תוכן מפורט:

חקיקה ישראלית

חוק שיפוט בתי דין רבניים, התשי"ג-1953, סעיף 6

הצעת‎ חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) (תיקון - הפקעת זכויות), התשס"ד-2004 (הצעת חוק של ח"כ אורית נוקד)

 

א. הפקעת קידושין

תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף קי, עמוד א

רש"י, שם

תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ג, עמוד א

רש"י, שם

בית הבחירה, כתובות דף ג עמוד א, ד"ה כל שאמרו

דרכי משה, אבן העזר, סימן ז, ס"ק יג

תשב"ץ, חלק ב, סימן ה

שו"ת המבי"ט, חלק א, סימן רו

שו"ת מהר"י בן לב, חלק א, סימן קכו

ידי אליהו, סימן סו

שו"ת צמח צדק, אבן העזר, חלק ב, סימן קלה

שו"ת הסבא קדישא, חלק ג, סימן לא

שו"ת ומצור דבש, אבן העזר, סימן ו

שו"ת משפטי עוזיאל, חלק ב, אבן העזר, סימן פז

ר' יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, "זה סיני" (ירושלים תש"ס)

בית הדין הרבני העליון, תיק מס' סג/3276 מיום 11.11.03 (תחומין כח עמ' 83-84)

 

ב. "כופין עד שיאמר רוצה אני"

תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף מז, עמוד ב - דף מח, עמוד א

רשב"ם, שם

תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף פח, עמוד ב

רש"י, שם

תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף נ, עמוד א

רש"י, שם

רמב"ם, הלכות גירושין, פרק ב, הלכה כ

 

ג. אימתי כופין

תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף עז, עמוד א

רש"י, שם

רמב"ם, הלכות אישות, פרק יד, הלכה ח

תוספות, מסכת כתובות, דף ע, עמוד א, ד"ה יוציא

בית הדין הרבני האזורי חיפה (הדיינים א' אטלס, י' שחור, ד' דומב), דברי משפט ב (תשנ"ו), עמ' קלה

שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנד, סעיף ה

שו"ת חתם סופר, אבן העזר, חלק א, סימן קטז

שו"ת ישכיל עבדי, חלק ו, סימן צו

 

ד. מידתיות בכפייה

תורת גיטין, סימו קלד, סעיף ד

שו"ת צמח צדק, אבן העזר, סימן רסב

שו"ת היכל יצחק, אבן העזר, חלק א, סימן ב, אות טו

שו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק א, סימן קלז

שו"ת מנחת יצחק, חלק ח, סימן קלו

שו"ת שבט הלוי, חלק ה, סימן רי

 

ה. סוגים של כפייה

שו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן רעו

תשב"ץ, חלק א, סימן א

שו"ת הרשב"ש, סימן שלט

שו"ת בגדי ישע, סימן לו, ס"ק ה

שו"ת בית אפרים, אבן העזר, תניינא, סימן עג

שו"ת דברי נחמיה, אבן העזר, סימן לב

 

ו. כפייה ממונית

תולדות אדם וחוה, נתיב כד, חלק א, בסופו

שו"ת צמח צדק, אבן העזר, סימן רסב, אות ג

שו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק ד, סימן קו

 

ז. כפייה על ידי מאסר בשל זילות בית דין

שו"ת ישכיל עבדי, חלק ו, סימן צו

 

ח. הרחקות רבינו תם

ספר הישר, חלק התשובות, סימן כד

שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנד, סעיף כא

ביאור הגר"א, אבן העזר, סימן קנד, ס"ק סז

שו"ת מהריב"ל, חלק ב, סימן יח

שו"ת היכל יצחק, אבן העזר, סימן קנז

שו"ת יביע אומר, חלק ז, אבן העזר, סימן כג

שו"ת שבט הלוי, חלק ה, סימן כז

 

ט. מניעת טובה

הגהות מרדכי, גיטין, רמז תסט

שו"ת מהרי"ק, שורש קסו

 

י. הסכם קדם נישואין - בעל שקיבל על עצמו לשלם קנס אם לא יגרש

בית יוסף, אבן העזר, סימן קלד

תורת גיטין, סימן קלד, סעיף ד

שו"ת שואל ונשאל, חלק ה, אבן העזר, סימן מד

שו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק ג, סימן מד

נוסח הסכם קדם-נישואין

 

יא. כפייה ע"י ברירת מזונות

שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קלד, סעיף ד

שו"ת משאת בנימין, סימן כב

שו"ת המבי"ט, חלק ב, סימן רו

פסקי דין רבניים, כרך י, עמוד 128

 

חקיקה ישראלית

חוק שיפוט בתי דין רבניים, התשי"ג-1953, סעיף 6

ציווה בית דין רבני בפסק-דין סופי לכפות איש לתת גט פיטורין לאשתו או לכפות אשה לקבל גט פיטורין מאישה, רשאי בית משפט מחוזי, כתום ששה חדשים מיום מתן הצו, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה, לכפות במאסר לציית לצו.

 

 

חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995, סעיפים 2-1

ציות לפסק דין של גירושין

1. (א) קבע בית דין רבני, בפסק דין או בהחלטה (בחוק זה - פסק דין), שאיש יתן גט לאשתו והאיש לא קיים את פסק הדין, רשאי בית הדין, במטרה להביא לקיום פסק הדין, ליתן נגדו בהתאם להוראות סעיף 4, צו הגבלה כמשמעותו בסעיף 2, צו הגבלה בדרך של עיכוב או שלילה של גמלה או קצבה כמשמעותו בסעיף 2א, או צו הגבלה בדרך של מאסר כפיה... כמשמעותו בסעיף 3 או צו הגבלה בדרך של בידוד...

 

(ב) לענין סעיף זה, אין נפקה מינה אם ננקטה בפסק הדין לשון של כפיה, חובה, מצווה, הצעה או לשון אחרת.

 

(ג) קבע בית דין רבני בפסק דין, שאשה תקבל גט מבעלה, והאשה לא קיימה את פסק הדין, רשאי בית הדין באישור נשיא בית הדין הרבני הגדול ובמטרה להביא לקיום פסק הדין, ליתן נגדה צו הגבלה...

 

תוכנו של צו הגבלה

2. (א) מבלי לגרוע מסמכותו של בית הדין הרבני לפי סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות), התשט"ז-1956, רשאי בית הדין הרבני, בצו הגבלה, לפגוע בזכויות המפורטות להלן, כולן או מקצתן, לתקופה ובתנאים שיקבע:

 

(1) לצאת מן הארץ;

(2) לקבל דרכון ישראלי או תעודת מעבר לפי חוק הדרכונים...;

(3) לקבל, להחזיק או לחדש רשיון נהיגה;

(4) להתמנות, להיבחר או לשמש במשרה על פי דין...;

(5) לעסוק במקצוע שהעיסוק בו מוסדר על פי דין...;

(6) לפתוח או להחזיק חשבון בנק או למשוך שיקים מחשבון בנק...;

(7) היה האדם שנגדו ניתן צו ההגבלה אסיר או עצור -

(א) לקבל חופשה מיוחדת...;

(ב) לקבל ולשלוח מכתבים...;

(ג) לקבל מבקרים פרט לאלה: עורך דין, איש דת, טוען רבני...;

(ב) בלי לגרוע מסמכותו של בית הדין... רשאי בית הדין הרבני, בצו הגבלה -

(1) להטיל, על אף האמור בכל דין, עיקול על גמלה או קצבה...;

(2) לצוות על תפיסת כל נכס מנכסיו של מי שניתן נגדו הצו...

 

הצעת‎ חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) (תיקון - הפקעת זכויות), התשס"ד-2004 (הצעת חוק של ח"כ אורית נוקד)

הוספת סעיף 5א

1. בחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995 אחרי סעיף 5 יבוא:

 

"הפקעת זכויות

5א. (א) ציווה בית דין רבני בפסק דין סופי לכפות או לחייב איש לתת גט פיטורין לאשתו, והגט לא ניתן כתום שנה מיום מתן הצו, יופקעו למפרע הזכויות בכסף, או בשווה כסף, שבו קידש הבעל את אישתו."

 

דברי הסבר 1.

עמדת ההלכה, לפיה הבעל הוא המגרש ואין רשות אחרת היכולה לבטל את הנישואין או להפסיקם, מעניקה לבעל כוח על פני אשתו. גם כשפוסק בית-הדין שעל הבעל לגרש את אשתו, פעמים רבות אין הוא עושה כן, והאישה נותרת בעגינות. 2.

 

אחת הדרכים לבטל את כוחו זה של הבעל היא לעשות שימוש בסמכותו של בית-הדין להפקיר ממון של הפרט. באופן ספציפי: בית הדין יפקיר את כסף הקידושין שבו קידש הבעל את אשתו. כך לא תהיה האישה נחשבת כמקודשת מעולם ולא תהיה עוד תלויה ברצונו של האיש לגרשה. כיום, מסיבות שונות, בתי הדין כמעט ולא עושים שימוש בסמכותם זו. 3.

 

לציבור יש סמכות מקבילה לבתי-הדין בעניין הפקרת ממון. לפיכך מוצע שהכנסת תשתמש בכוחה זה להפקיע ממון: אם הבעל לא נותן גט במשך פרק זמן מסוים שייקבע בחוק, מיום שבו יצא בבית הדין הרבני העוסק בכך, פסק של חיוב או כפיית גט, יופקעו למפרע זכויותיו בממון או בשווה הממון שבו קידש את אשתו (דהיינו הטבעת). 4.

 

יש להניח, ויש לכך גם סימוכין בהלכה, שבהינתן קיומה של סמכות להפקרת קידושין יסכימו הבעלים גם לתת גט כהלכתו ביודעם שלא תהיה עוד כל תועלת בסירובם לעשות כן. 5.

 

ההצעה באה לאזן בין הצורך לשמור על סמכותם של בתי הדין הרבניים בענייני נישואין מחד, לבין הצורך החברתי, המוסכם על הכל, לסילוק העוול הנעשה לנשים המעוכבות ומסורבות גט. בנוסף לכך באה כאן לידי ביטוי העובדה שהמדינה לא תוכל להסכים לביזוי פסקי-הדין הניתנים בידי רשות שיפוטית שלה.

 

א. הפקעת קידושין

תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף קי, עמוד א

ההיא עובדא דהוה בנרש, ואיקדישה כשהיא קטנה, וגדלה ואותביה אבי כורסייא, ואתא אחרינא וחטפה מיניה, ורב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו התם, ולא הצריכוה גיטא מבתרא! אמר רב פפא: בנרש מינסב נסיבי והדר מותבי אבי כורסייא. רב אשי אמר: הוא עשה שלא כהוגן, לפיכך עשו בו שלא כהוגן, ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה. אמר ליה רבינא לרב אשי: תינח דקדיש בכספא, קדיש בביאה מאי? שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות.

 

רש"י, שם

אבי כורסייא - באפריון. וקס"ד כשאר חופות שעדיין לא בעלה, ואפ"ה לא הצריכוה גיטא מבתרא. אלמא חלו קדושי קמאי.

 

מינסב נסבי - ונתקדשה בבעילה משגדלה.

 

וקא אפקעינהו לקידושין מיניה - דכל דמקדש תולה בדעת חכמים הוא, דהא כדת משה וישראל קאמרינן, ורבנן אמרי דחוטף אשה מבעלה לא ניהוי קידושין.

 

תינח דקדיש בכספא - איכא למימר דאפקעינהו לקידושין ושוו מעות מתנה דהפקר ב"ד היה הפקר.

 

קדיש בביאה - מאי הפקר ב"ד איכא למימר.

 

שויוה לבעילתו בעילת זנות - והוא בדעתם תלה.

 

תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ג, עמוד א

ומי איכא מידי, דמדאורייתא לא להוי גט, ומשום צנועות ומשום פרוצות שרינן אשת איש לעלמא? אין, כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה. אמר ליה רבינא לרב אשי: תינח קדיש בכספא, קדיש בביאה מאי איכא למימר? שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות.

 

רש"י, שם

דמדאורייתא לא הוי גיטא - שמצינו טענת אונס מן התורה, שנאמר (דברים כב): "ולנערה לא תעשה דבר".

 

כל המקדש - כל המקדש אשה על דעת שהנהיגו חכמי ישראל בישראל הוא מקדשה, שיהיו קיימין קידושין לפי דברי חכמים, ויהיו בטילים לפי דברי חכמים, על ידי גיטין שהכשירו חכמים.

 

ואפקעוה רבנן לקידושין - כשיבא גט כזה אחריהם.

 

תינח - למימר אפקעתא כדקדיש בכספא, דנימא גט זה עוקר הקידושין ועושה מעות מתנה מעיקרן.

 

קדיש בביאה מאי - אפקעתא מעיקרא איכא? בשלמא על ידי גט כשר, אע"פ שהקידושין קיימים עד עכשיו, גזירת הכתוב היא שהגט כורתו ומתיר איסורו מכאן ולהבא. אבל זה שאינו גט מן התורה, ואתה מכשירו מפני דעתו של זה שקידשה על דעת חכמים ושביטלו על פי חכמים, צריך אתה לומר שמעיקרן לא יהו קידושין, ואי קדיש בביאה ואתה עוקר קידושין למפרע, מה תהא על ביאתו?

 

שויוה רבנן לבעילתו - למפרע על ידי גט שהוא מדבריהם, בעילת זנות. ויש בהן כח לעשות כן. שהרי הוא תלה בהן. שמעתי כל רבותי מפרשים דקדיש בכספא, דקידושי דרבנן נינהו. ואי אפשר לומר כן. חדא, דגזירה שוה היא, קיחה קיחה משדה עפרון (קידושין דף ב), וכל הלמד מגזירה שוה כמו שכתוב מפורש הוא לכל דבר. ועוד, אי דרבנן נינהו, היאך סוקלין על ידו ומביאין חולין לעזרה על שגגתן, וסוף סוף כי קא משנינן שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות על כרחך צריך אתה לפרש כמו שפירשתי, שהקידושין נעקרין מעיקרן ולא מכאן ולהבא. והמפרש לומר שויוה רבנן לכל מקדשי בביאה בעילת זנות - טעות גמור הוא, ובא להתיר אשת איש המתקדשת בביאה בלא גט מן הטעם הזה, ולא מצינו זאת בהתלמוד.

 

בית הבחירה, כתובות דף ג עמוד א, ד"ה כל שאמרו

ר' מנחם המאירי, ה"א ט' (1249) - פירפיניאן, ע"ה (1315). מגדולי מפרשי התלמוד בפרובינציה.

כל שאמרו אפקעינהו רבנן לקידושי מיניה - לא סוף דבר בכגון זו, שיש כאן גט אלא שמן הדין לא היה גט כשר - אלא אף במקום שאין גט כלל. ואע"פ שגדולי עולם כתבו דווקא במקום שיש גט כל דהו, אתה למד דברינו ממה שאמרו ביבמות... [=שהפקיעו במקום שלא ניתן גט כלל]... ומכל מקום גדולי ספרד כתבו, שכל שהקידושין נעשין שלא כהוגן, יוצאה בלא גט; אבל כל זמן שהקדושין כהוגן, ומצד המאורע שאירע אחר כן מפקיעין קידושיה - דוקא בגט כלדהו...

 

ואין מקום למה שהקשו בחידושין, מאי האי דהכא דאצרכוה גיטא והתם לא אצרכוה גיטא - שבזו שבכאן לא באה ההפקעה אלא מצד הספק שנולד לנו בגט, ואין אנו צריכים למה שתירצו דהתם לא קיימא בחזקת אשת איש והכא קיימא בחזקת אשת איש.

 

דרכי משה, אבן העזר, סימן ז, ס"ק יג

ר' משה איסרליש, קראקא, רפ"ה (1525) לערך - של"ב (1572). גדול פוסקי אשכנז בדורו, ובעל המפה על השולחן ערוך. בהכרעותיו התבסס גם על הפסיקה האשכנזית, ובכך נעשה השולחן ערוך ספר מקובל על כל עם ישראל.

...דסמכו [להתירן נשים שנשבו בגזירות אוסטרייך, אף לבעליהן כהנים] אהא דאמרינן כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש, ויש ביד בית דין לאפקועי קידושין מינייהו, והוי כפנויות. ואף אם זנו, מותרות לבעליהן.

 

תשב"ץ, חלק ב, סימן ה

ר' שמעון בר' צמח דוראן, ספרד קכ"א (1361) - אלג'יר ר"ד (1444). מגדולי חכמי ספרד באלג'יר.

