ומכיון שלב הדיין נוטה לו לזכות, שוב אין לבו מהפך בזכות השני כל כך.

שמע - דבריך בין אחיכם, כשתהיו שניכם יחד משמע.

לא תשא - לא תקבל שמע שוא, אזהרה לדיין, וקרי ביה נמי לא תשיא - אזהרה לבעל דין.

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן יז, סעיף ה

אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין האחד שלא בפני בעל דין חבירו. הגה: ודוקא שיודע הדיין שיהיה דיין בדבר, אבל אם שמע טענת האחד ואחר כך נתרצה השני לדון לפניו, מותר להיות דיין בדבר (תשובת מהרי"ל קצ"ה). ולא יכתוב שום חכם פסק לאחד מבעלי הדינין בדרך "א"כ", או שיכתוב לו דעתו בלא פסק, כל זמן שלא שמע דברי שניהם, שמא מתוך דבריו ילמדו לשקר; גם משום שאח"כ יטעון השני בדרך אחר ויצטרך לכתוב להיפך, ואיכא זילותא לחכם (רשב"א וריב"ש סימן קעט). וכן הבעל דין מוזהר על כך. ותלמיד שיש לו דין לפני רבו, לא יקדים לבא קודם בעל דינו, שלא יהא נראה כמקדים כדי לסדר טענותיו שלא בפני חבירו. ואם יש לו עת קבוע לבא ללמוד לפניו, ובא העת ההיא, מותר.

ש"ך, חושן משפט, סימן יז, ס"ק ט

ר' שבתי הכהן, שפ"ב (1621) - תכ"ג (1662). מגדולי ההוראה. מפרש השולחן ערוך. מחיבוריו: 'שפתי כהן', ו'תקפו כהן'.

אסור לדיין לשמוע כו' - אבל אם שמע מותר, עיין בתשובת ן' לב ספר ג' סי' צ"ז, וכ"כ ר"ש מדינא סי' ב' [ד"ה ומעתה]. אכן אם כבר נשאל מדיין וכתב לו פסק ודעתו עליו, אין רשאי לפסוק דחשיב כנוגע. כ"כ שם. וכ"כ ר"ל ן' חביב באגרת הסמיכה אשר לו [ד"ה ולא לבד].

אורים ותומים, סימן יז, ס"ק יד

ר' יהונתן אייבשיץ, קרקוב, ת"נ (1690) - פראג, תקכ"ד (1764). עמד בראש ישיבות גדולות בהמבורג ובפראג. מחיבוריו: "בינה לעתים" ו"בני אהובה" על הרמב"ם, ו"כרתי ופלתי" ו"אורים ותומים" על השולחן ערוך.

אם בדין אחר דומה לזה, פסק הדין או כתב דרך כלל על דין הלזה שכך דעתו, פשיטא דמותר לישב בדין אם בא מעשה דומה לזו לידו. ואם לא כן, פסלת כל החכמים יושבי על מדין וחכמים המחברים חיבורי טהרה בפסקי דינים. וזה פשוט.

שו"ת מהרלב"ח, קונטרס הסמיכה

רבי לוי בן חביב, זמורה, ספרד, רמ"ג (1483) לערך - ירושלים, ש"ה (1545). בשנת ה"א רנ"ב (1492) עבר עם משפחתו לפורטוגל, שם הוטבל לנצרות בעל כרחו. נמלט לשאלוניקי, ושם כיהן ברבנות. עלה לארץ ישראל, וכיהן כרבה של ירושלים. חיבורו הנודע: שו"ת מהרלב"ח.

...ולא לבד אותה ההסכמה שהסכימו לשעבר אינה קיימת מטעם רוב אלא אפי' שעתה ירצו לשאת ולתת עמנו בדין ולשמוע טענותינו ולהודיע לנו ראיותיהם... אין הסכמתם קיימת מטעם רוב וזה שעתה כבר הם נוגעים בדין הזה והם קרובים אצל עצמם דכסיפא להו מילתא למהדר ממאי דהסכימו בראשונה ולא יקבלו שום טענה לחזור בהם... הכי נמי רבני צפת תבנה ותכונן במהרה בימינו הרי הם צריכין לקיים דברי הוראתם הראשונה ואפי' אי הוי אמרי מימרא בשם אחד לא היו מהימני כל שכן כשיאמרו שלא נרא' בעיניה' טענתינו בדין דאין הסכמתם קיימת מטעם רוב דמשום דהדבר נוגע להם עצמ' לא ירא' להם לעולם שהדין הוא כנגדם.

וליכא למימר דלא דמי האי לנידון דידן דדוקא בכל הנהו חשיד הת"ח במאי דקאמר ולא מהימנינן ליה משום דההוא מילתא נוגע לכשרות ופסלות דגופיה, אבל בנדון דידן דליכא כשרות ופסלות כלל אלא יקרא דחיי דלא לכספו הנהו רבני צפת במאי דהדרי בהו ליכא למיחש בהא ולמחשדינהו דילמא אמרי מאי דלא סבירא להו, דאדרבא יקרא אית להו היכא דהדרי בהו דמקיימי בנפשייהו מתני' דמודה על האמת... לא היא דאיכא מילי דדינא בריר בהו טובא ובהנהו איפשר דליהדר ביה החכם כהנהו דרבה בר רב הונא ודרבא. ואיכא מילי אחריני דדינא לא פסיקא כולי האי בהו והחכם לא ליהדר ממאי דקאמר ולאו משום דחשיד דעביד הכי בכונה אלא דמשום דהורה בראשונה נראה לו שהדין כמו שפסק. ואם לא היה פוסק כן בראשונה קודם שמעו דברי שכנגדו היה מודה לו, והכא נמי אית לן למיחש בנדון דידן בחכמי צפת, תבנה ותכונן במהרה בימינו, דאע"ג דלא חשידי דלימרו בכונה מאי דלא סבירא להו, מכל מקום איפשר שיראה להם עתה שהדין הוא כפי מה שנראה להם קודם.

ובר מן דין, דאשכחן באמוראים דחיישי ליקרא דידהו, ומשום דלא לכספו היכא דטעו, הוו אמרי מימרא בשם אחר, מאי דלא הוה מעולם, ובפרט אם עשו מעשה בטעות, כגון ההיא דברכות פרק כיצד מברכין... הא קמן ראיה ברורה דזימנין משום כיסופא יאמר החכם מאי דלא הוה, ובפרט היכא דעביד עובדא בטעות כההיא דרב פפא. ובהא מיתרצא האי עובדא...

עוד יש לי ראיה שלישית לקיום דברי, קרובה לענין שלפנינו ודומה לה בחלוק שחלקתי בין קודם חתימה לאחר חתימה. והיא בכתובות פרק שני, דאמרי התם: אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב: שלשה שישבו לקיים את השטר, וקרא ערער על אחד מהם, עד שלא חתמו - מעידין עליו וחותם, משחתמו - אין מעידין עליו. פירש רש"י: וקרא ערער על אחד מהם שהוא פסול. עד שלא חתמו השנים הדיינים על האשרתא. מעידין על זה שהוא כשר. משחתמו הוו להו נוגעים בעדות, שגנאי הוא להם שישבו עם פסול בדין. עד כאן לשונו. הא קמן, דאין עדותן של אלו הדיינים כלל, מפני שעדותם נוגע לכבוד עצמם במה שעשו בחתימתן דבר שהוא גנאי להם. ואם בעדות, דקיימא לן אוהב ושונא כשרים לעדות, מטעמא דליכא למיחש דמשקרי בכונה, ואפילו הכי אין עדותן עדות, דהוה ליה כאילו מעידים על עצמם, כל שכן בנדון דידן, שהוא דין, שמלבד שאין דינם על עצמם דין, עוד יש לנו לחוש שודאי לא יחזרו בהם אותם הרבנים, מפני שגנאי הוא להם שעשו מעשה בראשונה בלי עיון בדין. ולא מפני שהם בכונה יאמרו עתה דבר כנגד הדין הנראה בעיניהם, אלא שמפני שכבר הורו בכך ועשו מעשה, יטה לבם אותם לדעתם הראשונה, דמהאי טעמא גופיה אוהב ושונא פסולין לדין. ואף על פי ששם בתוספות בטלו פירושו זה של רש"י, ופירשו כפירוש רבינו חננאל, גם הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל בפסק העתיק הדין כפירוש רבינו חננאל, מכל מקום זה שכתב רש"י אמת הוא\ ולא הקשו עליו אלא מכח קושיות אחרות שיש עליו כפי הסוגיא ההיא.

כללא דמילתא, דחכמי צפת קרובים הם אצל עצמם בדין הזה, והסכמתם, אפילו אחר שיראו ראיותינו, אם יסכימו שלא כדברינו, אינה קיימת מטעם רוב.

תגובת מהר"י בי רב

אמר הכותב: לולי שאני רגיל לראות קונדריסיו וסברותיו הזרות, ובפרט כשהוא דבר שלפי דעתו נוגע בכבודי, הייתי אומר שזה החכם מעולם לא פתח ספר...

ועוד יצא מזה הפירוש שהבין בעל המגילה השנית, שמי שהורה בדין הלכה למעשה, ובא לפני חכם אחר זה הדין, ויש מחלוקת בינו ובין חכם אחר, זה שכבר הורה פסול לאותו מנין. רחמנא ליצלן מהאי דעתא! נמצאו כל הדיינין פסולין לכל דין שכבר עשו מעשה ולא יכנסו למנין באותו הדין...

ועוד אני תמה עליו, שכתב שאינו חושד לחכמי צפת שבכוונה יחלקו, אלא משום דהורו בראשונה נראה להם שהדין כך. ואני אומר דנפקא מינה לפי דעתו, שמי שדן דין אחד פעם אחת פסול לאותו דין, דכיון שהורה פעם אחת חייב או זכאי, נאמר אף עתה יורה כך, והוה ליה כמקבלי שוחד. ואם יבוא אחר ויחלוק עליו, הוה ליה כמאן דליתיה, דנוגע בעדות הוא. וזו חששא אחרת חוץ מן הראשון שכתבתי, שאינן ראויין ליכנס במנין החולקים. וזו אף אם לא יהיה חולק, היא פסול להורות אותו הדין...

פסקי דין רבניים, כרך ז, עמודים 225, 241-239, 246

ערעור תשכ"ח-135

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

בפני כב' הדיינים: כ"ג הראשון לציון, הרב הראשי לישראל, יצחק נסים - נשיא; הרבנים יוסף שלו' אלישיב; אליעזר גולדשמידט

בענין: חוגי הצעירים של המפד"ל ואח' (ע"י ב"כ עו"ד י' שטרן) - המערערים

נגד: המפד"ל המזרחי הפועל - המזרחי ואח' (ע"י ב"כ עו"ד י' ינון) - המשיבים

המערערים הגישו תביעה נגד המשיבים לפני בית הדין האזורי, בה הם מבקשים לבטל את החלטת מרכז התנועה מיום ו' בחשון תשכ"ח, לפיה יהיו חברי הועד הפועל הנוכחי של התנועה, בתוקף תפקידם, ללא בחירות, חברי הועידה הבאה של התנועה. הטענה העיקרית של התביעה היא כי החלטה זו היא בניגוד לחוקת התנועה...

הרב אליעזר גולדשמידט:

...אלא שטוען ב"כ המשיבים, גם אם כך הוא שההחלטה בפירוש החוקה לא ניתנה כדין, הרי אפשר להושיב עכשיו את הועדה הזאת בהרכבה המלא והיא תידון בדבר, ואני מצהיר בשם המפלגה כי אנו מסכימים לדיון מחודש, כאמור.

תשובת המערערים לכך היתה, כי מאחר ששנים מחברי הועדה הביעו כבר דעה בבעיא, יש חשש שיעמדו על דעתם.

והשאלה היא, מה הדין בדיינים אשר הביעו דעתם ופסקו כשבית הדין לא היה מורכב כדין, או שניהול הדיון היה פגום, וכדומה, האם דיינים אלו רשאים לשבת באותו דין בדיון מחודש שייעשה כדת וכדין. ודנו בשאלה זו גדולי הפוסקים: הרלב"ח בקונטרס הסמיכה הנ"ל, בדונו בדבר מעשה הסמכת זקנים לדיינים סמוכים, אשר עשו חכמי צפת ומהר"י בירב בראשם, לבדם מבלי לשתף עמם את כל חכמי ירושלים, ודעתו של הרלב"ח היא שאין תוקף להסמכה זו, הואיל וההסכמה לזה לא נעשתה על פי כל חכמי ארץ ישראל או על פי רובם מתוך כולם. ומוסיף הרלב"ח: ולא לבד אותה ההסכמה שהסכימו לשעבר אינה קיימת מטעם רוב, אלא שאפילו עתה ירצו לשאת ולתת עמנו בדין ולשמוע טענותינו ולהודיע לנו ראיותיהם... אין הסכמתם קיימת מטעם רוב...

כלומר, כאשר דיינים פסקו פעם בדין, והפסק בטל מפני שלא נעשה לפי כללי ודרכי הפסיקה על פי ההלכה, אין דיינים אלו רשאים לחזור ולשבת באותו דין ולפסוק בו מחדש, כי הבעת הדעה וההכרעה על ידם בפסק הראשון, עלולה להטות את דעתם עכשיו לעבר דעתם הראשונה, ותקשה עליהם לחזור בהם, והרי הם בבחינת נוגעים בדבר, שאין דעתם נקיה ממשוא פנים לצדו האחד של השאלה.

אמנם הר"י בירב בתשובתו שם, בקונטרסו השני, חולק בזה על הרלב"ח, וכותב...

