קטין במשפט
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

קטין במשפט

ספרית המשפט העברי, תשע"ג - 2012

תוכן המאמר:
חקיקה ופסיקה ישראלית
>
שער ראשון: אוטונומיה של הקטין - זכויות וחובות
1. עצמאות קניינית של הילד
2. כבודו של הילד
3. "כיבוד אב ואם" כחובה משפטית
4. זכות הילד לחינוך
שער שני: הכאת ילד כאמצעי חינוכי
שער שלישי: החזקת הילד ו"חזקת הגיל הרך"


קטין במשפט

 

תוכן מפורט:

חקיקה ופסיקה ישראלית

חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, סעיפים 4, 6, 16-14, 25-22

תזכיר חוק הורים וילדיהם, התשע"ב-2012

חוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981, סעיפים 1, 13

האמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים (חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ"א-1991, תוספת לסעיף 2)

פקודת הנזיקין [נוסח חדש], סעיפים 24(7), 27(6)

חוק העונשין, תשל"ז-1977, סעיפים 368ב-368ג

הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב-1992, ה"ח תשנ"ב 115, סעיף 49(5)

חוק זכויות התלמיד, התשס"א-2000, סעיפים 1, 3, 5, 6, 10, 11

ע"א 458/79 ניר נ' ניר, פ"ד לה(1) 518, 523

ביד"מ 1/84 נגר נ' נגר, פ"ד לח(1) 365, 402

 

שער ראשון: אוטונומיה של הקטין - זכויות וחובות

1. עצמאות קניינית של הילד

תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נט, עמוד א

רש"י

תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף יב, עמ' א-ב

רש"י

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רע, סעיף ב

סמ"ע, שם, ס"ק ב

 

2. כבודו של הילד

תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף פו עמוד ב

רש"י

רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ה, הלכה א

חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל ח, אות ג

חפץ חיים, הלכות רכילות, כלל ז, אות א

 

3. "כיבוד אב ואם" כחובה משפטית

מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, מסכתא דבחדש, פרשה ח

תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף לא עמוד ב, דף לב עמוד א

רש"י

שו"ת מהרי"ק, שורש קסו

 

4. זכות הילד לחינוך

תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כט עמוד א, דף ל עמוד ב

רש"י

תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל עמוד א

רש"י

תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כא עמוד א

רש"י

 

שער שני: הכאת ילד כאמצעי חינוכי

משלי, פרק יג, פסוק כד

תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ח עמוד א

רש"י

רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ה, הלכות ה-ו

תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כא עמוד א

רש"י

רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ב, הלכה ב

תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף יז עמוד א

רש"י

רמב"ם, הלכות ממרים, פרק ו, הלכה ט

מסכת שמחות, פרק ב, הלכות ד-ה

שו"ת שבות יעקב, חלק ג, סימן קמ

שו"ת קרית חנה, סימן כב

תקנות התלמוד תורה בפירארה (איטליה), תקכ"ז (1767) [=אסף, מקורות לתולדות החינוך בישראל, כרך ב, עמ' רט]

יסודות החינוך, חלק ב, עמ' סה

עין איה, ברכות ז ע"א

שו"ת שרידי אש, חלק ב, סימן מט (=חלק ג, סימן צה, במהדורה המקורית)

מכתב מאליהו, חלק ג, עמ' 360-362

 

שער שלישי: החזקת הילד ו"חזקת הגיל הרך"

רמב"ם, הלכות אישות, פרק כא, הלכות טז-יח

שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, סימן לח

חלקת מחוקק, סימן פב, ס"ק ט

שו"ת משפטי עוזיאל, אבן העזר, סימן צא

פסקי דין רבניים, כרך א, עמ' 55, 61

שו"ת עזרת כהן, סימן נז

שו"ת מהר"י בן לב, סימן נח

שו"ת משפטי שמואל, סימן קכג

שו"ת מהר"ם מפדובה, סימן נג

שו"ת נודע ביהודה, מהדורא תנינא, אבן העזר, סימן פט

פסקי דין רבניים, כרך ד, עמ' 66, 74

פסקי דין רבניים, כרך ד, עמ' 332, 336-335

פסקי דין רבניים, כרך ג, עמ' 353, 355, 362

 

 

חקיקה ופסיקה ישראלית

חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, סעיפים 4, 6, 16-14, 25-22

פרק ראשון: כשרות משפטית

4. פעולות של קטין

פעולה משפטית של קטין טעונה הסכמת נציגו; ההסכמה יכולה להינתן מראש או למפרע לפעולה מסויימת או לסוג מסויים של פעולות. יכול נציגו של קטין לבטל הסכמתו לפעולה כל עוד לא נעשתה הפעולה.

 

6. סייג לביטול פעולות

פעולה משפטית של קטין שדרכם של קטינים בגילו לעשות כמוה... אינה ניתנת לביטול כאמור בסעיף 5... אלא אם היה בה משום נזק של ממש לקטין או לרכושו.

 

פרק שני: הורים וילדיהם הקטינים

14. מעמד ההורים

ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים.

 

15. תפקידי ההורים

אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם; וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו, והסמכות לייצגו.

 

16. חובת ציות הקטין

הקטין חייב, תוך כיבוד אב ואם, לציית להוריו בכל ענין הנתון לאפוטרופסותם.

 

22. אחריות ההורים

ההורים לא ישאו באחריות לנזק שגרמו לקטין תוך מילוי תפקידי אפוטרופסותם, אלא אם פעלו שלא בתום לב או לא נתכוונו לטובת הקטין...

 

23. הכנסות הקטין ונכסיו

קטין הסמוך על שולחן הוריו ויש לו הכנסות... הכנסותיו ישמשו, במידה נאותה לפי הנהוג בנסיבות דומות, לקיום משק הבית המשפחתי ולסיפוק צרכי הקטין עצמו...

 

24. הסכם בין הורים החיים בנפרד

היו הורי הקטין חיים בנפרד... רשאים הם להסכים ביניהם על מי מהם תהיה האפוטרופסות לקטין, כולה או מקצתה, מי מהם יחזיק בקטין, ומה יהיו זכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עמו במגע; הסכם כזה טעון אישור בית המשפט...

 

25. קביעת בית המשפט באין הסכם בין ההורים

לא באו ההורים לידי הסכם... רשאי בית המשפט לקבוע... כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת.

 

תזכיר חוק הורים וילדיהם, התשע"ב-2012

מטרת החוק

1. חוק זה נועד להבטיח את טובתם של כל ילדה וילד במימוש זכויותיהם על ידי הוריהם בהתאם לאמנת האו"ם בדבר זכויות הילד, 1989 ...

 

טובת ילדה וילד

3. (א) טובת כל ילדה וילד שמימוש זכויותיהם יהיה שיקול ראשון במעלה בכל פעולה או החלטה בעניינם לפי חוק זה...

 

(ב) קביעת טובת הילדה והילד תיערך תוך שיקלול מכלול הזכויות, הצרכים והאינטרסים שלהם ובחינת משמעותם לאורך חייהם.

 

זכות ילדה וילד להורות

4. זכותם הטבעית של כל ילדה וילד שהוריהם יהיו אחראים, במשותף, לגידולם ולהתפתחותם הגופנית, הנפשית, הרוחנית, המוסרית והחברתית וכן למימוש זכויותיהם, בצורה הולמת העולה עם טובת הילדה והילד.

 

חילוקי דעות בענין האחריות ההורית במקרה של פירוד [נוסח חלופי של דעת המיעוט]

10. (א) לא הגיעו הורים במקרה של פירוד להסכם הורות כאמור בסעיף 9(ג)... רשאי כל אחד מהם או הילד, לבקש מבית המשפט לקבוע את אופן מימוש האחריות ההורית...

(ב) בית המשפט יקבע הסדר הורות על פי טובת הילד כאמור בסעיף 3, ויביא בין היתר בחשבון, בהחלטה מנומקת, את מכלול העניינים הבאים:

(1) צרכיו ההתפתחותיים המשתנים של כל ילד בהתאם למצבו הגופני והנפשי, לגילו, להבטחת היציבות ביחסים בינו לבין סביבתו וכן לצרכיו המיוחדים ככל שהם קיימים;

(2) רצון הילד, ככל שכשריו המתפתחים מאפשרים לבררו... ומתן משקל ראוי לדבריו לפי גילו ומידת בגרותו ולאחר שניתן לו מידע הנוגע לענין;

(3) זכותו של הילד לקשר משמעותי, אישי, ישיר וסדיר בינו לבין כל הורה;

(4) זכותו של הילד לקשר משמעותי עם בני משפחתו;

(5) יכולתו של כל אחד מההורים לממש את האחריות ההורית;

(6) מידת הנכונות של כל אחד מההורים לשתף פעולה כאמור בסעיף 8(א), לרבות נכונות לאפשר את מימוש הקשר ההורי והקשר המשפחתי...