...משום חומר העריות יש לחוש שמא בעינן בי דינא דאלים לאפקועי ממונא, כבי דינא דר' אמי ור' אסי. ואם לענין ממון אנו סומכין בהפקעה זו בכל בי"ד, אפילו הכי בענין קידושין יש להחמיר... דתנא ספוקי מספקא ליה גבי ממונא לקולא, גבי איסורא לחומרא. ומפני שאנו מדמין אין אנו יכולין לעשות מעשה.

 

שו"ת המבי"ט, חלק א, סימן רו

ר' משה מטראני, ר"ס (1500) - ש"ם (1580). מגדולי חכמי ארץ ישראל. רב בצפת.

אם ההסכמה היתה בפירוש שלא יהיו קידושין ושהיו מפקירין בי"ד ממון המקדש בהסכמת החכם שבעיר... [אבל] לא נשמע בדורות שבאו אחריהם שיקֵלו בדבר זה, כי לא סמכו הקהילות ובית דינם על עצמם להפקיע ולהפקיר ממון לענין קידושין, דחמירא איסורא, ובעינן בי"ד מומחין. וכל שכן בדורותינו, שנתמעטו הלבבות, והיה צריך הסכמת כל חכמי הגלילות להקל, כמו שכתב הריב"ש ז"ל. ואיך יעלה על דעת שום חכם או דיין שבדורנו זה להקל ולסמוך על הסכמתו... וכן הר"י קולון ז"ל הוכיח ודיבר קשות על רב מפורסם בדורו שרצה להקל בענין זה.

 

שו"ת מהר"י בן לב, חלק א, סימן קכו

ר' יוסף בן לב, ר"ס (1500) לערך - ש"ם (1580) לערך. מגדולי חכמי ההלכה בטורקיה. כיהן ברבנות בקושטא וגם בסאלוניקי.

דכל הנהו רבוותא, שלא כתבו ההיא דרבינו תם דבי דינא דרב אמי ורב אסי לאו דוקא וכו', יראה דס"ל דלא אלימי לאפקועי ממונא, אלא הנהו רבנן ודכוותיהו. ולפי זה לאו אלימי בתי דינין שבדורות הללו לאפקועי קידושין... אלא דווקא בית דין חשוב שבדור ההוא דאלימי לאפקועי ממונא ולאפקועי קדושין.

 

ידי אליהו, סימן סו

ר' אליהו בן דוד גליפפה, נפטר בשנת ת"ק (1740). משנת תס"ד, שימש כסגן הרב הראשי של רודוס.

בכל ההפקעות האמורות בתלמוד, בכולם כתב [רש"י] על ידי גט - משמע מדבריו אלו, דרבנן לא מפקעי קידושין בריקניא, אלא באיזה דבר המנגד אותן. ולכן כתב בכולם דאפקיעום על ידי גט...

 

דווקא בקידושין הנעשים בעוול וחמס יש כח בידם להפקיעם, דהיינו דלא ליחלו כלל מעיקרא, וליהוו מעות מתנה. אבל בקידושין שכבר חלו כדין וכהלכה, אין כח בידם להפקיעם למפרע, אלא על ידי דבר המנגד לקידושין, דהיינו על ידי גיטין...

 

על ידי עדות זו של עד אחד מפקיעים קידושין למפרע, כמו הנהו בגיטין רעועים - הכא נמי בעד רעוע מן התורה מטעם היותו עד אחד.

 

שו"ת צמח צדק, אבן העזר, חלק ב, סימן קלה

רבי מנחם מנדל ב"ר שלום שכנא שניאורסון, תקמ"ט (1789), ליוזני שברוסיה הלבנה - תרכ"ו (1866). נכדו של רבי שניאור זלמן מליאדי בעל ה'תניא'. בשנת תקפ"ח (1828) מונה לאדמו"ר השלישי לחסידי חב"ד, ומשכנו היה בליובביץ'. מספריו: 'צמח צדק' - שו"ת ופסקי דינים, 'דרך מצוותיך', 'ספר הליקוטים'.

משום צנועות ומשום פרוצות סמכו רבנן להפקיע הקידושין על ידי גט כזה. משא"כ בלא גט כלל לא הפקיעו הקידושין. ולכן לא קיי"ל כהנך גאונים הנ"ל דס"ל להפקיע הקידושין בלי שום דבר... גבי כפיית גט דמאיס עלי ג"כ לא סמכינן על הפקעת קידושין, ולא דמי לדין אין אונס בגיטין שסמכו שם על הפקעת קידושין - דהיכא דאיתמר איתמר, היכא דלא איתמר אין לנו.

 

שו"ת הסבא קדישא, חלק ג, סימן לא

ר' שלמה אליעזר אלפנדארי, קושטא, תקע"ה (1805) - ירושלים, תר"צ (1930). שימש ראש הרבנים בקושטא ובדמשק, ובזקנותו, סמוך לגיל תשעים, עלה לא"י ונתמנה לראש רבני צפת. הגיע לזקנה מופלגת.

הגם דליכא סרך גיטא - היינו דווקא בההיא, ומשום דאין אנו באים להפקיע זיקת אשת איש ולהתירה לעלמא, דאכתי בחזקת אשת איש קיימא; רק להפקיע איסור דבעל... ואפילו לענין זה נראה דגם לדעתייהו ס"ל דלקושטא דמילתא ל"ש הפקעה, דלא יפקיעו בכה"ג, דהיכן מצינו אפקעתא כה"ג; ומשום הכי הוצרכו הרשב"א וכל הראשונים לתרץ בתירוצים אחרים, ולאו משום אפקעתא... וא"כ אדרבה מוכח מהכא, מהש"ס וכל הראשונים, דלא אמרינן כל המקדש בכל כהאי גוונא.

 

שו"ת ומצור דבש, אבן העזר, סימן ו

הרב רפאל בן-שמעון, רבאט, תר"ח (1848) - יפו, תרפ"ט (1929). בגיל שש עלה עם אביו לירושלים, ומשנת תר"מ, עם מות אביו, עמד בראש קהילת יוצאי מרוקו בירושלים. שימש כשד"ר לקהילות מרוקו, והקים את "דובב שפתי ישנים" להוצאה לאור של כתבי חכמי מרוקו. משנת תרנ"א שימש כרב הראשי במצרים.

אם באנו להחמיר עד דיוטא האחרונה כסברת מהריב"ל ז"ל, נמצאת אתה אומר בדבר קולו, ותהיה אשת איש מזנה? ובלי ספק, לוּ עיני מהריב"ל ז"ל ראו את הדור האחרון שאנחנו שרויים בתוכו ואת שפלות אומתנו מבלי מושיע להעמיד משפטי הדת על תילם, גם הוא היה הראשון למייסדי התקנה של ההפקעה, ובפרט שגם התקנה היא דת ודין על פי התורה.

 

שו"ת משפטי עוזיאל, חלק ב, אבן העזר, סימן פז

ר' בן ציון מאיר חי עוזיאל, תר"ם (1880) - תשי"ג (1953). כיהן כ'ראשון לציון', הרב הראשי הספרדי לישראל.

תקנת עגונות חשובה מאד בעיני חכמינו ז"ל, לעומת זאת חשובה עוד יותר תקנת האישות. ואם יאמרו חכמים שאשה המקודשת לאיש באופן המועיל עפ"י דין תורה, תצא בלא כלום, הרי זה מביא הפקרות בקשר הנישואין, ונפיק חורבא גדולה, שכל העם יזלזלו באיסור זה וירבו ממזרים בישראל. לתכלית זו הרבו חכמים חומרות בכתיבת הגט, כדי לגדור חומה זאת לבל יתהווה בה שום פרץ, ולמען יהיה איסור זה חמור מאד בעיני כל העם שלא יהרסו לזלזל בו להתיר אשת איש. וכמ"ש ביבמות (לט, ב): הא אגידא ביה! בכדי תיפוק?! ולא אמרו חכמים להפקיע הקידושין אלא במקום שכבר היה מעשה הגט, אלא שיש מקום לבטלו - על זה הוא שאלמוהו לגט בסברא זו, שהפקיעו חכמים לקידושין מיניה. או היכא שהקידושין לא נעשו כהוגן וביטלום חכמים מעיקרא, שלא תהא בהם חלות מעיקרא... ועכ"פ גם במקום שאמרו אדעתא דרבנן מקדש, היינו דווקא אחרי מעשה הגט, שבזה אין האשה ניתרת בכדי; אבל לא אמרו, ולא יעלה על הדעת לומר, שחכמים יפקיעו הקידושין שנעשו כתיקונם בלי שום מעשה של גירושין.

 

ר' יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, "זה סיני" (ירושלים תש"ס)

ר' יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, פרוז'ני, רוסיה תרס"ג (1903) - בוסטון, ארה"ב, תשנ"ג (1993). מראשי תנועת המזרחי, וממנהיגיה הרוחניים של היהדות האורתודוקסית בארצות הברית. למד תורה מפי אביו, ר' משה, בנו של ר' חיים מבריסק. למד גם פילוסופיה באוניברסיטת ברלין. משנת תש"א (1941) עמד בראש ישיבת ר' יצחק אלחנן שבניו יורק. תלמידיו הוציאו לאור רבים משיעוריו בהגות ובהלכה.

אילו היה מקום לכנס בית דין חשוב שיפקיע קידושין, עקב מצוקה קשה כזו או אחרת, הרי שעולה בכל עוזה קושיא רבתי: הכיצד יתכן שבכל הדורות נשארו בעם ישראל נשים עגונות שבעליהן נעלמו בלא שהשאירו עקבות ולא היה מידע על גורלם, והנשים הצדקניות ישבו בעגינותן?! הכיצד במקרים של נשים שבעליהן היו סרבני גט ולא היה ניתן לכפותם בגירושין, כגון מומרים וכיוצ"ב, לא עלה על דעת גדולי ישראל וחכמי הדורות להתירן מעגינותן בדרך כל כך פשוטה של הפקעת קידושין על ידי בית דין של שלשה?! הטענה לפתרון בעיית העגונות בדרך הנ"ל גובלת ביסודה בחוצפה ובקיטרוג קשה על גדולי הדורות, שכולנו לומדים מתורתם השכם והערב, שכביכול לא חשבו על פתרון כה פשוט, או שידעו, והתעלמו ממנו במודע, ח"ו...

 

הומלץ להפעיל את הכלל של 'אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה'. אילו הצעה זו היתה מתקבלת, ואני מקוה שלא תתקבל, אז אין יותר צורך בגט. נוכל למחוק את המשנה האומרת 'וקונה את עצמה בגט'. כל רב יהיה בכוחו להפקיע קידושין. מה אתם רוצים?! להרוס את הכל?... האם מצפים אתם לשרוד כרבנים אורטודוקסים? האם חושבים אתם להמשיך את המסורה בתנאים כאלה? תהו ובהו יבואו ח"ו במקום התורה. אני מקוה שהנאספים כאן יצטרפו אלי ותתנגדו לדיונים ולויכוחים שכאלה בוועידה רבנית... לדבר על שינוי הלכות של חז"ל, זה לפחות כל כך אוילי כלדון על קומוניזם בועידת המפלגה הרפובליקנית. זה לדון על שיטות של הרס עצמי והתאבדות.

 

בית הדין הרבני העליון, תיק מס' סג/3276 מיום 11.11.03 (תחומין כח עמ' 83-84)

קיימת אפשרות הלכתית להתרת נישואין ללא גט... האחת: נישואי חרש. השניה: במקרים מסויימים הפקיעו חכמים את הנישואין ללא גט. ראה מסכת כתובות ג, א. שם צויין מקרה אחד של הפקעת נישואין. כמו כן, קיימים מקרים נוספים, שבהם אפשרו חכמים להפקיע נישואין ללא גט. גם כיום משתמשים בתיה"ד במקרים חמורים (בעיקר בתיקי ממזרות) בטכניקה של הפקעת נישואין, על מנת להתיר לילדים לבוא בקהל. הפקעת נישואין היא דרך שבה השתמשו חכמים רק במקרים נדירים. יש פוסקים הסוברים, שלא ניתן בימינו להפקיע נישואין בהעדר בית דין מוסמך. בכל מקרה, השימוש בדרך זו מוגבל ביותר, ונעשה רק כמוצא אחרון להתיר ממזרות במקרים מסויימים. משמעות הפקעת הנישואין היא עשיית בני הזוג כפנויים למפרע, וכאילו לא היו נשואים מעולם.

 

ב. "כופין עד שיאמר רוצה אני"

תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף מז, עמוד ב - דף מח, עמוד א

אמר רב הונא: תליוהו וזבין - זביניה זביני; מ"ט? כל דמזבין איניש, אי לאו דאניס לא הוה מזבין, ואפילו הכי זביניה זביני. ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני! אלא כדתניא: "יקריב אותו" (ויקרא א) - מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו? תלמוד לומר: לרצונו, הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ודלמא שאני התם, דניחא ליה דתיהוי ליה כפרה! ואלא מסיפא: וכן אתה אומר בגיטי נשים, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ודלמא שאני התם, דמצוה לשמוע דברי חכמים! אלא סברא הוא, אגב אונסיה גמר ומקנה. מותיב רב יהודה: גט המעושה, בישראל - כשר, ובעכו"ם - פסול, ובעכו"ם - חובטין אותו ואומרין לו: עשה מה שישראל אומר לך; ואמאי? התם נמי נימא: אגב אונסיה גמר ומגרש! הא איתמר עלה, אמר רב משרשיא: דבר תורה אפילו בעכו"ם כשר, ומה טעם אמרו בעכו"ם פסול? כדי שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה ביד עכו"ם ומפקעת עצמה מיד בעלה.

 

רשב"ם, שם

תליוהו וזבין - מי שתלו אותו או עשו לו יסורין עד שמכר וקיבל הדמים, ואומר "רוצה אני".

 

זביניה זביני - ולא יוכל לחזור בו, וטעמא מפרש ואזיל. ואית דגרס: תלוה. ורבינו חננאל כתב: תליוהו. ודוקא מכר, אבל מתנה לא הויא מתנה דכיון דלא מקבל מידי לא גמר ומקני...

 

דכל דמזבין איניש - רוב חפצים וכלי ביתו וטליתו שאדם מוכר, אי לאו דאניס ודחיק במעות לא הוה מזבין, ואפילו הכי הוה זביניה זביני בעל כרחו, אפילו לא גמר ומקני, שלא נתנה תורה חילוק במקח וממכר בין דברים הצריכין לו ומכרן לדברים שאין צריכין לו, אלא כולהו קונה לוקח, וה"נ אע"ג דאניס מוכר, קונה לוקח, הואיל וקיבל דמים אע"ג דלא גמר ומקני.

 

שאני אונס דנפשיה - שצריך למעות ומתוך כך מוכר חפציו מדעתו, דהתם איכא למימר גמר ומקני.

 

מאונסא דאחריני - שמכריחין אותו למכור, דהתם לא גמר ומקני.

 

יקריב אותו - קרא יתירא, דהא כתיב לעיל "זכר תמים יקריבנו", ומצי למיכתב "יקריבנו אל פתח אהל מועד לרצונו לפני ה'".

 

מלמד שכופין אותו - להקריב מה שנדר.

 

עד שיאמר רוצה אני - אלמא היכא דכופין אותו עד דאמר מתוך יסורין "רוצה אני", קרינא ביה "לרצונו", דגמר בלבו להקריב, והוא הדין לזביני, אם אמר "רוצה אני", הוי זביני, דגמר בלבו להקנות.

 

דתיהוי ליה כפרה - וכי אמר "רוצה אני", ודאי בלב שלם קאמר.

 

וכן אתה אומר בגיטי נשים - בהנך דתנן (כתובות עז ע"ב) ואלו שכופין אותו להוציא: מוכה שחין ובעל פוליפוס, דכופין ומכין אותו עד שיאמר "רוצה אני", ד"ונתן" מדעתו משמע.

 

דלמא - התם נמי כי אמר "רוצה אני" גמר בלבו לגרשה, דמצוה קעביד מאחר שחייבוהו חכמים להוציא.

 

אלא - רב הונא מסברא דידיה קאמר, דמתוך יסורים גמר בלבו ומקני, הואיל ואיכא תרתי, יסורים ומתן מעות דלא מפסיד מידי.

 

גט המעושה - שכופין אותו לבעל להוציא, אם בישראל הוא, כשר, שכפוהו ישראל, וכגון דאמר "רוצה אני".

 

בעכו"ם פסול - ואע"ג דאמר רוצה אני. וקא ס"ד דמקשה דבישראל כשר משום דמצוה לשמוע דברי חכמים, ובעכו"ם פסול, כיון דליכא מצוה אגב אונסיה לא גמר ומקנה ומגרש. וקשיא לרב הונא, דכיון דליכא מצוה לא מקני אגב אונסיה.