ועיין בתשובות לחם רב סימן פז... הרי שדעת בעל לחם רב היא כי מחלוקת זו בין הרלב"ח והר"י בירב היא לאו דוקא פלוגתא באותו נידון אשר בא לפניהם, לפי מה שהוא בפרטיו, אלא מחלוקת כללית היא, אם דיין שפסק בדין מסויים והפסק בטל אם הוא יכול לדון באותו דין מחדש. ועיין בערך לחם הגהות מהריק"ש לשלחן ערוך חושן משפט בסימן ז', התופס כי מחלוקת היא בין הרלב"ח ובין הר"י בירב בדבר דיין שכתב פסק דין על שאלה שנשאלה ממנו אם כשר לדון באותו נדון.

אולם דעת המהרימ"ט בדבר פלוגתא זו בין הרלב"ח והר"י בירב, לא כך היא... הרי דעת המהרימ"ט היא, שאין דברי הר"י בירב אמורים אלא רק במקום שהבעיא אינה אלא בענין של הסכמה בעלמא הדרושה לעשיית מעשה, אין לחשוד בדיין שלמען החזיק בעמדה קודמת לא יתן לשכנע את עצמו מחבריו בדין לחזור בו. אבל כשהבעיא היא בהלכה אשר ההכרעה בה תלויה בחיקור ובירור דין ושיקול הדעת, יש חשש שנטיית הלב להחזיק במסקנא קודמת תטה את ההכרעה לאותו צד, באין לו דרך לנטות לצד האחר.

ומוסיף המהרימ"ט עוד טעם לחלק, כי בנידון הר"י בירב היתה עילה גלויה לתלות בה חזרה כך שלא תיראה כחזרה עקב טעות, ולכן אין החזרה מהווה אז גנאי, מה שאין כן במקום שאין עילה כזאת.

ומסיים המהרימ"ט שם ופוסק כך שאין הדיין אשר פסק כבר בדין, יכול לשבת ולדון מחדש באותו דין....

העולה מהמקובץ הוא, שלדעת רובם הגדול של הפוסקים, הרי פוסק אשר פסק הלכה בענין, ויש צורך לדון מחדש באותו ענין, פסול הפוסק ההוא לשבת בדין בדיון השני.

לדעת המהרימ"ט ולדעת בעל כנסת הגדולה יוצא: שבמקום שהדיין נתן פסק דין בענין שהובא לפניו בדרך משפט בין שני בעלי הדין, ואשר ניתן על ידו בדרך של פסק דין, אחרי שמיעת בעלי הדין, בענין המהוה הוראה, ולא הסכמה בעלמא, והמצריך בירור חיקור ודין, ופסק הדין הראשון שניתן על ידו בוטל, הרי אין בזה כל מחלוקת, ולדעת כל הפוסקים פסול דיין זה לדון בדיון המחודש באותו נידון בין אותם בעלי הדין...

שו"ת חכם צבי, סימן קלא

ר' צבי אשכנזי, ת"ך (1660) - תע"ח (1718). מחכמי אשכנז הנודעים וממנהיגי הדור. למד שנתיים בבית מדרשו של הרב אליהו קובו בסלוניקי, שם סיגל לעצמו את נימוסי הספרדים והלכותיהם, והם עיטרוהו בתואר חכם. לחם בחריפות נגד ספיחי השבתאות.

שאלה. אנשי ק"ק ואנזיבעק יע"א, בראותה כי כשל כח הסבל ויד הקהלה אזלא ונדלדלה מחמת כי העשירים שנמצאו בהם התחתנו בניהם ובנותיהם להקהלות הסמוכות ונראות עמה, ונוספה נחלתם על נחלת הקהלות הסמוכות להם ומגורל נחלתן יגרע, ויש לחוש לחורבן הקהלה חלילה, התאספו יחד בשנה שעברה פרנסי ומנהיגי הקהלה... ובמעמד האב"ד תקנו והסכימו שכל איש מהם שישיא בנו או בתו להקהלות הסמוכות, יוכרח להחזיק חזקת הקהלה לענין עולים ומסים ושאר כל הדברים המצטרכים להחזיק בדק הקהלה...

ועתה נודע להקהל שאחד מיחידיהם, שכבר שידך את בתו, רצונו להשיאה להמשודך ולעבור על הסכמתם ולהוציאם מחזקת קהלתם נגד הסכמתם. והתרו בו... ורוצה לעמוד בדין עמהם בזבל"א [=בזה בורר לו אחד] ובזבל"א, בתנאי שהאב"ד שלהם לא יהיה השליש, מאחר שחתם על התקנה הנ"ל, ובאופן אחר אינו רוצה להתדיין. והקהל משיבים: אי אפשר לנו בשום אופן לעמוד לדין כי אם בפני האב"ד שלנו, המקובל עלינו לכל דבר משפט. ואם מפני שחתם על ההסכמה, הרי בפירוש הותנה שלא תוחלט הגזרה על המשודכים עד יעמדו למשפט, ועוד כי מעשים בכל יום שפרנסים ומנהיגים של כל הקהלות קונסין ליחידיהם בממון כפי ראות עיניהם, והקנס נופל לקופת הקהל או חצי לשררה וחצי לקהל, כל מקום ומקום כפי מנהגו, ואף שהפרנסים ומנהיגים הם עשירי עם והם מרויחים הממון ההוא הנקנס, ואין פוצה פה לומר שהפרנסים לא יקנסוהו כיון שהם נוגעים בדבר באמת, כל שכן הרב אב"ד שאינו נוגע בדבר, וקבלוהו עליהם בפירוש, שהוא יכול להיות שליש.

תשובה... ואשר טען אותו היחיד שאינו רוצה להתדיין לפני הרב אב"ד שבעירו מחמת שהסכים בהסכמת הקהל - גדולה מזו כתב מהריב"ל ספר ג סי' צד...

ואיך שיהיה, רואה אני שהדברים קל וחומר: ומה התם, בנדון מהריב"ל, שכבר כתב החכם פסק לזכות האחד מהם, ואעפ"כ הכשירו הרב ז"ל להיות דיין באותו הנדון עצמו, כל שכן בנידון דידן, שלא פסק האב"ד כלל שיוכלו הקהל לתקן תקנה על המשודכים, אלא התנה בפירוש שיהיה הדבר תלוי ועומד עד יעמוד לדין בדין תורה, וא"כ איזה נגיעה בעולם יש להאב"ד שמכחה יסולק מלהיות דיין בדבר.

ואף מהרשד"ם, החולק באותו נדון של מהריב"ל, יודה בנידון דידן.

וראיתי להרב מהר"ר יעקב בי רב, הובאו דבריו בתשובות מהרלב"ח, בפסק הסמיכה, שכתב בפשיטות, דאף שהסכימו חכמים בדבר מה וחתמו עליו, כשרים הם לדון באותו הענין עצמו. והגדיל התימא על מהרלב"ח שרצה לומר הפך זה. וז"ל שם...

והם חזקים כראי מוצק, ראויים למי שאמרן, דאי לא תימא הכי, אילו כל הגאונים וכל פוסקי הלכות והרבנים הגדולים בעלי שאלות ותשובות המפורסמות בעולם פה אתנו חיים, היו פסולין לדון בדינים שבאו מבוארים בספריהם. וחלילה להעלות כזה על הדעת.

ואף מהרלב"ח, החולק בנדון ההוא, היינו משום שעשו רבני צפת מעשה, כמבואר שם, והורו הוראה גמורה, דתו כסיפא להו מילתא למיהדר בהו. אבל בנידון דידן, שהאב"ד לא דן ולא הורה, שהרי בפירוש התנה כאמור, הדבר ברור שהוא כשר להיות דיין בדבר.

ומעשים בכל יום במצרים ובכל המקומות שהדיין הממונה דן בלי סילוק. ועינינו הרואות שפרנסי הקהילות בכל המקומות דנין דיני קנסות וקונסין ממון כאוות נפשם ואומד דעתם, ולוקחים הממון לכיס הקהל, שהוא כאילו הטילוהו לכיס עצמם, והם הם המרויחים אותו הממון הנקנס, ואין מערער כיון שכך נהגו, אף שאין בידם ראיה לא מהתלמוד ולא מהפוסקים על אותו הסך הנקנס, כל שכן וקל וחומר ברב הדן בין יחיד לבני קהלו, שצריך ראיה מן התלמוד והפוסקים על כל מה שהוא דן ופוסק, שאי אפשר לסלקו מחמת טענות כאלו, ואפילו לדון יחידי, כ"ש עם שני דיינים אחרים. וק"ו בן ק"ו שאין כאן נגיעה של כלום, שהאב"ד כשר להיות שליש בין שני הדיינים הנבררים בזה בורר.

3. "אוהב" ו"שונא"

משנה סנהדרין, פרק ג, משנה ה

[ר' יהודה אומר:] האוהב והשונא. "אוהב" זה שושבינו, "שונא" כל שלא דיבר עמו שלשה ימים באיבה. אמרו לו: לא נחשדו ישראל על כך.

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כט, עמוד א

השונא כל שלא דבר כו'. תנו רבנן: "והוא לא אויב לו" (במדבר לה) - יעידנו. "ולא מבקש רעתו" - ידיננו. אשכחן שונא, אוהב מנלן? קרי ביה הכי: והוא לא אויב לו ולא אוהב לו - יעידנו, ולא מבקש רעתו ולא טובתו - ידיננו. מידי אוהב כתיב? אלא, סברא הוא: אויב מאי טעמא - משום דמרחקא דעתיה; אוהב נמי מקרבא דעתיה. ורבנן: האי "לא אויב לו ולא מבקש רעתו" מאי דרשי ביה? חד לדיין, אידך - כדתניא, אמר רבי יוסי ברבי יהודה: "והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו" - מכאן לשני תלמידי חכמים ששונאין זה את זה שאין יושבין בדין כאחד.

תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף קה, עמוד ב

א"ר פפא: לא לידון איניש דינא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה, דרחים ליה - לא חזי ליה חובה, דסני ליה - לא חזי ליה זכותא.

אמר אביי: האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא, לאו משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא.

אמר רבא, מריש הוה אמינא: הני בני מחוזא כולהו רחמו לי. כיון דהואי דיינא, אמינא: מינייהו סנו לי ומינייהו רחמו לי. כיון דחזאי דמאן דמיחייב ליה האידנא קא זכי למחר, אמינא: אם מרחם - כולהו רחמו לי, אי מסנו - כולהו סנו לי.

רש"י, שם

בני מחוזא - עירו של רבא.

מינייהו - מקצתם אוהבים אותי אותם שזכיתי.

אם מרחם - אם אוהבים נעשו כולם אוהביי.

תוספות, שם

לא למאן דסני ליה ולא למאן דרחים ליה - לאו באוהב ושונא דאיירי ביה רבי יהודה ורבנן גבי עדות איירי, דלגבי דיין אפילו רבנן מודו דפסול, כדמסיק מקרא בפ' זה בורר (סנהדרין דף כט.)... אלא התם באוהב כגון שושבינו, ושונא שלא דיבר עמו שלשה ימים, אבל הכא באוהב כי הנך דפרח גדפא ארישא אתא ההוא גברא שקליה, דאינו אלא חומרא בעלמא, שהיו מחמירין על עצמן, כדאשכחן בכמה דברים, אבל פסולין לא הוו. מ"ר.

רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כג, הלכות ג, ו

הלכה ג. כל דיין שיושב ומגדל מעלתו כדי להרבות שכר לחזניו ולסופריו, הרי הוא בכלל הנוטים אחרי הבצע, וכן עשו בני שמואל, ולכך נאמר להם "ויטו אחרי הבצע ויקחו שחד".

ולא שוחד ממון בלבד, אלא אפילו שוחד דברים. ומעשה בדיין אחד שהיה עולה בדוגית קטנה לעבור בנהר, ופשט אחד ידו וסייעו בעלייתו, והיה לו דין, ואמר לו הדיין: הריני פסול לך לדין. ומעשה באחד שהעביר אברה נוצה של עוף מעל רדיד הדיין, ואחר כיסה רוק מלפני הדיין, ואמר לו: הריני פסול לך לדין. ומעשה באחד שהביא מתנה אחת ממתנות כהונה לדיין כהן, ואמר לו: פסול אני לך לדין. ומעשה באריס אחד של דיין, שהיה מביא לו תאנים מתוך שדהו מערב שבת לערב שבת, פעם אחת הקדים והביא בחמישי בשבת, מפני שהיה לו דין, ואמר לו הדיין: הריני פסול לך לדין. אף על פי שהתאנים משל דיין, הואיל והביאן שלא בזמנם - נפסל לו לדין.

הלכה ו. אסור לדיין לדון למי שהוא אוהבו אע"פ שאינו שושבינו ולא ריעו אשר כנפשו, ולא למי ששונאו אע"פ שאינו אויב לו ולא מבקש רעתו, אלא צריך שיהיו שני בעלי דינים שוין בעיני הדיינים ובלבם, ואם לא היה מכיר את אחד מהם ולא מעשיו - אין לך דיין צדק כמוהו.

הגהות מיימוניות, שם, אות ו

לא לידון איניש למאן דרחים ליה כו'. וכ"כ בספר המצות בשם רבינו שמשון, שאינו מדבר באוהב גמור, כגון שושבינו, ולא בשונא גמור, שלא דיבר עמו שלשה ימים באיבה, שאין זה חידוש.

כסף משנה, שם, הלכה ו

אסור לדיין וכו'. שם (דף ק"ה:) האמר רב פפא לא לידון איניש לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה. וסובר רבינו דהכא לא עסקינן באוהבו דהיינו שושבינו ובשונאו שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה, אלא אפילו באוהב כדרך האוהבים ושונא כדרך השונאים, ואפילו הכי קאמר דלא לידון ליה.

ואם תאמר, בפרק זה בורר, גבי הא דתנן דלר' יהודה האוהב והשונא פסולים לעדות, אי זהו האוהב זה שושבינו והשונא כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה, ואמרינן התם דפליגי רבנן עליה לענין עדות שהם כשרים, אבל לדין פסולים. משמע דלא פסלי רבנן לדין אלא בשושבינו ושלא דבר עמו שלשה ימים באיבה דוקא, אבל לא שאר אוהבים ושונאים. וא"כ מנא לן למפסלינהו?

