השופט אליקים רובינשטיין

 

תרומת זרע - חזרתו של התורם מתרומתו

בעקבות בג"צ 4077/12 (5.2.13)

א. הורות גנטית ללא ביאה

תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף יד, עמוד ב - דף טו, עמוד א

שאלו את בן זומא: בתולה שעיברה מהו לכהן גדול? מי חיישינן לדשמואל, דאמר שמואל: 'יכול אני לבעול כמה בעילות בלא דם', או דלמא דשמואל לא שכיחא? - אמר להו: דשמואל לא שכיח, וחיישינן שמא באמבטי עיברה. והאמר שמואל: כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינו מזרעת! מעיקרא נמי יורה כחץ הוה.

 

רש"י, שם

באמבטי - כלי שרוחצין בו כל הגוף, ויש לומר שהטיח שם אדם שכבת זרע ונכנס במעיה.

 

בית חדש, יורה דעה, סימן קצה

ר' יואל סירקיס, לובלין, שכ"א (1561) - קראקא, ת"א (1641).

מצאתי בהגהות סמ"ק ישן מה"ר פרץ, שכתב: אשה נדה יכולה לשכב אסדיני בעלה, ונזהרות מסדינים ששכב עליהן איש אחר פן תתעבר משכבת זרע של אחר. ואמאי אינה חוששת פן תתעבר בנדותה משכבת זרע של בעלה ויהא הולד בן הנדה? והשיב: כיון דאין כאן ביאת איסור, הולד כשר לגמרי, אפילו תתעבר משכבת זרע של אחר, כי הלא בן סירא כשר היה אלא דמשכבת זרע של איש אחר קפדינן אהבחנה, גזירה שמא ישא אחותו מאביו, כדאיתא ביבמות (לז, ב) [הובא גם בט"ז, יו"ד, סימן קצ"ה].

 

ב. האם האב יצא ידי חובת פריה ורביה?

חלקת מחוקק, אבן העזר, סימן א

ר' משה לימא, נפטר שנת תי"ח (1658) לערך. מגדולי האחרונים מפרשי השולחן ערוך. כיהן ברבנות בסלונים, וילנא ובריסק.

יש להסתפק: אשה שנתעברה באמבטי אם קיים האב פריה ורביה, ואם מקרי בנו לכל דבר. ובלקוטי מהרי"ל נמצא, שבן סירא היה בנו של ירמיה שרחץ באמבטי...

 

בית שמואל, אבן העזר, סימן א

ר' שמואל פייבוש, נולד בפולין, ת"י (1650) לערך. מגדולי האחרונים מפרשי השולחן ערוך.

כתב בחלקת מחוקק, יש להסתפק, אשה שנתעברה באמבטי, אם האב קיים פ"ו ואם נקרא בנו לכל דבר. ויש להביא ראיה מה שכתב בהגהת סמ"ק, והב"ח הביא בי"ד סי' קצ"ה, אשה מוזהרת שאל תשכב על סדין ששכב עליהן איש אחר פן תתעבר משכבת זרע של אחר, גזירה שמא ישא אחותו מאביו. נשמע דהוי בנו לכל דבר.

 

ט"ז, שולחן ערוך, אבן העזר, סימן א

ר' דוד בר' שמואל הלוי, לודמיר, שמ"ו (1586) - לבוב, תכ"ז (1667). ידוע בכינוי 'ט"ז' על שם ספרו 'טורי זהב' על השולחן ערוך.

בחלקת מחוקק כתב: יש להסתפק, אשה שנתעברה באמבטי, אם האב קיים פריה ורביה, ונקרא בנו לכל דבר. והביא הבית שמואל ראיה ממה שכתב הב"ח ביו"ד סי' קצ"ה, אשה תזהר שלא תשכב על סדין ששכב עליו איש אחר, פן תתעבר משכבת זרע של אחר, גזרה שמא ישא אחותו מאביו. נשמע, דהוי בנו לכל דבר. עכ"ל. ואין זה ראיה, דשמא לחומרא אמרינן, לקולא לא אמרינן, בפרט במידי דתלי בקום ועשה, והיא נתעברה מעצמה, דאינו יוצא בזה.

 

אוצר הפוסקים, אבן העזר, סימן א

בספר בר ליואי, חלק ב, סימן א, הביא ראיה, דנתעברה באמבטי אינו בנו..., ודעת האפי זוטרי, סעיף ו, היא דלהחמיר נקרא בנו, ולהקל לא מקילין, ואם מת והניח בן כזה, לא שריא אשתו לשוק, אלא בחליצה, ואינה מותרת לייבום מספיקא.