 

ובעכו"ם - אם אנו רוצים לכופו על ידי עכו"ם ויהיה הגט כשר, מלמדים אנו לעכו"ם שיאמרו לו: עשה מה שישראל אומר לך, דהשתא נמי מצוה לשמוע דברי חכמים.

 

התם נמי נימא אגב אונסיה גמר ומגרש - דהא לא מפסיד מידי, דומיא דזביני שמקבל דמי שדהו, דכיון שאשתו שונאתו, ובלא גט נמי לא תעמוד אצלו, וגט זה אינו אלא להתירה לאחרים, לא מפסיד כלום.

 

אפילו בעכו"ם כשר - דאגב אונסיה גמר וגרש דלא מפסיד מידי כדפרישית.

 

פסול - מדרבנן, וצריכה גט אחר. ומיהו אם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר, צריכה גט מזה ומזה.

 

ותולה עצמה ביד עכו"ם - להחניף לו ולזנות עמו עד שיכריח את בעלה לגרשה.

 

תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף פח, עמוד ב

מתני'. גט מעושה, בישראל - כשר, ובעובדי כוכבים - פסול; ובעובדי כוכבים, חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך (וכשר).

 

גמ'... אביי אשכחיה לרב יוסף דיתיב וקא מעשה אגיטי, א"ל: והא אנן הדיוטות אנן, ותניא, היה ר"ט אומר: כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של עובדי כוכבים, אע"פ שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כא), לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים, דבר אחר: לפניהם - ולא לפני הדיוטות! א"ל: אנן שליחותייהו קא עבדינן, מידי דהוה אהודאות והלואות. אי הכי, גזילות וחבלות נמי! כי עבדינן שליחותייהו - במילתא דשכיחא, במילתא דלא שכיחא - לא עבדינן שליחותייהו.

 

רש"י, שם

מעושה - בחזקה.

 

וקא מעשה אגיטי - כופה איש להוציא את אשתו בדין.

 

הדיוטות אנן - שאין מומחין אלא סמוכין דמיקרו אלקים דיינין ואין סמיכה בח"ל כדאמרי' בפ"ק דסנהדר' (דף יד).

 

אוגריאות - אסיפות כמו אוגר בקיץ (משלי י).

 

לפניהם - קאי אשבעים זקנים שעלו עמו להר קודם מתן תורה כדכתיב (שמות כד) ואל משה אמר עלה וגו' ואע"פ שנכתבה פרשה זו לאחר מ"ת קודם מתן תורה נאמרה ונבנה המזבח והעלו העולה והשלמים ובאותו דם נכנסו לברית.

 

שליחותייהו - דבני א"י.

 

קעבדינן - הם נתנו לנו רשות.

 

מידי דהוה - אדיני ממונות דהלואות דעבדינן שליחותייהו כדאמרי' בסנהד' (דף ב:).

 

אי הכי גזלות וחבלות נמי - לעביד שליחותייהו ואנן אמרינן בשמעתא קמייתא דסנהד' דבעינן ג' מומחין.

 

מילתא דשכיחא - הלואה וכן גט.

 

תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף נ, עמוד א

וכן אתה מוצא בגיטי נשים ושחרורי עבדים, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני; ואמאי? הא בלביה לא ניחא ליה! אלא לאו משום דאמרינן דברים שבלב אינן דברים. ודלמא שאני התם, משום דמצוה לשמוע דברי חכמים!

 

רש"י, שם

דמצוה לשמוע דברי חכמים - ואית לן לאחזוקיה בחזקת מקיים מצוה וגמר בלבו לקיים דברי בית דין.

 

‎רמב"ם, הלכות גירושין, פרק ב, הלכה כ

מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר "רוצה אני" ויכתוב הגט, והוא גט כשר. וכן אם הכוהו גוים ואמרו לו "עשה מה שישראל אומרין לך", ולחצו אותו ישראל ביד הגוים עד שיגרש, הרי זה כשר. ואם הגוים מעצמן אנסוהו עד שכתב, הואיל והדין נותן שיכתוב, הרי זה גט פסול.

 

ולמה לא בטל גט זה, שהרי הוא אנוס, בין ביד גוים בין ביד ישראל? שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו, כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן, אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר "רוצה אני", כבר גרש לרצונו.

 

לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש, וטעו בית דין של ישראל, או שהיו הדיוטות, ואנסוהו עד שגירש, הרי זה גט פסול, הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש. ואם הגוים אנסוהו לגרש שלא כדין, אינו גט, אע"פ שאמר בגוים "רוצה אני" ואמר לישראל כתבו וחתמו, הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והגוים אנסוהו, אינו גט.

 

ג. אימתי כופין

תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף עז, עמוד א

אמר רב יהודה אמר רב אסי: אין מעשין אלא לפסולות; כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר: כגון אלמנה לכהן גדול, וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין ולממזר, אבל נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה - אין כופין אותו; ורב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: אפילו נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה, כופין אותו. תנן, אלו שכופין אותו להוציא: מוכה שחין, ובעל פוליפוס; בשלמא לרב אסי - דרבנן קתני, דאורייתא לא קתני, אלא לרב תחליפא בר אבימי, ליתני: נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה - כופין אותו! אמר רב נחמן, לא קשיא: הא במילי, הא בשוטי. מתקיף לה רבי אבא: בדברים לא יוסר עבד (משלי כט)! אלא אמר רבי אבא: הא והא בשוטי...

 

רש"י, שם

אין מעשין - אין כופין להוציא.

 

אין כופין - דלא כפינן אפריה ורביה.

 

ואלו שכופין - הני אין אפריה ורביה לא.

 

בשלמא לרב אסי - לא תקשי הא דלא חשיב פסולות במתניתין, דאיכא לשנויי.

 

דרבנן קתני - הנך דאיסורא דידהו לא כתיבא באורייתא.

 

ליתני נשא אשה ושהה כו' - דמדאורייתא לא מיחייב לאפוקה, דאפשר ליקח לו אשה אחרת אצלה, אבל מדרבנן קאמר דכל כמה דאיתא להא גביה לא נסיב אחריתי.

 

הא במילי - אפריה ורביה, במילי מייסרינן, בשוטי לא רדינן ליה. אבל הנך בשוטי נמי רדינן ליה, שאי אפשר לה לקבל.

 

רמב"ם, הלכות אישות, פרק יד, הלכה ח

האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת, ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה "מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי", כופין אותו להוציא לשעתו, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה, ותצא בלא כתובה כלל.

 

תוספות, מסכת כתובות, דף ע, עמוד א, ד"ה יוציא

יוציא ויתן כתובה - נראה לרבינו יצחק, דבכל הנך דקתני במתני' "יוציא" - היינו שכופין אותו.

 

דכיון דשלא כדין עביד - כופין אותו להוציא.

 

כדאשכחן ב"החולץ"... ועוד אמרינן לקמן (דף עז ע"א): "אמר רב: האומר 'איני זן ואיני מפרנס' - יוציא ויתן כתובה"; ומסיק: "עד שכופין אותו להוציא - יכפוהו לזון". משמע, דלשון "יוציא" - שכופין אותו להוציא!...

 

ועוד יש להביא ראיה ד"יוציא" משמע כפייה, מדאמר בסוף "הבא על יבמתו"...

 

ורבינו חננאל הביא מירושלמי דכל הנך "יוציא" דמתניתין - אין כופין.

 

והכי איתא התם:

 

"אמר שמואל: אין מעשין אלא לפסולות. אמר רבי שמואל, תנינא, המדיר את אשתו מליהנות כו', שמענו שמוציא שמענו שכופין?"

 

ופסק רבינו חננאל: משם שמע מינה, שאין כופין אלא היכא שמפרש בהדיא "כופין"; אבל היכא דאמור רבנן "יוציא" - אומרים לו: כבר חייבוך חכמים להוציא, ואם לא תוציא - מותר לקרותך עבריינא; אבל לכפותו - לא.

 

ולקמן, גבי "האומר 'איני זן ואיני מפרנס'" - לרבינו חננאל גרסינן בהדיא "כופין אותו ויוציא ויתן כתובה"...

 

ויותר נראה דכופין בכל הני, כדפירש רבינו יצחק... ומיהו, אין לכוף שום אדם לגרש ולעשות מעשה, עד שנמצא ראיה ברורה, דהא אמרינן דגט מעושה בישראל שלא כדין פסול, ואין להתיר אשת איש מספק.

 

בית הדין הרבני האזורי חיפה (הדיינים א' אטלס, י' שחור, ד' דומב), דברי משפט ב (תשנ"ו), עמ' קלה

בשנת תשנ"ג פתחה האשה תיק בתביעת גירושין נגד בעלה...

 

נימקה את תביעותיה... בעלה עושה בה מעשים מגונים, מכה אותה, הוא נרקומן ומשתמש בסמים, וגם נעצר מספר פעמים, וכיום הוא במאסר על עבירות סמים והחזקת נשק... הוא נשפט לשלוש וחצי שנים.

 

לשאלת בית הדין, השיב הבעל שהוא מסרב לגרשה ורוצה בשלום בית...

 

כיום [תשנ"ה] שוחרר הבעל מהכלא, ונקבעה ישיבה בתביעת האשה למזונותיה כאמור.

 

בבואנו לנמק את החלטת בית הדין בחיוב הבעל במתן גט פטורין לאשתו, יש לנו לומר כי תמכנו את יסודותינו על שתי עובדות יסוד שאין עליהן חולקים, והן:

 

(א) היותו מכור לסמים קשים. (ב) אי יכולתו לפרנס את אשתו.

 

אנו מוצאים לנכון... לציין, כי לצערנו הרב הננו רואים מקרוב כי נושא הסמים הוא היום הגורם המרכזי המביא את נשות ישראל לבית הדין להתגרש מבעליהן, ומספרן עולה מיום ליום... ולכן מצאנו לנכון להרחיב את הדיבור בנושאה האמור, על מנת שנוכל על ידי פסק דין לסייע בידי הנשים לקבל את גיטן. בראותן שניתן גם לכוף בעלים המכורים לסמים, המצערים את נשותיהם, ומביאים להרס המשפחה...

 

כאשר אנו רוצים להגדיר את האדם המכור לסמים במובן ההלכתי הנוגע לתביעת גירושין, יש לומר כי אדם כזה הוא בגדר "אינו מן הישוב", והרי הוא "כעבר ובטל מן העולם" במובא בתשובות הרא"ש, ויש לדמותו לסוגי ה"מומין" המובאים בשו"ע (אה"ע סימן קנ"ד סעיף א), ואף על פי שמצינו בהלכה ש"אשה בכל דהו ניחא לה", כלל זה לא אמור על בעל המכור לסמים, כפי שנבאר להלן...

 

וכבר הבאנו לעיל את כל ההשפעות השליליות הבאות וקיימות אצל אדם המכור לסמים... אנן סהדי שאין אפשר לחיות עם בעל שהוא מכור ל"סמים"... גם ב"מכור לסמים" יש לומר שמביא סכנה לאשתו, אם במחלות, ואם בדברים אחרים... לאור האמור יש לנו יסוד בהלכה לכוף את המכור ל"סמים" לגרש את אשתו...

 

אשר על כן בנידון דידן שהאשה תובעת גירושין הואיל ובעלה מכור לסמים, וניכר הדבר בעיני בית הדין, שעם בעל כזה לא ניתן לחיות, ובית הדין משוכנע שאין כאן חשש ל"שמא נתנה עיניה באחר", אם כן, שורת הדין מחייבת אותנו לפסוק על כפיית גט.

 

אולם, מאחר ובתי הדין בארץ מונעים את עצמם מלכפות את הבעל במתן גט פטורין בשל דברי בעל גבורות אנשים (המובא בפתחי תשובה אה"ע סימן קנ"ד) ופוסקים בכהאי גוונא כפיה בדרך ברירה, בהתאם לשיקול דעתו של בית הדין, כמבואר גם בחזון איש (הלכות כתובות סימן ס"ט אות כ"ג באריכות, ועיין שם), לכן לאור כל האמור פוסק בית הדין ומחליט כדלהלן:

 

א. ביה"ד חוזר על החלטתו מיום כ"ז אייר תשנ"ג שמחייבין את הבעל לתת גט פטורין לאשתו.

 

ב. אם הבעל יסרב לתת גט פטורין לאשתו, בית הדין יבדוק את האפשרויות לכפות עליו מן גט פטורין בדרך כפיה של ברירה כנהוג.

 

שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנד, סעיף ה

איש המשתטה מידי יום יום, ואומרת אשתו: "אבי מחמת דחקו השיאני לו וסבורה הייתי לקבל ואי אפשי כי הוא מטורף ויראה אני פן יהרגני בכעסו", אין כופין אותו לגרש, שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים.

 

הגה: מי שהוא נכפה, יש אומרים שאינו מום ואין כופין על זה לגרש, ומכל מקום אין כופין אותה שתהיה עמו, הואיל ובאתה מחמת טענה (מרדכי פרק המדיר בשם ראבי"ה); ויש אומרים דהוי מום באיש, וכופין לגרש (הרא"ש כלל מב).

 

שו"ת חתם סופר, אבן העזר, חלק א, סימן קטז

ר' משה סופר, פרנקפורט, תקכ"ג (1762) - פרשבורג, ת"ר (1840). מגדולי הפוסקים במאה התשע-עשרה ומנהיג יהודי הונגריה. נולד והתחנך בפראנקפורט, נתמנה לרב בדרזניץ (מוראביה), מטרסדורף ופרשבורג. הקים בה ישיבה גדולה. חיבוריו: שו"ת, חידושים על הש"ס, דרשות ופירושים על התורה.

...ועוד אני אומר: דאפילו אי קמי שמיא דהלכה כהרא"ש, מכל מקום, כיון דאיכא דעת המרדכי דפליג, ואין אתנו יודע להכריע, ממילא אם עבר וגירש על ידי עישוי - הוי אשת איש דאורייתא בודאי ולא מספק. וטעמא אני אומר, שהרי גט מעושה אפילו כדין, ואומר רוצה אני, מכל מקום איננו כשר אלא מטעם דאמרו חז"ל ב"ב מח ע"א, מסתמא ניחא ליה לקיים דברי חכמים שאמרו לכופו להוציא, ועל דרך שהסביר הרמב"ם יפה סוף פ"ב מגירושין. והיינו כשברור גם להמגרש שהעישוי כדין אליבא דכולי עלמא, א"כ מצוה לשמוע דברי חכמים. אבל הכא - יאמר נא המגרש: מאן לימא לן שמצוה לשמוע דברי הרא"ש? דלמא מצוה לשמוע דברי המרדכי! ואם גם מה שאמר "רוצה אני" היה בהכרח ולא ענה מלבו, ע"כ אין נראה שום הוה אמינא לכייף לגרש.

 

שו"ת ישכיל עבדי, חלק ו, סימן צו

הרב עובדיה הדאיה, חאלב, תר"ן (1890) - ירושלים, תשכ"ט (1969). עלה ארצה בשנת תרנ"ח (1898). משנת תרצ"ט (1939) - רב ראשי לפתח תקוה.

 

אחרי החיתום התבוננתי, שאם הנידון אינו מאותם דברים שאמרו חז"ל שכופין עליהם, אין כוח בבי"ד הגדול לאשר החלטת ביה"ד, שגם ביה"ד הגדול עלול לטעות. ולכן, אם אינם מן הדברים המפורשים בחז"ל שכופין עליהם, אין לנו הכוח לכפות עליהם.

 

ד. מידתיות בכפייה

תורת גיטין, סימו קלד, סעיף ד

ר' יעקב לורברבוים מליסא, פולין, תק"כ (1760) - תקצ"ב (1832). מחיבוריו: 'נתיבות המשפט' על שולחן ערוך חושן משפט, 'מקור חיים' על הלכות פסח, 'בית יעקב' על הלכות כתובות.

כל שכפוהו לתת בפחות משוויו, הוי כתלוהו ויהיב. וא"כ בגט אשה אי אפשר לומר כלל דהוי בשוויו, דאולי כל הון יבוזו לו בעד אשתו, ואולי חביבא ליה אשתו כגופו, וא"כ אינו נותן הגט בעבור הממון... משא"כ בעובדא דהרשב"א, שאין לו אונס אחר רק מה שמפסיד הממון שנתחייב ליתן אם לא יגרש... וכשמגרש מיראת ממון זה, הרי רואים שממון זה חביב עליו מאשה זו. הרי ממון זה הוי ככל מה ששוה האשה בעיניו...