ואפשר לומר לדעת רבינו, דכיון דאמרינן בפ' זה בורר שאינו יכול לדון לאוהבו ולשונאו, ואשכחן רב פפא דאמר סתם לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה בסתם, ולא חילק, אית לן למימר דכי פסלי רבנן לדין לאו בגוונא דר' יהודה בלחוד הוא דפסלי, אלא בכל גוונא דרחים או סני ליה מיפסיל.

רא"ש, מסכת סנהדרין, פרק ג, סימן כג

ר' אשר בר' יחיאל, מגדולי חכמי אשכנז שעבר לספרד, בסוף המאה השלוש-עשרה ותחילת המאה הארבע-עשרה. נפטר בשנת פ"ח (1328). חיבר פסקים כסדר התלמוד, 'תוספות' על התלמוד, ותשובות.

...והא דדיין פסול לדון את שונאו, היינו כשלא דיבר עמו שלשה ימים משום איבה, דומיא דעדות לרבי יהודה. וכן נמי אוהב, שושבינו. ומיהו אפילו אין שונאו כל כך או אינו אוהבו כל כך, לכתחלה לא לידייניה, כדקאמר בפרק בתרא דכתובות (דף קה ע"ב) לא לידון איניש לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה, דרחים ליה לא חזי ליה חובתא, ודסני ליה לא חזי ליה זכותא. כי ענין הזכות והחובה מבצבצא באדם בלא כיון רשע. לפיכך באהבה מועטת לבו נוטה לזכות ובשנאה מועטת הלב נוטה לחובה.

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ז, סעיף ז

אסור לאדם לדון למי שהוא אוהבו... הגה: ומיהו אם דנו, דיניהם דין (הגהות אשר"י ריש סנהדרין).

ויש אומרים דבשונאו ממש, דהיינו שלא דבר עמו שלשה ימים מתוך איבה, או אוהבו ממש דהיינו שושבינו וריעו, באלו אין דיניהם דין (טור).

וי"א דכל שאינו אוהבו או שונאו ממש, מותר לדונו, ואינו אלא מדת חסידות להחמיר שלא לדונו. ולכן מותר להיות דיין כשזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד (ע"ל ריש סי' י"ג), כי כל אחד בורר לו אוהבו. וכל שכן שהרב יכול להיות דיין לתלמידו (מהרי"ק שורש ט"ז)...

מי שאומר על הדיין שהוא שונאו או אוהב בעל דינו, אינו נאמן וצריך ראיה לדבריו (טור).

המנדה חבירו משום שזלזל בכבודו, יכול לדונו אחר כך, מאחר שאינו שונאו. ועיין לקמן סימן ל"ג סעיף ו'.

4. קרוב למורשה (עורך הדין)

שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן שצא

ר' שלמה בן אברהם אבן אדרת, ברצלונה, ד"א, תתקצ"ה (1235) - ה"א, ע' (1310). גדול חכמי ישראל בספרד בדור שלאחר הרמב"ן. למד תורה מפי ר' יונה גירונדי והרמב"ן. מחיבוריו: שאלות ותשובות, חידושים על התלמוד, 'תורת הבית' על הלכות איסור והיתר, ו'עבודת הקודש' על הלכות מועדים.

ומה ששאלת: דראובן יש לו תביעות על שמעון, ולוי הוא מורשה של ראובן בחנם, ומקצת הדיינין פסולין להעיד ללוי. הודיענו, לפי פרק התקנה הנזכרת, אם יכולין קרובי לוי המורשה הנ"ל לדון בדברים ההם, כיון שאינו אלא מורשה בחנם?

תשובה: אם לא היה אלא שליח בעלמא, הרי זה דן בפני קרובו, לפי שאין לו בזה אלא זכות ולא חובה.

אבל בא בהרשאה, אם כתב לו בהרשאה: זיל דון ואפיק לנפשך, הרי הוא כבעל דבר ממש, ומשלם, ולא מצי למימר ליה הנתבע: לאו בעל דברים דידי את. ואע"ג דאמר רב אשי בפרק מרובה: שליח שוייה, כבר כתב הראב"ד ז"ל: דאי אמר המורשה קודם שיתבענו המרשה: הריני זוכה לעצמי, קנה, דלהכא אמר ליה המרשה: זיל דון ואפיק לנפשך.

ב. בעד

1. נוגע בעדות

רמב"ם, הלכות עדות, פרק טו, הלכה א

כל עדות שתבא הנאה לאדם ממנה אינו מעיד בה שזה הוא כמעיד על עצמו...

שם, פרק טז, הלכה ד

ודברים אלו אינן תלויין אלא בדעת הדיין ועוצם בינתו, שיבין עיקר המשפטים וידע דבר הגורם לדבר אחר, ויעמיק לראות אם ימצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו אפילו בדרך רחוקה ונפלאה, הרי זה לא יעיד בה.

וכדרך שלא יעיד בדבר זה שמא נוגע בעדותו הוא, כך לא ידון באותו דבר. וכן שאר מיני פסולין, כשם שפוסלין בעדים כך פוסלין בדיינים.

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן לז, סעיף א

סעיף א: כל עדות שיש לאדם הנאה בה, פסול להעיד. לפיכך קרקע של שני שותפים, ובא האחר להוציא מתחת יד האחד, לומר שאותו שמכרה להם גזלה ממנו, אין שותפו מעיד לו עליה לפסול עידי המערער, ואפילו על חלק השותף לא יועיל עדותו, אלא אם כן סלק עצמו ממנה וקנו מידו שנתנו לשותף. ואפילו לא סלק עצמו עד לאחר הערעור, מהני, וצריך שיקבל עליו שאם יבא בע"ח ויטרפנה מיד השותף, ישלם לו דמיה. וצריך להתנות שאם יבא לחטפה ממנו בטענות אחרות לומר שהיתה גזולה בידו וכיוצא בזה, שאינו מקבל אחריות.

אבל אם אין המערער טוען אלא על חלק השותף בלבד, כגון שטוען שמכרה לו השותף, יכול להעיד לו, שאז אינו נוגע בעדות כלל.

2. טעם הפסול: קרוב או חשש משקר

סמ"ע, חושן משפט, סימן לז, ס"ק א

ר' יהושע ולק כ"ץ, פולין, ש"י (1550 לערך - שע"ד (1614). מחיבוריו: ה'פרישה' וה'דרישה' על הטור, ו'סמ"ע' [=ספר מאירת עיניים] על שולחן ערוך, חושן משפט.

כל עדות שיש לאדם הנאה בה, פסול להעיד. בעיר שושן כתב בזה, זה לשונו: ולא משום דחשדינן ליה, אלא משום דאדם קרוב אצל עצמו. עכ"ל. ולא ידעתי מניין לו הא.

ופשוט הוא בעיני, דהטעם הוא משום דחשדינן ליה בדבר שיגיע לו הנאה ממנו, וכמו שכתבו הטור והמחבר בסוף סימן זה, וכדאמרינן בסמוך בסעיף ט, בראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצא עליו ערעור, דלא יעיד לו, דחיישינן שיעיד שקר כדי להעמידו בפני בעל חובו. גם בסעיף זה קאמר דצריך לקבל עליו באם יבוא בעל חוב שיסלקנו במעות מהאי טעמא (ומשום הכי כתב נימוקי יוסף פרק חזקת הבתים, דנוגע בעדות יכול להעיד לחובה משא"כ בפסול קורבה, עכ"ל). ולא אמרו דאדם קרוב אצל עצמו אלא היכא דבעדותו משים עצמו רשע, ולא בדבר של הנאת ממון.

ש"ך, חושן משפט, סימן לז, ס"ק א

ר' שבתי הכהן, פולין, שפ"ב (1621) - תכ"ג (1662). מגדולי ההוראה. מחיבוריו: 'ש"ך' [=שפתי כהן] על שולחן ערוך, ו'תקפו כהן' על הלכות ספק ממון.

ולי נראה, שטעם העיר שושן, משום דקשיא ליה אמאי דחיישינן שהוא מעמידה בפני בעל חובו, שלא יהא "לווה רשע ולא ישלם", והאיך נימא שיעיד שקר, שהוא עבירה חמורה, בשביל שלא יהא "לווה רשע ולא ישלם"? וניחא ליה, דכיון שיש לו הנאה בדבר, אדם קרוב אצל עצמו ופסול.

וכן כתב מהר"ם מלובלין בחדושיו, וזה לשונו: מקשין העולם על מילתיה דשמואל, דאמר שמעמידה בפני בעל חובו, וכי חשוד איניש להעיד שקר שהיא עבירה חמורה בשביל שלא יהא "לווה רשע ולא ישלם"?! ומתרצים, שעדות שקר הוא דבר שאינו מפורסם, כי מי יודע שהוא משקר בעדותו וכו'. ולי נראה, דאינו קושיא כל כך, משום דכל דבר שיש לאדם הנאה בו, יש לו דין עד הקרוב, שאדם קרוב אצל עצמו, וקרוב פסול לעדות מן התורה אפילו ידעינן בודאי שאינו משקר בעדותו, שהרי אפילו משה רבינו עליו השלום פסול להעיד לאהרן אחיו מן התורה. עכ"ל.

ומכל מקום אין זה עיקר, דנוגע לאו כקרוב הוא, דהא קרוב פסול להעיד אפילו לחובה, ונוגע כשר להעיד לחובה... ואע"פ שאפשר לקיים דברי העיר שושן, ולומר, דהיכא דיש לו הנאה ומקרי נוגע, חשיב כקרוב, אבל היכא דמעיד לחובה לאו נוגע הוא ולא חשיב כקרוב, מכל מקום אין זה עיקר, והעיקר כתירוץ הראשון של מהר"ם מלובלין...

שו"ת נודע ביהודה, מהדורא קמא, אבן העזר, סימן כז

ר' יחזקאל לנדא, פולין, תע"ד (1713) - תקנ"ג (1793). מגדולי הרבנים בדורו. היה אב"ד ביאמפולה ובפראג בה ניהל ישיבה גדולה. עוד בימי חייו נחשב לפוסק המובהק בדורו. ספרו שו"ת 'נודע ביהודה' הוא עד היום מספרי השו"ת החשובים ביותר.

...ועדיין יש לנו לחתור היבשה, ולומר דנוגע כשר בעדות אשה. והדבר תלוי באשלי רברבי בפלוגתת העיר שושן והסמ"ע והש"ך...

והנה אומר אני, שלדעת הלבוש, דהטעם משום קורבה, לא שייך פסול נוגע גבי עדות אשה, כיון דקרוב כשר לעדות אשה, ובעדות אשה לא בעינן עדות, רק שיהא הדבר אמת, ולא שייך עדות שבטלה מקצתה, דמה בכך שבטל העדות כיון דגוף הדבר אמת...

כיון שהסמ"ע והש"ך אחרונים נינהו, כוותייהו קיימינן...

פסקי דין רבניים, כרך ה, עמוד 117

...ובעיקר הדבר מה שכתב הנתיבות סי' ל"ז דהלכה היא דפסול נוגע הוא משום משקר, וכ"כ הנודע ביהודה קמא אה"ע סי' כז, דנקטינן כסמ"ע והש"ך דפסול נוגע הוא משום חשש משקר, הנה בשדי חמד, דברי חכמים, סי' עג, כתוב דהנוב"י לא ראה דברי הראשונים שהביא ר' בצלאל אשכנזי באסיפת זקנים בזה, והוא ז"ל מני ואזיל את הר"י בן מיגאש, הראב"ד, הרמ"ה, והריב"ש, כולהו בחדא שיטא קיימי, דנוגע בעל דבר הוה ופסול משום דאדם קרוב אצל עצמו.

וכ"כ באמרי בינה ה' עדות סי' נ"ד, וז"ל: ובאמת כנראה גם דעת הרמב"ם כדעת רבו הר"י מיגאש, דמטעם קרוב הוא פסול, וכ"כ המבי"ט בקרית ספר...

3. פסול - מדאורייתא או מדרבנן

שו"ת מהרש"ם, חלק ג, סימן כב

ר' שלום מרדכי הכהן מברעזאן, נפטר בשנת תרע"א (1911). מגדולי חכמי גליציה. מחיבוריו: שו"ת מהרש"ם, 'משפט שלום' על שולחן ערוך חושן משפט, ו'דעת תורה' על שולחן ערוך אורח חיים.

והנה בגוף דין נוגע, אם אמנם בשו"ת משאת בנימין סי' צח, מבואר כן, דדוקא בנוטל שכר להעיד הוי רק מדרבנן, כיון דבין אם יעיד לטובתו או לא יקח השכר, אבל בנוגע פסול מן התורה. ואולם בחלקת מחוקק, אבן העזר סי' ל"ה סק"ג, כתב, דאפשר דגם אם יש תועלת הנאה להעד ונוגע, הוי רק פסול מדרבנן... ועי' רשב"ם, ב"ב מג ע"ב ד"ה ומשני וכו', ומשום הכח פסלינין ליה להאי עדות וכו', ואין לנו להכשיר אלא עד דפשיטא לן דאינו נוגע וכו'. ע"ש. וגם כל הסוגיה בדף מ"ד מוכח כן, דיש לחוש מספק שמא נוגע הוא... ועל כל פנים יש להביא ראיה דנוגע פסול מן התורה, דאם לא כן אין לחוש מספק.

4. נגיעה ודאית או מסופקת

תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף מד, עמוד ב - דף מה, עמוד א

אמר רבין בר שמואל משמיה דשמואל: המוכר שדה לחבירו שלא באחריות, אין מעיד לו עליה, מפני שמעמידה בפני בעל חובו. היכי דמי? אי דאית ליה ארעא אחריתי, עליה דידיה הדר! אי דלית ליה ארעא אחריתי, מאי נפקא ליה מינה?