 

חוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981, סעיפים 1, 13

1.... (ב) צו אימוץ וכל החלטה אחרת לפי חוק זה יינתנו אם נוכח בית-המשפט שהם לטובת המאומץ.

 

13. באין הסכמת הורה, רשאי בית משפט, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, להכריז על ילד כבר-אימוץ, אם נוכח כי נתקיים אחד מאלה:...

 

(7) ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו...

 

האמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים (חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ"א-1991, תוספת לסעיף 2)

13.... אין הרשות השיפוטית או המינהלית של המדינה המתבקשת חייבת להורות על החזרת הילד, אם הוכיחו האדם, המוסד או גוף אחר המתנגדים להחזרתו כי -...

 

(ב) קיים חשש חמור שהחזרתו של הילד תחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי או תעמיד את הילד בדרך אחרת במצב בלתי נסבל.

 

פקודת הנזיקין [נוסח חדש], סעיפים 24(7), 27(6)

24. הגנה מיוחדת

בתובענה על תקיפה תהא הגנה לנתבע אם -...

 

(7) הנתבע הוא הורו או אפוטרופסו או מורהו של התובע... והוא ייסר את התובע במידת הנחיצות הסבירה למען ייטיב דרכו.

 

27. הגנה מיוחדת

בתובענה שהוגשה על כליאת שוא תהא הגנה לנתבע אם -...

 

(6) הנתבע הוא הורו או אפוטרופסו או מורהו של התובע... והוא שלל מהתובע את חירותו שלילה ארעית בלבד לזמן שהיה נחוץ באופן סביר למען ייטיב דרכו.

 

חוק העונשין, תשל"ז-1977, סעיפים 368ב-368ג

368ב. תקיפת קטין או חסר ישע

(א) התוקף קטין או חסר ישע וגורם לו חבלה של ממש, דינו - מאסר חמש שנים; היה התוקף אחראי על הקטין או על חסר הישע, דינו - מאסר שבע שנים.

 

(ב) נעברה עבירה לפי סעיף קטן (א) ונגרמה לקטין או לחסר הישע חבלה חמורה, דינו של התוקף - מאסר שבע שנים, ואם היה התוקף אחראי על הקטין או חסר הישע, דינו - מאסר תשע שנים.

 

(ג) לענין סעיף זה, "חבלה" - בין גופנית בין נפשית.

 

368ג. התעללות בקטין או בחסר ישע

העושה בקטין או בחסר ישע מעשה התעללות גופנית, נפשית או מינית, דינו - מאסר שבע שנים; היה העושה אחראי על קטין או חסר ישע, דינו - מאסר תשע שנים.

 

הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב-1992, ה"ח תשנ"ב 115, סעיף 49(5)

49. צידוק

לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה באחת מאלה:...

 

(5) עשהו לשם חינוך של קטין הנתון למרותו, ובלבד שלא חרג מן הסביר...

 

חוק זכויות התלמיד, התשס"א-2000, סעיפים 1, 3, 5, 6, 10, 11

מטרה

1. חוק זה מטרתו לקבוע עקרונות לזכויות התלמיד ברוח כבוד האדם ועקרונות אמנת האומות המאוחדות בדבר זכויות הילד, תוך שמירה על כבוד התלמיד, עובד ההוראה וצוות המוסד החינוכי ...

 

הזכות לחינוך

3. כל ילד ונער במדינת ישראל זכאי לחינוך בהתאם להוראות כל דין.

 

איסור הפליה

5. (א) רשות חינוך מקומית, מוסד חינוך... לא יפלו תלמיד מטעמים עדתיים, מטעמים של רקע חברתי-כלכלי, או מטעמים של השקפה פוליטית, בין של הילד ובין של הוריו...

 

הרחקה לצמיתות של תלמיד ממוסד חינוך

6. (א) החלטה בדבר הרחקת תלמיד ממוסד חינוך לצמיתות והעברתו למוסד אחר תינתן רק לאחר שניתנה לתלמיד ולהוריו הזדמנות להשמיע את טענותיהם...

 

אמצעי משמעת

10. כל תלמיד זכאי לכך שהמשמעת במוסד החינוך תונהג באופן ההולם את כבוד האדם ובכלל זה הוא זכאי שלא יינקטו כלפיו אמצעי משמעת גופניים או משפילים.

 

סייג לענישה

11. מוסד חינוך לא ינקוט אמצעי ענישה נגד תלמיד בשל מעשה או מחדל של הוריו.

 

ע"א 458/79 ניר נ' ניר, פ"ד לה(1) 518, 523

השופט אלון:

גם לפי המשפט העברי חייב בית הדין לפסוק בענייני הורים וילדים לפי העקרון העל של "טובת הילד", שלא זו בלבד שלא קיים הבדל מהותי בין גישת שתי מערכות משפטיות אלה (הערכאה האזרחית - מחד ובית הדין הרבני - מאידך) אלא שאף מבחינת הרמת נטל הראיה אין משום הבדל של ממש ביניהם בשתיהן הכלל הגדול הוא ששומה על בית משפט לבדוק מיזמתו הוא בכל מקרה ומקרה טובת הילד מהי, ואין לו להסתפק בהסתמכות על הנחה זו או אחרת.

 

ביד"מ 1/84 נגר נ' נגר, פ"ד לח(1) 365, 402

השופט אלון:

...עצם הקביעה החד משמעית של בית הדין הרבני, שעל האב מוטלת חובת החינוך על בניו, ולכן זכאי הוא בלבד לקבוע את צורת חינוכם... לא זו בלבד שקביעה זו נוגדת היא הוראת חוק שיווי זכויות אישה בדבר אפוטרופסות שווה לאב ולאם שפירושה הוא זכות דעה שווה לאב ולאם בעניין דרך חינוכם של ילדיהם, אלא שנראה לי, עם כל הכבוד, שקביעה זו גם אינה עולה יפה עם המגמה המקובלת בסוגיה זו בעולמה של ההלכה בימינו.

 

שער ראשון: אוטונומיה של הקטין - זכויות וחובות

1. עצמאות קניינית של הילד

תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נט, עמוד א

הפעוטות - מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין. ועד כמה? מחוי רב יהודה לרב יצחק בריה: כבר שית, כבר שב. רב כהנא אמר: כבר שב, כבר תמני. במתניתא תנא: כבר תשע, כבר עשר. ולא פליגי, כל חד וחד לפי חורפיה. וטעמא מאי? א"ר אבא בר יעקב א"ר יוחנן: משום כדי חייו...

 

בעי אביי: מתנתו, מאי? רב יימר אמר: אין מתנתו מתנה. מר בר רב אשי אמר: מתנתו מתנה. אפכוה ושדרוה לקמיה דרב מרדכי, א"ל, זילו אמרו לבר מר: לאו הכי הוה עובדא? כי הוה קאי מר חד כרעיה אארעא וחד כרעיה אדרגא, ואמרנא ליה: מתנתו מאי? ואמר לן: מתנתו מתנה, אחת מתנת שכיב מרע ואחת מתנת בריא, אחת מתנה מרובה ואחת מתנה מועטת.

 

רש"י

במטלטלין - אם מכר מטלטלין.

משום כדי חייו - דאי לאו זביניה זבינא לא מזבני ליה מזוני ולא זבני מיניה.

מתנתו מאי - במטלטלין משום כדי חייו הוא, זביני - אִין, מתנה - לא; או דלמא מתנתו נמי מתנה, דעבדו ליה נייח נפשיה.

אפכוה - בני הישיבה טעו והפכו דברים דמר לדמר. ושדרו לקמיה דרב מרדכי - כמאן ס"ל.

זילו אמרו ליה לבר מר - לבנו של רבי, דרב מרדכי תלמידו של רב אשי היה בכמה מקומות. ובמס' סוטה (דף מו) אמרי' גבי לויה תלמיד לרב אין לו שיעור: רב מרדכי אלויה לרב אשי כו'.

כי קאי מר - רב אשי. אדרגא - סולם של עליית בית המדרש.

 

תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף יב, עמ' א-ב

משנה. מציאת בנו ובתו הקטנים, מציאת עבדו ושפחתו הכנענים, מציאת אשתו - הרי אלו שלו. מציאת בנו ובתו הגדולים, מציאת עבדו ושפחתו העברים, מציאת אשתו שגירשה אף על פי שלא נתן כתובה - הרי אלו שלהן.