 

שו"ת צמח צדק, אבן העזר, סימן רסב

יש לחלק בין אונס ממון, אע"ג דלגבי מכירת קרקע נחשב אונס ממון אונס, משום שיש לומר שמחמת אונס הממון מכר את הקרקע; אבל לענין לגרש אשתו, שהוא דבר גדול ביותר, שאין אדם עושה אותו בנקל כל כך כמכירת קרקע, יש לומר אין אונס ממון אונס... וסך קט"ו לגבי תקט"ו יש לומר דלא הוי ממון רב, ואין זה אונס גמור. ולא עדיף מהרחקה דרבינו תם, שאינו חשוב אונס גמור.

 

שו"ת היכל יצחק, אבן העזר, חלק א, סימן ב, אות טו

רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, תרמ"ח (1887), לומזה, פולין - תשי"ט (1959), ירושלים. היגר עם משפחתו ללידס, אנגליה, בגיל תשע, שם רכש גם השכלה כללית רחבה, וזכה בתואר דוקטור מאוניברסיטת לונדון. לאחר ששימש ברבנות בבלפסט, צפון אירלנד, ובדבלין, בירת אירלנד החופשית, נקרא בשנת תרצ"ו (1936) לכהן כרבה הראשי האשכנזי של ארץ ישראל.

ועוד יש לנו להתבונן, שעל כרחך אין כל הטלת סכום כסף אונס גמור, ובכגון זה לא אמרינן דין פרוטה כדין מאה. הגע בעצמך, אם עשיר מופלג יטילו עליו איזה סכום קטן, הלזה יקרא אונס לגרש את אשתו?! ואם אדם זה אין כוונתו רק לצערה או לסחוט כספים ממנה, כלום היה מגרש בשביל שמטילים עליו מזונות שאינו סכום גדול כלל בערך לפי מצבו?! הוא היה ממשיך לשלם ולחכות שמא יתהפך לבה עליה ותתרפא מבחילתה הנפשית. אבל מכיון שהוא מגרש לפי שהוא חס על סכום זה שמוציאים ממנו, שאיננו פוגע בו הרבה, זה מראה שהוא מתרצה באמת. ויהא שהוא מתרצה מפני שהוא חס על ממונו, אבל כיון שתשלום הממון איננו נוגע בפרנסתו פגיעה קשה, זה מראה שאין נפשו קשורה בנפשה במידה שהוא טוען, והגט כשר.

 

ואין זה גט מעושה, אלא כשמטילים עליו דבר שאין בכוחו לסבול, כגון יסורי הגוף או סכום עצום שמהרס אותו, אבל לא סכום שאיננו פוגע בו במידה חמורה. אדרבה, בזאת יבחן: אם משום כך הוא מגרש, אין זה מגרש מתוך אונס. ואמנם קשה לקבוע בזה שיעורים, אבל בכל מקרה על הבי"ד לבחון ולקבוע את המידה והקצב.

 

שו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק א, סימן קלז

רבי משה פיינשטיין, רוסיה תרנ"ה (1895) - ניו יורק תשמ"ו (1986). ושם למד ואף כיהן ברבנות עד הגירתו לארצות הברית בשנת ה"א תרצ"ז (1937). היה מוכר כפוסק הגדול בארה"ב, ותשובותיו מופצות בעולם היהודי כולו. דן בתשובותיו בבעיות טכנולוגיות מודרניות וגם בעיקרי היהדות. היה פעיל בעניני ציבור וחינוך.

...ונמצא שמה שחייבו לה מהערכאות סך כסף בעד מזונותיה, הוא ממון שלה, שאין כאן אונס כלל כשמגרשה כשתמחול לו החוב ויצא על ידי זה מהמאסר, אף כשהיא התחילה בגירושין, אף לתורת גיטין. ואין לחוש שמא הערכאות חייבוהו יותר מעט מכפי שהיו מחייבין בבי"ד, דאף אם האמת כן, הוא רק סך מועט, שודאי אין זה אונס אף לתורת גיטין.

 

שו"ת מנחת יצחק, חלק ח, סימן קלו

ר' יצחק יעקב וייס, פולין, תרס"ב (1902) - ירושלים, תשמ"ט (1989). הוא היה מנהל ישיבה במונקץ, הונגריה, ואחר כך דיין ברומניה במשך 20 שנה. בשנת תש"ח (1948) עבר לאנגליה ונהיה אב בית דין במנצ'סטר. בשנת תש"ל (1970) עלה לארץ ישראל, התיישב בירושלים ושם כיהן כאב בית דין לעדה החרדית.

[שאלה] אשה נפרדת מבעלה בערכאות, והבעל סירב לתת גט, לצערה. האשה הגישה תלונה נגד בעלה בערכאותיהם על כי מצער אותה בהמנעה מלהנשא לפי דין תורה הקדושה. והאשה השיגה לחייב בעלה פיצויים על סך עשר אלפים פרנקים צרפתיים. והסכום טרם ניתן, ואינו ביכולת הבעל לשלם. ועתה מצאנו עצה להשיג גט פיטורין מהבעל. אבל כיון שאם לא יגרש, תוכל לתבעו סך עשרת אלפים הנ"ל, יש לדעת אם לא הוי גט מעושה... בנדון דידן, צריך עיון אם מה דחייבו הערכאות לבעל לשלם הנזק, ואם יעמוד הבעל ויגרשנה שוב יפטור מתביעת ממון הנ"ל, הוה ליה אנוס מחמת ממון לגרש; או דילמא כיון דאין שייכות בין הקנס והגירושין, שאין בכח המדינה כלל לצוות על הגירושין אלא על הנזק מי שאין נותן גט ופוגע במצפון האשה, ומה שיהיה פטור מהקנס הוי דבר דממילא - א"כ שוב הוה ליה כמי שאינו מזכיר מן הגירושין, ולפי התורת גיטין יש לומר שאין זה גט מעושה.

 

[תשובה]... בנוגע לשיטת התורת גיטין, נראה דזולת החולקים בהלכה, גם לפי המציאות שכתוב בפסק דינם של הערכאות כי אחרי שבמדינת צרפת קיימת הפרדה בין דת למדינה, אסור לבית משפט לצוות על גט, ואינם דנים רק על הנזק הנגרם להאשה וכו' כנ"ל - פשיטא דהוי גט מעושה, דהוי כמו דנקטיה בכובסיה דלשבקיה לגלימיה.

 

שו"ת שבט הלוי, חלק ה, סימן רי

ר' שמואל הלוי ווזנר, נולד בתרע"ד (1914) בווינה (אוסטריה). למד אצל חכמי וינה ובישיבת צעהלם וטירנוי, ואח"כ בישיבת חכמי לובלין. עלה לארץ בתרצ"ט (1939) והתיישב בירושלים, בה למד ולימד. הוא שימש כמורה הוראה בשכונת גבעת שאול, ומשנת תשי"ד (1954) נתמנה כרבה של השכונה 'זכרון מאיר' בבני ברק. מגדולי הפוסקים והמשיבים בדורנו.

אחדשה"ט וש"ת באה"ר, יקרתו קבלתי ערב ר"ה העבר בשעה שאין יוצאין בקולמס, והריני משיב לפני יוה"כ הבעל"ט, ע"כ דברינו מעטים רק הנוגע לדינא. והשאלה אשה נפרדה מבעלה בערכאות, והבעל סירב לתת גט כדי לצערה, האשה הגישה תלונה נגד בעלה בערכאותיהם, על שהוא מעכבה לינשא כפי דתה"ק, והאשה השיגה מהם פס"ד כדי לחייבו פצויים עשרת אלפים, והסכום לא ניתן ואין בכחו ליתן, אבל עכשיו יש אפשרות להשיג גט פיטורין מהבעל אבל כיון שאם לא יגרש תוכל לתבעו העשרת אלפים, יש לדעת אם לא הוי גט מעושה, ואם זה גט מעושה, איזה דרך נכונה לסדר הגט מפי הבעל, עוד הוסיף בשאלתו כי בפסק דינם של ערכאות כתוב כי מאחר שבמדינת צרפת קיים הפרדת דת מן המדינה אסור לבית המשפט לצוות על גט, ואינם דנים רק על הנזק הנגרם לאשה מחמת בעלה וכו'.

 

והנה כב' רצה לפתוח בכחא דהתירא עפ"י תשובת התשב"ץ בב"י אה"ע סי' קל"ד שכתב: יש אונס אחר אע"פ שהוא אונסא דאחריני אינו אונס הגוף כגון שגזלה ממנו אשתו ממון ואינה רוצה להחזירה עד שיגרשנה, ולא מסר מודעא, אני מסתפק לי אי ידיע מילתא דמחמת אותו עשוי גירש אי הוי גט מעושה, וקרוב אני לומר דכיון דלא מסר מודעא לא הוי גט מעושה ואגב אונסיה גמר ומגרש.

 

ובתורת גיטין כתב הגאון דספק התשב"ץ משום דיש לחלק בין אינו מזכיר כלל מגירושין בזה יש לדון דלא הוי גט מעושה אבל כשמזכיר הגירושין בשעה בשעת האונס אף התשב"ץ מודה דהוי גט מעושה.

 

ולפי זה מסופק כבודו בנדון דידן, אם מה דחייבו הערכאות לבעל לשלם הנזק נקרא קנס לגרש כיון שזה כל תביעתה להביאו לידי גירושין, דאם יגרש יפטר ממילא, ונקרא גט מעושה, או דילמא כיון שאין שייכות בין קנס להגירושין, כיון שאין בכח המדינה לדבר כלל מהגירושין, אלא רק על הנזק שגורם על ידי עיכוב הגט ופוגע במצפון האשה, ומה שיפטר מהקנס כשיגרש הוא דבר ממילא, א"כ שוב הו"ל כמי שאין מזכיר מהגירושין, ולפי הבנת התורת גיטין בדברי התשב"ץ יש מקום לומר שאין זה גט מעושה, ולפי צד הראשון כן הוי מעושה והניח כבודו ב"צריך עיון".

 

ולפי ענ"ד דברי התורת גיטין צריכים עיון גדול לדינא, וגם לפי התורת גיטין אין זה ענין לנידון דידן, והנה התורת גיטין חידש שיטתו על פי מה שהקשה על דברי התשב"ץ שבב"י שאם גזלה אשתו מעות שלו ואינה רוצה להחזירו עד שיגרשנה שמסופק אי הוי גט מעושה, וכתב התורת גיטין דאין בדבריו הכרח אם הוי גט מעושה, והקשה התורת גיטין מחו"מ סי' ר"ה דהוי אונס כהאי גוונא אונס כדמוכח מעובדא דפרדיסא בב"ב, ומזה חידש התורת גיטין דספק התשב"ץ כיון שאינו מזכיר הגירושין...

 

באופן שלהלכה קשה להעמיד בזה על הגאון מהר"י בתורת גיטין, ואמנם גם לפי דברי התורת גיטין אינו דומה כלל לנידון דידן, דהכא פשיטא דנקרא הזכיר הגירושין, דאף שלפי החוק הצרפתי היות שיש הפרדת דת מהמדינה אין להם רשות לכפות על עצם הגירושין מ"מ פשיטא שקנס שלהם בא על שמעכב האשה שנמנע הימנה הנשואין ע"י דין תוה"ק במה שהבעל מעכב ממנה הגט, ואין לך מזכיר גירושין גדול מזה.

 

באופן שחשש גט מעושה במקומו עומד כיון שהיא כפית ממון ע"י אחרים, וכבר יצאה הלכה לכלל ישראל שאונס ממון נקרא גם כן אונס כמבואר שם באה"ע וחו"מ ובתשובת מהר"ב אשכנזי סי' טז, ומהרי"ק סי' סג, ובמכתב מאליהו סוף פרק יט שם, ובשאר הרבה פוסקים, ואין עצה אלא שימחלו לו הקנס, ושהיא תכתוב כן לערכאות, וכשהוא חפשי מזה לפעול אצלו על הגט ברצון, זה הנלענ"ד בזה בקצור לעת כזאת.

 

ה. סוגים של כפייה

שו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן רעו

ר' שלמה בן אברהם אבן אדרת, ברצלונה, ד"א, תתקצ"ה (1235) - ה"א, ע' (1310). גדול חכמי ישראל בספרד בדור שלאחר הרמב"ן. למד תורה מפי ר' יונה גירונדי והרמב"ן.

עוד אמרת, שנסתפקה בזה, מפני שאמרו שבשעת הגט, איימוהו ב"ד שאם לא יגרש, יאסרוהו בנחושתיים. ומחמת איומם, צוה לכתוב ולחתום. והיה אומר כי מפני איומם, אני מצוה לכתוב. והיו חוזרין ואומרין לו: אל תאמר כן, אלא מדעת עצמך צוה, לא משום כפיה. וחוזר ואומר: כן מעצמי אני מצוה. היקרא זה אונס?

 

דע, כי כל שיש בידן כח לאונסו, ואיימוהו על האונס, הרי הוא אנוס. דתלוה וזבין, אינו צריך להמתין עד שיתלה. וכן מוכיח בפירוש, מעשה דר' דוסתאי בשם רבי יוסי, דפרקא קמא בגיטין. וכן אומרין בכי הא, משום מצוה לעשות דברי חכמים, גמר ומגרש. שלא אמרו אלא בגט מעושה כדין בישראל. שאם אין אתה אומר כן, אלא שאתה תולה אותו בטועה, וסבור שכל שאומרין לו לגרש, מן הדין אומר לו כן, אם כן, אפילו גט מעושה בישראל שלא כדין, כשר.

 

ומכל מקום, אם נהגו באותן המקומות להיות עושין כהרמב"ם ז"ל, הנח להם. כי גם הגאונים ז"ל, ידעת שאמרו שכופין לגרש, כל שהיא מורדת. ובמקומות שנהגו על פיהם, אין בנו כח לחלוק עליהם ולבטל דבריהם.

 

תשב"ץ, חלק א, סימן א

יש אונס אחר, אעפ"י שהוא אונסו בגופו, אינו אונס לגרש, אלא שאונס אותו לעשות דבר אחד, והוא מעצמו - כדי להנצל מאותו אונס - מגרש מעצמו. וזה אינו קרוי כפייה, כיון שלא כפו אותו ממש להוציא...

 

אם עישו אותו בדברים אחרים, שהיה הדין לכופו בהן לגרש - כגון פריעת כתובתה, דפריעת בעל חוב מצוה, ומכין אותו עד שיאמר רוצה אני... ולהציל עצמו מאותו עישוי נתרצה לגרש - לא הוי גט מעושה. ומיהו מסתברא, דהני מילי כשכפוהו בדין בדברים אחרים - כגון הכא, שהדין נותן לפרוע כתובתה, וכדין כפוהו בפריעתה - אבל אם כפוהו שלא כדין בדבר אחר, ומתוך אותה כפייה גירש, אפשר דהוי גט מעושה, דנקטיה בכובסיה דלשבקוה גלימיה הוי, וצריך עיון.

 

שו"ת הרשב"ש, סימן שלט

רבי שלמה בן רבי שמעון דוראן, רבה של אלג'יר לאחר מות אביו הרשב"ץ [רבי שמעון בן צמח דוראן]. ק"ס (1400) בערך - רכ"ז (1467).

[א] ויש אונס מגיע לאדם מאדם אחר בממון, וכדאמרינן בפרק חזקת אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה ידעינן ביה באונסיה דפלניא לאו מודעא היא וכו', ובמסקנא ומודה רבא היכא דאניס כי ההוא מעשה דפרדיסא... דאמרינן התם ההוא גברא דמשכן ליה פרדיסא לחבריה, אכליה תלת שנין, אמר ליה: אי מזבנתיה ניהלי, מוטב, ואי לא, כבישנא לשטרא דמשכנתא ואמינא לקוח הוא בידי וכו', אלמא אונס ממון אונסא הוא...

 

[ב] ויש אונס מגיע לאדם מאדם אחר בהנאה בגופו, וכדאמרינן נמי התם בפרק חזקת: טבי תלייה לפפי אבנדא וזבין, כלומר היה אדם אלם וכפת לאדם ששמו [פפי] באילן הנקרא אבנדא למכור לו קרקעו, ואמרינן התם דהוי אונס.

 

[ג] ויש אונס מגיע לאדם [מאדם] אחר בנפשו, והיינו דאמרינן בכתובות בפ"ב, דעדים שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות, נאמנין, כלומר דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.

