תוכן מפורט:

חקיקה ופסיקה ישראלית 

חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיף 34יג 

חוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, סעיף 125 

ביד"צ מר/3/57 תובע צבאי נ' מלינקי, פ"מ יז עמ' 90, בעמ' 213 

 

א. ציות ואי-ציות במקרא 

שמות, פרק א, פסוקים טו-יז 

שמואל א, פרק כב, פסוקים יז-יט 

שמואל ב, פרק יא, פסוקים יד-יז 

שמואל ב, פרק כ, פסוקים א-ה 

מלכים א, פרק ב, פסוק לב 

דברי הימים א, פרק כא, פסוקים ג-ו 

 

ב. ציות לפסק הסנהדרין הסותר דין תורה 

משנה, הוריות, פרק א, משנה א 

תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף ב, עמוד ב 

--רש"י, שם 

 

ג. ציות לצו של אב הסותר דין תורה 

תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף לב, עמוד א 

--רש"י, שם 

רמב"ם, הלכות ממרים, פרק ו, הלכות יב-יג 

שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ, סעיף טו 

 

ד. ציות לצו רשות הסותר דין תורה 

במדבר רבה, פרשה יד, אות ו 

ויקרא רבה, פרשה לג, אות ו 

תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק י, הלכה ב 

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מט, עמוד א 

--רש"י, שם 

רש"י, שמואל א, פרק כב, פסוק יז 

רד"ק, שמואל א, פרק כב, פסוק יח 

פסיקתא רבתי, יא 

ילקוט שמעוני, שמואל ב, רמז קסה 

רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ג, הלכה ט 

ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה קעג 

שו"ת חכם צבי, סימן לח 

טורי אבן, מגילה, דף כט, עמוד א 

 

ה. מי שעבר עברה מתוך ציות לצו הרשות 

שמואל ב', פרק יב, פסוק ט 

תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מג, עמוד א 

--רש"י, שם 

רד"ק, שמואל ב', פרק יב, פסוק ט 

רד"ק, מלכים א', פרק ב, פסוק לב 

משנה, מסכת בבא קמא, פרק ז, משניות ה-ו 

רש"י, מסכת בבא קמא, דף עט, עמוד א 

תוספות, מסכת בבא קמא, דף עט, עמוד א, ד"ה נתנו 

נימוקי יוסף, בבא קמא, דף כט, עמוד א 

ים של שלמה, בבא קמא, פרק ז, סימן לג 

רמ"א, חושן משפט, סימן שמח, סעיף ח 

ש"ך, חושן משפט, סימן שמח, ס"ק ו 

ספר המקנה, קידושין, דף מג, ד"ה "בתוספות ד"ה מורד" 

 

ו. ציות מתוך הסתמכות 

משנה, מסכת מכות, פרק ג, משניות יב, יד 

תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף לב, עמוד ב 

--רש"י, שם 

תוספות תלמיד רבנו תם ור' אליעזר (בתוך שיטת הקדמונים), שם 

רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק טז, הלכות יא-יב 

תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ח, עמוד א 

--רש"י, שם 

ערוך לנר, מכות, דף ח, עמוד א, ד"ה "שם ברש"י" 

 

חקיקה ופסיקה ישראלית

חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיף 34יג

34יג. צידוק

לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה באחד מאלה:

...

(2) עשהו על-פי צו של רשות מוסמכת שהיה חייב לפי דין לציית לה, זולת אם הצו הוא בעליל שלא כדין;

...

 

חוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, סעיף 125

125. אין חובה לקיים פקודה בלתי חוקית

לא ישא חייל באחריות פלילית לפי הסעיפים 122, 123 ו-124 אם ברור וגלוי שהפקודה שניתנה לו היא לא חוקית.

 

ביד"צ מר/3/57 תובע צבאי נ' מלינקי, פ"מ יז עמ' 90, בעמ' 213

מהו סימן ההיכר של פקודה "בלתי חוקית בעליל"? איך יכול חייל (כל איש צבא במשמע) להבדיל, בשעת מילוי תפקידו, בין פקודה שהוא חייב לקיימה – וכל פקודה שאינה "בלתי חוקית בעליל" מחייבת ציות מידי ומוחלט – לבין פקודה יוצאת דופן שאסור לו לקיימה?

 

חובתו הראשונה של חייל הוא לציית לפקודות מפקדיו, וציות גמור ובלתי מסוייג, ללא היסוס ופקפוק כלל, בכל שלבי הפיקוד, מן הטוראי עד למפקד העליון, הוא יסוד מוסד של הצבא – כל צבא – ותנאי הכרחי לכושר פעולותיו, בימי שלום כבימי מלחמה. לפי סעיף 3 לפקודת צבא-הגנה לישראל, תש"ח-1948, חייב כל אדם המשרת בצה"ל להישבע שבועת אמונים למדינת ישראל, לחוקתה ולשלטונותיה המוסמכים...

 

"חוקתה" של מדינת ישראל אוסרת להישמע לפקודות "בלתי חוקיות בעליל", המצוות על בצוע מעשים פליליים. כיצד יכיר חייל בשעת מעשה פקודות יוצאות דופן אלה? כאן יש צורך בסימן היכר מובהק, סימן ברור ופשוט בתכלית, שהרי הבדל זה בין פקודה שחייל חייב לה ציות מלא לבין פקודה שאסור לו לבצעה – את הצלחת המשימה הצבאית, את נפש החייל ונפשות רבות זולתו עלול הוא לקבוע...

 

סימן היכרה של פקודה "בלתי חוקית בעליל" – מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל הפקודה הנתונה ככתובת אזהרה האומר "אסור!" לא אי חוקיות פורמלית נסתרת או נסתרת למחצה, לא אי חוקיות המתגלה רק לעיני חכמי משפט חשובה כאן, אלא: הפרת חוק גלויה ומובהקת, אי חוקיות ודאית והכרחית המופיעה על פני הפקודה עצמה.

 

א. ציות ואי-ציות במקרא

שמות, פרק א, פסוקים טו-יז

(טו) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה:

(טז) וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה:

(יז) וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים:

 

שמואל א, פרק כב, פסוקים יז-יט

(יז) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו סֹבּוּ וְהָמִיתוּ כֹּהֲנֵי ה' כִּי גַם יָדָם עִם דָּוִד וְכִי יָדְעוּ כִּי בֹרֵחַ הוּא וְלֹא גָלוּ אֶת אָזְנִי וְלֹא אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם לִפְגֹעַ בְּכֹהֲנֵי ה':

 

(יח) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְדוֹאֵג סֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים וַיִּסֹּב דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי וַיִּפְגַּע הוּא בַּכֹּהֲנִים וַיָּמֶת בַּיּוֹם הַהוּאשְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ נֹשֵׂא אֵפוֹד בָּד:

 

(יט) וְאֵת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי חָרֶב:

 

שמואל ב, פרק יא, פסוקים יד-יז

(יד) וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּכְתֹּב דָּוִד סֵפֶר אֶל יוֹאָב וַיִּשְׁלַח בְּיַד אוּרִיָּה:

(טו) וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת:

(טז) וַיְהִי בִּשְׁמוֹר יוֹאָב אֶל הָעִיר וַיִּתֵּן אֶת אוּרִיָּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָדַע כִּי אַנְשֵׁי חַיִל שָׁם:

(יז) וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר וַיִּלָּחֲמוּ אֶת יוֹאָב וַיִּפֹל מִן הָעָם מֵעַבְדֵי דָוִד וַיָּמָת גַּם אוּרִיָּה הַחִתִּי:

 

שמואל ב, פרק כ, פסוקים א-ה

(א) וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי אִישׁ יְמִינִי וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיֹּאמֶר אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל:

(ב) וַיַּעַל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי דָוִד אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וְאִישׁ יְהוּדָה דָּבְקוּ בְמַלְכָּם מִן הַיַּרְדֵּן וְעַד יְרוּשָׁלִָם:

(ג) וַיָּבֹא דָוִד אֶל בֵּיתוֹ יְרוּשָׁלִַם וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַגְשִׁים אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמֹר הַבַּיִת וַיִּתְּנֵם בֵּית מִשְׁמֶרֶת וַיְכַלְכְּלֵם וַאֲלֵיהֶם לֹא בָא וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת עַד יוֹם מֻתָן אַלְמְנוּת חַיּוּת:

(ד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל עֲמָשָׂא הַזְעֶק לִי אֶת אִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשֶׁת יָמִים וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד:

(ה) וַיֵּלֶךְ עֲמָשָׂא לְהַזְעִיק אֶת יְהוּדָה וַיּוֹחֶר מִן הַמּוֹעֵד אֲשֶׁר יְעָדוֹ:

 

מלכים א, פרק ב, פסוק לב

וְהֵשִׁיב ה' אֶת דָּמוֹ עַל רֹאשׁוֹ אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב וְאָבִי דָוִד לֹא יָדָע אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל וְאֶת עֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר שַׂר צְבָא יְהוּדָה:

 

דברי הימים א, פרק כא, פסוקים ג-ו

וַיֹּאמֶר יוֹאָב יוֹסֵף ה' עַל עַמּוֹ כָּהֵם מֵאָה פְעָמִים הֲלֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֻּלָּם לַאדֹנִי לַעֲבָדִים לָמָּה יְבַקֵּשׁ זֹאת אֲדֹנִי לָמָּה יִהְיֶה לְאַשְׁמָה לְיִשְׂרָאֵל: וּדְבַר הַמֶּלֶךְ חָזַק עַל יוֹאָב וַיֵּצֵא יוֹאָב וַיִּתְהַלֵּךְ בְּכָל יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹא יְרוּשָׁלִָם: וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל דָּוִיד וַיְהִי כָל יִשְׂרָאֵל אֶלֶף אֲלָפִים וּמֵאָה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב וִיהוּדָה אַרְבַּע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב: וְלֵוִי וּבִנְיָמִן לֹא פָקַד בְּתוֹכָם כִּי נִתְעַב דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב:

 

ב. ציות לפסק הסנהדרין הסותר דין תורה

משנה, הוריות, פרק א, משנה א

משנה. הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה... וידע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה, והלך ועשה על פיהן... - הרי זה חייב, מפני שלא תלה בב"ד.