 

גמרא. אמר שמואל: מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו - שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו, ואינו מאחר בידו...

 

ופליגא דרבי חייא בר אבא, דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לא גדול - גדול ממש, ולא קטן - קטן ממש. אלא: גדול וסמוך על שלחן אביו - זהו קטן, קטן ואינו סמוך על שלחן אביו - זהו גדול.

 

רש"י

מציאת בנו ובתו הקטנים כו' - בנו קטן - בגמרא מפרש מאי טעמא. בתו הקטנה - בכתובות (מו, ב) ילפינן לה מקראי, דקטנה, ואף נערה, כל שבח נעוריה לאביה.

 

מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו - בשלמא בתו ואשתו - טעמא מפרש להו במקומן בכתובות, אלא בנו טעמא מאי?

 

ופליגא - דשמואל, דפירש טעמא דמתניתין משום דלית ליה זכייה.

 

אדר' חייא בר אבא - דאמר אף גדול שיש לו זכייה, אם סמוך הוא על שולחן אביו - מציאתו לאביו משום איבה, אבל אינו סמוך על שולחן אביו, אפילו הוא קטן - מציאתו שלו.

 

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רע, סעיף ב

מציאת בנו ובתו הסמוכים על שלחנו, אף על פי שהם גדולים, ומציאת בתו הנערה אף על פי שאינה סמוכה על שלחנו, ומציאת עבדו ושפחתו הכנענים ומציאת אשתו הרי אלו שלו. (וה"ה אם הרויחו בסחורה או במלאכה) (ב"י סוף סי' קע"ז בשם עיטור). (אבל אם מת, אינו מוריש מלאכת בן אחד לשאר יורשיו) (הגהות שניות דמרדכי דב"מ).

 

אבל מציאת בנו שאינו סמוך על שלחנו, אף על פי שהוא קטן, ומציאת עבדו ושפחתו העברים, ומציאת אשתו שהיא מגורשת ואינה מגורשת, אינה שלו. (ואם נתנו מתנה לקטן הסמוך על שלחן אביו הרי היא של אביו, אבל לא בבנו הגדול) (נ"י פ"ק דמציעא).

 

יתום הסמוך על שלחן אחרים, מציאתו לעצמו (מרדכי ותוס' פ"ק דמציעא).

 

סמ"ע, שם, ס"ק ב

הסמוכים על שלחנו אע"פ כו'. עיין דרישה, שכתבתי הטעם, שכך היה ונראה ישר לחכמים, לשלם הטוב לעושה עמו טוב, שמזין אותו אף על פי שאינו חייב לפרנסו כי אם עד ו' שנים; מה שאין כן אחין המפרנסים אחותיהן אחר מיתת אביהם, דמחוייבים לפרנסם, משום הכי מציאתם לעצמן...

 

2. כבודו של הילד

תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף פו עמוד ב

תא שמע: חרש וקטן יש לו בושת, שוטה אין לו בושת; אי אמרת בשלמא משום בושת משפחה, היינו דקתני קטן, אלא אי אמרת משום כיסופא דידיה, קטן בר בושת הוא? אלא מאי? משום בושת דבני משפחה, אפי' שוטה נמי! שוטה - אין לך בושת גדולה מזו. מכל מקום, ניפשוט מינה דמשום בושת משפחה, דאי משום כיסופא, קטן בר כיסופא הוא? אמר רב פפא: אין, דמיכלמו ליה ומיכלם; והתניא, ר' אומר: חרש יש לו בושת, שוטה אין לו בושת, קטן - פעמים יש לו, פעמים אין לו, הא דמיכלמו ליה ומיכלם, הא דמיכלמו ליה ולא מיכלם.

 

רש"י

דמיכלמו ליה ומיכלם - כשמזכירין לו בושת ומכלימין אותו בה, מצטער. כיסופא - חפיית פנים.

 

רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ה, הלכה א

אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו. ולא החובל בלבד, אלא כל המכה אדם כשר מישראל, בין קטן בין גדול, בין איש בין אשה, דרך נציון, הרי זה עובר בלא תעשה.

 

חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל ח, אות ג

ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, תקצ"ח (1838) - תרצ"ג (1933). מגדולי הפוסקים ומן המיוחדים שבצדיקי ישראל בדורות האחרונים. חיבר ספרים רבים בהלכה ובמוסר. מחיבוריו: 'משנה ברורה' על שולחן ערוך אורח חיים, וספרו 'חפץ חיים' על איסור לשון הרע.

ולפעמים שייך איסור לשון הרע אפילו על קטן.... היכא שעל ידי סיפורו יסובב להזיק לקטן או להצר לו על ידי זה... ואם מכוון בסיפורו לסלק הנזקין שבאין על ידי זה הקטן, ולהדריך אותו בדרך ישרה, מותר. אך צריך שידע מתחילה בבירור שהסיפור הוא אמת, ולא למהר לסמוך על זה ששמע מפי אחרים... גם צריך לראות את הנולד על ידי סיפורו, כי פעמים הרבה יוצא משפט מעוקל מענינים כאלו.

 

חפץ חיים, הלכות רכילות, כלל ז, אות א

אין חילוק באיסור סיפור הרכילות... אם על מי שמספרין עליו הוא איש או אשה, גדול או קטן... ויש אנשים שנכשלין בזה, שכשאחד רואה ששני נערים מכין זה את זה, הולך ואומר לאביו של אחד מהם איך שנער פלוני הכה בנך, ועל ידי זה רגיל לבוא אחר כך קלקולים גדולים...

 

3. "כיבוד אב ואם" כחובה משפטית

מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, מסכתא דבחדש, פרשה ח

רבי אומר: חביב כבוד אב ואם לפני מי שאמר והיה העולם, ששקל כבודן ככבודו ומוראן כמוראו וקללתן כקללתו.

 

כתיב: "כבד את אביך ואת אמך", וכנגדו כתיב: "כבד את ה' מהונך" (משלי ג, ט). הקיש כבוד אב ואם לכבוד המקום.

 

כתיב: "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט, ג), וכנגדו כתיב: "את ה' אלהיך תירא" (דברים ו, יג; י, כ). הקיש מורא אב ואם למורא המקום.

 

כתיב: "ומקלל אביו ואמו" (שמות כא, יז), וכנגדו כתיב: "איש כי יקלל אלהיו" (ויקרא כד, טו). הקיש קללת אב ואם לקללת המקום.

 

תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף לא עמוד ב, דף לב עמוד א

תנו רבנן: "איזהו מורא, ואיזהו כיבוד? מורא - לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו; כיבוד - מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא".

 

איבעיא להו: משל מי? רב יהודה אמר: משל בן. רב נתן בר אושעיא אמר: משל אב. אורו ליה רבנן לרב ירמיה, ואמרי לה לבריה דרב ירמיה, כמאן דאמר משל אב.

 

מיתיבי: נאמר: "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ), ונאמר: "כבד את ה' מהונך" (משלי ג), מה להלן בחסרון כיס, אף כאן בחסרון כיס; ואי אמרת משל אב, מאי נפקא ליה מיניה? לביטול מלאכה.

 

רש"י

לא עומד במקומו - במקום המיוחד לאביו לעמוד שם בסוד זקנים עם חביריו בעצה.

ולא מכריעו - אם היה אביו וחכם אחר חלוקין בדבר הלכה, לא יאמר "נראים דברי פלוני".

משל מי - מאכילו ומשקהו ומכבדו. מאי נפקא ליה מיניה - מאי חסרון כיס איכא לגביה?

 

שו"ת מהרי"ק, שורש קסו

ר' יוסף קולון, ק"ף (1420) - רמ"ד (1484). גדול רבני איטליה בדורו. למד אצל ר' יעקב הלוי מולין (מהרי"ל). כיהן ברבנות בערים שונות באיטליה.

...ואשר נסתפקת, אם יש כח ביד האב למחות ביד בנו לישא אשה אשר יחפוץ בה הבן?

 

לעניות דעתי נראה, שאם היא אשה ההוגנת לו, שאין כח ביד האב למחות ביד הבן. חדא, דאפילו לענין ממון אודי ליה רבנן לרבי ירמיה כמאן דאמר משל האב, וכן פסקו כל פוסקי הלכות אשר ראיתי. כל שכן הכא, שהוא דבר השייך בצערא דגופא, להניח האשה אשר חפץ בה, ויצטרך לקחת אשה אחרת אשר לא תישר בעיניו כל כך.

