תוכן מפורט:

שער ראשון: תנאי העבודה והגנת השכר

"כי טוב לו עמך"

דברים טו, יב, טז

קידושין כ ע"א

בית הבחירה, קידושין, שם (עמ' 118 במהדו' סופר)

שו"ת משפטי עוזיאל, חלק ד - חו"מ, סימן מד, ד"ה שיעור שכר

 

"לא תרדה בו בפרך"

ויקרא פרק כה, לט-נג

ספרא, בהר, פרשה ו

רמב"ם, הלכות עבדים, פרק א, הלכות ו-ז

ספר החינוך, מצוה שמו

השופט קיסטר (ע"א 268/71 עזבון מרגוליס נ' לינדר, פ"ד כו (2) 764)

שערי תשובה, לרבינו יונה גירונדי, שער ג, סימן ס

תשובות והנהגות, כרך ה, סימן שצד - האיסור ללחוץ על חבירו לעשות עבורו

 

הלנת שכר

ויקרא יט, יג

דברים כד, יד-טו

רמב"ם, הלכות שכירות, פרק יא, הלכה ב

שר העבודה, מרדכי נמיר (דברי הכנסת, כרך 21, עמ' 376 [= נ' רקובר, המשפט העברי בחקיקת הכנסת, ירושלים תשמ"ט, עמ' 986])

חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (ספר החוקים התשי"ח, עמ' 86)

רמב"ן, דברים כד, יד

מלאכי ג, ה

 

שכיר נשבע ונוטל

משנה, שבועות מד ע"ב

משנה, ב"מ קיא ע"א

בבא מציעא קיב ע"ב

 

פיצויי פיטורין

דברים טו, יב-טו

ספר החינוך, מצוה תפב

השופט פרופ' משה זילברג (ע"א 25/50, וולפסון נ' ספיניס, פ"ד ה 265)

חוק פיצויי-פיטורים, התשכ"ג-1963

חבר הכנסת נחום ניר-רפאלקס (דברי הכנסת, כרך 32, עמ' 564)

שר העבודה, יגאל אלון (דברי הכנסת, כרך 33, עמ' 1050)

השופט יצחק קיסטר (ע"א 293/73, 305/73 בן-משה נ' בן-משה, פ"ד כח(2) 32)

בית הדין הרבני חיפה (תיק 1366/תשט"ו; הדיינים: הרבנים א"ע רודנר, י"נ רוזנטל, מ"ב חמווי)

 

שער שני: חירות העובד - זכות ההתפטרות ותוצאותיה

"פועל יכול לחזור בו בחצי היום"

ויקרא כה, נה

בבא מציעא י ע"א

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שלג, סעיף ג

קצות החושן, שם, ס"ק ו

חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970

שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא (דברי הכנסת, כרך 56, עמ' 57)

 

שכרו של פועל שחזר בו

משנה בבא מציעא, פרק ו, משנה א

חידושי הריטב"א, בבא מציעא עה ע"ב

בבא מציעא עו ע"ב

בבא מציעא עז ע"א-ע"ב

טור, חושן משפט, הלכות שכירות פועלים, סימן שלג

חזון איש, בבא מציעא, ליקוטים, סימן כ, לדף י ע"א

 

סייגים לזכות העובד להתפטר

משנה בבא מציעא, פרק ו, משנה א

פסקי הרא"ש, בבא מציעא, פרק ו, סימן ו

פלפולא חריפתא, שם, אות צ

ש"ך, חושן משפט, סימן שלג, ס"ק טו

שו"ת משפטי עוזיאל, כרך ד - חושן משפט, סימן מב

בית הדין הרבני ירושלים (תיק מס' 900006808-35-2, כ"ב סיון תשס"ב; הדיינים: הרבנים י' יפרח, א' כלאב, א' שיינפלד)

 

פועל המעוניין לעבור למעסיק אחר

רמ"א, חושן משפט, סימן שלג, סעיף ד

שו"ת מים חיים (רפפורט), חו"מ, סימן כו

הרב י"נ רוזנטל, משנת יעקב (נשים, חלק א, חיפה תשנ"א), הלכות אישות, פרק כא, הלכה טז; עמ' רנא)

 

שער שלישי: זכות ההתאגדות והשביתה

פועלים

תוספתא (ליברמן), בבא מציעא פרק יא, הלכות כג-כו

בבא בתרא ט ע"א

הרב ח"ד הלוי, "שביתת מורים בהלכה ותשלום שכר ימי השביתה", תורה שבעל פה כג (תשמ"ב), עמ' ל

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, "נתיבה", א' בניסן תרצ"ג (על פי עדות ש"ז שרגאי)

שו"ת משפטי עוזיאל, כרך ד - חושן משפט, סימן מב

שו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק א, סימן נט

 

עובדים בשירותים חיוניים

תוספתא, בבא מציעא (ליברמן), פרק יא, הלכה כז

חסדי דוד, שם

יומא לח ע"א

הרב יהודה גרשוני, השביתה לאור ההלכה, קול צופיך, ירושלים תש"ם, עמ' תעג

הרב אליהו בקשי דורון, שו"ת בנין אב, חלק ג, סימן סט

 

מורים

שו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק א, סימן נט

שו"ת יחווה דעת, חלק ד, סימן מח

שו"ת מנחת שלמה, חלק א, סימן פז, אות ד

 

 

שער ראשון: תנאי העבודה והגנת השכר

"כי טוב לו עמך"

דברים טו, יב, טז

כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ ... וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ:

 

קידושין כ ע"א

'עמך' במאכל, ו'עמך' במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר; אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש; אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי התבן. מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו.

 

בית הבחירה, קידושין, שם (עמ' 118 במהדו' סופר)

ר' מנחם המאירי, ה' אלפים ט' (1249) - פירפיניאן, ע"ה (1315). מגדולי מפרשי התלמוד בפרובינציה.

ודבר זה יראה לגאונים, שמצוה הוא על האדון ומדת מוסר ודרך ארץ שלמדתהו תורה. אבל אם לא עשה כן, אין העבד יכול לכופו בדין. וכן כתבו, שבזמן הזה אף על פי שאין דין עבד עברי נוהג משבטלו היובלות, מדת חסידות ודרך ארץ לא בטלה, וכן מי ששוכר שמש קבוע לביתו כל הדרכים האלו בו.

 

שו"ת משפטי עוזיאל, חלק ד - חו"מ, סימן מד, ד"ה שיעור שכר

ר' בן ציון מאיר חי עוזיאל, תר"ם (1880) - תשי"ג (1953). כיהן כ'ראשון לציון', הרב הראשי הספרדי לישראל.

מצוה זו מחייבת את בעל הבית לשלם לפועליו בשעור זה שיוכל הפועל לפרנס את עצמו במדת רמת דרגת החיים שבמקום עבודתו. דבר זה לא בפירוש איתמר, אלא מכללא איתמר, שנאמר בעבד עברי: 'כי טוב לו עמך'... ומזה אתה למד לדין פועל, שאף על פי שאין בעל הבית חייב להשוותו לעצמו, לפי שאינו סמוך על שלחנו, אבל בתשלומי שכר עבודתו חייב לשלם לו במדה כזו, שיוכל לחיות לפי דרגת רמת החיים שבמקום העבודה. וכן אמרו: '"כי ימכר לך אחיך העברי" - שתנהוג בו באחוה' (ספרא, בהר, ה, ז). ובכלל מנהג אחוה הוא לדאוג על חייו של הפועל שיהיו משופרים ומכובדים במדה ידועה.

 

"לא תרדה בו בפרך"

ויקרא פרק כה, לט-נג

וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד: כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ... כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד: לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ: ... וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ:

 

וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר: כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ:

 

ספרא, בהר, פרשה ו

לא תרדה בו בפרך, שלא תאמר בו 'החם את הכוס הזה' והוא אינו צריך, 'הצין לי את הכוס' והוא אינו צריך, 'עדור תחת הגפן עד שאבוא'. שמא תאמר, לצורך עצמי אני עושה, והרי הדבר מסור ללב שנאמר 'ויראת מאלהיך', הא כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו 'ויראת מאלהיך'.

 

רמב"ם, הלכות עבדים, פרק א, הלכות ו-ז

ו. כל עבד עברי אסור לעבוד בו בפרך. ואיזו היא עבודת פרך? זו עבודה שאין לה קצבה ועבודה שאינו צריך לה, אלא תהיה מחשבתו להעבידו בלבד שלא יבטל. מכאן אמרו חכמים, שלא יאמר לו 'עדור תחת הגפנים עד שאבא', שהרי לא נתן לו קצבה, אלא יאמר לו 'עדור עד שעה פלונית' או 'עד מקום פלוני'. וכן לא יאמר לו 'חפור מקום זה', והוא אינו צריך לו, ואפילו להחם לו כוס של חמין או להצן ואינו צריך לו אסור, ועובר עליו בלא תעשה, שנאמר "לא תרדה בו בפרך"...

 

השגת הראב"ד: מכאן אמרו חכמים שלא יאמר לו 'עדור וכו' עד מקום פלוני'. א"א: הסברא שלו היא זו, אבל חכמים לא פירשו בו טעם קצבה, ולא אמרו אלא שלא יאמר לו 'עד שאבוא', והוא מתעכב לבא עד שיצטער, והוא הדבר המסור לשם, שיכול לומר לא היה לי פנאי לבא, והשם יודע בו ועל זה נאמר "ויראת מאלהיך". אבל בין קצבה ללא קצבה מאי "ויראת" איכא?! ועוד, העבד לא יהיה אלא כפועל שיצא לעבודת השדה בשעת יציאת הפועלים ויכנס בשעת כניסתם ויאכל בשעת אכילתם ויעבוד בשדה כעין עבודתם, ומה קצב יתן אדם לפועליו. אבל המחבר הזה מופלג הוא, ומפליג הדברים למה שירצה. עכ"ל.