רשב"ם, שם

אי דאית ליה - למוכר ארעא אחריתי בת חורין, שיוכל בע"ח לגבות הימנה, עליה הדר בעל חוב, דאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין ואפי' הן זבורית, ואמאי אינו מעיד, הרי אין מעמידה בפני בעל חובו, ואין לו למוכר לא ריוח ולא הפסד אם תעמוד ביד הלוקח, ואינו נוגע בעדות זו.

מאי נפקא ליה מינה - אם תשאר ביד הלוקח, הא אפילו אי מפיק לה מערער לא מצי גבי בעל חובו מיניה דמוכר מידי, דהא לית ליה.

תוספות, שם

מאי נפקא מינה - תימה, דנפקא מינה שיפטרו אם יתעשר? ושמא בשביל כן אין לפוסלו לעדות, כיון דהשתא לא מרויח מידי.

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן לז, סעיף י

כל היכא דהשתא אינו נוגע בעדות, אף על פי שאם יתעשר יהנה בעדותו, כשר להעיד.

תרומת הדשן, שאלות ותשובות, סימן שנד

ר' ישראל איסרליין, ק"ן (1390) לערך - ר"ך (1460). מגדולי הפוסקים באשכנז. מחבר 'תרומת הדשן'.

שאלה: ראובן ושמעון דנין יחד עבור ירושה אחת, בא ראובן אל לוי לבקשו שיהא טוען שלו, ונתרצה לוי ואמר לראובן: אין רצוני לקצוץ לי שום שכר ממך; אם תזכה, יעמוד בך; אם תרצה לתת לי איזה דבר - תן. וע"פ הדברים האלה התחיל לוי לטעון עם שמעון, ונפל חילוק אחד ביניהם, שבו היה תלוי זכות וחובה, ובא לוי להעיד זכות באותו חילוק, ושמעון מיחה בו להעיד, באמרו שהוא נוגע בעדות מכח הדברים דלעיל. דינא היכי הוא - כשר הוא להעיד או לאו?

תשובה: יראה לכאורה דפסול הוא להעיד, דהכי כתב רמב"ם בהלכות עדות, וז"ל:... אם ימצא שיש לזה העד צד הניה בעולם בעדות זו, אפילו בדרך רחוקה ונפלאה, הרי זה לא יעיד. עכ"ל. מלשון זה משמע שיש לפסול את לוי להעיד, שהרי לפנינו צד הנייה שאינו בדרך רחוקה ונפלאה, שאפשר לבא ללוי אם יזכה ראובן בדין זה.

אמנם פ' חזקת הבתים [ב"ב מה ע"א] לא משמע הכי... הא קמן דכל היכא דאין ההנייה מזומנת לו עכשיו, אלא שיש לבטוח על העתיד לבא בספק, לא תפסל. ובנידון דידן נמי אינו אלא ספק העתיד, שאפילו אם זכה ראובן, עדיין ספק הוא אם יתן לו כלום, או שמא ירצה לתת לו דבר מועט שלא יקבל ממנו, שהרי בדעתו תולה אין לפסלו.

ומה שכתב הרמב"ם שאם יש לעד צד הנייה בעולם אפי' בדרך רחוקה ונפלאה, אפשר ר"ל נמי שאותו צד הוא מזומן עכשיו לבא ובלי ספק, "ובדרך רחוקה" היינו כהני מילי דפ' חזקת הבתים, כגון שמעיד שקרקע זו של ראובן היה כדי שיבא שמעון מלוה דראובן ויגבה אותה, ויבא לוי מלוה דשמעון ויחזור ויגבה אותו משמעון, והעד הזה שמעיד הוא ערב של לוי ליהודה, ואין ללוי מה לפרוע והיה יהודה תובע מן הערב, וזו היא הנייה מזומנת בדרך רחוקה. אבל לעולם בשביל הנייה תלויה על הספק לעתיד לא מפסלי...

ונראה בנ"ד שיש לדון על דרך כמו שכתב הרמב"ם, שהדברים תלוים בעוצם בינות הדיין, ואם נראה לדיינים שאם יזכה ראובן קרוב הדבר שיתן ללוי דבר חשוב לדעתו, אז יש לפסול את לוי, דחשיב הנייה מזומנת כה"ג. אבל אם יש ספק הראוי להסתפק בראובן, אם יתן ללוי לפי רצונו ודעתו, אין נראה לפסלו.

שו"ת נודע ביהודה, מהדורא קמא, אבן העזר, סימן כז

...ועוד תיוהא חזינא הכא, שאפילו בלי סברא זו, דעביד אינש לאחזוקי דיבוריה, מ"מ עדיין נוגע הוא העד אף בהגדה שניה, כיון שהדיינים אמרו לו שאחר שיעיד מחדש, הרשות ביד האשה ליתן לו לפי רצונה, אף שאמרו לו שהוא בלי שום חיוב, מ"מ לדעתי נוגע הוא. והֵא לך דברי הב"י בסי' ל"ז בסופו: מי שהוא טוען לאחד מבעלי דינים, ואמר לו "אין רצוני לקצוב לי שום שכר ממך, אם תזכה יעמוד בך, אם תרצה לתת לי שום דבר", אי הוי נוגע בעדות - עיין בסוף תרומת הדשן. ולי נראה דפשיטא דנוגע בעדות הוי, שדבר ודאי שישלם לו. עכ"ל הרב ב"י. והרי בנדון דידן ג"כ הוי ידוע בודאי שתשלם לו, וכאשר באמת הוכיח סופו. א"כ מי יבוא אחרי רבינו, הוא הרב ב"י, שפסק דהוי נוגע ממש.

פסקי דין רבניים, כרך ה, עמודים 3, 6, 8

...אך בנוגע לטענה השניה, לפסול עדות של חוקרים פרטיים משום שעי"ז יצא להם מוניטין שמכניס שכר, נראה שאין לזה יסוד בהלכה.

אמנם יש לדון בראיה מדברי התוס', ב"ב דף מה... וה"ה שאין לפסול עדים מספק הנאה העתידה לבוא. כי בחידושי הרמב"ן שם הובאו דברי הראב"ד בזה וז"ל: ותירץ הוא ז"ל, כי קושיא זו אינה קושיה, כי דבר רחוק הוא שיחשוב בלבו אעשיר ואקנה ויכחיש על העושר העתיד שלא יטרפנו בעל חובי.

ולפי"ז יש לבע"ד לחלוק ולומר, שמא הספק שעי"ז יתרבו לקוחותיו לא כ"כ רחוק כמו ענין של עשירות...

ובשו"ת השיב משה, אה"ע סי' ס"ה, כתוב:... ודאי דמ"ש הרמב"ם "אם ימצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו אפילו רחוקה ונפלאה ה"ז לא יעיד", היינו דוקא שיש לו צד הנאה בעדות זו, דהיינו בדבר ובנדון שמעידין עליו ואפילו בדרך רחוקה, כגון במוכר שלא באחריות, דאמרינן: דלמא חייב זה לאיזה אדם וניחא ליה להעמיד בפני בע"ח... אבל לא לחשוש שמא חושב על ידי עדות זו יגיע לו ריוח ממקום אחר ומשום זה מעיד שקר, דא"כ אין לדבר סוף. והרמב"ם בדקדוק כתב "בעדות זו" ולא כתב "ע"י עדות זו", בזה ודאי דלא נחשדו ישראל שיעידו שקר משום שיחשבו שמא יגיע לו ריוח בדרך רחוקה, דכולי האי ואולי האי, ולא נחשדו ישראל על כך. רק דאנו חוששין אף בדרך רחוקה שמא יש לו ריוח, ולנו הוא בספק ובדרך רחוקה לחשוש כן. אבל לו היה בודאי ולא בדרך רחוקה כלל, וע"ז נחשד שפיר להעיד שקר... אבל שיעיד שקר משום חשש שיש לו להעיד בדרך רחוקה שמא יגיע לו ריווח - על זה לא נחשד....

לפי האמור נראה, דאין מקום לפסול עדות של חוקרים פרטיים המעידים על אשת איש שזינתה משום נוגעין בעדות - מטעם שעי"ז יצא להם מוניטין ואפשר שיגיעו להם ריווח ע"י עדותם, כי אין לפסול עד משום נוגע אא"כ יש לו הנאה בעדות זו, ולא מה שיתכן שתגיע לו טובת הנאה על ידי עדותו בעתיד...

5. שכרו של חוקר פרטי

פסקי דין רבניים, כרך ה, עמודים 3, 6-5

ובכן השאלה אשר עלינו להכריע היא, אם בלשים העובדים בחברה לחקירות כשרים להעיד על מעשה זנות של אשת איש, ואינם נוגעין בעדות, או לא.

כידוע, יש פלוגתא דרבוותא בטעם הדבר, למה עד הנוגע פסול להעיד. יש אומרים, דלאו מטעם משקר הוא פסול, כי אין אדם חשוד להעיד שקר בגלל נגיעת ממון, אלא פסולו הוא מפני שהוא קרוב אצל עצמו. וכל זה דוקא כשיש לו הנאה בגופה של עדות, אבל עד הנוטל שכר להעיד, אין לו שייכות לגופה של העדות, ואע"ג דאתיא ליה הנאה מסיבתו - אין לפוסלו מטעם קרוב. ורק מדרבנן הוא פסול לעדות, ומטעם קנס, דקעבר על מה שכתוב בתורה "מה אני בחנם". ויש אומרים, דנוגע פסול משום שהוא עלול לשקר מפני טובת הנאה שיש לו ממתן עדותו. ומ"ש הראשונים בנוטל שכר להעיד דאינו פסול אלא משום קנס, מיירי באופן שאיננו נוגע בעדותו, וכגון שנוטל שכר משני הצדדים, או בלוקח שכר להעיד בין אם יעיד לטובתו בין לרעתו...

לפי הדעה הראשונה, עדים המקבלים שכר להעיד מצד אחד, והם העידו על אשת איש שזינתה, מכיון שלפי שיטה זו אינם פסולים מן התורה, הרי אי אפשר להתירה לבעלה, הואיל ומן התורה עדותם עדות....

אמנם האחרונים הכריעו כטעמא בתרא, דפסול נוגע הוא משום משקר, ופסולו הוא לפי"ז מן התורה....

ובמקרה דנן, אמר אחד מן העדים בבית הדין האזורי: אנו משקיעים אנשים וציוד טכני... ומעתה, אם נכון הדבר כפי שאמר ב"כ המשיבה שמשרד החקירות לוקח שכר יסוד רציני למדי, בתוספת שכר עבור כל שעה נוספת שהשקיעו מעל למספר שעות מינימלי שהוסכם עליו, הרי לכאורה יש מקום לפסול אחד מן העדים, שהוא מבעלי המשרד, מטעם נוגע בעדות, גם במקרה ויתברר שהכסף שנתקבל מהבעל היה בין אם יצליחו לתפוס אותה בקלקלתה בין אם לא, כי אם לפי מספר השעות שהוסכם עליו ואשר על זה קיבלו את סכום הקצוב, על החברה לחקירות מוטל היה לעקוב אחריה - למשל, שלש פעמים, הרי בודאי הם מעונינים לגמור את מלאכתם בפעם אחת, כי עי"ז הם חוסכים שילוח אנשים וציוד טכני העולה כל שעה טבין ותקילין.

והדבר טעון, איפוא, בירור באיזה אופן שילם הבעל את הכסף במשרד לחקירות, ואחרי הבירורים אפשר יהיה לקבוע כשרותם של העדים אם נוגעים בעדותם או לא.

פסקי דין רבניים, כרך ה, עמודים 109-108, 115-111

זהו ערעור וערעור-נגד על פסק דין שניתן ע"י כבוד בית הדין האזורי בחיפה ביום ה' בתמוז התשכ"ג, תיק מספר שכב-3133, שלפי דעת הרוב העדים הם עדים פסולים. האשה אמנם חייבת לקבל גט, אבל היא זכאית לקבל פיצויים נאותים.

ביום י"ב כסלו תשכ"ד הוחזר הענין - ע"י בית דין זה - לכב' בית הדין האזורי ע"מ להגדיר את מהות פסלות העדים ולנמק מוצאו ומבואו בהלכה.