 

ועוד, דקרוב הדבר בעיני להיות כמצוה לעבור על דברי תורה, שהרי אמרו רבותינו ז"ל: אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, אלא שעכשיו הותר פן יקדימנו אחר, כמו שכתבו התוספות והפוסקים. הרי שהקפידו שיקח אשה אשר יחפוץ בה ותמצא חן בעיניו, וכן בכמה מקומות חשו חכמים ז"ל לחבב האשה על בעלה. וכבר השיב רבינו אשר, דאם האב מצווה על בנו שלא ידבר עם פלוני ולא ימחול לו על מה שעשה לו עד זמן קצוב, שאם הבן רוצה להשלים, שאין לחוש לצואת אביו, מפני שאסור לשנוא שום יהודי וכו', כדאיתא בטור יורה דעה, הכא נמי לא שנא, לפי הנראה לעניות דעתי, מאחר שיש בדבר נדנוד עבירה כו', כדפירשתי לעיל.

 

ועוד, דעד כאן לא מיפלגי אם משל אב אם משל בן, אלא בדבר דשייך האב בגווה, פרנסת האב שצורך גוף האב וקיומו, אבל במלתא דלא שייך בגוויה, כי הכא, פשיטא דאין כח לאב למחות בבן, לא משום "כבוד" ולא משום "מורא", דלא שייך "כבוד" אלא כגון מאכילו משקהו מלבישו מנעילו כו', "מורא" - לא ישב במקומו ולא סותר את דבריו כו', וכן כיוצא בזה, דשייך לאב, אבל במלתא דלא שייך האב בגווה, פשיטא דאין כח האב למחות ביד בנו.

 

וגדולה מזו כתבו תוספות שאנ"ץ, בפרק קמא דקדושין, בשם רבינו יצחק, דאפילו למאן דאמר משל בן, הני מילי כגון שהאב נהנה מגוף הדבר, כי הכא, שהוא נהנה מממון הבן, אבל אם נזדמן לו כבוד אביו וחזרת אבידתו, כיון שאין האב נהנה בגוף האבידה, אין הבן חייב להפסיד אבידתו בשביל אביו, כל שכן וכל שכן למאן דאמר משל אב.

 

ועוד, כל שכן וכל שכן היכא שאין הבן מניח מלעשות כבוד אביו המוטל עליו בשביל אותו מעשה שהאב מצווה עליו שלא לעשות, כי הכא.

 

והא דאמרינן "אפילו זורק ארנקי לים" וכו' - כבר העמידה רבינו יצחק בארנקי דאב, לדברי האומר משל אב. ואפילו לדברי האומר משל בן, ובארנקי דבן, היינו דוקא שהאב נהנה בהשלכה זו, כגון למרמא אימתא אאינשי ביתיה, כמו שפירשו תוספות שאנ"ץ. ואע"ג דלכאורה רבינו משה מיימון פליג על דברי רבינו יצחק, מדהביאה בסתם, ולא פירש דמיירי ביש לו הנאה בהשלכתו, וגם פליג על מה שהעמידה רבינו יצחק בארנקי של אב - מכל מקום יש לחלק, דאע"ג דאין הבן רשאי להכלים אביו ולצערו בשביל ממונו, מכל מקום אין חייב הוא להפסיד ממונו בשביל כבוד אביו. וכן צריך לומר על כרחנו, שהרי רבינו משה עצמו פסק כמאן דאמר משל אביו, אלא ודאי צריך לחלק כדחלקתי. וכל שכן דאין לו להניח מלקחת אשה ההוגנת לו והישרה בעיניו משום כבוד אביו, וכדפירשתי.

 

4. זכות הילד לחינוך

תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כט עמוד א, דף ל עמוד ב

תנינא להא דתנו רבנן: "האב חייב בבנו למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות; ויש אומרים: אף להשיטו במים; רבי יהודה אומר: כל שאינו מלמד את בנו אומנות - מלמדו ליסטות". ליסטות סלקא דעתך? אלא, כאילו מלמדו ליסטות...

 

"להשיאו אשה". מנלן? דכתיב: "קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים" (ירמיהו כט). בשלמא בנו - בידו, אלא בתו - בידו היא? הכי קאמר להו: ניתן לה מידי ולבשייה ונכסייה, כי היכי דקפצו עלה אינשי.

 

"ללמדו אומנות". מנלן? אמר חזקיה, דאמר קרא: "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" (קהלת ט), אם אשה ממש היא - כשם שחייב להשיאו אשה, כך חייב ללמדו אומנות. אם תורה היא - כשם שחייב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות.

 

"ויש אומרים: אף להשיטו בנהר". מאי טעמא? חיותיה הוא.

 

"רבי יהודה אומר: כל שאינו מלמדו אומנות - מלמדו ליסטות"... מאי בינייהו? איכא בינייהו, דאגמריה עיסקא.

 

רש"י

אף להשיטו בנהר - שמא יפרוש בספינה ותטבע ויסתכן אם אין יודע לשוט.

ליסטות סלקא דעתך - והלא ישב ולא למדו כלום.

כאילו מלמדו ליסטות - דכיון דאין לו אומנות ויחסר לחמו, ילך בפרשת דרכים וילסטם את הבריות.

אלא בתו בידו היא - בתמיה. כלום יכול להרגיל לה אנשים להשיאה, דאמר קרא "ואת בנותיכם תנו לאנשים"?

ראה חיים - אומנות שתחיה בו עם אשה. מקיש אומנות לאשה.

אם אשה - האמור כאן - אשה ממש היא, כשם שמצינו שחייב אדם להשיאו אשה כך חייב כו'.

מאי בינייהו - מאי קא מוסיף ר' יהודה.

עיסקא - אם לימדו סחורה: לתנא קמא - הרי לימדו חיים. לרבי יהודה דאתי לטעמא - אומנות דוקא; דכמה פעמים שאין לו במה לעשות סחורה, ועומד ומלסטם.

 

תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל עמוד א

אמר ליה רבא לר' נתן בר אמי: אַדְיָדָך על צוארי דִבְרִיך, משיתסר ועד עשרים ותרתי, ואמרי לה: מתמני סרי עד עשרים וארבעה. כתנאי: "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כב) - ר' יהודה ורבי נחמיה, חד אמר: משיתסר ועד עשרים ותרתין, וחד אמר: מתמני סרי ועד עשרים וארבעה.

 

רש"י

אדידך על צוארי דבריך - בעוד ידך תקיפה על בנך, קודם שיגדיל ולא יקבל תוכחתך - השיאו אשה.

 

משיתסר - שנין, הגיע זמן לכנוס, ויותר מעשרין ותרתין אל תאחרהו. לשון אחר: אדידך על צוארי דבריך - בשעה שעוד ידך תקיפה עליו, הוי זהיר ללמדו תוכחות, ואיזה זמנו? משיתסר ועד עשרים ותרתין. בציר משיתסר אין בו דעת לקבל תוכחות כל כך, ואל תכביד יסורין ותוכחות; ויותר מעשרים ותרתין, יש לחוש שלא יבעט. וזה עיקר.

 

על פי דרכו - דרך שכל ימיו יהא מתנהג בו, חנוך לו בנערותו. ואיזוהי נערותו? רבי יהודה ורבי נחמיה כו'.

 

תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כא עמוד א

דאמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל; שבתחלה, מי שיש לו אב - מלמדו תורה, מי שאין לו אב - לא היה למד תורה, מאי דרוש? (דברים יא): "ולמדתם אותם" - ולמדתם אתם, התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים, מאי דרוש? (ישעיהו ב): "כי מציון תצא תורה"; ועדיין מי שיש לו אב - היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב - לא היה עולה ולמד, התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך; ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו - מבעיט בו ויצא, עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע. אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת: עד שית לא תקביל, מכאן ואילך קביל ואספי ליה כתורא. וא"ל רב לרב שמואל בר שילת: כי מחית לינוקא, לא תימחי אלא בערקתא דמסנא, דקארי - קארי, דלא קארי - ליהוי צוותא לחבריה.

 

רש"י

סיפא אתאן לתינוקות של בית רבן - ואע"ג דקול הבא מחמת אחרים, לא מצי מחויי.

משום תקנת יהושע בן גמלא - אחד מן הכהנים הגדולים שעמדו בבית שני, כדאמר ביבמות (דף סא).

ולמדתם אותם - האב עצמו מצוה ללמדו.

פלך - הרבה מדינות בפלך אחד, והוא לשון אפרכייא.

רב שמואל בר שילת - מלמד תינוקות היה (לעיל דף ח).

ואספי ליה - האכילהו והשקהו תורה בעל כרחו, כשור שנותנין עליו עול על צוארו.