 

ז. כל עבד עברי, אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בוזים שהם מיוחדים לעשות העבדים, כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ או יחלוץ לו מנעליו, שנאמר "לא תעבוד בו עבודת עבד", אינו נוהג בו אלא כשכיר, שנאמר "כשכיר כתושב יהיה עמך".

 

ספר החינוך, מצוה שמו

ר' אהרן הלוי, נפטר ה' אלפים נ"ג (1293). היה תלמידו של הרמב"ן. חיבור חידושים על התלמוד ו"בדק הבית" - השגות על תורת הבית לרשב"א. הדעות חלוקות בשאלה האם חיבר את ספר החינוך.

שלא נעביד עבד עברי בעבודת פרך... ואף על פי שאינה נוהגת בזמן הזה, לפי שאין קנין עבד עברי נוהג, מכל מקום ראוי לו לאדם להזהר בענין מצוה זו גם היום בהיות עניים בני ביתו, ולהזהר בה הרבה. ויתן אל לבו כי העושר והעניות גלגל הוא שחוזר בעולם.

 

השופט קיסטר (ע"א 268/71 עזבון מרגוליס נ' לינדר, פ"ד כו (2) 764)

בעת שמיעת הערעור הערתי לבא-כוח המערער, כי כבר בימים קדומים פורשה 'עבודת פרך' בין השאר כעבודה חסרת ערך ונטולת חשיבות למעביד... כאן מדובר בפקידה שהיתה בגיל די מבוגר (לפי אחד המסמכים, ילידת 1913), שנהנתה מאמון מעבידה, וכאשר בא בנו, ניטלה ממנה הסמכות לשוחח עם לקוחות, למרות שעד כה שוחחה עמהם באופן חפשי, וכן ניטלה ממנה האפשרות לקבל את הדואר, דבר המורה על חוסר אמון כלפיה. כמו-כן הוטלו עליה עבודות שעד עתה לא עשתה, וספק אם בכלל היה צורך בהן. מכל האמור נראה, שהמשיבה היתה צודקת בהתפטרותה, ויש לראות את ההתפטרות כהתפטרות מחמת הרעה מוחשית של תנאי העבודה.

 

שערי תשובה, לרבינו יונה גירונדי, שער ג, סימן ס

ר' יונה ב"ר אברהם גירונדי, מגדולי חכמי התורה והמוסר במאה הי"ג. בן העיר גירונה בספרד וקרובו של הרמב"ן. ספרו 'שערי תשובה' הוא מספרי המוסר המפורסמים ביותר בישראל. בין תלמידיו, ר' שלמה בן אדרת, הרשב"א. נפטר בשנת כ"ד (1263).

'לא תרדה בו בפרך' (ויקרא כה, מו) - לא ישתעבד אדם בחבריו, ואם אימתו עליהם או שהם בושים להחל דברו, לא יצוה אותם לעשות קטנה או גדולה, אלא לרצונם ותועלתם, ואפילו להחם צפחת מים או לצאת בשליחותו אל רחוב העיר לקנות עד ככר לחם.

 

תשובות והנהגות, כרך ה, סימן שצד - האיסור ללחוץ על חבירו לעשות עבורו

ר' משה שטרנבוך, נולד בלונדון תרפ"ו (1926). ראב"ד העדה החרדית בירושלים החל משנת תשס"ג (2003).

בספר "שערי תשובה" לרבינו יונה, מחדש חידוש פלא למעשה, שעובר אדם בלאו "דלא תרדה בו בפרך" אם מבקש מחבירו דבר ועושה חברו רק מפחד או מבושה... משמע שיש איסור לאו ללחוץ אדם לעשות פעולה, ואפילו קטנה, בניגוד לרצונו.

 

ושמעתי שבחתונה בפולין, נוכחו החזון איש זצ"ל ועוד מגדולי הדור, ולחצו על "החזון איש" שידבר כמה מילים וסירב, וכשהוסיפו לבקש, אמר הגאון רבי אלחנן ווסרמן זצוק"ל, שבבקשה זו גם לרבינו יונה אין איסור "לא תרדה בו בפרך", והחזו"א זצ"ל השיב 'אני לא בטוח', והסתלקו מללחוץ עליו.

 

אמנם דברי רבינו יונה אלה הינם חידוש פלא, שכן הלאו ד"לא תרדה בו בפרך" קאי אעבד עברי דוקא, וכן מפורש ב"חינוך".

 

והנה הרמב"ם... בהלכה ז' שם כתב, שעבד עברי אסור לישראל להעבידו בדברים בזויים, אבל ישראל שלא נמכר, מותר להשתמש בו לכל דבר, שהרי אינו עושה אלא מרצונו ומדעת עצמו. הרי דפירש להדיא שבבן חורין מותר הכל כיון שעושה ברצונו.

 

ולכן נראה שדעת רבינו יונה, שאם לחוץ מתוך פחד ובושה ולכן עושה, לא נקרא שעושה מרצונו ומדעתו ועובר על הלאו.

 

ושמעתי על רב גדול בפרנקפורט, דתלה מודעה בבית המדרש, שמי שלוקח ספר ולא מחזירו, עובר בלאו "דלא תרדה בו בפרך", כיון שגורם לגבאים לטרוח שלא מרצונם ולהחזיר את הספרים למקומם. וחידוש גדול הוא, שאפילו לא בקש מחבירו רק גרם לחבירו לטרוח בניגוד לרצונו, דינו כעבודת פרך ואסור בלאו.

 

הלנת שכר

ויקרא יט, יג

לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר.

 

דברים כד, יד-טו

לא תעשוק שכיר עני ואביון, מאחיך או מגרך... ביומו תתן שכרו, ולא תבוא עליו השמש, כי עני הוא, ואליו הוא נושא את נפשו...

 

רמב"ם, הלכות שכירות, פרק יא, הלכה ב

כל הכובש שכר שכיר כאילו נטל נפשו ממנו, שנאמר 'ואליו הוא נושא את נפשו' ... אי זהו זמנו? שכיר יום - גובה כל הלילה, ועליו נאמר 'לא תלין פעולת שכיר איתך על בוקר'. ושכיר לילה - גובה כל היום, ועליו נאמר 'ביומו תתן שכרו'. ושכיר שעות של יום - גובה כל היום, ושכיר שעות של לילה - גובה כל הלילה.

 

שר העבודה, מרדכי נמיר (דברי הכנסת, כרך 21, עמ' 376 [= נ' רקובר, המשפט העברי בחקיקת הכנסת, ירושלים תשמ"ט, עמ' 986])

אני מבקש להעביר לוועדת העבודה של הכנסת את החוק המוגש בזה, אשר נועד להסדיר פרשה כאובה מאד מכלל הפרשות החשובות במערכת חיי העבודה, ואשר נועד לסייע בזה למניעת חזיון קשה בחיינו, חזיון שההכרה המוסרית, החברתית והמשפטית של עמנו הוציאה עליו משפט לשלילה עוד בימי קדם, כפי שנאמר בספר ויקרא: "לא תלין פעולת שכיר אתך" וגו', וכן במשלי: "אל תאמר לרעך לך ושוב, ומחר אתן".

 

חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (ספר החוקים התשי"ח, עמ' 86)

17. (א) לשכר מולן יווסף הסכום הגבוה מבין אלה...

 

רמב"ן, דברים כד, יד

ר' משה בן נחמן, ד"א תקנ"ד (1194) - ה"א ל' (1270). גדול חכמי ישראל בדור שלאחר הרמב"ם. ממייסדי היישוב היהודי בירושלים אחרי עלייתו לארץ ישראל.

ידבר הכתוב בהוה, שהעניים והאביונים והגֵרים משכירים עצמם. ... "כי עני הוא" - כרובי הנשכרים, ואל השכר הזה הוא נושא נפשו.

 

מלאכי ג, ה

וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר... בעֹשקי שכר שכיר, אלמנה ויתום ומטי גר.

 

שכיר נשבע ונוטל

משנה, שבועות מד ע"ב

כל הנשבעים שבתורה - נשבעין ולא משלמין.

 

משנה, ב"מ קיא ע"א

שכיר בזמנו - נשבע ונוטל.

 

בבא מציעא קיב ע"ב

עקרוה רבנן לשבועה דבעל הבית ושדיוה אשכיר, משום כדי חייו דשכיר. ומשום כדי חייו דשכיר מפסדנא לבעל הבית?! ...בעל הבית טרוד בפועלים [רש"י: "וסבר שנתן לו ולא נתן"].

 

פיצויי פיטורין

דברים טו, יב-טו

כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים, ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך. וכי תשלחנו חפשי מעמך, לא תשלחנו ריקם. העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך, אשר ברכך ה' א-להיך תתן לו. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' א-להיך, על-כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום.

 

ספר החינוך, מצוה תפב

למען נקנה בנפשנו מידות מעולות יקרות וחמודות, ועם הנפש היקרה והמעולה נזכה לטוב, והאל הטוב חפץ להיטיב לעמו. והודנו והדרנו הוא שנרחם על מי שעבד אותנו, ונִתן לו משלנו בתורת חסד, מלבד מה שהתנינו עמו לתת לו בשכרו. ודבר מושכל הוא, אין צורך להאריך בו.

 

מכל מקום אף בזמן הזה, ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל, ועבדו זמן מרבה או אפילו מועט, שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם.