נימוקי בית הדין האזורי הועברו אלינו, ובטרם שאנו ניגשים לדון בענין, אנו רואים לנכון להביאם כאן (דעת הרוב מסומן באות א' ב' ודעת המיעוט מסומן באות ג'), הואיל ודברינו סובבים הולכים על הדברים האמורים בנימוקים הנ"ל, ואלה הם: (א).... אלא שהעד טען שבמקרה זה היה אחרת [היינו ששכרו נקבע לפי שעות עבודה]. אולם מפיו אין אנו חיים ואם הוא חשוד בעינינו כנוגע בדבר ולא נאמן על עדותו, כמו"כ אין הוא נאמן על תנאי השכר אם תנאים כאלה מכשירים אותו, אולם נחזי אנן, הא ודאי אין להניח שתפקידם היה רק לבלוש ולא הותנה אתם כלל שחובתם גם להעיד בביה"ד... וברור שנקבע עם הבלש שעליו לבא אח"כ לביה"ד להעיד, אבל עם זה יש לתאר לנו כמה אופנים בתנאי התשלומים, יכול להיות שהשכר הותנה בשביל הבילוש גרידא, אבל העדות שהוא מגיד תהא בחנם. וגם בשביל העבודה עצמה יכול להיות בשני אופנים, או שהוא משלם לפי השעות וחשבון הוצאות, (או) סכום כללי בשביל העבודה בלי התחשב כמה זמן זה יקח. אולם בכל אופן יש להניח שזה כאילו הוא מקבל שכר עבור העדות עצמה, אם רק הותנה שצריך להעיד ה"ז כאילו מקבל שכר עבור העדות. וגם כשיש לנו ספק אם היו תנאי שכר הפוסלים אותו, הוא נפסל מספק כמפורש בגמ' ב"ב דף מ"ד שאנו מעלים ספק אולי יש לו חובות, וע' בטור חו"מ סי' ל"ז שהעלה כמה מיני ספיקות וכל זה פוסל אותו. עיין בסמ"ע סקל"ז באותו הסימן... והנידון הוא בעינינו, דהנה נוטל שכר להעיד פסול מדרבנן משום קנס שעבר על דין מה אני בחנם אף אתם בחנם, שע"פ דין תורה חייב לטרוח ולהעיד בלי שום שכר, והמהרי"ן לב הקשה למה לא איפסל מדאורייתא משום נוגע, דיש לחשוש שיעיד שקר בשביל הנאת ממון, ותירץ המהריב"ל בתירוץ א', והוא העיקר להלכה, שהדין שנוטל שכר להעיד פסול רק מטעם קנס, אינו אלא בנוטל בשכר טרחו דבר מועט, אבל בנוטל שכר מרובה פסול מן התורה, דחיישינן שמא משקר, ומה נקרא שכר מועט - מסור לדיינים. אמנם הרשב"א כתב והובא ברמ"א חו"מ סי' ל"ד, שכל האיסור ליטול שכר עבור הגדת העדות, אינו אלא כשיודע כבר את העובדות, אבל מותר לקחת שכר כדי לילך לראות ואח"כ להיות עד כי בזה אינו מחויב ע"פ דין. וכ' הפוסקים... שגם בכגון זה מותר רק שכר בטלה דמוכח, ואם נוטל יותר פסול, ופשוט שפסולו מן התורה, ואם יהא נוקב מרגליות יוכל ליטול שכר עבור חיפוש העובדות כנוקב מרגליות...

(ב). בתשובת מהריב"ל ח"א סי' ל"ו בענין טענת ש"צ עם הקהל, פסק שאין יחידים מהקהל יכולים להעיד איך היו התנאים בין הקהל ובין הש"צ מפני שהם נוגעים בעדות, דיש לחוש אולי תגיע להם הנאה שמא לא ימצאו חזן בקי כזה באותו הסך שהיו נותנים לחזן וכו'. וגדולה מזאת כ' הרב בעל תרוה"ד סי' רע"ד בחכם א' שהי' לו כעס עם אדם א' ואותו היהודי נכשל בדבר שהיה ראוי לנדותו ונדהו זה החכם וניכר שרצה להתנקם ממנו, וכ' שאין נדויו נדוי, מההיא דאמרינן בירושלמי חכם שנדה להנאתו אין נדויו נדוי ואפי' שיהי' כדין, ואין לך הנאה גדולה מזו לעשות רצונו עכ"ל מהריב"ל. וכן שם [תרוה"ד] בסי' מ"ג בנדון בנ"א שחתמו בשטר הודאה מהנזירות אם נאמנים אלו על אלו לומר שהוציאו הנזירות בפיהם, או"ד הוו נוגעים בעדות, ופסק ז"ל דודאי הוו נוגעים בעדות, אע"פ שלא מצינו בפי' לא בתלמוד ולא בפוסקים דלהוו סהדי נוגעים בעדות אלא מחמת דררא דממונא, מ"מ יראה בההיא דכתב הרשב"א כשהסכימו ב' או ג' על ענין א' ונשבעו איש אל אחיו, נעשה כל א' כעושה טובה לחבירו ואין מחזירים אלא מרצון כולם וכו' וכיון שכן הוא דחשיב טובת הנאה מה שאחד מתקשר עם חבירו במה שעושים נחת רוח זל"ז להיות לאגודה א' ע"ז הענין שהם חפצים, א"כ כשאחד יוצא מהכלל ואומר שלא נשבע עמהם והאחרים מעידים עליו, פשיטא דהוו נוגעים בעדות עכ"ל. ובכן גם בנ"ד בענין עדות של חוקר פרטי, לענ"ד לא עדיף מהנדונים הנז' אלא גם גרע שיש לו הנאה ממונית ישירה וגם הנאה של עשית רצונו בעדות זו שמעיד עליה, והוא שאם יצליח בעדות זו ותתקבל עדותו בב"ד ודאי מקוה שהבעל ישלם לו מחוץ לסכום הקצוב, וראיה לזה שהעד לא הסתפק במה שהעיד בב"ד וגמר עדותו והלך לו, אלא גם חכה באולם המתנה עד תום ישיבת ביה"ד ובתום הישיבה שוחח עם הבעל... אלא ודאי שהוא מעונין בהצלחת עדותו בכדי שיגיע לו ממנה שכר נוסף. וה"ז דומה למ"ש בב"י חו"מ סוס"י ל"ז מי שהוא טוען לאחד מבע"ד וא"ל אין רצוני לקצוב לי שום שכר ממך... אם תרצה לתת לי שום דבר, וכ' הב"י דפשיטא דנוגע בעדות הוי שהדבר ודאי שישלם לו עכ"ל ב"י. והרמב"ם פט"ז מה"ע והשו"ע חו"מ סי' ל"ז כ' ודברים אלו אינם תלויים אלא בדעת הדיין... מכ"ז נלע"ד שיש לפסול החוקר לעדות מטעם נגיעה. ויש לדון לפסול לעדות החוקר דנן גם משום פסול הגוף מחמת עבירה, והוא ע"פ מה שהובא בתשו' מהר"מ מלובלין סי' פ"א דהגאון מהר"פ מקראקא כ' דהא דקיי"ל דאין אדם משים עצמו רשע היינו דוקא היכא שבא להודות שהוא רשע, ואף כשרוצה לעשות תשובה, י"ל אערומי קמערים שהוא רוצה לפסול עדויותיו שהעיד כבר, אבל היכא שאנו רואים שאדרבה, הוא רוצה להתנצל ולומר שלא חטא, רק ע"י דבריו הוא נתפס שאנו רואים שחטא, נעשה חשוד אף עפ"י עצמו. וכאן בענינינו כשנשאל העד אם הוא נוסע בשבת, השיב כמתנצל שהוא מסורתי וב-90 אחוז אינו מחלל שבת רק לעתים, ולפי האמת אין זו התנצלות, שפיר נפסל עפ"י עצמו. אמנם ידעתי כי רבים חולקים על סברא זו, בכ"ז יש לפוסלו לפי סברת הראב"ן, הובא במרדכי פ' חזקת, דסובר דאף דאין אדם משים עצמו רשע, אבל אם איכא עד אחד והוא מודה לדברי העד, נעשה רשע, והכנה"ג כ' שכן דעת הרשב"א ומהרי"ק והרשד"ם ומשפטי צדק כדברי הראב"ן. ובכן בענינינו שהודה העד לעו"ד שהוא צלצל לעו"ד בשבת, א"כ נפסל ע"פ עד א' בהודאתו, ולסברא זו נפסל רק אם שמוש בטלפון יש בו איסור תורה.

(ג). דעת המיעוט בהחלטה העיקרונית שהעדים כשרים בנידון זה, ע"ז התקיים ערעור ובי"ד לערעורים פסק כדעת המיעוט באופן עיקרוני, אלא שהוסיף... בי"ד קיים את הכוונת בי"ד לערעורים וחקר את העד ג' והוא העיד בבי"ד שבמקרה זה הואיל והענין היה מסועף ביותר, לכן נקבע ששכר עבודתו תשולם לפי עבודת שעות, היינו כל שעה - שמונה לירות, ולאור זה הרי אין כאן נגיעה, משום דהבלש מעונין לעבוד יותר שעות בכדי שרווחיו יתרבו, ולאור זה הרי דעתי בהחלטה העיקרונית קיימת, שהעדים כל זמן שלא קבלנו עדות שהם פסולים, הרי עומדים הם בחזקתם, לכן הואיל ונתקבלה עדותם שהאשה זינתה עם גבר זר לפי הדין נאסרת על בעלה....

אחרי העיון בנימוקים הנ"ל הגענו למסקנה שאי אפשר לפסול העדים בנידון מטעם נגיעה מהטעמים דלהלן: כאמור לעיל כתוב בנימוקים (א).... אולם מפיו אין אנו חיים ואם הוא חשוד בעינינו כנוגע בדבר לא נאמן על עדותו, כמו"כ אין הוא נאמן על תנאי השכר אם תנאים כאלה מכשירים אותו... וגם אם יש לנו פסק אם היו תנאי שכר הפוסלים אותו, הוא נפסל מספק כמפורש בב"ב דף מ"ד שאנו מעלים ספק אולי יש לו חובות....

ברם, מהספק הנזכר בגמ' עד הספק אשר אנו דנין עליו, רב המרחק. תדע. הנה הלכה פסוקה בחו"מ סי' ל"ז סעי' א': קרקע של שני שותפים ובא האחד להוציא מתחת יד האחר לומר שאותו שמכרה להם גזלה ממנו אין שותפו מעיד לו... אא"כ סילק עצמו ממנה וקנו מידו שנתנו לשותף, ואפילו לא סילק עצמו עד לאחר הערעור מהני. והטעם כמ"ש הנמוק"י (הו"ד בב"י שם) דלא חיישינן לקנוניא שיעיד לו ואח"כ יחזרו לשותפין אעפ"י שלא נתן לו אלא עכשיו כשבא לערער, דלעולם לא חיישינן לומר דבשביל זה מעיד לו. ובש"מ שם [ב"ב דף מ"ד]: אכתי ניחוש לקנוניא שמא זה מסתלק כדי שיעיד ויחזור ויחלוק עמו בקרקע או בכספים ונראה... ואין אנו חוששים לו שאם אתה אומר כן ניחוש לכל העדים שמא שכורים הם.

ונראה נא את הדברים כהויתם שדה הנמצאת בבעלותם ובחזקתם של שני שותפים. והנה יצאו עוררין על השדה המשותפת לומר שלהם השדה. ולפתע קם אחד מן השותפים ומסתלק מרכושו ונותן את כל חלקו במתנה לחבירו (רוחב לב כזה!), ואחרי כל זה הוא מופיע בביה"ד להעיד לטובת חבירו שהשדה היא שלו; הרי לכאורה קטיר קא חזינן הכא, כלומר קיים לכאורה קשר בין הקנאת חלקו לשותפו לבין מסירת עדותו, ונראים הדברים שיש לו ענין במתן עדותו, ולמה אין אנו מעלים ספק לפוסלם כמו בהלכה הכתובה בסעי' ט"ו: ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ובא יהודה לערער על שמעון להוציאה מתחת ידו, אין ראובן מעיד עליה, מפני שהוא רוצה שתעמוד ביד שמעון כדי שיבוא בע"ח של ראובן ויטרפנה בחובו, אף שאין אנו יודעים אם יש לו בע"ח וכמבואר ברמ"ה ב"ב פ"ג אות קל"ב: אפילו היכא דלא בריר לן דאיכא עליה בע"ח, אין מעיד לו עליה דמסתמא נמי חיישינן.

אך ההבדל הוא פשוט. אם בגוף העדות, היינו בעצם הדבר שעליו הוא מוסר עדות, אין לו כל ענין והספק הוא רק שמא יקבל שכר עבור מתן עדותו, מספק אין פוסלים אותו לעדות, כי אין אדם חשוד להעיד שקר עבור קבלת שלמונים. ולכן בשותף שסילק את עצמו מרכושו ונתן חלקו לחבירו במתנה, אשר לפי"ז אין לו עוד למעשה כל ענין וזכות בשדה זו, אלא שאתה בא לפוסלו משום ספק שמא הבטיח לו חבירו חלק בקרקע או בכספים בעד מתן עדות, הרי זה כמו כל עד שאין לפוסלו שמא הוא מקבל שכר עבור עדותו. אבל כשהספק נגיעה הוא בגוף הדבר שעליו הוא מעיד, כמו במוכר שדהו לחבירו והוא בא להעיד שתישאר השדה ביד הלוקח, שהספק הוא שמא יש עליו בע"ח והוא מעונין שיהיה מקום לבע"ח לגבות ממנו, באופן שיש לו צד הנאה וזכות בגוף העדות, בזה גם מספק פסול להעיד.

ועיין רמ"ה בב"ב פ"ג סי' קנ"ה: ולא חיישינן לגומלין דילמא האי לוקח מודה ליה למוכר שהוא בת חמורו כי היכא דלתכשר מוכר לאסהודי ליה, דכי פסלינן ליה לנוגע בעדות משום דאית ביה הנאה לדידיה בהאי סהדותא ממילא ואין אדם נאמן ע"י עצמו, אבל למחשדיה דמתכוין למישקל ממונא או הנאה מחבירו לאסהודי ליה לא חיישינן, דא"כ כולה עדויות דעלמא נמי ניחוש דילמא אגרא יהבו ליה לאסהודי.

וגוף החילוק הנ"ל נמצא גם במהרח"ש ק"ע דף ד': נוגע יש לו צד הנאה וזכות בגוף העדות, ונוטל שכר אין לו זכות בגוף העדות, וגוף הזכות הוא לבעל דין והוא נוטל שכרו מבחוץ. ורק במקרה שיש לנו יסוד להניח שהוא לוקח שכר להעיד באופן הפוסלו משום נוגע, אז עדותו בטלה מן התורה, אבל מספק אין לפוסלו.

