תוכן מפורט:

חקיקה ופסיקה ישראלית

חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיפים 284, 290

בג"צ 21/66 קעטבי, חבר המועצה המקומית קרית עקרון ואח' נ' יו"ר המועצה המקומית קרית עקרון ואח' (פ"ד כ(2) 102, 109-108)

 

א. שוחד ושוחד דברים

שמות, פרק כג, פסוק ח

דברים, פרק טז, פסוק יט

רש"י, שמות, שם

תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף קה, עמוד א - דף קו, עמוד א

--רש"י

רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כג, הלכות א-ד

תוספות, בכורות כט ע"א

ספר החינוך, מצוה פג

תוספות, כתובות קה ע"ב

דרכי משה, חושן משפט, סימן ט, ס"ק א

שו"ת משנה הלכות, חלק יז, סימן ק

 

ב. משני הצדדים בשוה

תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף קה,עמוד א

--רש"י

בית הבחירה, כתובות קה ע"ב

דרישה, חושן משפט, סימן ט, ס"ק א

סמ"ע, סימן ט, ס"ק ב

ברכי יוסף, חושן משפט, סימן ט, ס"ק ט

 

ג. שוחד "מאוחר"

רמ"א, חושן משפט, סימן לד, סעיף יח

פרישה, חושן משפט, סימן ט, ס"ק א

ברכי יוסף, חושן משפט, סימן ט, ס"ק ט

 

ד. טובת הנאה לשופט בלא קשר לדיון המשפטי

רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כג, הלכה ג

שו"ת מהרי"ק, שורש טז

שאלתות, דברים, שאלתא קמט

העמק שאלה, על השאלתות שם, ס"ק ד

שו"ת משנה הלכות, חלק ד, סימן ריא

 

ה. פסלות פסק הדין

רדב"ז, הלכות סנהדרין, פרק כג, הלכה ו

 

ו. שוחד למנוע עיוות דין

תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קטז, עמודים א-ב

--רש"י שם

שו"ת חוות יאיר, סימן קלו

ברכי יוסף, חושן משפט, סימן ט, אות ג

שו"ת חתם סופר, חלק ו, סימן יד

 

ז. שוחד לעובדי ציבור, לנבחרי ציבור ולנאמן

אזהרות ליום טוב ראשון של שבועות ('אתה הנחלת' וכו')

תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סימן ריד

ערוך השולחן, חושן משפט, סימן ט, סעיף א

פלפולא חריפתא, סנהדרין, פרק ג, סימן יז, אות ש

ברכי יוסף, חושן משפט, סימן ט, ס"ק י

שו"ת דברי חיים, חושן משפט, חלק ב, סימן מו

 

ח. שוחד בחירות

תקנת לובלין, שמ"ז (1587) (מתוך שו"ת מנחת אלעזר, חלק א, סימן ו)

שו"ת חתם סופר, חושן משפט, סימן קס

חיבורי ליקוטים (מתוך מנחת אלעזר, שם)

שו"ת אבני נזר, יורה דעה, סימן תסה

 

חקיקה ופסיקה ישראלית

חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיפים 284, 290

מרמה והפרת אמונים

284. עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו – מאסר שלוש שנים.

 

לקיחת שוחד

290. (א) עובד הציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו, דינו מאסר שבע שנים…

 

בג"צ 21/66 קעטבי, חבר המועצה המקומית קרית עקרון ואח' נ' יו"ר המועצה המקומית קרית עקרון ואח' (פ"ד כ(2) 102, 109-108)

 

א. שוחד ושוחד דברים

שמות, פרק כג, פסוק ח

וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים.

 

דברים, פרק טז, פסוק יט

לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם.

 

רש"י, שמות, שם

ושחד לא תקח - אפילו לשפוט אמת, וכל שכן כדי להטות הדין, שהרי כדי להטות את הדין נאמר כבר לעיל 'לא תטה משפט'.

 

יעַוֵר פקחים - אפילו חכם בתורה ונוטל שוחד, סוף שתטרף דעתו עליו, וישתכח תלמודו, ויכהה מאור עיניו.

 

ויסלף - כתרגומו ומקלקל.

 

דברי צדיקים - דברים המצודקים, משפטי אמת, וכן תרגומו פתגמין תריצין. ישרים.

 

תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף קה, עמוד א - דף קו, עמוד א

1. אמר רבי אבהו: בא וראה כמה סמויות עיניהן של מקבלי שוחד, אדם חש בעיניו נותן ממון לרופא, ספק מתרפא ספק אינו מתרפא, והן נוטלין שוה פרוטה ומסמין עיניהן, שנאמר (שמות כג): "כי השוחד יעור פקחים".

 

2. תנו רבנן: "כי השוחד יעור עיני חכמים" (דברים טז) - קל וחומר לטפשין, "ויסלף דברי צדיקים" - קל וחומר לרשעים. מידי טפשים ורשעים בני דינא נינהו? אלא הכי קאמר: "כי השוחד יעור עיני חכמים" - אפילו חכם גדול ולוקח שוחד, אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב; "ויסלף דברי צדיקים" - אפילו צדיק גמור ולוקח שוחד, אינו נפטר מן העולם בלא טירוף דעת.

 

3. כי אתא רב דימי אמר: דרש רב נחמן בר כהן, מאי דכתיב (משלי כט): "מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה"? אם דומה דיין למלך שאינו צריך לכלום - "יעמיד ארץ", ואם דומה לכהן שמחזר על הגרנות - "יהרסנה".

 

4. אמר רבה בר רב שילא: האי דיינא דשאיל שאילתא - פסול למידן דינא. ולא אמרן אלא דלית ליה לאושולי, אבל אית ליה לאושולי לית לן בה. איני? והא רבא שאיל שאילתא מדבי בר מריון, אע"ג דלא שיילי מיניה! התם לאחשובינהו הוא דבעי.

 

5. אמר רבא: מאי טעמא דשוחדא? כיון דקביל ליה שוחדא מיניה, איקרבא ליה דעתיה לגביה והוי כגופיה, ואין אדם רואה חובה לעצמו. מאי שוחד? שהוא חד.

 

6. א"ר פפא: לא לידון איניש דינא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה, דרחים ליה - לא חזי ליה חובה, דסני ליה - לא חזי ליה זכותא...

 

7. ת"ר: "ושוחד לא תקח" - אינו צריך לומר שוחד ממון, אלא אפילו שוחד דברים נמי אסור, מדלא כתיב בצע לא תקח.

 

8. היכי דמי 'שוחד דברים'?

 

א. כי הא דשמואל הוה עבר במברא, אתא ההוא גברא יהיב ליה ידיה, אמר ליה: מאי עבידתיך? אמר ליה: דינא אית לי, א"ל: פסילנא לך לדינא.

 

ב. אמימר הוה יתיב וקא דאין דינא, פרח גדפא ארישיה, אתא ההוא גברא שקליה, א"ל: מאי עבידתיך? א"ל: דינא אית לי, אמר ליה: פסילנא לך לדינא.

 

ג. מר עוקבא הוה שדי רוקא קמיה, אתא ההוא גברא כסייה, א"ל: מאי עבידתיך? א"ל: דינא אית לי, א"ל: פסילנא לך לדינא.

 

ד. ר' ישמעאל בר' יוסי, הוה רגיל אריסיה דהוה מייתי ליה כל מעלי שבתא כנתא דפירי, יומא חד אייתי ליה בה' בשבתא, א"ל: מאי שנא האידנא? א"ל: דינא אית לי, ואמינא, אגב אורחי אייתי ליה למר. לא קביל מיניה, א"ל: פסילנא לך לדינא. אותיב זוגא דרבנן וקדיינין ליה. בהדי דקאזיל ואתי, אמר: אי בעי טעין הכי, ואי בעי טעין הכי, אמר: תיפח נפשם של מקבלי שוחד, ומה אני שלא נטלתי, ואם נטלתי שלי נטלתי - כך, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה.

 

ה. ר' ישמעאל בר אלישע אייתי ליה ההוא גברא ראשית הגז, אמר ליה: מהיכא את? א"ל: מדוך פלן. ומהתם להכא לא הוה כהן למיתבא ליה? א"ל: דינא אית לי, ואמינא, אגב אורחאי אייתי ליה למר. א"ל: פסילנא לך לדינא. לא קביל מיניה. אותיב ליה זוגא דרבנן וקדייני ליה. בהדי דקאזיל ואתי, אמר: אי בעי טעין הכי, ואי בעי טעין הכי, אמר: תיפח נפשם של מקבלי שוחד, ומה אני שלא נטלתי, ואם נטלתי שלי נטלתי - כך, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה.

 

ו. רב ענן אייתי ליה ההוא גברא כנתא דגילדני דבי גילי, א"ל: מאי עבידתיך? א"ל: דינא אית לי, לא קביל מיניה, א"ל: פסילנא לך לדינא. אמר ליה: דינא דמר לא בעינא, קבולי לקביל מר, דלא למנען מר מאקרובי בכורים, דתניא: "ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים עשרים לחם שעורים וכרמל בצקלונו" (מלכים ב' ד) - וכי אלישע אוכל בכורים הוה? אלא לומר לך: כל המביא דורון לתלמיד חכם - כאילו מקריב בכורים. אמר ליה: קבולי לא בעינן דאיקביל, השתא דאמרת לי טעמא מקבילנא.