 

תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף ב, עמוד ב

גמרא. ראוי להוראה וכו'. כגון מאן? אמר רבא: כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא.

 

א"ל אביי: כי האי גוונא מזיד הוא!

 

ולטעמיך, הא דתניא: "בעשותה אחת [ממצוות ה' אשר לא תעשינה בשגגה ואשם]" (ויקרא ד, כז), יחיד העושה מפי עצמו - חייב, בהוראת ב"ד - פטור, כיצד? הורו ב"ד שחלב מותר, ונודע לאחד מהן שטעו, או תלמיד יושב לפניהן וראוי להוראה כגון שמעון בן עזאי, יכול יהא פטור? תלמוד לומר: "בעשותה אחת", יחיד העושה על פי עצמו - חייב, בהוראת ב"ד - פטור! אלא היכי משכחת לה? כגון דידע דאסור וקא טעי במצוה לשמוע דברי חכמים; לדידי נמי, דטעו במצוה לשמוע דברי חכמים.

 

רש"י, שם

כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא - שהיו יושבין לפני חכמים והיו ראויין להוראה, כדאמרינן בפרק קמא דסנהדרין (ד' יז:) דנין לפני חכמים שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא.

 

אמר ליה אביי - שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא כי האי גוונא דידעי שטעו ואפ"ה עשו, אמאי חייבין קרבן והא מזידין נינהו ומזיד לאו בר קרבן הוא.

 

וקא טעה במצוה לשמוע דברי חכמים - אפי' למיעבד איסורא.

 

לדידי נמי - דאמרי כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא כגון דקא טעו במצוה לשמוע דברי חכמים.

 

ג. ציות לצו של אב הסותר דין תורה

תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף לב, עמוד א

תנו רבנן: מנין שאם אמר לו אביו "היטמא" או שאמר לו "אל תחזיר", שלא ישמע לו? שנאמר: "איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתותי תשמרו, אני ה'" (ויקרא יט, ג) - כולכם חייבין בכבודי. טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו, הא לאו הכי - הוה אמינא: צייתא ליה. ואמאי? האי עשה והאי לא תעשה ועשה, ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה! איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל והוקש כיבוד אב ואם לכבודו של מקום, שנאמר כאן (שמות כ) "כבד את אביך ואת אמך", ונאמר להלן (משלי ג) "כבד את ה' מהונך". הלכך לציית ליה - קא משמע לן דלא לשמע ליה.

 

רש"י, שם

אני ה' - אף על פי שאמרתי לך "ירא את אביך" - אני אדון לשניכם, ואם אמר לך אביך עבור על דברי לחלל שבת - אל תשמע לו.

 

הוה אמינא צייתא ליה - דאתי עשה דכיבוד, ודחי לא תעשה דלא תוכל להתעלם.

 

אבידה - עשה ולא תעשה היא: "השב תשיבם", "לא תוכל להתעלם".

 

הוקש כבודם - בגזירה שוה "כבד את אביך", "כבד את ה' מהונך".

 

רמב"ם, הלכות ממרים, פרק ו, הלכות יב-יג

הלכה יב: מי שאמר לו אביו לעבור על דברי תורה, בין שאמר לו לעבור על מצות לא תעשה או לבטל מצות עשה אפילו של דבריהם, הרי זה לא ישמע לו, שנאמר: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו" - כולכם חייבין בכבודי.

 

הלכה יג: אמר לו אביו השקני מים ויש בידו לעשות מצוה, אם אפשר למצוה שתעשה על ידי אחרים, תעשה, ויתעסק בכבוד אביו שאין מבטלין מצוה מפני מצוה, ואם אין שם אחרים לעשותה יתעסק במצוה ויניח כבוד אביו שהוא ואביו חייבים בדבר מצוה. ותלמוד תורה גדול מכבוד אב ואם.

 

שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ, סעיף טו

אמר לו אביו לעבור על דברי תורה, בין מצוה עשה בין מצות לא תעשה, ואפילו מצוה של דבריהם, לא ישמע לו.

 

ד. ציות לצו רשות הסותר דין תורה

במדבר רבה, פרשה יד, אות ו

"אני פי מלך שמור"... שלא תמרוד על ציוויו. יכול אפילו יאמר לך לעבור על דברי המקום? תלמוד לומר (קהלת ח, ב): "ועל דברת שבועת א-להים". בא הכתוב להודיעך שדברת שבועת א-להים יהיה עליון על צווי בשר ודם, שתבטל רצון בשר ודם מפני רצון א-להים, ותקיים כל הדברות שבתורה שנכנסת בשבועה עליהם לקיימן...

 

ודכוותיה "איש אמו ואביו תיראו" וגו' - יכול אפילו אמר לו אביו שחוט לי ובשל לי בשבת, ישמע לו? תלמוד לומר (ויקרא יט, ג): "ואת שבתותי תשמורו" - כולכם חייבים בכבודי.

 

ויקרא רבה, פרשה לג, אות ו

ורבנן אמרי, חדא אמר להם [נבוכדנצר לחנניה, מישאל ועזריה]: לא כך כתב לכם ירמיה (ירמיה כז, ח): "הגוי והממלכה אשר לא יעבדו אותו את נבוכדנצר [...אפקוד על הגוי ההוא]" וגו'? אמר להון: או אתון מקיים מן רישי דהדין פסוקא, או אני מקיים סיפיה.

 

מיד (דניאל ג, טו): "ענו שדרך מישך ועבד נגו [=חנניה, מישאל ועזריה] ואמרין למלכא נבוכדנצר" - אם "מלכא" למה "נבוכדנצר", אם "נבוכדנצר" למה "מלכא"? אלא: במסים ובארנוניות ובזימיות ובגולגליות את מלך עלינו, אבל לדבר הזה שאתה אומר לנו, נבוכדנצר את ונבכודנצר שמך. את וחד כלב שוין עלינן כחדא.

 

תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק י, הלכה ב

"ויאמר המלך לרצים הניצבים עליו סובו והמיתו את כהני ה' כי גם ידם עם דוד וכי ידעו כי בורח הוא ולא גלו את אזני" (שמואל א' כב, יז). מי היו? אמר רבי שמואל בר רב יצחק: אבנר ועמשא היו. אמרו ליה: כלום אית לך עלינן אלא הדין זונרא והדין כלינירין [=כלי זיין]? הא טריפין לך [=הרי הם מוחזרים לך]!

 

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מט, עמוד א

...אתיוה ליואב, דייניה.

אמר ליה: מאי טעמא קטלתיה לאבנר?

אמר ליה: גואל הדם דעשאל הואי.

עשאל רודף הוה!

אמר ליה: היה לו להצילו באחד מאבריו.

אמר ליה: לא יכיל ליה.

אמר ליה: השתא בדופן חמישית כיון ליה, דכתיב (שמואל ב' ב, כג): "ויכהו אבנר באחרי החנית אל החֹמש", ואמר רבי יוחנן: בדופן חמישית, במקום שמרה וכבד תלויין בו, באחד מאיבריו לא יכיל ליה?!

אמר ליה: ניזיל אבנר.

מאי טעמא קטלתיה לעמשא?

אמר ליה: עמשא מורד במלכות הוה, דכתיב (שמואל ב' כ, ד-ה): "ויאמר המלך לעמשא הזעק לי את איש יהודה שלשת ימים וגו' וילך עמשא להזעיק את יהודה ויוחר" וגו'.

אמר ליה: עמשא "אכין" ו"רקין" דרש, אשכחינהו דפתיח להו במסכתא; אמר: כתיב (יהושע א, יח): "כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת", יכול אפילו לדברי תורה? תלמוד לומר, "רק חזק ואמץ". אלא, ההוא גברא [=יואב] מורד במלכות הוה, דכתיב (מלכים א' ב, כח): "והשמֻעה באה עד יואב כי יואב נטה אחרי אדניה ואחרי אבשלום לא נטה". מאי לא נטה, אמר רב יהודה: שביקש לנטות ולא נטה. ומאי טעמא לא נטה? אמר רבי אלעזר: עדיין ליחלוחית של דוד קיימת...

"והשיב ה' את דמו על ראשו אשר פגע בשני אנשים צדיקים וטובים ממנו" – "טובים", שהיו דורשין "אכין" ו"רקין", והוא לא דרש. "צדיקים", שהן בפה ולא עשו, והוא באיגרת עשה.

 

רש"י, שם

היה לו - לאבנר להציל את עצמו באחד מאיבריו של עשאל ולא יהרגנו, דהכי אמרינן [בבן סורר ומורה] (סנהדרין עד, א): רודף אחר חבירו להרגו ויכול זה להציל את עצמו באחד מאיבריו של רודף, ולא עשה כן אלא חזר כנגדו והרגו - נהרג עליו.

אמרו ליה לא יכיל ליה - אבנר לכוון באחד משאר איבריו.

אמר להו - יואב, השתא בדופן חמישית כנגד צלע חמישי.

אמר ליה ניזיל לאבנר - דינו של אבנר פטור אתה עליו.

אכין ורקין דרש - אשכחן שמצאן שהיו עסוקין במסכת ולא רצה לבטלן, כדמפרש ואזיל, דאינו מורד במלכות דכתיב רק חזק ואמץ - רקין מיעוטין, שאם בא המלך לבטל דברי תורה אין שומעין לו.