ובב"ב דף מ"ו: ערב מעיד ללוה, מלוה מעיד ללוה, והוא דאית ליה ארעא אחריתי. וכן קי"ל בחו"מ סי' ל"ז סעי' י"ג, ובהגהת אשר"י כתוב: מיהו שמא יבוא בע"ח אחר ויוציאה ממנו לא חיישינן דמה הוא יודע אם יש לו שום בע"ח ללוה, דאי חיישינן לב"ח אפי' אית ליה ארעא אחריתי נחוש לבע"ח גדול, דדוקא לעיל גבי המוכר שדהו שלא באחריות, אין מעיד לו עליה דחיישינן... כי המוכר יודע שיש לו בע"ח... (וכ"כ התוס' שם), והו"ד בסמ"ע סק"ל. ובחי' הרי"ם שם: ומ"מ אינו מובן, כמו דחיישינן לספק במוכר שמא יש לו בע"ח וממילא יודע, כן במלוה וערב נהי דכשאין יודעין אין חשודין לשקר בשביל הספק, מ"מ אנן מספקינן שמא יודעין מבע"ח מוקדם... ותירץ ז"ל: במוכר מוקמינן ליה אחזקה, דקודם שמכר היה ודאי פסול לעדות זו הקרקע וספק אם במכירתו נסתלק ואיתכשר, לא מכשרינן ליה מספק מחזקה כנ"ל, משא"כ בלוה וערב באית ליה ארעא, דאם אין בע"ח מוקדם מעולם לא היו פסולין מספק כל שאין נגיעה לפניו....

יוצא מכל האמור דאין כל יסוד לפסול אדם לעדות מחמת ספק שמא שכרו אותו להעיד ושימסר עדות שקר בעד בצע כסף, וכל עוד לא התברר בביה"ד שהיה לעדים ענין לבדות עדות שקר, אין בידינו לפסול עדותם. ולא מפי העדים - האומרים שלפי תנאי השכר הם כשרים לעדות - אנו חיים, אלא מפי התורה שנתנה אימון בשני עדים.

עוד כתוב בנימוקים הנ"ל: הא ודאי אין להניח שמתפקידם היה רק לבלוש ולא הותנה אתם כלל שחובתם גם להעיד בבי"ד... והנידון הוא בענינינו דהנה נוטל שכר להעיד פסול מדרבנן משום קנס שעבר על דין מה אני בחנם... והמהרי"ן לב... בתירוץ א' והוא עיקר להלכה דנוטל שכר להעיד דפסול רק מטעם קנס, זהו בנוטל בשכר טרחו דבר מעוט... אמנם הרשב"א כ'... מותר לקחת שכר כדי לילך לראות ואח"כ להיות עד... שגם בכגון זה מותר רק שכר בטלה דמוכח... והחוקר הפרטי... בכל זאת אין להניח שיוכל לוותר על עבודה זו ויעסוק רק מסוג השני כי מי יאמר שיש לו מספיק... ואם זאת היא פרנסתו אין כאן שכר בטלה... וא"כ פשוט שהוא פסול לעדות מדאורייתא כנוגע בדבר.

והנה זה פשוט שמה שכ' מוהר"י בן לב ס"א כלל ג' שאלה י"ט בתירוצו השני דמאי דאמרינן דהנוטל שכר להעיד דאינו פסול אלא מדרבנן משום דעבר על מה אני בחנם, היינו כשנוטל שכר טרחתו, אבל כשנוטל יותר מדאי, חיישינן דילמא משקר כדי להרויח אותו הסך ופסול מדאורייתא - היינו באופן שלא היה זוכה באותו הסך אא"כ מסר עדות מועילה בביה"ד וכההיא עובדא שהביא שם: וכבר בא מעשה לידי באיש אחד ששלחו אותו לעיר אחרת לחפש אם ימצא איזו עדות להתיר אשה אחת עגונה, ועשו תנאי עמו שאם יביא עדות להתיר האשה, יתנו לו שני אלפים לבנים, ואם לא יביא עדות שיספיק להתיר האשה, לא יתנו לו אלא אלף לבנים, והלך אותו השליח... ונסתפק אי סמכינן על עדות אותו השליח כיון שהוא נוגע בעדות, ועדיין אני במקום הספק אני עומד.

והדברים מבוארים גם בעז"נ אה"ע סי' י"ז סק"ל: מהר"ם מלובלין סי' נ"ו בנדון עד שנטל שכר לילך ולחפש להביא עדות על מיתת היבם, התיר מכח תשו' הרשב"א (שלא אמרו אלא בעדים שנעשו כבר, שהם מצווים להעיד ולא רצו להעיד עד שנטלו שכר, ודומיא דהנוטל שכר לדון דמצוה על ב"ד לדון בין איש לרעהו, אבל מי שאינו מחוייב ונוטל שכר לילך ולהיות עד אינו בדין זה), ולא חילק בין נוטל שכר טרחו לנוטל יותר מדאי, משום דבההיא עובדא קצבו שכר קצוב בין יביא עדות מספקת להתיר בין לא יביא ובכה"ג אפילו נוטל שכר יותר מדאי אין לחוש. וכ"כ בערוה"ש אה"ע סי' י"ז סעי' כשקצבו לו שכר טרחתו בין שתועיל עדותו ובין שלא תועיל... אף אם נוטל שכר הרבה מה בכך, הרי נוטל אף אם לא תועיל העדות.

וא"כ אף אם נניח שמתחילה הותנה עמהם לא רק לבלוש אחרי האשה, אלא אם במקרה ויצליחו לתפוס אותה בקלקלתה, עליהם יהיה למסור עדות בביה"ד, עדיין אין יסוד לפסול עדותם מן התורה, אם לא שהותנה עמהם שלא יקבלו את הכסף אא"כ ימסרו עדות מספקת ומועילה בביה"ד שיש בה כדי לאוסרה על בעלה.

בנוגע לשאלת המוניטין אין כאן המקום - במסגרת פסק דין, לחזור שוב על הדברים ולטייל בהם ארוכות וקצרות, אחרי שבית דין זה גילה דעתו בנדון זה בפסק דינו מיום י"ב אייר תשכ"ג תיק מספר 89-כג, ורק בדרך אגב בגלל יתר השאלות שעמדו בפנינו לבירור בערעור זה, אנו נוגעים גם בשאלה זו בדרך קצרה.

בנימוקים כתוב: אמנם ישנה שאלה עיקרונית ובית הדין לערעורין הצביע על דברי השיב משה סי' ס"ה אות מ"ח ואני רואה שהדבר מפורש בפוסקים המפורסמים והמקובלים... תרוה"ד... ב"י....

הנה גם עליהם הצביע בי"ד הנ"ל, אלא צויין שם מ"ש המהרש"ם בתשו': דהב"י קאמר רק דהוי דבר ודאי שיתן לו אבל בדרך ספק גם הב"י מודה, אלא בנימוקים הנ"ל לא סבירא ליה להא דמהרש"ם בטענה: ואיני יודע איפוא זה מוכח לפרשו ככה. והא לך לשון הב"י סוס"י ל"ז ולי נראה דפשיטא דנוגע בעדות הוי שהדבר ודאי שישלם לו. לכאורה הדברים כפשוטם.

שוב כתב שם: וכתב הש"ך בסי' קכ"ג סקכ"ב דיפה כתב הב"י דאין דברי תרוה"ד נראין... אבל הכא איכא ספיקא דילמא מירווח השתא ויש לחוש שיעיד שיתן לו שהרי קרוב הדבר שיתן לו יותר כשיזכה בדין משלא יזכה. והנה גם התרוה"ד כתב שאם משער הדיין שאם קרוב הדבר שיתן שיש לפסול אותו וא"כ במה חלק הש"ך? עכ"ד.

הפלוגתא בין תרוה"ד לבין הב"י והש"ך הוא פשוט. לתרוה"ד אין לפוסלו (במורשה שאמר לבע"ד אין רצוני לקצוץ לי שכר אלא שאם תזכה בדין אם תרצה תתן לי), אא"כ רואה הדיין לפי מסיבות הענין שיש למורשה על מה לסמוך. ולדעת הב"י אין צורך בזה בשיקול דעת מיוחד אלא הדבר כשלעצמו מוכיח שבודאי ישלם לו. והן לפי לשון הש"ך שכתב שהרי קרוב הדבר שיתן לו יותר כשיזכה בדין משלא יזכה, והן לפי לשון כנה"ג שם הא ל"צ לאודעי דבודאי רוצה המורשה שיזכה המרשה יותר משלא יזכה, דאם לא יזכה הדעת נוטה שלא יתן לו כלום ואם יזכה הדעת נוטה דישלם לו שכר - הכל עולין לכוונה אחת שאין כאן ענין של ספק השקול אלא קרוב הדבר והדעת נוטה שיתן לו יותר כשיזכה בדין משלא יזכה, וכמ"ש הנובי"ק חאה"ע סי' כ"ז והמרש"ם.

עוד שם: עצם הסברא ישנה בתשו' השיב משה הנ"ל דכתב ליישב דברי המהרש"ל וז"ל אפשר דיש לחוש דע"י החזקת דבריו תהיה לו הרווחת ממון דחושב אם לא יחזיק דבריו יהיה כשקרן ויהיה לו הפסד במשאו - ומתנו ע"י הבריות....

פסקי דין רבניים, כרך ז, עמודים 314, 316, 320, 323

זוהי תביעה מחודשת לחייב את האשה בקבלת גט פטורין...

בישיבת ביה"ד מיום כ"ב אלול תשכ"ח, הביא הבעל את העד ג', מנהל משרד לבילוש פרטי. אולם העד בהופעתו בביה"ד הצהיר שמסרב להעיד, הואיל ולא הגיע להסדר כספי עם הבעל בקשר לעבודתו. ב"כ הבעל (אביו) טוען כי העד נתן לבעל מכתב בו מתחייב להביא עד שחי עם אשתו (הנתבעת) והוא רוצה שדבריו של העד יתאימו למה שכתב במכתב. העד הציע שישלישו את הכסף, וע"ז מתנהל מו"מ עם הבעל...

ב"כ האשה טען שלאור זה אין לקבל את עדותו של העד הנ"ל, אף אם יגיד אחרי שיושלש הכסף כדרישתו, הואיל והוא יעיד בצורה שיתאים למכתבו, כי אחרת עלול הוא להפסיד את ההשלשה, והרי זה נוגע בעדות ופסול.

ב"כ הבעל טען שהתשלום הוא רק שכר עבודתו בבילוש ואינו נוגע לעדות...

עתה נפן לדון... אם העד כשר לעדות זו לפי ההצעה של העד שהבעל ישליש שכר טרחתו, ואם ימצא שמתאים להדו"ח בכתב שנתן העד לבעל, יקבל שכרו, ואם לאו לא יקבל, כי הדו"ח אין לו ערך של עדות ואפשר יהיה להעד להגיד בהתאם להדו"ח או לסתור בעדותו את הדו"ח, וא"כ העד נוגע בעדותו כי ישתדל לכלכל דבריו שיתאימו להדו"ח כדי שלא יפסיד שכרו.

כל זה מבלי להיכנס לשאלה העקרונית, אם עדים מסוג זה של בלשים, כשרים לעדות (מצד נוטל שכר להעיד או מפני שמעוניינים שיצא להם מוניטין שמצליחים לתפוס ולחייב בדין), שעל מדוכה זו ישב ביה"ד הגדול והכשירום (ראה פס"ד כרך ה', פס"ד ראשון, ובעמודים 119-108), כי נידוננו חורג מכלל דין של הנוטל שכר להעיד דקי"ל שעדותו בטלה... דשם אינו אלא פסול מדרבנן משום קנס חכמים על שעבר על "מה אני בחנם אף אתם בחנם", כי הרי הוא מקבל שכר עדותו בלי שום תנאי והוא חפשי להעיד לפי רוחו ורצונו, ואינו מקבל אלא שכר טרחה עבור ראיית העדות או על טרחתו לבוא לביה"ד, מבלי קשר עם תוכן עדותו, מה שאין כן בנידוננו, שהעד אינו מסכים להעיד עד שישלישו את שכרו, והשליש יברר אם עדותו תואמת לדבריו בהדו"ח, ואם יחרוג מהדו"ח יפסיד את שכרו...

בהא נחתינן ובהא סלקינן, שלפי הצעת העד, שהבעל ישליש שכר טרחתו ויקבלו אך ורק אם יתאים להדו"ח בכתב שנתן לו, הצעה זו פוסלת אותו לעדות הנידון, שהרי הדו"ח בכתב שנתן לבעל אין עליו דין עדות והעד יכול לחזור מדבריו שכתב מחוץ לביה"ד, וכאשר התנאי כובלו שיעיד רק לפי הדו"ח שהוא לזכותו של הבעל ואחרת אינו מוכן הבעל לשלם לעד את שכרו, הרי זה נוגע בעדות ופסול מן התורה.

6. נגיעה שאינה ממונית

שו"ת מהר"י בן לב, חלק א, סימן מג

ר' יוסף בן לב, ר"ס (1500) לערך - ש"ם (1580) לערך. מגדולי חכמי ההלכה בטורקיה. כיהן ברבנות בקושטא וגם בסאלוניקי.

...ועל מה ששאל השואל, אם אותם החתומים באותו שטר ההודאה מהנזירות, אם נאמנים אלו על אלו לומר שהוציאו הנזירות בפיהם, או דלמא הוו נוגעים בעדות? לכאורה יראה לעניות דעתי, דודאי הוי נוגעים בעדות, אע"ג שלא מצינו בפירוש, לא בתלמוד ולא בפוסקים, דלהוו סהדי נוגעים בעדות אלא מחמת דררא דממונא, מכל מקום יראה מההיא דכתב הרשב"א בתשובת שאלה, כשהסכימו שנים או שלשה על עניין אחד, ונשבעו איש אל אחיו, נעשה כל אחד כעושה טובה לחבירו, ואין מתירין אלא מרצון כולם. וכן נראה ממה שכתב מהר"י קולון בתשובותיו [שורש נב].

וכיון דכן הוא, דחשיב טובת הנאה מה שאחד מתקשר עם חבירו במה שעושים נחת רוח זה לזה להיות לאגודה אחד על זה הענין שהם חפצים...