 

רש"י

אינו נפטר מן העולם - והכי קאמר ק"ו שיסמא את עיניו כשיהא טפש בסופו וישב לדון. שאינו צריך כלום - שהוא עשיר ואין צריך להחניף. דשאיל שאילתא - דרגיל לישאל מבני עירו בהמות וכלים. מאי טעמא דשוחדא - למה אסור ליטלו לזכות את הזכאי. אין אדם רואה חובה לעצמו - אין דעתו מתקרב לצד החובה לחייב את עצמו ואפילו מתכוין לדין אמת. שהוא חד - הנותן והמקבל נעשים לב אחד. בני מחוזא - עירו של רבא. מינייהו - מקצתם אוהבים אותי אותם שזכיתי. אם מרחם - אם אוהבים נעשו כולם אוהביי. במברא - גשר. יהיב ליה ידא - לסומכו. כנתא דפירי - סל פירות מפרדס של רבי ישמעאל. זוזא - זוג. בהדי דאזיל ואתי - בכל אשר הולך ובא היה לבו לזכותו של אותו אריס ובאין לו פתחי זכיות ואומר בלבו הלואי ויטעון כך וכך ויזכה בדין. ראשית הגז - בכל שנה שגוזז אותן חייב ליתן לכהן אחד מששים. גילדני דבי גילי - דגים קטנים. וכי אלישע אוכל ביכורים היה - והלא לא כהן היה...

 

רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כג, הלכות א-ד

 

תוספות, בכורות כט ע"א

מה אני בחנם כו' - ואם תאמר: 'ושחד לא תקח' דכתב רחמנא למה לי?

 

ולאו פירכא היא, דתרי מילי נינהו, כדמוכח בריש פ' בתרא דכתובות (דף קה.), דבתורת אגרא היינו שכר טרחו, ובתורת שוחד, היינו להשתדל לדונו יפה ולהפוך בזכותיה, כדאמר התם: אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב...

 

ספר החינוך, מצוה פג

ר' אהרן הלוי, נפטר ה' אלפים נ"ג (1293). היה תלמידו של הרמב"ן. חיבור חידושים על התלמוד ו"בדק הבית" - השגות על תורת הבית לרשב"א. הדעות חלוקות בשאלה האם חיבר את ספר החינוך.

 

... משרשי המצוה, שנאסר עלינו ליקח השוחד אפילו לדון את הדין לאמיתו, כדי להסיר מבינינו ההרגל הרע פן נבוא מתוך כך לדון בשוחד דיני שקר, ודבר ברור הוא, אין צריך מופת.

 

מדיני המצוה... ושאפילו שוחד דברים אסור ליקח אלא יראה עצמו כאלו אינו משים לבו כלל אל הדברים אם אולי יכבדוהו בעלי הדין בדברים...

 

תוספות, כתובות קה ע"ב

'לא למאן דסני ליה ולא למאן דרחים ליה' - לאו ב'אוהב' ו'שונא' דאיירי ביה רבי יהודה ורבנן, גבי עדות, איירי, דלגבי דיין אפי' רבנן מודו דפסול, כדמסיק מקרא בפרק זה בורר (סנהדרין כט.), דא"כ הוה ליה לאתויי הכא קרא דהתם, אלא התם באוהב - כגון שושבינו, ושונא, שלא דיבר עמו שלשה ימים. אבל הכא ב'אוהב' כי הנך דפרח גדפא ארישא אתא ההוא גברא שקליה, דאינו אלא חומרא בעלמא שהיו מחמירין על עצמן, כדאשכחן בכמה דברים. אבל פסולין לא הוו. מפי רבי.

 

דרכי משה, חושן משפט, סימן ט, ס"ק א

ר' משה איסרליש (רמ"א), קראקא, רפ"ה (1525) לערך - של"ב (1572). גדול פוסקי אשכנז בדורו של מחבר השולחן ערוך ובעל המפה על השולחן ערוך. עסק גם בפילוסופיה ובקבלה. בהכרעותיו התבסס גם על הפסיקה האשכנזית, ובכך נעשה השולחן ערוך ספר מקובל על כל עם ישראל.

ומהר"ר דוד כהן האריך בזה בתשובותיו (סי' טו), וכתב: הא דאינו אלא מדת חסידות היינו אם עשה לו כן שלא בפני בעל דין חבירו, אבל בפניו ודאי אסור, דבודאי נסתמו טענות של חבירו ע"י זה. והאריך שם בזה.

 

ובמהרי"ק שורש י"ו כתב, דהני עובדי לא מיירי אלא כשמוכח שעשה לו הטובה משום שצריך לדון לפניו, אבל בלאו הכי שרי. והא דאמרינן 'האי דיינא דשאיל שאילתא פסול למידן', היינו דוקא שרגיל בכך, אבל באקראי בעלמא, אם לא מוכח שעשה לו בשביל הדין, שרי. ולכן כתב דאין לפסול א' מג' דיינים שהובררו לדון, ואח"כ השאיל א' מהם סוס לדיין וכו'. ועיין שם.

 

ואמרינן בפ' זה בורר, במעשה דבר חמא דקטיל נפשא, ורצה לכיוהא לעיניה, ורב פפא היפך בזכותו, וקם בר חמא ונשקיה לכרעיה, וקבל עליו כרגא דכולה שני. משמע משם דכהאי גוונא שרי. ועיין שם באשר"י, דמשמע דוקא פטירת מס שרי.

 

שו"ת משנה הלכות, חלק יז, סימן ק

ר' מנשה קליין, אונגוואר, תרפ"ג (1923) - ירושלים, תשע"א (2011). היגר לארה"ב לאחר השואה. שימש כראש ישיבת בית שערים בברוקלין. חיבורו העיקרי הוא שו"ת משנה הלכות.

בדבר שאלתו שזה זמן אשר מכר בית לאחד מאחינו בני ישראל והוסכם ביניכם שעל כל הסכסוכים יתפשרו ע"פ דין תורה ב"זהבורר לו אחד", והלוקח עבר על התנאי וההסכם והלך לערכאות על פרט אחד, וכשהוזמן לדין לא רצה לילך לדין תורה רק אם רב שבחר לעצמו יהיה השליש, והגם שלא היה השליש הנ"ל לרצון למעלת כבוד תורתו, מכל מקום נענה לו, כדין התובע הולך אחר הנתבע המבואר בחו"מ סי' י"ד.

 

ועתה הרב השליש הנ"ל הובא אל מקום מושב הב"ד ע"י חתנו של הנתבע בפקודת הנתבע, וגם אחר הישיבה, שלא נסתיימה אז הד"ת, רצה הנתבע לשלם להרב דמי הנסיעה כשחזר לביתו. ושאלתו, אי יכול לפסול השליש הנ"ל מחמת שהובא לב"ד ע"י חתנו, והוה ליה כדיין דשאיל שאילתא (חו"מ סי' ט), דפסול למידן, ועוד אי הוה ליה בכלל שוחד דברים, שרצה לשלם לו דמי הנסיעה בחזרה.

 

תשובה. הנה במה שהלך לערכאות ודאי לא טוב עשה...ובענין לפסול הרב השליש, יסלח לי כי לא אוכל לדון בזה, כי שמוע בין אחיכם כתיב...

 

ובמה שרצה הבעל דין לאחר הישיבה של ב"ד לשלם להרב דמי הנסיעה כשחזר לביתו, דחשב מעלת כבוד תורתו שהוה ליה בכלל שוחד דברים לפסלו, לא ידענא כוונתו בזה, שהרי הרב כנראה לא קבל ממנו, א"כ הרב כדין עשה, ואם מי שהוא רוצה לתת שוחד להדיין והדיין לא רצה לקבל, וכי בשביל זה נפסל הדיין? א"כ לא שבקת חיי לכל בריה, דלעולם כשאחד לא יתרצה באיזה דיין יאמר שרוצה ליתן לו שוחד או כנ"ל, וממילא יפסל לדין, וזה ודאי אינו.

 

ומה שהביאו חתנו של הנתבע למקום הב"ד, בזה יש לעיין אי בשביל זה יכול לפוסלו.

 

ב. משני הצדדים בשוה

תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף קה,עמוד א

קרנא הוה שקיל איסתירא מזכאי ואיסתירא מחייב, ודאין להו דינא. והיכי עביד הכי? והכתיב "ושוחד לא תקח"! וכי תימא, הני מילי היכא דלא שקיל מתרוייהו, דלמא אתי לאצלויי דינא, קרנא כיון דשקיל מתרוייהו לא אתי לאצלויי דינא, וכי לא אתי לאצלויי דינא מי שרי? והתניא: "ושוחד לא תקח" - מה תלמוד לומר? אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי, הרי כבר נאמר "לא תטה משפט"! אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב, אמרה תורה: "ושוחד לא תקח"! הני מילי היכא דשקיל בתורת שוחד, קרנא בתורת אגרא הוה שקיל.

 

רש"י שם

איסתירא - סלע. בתורת שוחדא - שלא תחייבני אם זכאי אני. בתורת אגרא - שכר טורח.

 

בית הבחירה, כתובות קה ע"ב

ר' מנחם המאירי, ה"א ט' (1249) - פירפיניאן, ה"א ע"ה (1315). מגדולי מפרשי התלמוד בפרובינציה.