 

שער שני: הכאת ילד כאמצעי חינוכי

משלי, פרק יג, פסוק כד

חושך שבטו שונא בנו ואהבו שחרו מוסר.

 

תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ח עמוד א

משנה: זרק את האבן לחצרו והרג, אם יש רשות לניזק ליכנס לשם - גולה, ואם לאו - אינו גולה, שנאמר: "ואשר יבא את רעהו ביער" (דברים יט), מה היער רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם, אף כל רשות לניזק ולמזיק להכנס לשם, יצא חצר בעל הבית - שאין רשות לניזק (ולמזיק) ליכנס לשם. אבא שאול אומר: מה חטבת עצים רשות אף כל רשות, יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, ושליח ב"ד.

 

גמרא:... לימא: כיון דאילו גמיר לאו מצוה, השתא נמי לאו מצוה! התם אע"ג דגמיר - מצוה, דכתיב: "יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך" (משלי כט).

 

רש"י

האב המכה את בנו - להטותו לדרך אחרת.

ושליח ב"ד - המלקה ארבעים לחייב מלקות.

 

רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ה, הלכות ה-ו

הבן שהרג את אביו בשגגה - גולה. וכן האב שהרג את בנו בשגגה - גולה על ידו. במה דברים אמורים? בשהרגו שלא בשעת לימוד, או שהיה מלמדו אומנות אחרת שאינו צריך לה. אבל אם יסר בנו כדי ללמדו תורה או חכמה או אומנות, ומת - פטור.

 

וכן הרב המכה את תלמידו או שליח בית דין שהכה את בעל דין הנמנע מלבוא לדין, והמיתו בשגגה - פטורין מן הגלות, שנאמר "לחטוב עצים" - לדברי הרשות, יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין, שהרי שגגו והרגו בשעת עשיית המצוה.

 

השגת הראב"ד: "וכן הרב המכה תלמידו או שליח בית דין שהכה את בעל דין הנמנע מלבא בדין" וכו'. אמר אברהם: זו לא שמענו מעולם, אלא שליח ב"ד שהוא מלקה ממה שאמדוהו ב"ד ומת תחת ידו, והא דאמרינן (מועד קטן טז) דכפתינן ואסרינן ועבדינן הרדפה - הנהו לבעלי עבירות, עד שיחזרו בהן.

 

תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כא עמוד א

ואמר ליה רב לרב שמואל בר שילת: כי מחית לינוקא, לא תימחי אלא בערקתא דמסנא, דקארי - קארי, דלא קארי - ליהוי צוותא לחבריה.

 

רש"י

לא תמחייה אלא בערקתא דמסנא - ברצועות של מנעלים, כלומר, מכה קלה שלא יוזק.

 

ליהוי צוותא לחבריה - אינך זקוק לייסרו יותר מדאי ולא לסלקו מלפניך, אלא ישב עם האחרים בצוותא, וסופו לתת לב.

 

רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ב, הלכה ב

מכניסין את התינוקות להתלמד כבן שש כבן שבע, לפי כח הבן ובנין גופו, ופחות מבן שש אין מכניסים אותו. ומכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה, ואינו מכה אותם מכת אויב מכת אכזרי. לפיכך לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות אלא ברצועה קטנה.

 

תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף יז עמוד א

"שפחה של בית רבי" מאי היא? דאמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול, אמרה: ליהוי ההוא גברא בשמתא, דקעבר משום "ולפני עור לא תתן מכשל" (ויקרא יט). דתניא: ולפני עור לא תתן מכשל - במכה לבנו גדול הכתוב מדבר.

 

רש"י

דקא עבר משום ולפני עור לא תתן מכשול - דכיון דגדול הוא, שמא מבעט באביו, והוה ליה איהו מכשילו.

 

רמב"ם, הלכות ממרים, פרק ו, הלכה ט

והמכה בנו גדול מנדין אותו, שהרי הוא עובר על "ולפני עור לא תתן מכשול".

 

מסכת שמחות, פרק ב, הלכות ד-ה

ומעשה בבנו של גורגיוס שברח מבית הספר, והראה לו אביו באזנו, ונתיירא מאביו, והלך ואיבד עצמו בבור, ושאלו לרבי טרפון ואמר אין מונעין הימנו כל דבר [כשמתאבלים עליו].

 

ושוב מעשה בתינוק אחד מבני ברק ששיבר צלוחית, והראה לו אביו באזנו, ונתיירא ממנו, והלך ואיבד עצמו בבור, ובאו ושאלו לרבי עקיבא, ואמר: אין מונעין הימנו כל דבר.

 

ומיכן אמרו חכמים: אל יראה אדם לתינוק באזנו, אלא מלקהו מיד, או שותק ולא אומר כלום. רבי שמעון בן אלעזר אומר: יצר, תינוק ואשה - תהא שמאל דוחה וימין מקרבת.

 

שו"ת שבות יעקב, חלק ג, סימן קמ

ר' יעקב ריישר, נפטר במינץ בשנת תצ"ד (1733). מגדולי החכמים בתקופתו. נולד בפראג ונתמנה בה לדיין. לאחר מכן כיהן כרב בריישא אשר בגאליציה, בוורמס ובמינץ.

מלמד שכעס על תלמידו, והכה אותו בשביל למודו, עד שחבל בו, אם חייב בד' דברים, או פטור?

 

תשובה. הנה נראה פשוט דפטור מכולם, כדאיתא להדיא בפרק אלו הן הגולין, משנה ג: "מה חטבת עצים רשות, יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד". עכ"ל. הרי להדיא דפטור, כיון דמצוה קעביד.

 

ואין מקום לבעל דין לחלוק ולומר, דהיינו פטור מגלות אבל חייב בד' דברים, וגלות פטור מגזרת הכתוב; ואל תתמה על זה, דאם מעונש מיתה וגלות פטור וכל שכן מד' דברים - זה אינו, דהרי כן מצינו כמה פעמים בש"ס דבבא קמא, פרק כיצד הרגל, דף כ"ו ע"ב, ובפרק המניח, דף ל"ב, יעוין שם, דאע"ג דפטור מגלות חייב בד' דברים יע"ש. ברם מצדו תברא, כיון דמבואר שם בש"ס, דאלו פטורים משום דמצוה קעביד, כדאיתא שם במכות דף ח' ע"א וע"ב, אם כן, מהאי טעמא יש לפטור מכולם, כיון דעסק במצוה, וכדאמרינן גבי רץ בערב שבת בין השמשות דפטור, כיון דרץ ברשות דמצוה. וכל שכן כאן.

 

זאת ועוד אחרת, דהא הני תלתא מדמה הש"ס להדדי, ובשליח ב"ד פטור אפילו אם הזיקו, כמבואר בחושן משפט, בבית יוסף סוף סימן ח', והובא בהג"ה שולחן ערוך בלי חולק...

 

נחזור לנדון דידן, דהרב הרודה את תלמידו בשביל לימוד דפטור מכולם. וכן מבואר בתרומת הדשן, סימן רי"ח, דלאו דוקא בנו ותלמידו, אלא אפילו לכל אדם שכפוף תחת ידו ראוי להכותו ולהפרישו מן העבירה, ואינו צריך להביא לב"ד. עיין שם, שהוציא כן מש"ס דפרק המניח ופירושו שם בסוגיא "רבו מסרב בו לצאת". וכל שכן בשביל בטול תורה.

 

אע"ג דקיימא לן דיש להכותו בערקתא דמסנא ולא באכזריות, מכל מקום דיעבד אין לקנסו בשביל כך. ולא נעלם מאתי שכתב בתשובת הראנ"ח, חלק א, סימן קיא, דבשליח ב"ד שהכה מפני כעס וחימה חייב - מכל מקום בתלמיד חכם, דאורייתא הוא מרתחא, בפרט שהוא צער גדול כשלומד עם התלמיד ואין משגיח לתת לב על למודו, יש לפטור מכל.

 

אבל מכל מקום, כדי שלא יהא רגיל לעשות כן, כי לא נאה לחכם להיות כועס ולא קפדן מלמד, כי "כעס בחיק כסילים ינוח", למגדר מילתא שלא לעבור על דברי חכמים רק בערקתא דמסאני, פסקתי שישלם לרופא לרפאות בטוב. וה' ינחני בדרך אמת והטוב.

 

הקטן יעקב.

 

שו"ת קרית חנה, סימן כב

ר' גרשון קובלנץ, דיין במיץ. תלמידו של ר' יעקב רישר, בעל שו"ת 'שבות יעקב'. תשובותיו מהשנים תע"ה (1715) - תק"ב (1742) נאספו על ידי בנו, ונדפסו בשנת תקמ"ה (1785).