 

השופט פרופ' משה זילברג (ע"א 25/50, וולפסון נ' ספיניס, פ"ד ה 265)

מן המפורסמות היא כי רעיון פיצויים אלה מקורו נעוץ בחובת ההענקה הכתובה בתורה.

 

חוק פיצויי-פיטורים, התשכ"ג-1963

1. (א) מי שעבד שנה אחת ברציפות - ובעובד עונתי שתי עונות בשתי שנים רצופות - אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד ופוטר, זכאי לקבל ממעבידו שפיטרו פיצויי-פיטורים.

 

... 11. (א) התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים.

 

חבר הכנסת נחום ניר-רפאלקס (דברי הכנסת, כרך 32, עמ' 564)

התחיקה הסוציאלית התחילה עם עליית היהודים לארץ הזאת. המשפט העברי היה החלוץ בענין התחיקה הסוציאלית. אם כי לא היה חוק מחייב בענין פיצויי פיטורין, הרי הדבר הזה היה בבחינת נוהג במשפט העברי.

 

שר העבודה, יגאל אלון (דברי הכנסת, כרך 33, עמ' 1050)

פיצויים לעובד מפוּטר הם אולי הזכות הסוציאלית הראשונה שהעובד בארץ הזאת השיג אותה, עוד בטרם היה ציבור פועלים מאורגן בהסתדרות כללית וחזקה, כהמשך למסורת היהודית העתיקה, שביסודה רעיון ההענקה שבתורה.

 

השופט יצחק קיסטר (ע"א 293/73, 305/73 בן-משה נ' בן-משה, פ"ד כח(2) 32)

השאלה שבפנינו היא, כאמור, אם לאור ההוראות הללו נכנסים פיצויי הפיטורים בגדר מעשה-ידי האשה, שבעלה זכאי להם תמורת מזונותיה, אם לאו.

 

לא מצאתי תשובה ישירה לשאלה זו במקורות המשפט העברי, באשר דין פיצויי פיטורים לא נקבע ב"שולחן ערוך" במפורש, אך, יחד עם זאת, יש לנו יסודות מספיקים כדי לברר על-פיהם את הבעיה.

 

ראשית יש לומר, כי הנוהג לתת פיצויים לעובד אשר עזב את מקום עבודתו אינו זר למשפט העברי, והיה ידוע כחובה מוסרית. אמנם, נוהג זה לא התגבש לכדי מנהג כללי מחייב על-פי הדין ורק בתקופה האחרונה נוצר ביישוב היהודי בארץ-ישראל מנהג כזה, שקיבל תוקף בחוק פיצויי פיטורים הנ"ל.

 

החובה המוסרית היתה מבוססת על דיני ההענקה לעבד עברי... הודגש, כי ההענקה ניתנת לעבד, לו עצמו ולא לנושהו. וכך פוסק הרמב"ם בהלכות עבדים, פרק ג, הלכה טו: "ענק עבד עברי לעצמו ואין בעל חוב גובה הימנו...".

 

קיימת שאלה, אם ההענקה עוברת ליורשיו של העבד. והנה הספרי לפרשת ראה, סימן קיט, אומר: "לו ולא ליורשיו". בתלמוד לא הובאו הדברים, ויש מסיקים מן התלמוד, כי ההענקה כן עוברת ליורשים. לא אעמוד על בירור פרטים, כגון אם הנושה של העבד רשאי לגבות מן ההענקה אחרי שהגיעה כבר ליד העבד המשוחרר, או אם הדעה הרווחת היא שענק עובר או שאינו עובר בירושה. העיקר הוא מה מסיקים מדיני הענקה...

 

ואכן אומר הסמ"ע (ספר מאירת עינים) לחושן המשפט, סימן פו (הדן בעיקולי חובות) בס"ק ב, שאין לעקל ענק בניגוד לאפשרות עיקול שכר עבודה. "הענק אינו לעבד עברי מתורת חוב אלא מתורת ויתור ומתנה בתורת חנינה...". והש"ך (שפתי כהן) בס"ק ג באותו סימן אומר: "דהדבר ידוע, דהענקה הוא מדין צדקה".

 

מציין אני, כי "מדין צדקה" אין משמעות הדברים שזוהי חובה מוסרית גרידא. ה"צדקה" באה מן השורש "צדק" ויש וכופים עליה כפיה משפטית ממש. בגדר דיני צדקה נכנסות גם מצוות אחרות שאף עליהן כופים. נוכל לתרגם את המונח "מדיני צדקה" למונח המודרני: "חיובים סוציאליים", שגם עליהם כופין.

 

והנה, לפי האסמכתאות שציטטתי מובדל חיוב ההענקה מזכויות וחובות בין האדון והעבד, ומהווה חיוב שונה. לא התעלמתי מכך, שלפי דעת המאירי (לקידושין, דף טו ע"א) עוברת הענקה ליורשי העבד, ועל-כן רואה הוא אותה כזכות כספית של העבד המשוחרר ומסביר את קיומה "מצד מה שעשה לבעל הבית יתר על דמי שכירותו וזהו שאמרו פעולתו ליורשיו". יתכן שאילו היה בדעה, שאין פעולתו ליורשיו, היה מסיק גם הוא מכאן שאין הענק מנכסי העבד.

 

דרך אגב אציין, כי עצם החלוקה של חיובים לדיני ממונות ולדיני צדקה (או אחרת) אין בה כדי לשנות את התשובה לשאלה, אם יש לראותם בעיני מחוקק חילוני כחיוב משפטי ואם לאו, כי כאן קובעת רק העובדה אם החיוב ניתן לכפיה על-ידי בית-המשפט. במשפט האנגלי היו, ואף ישנם, הבדלים בין זכויות לפי ה- common law ובין זכויות לפי ה- equity וגם אלה וגם אלה הם חלק של המשפט.

 

... מה שמשנה הוא שדמי שכירות נחשבים לפי המשפט העברי כנכס של העובד, ואילו פיצויי הפיטורין (שהם חליפי ההענקה) נכללים רק בגדר דיני צדקה, או בחיוב לקיים מצוות הענקה, אם כי הם, ללא ספק, זכות של העובד, שאף ניתנת לכפיה. גם מבחינת המשפט האזרחי במדינה שונה הזכות לפיצויי פיטורין מזכויות ממוניות רגילות. בזמן שבעל זכות או חוב כספי יכול לוותר עליו, להעבירו, לשעבדו ולהורישו כרצונו, מוגבל העובד בשליטה על פיצויי פיטורין כאמור לעיל, והפיצויים אינם עוברים בירושה.

 

לכן, לאור האמור לעיל בדבר ההבדלים בטיב הזכויות ובמטרה שבין שכר העבודה ובין פיצויי הפיטורין, והתוצאות הנובעות מהבדלים אלה, ניתן לומר שהמשפט העברי ישקיף על פיצויי פיטורין לא כעל "מעשה ידי האשה", אלא כעל זכות סוציאלית נפרדת.

 

בית הדין הרבני חיפה (תיק 1366/תשט"ו; הדיינים: הרבנים א"ע רודנר, י"נ רוזנטל, מ"ב חמווי)

והנה בשאלת חיוב הפיצויים, כבר דן הראשל"צ הגרב"צ עוזיאל זצ"ל, ... ודעתו שם שאין לבוא בזה מצד הכלל דהכל כמנהג המדינה. ונימוקיו הם שנים: א. צריך שהמנהג יהיה מנהג פשוט בכל המדינה. ב. צריך שהמנהג יהיה דבר השכיח ונעשה הרבה פעמים, אבל דבר שאינו נעשה רק פעם אחת או שתי פעמים אינו נקרא מנהג, וכמו שכתב הרמ"א בחו"מ סי' של"א סעיף א'. והנה מאחר שתלה זה בהתפשטות המנהג ובהיותו מצוי ונעשה הרבה פעמים, הרי שכעת שהמנהג נתפשט ונתקבל בכל הארץ, והוא מצוי ושכיח ונוהגים לפיו יום יום, יש ללכת אחרי המנהג הזה, ואין הדברים הנזכרים לעיל, האמורים בשנת תש"ה, קיימים ועומדים כעת, שהמנהג התבסס והתפשט.

 

וגם הגרב"צ עוזיאל מסיק בתשובתו הנזכרת דמצד אחר יש לבית הדין לחייב פיצויים, מדין 'למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור', ובכל מקום שבית הדין יראה שיש בזה משום 'למען תלך בדרך טובים' יש לחייב בעל הבית לזכות הפועלים. עי"ש בדבריו שם.

 

והנה קיצר בנקודה זו, דהא דין זה ד'למען תלך בדרך טובים' הוא מצד 'לפנים משורת הדין', וכמו שפי' רש"י, בב"מ שם. אם כן, בנוגע לחיוב בבית דין, תלוי זה באמור בשו"ע חו"מ סי' י"ב סעיף ב' ברמ"א: "ואין ב"ד יכולין לכוף ליכנס לפנים משורת הדין, אף על פי שנראה להם שהוא מן הראוי... ויש חולקים... ואין לנו להאריך כאן בנוגע לבירור נקודה זו, מאחר שכאמור יש בזה לחייב מצד כללא ד'הכל כמנהג המדינה', כאמור לעיל...

 

שער שני: חירות העובד - זכות ההתפטרות ותוצאותיה

"פועל יכול לחזור בו בחצי היום"

ויקרא כה, נה

כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלוהיכם.

 

בבא מציעא י ע"א

פועל יכול לחזור בו בחצי היום... "עבדי הם" - ולא עבדים לעבדים.