 

[ד] ויש אונס שלא בא לאדם לא בגופו ולא בממונו ולא לקרובו, לא במקרה ולא בעצם, לא כדרך העולם ולא שלא כדרך העולם, אלא שמאיים עליו ויכול לעשות - אפילו בממון הוי אונס, וכן כתב רבינו חננאל ז"ל, והביא ראיה מההוא עובדא דפרדיסא שבפרק איזהו נשך שכתבתי למעלה, וכן [היא] בפרק חזקת בדברי המפרשים ז"ל, דהא ההוא עובדא דפרדיסא לא אנסוהו בשום דבר, אלא שאיים עליו למכבש שטרא דמשכנתא ולמימר דלקוח הוא, ואעפ"י שעדיין לא כבש ולא טען, מכל מקום כיון שאיים ויכול לעשות, אונס הוא.

 

[ה] ויש אונס שלא בא לעולם לא בגופו ולא בממונו, ואין בה אחד מהדברים הנזכרים ולא איים עליו, אלא כל שהוא אלם ואנס, ויכול לעשות ולהזיק ולאנוס, ואמר לו לעשות דבר פלוני, אנוס הוא, שהרי הוא מפחד ממנו כיון שהוא אנס ובידו לעשות...

 

ויש עוד אונס בדבריהם ז"ל, נזכר בלשון כפייה ועישוי ותלייה, והם על ארבעה דרכים. האחד, עישוי שהוא מחמת הבושה... וכן משום שלום בית, אם אשתו אומרת דבר והוא אומר דבר, ומחמת שלום בית עושה רצונה, נקראת כפייה, וכדאמרינן בפ"ב דקדושין: ההוא דאמר לקריבאי ואיהי אמרה לקריבאי, כפיתיה ואמר תהוי לקריביך, ופרש"י ז"ל: הכריחתו. ובלא ספק שלא הכתה אותו אלא שאלצתו בדברים ונשמע לדבריה, אלמא מפני הבושה ומפני דרכי שלום עישוי וכפייה מקרי כיון שעושה אותו שלא כרצונו.

 

והשני, כפייה ועישוי בדברים בלחוד, כלומר בהכנעה ובזיון... ואע"ג דאמרינן עלה דבדברים לא יוסר עבד, מכל מקום שם כפייה הוא בדברים, אלא שאינה מועלת באדם קשה עורף.

 

והשלישי, על ידי שד שכופה אותו לעשות דבר שלא כרצונו, וכדאמרינן בפרק ראוהו בית דין: שלחו ליה לאבוה דשמואל, כפאוהו ואכל מצה, כפאו מאן, אילימא שכפאו שד, והתניא עתים חלים עתים שוטה, כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו, כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו וכו', אלמא כל שהוא על ידי שד כפייה היא.

 

והרביעי, בשוטים או בהכאות וכו', תלמודא מלא מכפייה זו, דרובייהו דכפיות דתלמודא בשוטי נינהו, ותלייה הנזכרת בתלמוד תלוה וזבין תלוה וקדיש וכו' דאיתא בפרק חזקת שעושה בו מעשה בגופו הוא, כגון הכאה או תלייה או כפייתא או דומה לזה, ואף בפרק השולח: ותלי ליה עד דאמר משמט אני, כפי מקצת הפירושים שהיא הכאה.

 

אלו הן דרכי האונסים הנזכרים במשנה ובגמרא כפי השגת ידי, ועל פי דרכנו למדנו האונס נחלק לשלשה דרכים:

 

הדרך האחת, שלא היה שם בתחלה שום אונס אלא שהתנה או שקבל לעשות דבר זה ונאנס ולא יכול לקיימו.

 

והשנית, שנאנס עתה קודם שעשה ומחמת האונס עשה דבר זה.

 

והשלישית, כוללת שני דרכים: הדרך הראשון, לא ימצא לעולם בעושה מעשה אלא שמקבל לעשות, או במתנה ונאנס ולא יכול לקיים תנאו... והדרך השני והוא שהיה אנוס בשעת מעשה, ומצינו אונס בהם על שני פנים: האחד, אונס ממון... והשני, כל שנאנס בגופו בהכאות...

 

שו"ת בגדי ישע, סימן לו, ס"ק ה

ר' שמואל בן יוסף הלוי, דיין בביאליסטוק שבפולין, במאה התשע עשרה לספה"נ.

אם מגיע מאיתו מעות באמת ע"פ דין תורה, ואם לא יגרש לא יפטר מתביעת בעל חובו, אזי אמרינן דמחמת מצות פרעון חוב, ושלא יהיה לווה רשע ולא ישלם, גמר ומגרש מרצונו... במקום מצוה דאורייתא - פריעת בע"ח או להשיב את הגזילה - ודאי גמר ומגרש מרצונו. משא"כ אם אנסוהו על ממון שאינו מגיע ממנו כלל, ונותן גט כדי להפטר מהאונס - בזה ודאי אינו מגרש מרצונו.

 

שו"ת בית אפרים, אבן העזר, תניינא, סימן עג

ר' אפרים זלמן ב"ר מנחם מרגליות, תקכ"ב (1762) - תקפ"ח (1828). למד אצל דודו רבי סנדר מרגליות. היה בעל עסקים ולא שימש ברבנות. בגלל גדולתו בתורה, מקהילות רבות פנו אליו בשאלות הלכתיות. מחיבוריו: "בית אפרים", "שער אפרים", "מטה אפרים", "טיב גיטין".

כאן שאין אונסו על הגירושין ממש, רק החיוב שנתחייב מחמת האונס הוא רוצה להפטר על ידי הגירושין... דווקא כשכפוהו על דבר שמחוייב בו מן הדין - כגון פירעון כתובה, דאז חל החיוב שנתחייב על ידי האונס, ואם זה מפקיע החיוב על ידי הגירושין, אין כאן אומדנא דמוכח שהגט הוא מחמת כפיית האונס, דהא על גוף הכפייה של פירעון הכתובה אמרינן דפקע האונס - כיון שמחוייב בדינא ומצוה לשמוע דברי חכמים, גמר ומקני. וממילא, מה שנותן גט בשביל מחילת הפירעון, אין תורת אונס עליו. מה שאין כן אם אונסין אותו לתת ממון שלא כדין, ומחמת זה הוא מגרש בכדי למחול לו החיוב - אז כיון שהחיוב אינו כדין, והוא מגרש עבור חיוב זה להפטר ממנו, אז יש לומר דהגירושין הם מחמת אונס הממון שאונסין אותו שלא כדין, שהרי לא גמר ואקני חיוב הממון כלל, ועדיין באונסו הוא עומד. ואם מחליף הגירושין תמורת החיוב, נכנסו הגירושין תחת סוג האונס הזה. מה שאין כן אם האונס על ממון שמגיע מן הדין, אמרינן דגמר ומקני, ואין כאן אונס על החיוב, וממילא שאינו קרוי אונס על חליפיו, דהיינו: נתינת הגט.

 

שו"ת דברי נחמיה, אבן העזר, סימן לב

ר' נחמיה גינזבורג, מדובראוונא, נפטר תרי"א. השתייך לחסידות חב"ד.

בהיה תפוס בבית הסוהר בעד חוב, נראה דאף אם היה זה שלא כדין - וכגון שתפסוהו עובדי כוכבים ואפילו בעלילה - נראה דבכהאי גוונא נמי לא הוי גט מעושה אם יגרש כדי שיפדוהו כו'. וכן משמע מדברי הגהות מרדכי דגיטין... ועיין מהרי"ק (שורש קלג), שהביא הא דרבנו תם, וסיים: "הרי דלא חשיב אונס מניעת עשיית הטוב, ואע"ג דפשיטא דכל אדם מצווה להוציא חבירו ממסגר..." דמשמע שעיקר הטעם הוא לפי שכבר נתפס מכח דבר אחר. אע"פ שהוא שלא עפ"י דין, שוב מניעת ההצלה אם לא שיגרש לא חשיב אונס...

 

גם התשב"ץ, שכתב דמסתברא כשאותו דבר שלא כדין אפשר דהוי גט מעושה, צ"ל דהיינו כשמזכיר גם הגירושין בתחילת הכפייה. וכעין ההיא דכופין על הכתובה דאיירי בה, והרי שם מבקשין על כל פנים על הגט, כמו שכתב רמב"ן. ואפשר נמי דהיכא דמתחילה מובן עכ"פ הכוונה על הגט, אף שלא פירש דינו כאילו פירש... שוב ראיתי בתשובת רבי בצלאל אשכנזי... דבשלא כדין אע"ג שלא הזכירו הגט כו', עיי"ש דמשמע שכן דעת ריב"ש ותשב"ץ. אך משמע דהיינו כשניכר המכוון בשביל הגט...

 

ו. כפייה ממונית

תולדות אדם וחוה, נתיב כד, חלק א, בסופו

רבינו ירוחם, נולד בפרובאנס (צרפת), בסוף המאה הראשונה לאלף השישי (המאה הארבע-עשרה), אך לאחר גרוש צרפת חי רוב ימיו בספרד, ולמד אצל הרא"ש ואצל ר' אברהם בן אסמעאל (תלמיד הרשב"א). מחיבוריו: 'מישרים' בנושאי 'חושן משפט', ו'תולדות אדם וחוה' בנושאי או"ח, יו"ד ואבן העזר.

ואירע מעשה לפני באיש אחד, שנתקוטט עם אשתו, ותפשה היא שטרי חובות ממנו, ונתן לה גט כדי שתתן לו שלו, ונתנה לו שלו אחר שקבלה הגט. והיו טוענין בשבילו כי הגט אינו גט כי הוא גט (מוטעה) [מעושה] ופסול, כי לא נתן לה אלא כדי לגבות שלו. וראיתי כמה גדולים שנחלקו על זה לפי סוגית הגמרא. ולפי עניות דעתי כי אין ראיה מכאן, והגט גט.

 

שו"ת צמח צדק, אבן העזר, סימן רסב, אות ג

כיון דהסכמת כל הפוסקים דאונס ממון חשוב אונס... חלילה לזוז מזה. וגם כי אמרו חז"ל 'אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך? - משום שיש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו'; א"כ לא יפלא אם אונס ממון חשוב אונס אף בסתם בני אדם. ומ"מ זה דווקא באונס ממון רב, אבל בממון מועט לא שייך לומר דחשוב אונס.

 

שו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק ד, סימן קו

הנה בדבר ההשתדלות שיעשו חוק בפרלאמענט שכל מגרש אשתו כשהוא בן ברית יהיה מחוייב לפטור את אשתו גם בגט כשר בב"ד כשר של ישראל, ודאי הוא ענין גדול מאד, ואין בזה משום עישוי ע"י נכרים, מאחר דבידו שלא לגרש כלל, גם לא בגירושין (דיווארס) של המדינה, ורק מחמת רצונו לקבל גירושין של המדינה להפטר מחיוביו לאשה זו ולהיות רשאי ליקח אשה אחרת, והם לא יתנו לו בלא גט כשר של ישראל, רוצה ליתן הגט, דדמי זה ממש לאחד שלא רצה ליתן גט, וכשנתנו לו איזה אלפים שקלים נתרצה ליתן גט, דלא נחשב עישוי מאחר דרצונו בהממון עדיף לו מרצונו שלא ליתן גט, ומעשים בכל יום שמשחדים להבעל ליתן גט בכל תפוצות ישראל, ועישוי שהוא פסול הוא כשמכין אותו או מחזיקים אותו בבית האסורין או עושין לו יסורים אחרים כדי שיתן גט, הוא נחשב מגרש באונס שפסול, וכן אף אונס ממון בכה"ג, שיחייבו אותו המדינה ליתן לה משלו לעונש על שאינו נותן לה גט, הוא נחשב מגרש באונס ממון שלא יפסיד, וכן כשאחד יחטוף מהבעל סך גדול ולא יחזיר לו עד אחר שיתן גט, הוא נחשב מגרש באונס, אך יהיה הנידון אם אונס ממון הוא בדין מגרש באונס, עיין בש"ע אה"ע סימן קל"ד סעי' ד' ברמ"א ובפ"ת ס"ק י"א, אבל כשנותנין לו ממון שירצה בשביל זה ליתן גט, הוא פשוט שאינו אונס כמעשים בכל יום. וכמו כן ממש הוא כשיתן גט מחמת שרוצה להשיג גירושין של המדינה. ואף באסור בבית האסורים בשביל איזה ענין אחר, והאשה היה לה מי שישתדל להוציאו לחפשי כשיתן גט, נמי אין זה בחשיבות מגרש באונס, דמאחר דלא היו היסורין שלו כדי שיתן גט אלא בשביל ענין אחר, ונתינת הגט היתה להצלתו מהיסורין, הוא רצון גמור. והוא דבר פשוט ומסתבר, וזה גט כשר אף כשליכא חיוב גירושין.

 

אבל יצטרכו לראות שהחוק יקבעו בצורה שלא יתנו גירושין של המדינה אלא אחרי שיפטרנה בגט בב"ד כשר ותהיה מותרת להנשא לאחר מצד התורה והאמונה, דאם יקבעו בלשון שבן ברית צריך להיתר נישואיו לאחרת לא רק לגירושין של המדינה אלא גם גט כשר מב"ד של ישראל ואם ישא אשה בלא גט כשר יענש כמו מי שנושא אשה בלא גירושין של המדינה, לא ברור אצלי להחשיב שהוא בלא אונס מאחר דלא היה הגט לעיכוב להשגת גירושין של המדינה אלא שקבעו חוק למי שהיה נשוי שאסור לו לישא אחרת אף שיש לו גירושין של המדינה כשאין לו גם גט אף שידע זה מתחלה ונתרצה לזה, הרי נמצא כשחזר בו ואינו רוצה לגרשה ומצד יראת העונש אינו חוזר בו ומגרשה שהוא נותן הגט מצד עונש הגוף דחוק המדינה שאפשר נחשב אנוס אף דמתחלה הבטיח ליתן מצד רצונו בגירושין של המדינה, ולכן צריך שיהיה לשון החוק דלא יתנו לו גירושין של המדינה עד שיגרש את אשתו בגט כשר...

 

ובדבר שאלה השניה, שאם השופט דמדינה יטיל על הבעל כשאינו רוצה לגרשה תשלום דכסף למזונותיה ולכל צרכיה עד שיגרשנה בגט כשר, אם נחשב זה גט מעושה, הנה הא עד שתתגרש מבעלה הא הוא חייב במזונותיה ובכל צרכיה מדינה, ורשאה לילך לערכאות שיכופו אותו ליתן לה מזונותיה וכל צרכיה, ואף שהם יוסיפו שצריך לזונה אף כשהיא עושה מלאכה ומרווחת נמי כשיחייבוהו שיתן לה למזונותיה ולכל צרכיה, בכל אופן פשוט שאם יגרשנה ליפטר מחיוב זה אין זה בחשיבות גט מעושה, ויהיה גט כשר לכתחלה.

 

ודבר גדול הוא מאד והשי"ת יצליח אותם בדבר הגדול לתקנת בנות ישראל.

 

ידידו, משה פיינשטיין.

 

 

ז. כפייה על ידי מאסר בשל זילות בית דין

שו"ת ישכיל עבדי, חלק ו, סימן צו

[שאלה] האם יכולים להכניס חוק במדינת ישראל, שכל מי שלא ציית דינא לפסק דין היוצא מבית הדין הרבני לשלום או לפירוד, להגיש את פסק הדין להוצאה לפועל לחייבו לקיים את פסק הדין; ואם לא, להכניסו במאסר עד שיסכים לקיים את פסק הדין - האם זה יתייחס בגדר גט מעושה?

 

[תשובה] אפשר לחוקק חוק כזה, במיוחד בשביל זילותא דבי דינא - שכל המיפר דברי בית הדין באיזה ענין שיהיה, יש עליו עונש מאסר או תשלום קנס כך וכך. במקרה שיפסקו ביה"ד חיוב בגט עם זכות ערעור בו, יברר ביה"ד הגדול שיקול דעתם של ביה"ד הראשון; ואם ימצא לנכון לאשר שיקול דעתם, והבעל לא שעה לדבריהם, אז יכולים לכופו ע"י ביצוע החוק של זילותא דבי דינא. ואם על ידי זה הסכים לגרש, אין זה בגדר כפייה וגט מעושה, כיון שהכפייה היא לשמוע דברי ביה"ד לערעורים; וזה כדין, כיון שהכפייה לשמוע דברי חכמים...

 

ח. הרחקות רבינו תם

ספר הישר, חלק התשובות, סימן כד

ר' יעקב בר' מאיר תם, ד' תת"ס (1100) לערך - ד' תתקל"א (1171). הגדול שבבעלי התוספות. בן בתו של רש"י.