המלמד שהכה לתלמידו, תלמיד קטן כבר שית וכבר שבע, ספו ליה כתורא שור המזיק ודרך אויב קשתו עד ששבר רגלו. ורוצה המלמד לפטור את עצמו מחמשה דברים, בחושבו שהרב המכה תלמידו פטור, ורץ למשנה פרק קמא דמכות דף ח ע"א... מה חטיבת עצים רשות, יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו... ואם כן כשם שפטור מגלות פטור מחמשה דברים אם הזיקו...

 

לפענ"ד, שהמלמד הלז צלל במים אדירים והעלה בידו חרס, שמחרימין ומנדין אותו עד שיפייס הנחבל... שאין חילוק בזה בין מלמד לאחר... לכאורה עלה על דעתי דאפילו בניזוק התלמיד הקטן מאחרים, ואי אפשר לאשתלומי מינייהו, חייב המלמד בנזקו, וא"כ כל שכן בנזק דידיה... משום שכר שימור... דפירושו שישמרנו שלא יוזק מאחרים... ופשיטא שחייב בנזקי הקטן אפילו בשל אחרים, וכ"ש בשל עצמו... ולא כהמלמד הלז שהכה מכה רבה... אינו בכלל הרב הרודה את תלמידו, וחייב בכול, בין במיתה ולמלקות בין לנזקין ולחמשה דברים... דאף שהאב המכה את בנו אינו חייב גלות, מכל מקום חייב בארבעה דברים... דאין חילוק לענין חמשה דברים בין מכהו לייסרו או לא, דלעולם חייב כל שאינו סומך על שולחנו... דבגלות גזירת הכתוב הוא... משא"כ לענין ארבע דברים... וא"כ כמו הדין באב, הוא הדין במלמד... דדוקא לענין גלות מהני מצוה, משום דגזירת הכתוב, משא"כ לענין חמשה דברים, דחייב אף במקום מצוה, וכ"ש בנידון דידן, פשיטא דשינה וידו על התחתונה, וצריך לשלם ממיטב... זה אשר העלה מצודתי.

 

תקנות התלמוד תורה בפירארה (איטליה), תקכ"ז (1767) [=אסף, מקורות לתולדות החינוך בישראל, כרך ב, עמ' רט]

[תרגום מאיטלקית] יש לענוש את התלמיד במידת רחמים, ולעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת [סוטה מז ע"א], וכמו שכתב הרמב"ם, בהלכות תלמוד תורה [פרק ב, הלכה ב]: "ואינו מכה אותם מכת אויב, מכת אכזרי". וכן אמרו רז"ל [סנהדרין יט ע"ב]: התלמידים נקראים בנים.

 

יסודות החינוך, חלק ב, עמ' סה

ר' שמשון [בן] רפאל הירש, המבורג, תקס"ח (1808) - פרנקפורט ע"נ מיין, תרמ"ח (1888). רב ומחבר. המנהיג והוגה-הדעות הראשי של היהדות החרדית בגרמניה במאה ה-19.

אנו נהיה האחרונים להמליץ על עונשים גופניים... והדברים אמורים במיוחד כלפי בית ההורים. אם הילד ירגיל את עצמו להתרשם מהערה ביקורתית של ההורים, רק אם יחוש אותה על גופו, ולציית לפקודות רק מתוך פחד מפני מכות, הרי יתקהה חושו המוסרי, וממילא יזלזל גם בהערותיו של המורה.

 

עין איה, ברכות ז ע"א

ר' אברהם יצחק הכהן קוק, תרכ"ה (1865) - תרצ"ה (1935). רבה הראשי של ארץ ישראל. גדול חכמי ההלכה והמחשבה היהודית בדורות האחרונים.

"יפה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות" (ברכות ז ע"א). כאן הורונו חז"ל נועם דרך החינוך, כי לא במהלומות יחונך האדם, כי אם בדרכי נועם... ועד הזמנים האחרונים, לא ירדו חכמי הפדגוגיא לזה, והיה דרך חינוכם רק במקל חובלים, עד הימים האלו, שהנסיונות הרבות הוכיחום להשכיל את אשר הורו לנו חז"ל רוח קדשם... שהוא טוב להשתדל שתהיה ההדרכה המוסרית באה במחונך מצד שכלו והכרתו בתמידות, יותר מאילו נכהו, ועל ידי זה נחנכהו לסור מרע בכלל וללכת בדרך טובים.

 

שו"ת שרידי אש, חלק ב, סימן מט (=חלק ג, סימן צה, במהדורה המקורית)

ויינברג, יחיאל יעקב תרמ"ד (1884) - תשכ"ו (1966). למד בישיבות מיר וסלבודקה, וכיהן כרב בפילוושקי (ליטא). בימי מלחמת העולם הראשונה עבר לגרמניה, ונתמנה לראש בית המדרש לרבנים בברלין. בזמן השואה חי בגטו ורשה, ואחרי השואה עבר לשוויץ, ושם נפטר. תשובותיו נאספו בספר 'שרידי אש'.

מה שכתב כת"ר בבן ישיבה צעיר (גיל ט"ו-ט"ז) בעל כשרון, שנלכד בתאות משחק אחיזת עינים, התחברות זו עם בני החבורה של המקצוע וספרותו... מדאיגה את ההורים....

 

מטעמים פדגוגים יש להניע מאמצעי כפיה בנוגע לבן הסוטה מהדרך הכבושה. כבר הזכיר כת"ר את האיסור להכות בנו גדול, וצדק כת"ר באמרו שלאו דווקא מכה ביד אלא כל אמצעי כפיה בכוח עלול להביא לידי תוצאות הפוכות מהרצוי. וכבר הוכיחו הפדגוגים המודרנים, שהכפיה או ביצוע רצון בכוח מעורר בנער בגיל מבוגר עקשנות יתר ונטיה למרידה. העצה הנאותה ביותר למצוא לנער זה עיסוק משעשע אחר, להעתיק את תשוקתו לשעשועים ממשחק זה של אחיזת עינים לעניינים אחרים מבלי שירגיש בכך.

 

בנידון שלפנינו... אולי כדאי לשלוח את הנער לארץ ישראל ללמוד שם בישיבה, שינוי החברה והאוירה הרוחנית ירחיקוהו מההוי האמריקני ותעסוקי הבל של הנוער האמריקני... וייתכן כי בשובו מא"י לא ימצא עוד עניין במשחק ההבל של אחיזת עינים.

 

מכתב מאליהו, חלק ג, עמ' 360-362

הרב אליהו אליעזר דסלר, ליפאיה (לטביה), תרנ"ב (1892) - בני ברק, תשי"ד (1953). מגדולי בעלי המוסר. לימד בישיבת גייטסהד שבאנגליה, ומשנת תש"ז שימש כמשגיח בישיבת פוניבז'.

אשר כתבת שיש לחוקרים החדישים תשובה עקרונית בזה, שהרי מדרך הילדים לחקות מעשי הוריהם, ואם כן גם המה ילמדו להכות את העושים נגד רצונם... א. הם סוברים שהאדם נברא בלי מדות כלל, ורק מסביבתו הוא לומד אותן... אבל אין הדבר כן, 'לפתח חטאת רובץ', וגם לפני זה יש בעובר אינסטינקטים לרע...; ב. הם סוברים כי צריך לפתח בילדים את העצמאות, וזו היא טעות גדולה למדי. לא עצמאות צריך לפתח אלא הכנעה. גם כשיפתחו בו ענוה והכנעה ילמד מעצמו גאוה ורציחה, אבל ללמד לו כי 'אני ואפסי עוד', זוהי תורת אדום, תורת הרציחה והגזילה... מכאן ענין אחר לגמרי בהכאה, דהיינו לעשות לבן לב נשבר ונדכה... שהכאת הבנים היא בבחינת הפרדת ערלת הלב ובבחינת חבוט הקבר. והנה סיפר לי בן דודי ר' זיסל נ"י, שראה באחד הספרים הקדושים, כי אם הבן שומע להוריו, ראוי למצוא עלילה למען הכותו על כל פנים קצת.

 

שער שלישי: החזקת הילד ו"חזקת הגיל הרך"

רמב"ם, הלכות אישות, פרק כא, הלכות טז-יח

הלכה טז. האשה שנתגרשה אין כופין אותה להניק, אלא אם רצת נותן לה שכרה ומניקתו, ואם לא רצת, נותנת לו את בנו והוא מטפל בו. במה דברים אמורים? שלא הניקה אותו עד שהכירהּ. אבל אם הכירהּ, ואפילו היה סומא, אין מפרישין אותו מאמו מפני סכנת הולד, אלא כופין אותה, ומניקה אותו בשכר עד עשרים וארבעה חדש.