 

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שלג, סעיף ג

התחיל הפועל במלאכה וחזר בו בחצי היום - חוזר. ואפילו קבל כבר דמי שכירותו ואין בידו לשלם לבעל הבית, יכול לחזור בו והמעות חוב עליו, שנאמר: "כי לי בני ישראל עבדים", ולא עבדים לעבדים.

 

קצות החושן, שם, ס"ק ו

ר' אריה לייב בר' יוסף הכהן, ליטא תק"ה (1745) - תקעג (1813). חיבוריו 'קצות החושן', שב שמעתתא' ו'אבני מילואים' הם אבני יסוד בחשיבה המעמיקה בהלכה בדורות האחרונים.

אם כן, מאי שנא פועל מעבד עברי? דהא עבד עברי נמי יוצא קודם זמנו בעל כרחו דאדון מדין גרעון כסף, אלא משמע דפועל אפילו אין לו גרעון כסף, וכגון שקיבל כל שכרו ואין לו לשלם.

 

חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970

סעיף 3

הנפגע זכאי לאכיפת החוזה, זולת אם נתקיימה אחת מאלה: ...

(2) אכיפת החוזה היא כפיה לעשות... עבודה אישית או שירות אישי.

 

שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא (דברי הכנסת, כרך 56, עמ' 57)

בהצעת החוק שלנו, זו שהגשתי עכשיו כמו בקודמת, קבענו את העיקרון כי התרופה המקבלת דין בכורה היא בראש ובראשונה תרופה של ביצוע בעין... היוצא מן הכלל העיקרי והקלאסי הוא - חוזים של שירות אישי. התחייב אדם לעבוד אצל מישהו, או התחייב אדם להעסיק מישהו - אין לבית המשפט דרך המחייבת אותו לעבוד או להיות מעביד. הרעיון הזה מקובל גם על המשפט העברי וגם על המשפט האנגלי... הטעם האמיתי של הדבר לגבי העובד, שאין להכריח אדם לעבוד מפני שזו התחלת עבדות, אם גם עבדות לזמן קצר. אבל אם אתה מכריח אותו לעבוד, יש בכך משום עבדות...

 

שכרו של פועל שחזר בו

משנה בבא מציעא, פרק ו, משנה א

השוכר את האומנין והטעו זה את זה - אין להם זה על זה אלא תרעומת.

 

שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין וחלילים לכלה או למת, ופועלין להעלות פשתנו מן המשרה, וכל דבר שאבד, וחזרו בהן - מקום שאין שם אדם, שוכר עליהן או מטען.

 

השוכר את האומנין וחזרו בהן - ידם על התחתונה אם בעל הבית חוזר בו - ידו על התחתונה. כל המשנה - ידו על התחתונה, וכל החוזר בו - ידו על התחתונה.

 

חידושי הריטב"א, בבא מציעא עה ע"ב

ר' יום טוב בר' אברהם ן' אשבילי, ה"א י' (1250) לערך - ל (1330) לערך. תלמידם של הרא"ה והרשב"א. מגדולי חכמי ספרד.

'השוכר את האומנים והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומת'. פירוש, נקט 'אומנים' למיכלל בין פועלים שהם שכירי יום ובין קבלנים, ופרישנא בגמרא, דהא דקתני 'והטעו זה את זה', היינו שחזר בעל הבית בפועלים או פועלים בבעה"ב, ואפילו הכי קתני ש'אין להם זה על זה אלא תרעומת'.

 

ומיירי בדליכא דבר האבד, דאי בדאיכא דבר האבד, הא קתני מציעתא שהוא שוכר עליהם או מטען.

 

ומיירי נמי בשלא התחילו במלאכה עצמה, שאם התחילו במלאכה הא קתני סיפא ש'אם חזרו בהם ידם על התחתונה', וסיפא בשהתחילו במלאכה היא, ובדליכא דבר האבד...

 

ומשכחת לה לרישא דליכא דבר האבד לבעה"ב בחזרת פועלים בתלתא אנפי:

 

- או כשמוצא פועלים לשכור בשכרן של אלו לאלתר;

 

- או שיכול להמתין במלאכה זו עד שימצא פועלים;

 

- או כשלא היה בעה"ב מוצא פועלים אחרים כששכר את אלו ומצא אח"כ.

 

ומשכחת לה דליכא פסידא לפועלים בחזרת בעל הבית בתרי אנפי:

 

- או כשמוצאים פועלים להשכיר את עצמן בשכר זה;

 

- או כשלא היו מוצאין לשכור את עצמן מששכרן בעה"ב ועד עכשיו.

 

ואע"ג דברישא ליכא דבר האבד אפילו הכי איכא תרעומת:

 

- או משום דמיחזי כחוכא;

 

- או משום דקפדי על שינוי דעתא כשנשכרין לאחרים, כדאמרינן בגמרא (ע"ט ב') גבי ספינה;

 

- או משום לזות שפתים, שסבורין העולם דעילה מצאו זה בזה.

 

בבא מציעא עו ע"ב

דתניא: השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותן - אין להם זה על זה אלא תרעומת... במה דברים אמורים - שלא התחילו במלאכה, אבל התחילו במלאכה - שמין להן מה שעשו. כיצד? קבלו קמה לקצור בשני סלעים, קצרו חציה. והניחו חציה, בגד לארוג בשני סלעים, ארגו חציו והניחו חציו - שמין להן את מה שעשו. היה יפה ששה דינרים - נותן להן סלע, או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים. ואם סלע - נותן להם סלע.

 

רבי דוסא אומר: שמין להן מה שעתיד להעשות, היה יפה ששה דינרים - נותן להם שקל, או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים. ואם סלע - נותן להם סלע.

 

בבא מציעא עז ע"א-ע"ב

אמר רב: הלכה כרבי דוסא. ומי אמר רב הכי? והאמר רב: פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום!... אלא, רבי דוסא תרתי קאמר, ורב סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא.

 

טור, חושן משפט, הלכות שכירות פועלים, סימן שלג

ר' יעקב בר' אשר, אשכנז, ה' אלפים ל' (1270) - ק"ג (1343).

והפועל, אם הוא שכיר יום, יכול לחזור אפילו בחצי היום וידו על העליונה, ושמין כמה שוה מה שעשה ונוטל, אפילו אם נתייקרה המלאכה שאינו יכול לגומרה בחצי השכר הנשאר בידו,

 

כגון ששכרו בח' דינרים ליום ועשה עמו חצי היום, ואפילו אם נתייקרו, שצריך ליתן לאחר מחצי היום הנשאר ו' דינרין, אפילו הכי צריך ליתן לראשון ד' דינרין מחצי יום שעשה, ולא אמרינן לא יתן לו אלא ב' דינרין כדי שתגמר לו מלאכת היום בח' דינרין, כפי מה שהתנה.

 

והוא הדין נמי אם הוזלה, שיכול לגמור חצי היום הנשאר בב' דינרין, ליתן לו ששה דינרים ואינו מעכב עליו אלא ב' דינרים כדי שתגמר מלאכת היום, כפי מה שהתנה.

...

ואם הוא קבלן שקבל עליו המלאכה בכך וכך גם הוא אינו יכול לחזור בו ואם חזר בו ידו על התחתונה ששמין לו מה שעתיד לעשות כפי מה שצריך לגמור את המלאכה,

 

שאם קבל לעשות המלאכה בח' דינרין ועשה חציה וחזר בו ונתייקרה המלאכה שאי אפשר לגומרה אלא בו' דינרים, לא יתן אלא שנים כדי שתגמור מלאכתו בח', כפי מה שהתנה, ואם אינו יכול לגומרה בפחות מח' דינרין אינו נותן לו כלום. ומיהו, אם נתייקרה הרבה, שצריך ליתן עליה יותר ממה שפסק עמו, אינו צריך לשלם לו מכיסו כלום. לפיכך אם [ס"א לא] התחיל במלאכה וחוזר בו, אעפ"י שהלך, דהוי כמו התחילו במלאכה ונתייקרה, אין מפסיד אלא טורח הליכתו, כיון שאינו תופש משלו והוא א"צ ליתן לו מכיסו כלום.

 

הוזלה שיכול לגומרה בב' דינרין אפילו הכי אינו נותן לו אלא ארבע דינרין.

 

וכן הדין בבעל הבית החוזר בו, שידו על התחתונה, שאם הוזלה המלאכה ויכול לגומרה בשני דינרין, צריך ליתן לו ששה דינרין על מה שעשה, ולא ישאיר לו אלא ב' דינרין כדי שיוכל לגמור בהן מלאכתו כפי תנאו, ואם הוקרה צריך ליתן לו ד' דינרין.

 

חזון איש, בבא מציעא, ליקוטים, סימן כ, לדף י ע"א

ר' אברהם ישעיהו קרליץ, תרל"ח (1878) - תשי"ג (1953). מגדולי התורה ומחשובי הפוסקים בדור האחרון.

ואמנם בשכיר יום, זהו בכלל עבדות אם יקופח שכרו של עבודתו שכבר עבד, בשביל שמתעכב לעבוד להבא. ולכן קבעו חכמים, שיטול שכרו משלם, אף שהוקרה העבודה ובעל הבית יפסיד.

 

סייגים לזכות העובד להתפטר

משנה בבא מציעא, פרק ו, משנה א

...שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין וחלילים לכלה או למת, ופועלין להעלות פשתנו מן המשרה, וכל דבר שאבד, וחזרו בהן - מקום שאין שם אדם, שוכר עליהן או מטען.