ש"ך, חושן משפט, סימן לז, ס"ק י

אע"פ שהגזבר מחלק הממון למי שירצה למ"ד טובת הנאה אינה ממון - ...אבל לענין נגיעת עדות לא בעינן נגיעה של ממון, דנגיעה של שום הנאה נמי פסול, דהא חיישינן שמעיד להעמידה בפני בעל חובו, אע"ג דלית ליה הנאת ממון רק דלא לקרוייה אינשי לוה רשע ולא ישלם, או שהראשון נוח לו והשני קשה הימנו, וכה"ג, או מפני הנאה שיתעשרו העניים וכיוצא בזה, וכדלקמן סעיף כ'. ועוד דהרי לענין עדות כתבו הרמב"ם [פט"ז מעדות ה"ד] והטור והשו"ע לקמן [טור סעיף ט"ו ומחבר] סעיף כ"א, דאפילו דבר הגורם לדבר אחר, אם יש צד הנאה בעדות זו אפילו בדרך רחוקה ונפלאה, לא יעיד. וא"כ כ"ש הכא שיש לחוש שמעיד כדי שיהיה להגזבר טובת הנאה לחלק למי שירצה, וק"ו היכא שידוע שהגזבר יחלק אח"כ לקרוביו, דבזה נראה אפילו תימא טובת הנאה אינה ממון אף לענין עדות, היינו דוקא כשיחלק אח"כ לשאר עניים שירצה שאינן קרוביו, אבל לקרוביו פשיטא דנוגע לפי שיש ביד הגזבר לחלקם לקרוביו, ולא שייך כאן לומר טובת הנאה, אלא הנאה של ממון ממש לקרוביו, כן נ"ל. ודברי הרב צל"ע.

7. קרוביו של הנוגע

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן לז, סעיף ט

הגזברים, כל זמן שאין להם ולא לקרוביהם שום זכות בנכסי ההקדש, ולא בפירותיהם, כשרים להעיד. הגה: וכ"ש שקרוביהם כשרים להעיד, אע"פ שהגזבר מחלק הממון למי שירצה, למ"ד טובת הנאה אינו ממון. ואע"פ שנותן אחר כך לקרוביו עניים, מ"מ אין מבטלים העדות משום זה, מאחר שלא היה הנאה נכרת בשעת העדות (ב"י בשם הריטב"א).

שו"ת מהרש"ם, חלק ג, סימן כב

ר' שלום מרדכי הכהן מברעזאן, נפטר בשנת תרע"א (1911). מגדולי חכמי גליציה. מחיבוריו: שו"ת מהרש"ם, 'משפט שלום' על שולחן ערוך חושן משפט, ו'דעת תורה' על שולחן ערוך אורח חיים.

ואולם מה דפשיטא ליה לרום מעלתו, דבנידון דידן גם טובת חתנו הוה לה נגיעה גמורה. הנה בדין קרובי הנוגע, אף דמלשון התומים ונתיבות המשפט סק"ח נראה דדוקא בנגיעה שאינו של ממון כשרים, אבל בנגיעת ממון גם הקרובים פסולים להעיד. אבל אני מצאתי בהגהת מחנה אפרים על הרמב"ם פט"ו מהל' עדות, דקרובי הנוגע כשרים להעיד, כיון דאין העדות על קרוב, רק דממילא מטיא הנאה לקרובם. ובמחנה אפרים גופיה, הל' עדות סי' א, ביאר הדבר באריכות, דהא קרוב אינו חשוד לשקר, רק פסול מגזירת הכתוב, ובכהאי גוונא שמעיד לאדם אחר רק דממילא מטיא הנאה לקרובו, שפיר מהני עדותו. ע"ש היטב. והרי מצינו, בש"ס דיבמות כו' ובאה"ע סי' י"ב, דלגבי בנו אמרינן חזקה דאין אדם חוטא ולא לו - הרי דלא מיחשב לגביה כהנאת עצמו...

8. קרוביו של המורשה ושל האפוטרופוס

שו"ת הרי"ף, סימן קנז

ר' יצחק אלפסי, ד"א תשע"ג (1013) - ד"א תתס"ג (1103); גדולי חכמי ההלכה בספרד ומחבר ספר ההלכות החשוב ביותר עד ספר משנה תורה לרמב"ם.

שאלה. על שהוא מורשה בשכר להוציא מיד הנתבע אם יוכל אחד מקרובי המורשה זה להיות עד או דיין וכן האפוטרופוס שאין לו הנאה אם יוכלו קרוביו להעיד או לדון.

תשובה. כל מורשה שהוא נרשה בשכר ידוע וקצוב בין אם תיקן התביעה אשר נתנה עליה בין אם הפסיד יכולין קרוביו להעיד לו עליו ולדון כי אינם בעדותם ולא בדינם מהנים לו ולא מפסידין לו אבל ההפסד וההנאה הוא לבעל התביעה אשר התנהו אצל המורש' שכרו קצוב ואין לו שום הנאה והפסד לא בעדותם ולא בדינם.

והוא הדין לאפוטרופוס שאין לו שום הנאה באפוטרופסותי' [דינו כן].

אבל אם יש לו חלק בכל מה שיוציא מן הנתבע אין קרובין יכולין להעיד בדין זה מפני שהן מהנין לו או מפסידין לו בחלק אשר יש לו וכן אינם יכולין לדון אלא אם יאות הוא והנתבע לשום אותם דיינים כדאמרינן נאמן עלי אבא וכו'.

ג. בשומר, בגבאי צדקה, באפוטרופוס, בנאמן, ובמוצא אבדה

תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף לח, עמוד א

המפקיד פירות אצל חבירו והרקיבו, יין והחמיץ, שמן והבאיש, דבש והדביש - הרי זה לא יגע בהן, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: עושה להם תקנה, ומוכרן בבית דין. וכשהוא מוכרן - מוכרן לאחרים, ואינו מוכרן לעצמו. כיוצא בו גבאי צדקה בזמן שאין להם עניים לחלק - פורטין לאחרים, ואין פורטין לעצמן. גבאי תמחוי בזמן שאין להם עניים לחלק - מוכרין לאחרים, ואין מוכרים לעצמן.

רש"י, שם

והדביש - יצא טעם דובשנו והחמיץ.

עושה להם תקנה - לקמיה מפרש מאי תקנה יש עוד, הלא כל קילקול העתיד לבא כבר בא הוא!

ואין מוכרן לעצמו - שלא יחשדוהו שמא לקחן בזול.

פורטין - מחליפין פרוטות נחושת בסלעי כסף, מפני שהפרוטות מתעפשות ונפסלות.

תמחוי - מאכל שגובין מבעלי בתים לחלק לעניים בכל יום.

תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף יג, עמוד א

מעשה באדם אחד שהפקיד דיסקיא מלאה חמץ אצל יוחנן חקוקאה, ונקבוה עכברים והיה חמץ מבצבץ ויוצא, ובא לפני רבי. שעה ראשונה אמר לו: המתן. שניה - אמר לו: המתן. שלישית - אמר לו: המתן. רביעית - אמר לו: המתן. חמישית - אמר לו: צא ומוכרה בשוק. מאי לאו - לנכרים, כרבי יהודה? אמר רב יוסף: לא, לישראל, כרבי מאיר. אמר ליה אביי: אי לישראל - נישקליה לנפשיה! משום חשדא. דתניא: גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק - פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן. גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק - מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן משום שנאמר (במדבר לב) "והייתם נקים מה' ומישראל".

רש"י, שם

נישקליה לנפשיה - ויאכלנו, ויתן דמין לבעלים, למה לו לטרוח ולילך בשוק, אחרי שנותן לו רשות למכור.

פורטין - פרוטות של נחשת שגבו לצדקה, וכשמשהין אותם מחלידות, צריך לפורטן בכסף.

תמחוי - מאכל לחם ומיני מאכל שגובין לחלק.

ואין מוכרין לעצמן - שמא יחשדום שלקחום בזול.

רמב"ם, הלכות שאלה ופקדון, פרק ז, הלכה ה

כל המוכר פקדון על פי בית דין הרי זה מוכר לאחרים ואינו מוכר לעצמו, מפני החשד. והדמים יהיו מונחים אצלו, ויש לו להשתמש בהן, לפיכך הרי הוא עליהן שומר שוכר, אע"פ שעדיין לא נשתמש בהן.

רא"ש, מסכת בבא מציעא, פרק ב, סימן טז

כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל. כגון פרה וחמור מטפל בהן י"ב חדש. מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן. פירש רש"י: ומוכרן ומניח הדמים אצלו. ומשמע לפירושו שצריך למוכרן בב"ד, דאם לא כן מה לו להזכיר שומא? הוה ליה למימר: מוכרן ומניח הדמים. ולישנא ד"שם דמיהן" לא משמע כפירושו. ופירשו התוספות: שם דמיהן ומניחן - הפרה והחמור, ואף לעצמו יכול לשומן, ולא דמי לגבאי צדקה דאמרינן לקמן בפ' המפקיד (דף לח ע"א) דאין פורטין לעצמן, דכיון דמשיב אבידה הוא, לא חשדינן ליה. תדע, דלא בעינן שישומם בב"ד, כדלקמן גבי פקדון שצריך למכרו בב"ד. וכן לקמן (דף כט ע"ב) גבי תפלין דאמר שמואל: שם דמיהן ומניחן לאלתר, היינו מניחן בראשו. דאין לפרש מניח הדמים אצלו, דהא שמואל פוסק כר' טרפון בדמי אבידה. ומיהו איכא למימר דדמי תפלין כמעות דמי הואיל ולא טרח בהו. ומסתברא כפירוש התוספות, דלא תיהוי הך ברייתא דלא כהלכתא.

טור, חושן משפט, סימן רצ, סעיף טו

ר' יעקב בר' אשר אשכנז, ל' (1270) - ק"ג (1343). בנו של הרא"ש; מחבר 'ארבעה טורים'.

כתב הראב"ד ז"ל: כמו שהאפוטרופא יכול ליתן המעות ביד אדם נאמן לשם עסק, כך יכול ליקח אותם לעצמו בתורת עסק, וליקח הריוח שהיה לוקח אחר, ובלבד שיודיע הדבר לבית דין. ונראה לי שגנאי הוא הדבר ליקח אותם הוא בתורת עסק, משום לזות שפתים.

בית יוסף, חושן משפט, סימן רצ, סעיף טו

ומה שכתב רבינו: "ונראה לי שגנאי הוא הדבר ליקח אותם הוא בתורת עסק משום לזות שפתיים" - אין בו בית מיחוש, כיון שהודיע הדבר לבית דין.

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רצ, סעיף ח

מעות של יתומים שהניח להם אביהם אינם צריכים אפוטרופוס. הגה: ויש אומרים דגם במעות מעמידים אפוטרופוס, שיותר ישתדל הוא בהן מבית דין (טור שם)... י"א כמו שהאפוטרופס יכול ליתנם לאחרים, כך יכול לקבל המעות לעצמו, ובלבד שיעשה בבית דין, משום לזות שפתים (טור בשם ראב"ד וכ"כ נ"י בשמו בפ' מי שמת ובשם הריטב"א).

סמ"ע, שם, ס"ק כ

כך יכול לקבל המעות לעצמו. פירוש, יתעסק בהן לשליש או למחצה ריוח כנ"ל. ואע"ג דלעיל ריש סימן עב כתבו הטור והמחבר דהמלוה על מרא וקרדום דדוקא לאחרים יכול להשכירם המפקיד לטובת הנפקד כיון ששכרו מרובה דאין נפחת ממנו אלא מעט, אבל לא לעצמו ומשום חשדא, וכדרך שאמרו פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן. וכן פסקו לקמן סוף סימן רצב בשומר פקדון, עיין שם. כתבתי בפרישה, דשאני יתומים, דהבית דין הוא אביהם, וכשמודיעים להם הוה ליה כאילו הבעל בעצמו נתן לידם בתורת עיסקא, משא"כ במשכון הנ"ל ובפקדון דלקמן, דלא איירי מיתומים אלא בגדולים, ואין הב"ד נזקקין לעניניהן, אין שייך בהו שיעשהו בב"ד.

שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה, סימן קעה

ר' שמואל, די מדינה, רס"ו (1506) לערך - ש"ן (1589). מגדולי חכמי ישראל בטורקיה בתקופתו.

שאלה. חברת תלמוד תורה אשר פה שאלוניקי יש חצרות והקדשות להיות פרותיהם לפרנסת החברה יע"א [=יגן עליה אלוקים]. ובאחד מן השנים הסכימו פרנסי החברה הסכמה אחת, הלא היא שלא יוכל שום פרנס מפרנסי החברה לקנות שום דבר בנכסי הקדש, לא ביוקר ולא בזול... בשום אופן בעולם, גם לא יהיה כח לפרנסים המשרתים למכור לשום פרנס שום דבר מנכסי ההקדש בשום זמן בעולם. ונמצא באחד מהשנים, הסכימו פרנסים המשרתים באותה השנה למכור חצר אחת מחצרות החברה, באומרם שימשך יותר ריוח מדמי מכירת החצר מהנמשך משכירות החצר. ומכרוהו לשמעון, אחד מהפרנסים המשרתים בשנה ההיא. והחזיק בו שמעון עד היום הזה...

תשובה... נראה דודאי שלא היו יכולים הפרנסים לעשות מה שעשו, אחר שיש הסכמה כתובה שלא יוכל שום פרנס לקנות שום דבר מנכסי החברה, כנזכר בשאלה.

ד. בעובד ציבור

תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סימן ריד

ר' ישראל איסרליין, ק"ן (1390) לערך - ר"ך (1460). מגדולי הפוסקים באשכנז.

שלמא יסגא לחדא [=שלומכם ישגה מאוד], אהוביי נאמנים קהילת קודש רגנשבור"ק, הלא המה הרב ר' בנימין והחכם ר' אברלן והחכם ר' משה שאולמן והר' מאיר הלוי, ישמרם צורם וגואלם.