ואף כשמקבלו משני צדדין מכל מקום לבו נוטה לזה ולזה עד שנוטה להכריע ביניהם ושלא לדונם בדין גמור.

 

דרישה, חושן משפט, סימן ט, ס"ק א

ר' יהושע ולק (פלק) כ"ץ, פולין, ש"י (1550) לערך - שע"ד (1614). מחיבוריו: ה'פרישה' וה'דרישה' על הטור, ו'סמ"ע' [=ספר מאירת עיניים] על שולחן ערוך, חושן משפט.

"אפילו לזכות הזכאי" - כבר כתבתי בפרישה לשון הגמרא דכתובות בטעם הדבר. ואף שלפי ההוא טעמא לכאורה מותר ליקח מתרויהו בשוה דאז לא שייך ההוא טעמא, אבל זה אינו, דבהדיא איתא שם בגמרא דאסור. ז"ל: קרנא הוה שקיל איסתירא מזכאי ואיסתירא מחייב ודאין להו דינא. והיכי עביד הכי? והכתיב ושוחד לא תקח? וכי תימא הני מילי היכי דלא קבל מתרוייהו דלמא אתי לאצלויי דינא, קרנא כיון דשקיל מתרווייהו לא אתי לאצלויי דינא וכי לא אתא לאצלויי דינא מי שרי והתניא שוחד לא תקח מה תלמוד לומר אלא אפילו לזכות את הזכאי וכו'. על כרחך צריך לומר דאסרה תורה מכל וכל כדי שלא תחלוק בין שוחד לשוחד.

 

סמ"ע, סימן ט, ס"ק ב

"אפילו לזכות את הזכאי" - כן הוכיחו בגמרא דכתובות [קה ע"א] מדכתיב ["ושוחד לא תקח"], דאילו להטות משפט כבר הוזהר על זה כמו שכתוב "לא תטה משפט", "לא תעשה עול במשפט" (ויקרא יט, טו). והטעם מפורש בקרא שנאמר "כי השחד יעור", ודרשו רז"ל [שם ע"ב] "שחד" נוטריקון "שהוא חד", ר"ל הנותן והמקבל נעשים גוף אחד וא"א להשמר שלא יטה אחריו, וכיון דאסור לקבלו מחד, אסור ג"כ לקבל מתרווייהו בשוה, ואפילו משניהן יחד אע"ג דלא שייך שם האי טעמא, וכמו שכתבתי בדרישה [סעיף א] ע"ש.

 

ברכי יוסף, חושן משפט, סימן ט, ס"ק ט

ר' חיים יוסף דוד אזולאי (חיד"א), תפ"ז (1727) - תקס"ו (1806). היה שד"ר בכמה ערים באירופה ולעת זקנתו ישב ופעל בליוורנו, איטליה, כ-25 שנה. בין חיבוריו: 'ברכי יוסף', 'מחזיק ברכה', 'חיים שאל' וכן הספר הביבליוגרפי 'שם הגדולים'.

 

ג. שוחד "מאוחר"

רמ"א, חושן משפט, סימן לד, סעיף יח

דיין שדן כבר, ובא הבעל דין ליתן לו מתנה על שהפך בזכותו, אסור לו לקבל (כן משמע מאשירי סוף פרק זה בורר).

 

פרישה, חושן משפט, סימן ט, ס"קא

ועיין בשולחן ערוך בהגהה בסימן לד סוף סעיף יח שכתב מורי ורבי ר' משה ז"ל דאפילו אחר שדן כבר אסור לקבל ממנו על שהיפך בזכותו דנקרא שוחד מאוחר והוא מדברי הרא"ש שכ"כ בפרק זה בורר (סי' יז) הביאו בדרכי משה בסימן זה (אות א) ולא כעיר שושן (ס"ה) דמתירו. ונראה לי שדינו כדין רבית מאוחר המבואר ביורה דעה (סימן קס) דהיינו דוקא בדאמר לו שנתנו לו בשביל מעותיו שהיו בטלים אצלו.

 

ברכי יוסף, חושן משפט, סימן ט, ס"ק ט

אבל מה שכתב הרב בני יעקב דאין לומר דסברי דשחד מאוחר אינו אסור, דמאי שנא מרבית מאוחרת דאסור - אינו מוכרח. דרבית מאוחרת דאסיר משנה שלמה היא, ואילו בשחד מאוחר ליתיה לא במתניתין ומתניתא ולא בשמעתא ותלמודא ולא בדברי הגאונים, וראה זה חדש. ומה דמות יערוך לרבית, דרחמנא קפיד אאגר נטר, ואתו רבנן ואסרי רבית מוקדמת ומאוחרת. ואפילו למאן דאמר דאף בסתם במאוחרת אסור אם פירש נמי דעת רוב האחרונים דהוי מדרבנן, אף דמרן נסתפק. והרי נתפרש הא דאסר רבנן במשנה. אבל טעמא דשחד אפילו לזכות הזכאי, היינו שלא יטה לבו לזכותו שלא כדין, אלא דאף דשקיל מתרוייהו, לא חילקה התורה, וכמו שכתב הרב דרישה בריש סימן זה. ועוד אפשר, דהגם דשקיל מתרוייהו, יש מציאות שיבקש זכות לזה ולזה כל אחד בפרט אחד מפרטי הדין. וא"כ הכא דכבר זיכה את הזכאי, ודאי דמדאוריתא לא אסיר, מכל שכן דרבית המאוחרת שרי מדאוריתא, ומדרבנן לא אשכחן דאסרוהו כרבית מאוחרת.

 

ד. טובת הנאה לשופט בלא קשר לדיון המשפטי

רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כג, הלכה ג

[הובא לעיל, פרק א]

 

שו"ת מהרי"ק, שורש טז

ר' יוסף קולון (מהרי"ק), ק"ף (1420) - רמ"ד (1484). גדול רבני איטליה בדורו. למד אצל ר' יעקב הלוי מולין (מהרי"ל). כיהן ברבנות בערים שונות באיטליה.

 

שאלתות, דברים, שאלתא קמט

ר' אחאי משבחא גאון, מחכמי ישיבת פומבדיתא בבבל. נפטר בשנת ד"א תקי"ב (752) או ד"א תקכ"ב (762).

ברם צריך למימר: שוחד דברים מי שמיה שוחד או לא? מי אמרינן "ושוחד לא תקח" כתיב, שוחד ממון אסיר שוחד דברים שרי, או דילמא מאי טעמא ממונא אסיר לקבוליה? משום דמקרבא דעתיה לגביה; כי משחד ליה בדברים נמי הא מיקרבא דעתיה לגביה ואסיר. תא שמע: "ושוחד לא תקח" - אין צריך לומר ממון, אלא אפילו שוחד דברים, מדלא כתיב בצע לא תקח. שמואל הוה קא עבר במעברא, אתא ההוא גברא, יהב ליה ידא, לסוף א"ל אית לי דינא. א"ל פסילנא לך לדינא. וכן הלכתא דאפילו שוחד דברים נמי אסור.

 

העמק שאלה, על השאלתות שם, ס"ק ד

ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (נצי"ב), תקע"ז (1817) - תרנ"ג (1893). ראש ישיבת וולוז'ין.

בגמרא איתא דאמר ליה שמואל מאי עבידתיך, אמר ליה דינא אית לי, משמע דשאלו אמאי עבדת הכי, והשיב משום שיש לו דין, ואם כן עביד מתחלה משום לאקרובי דעתא לגבי דיין. והיינו שכתב בתשובת מהרי"ק שורש י"ו בשם ריב"א והובא בדרכי משה סי' ט, דעושה באקראי לא פסיל לדינא אלא א"כ מוכח דעשה לו בשביל הדין. אבל בנוסחא של רבינו ליתא הכי, משמע דלא שנא. וכן הרמב"ם פכ"ג מהלכות סנהדרין כתב המעשה ולא דייק הכי, עיין שם. אלא שהתוספות בכתובות שם (ד"ה לא למאן) כתבו דעיקר מה שאמר שמואל פסילנא לך לדינא אינו אלא מדת חסידות ולא הביא הש"ס אלא דאסור מיהא לכתחילה אבל לא מיפסיל בכך, שהרי עדיין לא קיבל השוחד לשם זה, ובזה לא מצינו דרבינו חולק על התוספות, וממילא אינו חולק על הריב"א לדינא. אלא דהבית יוסף כתב דמדברי הרמב"ם משמע דכל זה פסול מן הדין וא"כ חולק על סברת הריב"א גם כן.

 

שו"ת משנה הלכות, חלק ד, סימן ריא

ב"ה, מוצש"ק ט"ו טבת התשכ"ה, ברוקלין נ"י יצו"א.

 

כבוד ידי"נ הרב הגאון המפורסם ותיק וחסיד נו"נ אי"א וכו' כש"ת מוה"ר חיים אברהם פינקוס שליט"א, רב דביהכ"נ בית יעקב אוהב שלום ומנהל ישיבה תורה ודעת ברוקלין נ"י יצו"א.