 

פסקי הרא"ש, בבא מציעא, פרק ו, סימן ו

ר' אשר בר' יחיאל, מגדולי חכמי אשכנז שעבר לספרד, בסוף המאה השלוש-עשרה ותחילת המאה הארבע-עשרה. נפטר בשנת פ"ח (1328).

והני מילי בדבר שאין אבד, אבל בדבר האבד, לא שנא פועל ולא שנא קבלן, לא מצי למיהדר בהו אלא היכא דאניסי, אבל בדלא אניסי ואין פועלים לשכור - שוכר עליהם או מטען.

 

פלפולא חריפתא, שם, אות צ

ר' יום טוב ליפמן הלר, של"ט (1579) - תי"ד (1654). מגדולי הרבנים במאה השבע-עשרה. כיהן ברבנות בניקלשבורג, פראג, לודמיר, קראקא ווינה. מחבר 'תוספות יום טוב'.

דלא אלימא דרשה ד'ולא עבדים לעבדים', שיהא כח לפועלים שיחזרו אפילו בדבר האבד. תדע, דאי דרשא גמורה היא, אם כן לא יהא כח בידם שישכירו עצמם כלל לשכירי יום, אלא לאו דרשה גמורה הוא, וחכמים הוא דתקנו להם חזרה, והסמיכו על המקרא שאמר 'כי לי בני ישראל עבדים', ולפיכך אמרו ז"ל שיכולים לחזור, לקיים מה שנאמר 'כי לי' וגו', ובדבר האבד היה נראה להם שלא לתת להם יד שיחזרו, הואיל ודבר האבד הוא.

 

ש"ך, חושן משפט, סימן שלג, ס"ק טו

ר' שבתי הכהן, פולין, שפ"ב (1621) - תכ"ג (1662). מגדולי ההוראה. חיבורו העיקרי, "שפתי כהן", הוא אחד הפירושים הראשיים לשולחן ערוך. חיבר גם תשובות ופירוש על התורה.

ואין בידו לשלם כו' - לשון מהרי"ק ואין המעות בידו לשלם. ואפשר לומר, דדוקא נקט שאין המעות מזומן בידו לשלם, אבל מ"מ יש לו לשלם. אבל אם אין לו לשלם כלל, אינו יכול לחזור בו, דהוי כדבר האבוד... אבל מדברי המחבר נראה, דאפילו אין לו לשלם כלל יכול לחזור, ולא דמי לדבר האבד, ששוכר עליו או מטעו, אבל מכל מקום אינו יכול לכופו, להשתעבד בו בשביל כך. אי נמי, אף על גב שאין לו לשלם לא מיקרי בשביל כך דבר האבד... כיון דאפשר שיהא לו.

 

שו"ת משפטי עוזיאל, כרך ד - חושן משפט, סימן מב

צא ולמד מדין חזרת הפועל בתוך זמן שכירותו, שאעפ"י שמעיקר הדין פועל יכול לחזור בו אפילו באמצע היום, מדכתיב 'כי לי בני ישראל עבדים', עבדי הם ולא עבדים לעבדים... ובכל זאת נפסקה ההלכה שאם עושים בדבר האבוד אין הפועל יכול לחזור בו (חו"מ סי' שלג סעיף ח). ובגדר דבר האבוד, כתב הסמ"ע, שהוא צורך שעה ויתקלקל אם לא יגמר מלאכתו מיד. אבל הב"י ורמ"א בהג"ה פסקו, שכל שאין בעל הבית יכול לעשות אותה מלאכה בעצמו, נקרא דבר האבוד, והיינו משום שכל הפסקה בעבודה גורמת הפסדים לחומרי העבודה. והש"ך (שם ס"ק כ"ג) מסיק, דהכל לפי ראות עיני הדיין. ולפי תנאי העבודה בזמננו, ברור לי הדבר, שכל דחוי של עבודה בחקלאות או בתעשיה ובנין גורם הפסדים גדולים שאינם מתמלאים בזמן אחר. וכן כתב הטור בשם תשובת הרא"ש, דלא שנא פועל ולא שנא קבלן, כי אם היה מניחו כך לא היה מוצא אומן שהיה נכנס למלאכת חברו, יכול להטעותו, ואפילו בדבר שאינו אבד, אם אינו מוצא פועל אחר לשכור (חו"מ סי' שלג סעיף ד, ועיין בב"י). ולדעתי יש ללמוד זה ממ"ש בגמ' בדין פועלים שחזרו בהם, שמין להם מה שעשו או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים, לא צריכא דאייקר עבידתא ואימרו פועלים (זאת אומרת שפירש מהעבודה, ובלשון המדוברת בפינו היום: עשו שביתה) ופייסינהו. מהו דתימא מצו אמרי ליה 'כי מפייסינן אדעתא דטפת לן אאיגרא' קמ"ל, דאמר להו 'אדעתא דטרחננא לכו באכילה ושתיה' (ב"מ ע"ו).

 

בית הדין הרבני ירושלים (תיק מס' 900006808-35-2, כ"ב סיון תשס"ב; הדיינים: הרבנים י' יפרח, א' כלאב, א' שיינפלד)

לא מצאנו שום היתר בהלכה לפגוע בתלמידים אחרים שאינם צד בסכסוך, ולגרום להם נזק לימודי וחינוכי בלתי הפיך.

 

ב'דבר האבד' גם פועל אינו רשאי לחזור בו. ומניעת לימוד תורה לתלמידים נקרא 'דבר אבד', כמו שפסק הרמ"א, חו"מ סימן שלג, סעיף ה... ובטעם שאין הפועל חוזר בו ב'דבר האבד', מבאר בפלפולא חריפתא, על פסקי הרא"ש בבא מציעא, פרק ו אות צ, שהדרשה "עבדי הם - ולא עבדים לעבדים", אינה דרשה גמורה מן התורה.

 

וראה פד"ר כרך ו, עמ' 158-166, שם נתן ביה"ד צו מניעה נגד מוסד שביקש לבטל הסכם אשפוז עם מטופלת, ונדחתה הטענה שדין המוסד כדין פועל שרשאי לחזור בו. אחד הנימוקים היה, שלאור מצבה של המטופלת אי אפשר לטלטלה למוסד אחר, והרי זה כ'דבר האבד', שאין פועל יכול לחזור בו....

 

מכח נימוקים אלה, החלטנו להוציא את צו המניעה הזמני עד סוף שנת הלימודים, על מנת למנוע את המשך הפגיעה הן בתובעים והן בתלמידים (שנשארו ועזבו), שיוכלו לסיים את שנת הלימודים הנוכחית בצורה מסודרת.

 

פועל המעוניין לעבור למעסיק אחר

רמ"א, חושן משפט, סימן שלג, סעיף ד

ר' משה איסרליש, קראקא, רפ"ה (1525) לערך - של"ב (1572). גדול פוסקי אשכנז בדורו של מחבר השולחן ערוך ובעל המפה על השולחן ערוך. עסק גם בפילוסופיה ובקבלה.

כיצד דין הפועל שחזר בו אחר שהתחיל? שמין לו מה שעשה, ונוטל (בין הוקרה המלאכה או הוזלה; ודוקא שחזר סתם, אבל אם חוזר מכח יוקר, אין שומעין לו) (טור).

 

שו"ת מים חיים (רפפורט), חו"מ, סימן כו

ר' חיים רפפורט, רב באוסטרוג שברוסיה, במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. נפטר בשנת תקצ"ט (1839).

דלא קאי רק על הא דתיקנו רבנן דפועל ידו על העליונה, על זה כתב הרמ"א, דחוזר מחמת יוקר אין ידו על העליונה. אבל אם ירצה הפועל לחזור ושתהיה ידו על התחתונה, אפילו אם היה קנין יכול לחזור, אף על גב דרוצה להיות עדיין פועל, ותהיה ידו על התחתונה.

 

הרב י"נ רוזנטל, משנת יעקב (נשים, חלק א, חיפה תשנ"א), הלכות אישות, פרק כא, הלכה טז; עמ' רנא)

ר' יעקב ניסן רוזנטל, תרפ"ד (1924) - תש"ע (2010). היה פוסק, דיין ואב בית דין בחיפה.

עתירת התובעת האם היא לפטור אותה מהחיוב של תשלומי המזונות עבור הילדות ולהטיל חיוב זה על האב. בדרך חלופית היא מבקשת לפטור אותה מלהחזיק את הילדות אצלה ולחייב את האב להחזיק את הילדות אצלו. היא מנמקת את בקשתה בכך שבזמן חתימת ההסכם קבלה עליה להחזיק את הילדות על חשבונה מפני שרצתה להפרד מבעלה שעשה לה צרות ועתה היא חוזרת מההסכם...

 

ובאמת כן נראה מדברי הרמ"א, שהביא דין הנזכר... בסעיף ד' הדן בענין התשלומין, ולא בסעיף ג' הדן בענין עצם החזרה, וזאת משום שהוא סובר כי לענין חזרה בכל עילה שהיא יכול הפועל לחזור בו.

 

שער שלישי: זכות ההתאגדות והשביתה

פועלים

תוספתא (ליברמן), בבא מציעא פרק יא, הלכות כג-כו

ורשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ועל שכר פועלין. רשאין לעשות קיצתן... רשאין הצמרין [= עושי הצמר] והצבעין [= צובעי הצמר] לומר: 'כל מקח שיבוא לעיר, נהיה כולנו שותפים בו. ורשאין הנחתומין [=האופים] לעשות רגיעה [= הסכם בדבר שעות המסחר] ביניהם. רשאין החמרין [=בעלי החמורים המובילים משאות] לומר: 'כל מי שימות חמורו - נעמיד לו חמור אחר'... רשאין הספנים לומר: 'כל מי שתאבד ספינתו, נעמיד לו ספינה אחרת'.