 

שערוך כתובה

בעקבות בע"מ 9606/11 עזבון המנוח פלוני נ' פלוני (20.5.13)

א. הקדמה כללית

שו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק ד, סימן צא

ר' משה פיינשטיין, רוסיה, תרנ"ה (1895) - ניו יורק, תשמ"ו (1986). מגדולי הפוסקים בארה"ב. מחיבוריו: שו"ת 'אגרות משה'; 'דברות משה' על התלמוד.

וכמעט שלא עיינו בזה [בסוגיית גביית הכתובה וערכה] כלל, כי כמעט בכל עניני גירושין אין נוגע למעשה, כי אחרי שאי אפשר לגרש [אישה] בעל כורחה, תלוי בגירושין במי שתובע הגט, ונותן לצד השני סך גדול כפי שמתרצה ליתן או לקבל הגט; וגם באלמנות, אף כשאינן אמותיהן של הבנים, רובא דרובא איכא צוואה [ברוב המקרים ישנה צוואה], וגם איכא בזה 'דינא דמלכותא' [וגם יש בזה דין אזרחי] שהרבה מתרצין או מוכרחין לעשות, שלכן לפעמים המועטות שמזדמן לעשות כדין לא עיינו רבותינו בזה.

 

ב. החובה לכתוב כתובה

שולחן ערוך, אבן העזר, סימן סו, סעיף א

אסור להתייחד עם הכלה קודם שיכתוב לה כתובה.

 

ג. תכליות הכתובה

תלמוד בבלי, כתובות, דף פב, עמוד ב

אמר רב יהודה: בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים, עד שבא שמעון בן שטח ותיקן: כל נכסיו אחראין לכתובתה. תניא נמי הכי: בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים, התקינו שיהיו מניחין אותה בבית אביה; ועדיין כשהוא כועס עליה, אומר לה: לכי אצל כתובתיך; התקינו שיהיו מניחין אותה בבית חמיה, עשירות עושות אותה קלתות של כסף ושל זהב, עניות היו עושות אותה עביט של מימי רגלים; ועדיין כשכועס עליה, אומר לה: טלי כתובתיך וצאי; עד שבא שמעון בן שטח ותיקן, שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתה.

 

רש"י, שם

לא היו נושאין נשים - שלא היו רוצות לינשא להם. אמרו: לכשימות או יגרש, לא נמצא לגבות כלום, שהיורשין יצניעו מעות של ירושה.

 

בבית חמיה - בבית בעלה.

 

עשירות - שכתובתן מרובה.

 

קלתות - כמין סל שמנחת על ראשה ונותנת בה פלכיה לאחר שנתמלא הפלך טווי.

 

עביט - למימי רגלים.

 

טלי כתובתיך וצאי - לפי שהיתה מיוחדת לכך.

 

כל נכסי אחראין - ולא ייחד לה כתובה במטלטלין.

 

תלמוד ירושלמי, כתובות, פרק ט, הלכה ז

אמר ר' יוחנן בשם רבי ינאי: אין פורעין מניכסי יתומים אלא בשטר שהריבית אוכלת בו. ויש אומרים: אף לכתובת אשה... מאי כדון? מפני חינה, מפני שיהיו הכל קופצין עליה לישאנה. ויש אומרים: אף לגזילה ולנזיקין אמר רבי יוסי.

 

קרבן העדה, שם

ר' דוד בן ר' נפתלי הירש פרנקל, תס"ז (1707) - תקכ"ב (1762). כיהן כרב בדסאו, שם למד אצלו משה מנדלסון. אחר כך היה רבה הראשי של ברלין וסביבתה.

מאי כדון - לרבנן, מאי טעמא נפרעין מנכסי יתומים לכתובת אשה.

 

משום חינא - כשיהיה לה מעות, תמצא חן בעיני בני אדם וישאנה, ולא תתעגן עד שיגדלו היתומים.

 

רמב"ם, הלכות אישות, פרק י, הלכה ז

וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה, ואחר כך יהיה מותר באשתו, והחתן נותן שכר הסופר. וכמה הוא כותב לה? אם היתה בתולה, אין כותבין לה פחות ממאתים דינרים; ואם בעולה, אין כותבין לה פחות ממאה דינרים; וזה הוא הנקרא עיקר כתובה, ואם רצה להוסיף לה אפילו ככר זהב מוסיף. ודין התוספת ודין העיקר אחד הוא לרוב הדברים. לפיכך, כל מקום שנאמר בו 'כתובה' סתם, הוא העיקר והתוספת כאחד, וחכמים הם שתיקנו כתובה לאשה, כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה.