 

אחדשת"ה באהבה וידידות,

 

בדבר השאלה שנשאל, בנידון ראובן ושמעון שיש להם סכסוך בדו"ד והסכימו להביא הסכסוך לפני שלשה בזה בורר לו אחד וזבל"א, והבוררים אינם לומדי תורה בכלל, ובררו להם שלש שהוא רב ות"ח, והנה הזבל"א שבררו להם לא היה שיפסקו להם ע"פ ד"ת אלא ע"פ מנהגי הסוחרים. ועתה קם ראובן וטוען שבוררו של שמעון פסול מלהיות בורר היות כי הוא קרוב שנשא בת אחות אמו של שמעון, ולאחר שראה שמעון כן קם וטען לפסול את השלוש מלהיות שלשו בדין זה, היות כי הוא דר בביתו של ראובן ללא תשלום שכר זה שנים, וכיון שמקבל ממנו מתנה גדולה כזו זה הרבה שנים פסול הוא להיות לו דיין ולדון בדין זה.

 

וכת"ר עוררני לעיין בהא מילתא ...

 

אי שמעון יכול לפסול את השלוש בטענה זו שדר בביתו של חבירו בחנם...

 

וראשונה נראה, דגרסינן במשנה ב"מ ס"ד ע"ב המלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא רבית, ובגמ' מוקי בתרי לישנא, לישנא קמא בהלוהו ודר בחצירו, וא"ד הלוינו ודור בחצירי מ"ד הלוהו כ"ש הלוינו דאסור, אבל מ"ד הלוינו אסור אבל הלוהו לא, מ"ט כיון דמעיקרא לאו אדעתא דהכי אוזפיה לית לן בה, ע"ש. וכתבו הרמב"ן והרשב"א והרא"ש וכן פי' דעת הרי"ף שם וכן דעת הטור ותלמידי הרשב"א והגמי"י פ"ו מה"מ דאם דר בו כבר ואין החצר קיימא לאגרא מותר להלותו, ואם החצר קיימא לאגרא אסור. וכן פסק המחבר ביו"ד סי' קס"ו ס"ב, ואין בו איסור אפילו לצאת ידי שמים, ואפילו הוא גברא דעביד למיגר בשלא קיימא לאגרא, ולהרמב"ם הוי אבק רבית, ע"ש באריכות.

 

ומהחילוק שחלקו ז"ל בין דר בו כבר ובין אמר לו בשעת הלואה, נראה דהטעם דכיון דמה שאסור ליתן שום הנאת כסף להמלוה הוא מפני שנותנו לו בשביל ההלואה, אבל הכא כיון דדרכו בכך מכבר לתת לו הדירה בחנם, מוכח דלאו משום ההלואה הוא נותנו לו, וממילא ליכא בזה איסור רבית. ולפום ריהטא הי' אפשר לומר דגם בדידן, כיון דהעיקר מה דאנן חיישינן בנותנו לו משום שוחד ויסלף דברי צדיקים ויטה דינו של זה, אבל כיון דרואין שזה דר בו מכבר ולא נתנו לו בשביל הד"ת שיש לו וגם א"א לחושדו שבשביל כך כוונתו, שהרי זה זמן אשר הוא מחזיקו בדירה זו, ולא היה אז בדעתו שיהיה לו ד"ת, א"כ ליכא כאן משום שוחד וכנ"ל.

 

אבל כד דייקינן בהא מילתא נראה דלא דמי, חדא, שהרי הכא ודאי דירה זו קיימת לאגרא, וגם גברא עביד למיגר הוא, שהרי צריך לדירה לדור בו. ואם לא יתן לו אז ודאי שישכיר לעצמו דירה... הרי מבואר, דאסור משום רבית דהוה הנאה ודאית ואפילו דר מכבר אסור.

 

שנית, דגם בעיקר הדמיון שבוש הוא, דלא דמי כעוכלא לדני, שהרי איסור רבית איסורו לאו משום ההנאה שיש לו למלוה מהלוה, אלא האיסור הוא ליהנות מן ההלואה שלא יהא אגר נטר, וגם שלא יהא נראה כאגר נטר, ולא יהא כוונת אחד מהם לזה. ולכן כל שדר בו מכבר בחצירו בחנם ועכשיו הוא דיזיף מוכחא מילתא דלאו אגר נטר הוא ושרי, אבל איסור שוחד הוא משום עיוות הדין, וכל דבר שיש לדיין בו צד הנאה אינו יכול לדון עליו דמקרבא דעתיה, וכמבואר בש"ע חו"מ סי' ז' סי"ב וסי' ט' ס"א, בדיין שצריך לשאול כלים משכניו פסול הוא לדון לזה שהשאילו, ופסול היינו פסול מדינא. וכ"כ להדיא בראש יוסף להגר"י אישקאפא בסי' ט', וז"ל בטור סעי' ה', לכן כל דיין שצריך לשאול כלים משכניו פסול הוא, הג"ה ונראה דבכי האי גוונא פסול הוא מן הדין לכ"ע, דהא יש לו הנאת ממון, והוי בכלל כל דבר שיש לו שום הנאה לדיין פסול לדון וכו' ע"ש. הרי מבואר, דכל שיש לו לדיין הנאת ממון שהוא מהאי גברא אסור לו לדון מדינא לכ"ע. וא"כ הכי נמי, אף דהדר בחצירו מכבר, מ"מ מקרבא דעתיה אצלו, והוי בכלל כל דבר שיש לו הנאה לדיין פסול. ואדרבה הכי אולי גרע טפי, שהרי זה כמה שנים שהוא מחזיקו ומקרבה דעתיה אצלו יותר, דאין אדם כפוי טובה לחבירו מה שעושה עמו הרבה שנים דירה בחנם לדור בו. גם כי אי לא מיקרבא דעתיה דבעה"ב להאי דיינא לא היה נותן לו הדירה בחנם, וכמים פנים אל פנים. גם כי הדיין יהדר להצדיקו כי יחוש שאם לא יהפך בזכותו אולי יכעוס עליו ויוציאו מביתו, וכמובן בזה. וזה ברור מאד.

 

וקצת נראה להביא מגמ' סנהדרין (דף ז') אושפזיכניה דרב אתא לקמיה לדינא אמר ליה לאו אושפזיכנאי את א"ל אין א"ל מאי בעית א"ל דינא אית לי אמר ליה פסילנא לך לדינא וכו' ועיין רש"י ומפרשים. והנה נראה דכיון דרב הי' אושפזיכניה דהאי, ועשה עמו חסד מלפנים, פסל עצמו לדינא, ואף שכתבו המפרשים דממדת חסידות עשה כן, אמנם הרי כתב הב"ח בפי' התוס' שם דרב דוקא ממידת חסידות הוא דפסל עצמו לפי שבשעת הדין לא יהב ליה כלום, ורק שהזכיר לו מה שנתן לו כבר, ולכן מדינא כיון דהשתא לית ליה שום הנאה היה כשר לדינא. אבל היכא דבשעה שבא לדין הוא אושפזיכניה ונותן לו מתנה, הוא אסור מדינא לדון לו, ע"ש. וא"כ ה"ה בדידן, כיון דהוא דר בביתו חנם גם עכשיו, והרי הוא אושפזיכניה בשעה שיש לו דין ממש, ודאי דפסול הוא ליה מדינא.

 

ועוד בו לפמ"ש מהדר"ך בית כ"ו הביאו הסמ"ע סק"ז והש"ך סק"ד בחו"מ סי' ט' בהא דאם קדם התובע ושלח מנחה לדיין קודם שיזמין לנתבע לדין אין הנתבע יכול לפוסלו אא"כ רוצה הדיין לחשוך עצמו ממדת חסידות, היינו כשעשה כן להדיין שלא בפני בע"ד חבירו, אבל בפניו ודאי דאסור, דודאי יסתמו טענותיו. והביאו גם בד"מ. וא"כ הכא, כ"ש הוא, שהרי הוא דר בבית חבירו ודן אותו, אין לך נותנו בפני בע"ד חבירו גדול מזה בשעת דין ממש, ודאי יסתתמו טענותיו של חבירו מטעם זה. והחוש יעיד על זה.

 

וראיתי בברכ"י חו"מ סי' ט' סקי"א ברופא חנם שהיה רגיל אצל דיין ואריכתו ארוכת תמיד נתנה לו, ובא לפניו עם בעל דינו לדון, ונשאל בשו"ת דבר שמואל ס' נ"ד אי שרי למידייניה. והשיב ז"ל, שאם הוא מרפאהו בחנם, יש בו משום לתא דשוחד, כדיינא שאילתא. אך יש לחלק בין כשהיה רופאהו כבר מקודם, טרם יצטרך לבא לפניו לדין, ובין כשהתחיל לרפאותו בחנם בזמן הדין או סמוך לו. שאם היה דרכו בכך מקודם ואח"כ נולדה התביעה, לא מפסיל כשיתמיד מנהגו ברפואות הדיין משום שחד, ושמא ה"ה נמי ברגיל מקודם לשאול כלים ואח"כ נתמנה לדיין וחזר ושאל, אפשר דלא פסל משום שוחדא. ויליף לה מיו"ד סי' ק"ס. ואם הוא רופא בשכר, הוה מקום לומר דמדת חסידות לסלק עצמו, אך אין כח בבע"ד לפוסלו, ע"ש. והברכ"י חלק עליו, דודאי כל כמה דהיה מרפאהו בין קדם והן עכשיו וכן אם שאול שאל לפנים כלים לעולם אית ביה משום שחד כיון דמטו ליה הנאה מהבע"ד, וגם לעתיד לבא כי יקרא אתיא, וכיון שהנייהו פסול לדינא משום שוחדא. וכן משמע לשון הטור, דקאמר כל דיין שצריך לשאול כלים משכניו פסול, משמע בשגם עתה בפרק אין בידו כלים מושאלים כל ששאל וצריך לשאול פסול. ע"ש מה שהאריך, ובסקי"ב מה שכתב לענין מעות ולענין אחד שנתן ופזר מעות בעתים ידועים אי מותר לדונו. ובאמת כי כבר ביררתי בעזה"י בירור אמיתי דאינו דומה רבית לשחד כלל דהני תרי דיני נינהו ופלא על הד"ש שלא הרגיש בזה.