והשמועה - כשנמשח שלמה באה אל יואב ונתיירא.

כי יואב נטה אחרי אדוניהו ואחרי אבשלום לא נטה - כשמרד בדוד אביו.

מאי לא נטה - כלומר מה לנו להזכיר כאן, וכי מה היה לו לירא שלא נטה אחר אבשלום וכאן נטה - אלא מגיד לך הכתוב שבקש לנטות גם אחרי אבשלום אלא שלא גמר מחשבתו, כדמפרש, מפני שעדיין היה ליחלוחית גבורתו של דוד קיימת, אבל עכשיו שהזקין יצא מדרכו ונטה אחרי אדוניה.

 

רש"י, שמואל א, פרק כב, פסוק יז

לרצים הנצבים עליו - אבנר ועמשא היו. ולא אבו - דרשו אכין ורקין (יהושע א, יח): כל איש אשר ימרה את פיך וגו', יכול אפילו לדבר עבירה? תלמוד לומר 'רק'.

 

רד"ק, שמואל א, פרק כב, פסוק יח

ר' דוד קמחי, נולד בפרובאנס בשנת ד"א תתק"כ (1160) לערך. מגדולי המדקדקים ומפרשי המקרא בימי הביניים.

ולא אבו - דרשו כי אבנר ועמשא היו, ולא אבו לפגוע בכהני ה' כי דרשו אכין ורקין מיעוטין, מה שכתוב "כל איש אשר ימרה את פיך יומת", יכול אפילו לדבר עבירה? תלמוד לומר: "רק חזק ואמץ". ולדעת הדרש הזה יהיה פירוש "ויאמר המלך לרצים ולנצבים עליו", כי אבנר ועמשא לא היו רצים אלא שרים.

 

פסיקתא רבתי, יא

"למה יבקש אדוני ולמה יהיה לאשמה לישראל, ודבר המלך חזק על יואב" (דברי הימים א' כא, ג) - אמר לו דוד: או אתה מלך ואני שר צבא, או אתה שר הצבא ואני מלך. כיון שראה כן, יצא שלא בטובתו. אף על פי כן הלך לשבט גד, אמר: יודע אני שהם קשים, שמא יזרקו עלי אבנים ונמצא הדבר בטל. ואעפ"כ לא סייעה אותה שעה. אחר כך, הלך לו לשבט דן. אמר: יודע אני שהם עובדי עבודה זרה, שמא תפגע השעה בבני אדם עובדי עבודה זרה. כיון שלא עמד אחד מהם בפניו, הלך לו אצל כל ישראל. (אף על פי) [ולפי] שלא היה חפץ בדבר, נשתהא. תדע לך, ממה שבא אתה יודע: "ויבואו מקצה תשעה חדשים ועשרים יום" (שמואל ב' כד, ח). מדן ועד באר שבע מקצה תשעה חדשים? אלא שעשה משתהא.

 

ילקוט שמעוני, שמואל ב, רמז קסה

"[ויתן יואב את מספר מפקד העם אל המלך] ותהי ישראל [שמונה מאות אלף איש חיל שולף חרב...]" (שמואל ב' כד, ט). למה אמר בלשון נקבה? אמר הקב"ה: לא עמד אחד מכם כנגד יואב לומר לו "למה אתה סופר אותי?", אלא עשיתם עצמכם כנשים!

 

רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ג, הלכה ט

המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצות, אפילו במצוה קלה הרי זה פטור, דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין. ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו.

 

ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה קעג

והמצוה הקע"ג היא שצונו למנות עלינו מלך מישראל יקבץ כל אומתינו וינהיגנו. והוא אמרו יתברך (דברים יז, טו) "שום תשים עליך מלך"... ובא בפירוש שאמרו שום תשים עליך מלך שתהא אימתו מוטלת עליך, ושייאמן בו מהכבוד והגדולה והמעלה התכלית האחרון שאין למעלה ממנה... וכל זמן שיצוה המלך הזה צווי שלא יהיה סותר מצוה מן התורה, הנה אנחנו חייבים לשמוע מצותו, ומי שיעבור על מצותו ולא ישמע אליו, הנה מותר למלך להרגו בכל עניין שירצה, וכמו שאמרו אבותינו על עצמם (יהושע א, יח): "כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע אל דברך לכל אשר תצונו יומת". וכל מורד במלכות יהיה מי שיהיה דמו מותר למלך שהוקם על פי התורה.

 

שו"ת חכם צבי, סימן לח

ר' צבי אשכנזי, ת"ך (1660) - תע"ח (1718). מחכמי אשכנז הנודעים וממנהיגי הדור. למד שנתיים בבית מדרשו של הרב אליהו קובו בסלוניקי, שם סיגל לעצמו את נימוסי הספרדים והלכותיהם, והם עיטרוהו בתואר חכם. לחם בחריפות נגד ספיחי השבתאות.

וכן בכיבוד אב, אפילו אמר לו לעבור על איסור דרבנן אין שומעין לו, כמו שאמרו ז"ל. וא"כ הוא הדין וכ"ש לחרמי צבור, שאינן אלא ענף מחרמי ב"ד הגדול והמלך, כמו שכתב הרמב"ן ז"ל במשפטי החרם שלו, שאינן אלא לקיים הדת ולגדור בעדה, וכן בדברים שהם רשאין להסיע על קצתן בדבר הרשות, אבל לעבור על איסור אפילו איסור קל דרבנן, אין שומעין להם. וכן נראה מדברי הריב"ש בתשובה ס"א, דאין רשות להקהל להתנות שלא ינדה תלמיד חכם לכבודו, ואם התנו אין בדבריהם כלום, וקשר רשעים הם, ואינו מן המנין. משמע מדבריו שם דאפילו בשב ואל תעשה.

 

טורי אבן, מגילה, דף כט, עמוד א

ר' אריה ליב ב"ר אשר, נפטר במץ, תקס"ה (1805). גאון בתורה. לא נשא פנים לאיש. בסוף ימיו אב"ד במץ. מחיבוריו: 'שאגת אריה', כעין שו"ת, ו'טורי אבן' ו'גבורת ארי' על מסכתות התלמוד.

מיהו קשה לי, כיון דהוצאת המת והכנסת כלה עדיפי מתלמוד תורה, אם כן כל שכן דעדיפי מכבוד המלך, דהא תלמוד תורה עדיפא מכבוד המלך, כדאמר בסוף פ"ו דסנהדרין (דף מ"ט), גבי אשכחינהו לרבנן דפתחו להו במסכתא, אמר, כתיב "כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע אל דבריך לכל אשר תצוונו יומת", יכול אפילו לדברי תורה? תלמוד לומר "רק חזק ואמץ", ואמרינן התם: "צדיקים וטובים ממנו", שהיו דורשים אכין ורקין, אלמא הודו לו חכמים דתלמוד תורה עדיף מכבוד המלך, וכיון שכן, כל שכן להוצאת המת והכנסת כלה, דעדיפי מתלמוד תורה, דעדיפי מכבוד המלך.

 

והא אמרינן ראש פ"ב דכתובות (דף י"ז), מעבירין את המת מלפני הכלה, וזה וזה מלפני מלך ישראל. אלמא כבוד המלך עדיף מהוצאת המת והכנסת כלה. ואמאי, הא אינהו אלימי מתלמוד תורה, דכבוד המלך לא אלים מתלמוד תורה, אדרבא, תלמוד תורה אלימא מכבודו?

 

ויש לומר, דודאי כבוד המלך גדול מהני. מיהו, הני מילי בכבוד הבא מאיליו, שלא מחמת צווי המלך., אבל אם מצוה איזה דבר מעצמו, אע"ג דזה בכלל כבודו שלא להמרות את פיו, והממרה חייב מיתה, כדכתיב גבי יהושע, אפילו הכי תלמוד תורה עדיף. והיינו טעמא, משום דכבוד הבא מאליו, כיון דליתיה במחילה, דהא קיימא לן מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, אלים מכל הני. אבל דבר ציווי המלך, אע"ג דזה בכלל כבודו שלא להמרות פיו, מכל מקום, כיון שבידו לבטל ציוויו ולשנותו, דבר מצוה אלימא מיניה.

 

ה. מי שעבר עברה מתוך ציות לצו הרשות

שמואל ב', פרק יב, פסוק ט

מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן:

 

תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מג, עמוד א

האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש - הוא חייב, ושולחיו פטור.

שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא: שולחיו חייב, שנאמר (שמואל ב' יב, ט): "ואותו הרגת בחרב בני עמון".

מאי טעמיה דשמאי הזקן? קסבר: שני כתובים הבאים כאחד מלמדין, ו"הוא" "ההוא" לא דריש.

ואיבעית אימא: לעולם דריש, ומאי חייב? חייב בדיני שמים. מכלל דת"ק סבר: אפילו מדיני שמים נמי פטור? אלא דינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו.

ואיבעית אימא: שאני התם [=בהורג נפש], דגלי רחמנא "ואותו הרגת בחרב בני עמון". ואידך? הרי לך כחרב בני עמון, מה חרב בני עמון אין אתה נענש עליו, אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו; מאי טעמא? מורד במלכות הוה, דקאמר ליה (שמואל ב' יא, יא): "ואדוני יואב וכל עבדי אדוני על פני השדה חונים".

 

רש"י, שם

מכלל דת"ק כו' - בתמיה.

דינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו - לשמאי מיחייב בדינא רבה בעונש גדול ולת"ק לא מיענש כולי האי כהורג עצמו אלא כגורם.

ואדוני יואב - זהו מרד שקראו אדון בפני המלך.