 

בבא בתרא ט ע"א

הנהו בי תרי טבחי דעבדי עניינא בהדי הדדי, דכל מאן דעביד ביומא דחבריה נקרעוה למשכיה. אזל חד מנייהו עבד ביומא דחבריה, קרעו למשכיה; אתו לקמיה דרבא, חייבינהו רבא לשלומי. איתיביה רב יימר בר שלמיא לרבא: ולהסיע על קיצתם! לא אהדר ליה רבא. אמר רב פפא: שפיר עבד דלא אהדר ליה מידי, ה"מ היכא דליכא אדם חשוב, אבל היכא דאיכא אדם חשוב - לאו כל כמינייהו דמתנו.

 

הרב ח"ד הלוי, "שביתת מורים בהלכה ותשלום שכר ימי השביתה", תורה שבעל פה כג (תשמ"ב), עמ' ל

ר' חיים דוד הלוי, תרפ"ד (1924) - תשנ"ח (1998), כיהן כרב הראשי של ראשון לציון (תשי"א, 1951 - תשל"ג, 1973) ושל תל אביב-יפו (תשל"ג, 1973 - תשנ"ח 1998). מחיבוריו: 'עשה לך רב' - שאלות ותשובות; 'מקור חיים' - פסקי הלכות.

היתכן שתורתנו הקדושה שכל דרכיה דרכי נועם, תאסור על אדם להאבק ולהלחם על פת לחמו?

 

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, "נתיבה", א' בניסן תרצ"ג (על פי עדות ש"ז שרגאי)

ר' אברהם יצחק הכהן קוק, תרכ"ה (1865) - תרצ"ה (1935). רבה הראשי של ארץ ישראל. גדול חכמי ההלכה והמחשבה היהודית בדורות האחרונים.

שאלה: שביתה לשמירת תנאי העבודה הקיימים, במקרה שנותן העבודה רוצה להוריד את המחירים [=השכר] או להוסיף על שעות העבודה, מותרת או אסורה?

 

כמו כן, שביתה לשם הטבת תנאי העבודה על ידי הוספת המחירים והורדת שעות העבודה, מותרת או אסורה? ואם נניח ששביתות מעין אלה מותרות, מה דינם של מפירי שביתה, האם נחשבים הם כמסיגי גבול ומותר להורידם ממקום העבודה או לא?

 

תשובה: שביתה מותרת לשם כפיית נותן העבודה להזקק לבית דין או לקיים פסק דין בקשר עם הסכסוך שמתפרץ, הן לשמירת תנאי העבודה והן להטבת תנאי העבודה.

 

כתוצאה מזה ברור, שבכל סכסוך מעין זה, צריכים הפועלים [תחילה] לתבוע את נותן העבודה לבית דין, ואם נותן העבודה מסרב - זכותם של הפועלים לכוף את המסרב גם בהכרזת שביתה (אפילו בלי הסכמה מיוחדת מבית דין להכרזת השביתה)...

 

כמובן שיש רשות לדרוש שסכסוך מעין זה לא יימסר לבי"ד רגיל אלא לבי"ד יותר מורחב ומורכב מרבנים מצויינים בגדלות התורה ויודעים ובקיאים בשאלות החיים והעבודה - יש רשות גם לדרוש מסירת הסכסוך לבוררות של זבל"א (תלמידי חכמים בקיאים בהלכה, או גם בעלי בתים, אם שני הצדדים מסכימים לזה).

 

שאלה: ארגון הפועלים שבא לשמור על זכויותיו ותנאי עבודה הגונים של הפועלים, היש לו זכות להכריח את נותני העבודה שיעבדו בעבודה מאורגנת, היות ועל ידי עבודה בלתי מאורגנת מביאים נזק לתנאי העבודה של ציבור הפועלים? כמו כן, היש זכות לציבור הפועלים לכוף את הפועל הבלתי מאורגן שיכנס לתוך הארגון, כדי שלא ישמש מכשיר בידי נותן העבודה לרעת הפועלים בכל העניינים?

 

תשובה: בארגון הפועל לשם שמירה והגנה על תנאי העבודה יש משום צדק ויושר ותיקון העולם. ארגון הפועלים יכול בתור בא-כח הפועלים לתבוע לדין גם את נותן העבודה וגם את הפועל. הגורם לזה: עבודה בלתי מאורגנת מביאים נזק ומפסידים ממון לפועלים, כי הפועל הבלתי מאורגן עובד בתנאים יותר גרועים, הן במחירי העבודה והן בשעות העבודה וכו', וזה עלול לקלקל את תנאי העבודה בכלל, ויש כאן דררא דממונא. והפסק-דין בזה יוצא על פי דעת תורה בהתבוננות על המצב. מובן שאם נותן העבודה או הפועל אינו מזדקק לדין תורה או לבוררות, זכות בידי הפועלים להכריחם שיכנעו לדין תורה גם על ידי איזה כח הנמצא בידם ופרטי השימוש בזה צריך דעת בית דין.

 

בעצם, הארגון של הפועלים הוא בכלל מה שאמרו חז"ל ש"רשאין בני אומניות להסיע על קיצתן", אבל הכפיה של יחידים להיכנס לארגון - היא יכולה להיות טענה לפני בית דין, והענין יוחלט על פי פסק דין, וכנ"ל.

 

שו"ת משפטי עוזיאל, כרך ד - חושן משפט, סימן מב

ב"ה ד' טבת תרצ"ח, תל אביב.

לכבוד הועד הפועל של הסתדרות הפועל המזרחי בארץ ישראל, שוכט"ס....

 

שאלה ו. אם רשאי הפועל להשתמש במעשה השביתה.

 

תשובה: לענ"ד נראה שהשביתה בכלל אינה מותרת ולא רצויה לא לפועל ולא לבעל הבית. לפועל: משום שכל יום שביתה ממלאכת עבודת יצירה, הוא יום אבוד בחיים ותורת ישראל צותה על חיוב העבודה, ואמרה: 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וים השביעי שבת לה' אלקיך', ודרשו רז"ל: כשם שברית לתורה (כלומר למצות שבת שבתורה) כך ברית למלאכה...

 

ואם תשאלוני: אם נטול מהפועל את הנשק היחידי שלו, השביתה, במה יוכל הפועל להגן על עצמו נגד נצול כוחותיו ומזמנו על ידי בעל הבית שאינו הגון? אשיב לכם שתי תשובות: א) במשפט, משפט צודק שיסודו הוא למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור (ב"מ פ"ג). ב) בכח ארגון הפועלים, וכמו שנבאר להלן.

 

ארגון הפועלים והכרזת שביתה

 

גרסינן בגמ': הנהו טבחי... מכאן למד הרא"ש ז"ל, דכל בעלי אומנות יכולין להתנות ביניהם והם הנקראים 'בני העיר' בענין מלאכה, ו'אדם חשוב' היינו כגון רבא, שהיה ראש מנהיג בעיר, ואפילו כל בני העיר לאו כל כמיניהו להתנות אם לא מכח אדם חשוב. ע"כ.

 

... הרי לך מפורש, שרז"ל הכירו בתקנות ארגון בעלי אומניות או הסתדרות של פועלים ופקידים, בהסתדרות כללית אחת או הסתדרויות פרופסיונאליות מקצועיות. וכך הדין נותן, שלא להשאיר את הפועל יחידי בודד ויחיד, עד שיצטרך להשכיר את עצמו בעד שכר פעוט להשביע רעבונו עם משפחתו בלחם צר ומים לחץ ובדירה אפלה ושפלה, וכדי להגן על עצמו נתן לו המשפט זכות חוקית להתארגן, ולתקן תקנות מועילות לחברתו לחלוקת עבודה ישרה וצודקת בין חבריהם, ולהשיג יחס מכובד ושכר הוגן לעבודתו, בכדי לפרנס את ביתו באותה רמת החיים של בני עירו. ומסתברא שבכלל זה גם ארגון שותפי לקבוע לו מוסדות תרבות להעשרת השכלתו המדעית והאומנותית וידיעתו התורנית... כל הדברים האלה שאינם יכולים להתמלא אלא בארגון של אומנים או פועלים. ולכן נתנה תורת ישראל זכות מלאה וחקית לארגון זה, אעפ"י שיכול להיות ממנו הפסד לבעלי הבתים (עיין נמק"י ב"ב שם). אולם אין הדברים הללו אמורים אלא בדליכא אדם חשוב, ז"א מנהיג ושופט הקהלה, אבל כשיש אדם חשוב בעיר, דרושה הסכמתו לתקנות אלה, כדי לתת להן החקיות הדרושה. וטעמא דדינא הוא לפי שכל ארגון מקצועי איננו יכול להיות אוביקטיבי בהחלטותיו...

 

לתקן זאת, התנו רז"ל לתלות חקיות תקנות הפועלים בהסכמתו של אדם חשוב, זאת אומרת חדור ברוח התורה והמשפט ושיהיה אוביקטיבי לגמרי...

 

שו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק א, סימן נט

ר' משה פיינשטיין, רוסיה, תרנ"ה (1895) - ניו יורק, תשמ"ו (1986). מגדולי הפוסקים בארה"ב.

בדבר פועלים אם מותרין שלא להניח לעבוד עד שיוסיפו להם שכירות וכדומה, וכן במלמדים, ג' אלול תשי"ד. מע"כ ידידי הנכבד מהר"ר יוסף הלוי עליאש שליט"א מנהל ישיבת בית יהודה בדעטדאיט.