 

ומעתה לא מבעיא להברכ"י דפליג על הדבר שמואל אפילו ברופא שרגיל לרפאותו שאסור לדונו, א"כ כ"ש דמתהני בשעת הדין ממש, אלא אפילו לדעת הד"ש דברופא חנם מתיר, וגם בשכר אינו אלא מדת חסידות, מ"מ בדידן נראה ודאי דהדב"ש מודה דפסול הוא מדינא, דגרע דר בחצירו חנם מרופא הבא לרפאות, שהרי ברופא הבא לרפאות איכא תרתי לטובתא, חדא שהרי דרכו של הרופא לרפאות חנם, ורופא חנם הוא לכל, א"כ אין ההנאה כ"כ לדיין, שהרי לכל אדם הוא רופא חנם, ואפילו רופא בשכר והוא מרפאהו בחנם, מ"מ הרי עכ"פ עושה הרופא מצוה שמצוה עליו ומחויב לרפאות את כל ישראל בחנם, ואדרבה אסור ליטול שכר רפואה, כמבואר במשנה בכורות כ"ט הנוטל שכר ובש"ע יו"ד סי' של"ו ס"ב, והטעם משום דאבידת גופו הוא והתורה אמרה והשבותו לו לרבות אבידת גופו, ואמרינן בענין עשיית מצוה מה אני בחנם אף אתה בחנם, עיין ט"ז וש"ך שם, ורק שכר טורח ובטלה מותר. וא"כ י"ל כיון דמרפאהו חנם ס"ל מצוה קעביד ואינו מהנהו כלל דהרי מחויב לרפאותו חנם מה"ת. אבל הדר בחצר חבירו חנם, דאינו מחויב מה"ת לתת לו דירה חנם, א"כ ודאי דזה ענין של הנאה יתירה, ויש לו דין של שוחד, אפילו להד"ש, דודאי שיהפך בזכותו בשביל זה, ואף אם יתעקש המתעקש דהד"ש גם בהא פליג, מ"מ הרי כבר ביררנו בעזה"י דלא כדבר שמואל לעולם, וכ"ש בדידן. ע"כ נראה פשוט דכה"ג אסור לדונו מדינא.

 

ואל תשיבני משו"ת מהרי"ק שורש י"ו אות ב'..., לא דמי לדידן, דהתם רק במילי דלא מיפסלי מדינא מיירי, ואפילו במפסלי עכ"פ מיירי בהבוררים, אבל השלוש, שע"י נחתך הדין ועיקר הדין נחתך על פיו, נראה דמודה דפסל באופני הנ"ל, ע"ש ודו"ק היטיב, ועיין פ"ת חו"מ סי' ז' ס"ק ט"ו, וא"כ עלה לן ממילא דהשלוש, כל שנהנה ממנו בפי' כמו בדידן שדר בחצירו בחנם, וגם עכשיו בשעת שיש לו ד"ת, ודאי דיש לו טענה חזקה שאינו רוצה בשלוש זה.

 

אלא דבנידון דידן מעיקרא דדינא פירכא. דכבר כתב הברכ"י חו"מ סי' ז' אות ל"א בשם מהרש"ך ח"א סי' ס"... דכי היכי דבעדים אפילו הן מאה, נמצא בהן א' קרוב או פסול בטל כל העדות, אף דיינין, אפילו הם מאה נמצא מהם א' קרוב או פסול בטל הוועד כולו, ... ועיין רמב"ם פי"ו מעדות ה"ה, ובתשובת הריב"ש סי' תי"ג, ובשו"מ מהד"ב ח"ב סי' ג', שנסתפק אם הדיינים הכשרים כשרים לפסוק אח"כ הדין שנית, או אמרינן דעביד אינש לאחזוקי ...

 

דברי ידידו עוז הדושל"ת ומברכו בברכת התורה ללומדיה בלב ונפש, מנשה הקטן .

 

ה. פסלות פסק הדין

רדב"ז, הלכות סנהדרין, פרק כג, הלכה ו

ר' דוד בן שלמה אבן זמרא, רדב"ז, ספרד, רל"ט (1479) - צפת, של"ד (1573). היה אב בית דין ומנהיגה של יהדות מצרים בשנים רע"ג (1513) - שי"ג (1543). חיבורו העיקרי: שו"ת הרדב"ז.

... ולא משמע [=כדברי התוספות] מדברי רבינו [=הרמב"ם], שהרי הוא מטעם שוחד דברים, וכתב עוד 'הואיל והביאן שלא בזמנן נפסל לו לדין', משמע דנפסל מן הדין, ולא משום חומרא בעלמא. אבל גבי אוהב ושונא אסור לדונו, אבל אינו נפסל בכך.

 

ו. שוחד למנוע עיוות דין

תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קטז, עמודים א-ב

הוה ההוא פילוסופא בשבבותיה דהוה שקיל שמא דלא מקבל שוחדא. בעו לאחוכי ביה. אעיילא ליה שרגא דדהבא, ואזול לקמיה, אמרה ליה: בעינא דניפלגי לי בנכסי דבי נשי. אמר להו: פלוגו. אמר ליה, כתיב לן: במקום ברא ברתא לא תירות. אמר ליה: מן יומא דגליתון מארעכון איתנטלית אורייתא דמשה, ואיתיהיבת עוון גליון, וכתיב ביה: ברא וברתא כחדא ירתון. למחר הדר עייל ליה איהו חמרא לובא. אמר להו: שפילית לסיפיה דעוון גליון וכתב ביה: אנא לא למיפחת מן אורייתא דמשה אתיתי [ולא] לאוספי על אורייתא דמשה אתיתי, וכתיב ביה: במקום ברא ברתא לא תירות. אמרה ליה: נהור נהוריך כשרגא! אמר ליה רבן גמליאל: אתא חמרא ובטש לשרגא.

 

רש"י, שם

פילוסופא - מין.

 

דהוה שקיל שמא דלא מקבל שוחדא - היה מוציא עליו שם שאינו מקבל שוחד מבעלי דינין הבאין לפניו, והיה מקבלו בסתר.

 

אמר לו - פילוסופא לרבן גמליאל: מיומא דגליתון כו'.

 

שפילית - כל סוף הדבר הוא תחתית שלו, ושייך למימר שפילית לסיפיה.

 

נהור נהורך כשרגא - הנהר אורך כשרגא, רמזה שנתנה לו מנורה בשוחד.

 

אמר לו רבן גמליאל אתא חמרא ובטשא - דחפתו לארץ, כלומר: אני נצחתי בשוחד, [והכל כדי שישמעו המתאספים שם נבלותו, ומי הוא].

 

שו"ת חוות יאיר, סימן קלו

ר' יאיר חיים בכרך, שצ"ח (1638) - תס"ב (1701). נולד בלייפניק (מוראביה), ושימש כרב בקובלנץ, מגנצא וורמייזא. מחכמי אשכנז המובהקים. מחיבוריו: שו"ת 'חוות יאיר' ו'חוט השני', ו'מקור חיים' על שולחן ערוך, אורח חיים.

 

ברכי יוסף, חושן משפט, סימן ט, אות ג

 

שו"ת חתם סופר, חלק ו, סימן יד

ר' משה סופר, פרנקפורט, תקכ"ג (1762) - פרשבורג, ת"ר (1840). מגדולי הפוסקים בתקופתו ומנהיג יהודי הונגריה. נולד והתחנך בפראנקפורט, נתמנה לרב בדרזניץ (מוראביה), מטרסדורף ופרשבורג, שם הקים בה ישיבה גדולה. מחיבוריו: שו"ת 'חתם סופר', חידושים לתלמוד, דרשות ו'תורת משה' על התורה.

נמצא דלית דין ולית דיין להתיר לתת שוחד לארמאי להטות לו משפט, ח"ו, מלבד עַוְלה דהנותן עצמו שרוצה לעשות עָוֶל עם שכנגדו, ומזה לא עסקינן. אך אנן עסקינן בהא דעבר על לפני עיור, שמכשיל השופט הזה שמקבלו, וגורם לו לעוות משפט צדק, שחייב מיתה על זה, ואפילו יתנהו לאחר, כגון לאוהבו של השופט וכדומה שיתן לזה בחריקאו להטות לו משפט, ג"כ עובר על לפני עיור...