...ואם אומר האומר לא נכפינן בשוטי אבל בגזירות וחרמות נכפינן, זאת לא זאת דאמרינן בדרבנן לא מזקקינן ליה אבל משמתינן ליה ופריך האי נקטי בכובסיה דלישבקי לגלימיה הוא ותו אמרינן במערבא מימנו אנגדא דבר בי רב ולא מימני אשמתא. ורב יוסף אמר דטבא ליה עבדו ליה ותברא תברי בתי רמי, שמתא שם מיתה ושממה [מו"ק יז ע"א וע"ב]. הרי לך דחמיר מנגדא ואין כפייה גדולה מזו. וכן גבי כלבא דאכל וכו' שמתיה וכו' איתלי נורא בגנובתיה וכו' [שם] טוב ללקות מלהתנדות...

 

אך אם כל רבותינו שוין בדבר תגזרו באלה חמורה על כל איש ואשה מזרע בית ישראל הנלוים אליכם, שלא יהו רשאין לדבר עמו לישא וליתן עמו להאריחו ולהאכילו ולהשקותו וללוותו ולבקרו בחלותו. ועוד יוסיפו חומר ברצונם על כל אדם, אם לא יגרש ויתיר אותו האיש את הילדה הזאת, שבזה אין כפייה עליו. שאם ירצה מקיים, והוא לא ילקה בגופו מתוך נידוי זה, אך אני נתפרד מעליו, וכל שיהא זכור בגזרתם וגזרתנו ישמור אותה, ואם יעבור שוגג לא תחול על השוגג.

 

שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנד, סעיף כא

כל אלו שאמרו להוציא, כופין אפי' בשוטים. וי"א שכל מי שלא נאמר בו בגמרא בפירוש כופין להוציא, אלא יוציא בלבד, אין כופין בשוטים אלא אומרים לו: חכמים חייבוך להוציא, ואם לא תוציא מותר לקורתך עבריין.

 

הגה: וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא, ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים, שלא יהא הגט מעושה (טור בשם הרא"ש). אבל אם יש לו אשה בעבירה, לכ"ע כופין בשוטים. וכל מקום שאין כופין בשוטים, אין מנדין אותו ג"כ (מרדכי ריש המדיר). ומכל מקום יכולין ליגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה או לישא וליתן עמו (שערי דורא בשם ר"ת ובמהרי"ק), או למול בניו או לקברו, עד שיגרש (בנימן זאב רפט). ובכל חומרא שירצו ב"ד יכולין להחמיר בכהאי גוונא, ומלבד שלא ינדו אותו... מי שגירש אשתו בגט כשר, ויצא קצת לעז על הגט, מותר לכופו לתת גט אחר. ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין או לא, אע"ג דאין כופין לגרש, מכל מקום כופין אותו ליתן כתובה מיד, וכן הנדוניא דאנעלת ליה (מרדכי ריש המדיר).

 

ביאור הגר"א, אבן העזר, סימן קנד, ס"ק סז

ר' אליהו ב"ר שלמה זלמן מווילנא, 'הגאון מווילנא', ת"פ (1720) - תקנ"ח (1797). גדול חכמי התורה בדורות האחרונים. חיבר פירושים לתנ"ך והערות וביאורים על רוב ספרי חז"ל ועל השו"ע.

ומ"מ כו'. דיכול להנצל מזה לילך לעיר אחרת וכל שאין עושין מעשה בגופו לאו עישוי מקרי וכ"ז עושין לו שעבר על דברי חכמים.

 

שו"ת מהריב"ל, חלק ב, סימן יח

רבינו תם, שהיה ראש המחמירים באומרת מאיס עלי, הוא ז"ל כתב שיתרחקו ממנו בכל ההרחקות שבעולם... על זאת ההרחקה הסכימו עליה הסמ"ק והקולון ז"ל, ולא מצינו מי שיחלוק עליהם. מכל מקום לא ראינו לרבני הדור הזה שנהגו בכך. אדרבה, זכורני כי נועצו לב יחדיו רוב החכמים לעשות זאת ההרחקה, ורב גדול ומובהק שהיה בימים ההם מיחה בדבר. ואפשר לומר שמה שלא נהגו בכך הוא משום דלא אכשיר דרי, ויותר קשה להם ההרחקה מהנדוי, ואם הנדוי הוי כפייה כל שכן ההרחקה הנז'. איברא דזה ימים רבים הסכמתי בזאת ההרחקה בפסק אחד מהפסקים שלי, ואותו הנדון אינו דומה לנדון דידן, וגם באותו הנדון לא נעשה מעשה.

 

שו"ת היכל יצחק, אבן העזר, סימן קנז

הנה מצינו במקום שיש מצוה ליתן גט, אך אין הדין נותן לכוף בשוטים, שתיקן רבנו תם ההרחקה הידועה - היינו, שנקבל עלינו בגזירה שלא לישא וליתן עמו עד שיתן גט. וכלום אין זה לחץ גדול?! וכלום מותר לצער אדם מישראל באופן שכזה, ואיך לא חשש ר"ת לגט מעושה?... ועל כרחך שלא כל הכפיות שוות, ובכגון זה חזקה שאם לא היה מתרצה, לא היה מגרש בגלל הלחץ הזה.

 

שו"ת יביע אומר, חלק ז, אבן העזר, סימן כג

ר' עובדיה יוסף, נולד בבגדד תר"פ (1920). רב בקאהיר, תש"ז (1947) - תש"י (1950). הרב הראשי לישראל, תשל"ג (1973) - תשמ"ג (1983). מחיבוריו: שו"ת 'יביע אומר' ו'יחוה דעת', 'מאור ישראל' על התלמוד, 'טהרת הבית', ו'לוית חן'.

הערעור שלפנינו בבית הדין הגדול סובב הולך על פסק בית הדין האיזורי בירושלים בתאריך ט' סיון תשד"מ. והעובדות הן כדלהלן:

 

האשה נשואה לבעלה זה עשרים שנה, ולא זכו להבנות זה מזה, במשך חמש עשרה שנה טופלו על ידי רופאים ורפואות, והכל ללא הועיל, עד שנואשו הרופאים מלטפל בהם, ולפי הנראה זהו באשמת הבעל, וכן האשה טוענת בפניו, ודורשת להתגרש ממנו בטענת בעינא חוטרא לידה. ביה"ד האיזורי פסק בזמנו (ט' סיון תשמ"ב), כי הבעל חייב לגרש את אשתו בגט פטורין, אך אין לכופו לגרש. אולם הבעל נתן כתף סוררת לפסק הדין, ולא אבה לגרש, למרות שכבר נפרדו זמ"ז. האשה פנתה שוב לביה"ד האיזורי לשוב ולעיין בהחלטתם, ולמצוא דרך לכפות על הבעל לגרשה כי לא נשאר לה סיכויים להנשא וללדת רק למספר שנים מועטות, בגלל שהיא בגיל למעלה מארבעים שנה. ביה"ד האזורי בתאריך ט' סיון תשד"מ חזר על החלטתו שאין לכוף על הבעל לגרש, אולם הוא חייב לגרשה.

 

בערעור שנידון לפנינו בתאריך י"ד טבת תשמ"ה, לא מצאנו יסוד מספיק לכוף על הבעל לגרש, אבל דיברנו על לב הבעל שהוא שומר תורה ומצות, כי יטה למוסר אזנו, ולציית לפסק הדין, כי מצוה לשמוע דברי חכמים שחייבוהו לגרש, ואל יעגן את אשתו לחנם. ונתנו לבעל אורכה של שלשה חדשים שיתן גט לאשתו, אך בראותינו שעברו יותר משלשה חדשים ואין עונה ואין קשב, החלטנו לעשות לו הרחקה דרבינו תם, כמבואר בספר הישר (בחלק התשובות סי' כד) וז"ל: תגזרו באלה חמורה על כל איש ואשה מזרע ישראל הנלוים אליכם, שלא יהיו רשאים לדבר עמו ולא לארחו ולהאכילו ולהשקותו וללוותו ולבקרו בחוליו, ועוד תוסיפו חומרות על כל אדם אם לא יגרש את אשתו, עכת"ד.

 

וכן כתב הרמ"א בהגה (סי' קנד סעיף כא) ע"פ מהר"י קולון (שרש קב) ע"ש. והסביר בביאורי הגר"א דבכהאי גוונא לא חשיב כפיה לגט, כיון שיכול להנצל מזה שילך לעיר אחרת, וכל שאין עושים מעשה בגופו לאו עישוי מקרי. ע"ש. והן אמת כי המהריב"ל ח"ב (סי' יח) כתב, שאף שהסמ"ג ומהר"י קולון הסכימו לעשות הרחקה דרבינו תם, ולא מצאנו בהדיא למי שיחלוק עליהם, מ"מ לא ראינו לרבני דורנו שנהגו בכך, ואדרבה כשנועצו לב יחדיו רוב החכמים, וחשבו לעשות הרחקה דרבינו תם, עמד רב גדול ומובהק ומיחה בדבר, ואפשר דסבירא ליה דחמירא טפי ההרחקה דרבינו תם יותר מגזרת נידוי, ואם הנידוי נחשב כפיה, כל שכן הרחקה זו. ואע"פ שזה ימים רבים פסקתי באחד מהפסקים שלי לעשות הרחקה דרבינו תם, מ"מ אותו נידון לא דמי לנידון דידן, וגם אז לא נעשה מעשה. עכת"ד. והביאו הגאון מהר"א די בוטון בשו"ת לחם רב (סי לא), וכתב על זה: ומכל מקום אם יסכימו עמי הרבנים המובהקים לעשות בנידון דידן הרחקה דרבינו תם אהיה נגרר אחריהם להקל בזה למעשה. ע"ש. ובנידון דידן אפשר שגם מהריב"ל יודה להקל בזה, אי משום לתא דהבעל שעדיין לא קיים פריה ורביה, ואולי יוכל להבנות מאשה אחרת, ואי משום לתא דהאשה בעיא חוטרא לידה, וכבר שהו כעשרים שנה, עבר קציר כלה קיץ ולא נושעו, וכאשר עיני המעין תחזינה מישרים באה"ע (סי' קנד ס"ו), והחונים עליו. גם בשו"ת צל הכסף ח"א (סי ה-ו) האריך למעניתו בזה, והעלה להלכה דשפיר סמכינן לעשות הרחקה דרבינו תם בכל כיו"ב. ע"ש. וכן ראיתי עוד בשו"ת ראש משביר (חאה"ע סי' לח) שהביא מה שכתב מהרח"ש בתשובה (ס"ס מב) וז"ל: ואף דכתב מהריב"ל בח"ב (סי' יח) שלא מלאו לבו לעשות מעשה בהרחקה דרבינו תם אפילו בענין חליצה, וכל שכן בגט דחמיר טפי, מ"מ בכה"ג דאיכא מגדר מילתא יש לומר שראוי לעשות ההרחקה הנ"ל. וכ"כ הרב כרם שלמה (באה"ע סי' כב), שרוב האחרונים הסכימו לעשות מעשה בהרחקה דר"ת וכו'. עיי"ש בדבריו. וע"ע בשו"ת ישא איש (חאה"ע סי' יט) שג"כ כתב לעשות הרחקה דרבינו תם, כמ"ש המהריק"ו הנ"ל. ע"ש. וע"ע בשו"ת מהריט"ץ החדשות כרך ב' (ס"ס קעב) ובספר פחד יצחק (מערכת ס' דף יח). ע"ש.

 

והוספנו על החומרות הנ"ל שעל כל גבאי בתי הכנסת בסביבות מקום מגוריו של הבעל שלא להושיבו בבית הכנסת, ושלא להעלותו לספר תורה, ושלא לשאול בשלומו, ולא לחלוק לו שום כבוד, ולהתרחק מעליו ככל האפשר עד אשר יכנע לבבו וישמע לקול מורים ויתן גט לאשתו כדת משה וישראל ולשחררה מעגינותה. וכן החלטנו פה אחד, עם חברי ועמיתי הגאונים רבי אליעזר יהודה וולדינברג, ורבי יצחק קוליץ שליט"א.

 

וכן נעשה מעשה, ואז נכנע הבעל ונתן הגט לאשתו כדת משה וישראל.

 

שו"ת שבט הלוי, חלק ה, סימן כז

ושוב קבלתי מכתב שני מכ"ת, ששאל דעתי העניה בנדון השכיח שבעל ואשתו לא מיתדר להו ונפרדו זה מזה לפעמים חדשים ולפעמים שנים וכל שתדלנות להביאם יחד עלו בתוהו, והיא כבר מואסת בו, והוא מעגן אותה מה העצה היעוצה ע"פ התורה.

 

הנה קשה לי מעודי להכניס לענין חמור הזה, דכבר ידועים פלוגתת הראשונים בזה בכתובות ס"ג ע"ב אם במאס עלי כופין אותו לגרש, והוראה יצאה לכל ישראל דלא כרמב"ם פי"ד מאישות דכופין, ואפילו דיעבד מהדרינן עובדא, אלא כר"ת ודעמיה דהיא לא צריכה להיות עמו, אבל אין כופין אותו. ודא עקא דשוב נכנס הכפיה בגדר גט מעושה בסי' קל"ד באה"ע, אם לא באופנים המבוארים סי' קנ"ד דקונסים אותו על מעשיו ומרחקים ממנו על מעשיו לא בכפיה ע"מ לגרש, דהא יכול להרחיק נדוד ולא יצטרך להכניס עצמו בזה וע"כ אינו נכנס בגדר כפיה.

 

ט. מניעת טובה

הגהות מרדכי, גיטין, רמז תסט

אם נתפס עבור מס או דבר אחר, יכולים לומר לו: לא נעזור לך לצאת מתפיסתך עד שתגרש. דאין זו כפייה, דאין עושין לו דבר, רק שנמנעים מלעזור לו.

 

שו"ת מהרי"ק, שורש קסו

ר' יוסף קולון, ק"ף (1420) - רמ"ד (1484). גדול רבני איטליה בדורו. למד אצל ר' יעקב הלוי מולין (מהרי"ל). כיהן ברבנות בערים שונות באיטליה.

למה זה תשאל לשמי, איש בריתי גם איש שלומי, ללחום בלחמי ובביתי אין לחם ושמלה להשיב דבר הלכה אפילו במסכת כלה, ואתה ידעת כולה, אך ענותך סמכתני ורוח קדש' נטלתני לחוות דעי גם אני.

 

(א) ראשונה, על אודות ראובן שנשבע לאביו שלא ישא אשה מבלתי רשותו ובטרם נשבע עליו כבר מסר מודעא בפני עדים לבטל שבועתו באומרו שהיה ירא פן לא ירצה אביו ללכת בעבורו למקום פלוני אם מאן ימאן מלישבע לו על הדבר הזה. והנה ראובן קדש שוב אשה אחת בלי רשות אביו ובין קידושין וכניס' צוה לו אביו לבלתי יכנוס ומאותה האשה אשר קדש ראובן היה כבר נטען ונחשד עליה...

 

(ב) ועוד תדע דכן הוא דלא חשיב אונס שהרי כתב בסמ"ג גבי ההיא דהמדיר את חברו דאין מתירין לו אלא בפניו דווקא הכי דעשה לו טובה כו' כי ההיא דצדקיהו שהוציאו ממאסר על ידי שבועתו. ועתה יש לדקדק אם איתא דבכי האי גוונא חשיב אונס למה נענש צדקיהו על כי נשאל על שבועתו ואמאי מגנהו הכתוב באמרו ובזה אלה להפר בריתי והלא הייתה השבועה באונס שהיה ירא שאם לא היה נשבע לו שלא היה מוציאו ממאסר אלא ודאי דבכי ה"ג לא חשיב אונס כיון שאין עושה עמו רע כי אם נמנע מלהטיב לו.