 

רד"ק, שמואל ב', פרק יב, פסוק ט

ואותו הרגת בחרב בני עמון - אחר שאמר "הכית בחרב", למה אמר "ואותו הרגת בחרב בני עמון"? רצה לומר, שתי רעות עשית במיתתו, שהרגתו בחרב בני עמון, כלומר שהפלתו ביד שונאי ישראל.

 

ובדברי רז"ל: אף על גב דבכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה, כי בכל מקום השולח פטור והשליח חייב, הכא שאני, שהכתוב קראו "הורג", שנאמר "ואותו הרגת". והטעם, לפי שהיה מלך, ואין עובר על מצותו, כאילו הוא הרגו. וכן שאול שצוה להרוג נוב עיר הכהנים, כאילו הוא הרגם. ואף על גב שאין לאדם לעשות מצות מלך בזה הענין וכיוצא בו, כמו שכתבנו למעלה, "כל איש אשר ימרה את פיך יומת", יכול אפילו לדבר עבירה? תלמוד לומר: "רק"; אף על פי כן, אין כל אדם נזהר בזה ויודע לדרוש אכין ורקין. לפיכך העונש על המלך.

 

רד"ק, מלכים א', פרק ב, פסוק לב

צדיקים וטובים ממנו - שלא שפכו דם נקי כמו ששפך הוא; ואפשר, שהיו להם מעלות יתירות עליו.

 

ודרשו בו: צדיקים וטובים - שהם צדיקים וטובים בפה ובלב, ולא עשו, כי מה שאמר "ויאמר המלך לרצים הנצבים סובו והמיתו את כהני ה'", דרשו בו כי אבנר ועמשא היו שהיו נצבים עליו, ופי' הפסוק כן: לרצים ולאשר היו נצבים עליו, כי אבנר ועמשא שרים היו ולא רצים. וכן תירגם יונתן. ולא אבו עבדי המלך, אף על פי שאמר להם שאול בפה להרוג, לא רצו הם. והוא באגרת ששלח לו דוד לסבב מיתת אוריה, ועשה. הנה שהיו שניהם צדיקים ממנו, וטובים, שדרשו אכין ורקין והוא לא דרש, כי כאשר צוה שאול להם להמית את כהני ה', אמרו הם: כתיב "כל איש אשר ימרה את פיך יומת", יכול אפילו צוה שאול לעבור על דברי תורה והמרה אדם את פיו יומת? תלמוד לומר: "רק חזק ואמץ", ו"אכין" ו"רקין" מעוטין הם. הנה דרשו הם הפסוק כהוגן, וימרו את פי שאול שלא להרוג כהני ה'. ויואב לא דרש כן, כי כיון ששלח לו דוד לסבב מיתת אוריה עשה כן מיד.

 

משנה, מסכת בבא קמא, פרק ז, משניות ה-ו

משנה ה: ...גנב ברשות הבעלים וטבח ומכר חוץ מרשותם, או שגנב חוץ מרשותם וטבח ומכר ברשותם, או שגנב וטבח ומכר חוץ מרשותם - משלם תשלומי ארבעה וחמשה. אבל גנב וטבח ומכר ברשותם - פטור.

 

משנה ו: היה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים - פטור. הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים ומת - חייב. נתנו לבכורות בנו או לבעל חובו, לשומר חנם ולשואל, לנושא שכר ולשוכר, והיה מושכו ומת ברשות הבעלים - פטור. הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים ומת - חייב.

 

רש"י, מסכת בבא קמא, דף עט, עמוד א

היה - גנב מושכו ויוצא פטור מכלום.

הגביהו - אפילו ברשות בעלים שהרי הגבהה קונה בכל מקום, במסכת קדושין (דף כה:).

נתנו - בעליו לבכורות בנו לכהן בה' סלעים של פדיון הבן. לישנא אחרינא: נתנו גנב לבכורות בנו, ונתנו לו שם במקום שגנבו לשומר חנם ולשואל.

היה מושכו - הכהן או בעל חוב או השומר ומת ברשות בעלים.

פטור - הגנב מכלום. ולשון אחרינא עיקר: האי "חייב" אגנב קאי, דמחייב גנב בקנין שלוחיו, דאי בנותנו בעליו מאי חייב? נהי דשואל מצי למימר חייב באונסין, אלא שאר שומרים מי חייבי במתה כדרכה? ועוד, לגבי כהן ובעל חוב מאי חייב ופטור איכא? "הפסיד" ו"לא הפסיד" מבעי ליה.

 

תוספות, מסכת בבא קמא, דף עט, עמוד א, ד"ה נתנו

...ולשון אחרת שפירש בקונטרס, נתנו הגנב לבכורות בנו הוא עיקר, דמתחייב הגנב במשיכת הני.

 

ואם תאמר, ואמאי מחייב במשיכה? והא אין שליח לדבר עבירה?

 

ויש לומר, דהנהו לא ידעי דאתי לידיה באיסורא, אלא סבורין שהיה שלו. ובין ללישנא דמפרש בפרק קמא דבבא מציעא (דף י:), טעמא דאין שליח לדבר עבירה משום דשליח בר חיובא הוא, ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ובין ללישנא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד, אין שייך לכאן, דהתם אין יודע שהשליח יעבור, אבל כאן יודע הוא שיקח מאחר שהוא סבור שהוא שלו...

 

נימוקי יוסף, בבא קמא, דף כט, עמוד א

ר' יוסף חביבא, ספרד, סוף המאה הי"ד ותחילת המאה הט"ו לסה"נ. נודע בפירושו 'נימוקי יוסף' על הלכות הרי"ף. חיבר גם חידושים על מסכתות התלמוד.

נתנו לבכורות בנו: פירש רש"י ז"ל, שהביא הגנב לכהן או לאחרים שם למקום שגנב, והם היו סבורים שהוא שלו. ומת ברשות הבעלים פטור: הכהן המושכו, דלא עדיף מגנב גופיה, אבל הוציאו מרשות הבעלים - חייב הגנב.

 

ולפי דבריו, צריך לפרש: גנב חייב, משום דכהן הוא שלוחו. ואף על גב דקיימא לן [קידושין מב ע"ב] "אין שליח לדבר עבירה", היינו היכא דשליח ידע במילתא דאיסורא, דאיכא למימר: "דברי הרב ודברי התלמיד - דברי מי שומעין". אבל הכא ליכא למימר הכי ומחייב שולחו.

 

וכתבו האחרונים ז"ל דאינו נכון. [א] דבפרק שנים אוחזין [בבא מציעא י ע"ב], אמרינן גבי חצר, דלאו בת ידיעה היא, אי סלקא דעתך חצר משום שליחות איתרבאי, אם כן מצינו "שליח לדבר עבירה". ומאי קשיא? שאני חצר שהוא כמי שאינו יודע בדבר, ויש שליח! [ב] ובמסכת קידושין [דף מג ע"א], נמי אמר דדוד לא נענש על שהרגו לאוריה, לפי שיואב הרגו ו"אין שליח לדבר עבירה". ואף על פי שיואב לא היה יודע בדבר, והיה סובר, כשראה הספר ששלח לו המלך, שהיה חייב לו מיתה.

 

ויש שפירשו, דכמו שפטור הכהן מלשלם לבעלים, הכי נמי "חייב" דקתני, ר"ל הכהן או השומר חייב לשלם, על דרך מה שאמרו במקום אחר [בבא מציעא לה ע"ב]: תחזור פרה לבעלים הראשונים. וכתב הרא"ה ז"ל דזה נכון.

 

ים של שלמה, בבא קמא, פרק ז, סימן לג

ר' שלמה לוריא (מהרש"ל), ר"ע (1510) - של"ד (1573). מגדולי חכמי פולין. מחבר 'ים של שלמה', 'חכמת שלמה', ושו"ת.

...וכתבו התוספות... והקשה (הר"ן) [נימוקי יוסף] על פירושם...

 

והנה אשיב על ראשון ראשון... ומה שהקשה מדוד שלא נענש כו', בנוסח זה לא מצאתי בפרק האיש מקדש, ולא בשום מקום. אלא שהוא רצה לדקדק מסוגית התלמוד, דמסיק התם: והתניא האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש, הוא חייב ושלוחו פטור. שמאי הזקן אמר משום חגי הנביא: שולחיו חייב, שנאמר (שם יב, י) אותו הרגת בחרב בני עמון. מ"ט דשמאי, מאחר שאין שליח לדבר עבירה. ומשני, שמאי סבר יש שליח לדבר עבירה כו'. ואפשר שכך דקדק הר"ן, מדמתרץ תלמודא דשמאי סבר יש שליח לדבר עבירה, אבל אי אמרינן אין שליח לדבר עבירה לא היה נענש דוד. וכן לת"ק דפליג עליה, וסבר אין שליח לדבר עבירה, ג"כ לא נענש דוד, ואף שיואב לא ידע מסיבת הריגת אוריה, אלא בגזירת המלך. אלמא היכא דאמרינן אין שליח לדבר עבירה, אין חילוק בין ידע ללא ידע.