 

ד. תכליות הכתובה - השתלשלות היסטורית

הרב יהודה ברנדס, מדע תורתך - כתובות (תשס"ח), עמ' סב

מובן שהגישה של הפיצוי איננה עומדת בפני עצמה. היא מתקיימת רק על בסיס הגישות האחרות. כלומר, ברור שהמקור הראשוני של הכתובה הוא במוהר, הניתן עם הנישואין. ה'תקנתא דרבנן' בגלגוליה השונים, מתארת את הפקדתו של המוהר כמין 'תכנית ביטוח', למקרה של גירושין או אלמנות. אחרי שמבינים את מעמדה של הכתובה בהקשר ביטוחי, ניתן לפרשה לא רק כסנקציה המיועדת למנוע גירושין נמהרים, אלא גם כהבטחה כלכלית לאשה למקרה של גירושין או אלמנות.

 

ה. הבנת הסכום העומד ביסוד הכתובה: הגישה התכליתית

משנה, פאה, פרק ח, משנה ח

מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני. היו לו מאתים חסר דינר, אפילו אלף נותנין לו כאחת - הרי זה יטול. היו ממושכנים לבעל חובו או לכתובת אשתו, הרי זה יטול. אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו.

 

ר"ש משאנץ, שם

ר' שמשון בן אברהם משאנץ, ד"א תתק"י (1150) לערך - לפני ד"א תתקע"ו (1216). מגדולי בעלי התוספות הצרפתים. תלמידם של רבנו תם ושל ר"י הזקן. כתב תוספות לכל הש"ס, אשר חלקן נדפסו בשמו וחלקן עובד על ידי תלמידיו. עלה לארץ ישראל בשנת ד"א תתקע"א (1211), ושם נפטר.

מאתים זוז - שיערו חכמים שזהו שיעור הוצאתו במזונות ובמלבושיו [לשנה]. וכן במשרה אשתו על ידי שליש, בפרק אע"פ (דף ס"ד ב), שנותן לה ב' קבין חטין בכל שבוע, והוא שליש דינר שעולה לי"ז דינרין לשנה, וכלים של נ' זוז, וג' זוג מנעלים, ושאר פירות, ויכול לעלות לק' זוז. והני מאתים זוז, דהכי היינו לו ולאשתו. ומיהו, לא יתכן, דגבי קופה ותמחוי לא כייל אשתו בהדיה.

 

הדיין הרב שלמה דיכובסקי (תיק 1687-24-1 פלוני נ' פלונית (לא פורסם))

יש לרדת לדעתם של חז"ל בנושא זה, ולקבוע את הסכום הראוי לפרנסת אדם במשך שנה. חז"ל רצו שהאשה לא תיאלץ לחזר על הפתחים לאחר הגירושין, ונתנו לה אפשרות לפרנסת שנה, באמצעות קבלת דמי הכתובה.

 

ו. איזה דין יחיל בית משפט אזרחי על שאלת השיערוך?

השופט גייפמן (ת"ע (משפחה תל אביב) 2560/99 הלוי נ' הלוי (25.7.01))

דמי הכתובה הם חוב של העיזבון כהגדרת סעיף 104 לחוק הירושה, ואין מניעה להחיל על הסכום הנומינלי הנקוב בכתובה את דיני השיערוך של הדין הכללי, כפי שחלים הם גם על חובות אחרים של העיזבון.

 

השופט גרמן (תמ"ש (תל אביב) 12362/01 וקסלר נ' וקסלר (9.9.04))

"ההתייחסות המשפטית אל הכתובה, לכל ענייניה, צריך שתצא מתוך כללי ההלכה. אין ראוי לגרוע מרכיב אחד מן המכלול של המוסד המשפטי ולהחיל עליו, כמעשה שעטנז וכלאיים, מערכת משפטית אחרת, אפילו אין הוא תואם את המערכת המשפטית האחרת, אלא אם הדבר ניתן להעשות על פי גדרי ההלכה.

 

ז. הצמדת סכום הכתובה בבתי הדין הרבניים

הרב ש' דיכובסקי, "הכתובה", תחומין כ"ח (תשס"ח) 28, 35

בבתי הדין הרבניים קיים ויכוח חריף ביחס להצמדת הסכום הכתוב בכתובה. מדובר לא רק בכתובות שנכתבו במטבעות ישנים - כמו לירה ארץ ישראלית ושקל ישן - שלגביהן יש בעיה של 'מטבע שנפסל', אלא גם בכתובות שנכתבו בשקלים חדשים, אולם ערכן הריאלי נשחק בעקבות האינפלציה. יש דיינים הסבורים שבהגיע הכתובה לגוביינא, צריך להצמידה לערך ריאלי, כמו מדד יוקר המחיה או שער הדולר; ויש הסבורים שכל עוד אין מנגנון של הצמדה בכתובה עצמה, אין מקום להצמדה, למעט עיקר כתובה שנקובה במתכת הכסף וערכה קבוע לפי מתכת זו.