 

הלכה יז. הגרושה אין לה מזונות אע"פ שהיא מניקה את בנה, אבל נותן לה יתר על שכרה דברים שהקטן צריך להן: מכסות ומאכל ומשקה וסיכה וכיוצא בזה. אבל המעוברת אין לה כלום. שלמו חדשיו וגמלתו, אם רצת המגורשת שיהיה בנה אצלה, אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות, אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו, ואחר שש שנים יש לאב לומר: "אם הוא אצלי, אתן לו מזונות, ואם הוא אצל אמו, איני נותן לו כלום". והבת אצל אמה לעולם ואפילו לאחר שש. [השגת הראב"ד: אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש גמורות אלא כופין את אביו. אמר אברהם: אין הדעת סובלת שנכוף את האב להפריד בנו ממנו עד שיהא בן שש. והלא הוא חייב לחנכו תורה בן ארבע ובן חמש, ואיך יחנכנו והוא גדל בין הנשים?]

 

הלכה יח. כיצד? היה האב ראוי לצדקה, מוציאין ממנו הראוי לו בעל כרחו, וזנין אותה והיא אצל אמה. ואפילו נשאת האם לאחר, בתה אצלה, ואביה זן אותה משום צדקה, עד שימות האב ותזון מנכסיו אחר מותו בתנאי כתובה, והיא אצל אמה. ואם לא רצת האם שיהיו בניה אצלה אחר שגמלתן, אחד זכרים ואחד נקבות - הרשות בידה, ונותנת אותן לאביהן, או משלכת אותן לקהל אם אין להן אב, והן מטפלין בהן.

 

שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, סימן לח

ר' שלמה בן אברהם אבן אדרת, ברצלונה, ד"א, תתקצ"ה (1235) - ה"א, ע' (1310). גדול חכמי ישראל בספרד בדור שלאחר הרמב"ן. למד תורה מפי ר' יונה גירונדי והרמב"ן.

שאלה: ראובן שמת והניח בנים, והאלמנה תובעת מן האפוטרופסים מזונות, מחמת היתומים בניה. והאפוטרופוסים אומרים: יבואו היתומים אצלנו, ונפרנס השנים מהם משלנו. והאחרים נקל עליהם מן ההוצאה. והאלמנה אומרת: איני רוצה שיהיו בני אצל אחרים, אלא אצלי. ואע"פ שהאפוטרופסים קרובים הם, ואינם ראויים לירש. הדין עם מי?

 

תשובה: הבת לעולם אצל האם, ואפילו נשאת האם, לא שנא גדולה או קטנה, כדאיתא פרק הנושא (דף קב:). והטעם: כדי שתרגיל האם לבת, ותלמדהּ דרך נשים, ושלא תרגיל עצמה בפריצות. אבל הבן, יותר ראוי להיות אצל האנשים הקרובים, שהם ירגילוהו וילמדוהו דרך הלמוד. ודרך אנשים יותר מן האם, שבני האלמנה דרכם דרך זר. ולא אמרו שלא יהא הבן אצל קרוב, אלא בעודו קטן, ואצל מי שראוי ליורשו, ומשום מעשה שהיה. וכדתניא ריש פרק הנושא (שם): מי שמת, והניח בן קטן לאמו, יורשי האב אומרים: יהא גדל אצלנו, ואמו אומרת: יהא גדל אצלי, אין מניחים אותו אצל מי שראוי ליורשו. מעשה היה ושחטוהו ערב פסח. אלמא: דוקא קטן, ואצל מי שראוי ליורשו. הא כל שאין קטן, שאין בו חשש רציחה, ואי נמי, קטן אצל קרוב שאינו ראוי ליורשו, מניחים אותו אצל הקרובים, ולא אצל האם. ולעולם צריך לדקדק בכלל לדברים אלו, אחר מה שיראה בעיני ב"ד בכל מקום ומקום, שיש בו יותר תיקון ליתומים. שב"ד אביהם של יתומים, לחזור אחר תיקונן.

 

חלקת מחוקק, סימן פב, ס"ק ט

ר' משה לימא, המחצית השניה של המאה הרביעית לאלף השישי - שנת תי"ח (1658) לערך. מגדולי האחרונים מפרשי השולחן ערוך. כיהן ברבנות בסלונים, וילנא ובריסק. בעל 'חלקת מחוקק'.

יש לדקדק, דמשמע אם האם מוחלת לו המזונות תוכל להחזיק בנה אצלה על כרחו. וזה הוא נגד המושכל: למה תוכל לכופו, והיא אין לה שייכות בבן, והוא מצווה עליו בכמה דברים, בפרט ללמדו תורה? ויש ליישב בדוחק, שהבן אינו רוצה להיפרד מאימו, יש לאב לומר: "אין עלי חיוב צדקה לפרנסו כל זמן שאין שומע לקולי להיות אצלי ללמוד תורה ושאר דברים".

 

שו"ת משפטי עוזיאל, אבן העזר, סימן צא

ר' בן ציון מאיר חי עוזיאל, תר"ם (1880) - תשי"ג (1953). כיהן כ'ראשון לציון', הרב הראשי הספרדי לישראל.

ואנא דאמרי, אם קבלה נקבל, ואם לדין יש תשובה. דאין זה נגד המושכל, אלא כן השכל מחייב, שהאם קשורה באהבה אל בניה, שהם עצמה ובשרה, וקשה לה פרידתה מהם, וזה אפילו בבעלי חיים, וזה טעם שילוח הקן... ואם כן, מוצדק מאוד מה שהדין השאיר את הברירה בידי האם להחזיק בניה אצלה גם אחרי שש.

 

פסקי דין רבניים, כרך א, עמ' 55, 61

ולפי זה, הא דאמרינן שהאב יכול לומר 'אין עלי חיוב לפרנסו כל זמן שאין שומע לקולי להיות אצלי', זה רק אם המניעה מצד הבן, שאינו שומע בקול האב להיות אצלו. אבל אם המניעה היא מצד בית הדין, שבית הדין קובע שלטובת הילד הוא צריך להיות במקום אחר, לא אצל האב, ברור שאין האב יכול לטעון 'אם אין שומע לקולי להיות אצלי ....'.

 

שו"ת עזרת כהן, סימן נז

ר' אברהם יצחק הכהן קוק, תרכ"ה (1865) - תרצ"ה (1935). רבה הראשי של ארץ ישראל. גדול חכמי ההלכה והמחשבה היהודית בדורות האחרונים.

קבלתי יקרת מכתבו בשאלתו, על דבר ילד למעלה משש שנים, שהוא אצל אביו, מקדמת דנא, מאז שהאב נפרד מאמו ע"י גרושין, ועתה האם דורשת לקבל את הילד לאיזה חדשים אצלה לעיר אחרת. אם יש מקום לכוף את האב למלא את בקשתה?...

 

כי... לשיטת הרמב"ם אין לנו שום הלכה מקובלת על דרך כפייה לאיזה צד שיהיה ביותר מבן שש... שכל הדברים לשיטת הרמב"ם והשולחן ערוך לא נאמרו כי אם על דרך חובת המזונות וסילוק החובה, אבל בעצם הכפיה לא נאמרו דברים על זה... ומכל מקום, ראוי לסמוך על דעת החלקת מחוקק, שהבן יותר ראוי שיהא אצל האב, שהוא שייך לו בענייני חובותיו על חינוכו ולימודו... אבל לקבוע בזה מסמרים אי אפשר, כגון שאם יראו בית דין שאצל האב יתקלקל הבן בענייני יהדות, ואצל האם יחונך ביהדות וכיוצא בזה בשארי עניינים... וכשהדבר ביחוד מגיע לילד בן שש שנים ומעלה, הוא צריך להיות דבר המסור לבית דין לפי ראות עיני הדיינים, לפי המצב של ההורים, בענייני החיים בכלל ובענייני היהדות בפרט.

 

שו"ת מהר"י בן לב, סימן נח

ר' יוסף בן לב, ר"ס (1500) לערך - ש"ם (1580) לערך. מגדולי חכמי ההלכה בטורקיה. כיהן ברבנות בקושטא ובסאלוניקי.

ראובן מת והניח ילדה קטנה בת חמישה עשרה חודשים, ואשתו הייתה מעיר אחרת שנשאהּ בשאלוניקי והוליכהּ בלארסו. ועתה זאת האישה האלמנה שכולה וגלמודה ורוצה לחזור לעירה ולמשפחתה ולבית אביה...