 

אבל כי דייקת שפיר בסוגיא, יהיה היפך דבריו, דע"כ לפי סוגיא דהתם מוכרח אתה לומר שיואב ג"כ היה חייב בדבר. וקצת נוטה דעת המקרא, שכתב לו דוד המלך בכתב ע"י אוריה (שם י"א, ט"ו): "הבו את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה, ושבתם מאחריו ונכה ומת". א"כ וכי לא הרגיש יואב שלא היה נתחייב אוריה מיתת ב"ד בדין סנהדרין, שהיה ראוי להמית עליו, מדהמציא עליו תחבולה להמיתו בחשאי ובהסתר?! דאם אי אתה אומר כן, א"כ התנא קמא שסבר האומר הרוג הנפש כו', שהוא חייב, והמשלחו פטור, ומסתמא במעשה דוד ויואב איירי, דהא פליגי בקרא, א"כ למה חייב יואב? נהי דאין שליח לדבר עבירה, דלא חייב המשלחו, סוף סוף יואב דלא ידע למה חייב? הלא אונס פטר רחמנא?! וכעין זה ממש איתא בסוף פרק נגמר הדין (סנהדרין מט ע"א), שנענש יואב במה שלא דרש אכין ורקין, ושמע למלך דוד בהריגת אוריה מעל הספר. ואיך להענישו, מאחר שסבר שדוד כדין מצוה להמיתו? אלא על כרחך כדפירשתי. ומכל מקום, לפי מסקנת הסוגיא דקידושין, שמסיק טעמא דת"ק דדוד לא נענש כלל, משום שמרד אוריה במלכות, וכן מסיק תלמודא בפרק במה בהמה (שבת נו ע"א), א"כ יכול להיות שיואב אונס גמור היה, ודרשות חלוקות הן.

 

ותימא רבה, שכותב הר"ן בזה הלשון: והא אמרינן במסכת קידושין שדוד לא נענש כו'. הרואה סבר שמסתמא כך נאמר להדיא, כי מי לא יאמין לדברי ר"ן, שהיה בקי בכל התלמוד. ולא די שזה הלשון לא נאמר מעולם, אלא אפילו שקר הוא לכ"ע: לשמאי הזקן הרי כותב שנענש דוד, והוי כאילו הרגו בחרבו; לת"ק דסבר אינו נענש, היינו מטעמא דמורד במלכות היה. אלא דקדוק קצת של טעות היה לו משקילותא וטרייא דסוגיא, ויכתוב כך בסתמא, כאילו מצא כך בהדיא, ושרי ליה מריה...

 

רמ"א, חושן משפט, סימן שמח, סעיף ח

הגה: המראה לחבירו לגנוב או שלחו לגנוב, אין המשלח חייב (תרומת הדשן סימן שט"ו), דאין שליח לדבר עבירה (דעת עצמו). מיהו אם השליח אינו בר חיובא, יש אומרים דהמשלח חייב (מרדכי פ"ק דמציעא).

 

ש"ך, חושן משפט, סימן שמח, ס"ק ו

ר' שבתי הכהן, פולין, שפ"ב (1621) - תכ"ג (1662). מגדולי ההוראה. חיבורו העיקרי, "שפתי כהן", הוא אחד הפירושים הראשיים לשולחן ערוך. חיבר גם תשובות ופירוש על התורה.

...כתב בדרכי משה וסמ"ע שהמרדכי פרק קמא דמציעא כתב בשם מהר"מ ז"ל... אם אמר "קח לי שור בבית פלוני שהוא שלי", ונמצא אח"כ שלא היה שלו אלא לגנבו נתכוין, חייב המשלח באחריות השור במשיכת השליח, דהא השליח לא ידע שהוא גנבה. והנימוקי יוסף כתב בפרק מרובה, דהשליח חייב, דאין שליח לדבר עברה אפילו במקום שאין השליח יודע אם עשה איסור. עכ"ל.

 

ומה שכתב בשם הנימוקי יוסף, דהשליח חייב, ליתא, דלא כתב הנ"י שם רק דמ"מ המשלח פטור, אבל שיהא השליח חייב אין לזה טעם כלל. וכן מבואר להדיא בים של שלמה פרק מרובה סי' ל"ג, דלכ"ע השליח פטור בשלא ידע, ע"ש. ומהרש"ל שם השיג על הנ"י והטיח דברים כנגדו, ופסק כהמרדכי. ולפע"ד שלא כדת השיג עליו, ונראה עיקר כדעת נ"י...

 

גם מ"ש מהרש"ל, דיואב מזיד הוי, לא משמע כן מפשטא דקרא ומפשטא דש"ס. ומכ"ש לפי מה דאמרינן בפרק האיש מקדש דמורד במלכות הוי, א"כ מה היה לו ליואב לעשות? כיון שכתב לו דוד כן, היה מוכרח לעשות כן, לפי שהיה סבור שדוד הרגו כדין, כי אולי היה מורד במלכות. ומה שהמציא לו התחבולה להורגו ולא הרגו כפשוטו ע"פ סנהדרין - אולי היה לו לדוד איזה טעם, כאשר באמת היה לו טעם, שלא יחשדהו שהרגו בשביל אשתו.

 

גם מה שכתב מהרש"ל שם, דהלא למסקנא לפי שמאי הזקן באמת נענש דוד והוה כאלו הרגו בחרבו, ולת"ק דסבר דלא נענש, היינו מטעם דמורד במלכות הוה כו', ונראה מדברי מהרש"ל שם שזה עיקר סמיכתו שסמך להשיג על הנ"י, והאריך שם לתמוה על הנ"י ע"ש.

 

ולפע"ד אין זה כלום, דהא אמרינן בהדיא התם בש"ס, טעמא דשמאי הזקן משום דס"ל דבכל דוכתי (יש) [אין] שלד"ע, וא"כ שאני התם דגלי רחמנא אותו הרגת בחרב בני עמון. ואם איתא, הא אפילו ס"ל בכל דוכתי אין שלד"ע ולא גלי לן הכא קרא מידי, ניחא, כיון דיואב היה שוגג, הוה ליה כמו חצר. ומכאן הוא עיקר הוכחת הנ"י דאפילו שוגג אין שלד"ע, דכן מוכח להדיא בפשיטות, וכמו שכתבתי. והא דאיצטריך בש"ס התם לת"ק לטעמא דמורד במלכות הוה, לאו למימרא דאי לאו הוה מורד במלכות הוי חייב לת"ק, דהא משמע התם בש"ס להדיא דס"ל לת"ק בכל דוכתא אין שלד"ע. אלא משום דאל"כ הוי חייב בדיני שמים, וכדקאמר בש"ס התם, מכלל שת"ק סבר אפילו בדיני שמים נמי פטור, בתמיה, אלא דינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו. והשתא אתי שפיר לישנא דאי אתה נענש עליו, ומשמע בדיני שמים, דאם לא כן הוה ליה לומר אי אתה חייב עליו. אלא ודאי, פשיטא דלא בא הנביא לומר לדוד אי אתה חייב כו' מיתה על אוריה החתי, דפשיטא דאינו חייב מיתה בלאו הכי, שהרי לא היו עדים והתראה על הריגת אוריה, ועוד אפילו חייב מיתה, מי ידין את דוד המלך במיתה? אלא נתן הנביא בא לומר שאין אתה נענש עליו אף בידי שמים. ולהכי הוצרך לישנא דמורד במלכות, דאי לאו הכי אף דאין שלד"ע היה נענש בידי שמים. והשתא עלו דברי נ"י כהוגן, דמוכח להדיא בפרק האיש מקדש דאפילו השליח שוגג אין שלד"ע.

 

ספר המקנה, קידושין, דף מג, ד"ה "בתוספות ד"ה מורד"

ר' פנחס הלוי הורוויץ, פולין, תצ"א (1731) לערך – פרנקפורט, תקס"ה (1805). אב"ד פרנקפורט. ניהל בה ישיבה גדולה. מגדולי הרבנים בדורו, שנלחם נגד ראשוני המשכילים. אחד מתלמידיו הוא החתם סופר. חיבר ספר 'הפלאה' על מסכת כתובות, ספר 'המקנה' על מסכת קידושין, שו"ת 'גבעת פנחס', ו'פנים יפות' על התורה.

בתוספות ד"ה מורד במלכות הוי וכו' ואם כן מאי וכו': כבר כתבתי ב[ספר הפלאה], כתובות, דף ט' עמ' ב', בתוספות ד"ה "כל היוצא" וכו', דלפי רבינו תם שהיו נותנין גט גמור בלא תנאי, אם כן, היה אוריה אסור לבוא אל אשתו בלא קידושין... ונראה דהיינו טעמא דשמאי הזקן, דסבירא ליה דוד היה חייב על הריגת אוריה, ולא ניחא ליה לפרש קרא ד"חרב בני עמון" כדדרשי רבנן: מה חרב בני עמון אי אתה נענש וכו', משום דהוי ליה מורד במלכות, משום דלשיטתיה אזיל, דסבירא ליה: המגרש את אשתו אסור לדור עמה בחצר, כדאיתא באבל רבתי [פרק ב, הלכה יד]... באבן העזר סימן קי"ט. ואם כן, שפיר עבד שלא שמע לו לילך לביתו לעבור על דברי תורה, כדאיתא סוף פרק נגמר הדין [סנהדרין מט ע"א].

 

ובזה יש להבין דעת הר"ן, הביאו הים של שלמה בבבא קמא, שהקשה על התוספות דסבירא להו דכשהשליח שוגג, יש שליח לדבר עבירה, דהא יואב שוגג היה, ואפילו הכי יליף שמאי מזה, דיש שליח לדבר עבירה, והקשה עליו היש"ש, דיואב מזיד הוי. ונראה דסבירא ליה להר"ן, כיון דיואב לא דריש "אכין" ו"רקין", כדאיתא סוף פרק נגמר הדין, דמהאי טעמא קטל לעמשא, ומשמע שם, שמשום זה לא הרג אותו שלמה, משום שהיה שוגג בהריגתם, כיון דלא דריש "אכין" ו"רקין", אם כן, מטעם זה נמי היה שוגג על הריגת אוריה, משום דהוי סבר, דציווי המלך דוחה אותה. וכל שכן דלפי מה שכתבתי, דהא דאוריה לא הוי מורד במלכות לשמאי, היינו משום דסבירא ליה לשמאי, דאיכא איסור יחוד עם אשתו, ואם כן לפי סברת יואב, דלא דרש "אכין" ו"רקין", שפיר הוי אוריה מורד במלכות. ואין צריך למה שנדחק הש"ך, בחושן משפט, סימן שמ"ח, ליישב דברי הר"ן.