 

אך לפעמים הישראל יודע בעצמו שהדין עמו, ועוד לפעמים, ורוב פעמים, שכנגדו מודה וידוע ומבורר שחייב לו, אלא שמחוסר גוביינא, וקשה להוציא חובו מיד הלוה, והשופט מתרשל ומתעצל ומרחם על הארמאי שהוא בעל דתו, וסובר שעשה מצוה בזה שלא לנגוש הארמאי עבור ישראל אף על פי שהדין עמו. בזה מותר ליתן שוחד להשופט לעשות משפט צדק. ולא מיבעיא דאין הישראל עובר על לפני עיור, אדרבה, מצוה קעביד, דלולי שוחד שלו היה השופט מטה משפטו של ישראל והיה עובר על ז' מצות שלו, ועכשיו ניצול מזה בשוחד כזה. וכיוצא בו מיירי בש"ע ח"מ סי' קע"ו סעיף כ"ח. ומכ"ש בש"ס גיטין כ"ח ע"ב, בישראל היוצא ליהרג בדיניהם, דודאי אין שום אופן שבעולם שיתחייב ישראל הריגה בדיניהם בלי עדים והתראה וב"ד של ישראל מומחים של כ"ג, וא"כ כל הריגתם הוא שלא מדין תורה, ומותר ליתן שוחד להציל נפשו...

 

ואטו מכהנים גדולים של בית שני מייתי ראיה, אשר נאמר עליהם במס' יומא דף ט' ע"א מה שנאמר שם? ועוד דהתם לא נתחייב בדין סנהדרין, אלא המלך ממלכי הורדוס פסק עליו כן בלי דת ודין, כי אפילו ממשפטי המלך לא היה חייב, כי אנשי הורדוס לא היה להם דין מלך ע"פ דברי תורה הקדושה. ועוד, כבר הרגיש מעלתו דסכנת נפשות שאני, וקציצת יד במכת חרב מחללים עליו את השבת...

 

ויש לתמוה על מה שפלטה קולמסו של מכ"ת ראיה מפילוסופי' דמס' שבת קי"ו. ואם לוּ יהיה דמוכח מזה דמותר ליתו שוחד לארמאי, מ"מ איך הותר לאימא שלם לגזול את אחיה ר"ג חלק ירושתו, ועוד לדון בערכאות של נכרים, חלילה לה! אך הכל היה התלוצצות, ור"ג ואחותו הפסידו חמרא ושרגא להתלוצץ בארמיים ולגלות קלונם ברבים שלא ימשכו ישראלים אחריהם. והדברים ברורים. ועיין ראש מס' גיטין סוגיה דערכאות. והנה צויתי להעתיק לו תשובה אחת מס' חות יאיר בענין זה.

 

ז. שוחד לעובדי ציבור, לנבחרי ציבור ולנאמן

אזהרות ליום טוב ראשון של שבועות ('אתה הנחלת' וכו')

הזהרת שופטים בל שוחד רשע למות

 

צַוָאַת שוטרים לבל הכר פנים

 

תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סימן ריד

ר' ישראל איסרליין, ק"ן (1390) לערך - ר"ך (1460). מגדולי הפוסקים באשכנז.

 

ערוך השולחן, חושן משפט, סימן ט, סעיף א

ר' יחיאל מיכל עפשטיין, תר"י (1850) לערך – תר"ס (1900) לערך. רבה של נאווהארדוק.

ולאו דוקא דיין אסור בקבלת שוחד, אלא אפילו כל הממונים בצרכי ציבור, אף שאין דיניהם דין תורה, ואסורים להטות העניין בשביל אהבה או שנאה, וכל שכן על ידי לקיחת שוחד.

 

פלפולא חריפתא, סנהדרין, פרק ג, סימן יז, אות ש

ר' יום טוב ליפמן הלר, של"ט (1579) - תי"ד (1654). מגדולי הרבנים בתקופתו. כיהן ברבנות בניקלשבורג, פראג, לודמיר, קראקא ווינה. מחבר 'תוספות יום טוב' על המשנה, ו'מעדני יום טוב' ו'פלפולא חריפתא' על המשנה, ופיוטים שונים.

וראה דבר גדול שהשמיענו רבינו [=הרא"ש], דשוחד אסור אף בדבר שאינו דין תורה אלא דרך קנס בעלמא, כהך דהכא, דפירש רש"י דקנסא הוי, ואפילו הכי מפרש רבינו דקביל עליה כרגא דשלא בדרך שוחד היה.

 

כתבתי זה להורות לנאמנים על הציבור, אע"פ שאין דיניהם דין תורה, ולא נתקבלו לכך, אפילו הכי יזהרו מלקבל מתנות על דיניהם.

 

ברכי יוסף, חושן משפט, סימן ט, ס"ק י

 

שו"ת דברי חיים, חושן משפט, חלק ב, סימן מו

ר' חיים מצאנז, גאליציה, תקנ"ג (1793) - תרל"ו (1876). רב ואדמו"ר מפורסם. נודע בגדולתו בתורה וכמנהיג לאלפי חסידים. מחשובי הפוסקים בדורו ובעל השפעה עצומה בחוגים רחבים. חיבורו העיקרי: שו"ת 'דברי חיים'.

מה שדרשת אודות הדירה שהשכיר האפטרופיס שנתמנה מפי ערכאות בפחות משוי', ולקח לעצמו שלשים ר"כ בעבור טרחתו ופחדו, כאשר בארת במכתבך טענותיו בארוכה, וכעת נשרף הבית.

 

הנה לא ידעתי למה הארכת בפלפול שלא לצורך, הלא הדבר ידוע דשליח ששינה יוכל לומר 'לתקוני שדרתיך', ואין במעשיו כלום אם ידוע שהוא שליח, ואם המשלח רוצה לקיים מעשיו והשליח ישלם לו משלו, יש בזה [חילוקי דיעות] ... והרבה הארכתי בזה. אך בכאן אין מקום לזה, דלכל הדיעות השליח צריך לשלם מה שעיוות, ואם עיוות במזיד ע"י שוחד שלקח, הוי גניבה ממש.

 

ואם כן, אם הי' הבית קיים ובאו לפנינו בעל הבית שהבית שלו, או הבעל חוב, עם השליח לדין, כי שכר ביתם בפחות משויה על ידי שוחד שלקח, דנינן דהמקח חוזר אם רצו, ואם רצו המעות שלקח שוחד יחזור להם, כי שלהם הוא, כי הרי שהבית הי' שוה יותר מכפי שהשכיר להם על ידי זה השוחד, ולכן בודאי צריך להחזיר למי שהבית שלו...

 

ואין שייך לומר כבר נתן זה להאפטרופוס ומחל לו, כאשר עלה על דעתך, כי מה ענין סרסור לכאן [ר"ל דדעת השואל הי' דכמו בסרסור אף שנתקלקל המקח אחר כך לא אבד שכר סרסורו כמו כן הכא, אף שהבית נשרף אין צריך להחזיר השלשים ר"ט. עד כאן הגה], ולא דמי למוכר שדה שאינו שלו [ב"מ ט"ז ע"ב לשיטת שמואל ועי' ברמ"א סי' שנ"ו סעיף ב' דאין הגנב צריך להחזיר המעות דודאי נתן לשם מתנה] ורק דמי לראובן שהפקיד אצל שמעון מעות ואחר כך בא ראובן בבית שמעון ונתן ראובן ללוי המעות שהי' מונח בבית שמעון שסבר שהוא מעות שמעון ורצה לתת לו בגניבה מעות שמעון ואחר כך נתברר שזה מעות ראובן המופקד אצל שמעון, היעלה על הדעת שלוי אין צריך להחזיר לראובן מעותיו כי יאמר לו נתת לי מדעתך?! זאת לא יאמר מי שיש לו מוח בקדקדו. כי ראובן יאמר מעות שמעון רציתי ליתן לך בגניבה אבל לא מעותי מעכשיו שנתברר שהיא מעותי החזיר לי שלי ולא יוכל לוי לטעון הכי באתי בסכנה עבור זה כי אם הי' שמעון מרגיש שלקחתי דבר מביתו הי' אוסר אותי ומוסר לידי גוים, דיכול ראובן לומר מה לי בזה, סוף סוף תן לי מעותי שלקחת בגניבה, דמה שאני נתתי לך הוא בסברי שהוא מעות שמעון, אבל מעותי אין רצוני לתת לך בחנם.

 

ואם כן נידון דידן דמי ממש להא שהשלשים ר"ט שנתן השוכר להאפטרופסים הוא בחשבו שהוא גונב מבעה"ב שהרי הוא ידור בבית ששוה שכר דירה כך כפי מה שנתן עם השוחד אבל עתה שנשרף הבית ונתגלה שממילא המעות שלו בודאי צריך להחזיר, כי מעולם לא הי' ברצונו לוותר משלו רק מה שגנבו מבעה"ב, ואי שהאפטרופוס נתן עצמו בסכנה בשביל כך לא זכה במעות של זה. ודבר ברור בלא שום פקפוק שצריך להחזיר השלשים ר"ט.

 

... ובפרט בנידון דידן דנתן על זה ושיתן המעות לערכאות וכן עשה האפטרופוס בודאי אין בידינו להוציא מן האפטרופוס ואם בא לטעון אתה גנבת מן הבעל הבית ולא הוצאת זה אינה טענה כי הוא אינו בזה בעל דין שלו ועל זה ידין עם מי שהבית יהי' שלו ולאו בעל דין הוא בזה כי הוא נתן לו על דעת שימסור המעות להערכאות והוא מחויב ליתן חשבון על זה וא"כ אין לו מצדו טענה עליו ורק מה שיאמר אתה גנבת מהעסק אם כן ממילא בודאי על זה לאו בעל דין דידיה הוא דאם לא תאמר כן יוכל כל אחד לומר יש לך בידך מה שגנבת מבעל חוב שלי שאין לו לשלם והשבע אם לא גנבת ולא שבקת חיי לכל ברי' ובודאי יוכל לומר לאו בעל דין והגם שאמרו חז"ל [קידושין כ"ח ע"א] עד היכן [גלגול] שבועה [וכו'] עבדי אתה מ"מ לא נהיגין כן השתא:...