 

י. הסכם קדם נישואין - בעל שקיבל על עצמו לשלם קנס אם לא יגרש

בית יוסף, אבן העזר, סימן קלד

כתב ה"ר מיימון נואר, שנשאל על ראובן שקנס עצמו במאה זהובים לאדון העיר אם יחזיר את אשתו ולא יגרשנה, ואחר כך גירשה בביטול כל מודעי. והשיב: לא אמרינן גט מעושה אלא בשכפוהו שלא מדעתו בדבר שאינו רוצה לעשות, וכפוהו עד שעשה, או הפחידוהו להפסידו אם לא יגרש. אבל בנדון זה, שהוא חִייב עצמו במה שהוא רוצה לעשות, אין זו כפייה, שכל זמן שהוא מגרש, ברצונו מגרש. ואע"פ שאין בידו להחזירה אם לא יפסיד, לא הוה ליה אונס, שזה רצונו היה מתחלה לגרש, וברצונו הוא מגרש, והקנס שעשה ברצונו עשאו לחזק עצמו לגרש, ולא הוה ליה אונס. וגבי מוציא אשתו משום שם רע אמרינן (גיטין מו ע"ב) באומר "יאסרו כל פירות העולם עלי אם איני מגרשך", היעלה על הדעת כשגירשה שנאמר שהיה אנוס בעבור הקונם?! אין לנו לומר כן, כיון שברצונו נדר. כל שכן בנדון זה, שכל זמן שאינו מגרש, לא נתחייב בקנס, לא יחזירנה, ואם יגרש לא יפרע. ואמרינן בפרק מי שאחזו (עד ע"א): "על מנת שתתני לי מאתים זוז" - הרי זו מגורשת, ותתן. ופסקו המפרשים אפילו לקח המעות בעל כרחו אין זה אנוס, שכבר נתרצה בזה. כל שכן בנדון זה. ומה שכתבו רבותינו הצרפתים (סדר הגט לרבינו פרץ בהגהת סמ"ק סי' קפד עמ' קנ) שאם נשבע ליתן גט צריך שיתירו לו קודם שלא יהיה דומה לאונס, סבירא (ליה) [להו] דמתניתין דקונם, כיון שתלה נדרו בדבר אחר, שאמר "כל פירות העולם" וכו', אין בזה אונס כלל כשגירש, אבל בנשבע לגרש דומה לאנוס, שתלה הגט בשבועתו. ובנדון זה נמי תלה גיטו בדבר אחר, ואין כאן אונס. ועוד אמרינן בפרק קמא דכתובות (ב ע"ב) דאין אונס בגיטין, משמע דכל שיתחייב ברצונו אין כאן אונס. עכ"ל.

 

תורת גיטין, סימן קלד, סעיף ד

מנם אם התחייב עצמו בקנס כשלא יגרש לזמן ידוע, ונתחרט ולא רצה לגרש עד שעבר הזמן, ממילא כשעבר הזמן נתחייב בקנס אפילו אם יגרשנה שוב, דהא חיוב הקנס חל תיכף כשהגיע הזמן ולא גירש. ואם כן, הבית-דין יכול לתובעו כדין בקנס, והוי ככופין לשלם חובו. וכשמגרש להפטר מחובו, לא הוי גט מעושה, כמו שכתב הרשב"ץ לעיל.

 

שו"ת שואל ונשאל, חלק ה, אבן העזר, סימן מד

רבי כלפון משה הכהן, תרל"ד (1874) - תש"י (1950), ג'רבה שבתוניסיה. כיהן כדיין בבית הדין משנת ה"א תרע"ז (1917).

שאלה. אשה שתבעה תביעות מבעלה לפני הב"ד ומהם שפשרו אותם ביניהם ומהם שדנו בו את הדין וכתבו לאשה משפט במה שזכתה בו. וכשבאה להוציא המשפט לפועל ע"י הב"ד או על ידי הממשלה לא רצה הבעל לשלם ושוב נתפשרו לגרש וכתבו הסכמתם ע"י סופרים ישמעאלים ושהחוזר בו יחוייב לשני באיזה חיובים. אם חשיב זה גירושין שלא ברצון הבעל כשאומר כי לולא המשפט והשטר של הסופרים לא היה מוכן לגרש. ואח"כ הסכים לגרש בראותו כי הב"ד נמנעו שלא לכתוב לו גט מחשש אונס וגם קבל עליו שהקולר תלוי בצוארו וקנו ממנו על זה כי הוא מגרש מרצונו. אם יש עוד חששת גט מעושה או לא?

 

תשובה. הרב משכנות הרועים ז"ל במערכת ג' אות נ"ט נסתפק במי שנשבע שלא לשחוק ואם ישחק יגרש. ומסיק בנדונו דלא הוי חשש עישוי ע"ש. וכ"ש בנידון דידן דיכול לשלם ההוצאות ויקיים את דבר המשפט ולא יגרש וא"כ לא הוי אונס כלל. וכן זכורני שכתב המבי"ט כה"ג ממש. וכן מתבאר מדברי מרן ז"ל בסי' קל"ד ס"ד דערבות יתן אם ירצה ל"ח אונס וכ"כ מור"ם ז"ל שם דיכול לשלם הקנסות ולא יגרש. וכ"ש בנידון דידן שהוא אומר כעת דמרצונו הוא מגרש והקולר תלוי בצוארו אם הוא אנוס. וכל זה אמר אחרי שביארנו לו שמבקשים שהגט יהיה מרצונו. כנ"ל.

 

שו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק ג, סימן מד

בעובדא שהבעל השיב שנותן הגט מחמת הסעטעלמענט והסעטעלמענט נעשה בערכאות איך דינו

 

בדבר הבעל שהיה מכה באכזריות כמה פעמים את אשתו ועשו סעטעלמענט שהוא הסכם בערכאות וכתבו שם גם שצריך לפוטרה ולהתירה לעלמא גם בדיני דת ישראל, וכאשר הב"ד חששו שישתמט מליתן גט פטורין קראו אותו אל הב"ד והסבירו לו איך שהגט הוא טובה גדולה גם לפניו להתירו מהעיגון שע"י חרם דרגמ"ה וגם שהוא לטובת הילדים ונתרצה ליתן הגט ובא בעצמו להזמן שקבעו לו הב"ד לכתוב הגט, וכאשר שאלו כתר"ה בהתחלת סדור הגט אתה פב"פ רוצה ליתן גט לאשתך פב"פ מרצונך הטוב בלי שום אונס ותנאי, ושאל לו כתר"ה זה בלשון אנגלית המדובר שאמר לו בתרגום מרצונך הטוב אם הוא נותן פרי וויל, והשיב שהוא נותן מצד הסעטעלמענט בלא שום אונס ובלא תנאי אבל זה לא נקרא באי איי אאון פרי וויל. ושאל אותו כתר"ה וכי לא היית מגרשה בעצמך בלא הסעטעלמענט אחרי הפרוד בערכאות, והשיב שהיה מגרשה גם בעצמו אבל יכול להיות שהיה דורש איזה סידורים בקשר לחינוך הילדים ואחר זה סידר כתר"ה את הגט בבטול מודעות...

 

והספק של כתר"ה אם זה נחשב אונס משום דאם לא יתן גט כפי הסעטעלמענט יכריחוהו הערכאות וירא מזה, או מכיון שלא אמר שמוכרח ליתן הגט בשביל יראת הערכאות אלא מצד הקאנסענט שפירושו הסכם נוטה פירוש דבריו שאף הסכם בעלמא שלא היה ירא לעבור נמי היה מקיים רק שאינו מצד רצון עצמו ממש, שזה קורא פרי וויל, אלא מפני שהשפיעו עליו שיסכים הוא רוצה לקיים הסכמתו וליתן הגט שזה נחשב רצון לכשרות הגט דמה לנו אם רוצה מעצמו מחמת שנאתו לה או מחמת השפעת אחרים. וגם צריך להוסיף שפשוט בנותן הגט מחמת שאינו רוצה לעבור על דבריו שאמר שיתן נמי שפיר דמי גם לכתחלה, דרק בשבועה ונדר נוהגין להחמיר לכתחלה משום שדומה לאונס... אבל בהבטחה בעלמא שרשאי לחזור מדבריו אף אם טבעו שלא לחזור ואף אם עושה מצד שחושב זה למדה טובה שלא לחזור אין זה אונס ומגרש לכתחלה. ונמצא שמה שאמר שעושה מצד הקאנסענט לא היה זה אונס, ורק מה שהקאנסענט נעשה בערכאות אם עשו איזה עונש שבאם לא יגרש יאסרוהו במאסר או יקנסוהו בממון רב שהוא אונס, שיש לחוש שמא בשביל מוראו מהמאסר והקנס נותן הגט.

 

הנכון לע"ד דכיון דחזינן שלא היה ירא לומר האמת שבלבו כדי לרמות הב"ד ויכתבו הגט אף שהוא אנוס מצד יראתו מהערכאות, דאם היה ירא ורוצה לרמות היה אומר בתשובתו על השאלה אם רוצה ליתן הגט, שהוא רוצה בלב שלם ולמסור מודעא אם יודע הדין, ואם טועה לומר שגם באונס מגורשת ולכן לא חשש לומר שנותן הגט שלא ברצון שאין צורך לו לרמות כיון שיהיה כשר לדעתו, נמי היה לו לומר שנותן הגט מפני יראת העונש דערכאות, ואם יודע שבאונס אינה מגורשת ואינו יודע מעצה דמסירת מודעא ולכן אמר להב"ד שמאונס מגרשה הרי ודאי היה לו לומר שיש לו אונס מערכאות, ולמה הזכיר רק מחמת הסעטעלמענט שזה עצמו אינו אונס. אלא משמע שכן הוא האמת שלא מחמת היראה נותן, אלא משום שכן היה ההסכם מחמת שהיא רוצה דוקא בגירושין, שלכן אף שהוא לא היה רוצה בעצם לגרשה נתרצה מחמת שיודע שהיא לא תסכים לסעטעלמענט אחר ולשוב אליו, שזה נחשב רצון גמור לגירושין. וזה משמע בכוונת דבריו יותר. ואף אם אולי יש קצת להסתפק שמא הוא מחמת יראתו מהערכאות, דאף שלא הזכיר זה אולי חשב שיבינו מזה שאמר שבשביל הקאנסענט נותן הגט שהוא מיראת הערכאות מאחר שיודעין שנעשה בערכאות, יש לסמוך על ההוכחה ממה שבא לב"ד ליתן הגט בזמן שקבעו אף שהיה יכול להשתמט עדיין זמן רב עד שיביאוהו לערכאות לכופו כדכתב כתר"ה, דניכר מזה שהבין מה שהסבירו לו הב"ד שהגט נחוץ לו גם בשביל עצמו שלא יהיה עליו חדר"ג ויוכל לישא אשה אחרת כיון שאשתו זו הלכה מאתו ולא תשוב אליו אף שלא יגרשנה וקבל דבריהם שטוב לו ונתרצה ברצון גמור ליתן הגט, שעל ספק קטן כזה יש להכריע בהוכחה זו שלא היתה כוונתו לומר שהוא אנוס.

 

וגם הא השיב בעצמו שזהו כוונתו דהרי השיב על השאלה אם מסכים ליתן גט לאשתו בלי שום אונס ותנאי, כן: איי קאנסענט טו גיוו אגט טו מאי ווייף פב"פ וואיטאאוט עני קאמפאלשאן אר קאנדישאנס [I consent to give a get to my wife (name) without any compulsion or conditions], שפירושו כפי שתרגמו לי שנותן הגט מצד הסכם הסעטעלמענט בלא שום אונס ובלא תנאי, הרי הסביר בעצמו שאין לו שום אונס אך גם לא מרצונו הטוב אלא מצד ההסכם נותן הגט, שרצון כזה סגי לכשרות הגט, ואין לנו לחוש להערמה שמשקר להב"ד מצד היראה דהיה לו לומר שנותן מרצונו הטוב כדכתבתי לעיל. ולכן יש להכשיר הגט.

 

והנה יש עוד טעם גדול להתיר בעובדא זו אף אם היה באונס, דהא על מה ששאל אותו כתר"ה וכי לא היית מגרשה בעצמך בלא הסעטעלמענט אחרי הפרוד בערכאות, השיב שהיה מגרשה גם בעצמו אבל יכול להיות שהיה דורש איזה סדורים בקשר לחינוך הילדים, הרי נמצא שבעצם הגירושין הוא רוצה ממש בעצמו רק שהיה רוצה להשיג בעד הגירושין איזה דבר בענין חינוך הילדים ובשביל הסעטעלמענט אינו מבקש זה ונותן הגט בלא זה, שבאופן זה אף אם הסעטעלמענט נימא שהוא אנוס ואף בכפיה ממש, נמצא שאין הכפיה על רצון הגירושין, אלא שהגירושין לא יהיו למשכון להשיג איזה דבר ממנה, שיש טעם גדול שאין לזה דין אונס לפסול הגט, דהא כתבו התוס' ב"ב דף מ"ח ד"ה קדיש בטעם שגט לא חשיב זביני מה שהבעל נפטר משאר כסות ועונה משום שהיה נותנם ברצון ולא היה מגרשה, ומטעם זה פסול גט המעושה שלא כדין וע"י עכו"ם אף בכדין, ורק אם הוא מחוייב לגרש הוי זה עצמו כמו מכר כדאיתא שם בתוס' ד"ה אילימא וד"ה ד"ת עיי"ש, וא"כ הוא שייך ברוצה שתהיה אשתו שהשאר כסות ועונה ועוד יותר מזה היה נותן שתהיה אשתו, וגם הא יצטרך ליקח אשה אחרת שג"כ יתחייב לה בשאר כסות ועונה וכל הענינים. וזהו כוונת השט"מ בשם הרשב"א דשאר כסות ועונה לא חשבינן להו בהא לכלום ולכן פסול בגט מעושה שלא כדין, דזהו גופיה הטעם שלא נחשב לאדם דבר זה לריוח במה שע"י הגירושין יפטר מזה דהא אדרבה רוצה כל אדם שתהיה לו אשה ולהתחייב לה זה. אבל באינו רוצה בה לאשה או שיודע שלא תהיה אצלו כאשה, שבשביל זה רוצה בעצם לגרשה רק שמחמת שהיא צריכה הגט רוצה להשיג ממנה איזה דבר, הוא רק כבית ושדה שאינו רוצה למכור בסך שנותן לו הלוקח משום שהשדה עדיף לו מהמעות שנותן לו או מפני שרוצה ליתן לו יותר משויה, שכל הענין הוא רק ענין ממון שע"ז הא אר"ה דתליוהו וזבין זביניה זביני כיון שעכ"פ משלם לו השיוי גמר ומקני אגב אונסיה. וא"כ גם בגט כה"ג שנעשה רק ענין משכון לממון נמי יש לומר אגב אונסיה גמר ומקני דמה שנפטר משאר וכסות וגם עוד דברים כהא דכל זמן שאגוד בזו לא יוכל לישא אחרת לבד האיסור דחרם רגמ"ה, ועוד כמה דברים יש שלא טוב לאדם שתהיה אשה אגודה ביה כשאין לו הנאת אישות ממנה שלכן יש מקום להכשיר אף אונס דשלא כדין ושל עכו"ם. אבל אף שהיא סברא גדולה אין לסמוך ע"ז לבד, אבל לצרף זה לעוד טעם ודאי היא סברא גדולה לצרף. ועיקר מה שיש להתיר הוא מטעם דלעיל דחזינן כוונתו שניתן ברצון אף שהוא בשביל קיום הסעטעלמענט. והנני ידידו מוקירו, משה פיינשטיין.

 

נוסח הסכם קדם-נישואין

חובר על ידי הרב אלישיב קנוהל, טו"ר רחל לבמור והרב דוד בן-זזון בהתייעצות עם הרב פרופ' דב פרימר, כב' השופט משה דרורי, עו"ד הרב דוד בס ודיינים בבית הדין הרבני הגדול

 

…לפיכך, סוכם בין בני הזוג כדלקמן:…

 

"הודעה"

ב. רצה אחד מבני הזוג לגור בנפרד מבן הזוג השני, יכול הוא למסור הודעה בכתב למשנהו ובה הוא מודיע כי הוא מבקש לממש את התחייבויות בן הזוג השני המופיעות בסעיף ה' או ו' דלהלן, לפי העניין (להלן ''הודעה'')...

 

שולח הודעה רשאי לבטלה בכתב ולחזור ולשלחה, לפי שיקול דעתו הבלעדי. אין בביטול הודעה כדי לפגוע בתקפה של הודעה ששלח בן הזוג השני.

 

שיקום נישואין

ג. מקבל הודעה רשאי לבקש לשקם את הנישואין בעזרת גורם מקצועי מוסכם. בהעדר הסכמה בבחירת הגורם המקצועי, ימונה הגורם המקצועי ע''י האגודה הישראלית לטיפול במשפחה ובנישואין ולחינוך בחיי משפחה. שכרו של הגורם המקצועי עבור הפגישות הנ''ל, ישולם שווה בשווה ע"י שני בני הזוג.

 

בני הזוג מתחייבים להופיע בפני הגורם המקצועי עד שלוש פעמים.

 

"התקופה"

ד. שלח אחד מבני הזוג הודעה, וחלפו 180 יום מיום ההודעה (להלן: "התקופה"), זכאי הוא לנקוט כל פעולה למימוש התחייבויות בן הזוג השני... לפי העניין (להלן: "ההתחייבויות"). שולח הודעה זכאי, בכתב, להאריך את התקופה ולחזור ולקצר את ההארכה...

 

מוסכם במפורש על בני הזוג כי:

...בתום התקופה זכאי שולח הודעה לנקוט כל פעולה למימוש התחייבויות בכל מקרה, אלא אם מונה גורם מקצועי ושולח ההודעה לא הופיע בפניו לפי הזמנתו של הגורם.