 

מיהו מכל זה, אין קושיה על התוספות דסבירא להו דבשוגג לכולי עלמא יש שליח לדבר עבירה, דיש לומר דסבירא להו דאף דמאן דלא דריש "אכין ורקין", היינו דווקא ב"לא תעשה" גרידא, דיש לומר ד"עשה" דכבוד המלך עדיפא, ודוחה אותה, אבל להרוג אדם, כיוון ד"עשה" אינו דוחה אפילו "לא תעשה" שיש בה כרת, מהיכי תיתי נימא ד"עשה" דכבוד המלך ידחה אותה. ותו דבית שמאי סבירא להו במנחות [מ ע"א], גבי סדין בציצית, אין "עשה" דוחה "לא תעשה", אם כן מהיכי תיתי נימא דדוחה "עשה" דכבוד המלך, ל"ת ד"לא תרצח". ועל כרחך צריך לומר, דמיעוטיה דווקא, היינו בעניין דאמר שם בעמשא, דאשכחינן דאתחלי במסכתא, דהאי "עשה" והאי "עשה", והוה אמינא דכבוד המלך עדיפא, כיוון דאית ביה חיוב מיתה. ולפי מה שכתבתי, דהוי ליה [יואב] שוגג משום שלא דריש "אכין" ו"רקין", רק [אוריה] היה מורד במלכות במה שלא שמע לילך לביתו, יש לומר דסבירא להו דאפילו שהיה מורד במלכות, מכל מקום, כל זמן שלא נגמר דינו בסנהדרין - חייבין עליו מיתה אם הורגים, כדאיתא בסנהדרין, דף פ"א, ובריש מכות [ה ע"א].

 

ו. ציות מתוך הסתמכות

משנה, מסכת מכות, פרק ג, משניות יב, יד

משנה יב: כיצד מלקין אותו...

 

משנה יד: והקורא קורא "אם לא תשמור לעשות... והפלה ה' את מכותְך..." (דברים כח, נח-נט)... ואם מת תחת ידו פטור. הוסיף לו עוד רצועה אחת ומת הרי זה גולה על ידו.

 

תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף לב, עמוד ב

מתיב רבא: הוסיף לו רצועה אחת ומת - הרי זה גולה על ידו; והא הכא דשוגג קרוב למזיד הוא, דאיבעי אסוקי אדעתיה דמייתי אינשי בחדא רצועה, וקתני: הרי זה גולה!

 

אמר רב שימי מנהרדעא: דטעי במנינא.

 

טפח ליה רבא בסנדליה, אמר ליה: אטו הוא מני? והתניא: גדול שבדיינין קורא, והשני מונה, והשלישי אומר הכהו!

 

אלא אמר רב שימי מנהרדעא: דטעה דיינא גופיה.

 

רש"י, שם

הוסיף לו - שליח ב"ד למי שחייב מלקות.

רצועה אחת - יותר על מה שאמדוהו ב"ד שיכול לקבל ומת גולה על ידו.

טפח רבא - לרב שימי.

בסנדליה - דרב שימי הכהו על סנדלו. לישנא אחרינא: בעט בסנדלו לרב שימי.

אטו הוא - השליח מני.

קורא - והפלא ה' את מכותְך וגו' (דברים כח).

 

תוספות תלמיד רבנו תם ור' אליעזר (בתוך שיטת הקדמונים), שם

דטעה דיינא גופיה - מיהו אונס לא הוי, שהרי הכהו בכוונה. ועוד, דאיהו נמי יש לו לדעת לכוין החשבון, ודיינא גופיה פטור דאין שליח לדבר עבירה, ואף על פי שעל ידו הכהו פטור.

 

רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק טז, הלכות יא-יב

הלכה יא: הגדול שבדיינים קורא כל זמן שזה לוקה אם לא תשמור לעשות... והשני שבדיינים מונה, והשלישי אומר לחזן הכה, כל זמן שמכה על פיו הוא מכה.

 

הלכה יב: מת תחת ידו פטור. ואם הוסיף רצועה אחת על האומד ומת, הרי החזן גולה. ואם לא מת, הרי החזן עבר על מצות לא תעשה, שנאמר "לא יוסיף". והוא הדין לכל מכה את חבירו שהוא בלא תעשה.

 

תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ח, עמוד א

מתני'. הזורק אבן לרה"ר והרג - ה"ז גולה... אבא שאול אומר: מה חטבת עצים רשות אף כל רשות, יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, ושליח ב"ד.

 

רש"י, שם

האב המכה את בנו - להטותו לדרך אחרת.

ושליח ב"ד - המלקה ארבעים לחייב מלקות.

 

ערוך לנר, מכות, דף ח, עמוד א, ד"ה "שם ברש"י"

ר' יעקב יוקל אטלינגר, תקנ"ח (1798) - תרל"ב (1871). יליד קרלסרוה. למד אצל אביו ולאחר מכן באוניברסיטת וירצבורג. משנת תקצ"ד (1833) ועד לפטירתו שימש כרב באלטונה. ספריו: 'ערוך לנר' על הש"ס ושו"ת 'בניין ציון'.

שם ברש"י ד"ה "ושליח בית דין - המלקה ארבעים". הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש (פרק ה'), פירש, הא דשליח בית דין, בשהכהו לכופו לבא לדין, עיין שם. והראב"ד שם השיגו, ופירש כפירוש רש"י שכאן. ובאמת שיטת הרמב"ם צריכה עיון, למה לא פירש כפשוטו כפירוש רש"י? ונושאי כליו לא יִישבו כלום.

 

והנה לכאורה היה אפשר לומר, כיון דבמתניתין לקמן [פרק ג, משנה יד] כבר תנן דאם מת תחת ידו - פטור, אם כן, אם הכא גם כן משליח בית דין שלוקה איירי, למה כפל לקמן? אלא על כרחך, הוכיח הרמב"ם, דהכא איירי משליח בית דין אחר שכופו לבא לדין. אי נמי, יש לומר כיון דהא מלקות - מצוה דאורייתא היא, והא דאב המכה בנו, ורב תלמידו - אינו רק מדברי קבלה, מקרא ד"יסר בנך", אם כן, למה הקדים במתניתין מצוה דדברי קבלה לדברי תורה? אלא על כרחך, דהכא איירי משליח בית דין שמכהו לבא לדין, דזה גם כן מצוה דדברי קבלה היא, דאתיא מקרא דנחמיה, כדילפינן [=כפי שאנו לומדין] במועד קטן (פ"ג). אכן באמת כל זה דוחק הוא בשיטת הרמב"ם.

 

ולכן הנראה לעניות דעתי, בישוב דעת הרמב"ם, הוא על פי פסק אחר דהרמב"ם. דהנה אמתניתין דלקמן דקתני ו"הוסיף לו רצועה אחת [ומת - הרי זה] גולה על ידו", פריך בבבא קמא (דף לב ע"ב), הא קרוב למזיד הוא?! ומוקי דאיירי שטעה הדיין המונה, עיין שם. ולפי זה, אם טעה המכה, והכה יותר - אינו גולה, דקרוב למזיד הוא, וכן כתב בפירוש הריטב"א, לקמן (דף כ"ב). ולפי זה צריך עיון על הרמב"ם, שכתב בהלכות סנהדרין (פרק ט"ז), הך דין והוסיף לו - גולה על ידו, סתם ולא חילק בין טעה הוא או טעה הדיין המונה. והוא תמוה לכאורה, ולא ראיתי מי שהרגיש בזה.

 

והנראה לעניות דעתי בזה, דבבבא קמא פריך כן אהא דאמרינן שם, דנכנס ברשות - פטור מגלות, דקרוב למזיד הוא. ולכאורה צריך טעם, למה פריך דווקא אהא אוקימתא כן. הא כמה פעמים אמרינן בש"ס, דקרוב למזיד אינו גולה, והרי להרמב"ם, כל הני דקתני בברייתא לעיל, דאינו גולה, כגון קרן זוית, ונתכוון לב' וזרק ד' וכדומה, בכולן הטעם, משום דקרוב למזיד הוא, ואהא הוי ליה למיפרך ממתניתין דהוסיף לו רצועה?! ועל כן צריך לומר, דקושיתו אינו אהא דקרוב למזיד אינו גולה לבד, דזה ודאי פשיטא, דהא בשגגה כתיב. אבל קושיתו שם, אמה דחשיב נכנס ברשות - קרוב למזיד. לזה מדמה הוסיף לו רצועה, דסבירא ליה דהא איבעי ליה לעיוני, דמי להא, דבעי לאסוקי שימות ברצועה אחת, מדעשו אומדנא בתחילה. והשתא לפי זה, לאידך לישנא דמסקינן בבבא קמא, שם, דנכנס ברשות - שוגג הוא, ולא קרוב למזיד, גם בהוסיף לו רצועה מעצמו - שוגג הוא למזיד, ולא קרוב למזיד, כפי דמיון הש"ס. והשתא, כיון דהרמב"ם, בהלכות רוצח ושמירת הנפש (פרק ו'), פוסק כלישנא בתרא שם, דנכנס ברשות - גולה, לכן כתב גם כן סתמא דהוסיף לו רצועה - גולה, דהיינו על ידי עצמו, ולא על ידי מניין בית דין, דלפי המסקנא בבבא קמא, נדחה האוקימתא מהלכה, ולפי זה גם שיטת הרמב"ם דכאן אתי שפיר, דהסברא נותנת דדוקא אי בהוסיף רצועה מעצמו - קרוב למזיד הוא, אז אם כן, צריך לומר דהא דתנן דגולה איירי בטעה הדיין במניין, ושזה "שוגג" מקרי אצלו. אבל אי אמרינן דמעצמו - שוגג הוא, ושמתניתין סתמא איירי, אם כן הסברא נותנת דבטעה הדיין במניין, השליח אינו גולה, דאונס גמור הוא, כיוון דעל פי הדיין לקה, דנחית חד דרגא, כיוון דבמעצמו - שוגג הוא, על פי הדיין - אונס הוא. ואם כן מה דתנן לקמן: "ואם מת תחת ידו - פטור", אין הטעם משום דבמצוה קעסיק, אלא דמטעם דאונס הוא, דמאי הוי ליה למיעבד, כיוון דעל פי בית דין הכה. ולכן הכא דפוטר שליח בית דין מטעם, מה חטיבת עצים רשות אף כל רשות, ולא פוטר מטעם אונס, על כן הוכיח הרמב"ם, דלא איירי הכא משליח בית דין שהכה מלקות, אלא משליח בית דין שהכה לכופו, דבזה מעצמו מכה, ולא על פי הדיין, ושוגג מקרי ולא אונס, ולכן רק מטעם דעסיק במצוה - פטור.