 

מילתא דפשיטא היא ואינה צריכה לפנים, דהבת אצל האם לעולם... ואם איתא דהבת אצל האם שאמרו הוא דווקא כשאינה עוקרת דירתה, אבל אם עוקרת דירתה תשב אצל אחים, אם כן לא הווי מילתא פסיקתא... שמה שכתב הרמב"ן בזאת התשובה מהשגחת בית דין הוא דווקא בבן, ואסיפא קאי ולא אכולא מילתא.

 

שו"ת משפטי שמואל, סימן קכג

ר' שמואל קלעי, חתנו של ר' בנימין ב"ר מתתיה (בעל שו"ת 'בנימין זאב'). כיהן כרב בקהילות שונות ביוון. נפטר בשאלוניקי בשנת שמ"ה (1585) לערך.

ראובן מת בחיי אשתו, והניח בת קטנה, יונקת שדי אמה, וצוה אותה המת אצל אחיו שמעון, ועשאו אפוטרופוס על כל נכסיו, ושישיא אותה כשתגדל לבן לוי אחיהם. אחר שמת, רצתה האלמנה לגבות כתובתה, וללכת לשוב אל עמה ואל מולדתה, שהם דרים בעיר אחרת. והאלמנה טוענת שגם רצונה להוליך בתה עמה להניקה, ותהיה אצלה כדין. והאפטרופוס טוען שהיתומה בת אחיו נשמתו עדן חשיבה אצלו ואצל זקנתה מאד מאד, ואינו רוצה לתתה לה שיוליכנה לעיר אחרת מפני סכנת הדרכים ומפני שינוי האויר, והילדה רכה יונקת שדי אמה, ודפקוה ומת ח"ו...

 

אלא שנראה בודאי שכל כחה של תקנה זו אינה אלא כדי שלא נכוף אותה לדור אצלם בביתם, כי הייתי אומר כי בברכת הבית תאכל מבלי שיצטרכו להוצאה יתירה, ולזה אמר שאין כופין אותה לדור אצלם, אבל לא שתהיה הרשות ביד האם להרחיקה מעיניהם על כרחם, שזה לא עלה על הדעת. ואבאר עוד כונתי, שעל כורחך לומר כן, שאין הרשות ביד האם להוליכה למקום שתרצה היא, שאם כן הגע עצמך שהיא עומדת בא"י או בירושלים, ורצון האם לצאת משם ולהוליך בתה עמה, נמצא כפי דברינו הרשות בידה. והרי שנינו: הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין, אחד אנשים ואחד נשים. ופירש"י: הכל מעלין את כל בני ביתו כו'. ואם אתה אומר שיש רשות לאם להוליך בתה עמה לכל מקום שתרצה, נמצאים דברינו סותרים אלו לאלו. עוד הגע עצמך, שתרצה האם להוציאה ממקום שרובם ישראל למקום שלא יש כי אם מעט מזער מישראל, והם רעים וחטאים לה', א"כ מכח מלתא פסיקתא שאמרת הבת אצל האם לעולם יהיה הרשות בידה, וזה ודאי לא יאמר אותו אלא מי שאין לו מוח בקדקדו, כי ח"ו שתקנה קלה וחלושה כזאת תתפשט כ"כ לסתור מצוה רבה כמו דירת א"י וכ"ש ירושלים, ויתנו חז"ל רשות להם להוציא בתה ולגרשה מהסתפח בנחלת ה', או להוציאה למקום גדודי אנשים רשעים! אלא שמה שאמרו מלתא פסיקתא הוא כשהאם לא תשנה תנועתה ומקום מולדתה של הבת אלא בדבר הבא מאליו כמו קטנות וגדלות.

 

שו"ת מהר"ם מפדובה, סימן נג

ר' מאיר קצנלנבוגן, קצנלנבוגן (גרמניה) רל"ג (1473) - פאדואה (איטליה), שכ"ה (1565). תלמיד של ר' יעקב פולק ושל ר' יהודה מינץ. רבה של קהילת האשכנזים בפדואה משנת רפ"ה.

...כי לטובת הבת כוונת רבותינו באומרם... "הבת אצל האֵם", וכן משמע מכל המפרשים שם. אם כן, אם נראה לבתי דינין שטובת היתומה הוא בהיפך, להיות אצל אחיה, פשיטא שיכולין להפך הקערה לטובתה.

 

משמע שאם היתומה תרצה להיות אצל האם, שאין כופים אותה האחים, אבל גם כן אם היא בבית אחים ותרצה לשבת איתם, אין כופין על ההפך ולהוציאה מביתה ולהשימה אצל האם. כי טובתם נדרוש, ורעתם לא נדרוש.

 

שו"ת נודע ביהודה, מהדורא תנינא, אבן העזר, סימן פט

ר' יחזקאל לנדא, פולין, תע"ד (1713) - תקנ"ג (1793). מגדולי הרבנים בדורו. היה אב"ד ביאמפולה ובפראג בה ניהל ישיבה גדולה. עוד בימי חייו נחשב לפוסק המובהק בדורו. ספרו שו"ת 'נודע ביהודה' הוא עד היום מספרי השו"ת החשובים ביותר.

ועל דבר הילד פחות מבן שש, שפסק שיישאר אצל האב, כתורה פסק, וכן הוריתי זה איזה שנים, וכתבתי הלכה למעשה שאם אחר הגירושין אין המגרש והמתגרשת בעיר אחת, אז הדין שישאר הבן אצל האב אפילו פחות מבן שש כדי לחנכו וללמדו... וכל מה שפסק מעלתו יפה פסק, והמערער עליו עתיד ליתן את הדין.

 

פסקי דין רבניים, כרך ד, עמ' 66, 74

...אמנם הלכה זו שיש להעדיף את בית אחד ההורים על פני מוסד, נאמרו ונשנו בכמה פסקי דין בבתי הדין בארץ, ונעשה להלכה קבועה ופסוקה שאין להרהר אחריה. ברם, לדעתנו הדבר טעון בירור, ויש לשקול... אם למשל אחד ההורים מציע להכניס את הילד בפנימייה על יד בית חינוך שלא נוסד לשם מחסה עבור ילדים עזובים, אלא הורים מכובדים החיים חיי משפחה תקינים שולחים את ילדיהם להתחנך שמה... הרי שיש לבכר את המוסד הזה על הטיפול של אחד ההורים... ובמקרה דנן, שהאב מעוניין למסור את הילד למוסד שיחנכו בדרך התורה לפי רוחו של האב, הרי יש לומר שגם זה בכלל מה שאמרו הבן אצל אביו.

 

פסקי דין רבניים, כרך ד, עמ' 332, 336-335

...והנה חיי משפחה על ידי חופה וקידושין כדת משה וישראל הם מהדברים המקודשים בחיי העם הישראלי, ומקובלים גם על אלה אשר אינם משומרי מסורת. גם אנשים מסוג זה... רואים חיי משפחה ללא עריכת חופה וקידושין כחיי פריצות והפקר. והואיל והמערערת חיה עם גבר בלי חופה וקידושין, הרי זכאי האב לדרוש שילדו הרך לא יימצא בקביעות בבית בו רומסים ברגל גאוה חוקי ישראל ומוסריו...

 

פסקי דין רבניים, כרך ג, עמ' 353, 355, 362

...אחר שביה"ד שמע את טענות הצדדים ועיין היטב בנידון, ביה"ד מצא ברוב דעות שמטובת הילדה היא שלא יוחרף הסכסוך שבין הורים ביחס לבתם על ידי הפרת ההסכם. שהגיעו אליו אחרי מאמצים גדולים... [פה מובאים פרטי ההסכם] הסדר הזה הוא לטובת הילדה, ובזה ישמר הקשר שבין האם לבת שלא ינתק בחודשים הללו.

 

...זה לא מדויק, כי בכל סדרי הגיטין שאנו נוהגים לפיהם, לא נזכר על ביטול התנאים שנעשו ביניהם, רק על ביטול כל המודעות וכל שאר הדיבורים הפוסלים את הגט, וכן מתירים כל חרמות ושבועות אם קבל עליו שלא יכריחוהו לתת הגט, אבל לא תנאים שאפשר לקיימן ושהגט יהיה כשר... ודווקא תנאים כאלה שעושה אותם לפני הכתיבה במעמד הסופר ועדי הגט... שאם לא יבטלם עלולים לפסול הגט לגמרי, בזה יש לומר דנכנס בכלל הביטולים שנוהגים לומר לפני כתיבת הגט, אבל להסוברים דאין זה תנאי הפוסל לגט... אלא שהגט מתקיים בקיום התנאי וכנ"ל, לא סובבים עליהם הביטולים.