 

התחייבויות האיש

ה. 1. האיש מתחייב מעכשיו לשלם לאישה דמי מזונות חודשיים בסכום הגבוה מבין הסכומים המפורטים להלן:

סך בש''ח השוה ל-1500 דולר ארה''ב...

 

סכום המהווה 50 אחוז מהכנסתו החודשית הממוצעת (נטו) בשנה שקדמה ליום ההודעה.

 

2. התחייבות זו של האיש אינה תלויה בהכנסותיה של האישה ממשכורת, שכר, רכוש, או מכל מקור אחר ואינה ניתנת לקיזוז כנגד חיובים כלשהם של האישה כלפיו.

 

3. האיש מוחל מעכשיו על כל זכות המוקנית לו על פי דין בהכנסות ובנכסים שיהיו לאישה, בתקופה בה האישה זכאית למימוש ההתחייבות, על אף התחייבותו למזונותיה הנזכרת בסעיף קטן 1.

 

4. התחייבויות אלו שרירות וקיימות במלואן על אף כל מעשה או מחדל של האישה.

 

5. על אף התחייבותו של האיש לדמי המזונות האמורים, האשה מוכנה להסתפק במזונות על פי הנהוג והמקובל על פי דין, מיום הנישואין ועד לתום התקופה.

 

6. על אף האמור בסעיף קטן 4, התחייבויות אלו אינן ניתנות למימוש כל עוד האישה תסרב לסיום הנישואין, כהגדרת ''סיום הנישואין'' בסעיף ח', או לא תופיע בבית הדין הרבני, היא או שלוחה, במועד שנקבע כדין לשם סיום הנישואין כהגדרתו האמורה ובלא סיבה מוצדקת לאי ההופעה .

 

התחייבויות האישה

ו. 1. האישה מתחייבת מעכשיו לשלם לאיש, החל מתום 180 יום מיום ההודעה, דמי מזונות חודשיים בסכום הגבוה מבין הסכומים המפורטים להלן:

 

א. סך בש''ח השוה ל-1500 דולר ארה''ב...

 

ב. סכום המהווה 50 אחוז מהכנסתה החודשית הממוצעת (נטו) בשנה שקדמה ליום ההודעה.

 

2. התחייבות זו של האישה אינה תלויה בהכנסותיו של האיש ממשכורת, שכר, רכוש, או מכל מקור אחר ואינה ניתנת לקיזוז כנגד חיובים כלשהם של האיש כלפיה.

 

3. על אף התחייבותה למזונות הנזכרת בסעיף קטן 1, האישה מוחלת מעכשיו על כל זכות המוקנית לה על פי דין כלפי האיש או בהכנסות שיהיו לאיש, בתקופה בה האיש זכאי למימוש ההתחייבות.

 

4. התחייבויות אלו שרירות וקיימות במלואן על אף כל מעשה או מחדל של האיש.

 

5. על אף האמור בסעיף קטן 4, התחייבויות אלו אינן ניתנות למימוש כל עוד האישה תסכים לסיום הנישואין, כהגדרת ''סיום הנישואין'' בסעיף ח', ותופיע בבית הדין הרבני היא או שלוחה במועד שנקבע כדין לשם סיום הנישואין כהגדרתו האמורה אלא אם נבצר ממנה מסיבה מוצדקת להופיע .

 

"סיום הנישואין"

ז. לענין ההתחייבויות האמורות... "סיום הנישואין" משמעו: גט פטורין כדת משה וישראל, ללא קשר וללא התנייה בכל צורה או דרך שהיא בנושאים אחרים הנילווים או הקשורים לסיום הנישואין. בכלל זה: ענייני אחזקת הילדים וחינוכם, עניני ממון, סמכויות שיפוט, או נושאים נילווים אחרים כלשהם (להלן: ''ענינים אחרים''). למען הסר כל ספק מובהר, כי אשה המסכימה לגט פטורין כדת משה וישראל, אפילו אינה מסכימה לתנאים או לדרישות בענינים האחרים, לא תיחשב כמי שמסרבת לסיום הנישואין....

 

מזונות ילדים

יא. האיש והאישה מתחייבים לשאת יחדיו במזונות ילדים שיוולדו להם, לרבות בשווי הטיפול בהם, בשיעור יחסי ליכולתם הכלכלית, כמפורט להלן. מוסכם על בני הזוג כי בקביעת מזונות הילדים יתחשב הגוף השיפוטי הדן בעניין במכלול המשאבים שבידי כל אחד מבני הזוג, לרבות: חלקו של כל אחד מהם בחלוקת הרכוש, יכולת ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג, זהות ההורה המשמורן, דרישות המשמורת ועוד, היקף הסדרי הראיה והביקור וכיוצא בזה, והכל כדי להגיע לקביעה צודקת של חלוקת נטל מזונות הילדים. בני הזוג מתחייבים לשלם כל סכום על פי האמור לעיל.

 

יב. הימנעות או שיהוי או עיכוב של מי מבני הזוג לתבוע או לפעול למימוש זכות המוקנית לו על פי הסכם זה, אין בה משום ויתור או מחילה על כל זכות כאמור, אלא אם נעשו הויתור או המחילה בכתב.

 

תוקף ההסכם

יג. אם יש מחלוקת בין הפוסקים לגבי תקפות ההסכם או סעיף מסעיפיו, בני הזוג מקבלים על עצמם את השיטה הנותנת יתר תוקף לסעיפי ההסכם. כל אחד מבני הזוג מתחייב לשלם למשנהו כל סכום ומקנה לו כל זכות בהתאם לשיטה הנותנת יתר תוקף לסעיפי ההסכם, כך שלא יוכל לטעון טענת ''קים לי''...

 

יד. כל ההתחייבויות בהסכם זה חלות מעכשיו בשעבוד הגוף, ונעשו בב"ד חשוב, לא כאסמכתא ולא כטופסי שטרות, אלא ככל שטרי ממון הנוהגים בישראל, כהוגן וכתיקון רבותינו ז"ל. כל התנאים האמורים לעיל תקפים כתוקף תנאי בני גד ובני ראובן. הצדדים התנו זה עם זה שלא ישמיטו את החיובים הנובעים מהסכם זה בשביעית. תוקף הסכם זה כתוקף כל השטרות, כתקנת חז"ל, בביטול ובפסול כל המודעות ומודעי מודעות והעדים עליהם. על כל הנ"ל קיבלו בני הזוג התחייבות בקנין המועיל, על כל דבר לפי ענינו, ובשבועה. חתימת בני הזוג על הסכם זה היא הודאה בכל האמור.

 

ועל זה באנו על החתום:

 

האיש________________ האישה ________________

 

חותמת רשם הנישואין או גוף מוסמך אחר: ___________________

 

יא. כפייה ע"י ברירת מזונות

שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קלד, סעיף ד

אם נשבע הבעל ליתן גט, צריך שיתירו לו קודם, שלא יהא דומה לאונס; אך ערבות יתן, אם ירצה, שאין זה דומה לאונס.

 

הגה: והוא הדין אם קבל קנין לגרש (פסקי מהרא"י סימן קע"ג). אבל אם קבל עליו קנסות אם לא יגרש, לא מקרי אונס, מאחר דתלה גיטו בדבר אחר, ויוכל ליתן הקנסות ולא לגרש (ב"י בשם תשובה וכן הוא במהרי"ק שם בפסקים). ויש מחמירין אפילו בכהאי גוונא (שם בתשובת הרשב"א), וטוב לחוש לכתחלה ולפטרו מן הקנס. אבל אם כבר גירש מפני זה, ואפילו גירש מכח שבועה שעשה מעצמו לגרש, הגט כשר, הואיל ומתחלה לא אנסוהו על כך (תשובת הריטב"א). י"א דלא מקרי אונס אלא מה שאונסין לאדם עצמו, אבל אם אונסין לאחר עד שיגרש חבירו, אפילו אב על בנו או להיפך, לא מקרי אונס (תשובת הרשב"ץ). ויש מחמירין באב על בנו (ב"י).

 

שו"ת משאת בנימין, סימן כב

ר' בנימין אהרן סלניק, פולין, ש"י (1550) לערך - ש"פ (1620) לערך. תלמידם של ר' נתן שפירא, הרמ"א, ומהרש"ל. מחיבוריו: שו"ת 'משאת בנימין', ו'ספר מצוות נשים' (באידיש).

...דעת תלמידכם נוטה להחמיר ולא להקל כל זמן שעדיין לא נשאת, והכל ע"פ הב"ד של המגרש, שרבים המעידים איך שקשרו ואסרו אותו והכו אותו בעיר פאהרובישטש ושמו עליו שומרים, וגם כשהוליכו אותו לעיר וויניצא ליתן הגט, אע"ג דהתירו מעליו כל כבלי ברזל, מכל מקום משמע ששמו שומרים והוליכו אותו ברשותם ותחת ידם ולא הלך בעצמו וברצונו, שהרי כתוב בב"ד וז"ל העד הראשון... עכ"ל. משמע שהוליכו אותו בעל כרחו ותחת השמירה, שאם לא יתן גט שיחזרו אותו לפארבוטש כבראשונה. וגם קצת מעידים שהרב בעצמו גיזם שאם לא יתן גט, שימסור אותו לידם כבראשונה. עוד העידו שקרובי האשה גזמו לו ג"כ, כמבואר הכל בב"ד. ולפי זה עדיין לא יצא מאונס הראשון שבעיר פאהרוביטש, ויש לחוש שמפחד האונס נתן גט. כהאי גוונא ממש כתב מהרי"ק ז"ל בשורש סג. ואע"ג דפייס אותו בריצוי כסף שיתן גט, הוה לן למימר אגב זוזי ואגב אונסיה גמיר ומקני...

 

ומכל מקום נראה קצת להדבר האונס, דלאו אונס הוא, שהרי הם לא חבשו אותו אלא כדי שיקיים מה שנתקשר ליתן, מזונות או גט, ועיקר הכפיה היה על מזונות. ואע"פ דמתוך כך הוכרח ליתן גט, אין בכך כלום, מאחר שלא כפוהו בשביל הגט אלא בשביל המזונות, שחייב מצד הדין שאר כסות ומצד הקשר שקיבל עליו בפני מהר"ר אייזיק ז"ל. ודומה לזה כתב ב"י בסימן קל"ד בשם הרשב"ץ, וז"ל: יש אונס שאע"פ שהוא אונסו בגופו אינו אונסו לגרש, אלא אונסו לעשות דבר אחר, והוא מעצמו כדי להנצל מאותו אונס מגרש, וזה אינו כפייה ע"כ. וכה"ג כתב עוד שם אחר זה לענין פריעת כתובה. מכל זה משמע בהדיא דכל זמן שאין כופין אותו על הגט ממש אלא על דבר אחר שחייב בדין, אע"פ שמתוך זה האונס נותן גט, לאו אונס הוא...

 

שו"ת המבי"ט, חלק ב, סימן רו

...ונראה לי כי גם עתה יוכל עדין המפשר לומר לו, כיון שאין אתה רוצה לגרש, אני מתיר לך השבועה לענין הגירושין, ואני מצוה עליך מצד השבועה שנשבעת לקיים את דבריו, והנני גוזר עליך שתתן לה החמשים פרחים, וגם אני מחייב אותך שתתן לה כל כתובתה והתוספת, ותתן לה סך מאה פרחים בידה למזונות, אם הוא אמוד שיוכל לפרוע מה שיצוה לו שיפרע, ואם אינו אמוד, יחייב אותו לעתיד לבוא כשיהיה לו יכולת לפרוע שיפרע לה או לזמנים שיפרע סך מה, ושלא יוכל לישא אשה אחרת עליה עד שיפרע. וגם יעשו הסכמה שלא תנשא לו שום אשה עד שיתן גט לה. ועל כל אלו יכולים לכופו, כי אעפ"י שתהיה הכוונה כדי שיתן גט, ויש פוסקים שכתבו שיש בזה משום אונס כמו שהאריך מהרי"ק בענין זה... זהו כשלא נתחייב, וכופין או אוסרים אותו על זה כדי שיתן גט, אבל כשנתחייב בשבועה לקיים כל מה שיגזור עליו הפשרן, וגוזר עליו שיגרש, ואם לא ירצה לא יתחייב לגרש אלא שיתן לה כך וכך מה שיגזור הפשרן בדבר שהוא אמוד או חיוב לעתיד, יכולים לכוף אותו על זה, ואם ירצה אחר כך לגרש, אין כאן עישוי כלל, שכבר היה בידו ליפטר מן הגירושין אם היה מקיים השבועה ופורע מה שצוה הפשרן, כי מצד הדין חייב לקיים.

 

פסקי דין רבניים, כרך י, עמוד 128

[הרב שלמה גורן] טענה אחרת של ב"כ הבעל כי כל גט שינתן לאחר ולאור האיום בחיובים הריהו גט מעושה, וכל מזונות הרי הם כמזונות הפחדה שלא עפ"י דין, אין בה ממש, גם ליש מחמירין שברמ"א אהע"ז סי' קל"ד סעיף ד' הנ"ל במי שקבל עליו קנסות אם לא יגרש, משום שכבר כתב הרשב"ץ בתשובתו שהביא הב"י, שאם כפו אותו בדברים שהדין נותן לכופו, כגון פריעת כתובתה דפריעת בע"ח מצוה, ומכין אותו עד שתצא נפשו ולהצילו מאותו עישוי נותן גט, לא הוה גט מעושה, ותשובת הרשב"ץ מובאת בפתחי תשובה אהע"ז שם ס"ק ט'. הוא הדין בנידון דידן שמחייבים אותו במזונותיה שחייב בהן עפ"י דין אין בזה משום גט מעושה.

 

תקציר שו"ת סבא קדישא

עמ' רלב ד"ה שוב: הגמרא בגיטין לד נוקטת "אפקעינהו" במקרה שהבעל ביטל את השליח והגיע הגט לידה, משמע שרק אם יש גט אומרים "אפקעינהו", כמשמעות לשון רש"י. ואף שזה גט בטל, אולי רק אז אומרים "אפקעינהו" כדי שלא יאמרו שאשת איש יוצאה בלי גט. אבל אולי זה רק במקום שאפשר בגט.

 

עמ' רלג: הרי יש כח לחכמים להפקיע, כמו בעד אחד על מיתת הבעל. הנצי"ב ב"הצפירה" דחה, ששם מדאורייתא די בעד אחד כי עבידא לאגלויי. אבל יש להוכיח שזה רק מדרבנן, ושוב ראיה שמפקיעים גם בלי גט. רשב"א הסביר שלגבי ביטול הגט הפקיעו כי הבעל עצמו גומר בדעתו לגרש. אבל כוונתו היא שגם בלי הכח להפקיע, מגורשת, אבל גם לדעתו יכולים להפקיע בלי גט. יש ראיה מתוס' כתובות ג שמועילה הפקעה בלי גט.

 

עמ' רלד: מרשב"א בכתובות מוכח שלא מועילה הפקעה בלי גט, ורק בעגונה התירו משום שאשה דייקא ומנסבא. רמב"ן בכתובות הסביר שהבעל גומר בדעתו לגרש כדי שלא יפקיעו, אבל באמת לא הפקיעו. יש עוד ראשונים שסוברים שהפקיעו רק אם היה גט כשר. מאירי ביבמות הסביר שהיתר עגונה הוא משום "אפקעינהו" כי אדעתא דרבנן מקדש, ובכל זאת כתב שעושים זאת רק משום שיש אומדנא גדולה שהבעל מת.

 

עמ' רלה: הפוסקים כתבו שאן כופין מומר לגרש, משמע שלא מועילה בו הפקעה בלי גט. ר"ן בנדרים הסביר שהאומרת "טמאה אני לך" מותרת אף שמדאורייתא היא אסרה, כי הפקיעו חכמים את הקידושין. והרי שם לא היה גט? שם זה שונה, שאיננו באים להתירה לכל העולם אלא להתירה לבעל למרות שזינתה. מה שכתב דרכי משה שהתירו שבויה לבעלה הכהן משום הפקעה, תמוה, שהרי מנדרים מוכח שלכהן לא התירו בכך. ועוד שגוי שבא על אשה, אפילו היא פנויה, אסורה לכהן, ומה תועיל ההפקעה. ההפקעה מועילה (במקרים שבגמרא) כי כאילו התנה שמה שיעשה נגד הגט נגד רצון חכמים, אותו דבר לא יזיק לגט. ולכן זה מועיל רק אם היה גט כשר. ומה שהזכירו שקידש על דעתם, הוא כי בלי זה לא היה להם כח להפקיע.

 

עמ' רלו: אחרי זמן התלמוד לא נהגו להפקיע אפילו בדברים שהיה כוח לעשות בזמן התלמוד. כך מוכח מס' הישר, שכתב שבמורדת א"א לכוף לגרש.