 

סיכומי מקורות נוספים

תורת הקנאות סוטה מד ע"ב: המקיים מצוות המלך, נחשב עוסק במצוה, ופטור מלקיים מצוה אחרת, ומה שהרמב"ם כותב שהמלך לא יכול לבטל מצוה, היינו שאם התחיל במצוה אחרת, לא יפסיק בה כדי לקיים את מצות המלך. וקשה מדוע בסוטה שם נאמר שרק במלחמת מצוה העוסק בה פטור ממצוה אחרת הרי גם הלוחם מלחמת הרשות עושה מצות המלך? כונת הגמרא היא שהמלך עצמו לא נפטר ממצוה אחרת בגלל עיסוקו במלחמת רשות.

 

באר שרים (שולמן), סי' לא אות א: גם חיוב זקן ממרא לשמוע לסנהדרין שהוא משום כבוד ב"ד (פירוש המשנה לרמב"ם בסנהדרין), אינו חל אם הוא יודע שמה שהם אומרים לעשות הוא איסור. וזה מה שנאמר בתחילת הוריות "טעה במצוה לשמוע דברי חכמים", שבאמת אין מצוה לשמוע להם אם הם אומרים לעשות איסור. וחיוב זקן ממרא הוא רק אחרי שהוכיחו לו שהוא טועה.

 

משכן שילה, עמ' שעו: כמו שאין לשמוע לציווי מלך נגד התורה, כך דינא דמלכותא שהוא נגד דין תורה אינו דין (ש"ך עג ס"ק לט).

 

תורת המלך, על הרמב"ם: "בשביל שנתעסק במצוה" - כיון שכבר התחיל לעסוק במצוה פטור מלשמוע למלך, גם אם יוכל לעשות את המצוה אח"כ, כי דברי הרב קודמים. אבל אם עוד לא התחיל לעסוק במצוה, צריך לשמוע למלך, ויעשה את המצוה אח"כ, כך שאין כאן ניגוד ל"דברי הרב". ובגמרא מדובר על ביטול תלמוד תורה דרבים, בעמשא, שאם ישמע למלך לא יוכל להשלים את הלימוד אח"כ. ממאירי סנהדרין מט משמע שחולק על הרמב"ם לגבי מצוה שאפשר לעשותו אח"כ, שזה חידוש של הרמב"ם שלא נזכר בגמרא [וכ"כ בספרו משפט המלחמה עמ' קטז, בדעת המאירי].

 

מלך ביפיו, עמ' קמב: "הרי זה פטור" - לא רק בדיעבד אלא גם אסור, כמו שנאמר ברישא "אין שומעין לו", אף ששם מדובררק במצוה קלה.

 

שו"ת שבות יעקב, ח"ג, סי' ה: אם מושל בא לבית הכנסת, והחוק הוא שלכבוד המושל צריך לגלות את הראש, מותר להוריד את הכיפה, כי איסור גילוי ראש בבית הכנסת הוא רק מידת חסידות, ונדחה משום שלום מלכות.

 

שו"ת לב חיים (פלאג'י), ח"א, סי' צא (קכה ע"ב): אם היה ביד אדם איזו מצוה [כגון טלית] והמלך שאל אותה ממנו, ועי"ז יתבטל האדם מהמצוה - אינו חייב לתת למלך, ואינו נחשב מורד במלך, כדברי הרמב"ם כאן. ואפילו אמר המלך לבטל מצוה דרבנן אין שומעין לו, שהרי גם המלך מצווה במצוה דרבנן, והטעם "דברי הרב" וכו' שייך גם באיסור דרבנן, כפי שאומר שו"ת מהרי"ט ח"א סי' קטז, שאין שליח לדבר עבירה אף באיסור דרבנן כי גם בו שייך הטעם "דברי הרב" וכו'. ומה שנאמר בברכות כ שהתירו איסור דרבנן לכבוד מלך, היינו במקום שעשיית מעשה לכבוד המלך מצריכה עבירה על איסור דרבנן, אבל אם המלך מצווה עליו לעבור על איסור דרבנן בקום עשה אין שומעין לו. וכן נראה מתשב"ץ ח"א סי' קכח, שאין דינא דמלכותא דינא אם הוא נגד איסור דרבנן. מגן אברהם, תרנו, ס"ק ח, מדייק מגיטין נו שמותר לעבור איסור דרבנן משום אימת מלך. י"ל ששם זה מטעם סכנה, ובמלך גוי שלא יודע דיני התורה, כפי שהסביר פרי מגדים, אשל אברהם, שם.

 

קונטרסי שיעורים (גוסטמן) קידושין שיעור כ אות ה דף קכז: טורי אבן, מגילה כט ע"א הקשה על דברי הגמרא שם שמבטלים ת"ת להוצאת המת והכנסת כלה, הרי בסנהדרין מט נאמר שת"ת עדיף מכבוד המלך, ואילו בכתובות יז נאמר נאמר שמעבירים מת וכלה מלפני מלך ישראל, יוצא שת"ת עדיף מהכנסת כלה והוצאת המת? ותירץ שכבוד המלך שבא מאליו שלא מחמת ציווי המלך, עדיף מת"ת וממת וכלה, ובזה מדובר בכתובות; אבל מה שהמלך מצווה מעצמו, אמנם חובה לציית, מ"מ ת"ת עדיף מזה, ובזה מדובר בסנהדרין. ונימק, שבסוג הראשון אינו יכול למחול, לכן זה עדיף מת"ת ושאר מצוות, אבל בדבר שהוא רק מציוויו, יכול לשנות את ציוויו, לכן דבר מצוה עדיפה עליו. יש לבאר, שהסוג הראשון של כבוד המלך נחשב מעשה מצוה, והסוג השני אינו מעשה המצוה אלא ציווי בעלמא, כי אין בכוח המלך ליצור בדבריו מעשה מצוה. וי"ל שזה היסוד להבדל שמצא טורי אבן לענין מחילה: בסוג הראשון שהוא מעשה מצוה, אין המלך בעלים עליו למחול, ואילו בציווי שהוא שלו יכול למחול. וראיה לטורי אבן מסדר הלכות הרמב"ם בהלכות מלכים, שבפרק ב מנה את הדינים שהם משום כבוד המלך שלא מחמת ציוויו, ובסוף פרק ג הזכיר את החיוב לשמוע לציווי המלך, ורק שם כתב שאינו דוחה דין תורה.

 

רמ"ד ולנר, התורה והמדינה ג, עמ' נה: מדוע רש"י בקידושין מב לא פירש כתוס' שהמרידה של אוריה היתה במה שלא הלך לביתו? י"ל, שהרי נאמר בעירובין סג ע"ב שאם הארון אינו במקומו אסורים בתשמיש המיטה, ואז הארון לא היה במקומו, ואמנם תוס' שם (ד"ה כל זמן) חילקו שהיו שני ארונות, מ"מ רצה אוריה להחמיר על עצמו, לכן זה כמו מצוה קלה שהמקיימה אינו חייב על מרידה במלך.

 

משפט הצבא בישראל, סי' י: מכאן מקור לפטור ת"ח ממלחמת רשות, אם התחילו בלימוד. עמ' צה: כשיש מלחמת מצוה כגון כיבוש א"י או עזרת ישראל מיד צר, שהחיוב הוא מהתורה, גם ת"ח חייב, אבל במלחמת הרשות שהחיוב אינו מהתורה אלא מציווי המלך, המתעסק במצוה פטור ממלחמה זו. ואת זה דרש עמשא מ"רק".

 

משפט המלחמה, סי' יט (עמ' קטו-קטז): רד"ק ביהושע ורש"י בשמואל גורסים בדרשה מ"רק" "יכול אפילו לדבר עבירה", ולא כבסנהדרין "יכול אפילו לדברי תורה". לפי גירסת רש"י ורד"ק רק אם ציווי המלך מביאו לעבור עבירה, פטור מלציית, אבל אם ציוויו רק מונע אותו מקיום מצווה, חייב לציית למלך. לכן הרמב"ם לא הביא דרשה זו אלא כתב את הטעם "דברי הרב" וכו' ששייך גם בציווי המונע קיום מצוה. אבל א"כ קשה מדוע הגמרא הזדקקה לפסוק, הרי די בסברה של הרמב"ם.