אשר דרשתוני, על עסק חד גברא דאשכחתון יתיה [=אדם אחד שמצאתם אותו] נשבע לשקר על הודאתו, והוצרך לתת קנס לעירונים ולדוכוס ולשופטים עבור זה, ומצד קהלכם נתפשרתם עמו, כאשר ראיתי בכתב אשכנז שנתקיים ביניכם ששלחתם לידי העתקה ממנו.

ועתה נסתפקתם, אם יש לכם רשות להושיבו עם טובי הקהל, כאשר הם יושבים לתקן צרכי רבים ובמגדר מילתא ולפקח על עסקי רבים יחידים, אחרי אשר ידעתם אותו בבירור שנשבע לשקר ולא קבל תשובה וכפרת פני שמים על ככה. ואם תמנעו אותו מלישב בקהל כדמבואר, אם תעשו בזה נגד קיום הכתב שבלשון אשכנז שנעשה (ביניהם) [ביניכם], אם לאו? עד כאן תורף שאילתכם.

אינני כדאי ששלחתם אלי, אמנם כך דעתי נוטה, שאין אתם רשאין להושיבו בקהל כדמבואר, אלא אם כן יעשה כבר תשובה על פי אחד מרבותינו בעלי הוראות. דכיון דברי לכון שנשבע לשקר בשביל חימוד ממון, גרע מגנב וגזלן... וטובי הקהל, כשיושבין לפקח על עסקי רבים ויחידים, במקום בית דין קיימי, כדמוכח בהדיא במרדכי, פרק קמא דבבא בתרא (סימן תפב), דמדמי להו לגזירותיהם, להא ד"כל אשר לא יבוא… כעצת הזקנים והשרים" (עזרא י, ח), ולהא דבי נשיאה גזור תעניתא (תענית כד ע"א).

וכיון דהכי הוא, אפילו אי הוי מפורש בהדיא [=וכיוון שכך הוא, גם אילו היה נאמר בפירוש], בכתב קיום שביניכם, שמחלתם לו לגמרי על כל דבר פשע ההודאה לשמים ולבריות, חלקכם יהא לכם להתיר, חלק מזבח מי יתיר? מקרא מלא הוא (שמואל א' ב, כה): ו"אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים, ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו". ואמרו רז"ל (בבא קמא צב ע"א), שבעבירות שבין אדם לחבירו, אם יביא כל אילי נביות אין מוחלין לו עד שיפייס את חבירו, כל שכן איפכא, דחלילה שלא יהא כח הקדש ככח הדיוט, קל וחומר בן בנו של קל וחומר דעדיף טפי. ואף על פי שנתקיים הכתב בחרם ובשבועה ביניכם, הרי הוכחנו דאזהרה מן התורה היא שלא להושיבו בקהל. ואין החרמות והשבועות חלין אלא על דבר הרשות. כל שכן שאין קנין סודר נתפס עליו. ואף כי דקדקתי בלשון הכתב, וכל הלשון משמע שנתפשרתם והשלמתם ונמחל לגמרי מה שיש בין כתה לחבירתה, רצוני לומר כל דבר הנוגע בעצמיכם.

רמ"א, חושן משפט, סימן לז, סעיף כב

טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים או יחידים, הרי הן כדיינים ואסורים להושיב ביניהם מי שפסול לדון משום רשעה.

רמ"א, חושן משפט, סימן קסג, סעיף א

כל צרכי צבור שאינן יכולין להשוות עצמו, יש להושיב כל בעלי בתים הנותנים מס ויקבלו עליהם שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים, וילכו אחר הרוב.

שו"ת מהר"י בן לב, חלק ב, סימן עב

ר' יוסף בן לב, ר"ס (1500) לערך - ש"ם (1580) לערך. מגדולי חכמי ההלכה בטורקיה. כיהן ברבנות בקושטא וגם בסאלוניקי.

...ועוד מטעמא אחריתי שנזכר בשאלה שהסכמה הזאת נעשתה בשעת מחלוקת וקטטה, וכמה דברים שנזכרו בשאלה, שתקנוה להנאתם וכבודם ותועלתם. וגדולה מזאת כתב הרא"ם ז"ל בפסקיו, בפסק הקראים בסוף הפסק, יעויין שם, והביא ראיות לדבריו ז"ל שחרמות כיוצא באלה אין להם לא כח חרם ולא כח תקנה...

פלפולא חריפתא, סנהדרין, פרק ג, סימן יז, אות ש

ר' יום טוב ליפמן הלר, של"ט (1579) - תי"ד (1654). מגדולי הרבנים בתקופתו. כיהן ברבנות בניקלשבורג, פראג, לודמיר, קראקא ווינה. מחבר 'תוספות יום טוב' על המשנה, ו'מעדני יום טוב' ו'פלפולא חריפתא' על המשנה, ופיוטים שונים.

וראה דבר גדול שהשמיענו רבינו [=הרא"ש], דשוחד אסור אף בדבר שאינו דין תורה אלא דרך קנס בעלמא, כהך דהכא, דפירש רש"י דקנסא הוי, ואפילו הכי מפרש רבינו דקביל עליה כרגא דשלא בדרך שוחד היה. כתבתי זה להורות לנאמנים על הציבור, אע"פ שאין דיניהם דין תורה, ולא נתקבלו לכך, אפילו הכי יזהרו מלקבל מתנות על דיניהם.

שו"ת חתם סופר, חושן משפט, סימן קס

ר' משה סופר, פרנקפורט, תקכ"ג (1762) - פרשבורג, ת"ר (1840). מגדולי הפוסקים במאה התשע-עשרה ומנהיג יהודי הונגריה. נולד והתחנך בפראנקפורט, נתמנה לרב בדרזניץ (מוראביה), מטרסדורף ופרשבורג. הקים בה ישיבה גדולה. חיבוריו: שו"ת חתם סופר על הש"ס, דרשות ופירושים על התורה.

אנשי ק"ק פלונית התאספו יחד בני הקהלה לקבל עליהם רב ומורה. והיו מסכימים על ד' רבנים ליתנום אל תוך הקלפי... אחר איזה ימים היה קול המון סוער כי הרבה מאנשי הק"ק קבלו שוחד ממון מקרובי הרב ההוא כדי למנותו עליהם. אחרי זה נמצא כתב מחותם מאחד מאנשי הק"ק ששלח לאחיו הדר בעירו של הרב, ויען כי הרגישו אנשי הקהל שימצאו בו דבר סתר מהנ"ל, פתחוהו ומצאו כתוב בו שזה מבקש מאחיו שבעיר הרב שקיבל עבורו חלקו המגיעו משוחד קבלת הרב, ושגם יהיה זהיר לשלח חלק כל אחד ואחד כפי הנאמר להם, דאי לאו הכי לא יהיה רב שם, כי אדעתא דהכי הסכימו עליהם מעיקרא. ואז נועדו אנשי הקהל ובאו לפניי בקובלנא, לומר: מעתה לא יחפוצו בהרב המקובל עליהם הנ"ל, כי היה הכל בפסלנות. ועל ידי זה מתגבר המחלוקת, ויחלק העם לחצי. ועודני עומד לשום דמי מלחמה בשלום, להתפשר מפני כבוד התורה ומפני השלום.

איברא, בעיקר הדין נראה בודאי, אם המצא ימצאו ב' עדים כשרים שאינם מבני הק"ק ולא מקרוביהם ולא מקרובי הרב, שיעידו שמאנשי הק"ק קבלו שוחד על הנ"ל, א"כ פשוט כביעי בכותחא דהקבלה ההיא שע"י אותו המינוי בטלה מעיקרא, שהרי היו צריכים לומר דיעותם לשם שמים, כמ"ש רמ"א בהגה' ראש סי' קסג בחו"מ, והם אמרו ע"י שוחד, שהוא חד ומעוור עיניהם. לא מיבעיא בקבלת הרב ההוא, אלא נמי במה שמיאנו בראשונים היה הכל שלא לשם שמים, ורק היה בצעם בראש כולם... ועל כן בטל כל המעשה ההוא. ואפילו הנוטל שכר לדון דיניו בטלים, משום קנס דרבנן, מכל שכן מי שלקח שוחד, שבטל אפילו מן התורה. וז"ל רמ"א סוף סי' לז: טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים, הרי הם כדיינים, ואסור להושיב ביניהם מי שפסול לדין משום רשעה...

אמנם אותם המקבלים שוחד לא יבואו לתוך האסיפה כלל, אפילו אחר שהחזירו השוחד ויקבלו עליהם באלה ושבועה שלא יקבלו תו שום שוחד עבור זה - מכל מקום לא יבואו אל המינוי הזה כלל, ואפשר אפילו לעולם פסולים להתמניות עד שישובו בתשובה, אבל למינוי זה פסולים לעולם. דכיון שכבר נתקרב דעתם אצלו, לא יחזרו בהם, והוה להו נוגעים בדבר לעולם. ועיין היטב ב[שולחן ערוך, חושן משפט] סי' ט' בכל פרטיו, מבואר אפילו לא קבל הדורון, מכל מקום אינו ראוי להיות דיין מפני שנתקרב דעתו, ולא מהני בזה סילוק. ופשוט הוא...

כל זה נלע"ד פשוט מאוד. ולא הוצרכתי להביא ראיות על כל פרט, כי פשוט הוא. ומכל מקום, במה שפתחו חותם האגרת, עברו על חרם התקנות שבסוף תשובות מהר"מ דפוס פראג, והובא בקיצור בבאר הגולה בי"ד סס"י של"ד ע"ש.

הלא כה דברי, החותם פה ק"ק מטרסדורף, נגהי ליום עש"ק פ' ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה. משה"ק סופר מפפד"מ.

ערוך השולחן, חושן משפט, סימן ט, סעיף א

ר' יחיאל מיכל עפשטיין, תר"י (1850) לערך - תר"ס (1900) לערך. רבה של נאווהארדוק.

ולאו דוקא דיין אסור בקבלת שוחד, אלא אפילו כל הממונים בצרכי ציבור, אף שאין דיניהם דין תורה, ואסורים להטות העניין בשביל אהבה או שנאה, וכל שכן על ידי לקיחת שוחד.

ה. תקנה ומנהג

שו"ת הרשב"א, חלק ו, סימן ז

...גם מה שאמרה שהסכימו הקהל לדון אפי' שני קרובים ובלבד שלא יהא שם שלישי שלא יהא קרוב לא לזה ולא לזה. יוכל אדם לערער בזה אחר הסכמת הקהל או לא?

גם זה פשוט שאין לאחר הסכמת הקהל כלום. וכן נהגו כל הקהילות בעניני המסים שדנין באנשי העיר ומביאין ראיה מאנשי העיר אע"פ שהם קרובים לדיינים ולנדונין. ולא עוד אלא שהב"ד והעדים נוגעים בעדותן ובדינן ומעידין לעצמם. וכל זה מדין הסכמת הקהל.

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ז, סעיף יב

ואם עשו תקנה, או שיש מנהג בעיר שדייני העיר ידונו אף על ענין המסים, דינם דין.

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן לז, סעיף כב

עכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל על תקנתם והסכמתם, ועל ההקדשות ועל כל ענייניהם, וכשרים אפילו לקרוביהם, כיון שקבלום עליהם.

שו"ת נודע ביהודה, מהדורא קמא, חושן משפט, סימן כא

ועל דבר שאלתו, במקום שנהגו מימי קדם לעשות שמאים להעריך בני העיר ואף לקרוביהם, יען כי במקום ההוא רובם קרובים זה לזה, וכן עתה נתאספו ונתרצו לעשות כן, ואחר שהוציאו השמאים מן הקלפי, קמו קצת לערער על זה. עד כאן תוכן השאלה.

הנה, אף אם לא היה מנהג כלל, רק עתה מחדש היו רוצים לעשות כן ג"כ אותן האנשים שהיו במעמד ההוא והסכימו, אין בידם לערער אף שלא קנו מידם, כי דבר הנעשה במעמד ז' טובי העיר אינו צריך קנין, ומתקיים בדברים...

אבל כיון שיש שם מנהג, אם המנהג הוא מנהג קבוע או שנהגו בו שלש פעמים, שוב אין כח ביד יחידים לבטלו, ובפרט בעסקי מס, שהולכים אחר מנהג, אפילו מנהג גרוע. והמערער לומר לבטל המנהג, ורוצה לעשות שמאין מבני העיר שיעריכו הרחוקים ולא הקרובים, דבריו בטלים כחרס הנשבר. ואנחנו לא נדע הפרש בין רחוקים לקרובים, כי מה שמעריכים - כולם נוגעים. ומה שמכביד על הרחוקים, יש בו רווחא לשמאין ולקרוביו. ואם רוצים לבטל המנהג ולעשות שמאין על פי דין תורה, לא משכחת שמאים מבני העיר כלל, כי אם יביאו שמאים ממקום אחר שלא היה להם ושלא יהיה להם שום קרובים בעיר, וזה אי אפשר. ומה שנהגו ברוב המקומות לעשות שמאין שיעריכו הרחוקים ולא הקרובים, זה רק מצד המנהג, שכן נהגו. אבל בשאלתו דמעלתו, שהמנהג שיעריכו בין קרובים ובין רחוקים, ישארו במנהג. ודברי המערער בטלים.

ערוך השולחן, חושן משפט, סימן ז, סעיף כב

מיהו, אם רואים [דייני העיר] שלפי נושא העניין מוטב יותר שידונו על פי דיינים אחרים - יעשו כן, ולא ידונו דייני העיר.

ערוך השולחן, חושן משפט, סימן לז, סעיף כב

וכן במה שנתבאר שנהגו לדון כל צרכי העיר בבני העיר, הן לדין הן לעדות, מכל מקום אם הדיינים רואים שאם ידונו ע"פ בני העיר יצא הענין מקולקל - הרשות בידם לצוות שיביאו דיינים מעיר אחרת וכן עדים. ואף שהוא נגד המנהג, דהמנהג לא נעשה רק לתיקון ולא לקילקול.