 

ח. שוחד בחירות

תקנת לובלין, שמ"ז (1587) (מתוך שו"ת מנחת אלעזר, חלק א, סימן ו)

 

שו"ת חתם סופר, חושן משפט, סימן קס

אנשי ק"ק פלונית התאספו יחד בני הקהלה לקבל עליהם רב ומורה. והיו מסכימים על ד' רבנים ליתנום אל תוך הקלפי... אחר איזה ימים, היה קול המון סוער כי הרבה מאנשי הק"ק קבלו שוחד ממון מקרובי הרב ההוא כדי למנותו עליהם. אחרי זה נמצא כתב מחותם מאחד מאנשי הק"ק ששלח לאחיו הדר בעירו של הרב, ויען כי הרגישו אנשי הקהל שימצאו בו דבר סתר מהנ"ל, פתחוהו ומצאו כתוב בו שזה מבקש מאחיו שבעיר הרב שקיבל עבורו חלקו המגיעו משוחד קבלת הרב, ושגם יהיה זהיר לשלח חלק כל אחד ואחד כפי הנאמר להם, דאי לאו הכי לא יהיה רב שם, כי אדעתא דהכי הסכימו עליהם מעיקרא. ואז נועדו אנשי הקהל ובאו לפניי בקובלנא, לומר: מעתה לא יחפוצו בהרב המקובל עליהם הנ"ל, כי היה הכל בפסלנות. ועל ידי זה מתגבר המחלוקת, ויחלק העם לחצי. ועודני עומד לשום דמי מלחמה בשלום, להתפשר מפני כבוד התורה ומפני השלום.

 

איברא, בעיקר הדין נראה בודאי, אם המצא ימצאו ב' עדים כשרים שאינם מבני הק"ק ולא מקרוביהם ולא מקרובי הרב, שיעידו שמאנשי הק"ק קבלו שוחד על הנ"ל, א"כ פשוט כביעי בכותחא דהקבלה ההיא שע"י אותו המינוי בטלה מעיקרא, שהרי היו צריכים לומר דיעותם לשם שמים, כמ"ש רמ"א בהגה' ראש סי' קסג בחו"מ, והם אמרו ע"י שוחד, שהוא חד ומעוור עיניהם. לא מיבעיא בקבלת הרב ההוא, אלא נמי במה שמיאנו בראשונים היה הכל שלא לשם שמים, ורק היה בצעם בראש כולם... ועל כן בטל כל המעשה ההוא. ואפילו הנוטל שכר לדון דיניו בטלים, משום קנס דרבנן, מכל שכן מי שלקח שוחד, שבטל אפילו מן התורה. וז"ל רמ"א סוף סי' לז: טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים, הרי הם כדיינים, ואסור להושיב ביניהם מי שפסול לדין משום רשעה...

 

אמנם אותם המקבלים שוחד לא יבואו לתוך האסיפה כלל, אפילו אחר שהחזירו השוחד ויקבלו עליהם באלה ושבועה שלא יקבלו תו שום שוחד עבור זה – מכל מקום לא יבואו אל המינוי הזה כלל, ואפשר אפילו לעולם פסולים להתמניות עד שישובו בתשובה, אבל למינוי זה פסולים לעולם. דכיון שכבר נתקרב דעתם אצלו, לא יחזרו בהם, והוה להו נוגעים בדבר לעולם. ועיין היטב ב[שולחן ערוך, חושן משפט] סי' ט' בכל פרטיו, מבואר אפילו לא קבל הדורון, מכל מקום אינו ראוי להיות דיין מפני שנתקרב דעתו, ולא מהני בזה סילוק. ופשוט הוא... ומכל מקום, במה שפתחו חותם האגרת, עברו על חרם התקנות שבסוף תשובות מהר"מ דפוס פראג.

 

חיבורי ליקוטים (מתוך מנחת אלעזר, שם)

ר' אבי עזרי זליג מרגליות, דיין ודרשן בקהילות קאליש והלברשטט. חיבורו 'כסף נבחר' על התורה נדפס לראשונה בחייו בשנת תע"ב.

 

שו"ת אבני נזר, יורה דעה, סימן תסה

בשם ה' אלקי ישראל מודעה רבה.

 

היות כי בשנים האחרונות נעשו לדאבון לבבינו שערורית בישראל בענין מינוי הרבנים לעריהם, אשר בקצת מקומות קונים את הרבנות בדמים מאת אנשי הקהלה בכלל, או בשוחד כסף לאנשים פרטים, או בשניהם יחד, עד שבעוה"ר פשתה המספחת ובכמה וכמה עיירות נהייתה להם לחוק, שאינם מקבלים שום רב רק ע"י שוחד כסף ליחידים ולרבים. וכל כך נעשה להם להתיר, עד שגם בוש לא יבושו לעבור בשאט בנפש על דבר המפורש בשו"ע חו"מ סימן ח' ובסמ"ע שם, שהכתוב קראן "אלהי כסף ואלהי זהב", והוא מירושלמי סוף בכורים, שלדעת הב"ח והעתיק הקצה"ח להלכה, האיסור הוא אפילו היכא דליכא עדיף מיני'. ואפילו להחת"ס, שכ' עליו שהפריז על המדה בליכא דעדיף מיניה. מ"מ בדאיכא דעדיף מיניה מודה שאסור. והדבר מובן לכל, שאם אנשי הקהלה לא יתנו בכסף עיניהם, בודאי ישיגו תמיד עדיף מיניה דהאי נותן הכסף. וגודל הקלון הנצמח מזה והפלת קרן התורה ידוע לכל ואין צורך להרבות בדברים.

 

אך עוד זאת ראינו, בהקדמת הס' "ווי העמודים", להגאון הקדוש כו' מוהר"ר שעפטיל זצוק"ל סג"ל בן הגה"ק בעל ס' השל"ה, עמוד הדין פכ"א. אחרי אשר הרעים בקול חוצב להבות אש דת בהרמנותא דמלכותא לדעילא ובהרמנותא דמלכותא דלתתא על מינוי הרבנות ע"י שוחד כסף כ' וז"ל:

 

ושבח אני את הגאונים המופלגים במדינת פולין הקדושים אשר בארץ המה ויבדלו החיים שהחרימו על יחידים ורבים ועל הנותן ועל המקבל על ידי עצמם ועל ידי שלוחם ושלוחי שלוחיהם.

 

עד כאן לשונו הנצרך לעניננו.

 

ולשון החרם, שרמז עליו בקצור אמרים, הנה הוא בפנקס עדת ה' בפוזנא עד היום, ונעתק ונדפס בחיבורי אחרונים, ובתשו' מנחת אליעזר שאסף כל התקנות והגזירות בענין זה העתיק נוסח הכרוז שנעשה בשנת שמ"ז ביריד גראמניץ בלובלין, ואח"כ נתחזק בשנת ש"נ. והביא גם כרוז הנמצא ג"כ עד היום בפנקס הארצות אשר בפוזנא, בלשון אשכנז המדוברת, וז"ל:

 

שלא ישתדל שום רב להשיג משרת הרבנות ע"י הלואה או ע"י מתנה .... ולא ע"י איזה ענינים [ובנ"א וכן בנוסח האשכנז הנ"ל. ולא ע"י ממון מוקדם או מאוחר או ע"י ענינים אחרים] קרובים ורחוקים המביאים הנאת ממון... ומקבלים עלינו בקשר אמיץ וחזק לצאת נגד המסרב במערכה [ובנו"א. לרדפו עד חרמה] לדחותו בשתי ידים ולהבדילו מכל קהל הגולה [ובנו"א ובנוסח אשכנז ומכל קדושת ישראל] שיהיה מנודה ומוחרם בשני עולמות בזה ובבא...

 

עד כאן לשון הכרוז. ובאו על החתום שלשים גאונים ומהם אלה הידועים לנו בספריהם אשר מימיהם אנו שותים עד היום. ואלה הם: הלבוש, המהרש"ל, הסמ"ע, המהר"ם מלובלין, המרש"א, השל"ה, בעל עוללות אפרים.