 

ויעמידה ליעקב לחוק, עמ' 98: ר' יואל בן נון טען שמלך המצוה לעבור עבירה שאינה עבירה פרטית אלא ציבורית, יש להישמע לה. והסביר בזה מדוע יואב ציית לציווי דוד לפקוד את העם. נראה להיפך, שהרי העם נענש בדבר על העבירה הזאת, הרי שהיה אסור לציית לפקודה אף שזו עבירה ציבורית. עמ' 99: א' שטרוזמן, משפט וצבא גל' 8 עמ' 4, הסיק ממה שיואב לא נענש על ביצוע הפקודה [באוריה], מכאן שאין עונש על ביצוע פקודה בלתי חוקית. יש לדחות את ההוכחה, שדוד לא היה יכול להעניש אותו כמורד במלכות כיון שדוד עצמו הוא ששלחו [יותר נכון לומר: לא היה אפשר להעניש אותו על הריגת אוריה כי לא היתה התראה]. והגמרא מגנה את יואב על התנהגותו. עמ' 100: עמשא דרש "רק" לענין אי ציות לצו לגייס אנשים לצבא, ומכאן שגם עבירה ציבורית לא נדחית מפני ציווי המלך [לא נכון - העבירה שם היתה פרטית, של ביטול תורה]. הרב יואל בן נון טען שחייל חייב לבצע גם פקודה שהיא נגד התורה כי הוא עבד המלך, והוא אנוס לבצע את ציווי המלך. אין זה נכון שהרי המקורות שמדברים על "עבד מלך" אינם לעניין הלכה אלא לענין בחירה חפשית; והרי הגמרא אומרת הלכה זו בענין עמשא שהיה חייל.

 

כלי חמדה, פרשת יתרו (צח ע"ב): מדוע נקראו אבנר ועמשא "צדיקים" בזה שלא הרגו את כהני נוב, הרי כך עיקר הדין? י"ל שנקראו צדיקים כי סיכנו עצמם, ששאול היה עלול להרוג אותם מדין מורדים במלכות (והיה מותר להם להרוג מפני סכנתם, כי לא שייך בזה "מאי חזית", כי בכל מקרה כהני נוב היו נהרגים ע"י דואג האדומי). הדגש ביואב שאינו צדיק כי קיים את ציווי דוד אף שהיה רק בכתב - שאף שראה שדוד לא רצה שייוודע שהוא ציווה להרוג, וא"כ היה יכול להתחמק מקיום הציווי, ובכל זאת עשה.

 

באר מרים, על הרמב"ם: עמ' קלט: לגבי מתעסק במצוה כתב הרמב"ם "פטור", משמע שחייב לשמוע אלא שאינו נענש אם לא שמע. ובסיפא לגבי גזר לבטל מצוה, כתב שאין שומעין לו. וקשה, הרי לפי הטעם "דברי הרב" וכו', יוצא שבכל מקרה אינו חייב לשמוע. (עמ' קמ) ביאור הגר"א, יו"ד, רמ, ס"ק ו, הביא את המדרש, במדבר רבה, כמקור שאפילו אמר לו אביו לעבור איסור דרבנן לא ישמע לו, שהרי המדרש משוה אב למלך. והוא מכוח הסברה ביבמות ו ע"א "כולכם חייבים בכבודי". וקשה מדוע במלך, אפילו עסק בתלמוד תורה פטור מציווי המלך, כמו בעמשא, ואילו באביו פוסק שו"ע, יו"ד, רמו, יח, שמצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים דוחה תלמוד תורה, כי התורה היא ע"מ לעשות, וכן המקנה קידושין לא ע"ב, כותב שאם אביו אמר לו לכבדו, חייב להיבטל מלימוד תורה בשביל זה? באמת מאירי בסנהדרין נקט שבמקרה של עמשא היה תלמוד תורה דרבים, שהוא אינו נדחה מפני מצוות אחרות. אבל הרמב"ם כתב בסתם "נתעסק במצוה", משמע אפילו תלמוד תורה של יחיד. הנה בסנהדרין אומרים שיואב לא היה "טוב" כי הרג את אוריה במצות דוד ולא דרש "רק", משמע שלולא הדרשה היה צריך לשמוע למלך אפילו להרוג אדם אחר, ואיך יעלה על הדעת לעשות עבירה שיש בה מיתה משום מצוות כבוד מלך? (עמ' קמא) נראה שציווי המלך עושה את הדבר שהוא מצווה עליו, שייחשב לחובה (או לאיסור, אם הוא מצווה לא לעשות), ולא רק שיש חיוב שמיעה (בדומה לדברי ר"א וסרמן בקונטרס דברי סופרים סי' א, שבאיסור דרבנן חל איסור על הדבר ולא רק חיוב לשמוע, ושלא כמשך חכמה דברים יז, יא, שבאמת יש רק חיוב לשמוע לחכמים, וכתב שגם במלך זה רק חיוב שמיעה ולא חיוב עצמי). (עמ' קמב) ונראה שהמקור לזה הוא "אשר ימרה את פיך", משמע שזה נובע מפי המלך, ולא מצד שהאדם עושה נגד רצון המלך. ולכן המדרש, במדבר רבה, משוה את אמירת המלך לאמירת ה'. לכן לולא דרשת "רק" היה חיוב להרוג את אוריה, כי ציווי המלך מחיל על אוריה חיוב מיתה, ואין חל כאן הכלל שעשה אינו דוחה ל"ת שיש בו מיתה. והלימוד "רק" מלמד שכוח ציווי המלך מוגבל, שאם זה נגד דין תורה אין לו כוח לצוות כמלך, ולכן גם תלמוד תורה דוחה. (עמ' קמה) יש שני דינים במלך: שציוויו עושה את הדבר לחיוב עצמי, וגם חובה לשמוע בקולו. לגבי מתעסק בת"ת, אין אומרים שאינו חייב לקיים את מצות המלך, שהרי ת"ת אינו דוחה מצוה שאינה יכולה להיעשות ע"י אחרים, אלא שבזה אין לו כח לעשות את הדבר לחובה עצמית. וייתכן שבמקרה זה חייב לשמוע למלך, וה שכתב הרמב"ם את סברת "דברי הרב" הוא לומר שאין לו כח לעשות את הדבר לחיוב עצמי. ולכן לגבי מתעסק במצוה נקט רק "פטור", שאין חיוב מיתה של מורד במלכות אלא אם התייחס למצות המלך כאילו אינה מצוה, וזה מרד, וזה רק בדבר שציווי המלך עושה אותו מצוה עצמית, משא"כ כשיש רק חיוב שמיעה, אין הסירוב נחשב מרידה. ואולי חייב מיתה מצד שלא כיבד את המלך, אבל זה חיוב מיתה קל יותר ממורד במלכות, שבזה רק המלך יכול להרגו ולא אחרים. לעומת זאת, אם אומר המלך לעבור על מצוה, אין אפילו חיוב לשמוע לו, כי אין עצה ואין חכמה נגד ה', לענין ביטול מצוה. בירושלמי סנהדרין פ"י, נאמר לגבי כהני נוב, שאבנר ועמשא אמרו לשאול "כלום יש לך עלינו אלא כלי זיין ותכשיטים שנתת לנו? קח אותם חזרה". (עמ' קמו) אור יעקב על סנהדרין הקשה על רמב"ם, הלכות סנהדרין, ב, ד, שאומר שאין מושיבים מלך בסנהדרין כי יהיה אסור לדיינים האחרים לחלוק עליו - למה אסור לחלוק, הרי אם דיין חושב שהמלך טועה, א"כ זה נגד דין תורה לעשות כדברי המלך, ובזה אין חיוב לשמוע למלך? י"ל שבכל זאת זה זלזול במלך, ולכן לכתחלה אנו רוצים למנוע מצב שיהיה זלזול במלך, אף שהזלזול יהיה מותר. נראה שאף שמלך אינו יכול לצוות לבטל אף מצוה דרבנן, מ"מ יכול לצוות לבטל ציווי של נביא, כי לחכמים יש כוח לעשות את הדבר עצמו איסור, וציווי של נביא אינו עושה את הדבר עצמו חובה. ולכן שאול חשב שלא היה חייב לקיים את ציווי שמואל בענין עמלק כי ציוויו כמלך יכול לבטל את ציווי שמואל, אבל באמת באותו מקרה הוא עשה נגד מצוות תורה ולא רק נגד דברי שמואל.

 

משבצות זהב, שמואל ב כ, ה: הרי מבטלים תלמוד תורה בשביל מצוה שאינה יכולה להיעשות ע"י אחרים, ולמה עמשא לא הפסיק אותם? לכאורה י"ל שנכון שהם היו חייבים להפסיק את לימודם, אבל זה לא מרידה במלכות, כי מה שלא עשה את מצות המלך לא היה מתוך זלזול במלך אלא מתוך עיסוק במצוה. אבל מלשון הרמב"ם "דברי הרב קודמים" משמע שהיו חייבים להמשיך ללמוד. אפשר לתרץ ע"פ דברי תוס' כתובות יז, שאמנם מבטלים ת"ת להוצאת המת, אבל אין לבטל שימוש ת"ח לשם הוצאת המת, כי גדול שימושה יותר מלימודה; ובמקרה של עמשא היו תלמידים לומדים בפני רבם, שזה שימוש ת"ח, ואין להפסיקו למצוה אחרת. או אפשר ששם היתה ישיבה של כל ישראל, שעל זה נאמר במגילה ב ע"ב שלימוד תורה של כל ישראל גדול מעבודת בהמ"ק. שו"ת יד אליהו (רגולר) עמ' נג תירץ, שכלשון הגמרא היו "פתחי במסכתא", שתחילת המסכת היא יסוד לכל המסכת, והיה "בי רבנן", בציבור גדול, ות"ת דרבים כזה לא שכיח, לכן סבר עמשא שזה לא נדחה מפני מלחמת מצוה, כי לימוד התורה היה אמור להגן כמו לחימה בפועל. [כל התירוצים הללו לא יכולים ליישב את לשון הרמב"ם שסתם "אפילו מצוה קלה", משמע גם לימוד תורה של יחיד].

 

מקורות לכך שאין תוקף לחוק שמחוקק הרוב נגד התורה - שו"ת הריב"ש סי' סא; שו"ת הרמ"א סי' עג.