 

הנה בדבר עצם הדבר כשרוצים פועלים שיוסיפו להם שכירות או שרוצים לפעול דברים אחרים, אם מותרים שלא לעבוד ולא להניח לשכור אחרים תחתיהם, שקורין סטרייק, שרוצה כתר"ה לידע דעתי להלכה בזה.

 

הנה הרא"ש כתב בב"ב דף ט' דבעלי אומנות יכולין להתנות ביניהן והם הנקראין 'בני העיר' בענין מלאכה שלהם, ואיפסק כן ברמב"ם פי"ד ממכירה ה"י ובטור וש"ע, חו"מ, סוף סי' רל"א. ופשוט שתלוי ברובם דלכן אף שכתב הרמ"א והא דבני אומנות יכולין לתקן ביניהם תקנות היינו כולם ביחד, הא מסיק רק אבל שנים וג' מהם לא מהני, אלמא דכולם לאו דוקא, אלא דהמעוט מהם אין יכולין... ולכן אלו היוניאנס שבמדינתנו, יש להם מקור מדינא, דהם בעלי אומנות אחת, והם הרוב. ואף שצריך שידעו מזה כולם, שיהיה הרוב מתוך כולם, הרי מכיון שידוע זה לכל שיש היוניאן מסתבר שיש לדון שהוא כרוב מתוך כולם. אך אם הפועלים שביוניאן הם רק ממעוט בעלי אומנותם, אין תקנותיהן כלום. אבל ברוב מקומות הם הרוב מבעלי האומניות.

 

והיכא דאיכא אדם חשוב שלא מהני, הוא דוקא אדם חשוב הממונה פרנס על הצבור לעיין בתקנות בני העיר ובכל צרכיהם. ומפרש המגיד משנה זה בלשון הרמב"ם שם הי"א שכתב חכם חשוב לתקן מעשה המדינה ולהצליח דרכי יושביה... ואם כן, בערים שבמדינה זו לא ממונה שום חכם על כך ולכן הוא כליכא אדם חשוב, שתנאיהם ותקנותיהם קיימים, וכ"ש במדינתנו שיש להם רשות מהממשלה על זה.

 

ולכן מה שמחליטין שלא לעבוד עד שיוסיף להם וכדומה היא תקנה שיכולין לכוף את המעוט שלא הסכימו. אך אם יכולין גם שלא להניח לאחרים שלא נכנסו להיוניאן שלא לעבוד במקומם, יש לעיין. דאף שכיון שהרוב הוא בהיוניאן, היה שייך שיתקנו גם על כל הפועלים שלא יעבדו ביומא דחבריה, וכל שכן במקום דחבריה, אבל מאחר שפועלי היוניאן נתחלקו משאר הפועלים, שאין משתדלין עבורם כלום, אין שייך שיתקנו עליהם תקנות בשביל טובת פועלי היוניאן, כיון דגם מצד פועלי היוניאן אין להם שייכות זה לזה. ואף שיש מקום לומר דבעצם כיון שפועלי היוניאן הם הרוב שיש להם כח לתקן גם על המעוט הוו כל הפועלים בהכרח כמפועלי היוניאן לכל הדברים, וזה שאין משתדלין עבורם כמו בשביל פועלי היוניאן הוא כעונש על שלא נכנסו בפועל ממש, שרשאין כמו להסיע על קיצתן, וא"כ מה שתקנו שלא לעבוד אצל פלוני עד שיוסיף, יכולין לכוף גם את האחרים שהם המעוט, מ"מ כיון שיש לומר שהוא כמו בהסכם מהיוניאן, שאלו שאין רוצים לא יהיו מהיוניאן ולא יהיו שייכים להם, וכן מסתבר יותר, לא היה להם לכופן מצד קיום תקנתם.

 

אבל מכל מקום מסתבר שיכולין לכופן מדין קא פסקת לחיותי ומדין מערופיא, שברמ"א חו"מ סי' קנ"ו סעי' ה' ובהרבה דברים יש גם ענין החזקות שנוהגין בישראל.

 

וגם מצד שהסכימו כבר כל בני המדינה שהוא עַולה גדולה למי שנשכר לעבוד במקומם, יש להם רשות ג"כ לכופן, וכמו שהוא מעשים בכל יום במדינה הזאת.

 

עובדים בשירותים חיוניים

תוספתא, בבא מציעא (ליברמן), פרק יא, הלכה כז

מה שהיה בלן לרבים, ספר לרבים, נחתום לרבים, שולחן לרבים, ואין שם אחר אלא הוא, והגיע שעת הרגל ומבקש לילך לתוך ביתו, יכולין לעכב על ידיו עד שיעמיד אחר תחתיו. ואם התנה עמהן בבית דין או שעברו עליו את הדרך, הרשות בידו.

 

חסדי דוד, שם

ר' דוד פארדו, ויניציה תע"ח (1718) - ירושלים תק"ן (1790). רב בסראייבו בשנים תקל"ג (1773) - תקמ"ב (1782). מחיבוריו: 'חסדי דוד' על התוספתא; 'שושנים לדוד' על המשנה.

לא מצאתיה לא בגמרא ולא בפוסקים...

 

יומא לח ע"א

תנו רבנן: בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים, ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים, והיו יודעין לאפות כמותן ולא היו יודעין לרדות כמותן. שהללו מסיקין מבחוץ ואופין מבחוץ, והללו מסיקין מבפנים ואופין מבפנים. הללו פיתן מתעפשת, והללו אין פיתן מתעפשת. כששמעו חכמים בדבר אמרו: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא - לכבודו בראו, שנאמר (ישעיהו מג) "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו", וחזרו בית גרמו למקומן. שלחו להם חכמים ולא באו. כפלו להם שכרן - ובאו. בכל יום היו נוטלין שנים עשר מנה, והיום עשרים וארבעה...

 

של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת. תנו רבנן: בית אבטינס היו בקיאין במעשה הקטורת ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים, והיו יודעין לפטם כמותם ולא היו יודעין להעלות עשן כמותן. של הללו מתמר ועולה כמקל, של הללו מפציע לכאן ולכאן. וכששמעו חכמים בדבר אמרו: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לכבודו בראו, שנאמר (משלי טז) "כל פעל ה' למענהו", וחזרו בית אבטינס למקומן. שלחו להם חכמים ולא באו, כפלו להם שכרן ובאו....

 

הרב יהודה גרשוני, השביתה לאור ההלכה, קול צופיך, ירושלים תש"ם, עמ' תעג

ר' יהודה גרשוני, תרס"ט (1908) - תש"ס (2000). ראש ישיבת 'ארץ ישראל' בניו יורק. מחיבוריו: 'חוקת הפסח', 'משפט המלוכה', 'קול צופיך', ו'קול יהודה'.

... למה לא יכלו חכמים לכפות על בית גרמו ובית אבטינס לאפות את הלחם ולפטם את הקטורת כיון שזה צורך רבים? ולמה הוכרחו להכפיל להם את שכרם? הרי אין לך צורך רבים גדול מזה, וכשם שבספר ובלן שהגיע זמן הרגל אינם יכולים לעזוב את עבודתם, כך היה צריך להיות גבי בית גרמו ובית אבטינס? אלא כנראה שתוספתא זו אינה להלכה, וגם לצורך רבים יכולים לעזוב את עבודתם, ולבקש שכר יותר גדול. ואף שודאי קבלו בית גרמו ובית אבטינס את השכר המתאים לעבודתם, בכל זאת הוצרכו חכמים להכפיל שכרם, ולכן לא הובאה התוספתא לא בגמרא ולא בפוסקים ומיושבת תמיהת ה"חסדי דוד".

 

הרב אליהו בקשי דורון, שו"ת בנין אב, חלק ג, סימן סט

ר' אליהו בקשי דורון, נולד בשנת תש"א (1941). שימש כ'ראשון לציון' בשנים תשנ"ג (1993) - תשס"ג (2003).

לכאורה, הרי לנו דוגמא של צו ריתוק בשירותים חיוניים, המחייב את העובד לעבוד כנגד רצונו, ומונע ממנו את זכות השביתה. אולם יש לדייק את התנאים המיוחדים שהזכירה התוספתא, שאפשר להוציא צו ריתוק רק בשעת הרגל, כששובת בעונה הבוערת דוקא. רק שלא התנה במפורש לשבות אפי' בערב הרגל, משום שכיון שהשירות חיוני, כאילו התנה במפורש שיעבוד בעונה העיקרית ולא ישבות. אבל אם התנה כך מתחילה, שגם אם יגרם נזק לרבים יוכל לשבות, אי אפשר לרתק אותו לעבודה. כמו כן "אם עברו עליו את הדרך" כלשון התוספתא, ופירוש הדברים שהרעו את תנאי עבודתו, אין כח לחייבו לעבוד אפילו בשירותים חיוניים וזכותו להפסיק את עבודתו.

 

הלכה זו שנזכרה בתוספתא לא נזכרה בגמרא ובפוסקים, ויש הסוברים שאינה להלכה... דוגמא מאלפת לשביתה בשירות חיוני... מצאנו בגמרא יומא לח "של בית גרמו... של בית אבטינס..."... אולם נראה לי שאין מהגמרא יומא סתירה להלכה שנזכרה בתוספתא, משום שגם אם אפשר להוציא צו ריתוק כדי להפעיל שירות חיוני כפסק התוספתא, במעשה בית גרמו ובית אביטנס לא הפעילו חכמים צו ריתוק לאותם משפחות לשרת בקודש משום שצו הריתוק לא היה מועיל ולא היה מעשי. צו ריתוק אפשר להוציא לעבודת בלן ספר שולחני וכל מלאכה שיכול העובד לעשות בעל כורחו, אבל אומן שעבודתו מיקצועית ונדרשת ממנו רמה גבוהה של ביצוע בהתאם לכישוריו אומן זה אינו יכול לעבוד מכח צו ריתוק, והצו לא יועיל להפעילו...