 

והנה זה פשוט ומבואר שהתקנה, הברית, האלה והאסורים עומדים בחזקתם גם היום, כמו שנכתב בה: "והתקנה הזאת תקנו לדורי דורות, עד עמוד הכהן לאורים ותומים". ואפילו יתכנסו כל גדולי הדור להתיר, אינם יכולין. שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ומנין, אשר זה מהנמנע לפי ראות עינינו עד ביאת גואל צדק בב"א, שהדורות מתמעטין והולכין. ועוד שהיה למגדר מלתא, שאפילו יבוא אליהו ובית דינו עמו לבטל, אם פשט איסורו ברוב ישראל, גם כן אינם יכולים. ותקנה זו בודאי נתפשטה ברוב ישראל, שהרי עיקרה מדין תורה. ודורות ההם היו יראים ושלמים, ובודאי שרוב ישראל אז לא פרצו בדבר שעיקרו אסור מצד הדין. ומה שהוצרכו אח"כ לחדש תקנה זו בשנת שנ"ז ובשנת ת', כמובא ג"כ בס' שו"ת הנ"ל הוא רק בשביל המיעוט. והרוב שלא פרצו, בודאי השתוקקו להתקנה הזאת וקבלוה באהבה. ובהתקנה משנת ת' מפורש, שנתרעמים על שהתקנה הזאת כבר נשנה שלש פעמים. בשנת שמ"ז וש"נ ושנ"ז. ואעפ"כ יש קולי קולות "דאס עטליכע זענען עובר" עכ"ל בלשון אשכנז. הרי שנתפשטה ברוב המדינה. ואפילו אם יפקפק מי לאמר שאפשר שלא פשטה התקנה ברוב ישראל הנפוצים בארבע כנפות הארץ ואיים רחוקים, אבל מ"מ במקומות שנפשטה, כל זמן שלא ישבו ב"ד ונמנו והתירוה, עדיין באיסורה עומדת, כמבואר בש"ס ופוסקים. ודבר זה שעיקרו אסור מצד הדין, ועכ"פ הוא למיגדר מלתא לאפרושי מאיסורא, א"א שבשום פעם ישבו ב"ד לבטל התקנה. ובכן גם התקנה הזאת, והברית, והאלה, כמו חי עודנו היום!!!...

 

אולם לזאת תסמר שערות ראש כל איש אשר בשם ישראל יכונה. איך נשתכח הדבר כ"כ ברבות הימים, עד שגם אנשים היושבים על כסא ההוראה עברו על איסור חמור כזה? אך מה שעבר אין. ואנו קוראים עליהם את הפסוק "ויפדו העם את יונתן ולא מת" ובתרגום יב"ע "ארי קדם ד' גלי דבשלו עבד יומא דין" כו'. והפירוש הנכון הוא, עפ"י מה שכתב הרמ"א יו"ד סימן של"ד סעיף כ"ב וז"ל: "מי שעבר על חרם דר"ג בשוגג אינו צריך התרה". ובד"מ שם "השיב רש"י" שגוזרי גזירות אין מתכוונין לענוש השוגגין שאינם יודעין את הגזירות, אלא מחמירין על כל היודע ומפקפק בה". וזה היה טענת העם שגם מתחילה לא החרימו על השוגגין מפני שהוא ללא תועלת כמובן, ולא עבר יונתן על חרם כלל וכלל. וכן נאמר על הרבנים שעברו בשוגג על הברית והאלה הנ"ל, שלא עברו על הברית והאלה כלל. כי בודאי לא עשו את האלות על השוגגין, והם וכסאם נקיים מכל עון ואין לזלזל בהם מפני שעשו בשוגג. אבל מהיום והלאה אנחנו הח"מ מזהירים את כל אחבנ"י [ובפרט יושבי ארץ פולין שבה נעשתה התקנה והכרוז הנ"ל] בלשון הברית והאלה שנזכר בהכרוז. לאמר:

 

שלא יתמנה שום איש להשתמש ברבנות, או להיות מו"ץ, ע"י בצע כסף, הן על ידי עצמו והן ע"י אחרים. ואפילו שיתנו קרוביו או אחרים מכיסם שלא על מנת להחזיר ולפרוע ממנו, הן לקופת הקהל, אפילו לדבר מצוה היותר גדולה, כגון בנין ביהכנ"ס ובהמ"ד או מקוה טהרה, והן ליחידים הדרים באותה העירף לא בתואר טהרה, וכן ליחידים הדרים באותה העיר, לא בתואר מסייע, ולא בתואר סרסור, ואין מותר ליתן שכר סרסרות לסרסור שדר באותה עיר או הגליל שהרב או המו"ץ נתמנה עליו. רק באופן זה מותר להיות סרסור מאותה העיר. מי שאינו נושא בעול העטאט, ואיננו לא דאזאר ולא רב ולא מו"ץ בעיר ההוא. ובלבד שיהי' הסרסור איש כשר והגון ובן תורה. ולא יהי' יותר מסרסור אחד. ובעיר גדולה לא יותר משני סרסורים. ושלא יהי' שכר סרסרות מצד הרב או המו"ץ יותר מן שלשה אחוזים למאה מהכנסות הקצובות להרב או המו"ץ ההוא לכל שלש שנים הראשונות, דהיינו אם תהיה ההכנסה המוקצבת אלף רו"כ לשנה אסור להעלות שכר הסרסרות יותר מן תשעים רו"כ. ואין לחשב הכנסות הבלתי קצובות ליתן גם מהם שכר סרסרות מאומה. כי בשבילם העלינו שכר הסרסרות מהכנסות הקצובות עד שלשה אחוזים למאה מצד הרב למען לא יתחשבו הכנסות הבלתי קצובות מאומה. וצריך שיהי' גלוי ומפורסם לכל עיר שהוא עושה ומשתדל בזה ומסרסר ע"מ לקבל שכר סרסרות. וח"ו לא יעשה שום ערמה ומרמה שבעולם, הן בענין הסרסרות והן בנתינת כסף להקהל, היינו שיפחתו הקהל על איזה שנים את הכנסת הרב למען ישאר הכסף שנפחת מהכנסת הרב בקופת הקהל תמורת בצע כסף שחפצים לקבל מהרב עבור התמנותו, ושלאחר איזה שנים ישוב ויתוסף הכנסה זו על הכנסת הרב. וכמו כן שאר כל ערמות ותחבולות הבלתי ידועות לנו ולא שערנום מראש. וכן לא יעשו ערמות בדבר הסרסורים הנ"ל בכל מיני ערמות שבעולם.

 

וכל מי שעובר על דברינו אלה הוא עובר על דברי הברית והאלה הנ"ל. ואין לנו להוסיף בה דבר כי דעת לנבון נקל שהרב העובר ח"ו בשאט בנפש על הברית והאלה הזאת ומפקיר עצמו להיות מובדל מכל קהל הגולה ומכל קדושת ישראל ושיהא מנודה ומוחרם משני עולמות בזה ובבא כמוזכר בהכרוז. שוב אין לסמוך עוד על הוראתו אפילו בכביעתא בכותחא. ואם הכשיר מקוה טהרה אין להשגיח על הכשרו. ואין מועיל לזה שום התנצלות ושום תירוץ להיות עוד רב ומורה בישראל, ולא בעיר הזאת ולא בעיר אחרת. וכ"כ הוא כחרם "גם על מקבל הכסף", כמ"ש בעל ווי העמודים שהחרימו על הנותן ועל המקבל. וזה ג"כ מועתק בס' הנ"ל בהכרוז שבשפת אשכנז המדוברת שחלין הגזירות והאיסורין על ראש העובר, יהי' מי שיהי', המקבל כמו הנותן. וכן נאמר שם, שמי שיקבל כסף באיסור הנ"ל, אם יהנה ממנו כמו חרם יהי'. ואין לנו להוסיף בזה דבר, רק להזהיר ולהזהיר בכפלים, אשר הכסף ביד המקבלו, הן יחיד הן רבים, כל שהוא למרות אזהרה הנ"ל, פגול הוא, כסף נמאס קראו למו, ואינו רואה בו סימן ברכה לעולם. אדרבה, בא זה ומטיל ארס של מארה בשאר נכסיו ומאבדם, כמ"ש "ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא". ועל כל ישראל חיים ושלום עד העולם.

 

... והיות כי עלה בידינו להמנות עמנו רוב רבני המדינה, לזאת הננו בבקשתנו ואזהרתנו מאת כל רבני המדינה, הן אותם שבאו עה"ח והן יתר הרבנים שלא בעה"ח, אשר מעתה והלאה יעמדו לימין התקנה בכל תוקף ועוז. ואם ישמע מקרה לא טהור אשר באחת המקומות יצאו אנשים לעשות דבר נגד התקנה והגזירה הנ"ל. אז הרבנים הקרובים למקום ההוא מחויבים לכתוב ולהתרות באנשי עיר ההיא, וגם ברב ההוא, שישובו מדרכם הרעה הזאת. ועוד זאת הננו באזהרתנו, אשר באם יולד שום שאלה וספק בענין זה, לא יהיה דבר זה קטן וקל בעיניהם, ולא יורו בענין זה, רק גדולי המדינה, כמו שנהג בחרם דרגמ"ה. ודעת לנבון נקל, שהרבנים שלא חתמו על המודעה הלזו, אין להם כח להורות בענין זה מאומה.

 

והנה אנו שולחים לכל רב שלש מודעות: אחת, שתהיה שמורה ת"י. ואחת, לתתה בפנקסי העדה. ואחת ,בפנקס החברה קדושה. ומבקשים אנחנו מאת הרבנים הבאים לגמול חסד עם הרב הנפטר לעולמו, שיקראו את המודעה בבית הכנסת או בבהמ"ד לפני כל הקהל, למען זרזם בשעת מעשה, שידעו מראש שלא יתחילו להרהר כלל וכלל לעשות כל שהוא נגד המודעה ועל זה בעה"ח.

 

נאום הק' אברהם חופ"ק סאכטשאב.

 

ונאום אברהם מרדכי אלטר בהה"ק זצללה"ה מפה גור.

 

ונאום ירחמיאל ישראל יצחק בהה"ק זצללה"ה זי"ע מאלכסנדר.

 

ואלה שמות הרבנים שחתמו על המודעה ונסדרו על סדר הא"ב לעריהם למען ימצא הקורא בנקל שם הרב שהוא מבקש: ...