 

לאור הדברים, יש להסיק שצווי ריתוק אינם יעילים ואינם תשובה לשביתת רופאים, אולי לשביתת אחיות, שהרי גם אם הרופאים ישובו לעבודה ויהיו נאמנים ולא יעבדו רק לפי הספר, רפואה מתוך הכרח גרועה משום ש"אסיא דמגן במגן מגן שוה", ורופא אומן שאין לו התנאים הנאותים והשכר המתאים, הרצון והסיפוק בעבודה, אינו יכול להגיע לכושר עבודה ולרמה מיקצועית... על פי עקרונות אלה יש לברר את ההלכה האוסרת את שביתת הרופאים... [ו]מחייבת אותם לעבוד משום פיקוח נפש שדוחה כל התורה...

 

... מה נעשה ובמדינה, כל עוד לא שובתים רעב לא זזים עניינים, טענו האחיות, וכיצד נפקיר את שירותי הרפואה שידעכו. במערכת יחסי עבודה, שאמצעי השביתה, או לפחות איום לשביתה, הוא כמעט הדרך היחידה להטבת שכר ושפור תנאי עבודה, כל רופא בשירות חיוני, אחות על משמרתה ונהג אמבולנס, למעשה אינו יכול להיטיב את שכרו, מרותק הוא לעבודתו בצו ריתוק של "לא תעמוד על דם רעך", ואם כך עבד הוא לתפקיד והיכן חירותו, והרי נאמר "עבדי הם ולא עבדים לעבדים", ולמה יגרעו זכויותיהם הבסיסיות של הרופא האחות או נהג האמבולנס.

 

התשובה לשאלה זו ברורה, ויש בה את ההיבט המוסרי והרפואי כאחד, הרפואה אינה מקצוע אלא מצוה, המצוה הנעלה ביותר של הצלת נפשות. הרופא, האחות ונהג אמבולנס מרותקים אמנם לתפקידם, אבל מרותקים לצו המצפון לערך המוסרי הנעלה של פיקוח נפש, ולמצוה הגדולה ביותר, ואם מרותקים הם לתפקידם ואסור להם לשבות ולהפסיק את העבודה אכן עבדים הם, אבל עבדים הם לקב"ה.

 

מורים

שו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק א, סימן נט

ובדבר מלמדים, אם רשאין שלא ללמד בעצמן וגם לא להניח לאחרים ללמד כשאין משלמין להם בזמן, או ששכרן מועט ורוצים שיוסיפו להם כפי הצריך להם. הנה כבר אמרתי, דכיון שהתשלומין להם הוא רק דמי בטלה, פירושו שמשלמין להם כדי שישבו בטל ממלאכה, ומכיון שהן בטלין מחוייבין ממילא ללמד מדין התורה בחנם, וא"כ אין שייך שלא ילמדו, הא עכ"פ עתה הם בטלין ממלאכה, ומחוייבין ללמד עם התלמידים, ורק שכיון שממה שמשלמין להם אין להם כדי צרכם רשאין לילך לבקש מה להרויח, וממילא יתבטלו, אבל א"כ אין יכולין למנוע לאחרים הרוצים ללמד עמהם.

 

...וזהו מדינא, אבל אם הוא באופן שאין להם כדי צורכן, שלכן קשה לפניהם ללמד בטוב עם התלמידים, והאומדנא חזקה וברורה שאם לא ילמדו יום או יומים יועיל שהמתעסקים ישלמו בזמן ויוסיפו להם כדי צורכן, אז אולי יש מקום להתיר מהא ד"עת לעשות לה' הפרו תורתך" כדי שזה יועיל שיוכלו ללמד אתם כהוגן, כשלא יצטרכו לדאוג ולהטרד בחזרה אחרי עוד איזה פרנסה. אבל צריך ע"ז ישוב דעת גדול ולאמוד הדבר היטב בכל הפרטים ולכן צריך להתרחק מזה בכל האפשרי. ...

 

ולענין השכר לימים שלא למדו אם היה כדין, מחמת שאמדו שיהיה תועלת, והיה באופן שקשה לפניהם ללמד, ודאי צריך ליתן להם השכר. ואם היה באופן שהיה אסור להם שלא ללמד, מסתבר מדינא שאין חייבין ליתן להם, אבל מצד וארחות צדיקים שבסוף פ' האומנין, צריך ליתן להם, כי לא מטובה בטלו מעבודתם ללמד, אלא מרוב צער ועוני וחשבו שיהיה תועלת מזה.

 

שו"ת יחווה דעת, חלק ד, סימן מח

ר' עובדיה יוסף, נולד בבגדד תר"פ (1920). רב בקאהיר, תש"ז (1947) - תש"י (1950). הרב הראשי לישראל, תשל"ג (1973) - תשמ"ג (1983). מחיבוריו: שו"ת 'יביע אומר' ו'יחוה דעת', 'מאור ישראל' על התלמוד, 'טהרת הבית', ו'לוית חן'.

אולם כל זה כשהדבר נוגע לענין של ממון בלבד, אבל השבתת תלמוד תורה לשם העלאת שכר במציאות של היום, נראה שהדבר אסור מצד ההלכה. כי הנה במסכת בבא בתרא (דף כא ע"א); אמר רב יהודה אמר רב, ברם זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל... ואין מבטלים תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש. ואם כן השביתה בבתי הספר שיש בה ביטול תורה לתלמידים, הוא חטא גדול, שאפילו אם נניח שהמורים צודקים בתביעות שכר שלהם, שאין משכורתם מבטאת את המאמץ והיגיעה שלהם, הרי סוף סוף אין השביתה חלילה על פת לחם, ואין כל הצדקה להפקיר את אלפי ילדי ישראל לחסדי הרחוב ולבטלם מתלמוד תורה, בגלל הטבת שכר ושיפור תנאי העבודה. ובאמת שהדבר ידוע שלאחר שביתה כזאת, גם כשיחזרו התלמידים לספסל הלימודים לא יוכלו לתת לבם ודעתם לתלמודם כראוי, לאחר שהתנתקו מן התורה זמן מסויים, וכמו שאמרו חז"ל בירושלמי ברכות (פרק ח, הלכה ה) 'יום תעזבני יומים אעזבך'. והוי פסידא דלא הדרא (כמבואר בבבא מציעא קט סע"א)... ובפרט שלפי הנראה שביתה כזאת אינה ליום או יומים, אלא עלולה להימשך זמן רב, ואחריתה מי ישורנה, וביטול הלימודים זמן ארוך יביא בהכרח את התלמידים להתדרדרות מוסרית לרבבות ילדי ישראל, במיוחד בימים אלה שהאווירה ברחוב מורעלת, והרבה ילדות עושה, והרבה חברים רעים עושים, ומה יעשה אותו הבן שלא יחטא. וכן ראיתי להגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (חלק חושן משפט סימן נט)... עכת"ד.... ולפי זה במציאות של היום, אין מקום להתיר למורים לשבות מללמד תורה לילדי ישראל, שהם תינוקות של בית רבן. ולא תהיה כזאת בישראל.

 

לפיכך חובת כל המורים יראי ה' וחושבי שמו הנאמנים לתורתינו הקדושה, להתקומם כאיש אחד חברים נגד השביתה הזאת הנוגדת את דעת התורה וההלכה,... ויאבקו לשיפור מעמדם ושכרם בדרכים אחרות.

 

שו"ת מנחת שלמה, חלק א, סימן פז, אות ד

ר' שלמה זלמן אוירבך, ירושלים תר"ע (1910) - תשנ"ה (1995), מגדולי הפוסקים בדורנו. ראש ישיבת "קול תורה" בירושלים. מחיבוריו: שו"ת מנחת שלמה, 'מאורי אור' על הלכות חשמל בשבת, ו'מעדני ארץ' על הרמב"ם.

...גם יש לצדד דבאותם המקומות שהרבנים והתלימידי חכמים שבעיר אינם מכניסים את ראשם בעסקי פועלים ושכר עבודה, הוה ליה כאילו אין שם חבר העיר, וכמו שכתבו גדולי האחרונים, "מי שהוא בעל הוראה ואינו ממנהיגי העיר, אפילו בלי דעתו, תקנתם קיימת". וכתב גם השבות יעקב, בח"א סי' יא: "אם אין שם חכם ממונה מהצבור, אף שיש איזה חכם בעיר, כיון שאינו ממונה לראש עליהם הוי תקנתם תקנה, בלא הסכמתו". וכיון שכן אפשר דמהני שפיר תקנותיהם של ארגוני הפקידים, ויכולים בדין לשבות ולעכב על אחרים הבאים בגבולם, גם לאלה שמתנגדים להם ולתקנותיהם (עיין שם בכסף הקדשים) מדין תקנת בעלי אומנות...

 

אלא שעם כל זה נלענ"ד פשוט, דלאו כל כמינייהו של המלמדים לעשות דין לעצמם, מבלי להמלך תחלה עם רב העיר, כי בענינים אלה העיקר תלוי בשיקול הדעת, ומי שדעתו דעת תורה עוזרין לו מן השמים. ואם יראה שבאמת מקופחים הם בשכרם, יש לנהוג גם בזה מנהג דרך ארץ, ואין לחוש כלל לעון ביטול תורה של תשב"ר, והאחריות מוטלת בעיקר על הבעלי בתים ופרנסי העיר, שאינם רוצים לפרנס כראוי את המלמדים, ופעמים שביטולה של תורה זהו יסודה.