 

ח. כתובות 'מופרזות'

הדיין הרב יצחק זר, 'גובה סכום הכתובה בימינו', קובץ כנס הדיינים תשע"ב, 193

יש המחייבים את כל הסכום, יש פוטרים בלא כלום, ויש שמפשרים בעניין...

 

ט. שיקולים בהצמדת כתובה בבתי המשפט ובבתי הדין (בע"מ 9606/11 עזבון המנוח פלוני נ' פלוני (20.5.13), פסקאות ס"ט-ע"ב)

השופט אליקים רובינשטיין:

את קבוצת השיקולים הראשונה ניתן לכנות 'הפרספקטיבה הרחבה', והיא בוחנת בעיקר את הגשמת תכלית הכתובה, במובן של הבטחת פרנסת האשה. וכפי שנקבע באחד התיקים בהם הורה בית המשפט על שערוך הכתובה: "הטעם העיקרי לאופן זה של הצמדה הוא הגשמת התכלית האמיתית של הכתובה, שכן בעת שנכתבה הכתובה היא נועדה לספק לתובעת אמצעי מחיה, וטבעי הדבר שעזבון בעלה המנוח ישא בתשלום זה" (עניין נ.א. (תמ"ש 34700-09) פסקה 29). לפי נקודת מבט זו, במקרים בהם פרנסת האשה מובטחת גם ללא שערוך (לדוגמה כאשר סכום הכתובה היה גבוה מאוד לכתחילה) עשוי בית המשפט לנטות להימנע משערוך ויקבע - כפי שנאמר באחד התיקים - 'מדובר בכתובה בסכום גדול מאד ממילא' (עניין ש.ב. (ע"מ 106/02)). ... בהקשר זה ניתן משקל לשאלה עד כמה תרם הבעל (ולמעשה עזבונו) להבטחת תכלית זו, ואין מקום לטענה כי לאשה די אמצעים משלה לצורך פרנסתה.

 

בפסיקת בתי הדין הרבניים ניתן משקל - בגדרי קבוצת שיקולים זו - גם למכלול האינטראקציה הכלכלית בין הצדדים. כך לדוגמה נקבע באחד התיקים, כי במקרה בו הורי הכלה רכשו לבני הזוג דירה שנרשמה על שמם, לא יהיה זה צודק לחייב את החתן בעת גירושין בכתובה נומינלית בלבד: 'זהו מעשה של קיפוח המנשל את הכלה והוריה מנכסיה, לטובת משפחת החתן, העושה עושר ולא במשפט' (תיק 1687-24-1 הנזכר). בחלק מהתיקים ניתן משקל להתנהלות הבעל במהלך הגירושין: 'לפנים משורת הדין ולנוכח העובדה שהאשה הסכימה להתפשר עם הבעל, ישקול בית הדין לבטל את חיוב תוספת הכתובה הצמודה לאחר שישולמו כל החיובים האחרים שבפסק דין זה... בכפוף לכך שהבעל לא ישבש את הליכי כינוס הנכסים ויתנהל באופן נורמטיבי' (תיק 360584/2 בבית הדין האזורי בתל אביב). במקרה אחר נתן בית הדין הרבני משקל גם למצבו הכלכלי של הבעל הנתבע (ראו תיק 1687-24-1).

 

קבוצת השיקולים השניה מתמקדת בבחינת מסמך הכתובה עצמו ואומד דעת הצדדים לגביו, ועניינה הגשמת כוונת הצדדים. בהשוואה לקבוצת השיקולים הראשונה ניתן לכנותה 'הפרספקטיבה הצרה'.... 'מטרת בית המשפט הינה הגשמת התכלית האמיתית של הכתובה, אולם גם הגשמת מטרתם וכוונתם של הצדדים'.

 

 

 

השופט ניל הנדל

 

שותפים לרצח

בעקבות ע"פ 10023/06 מייסרה טואלבו נ' מדינת ישראל (9.12.2009)

חקיקה ישראלית

חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיפים 309, 31-29, 298, 300, 304

גרימת מוות מהי?

 

309. בכל אחד מן המקרים המנויים להלן יראו אדם כאילו גרם למותו של אדם אחר, אף אם מעשהו או מחדלו לא היו הגורם התכוף ולא היו הגורם היחיד למותו של האחר:

 

(1) הסב נזק גופני המצריך טיפול רפואי או כירורגי והטיפול גרם למותו של הניזוק, ואין נפקא מינה אם הטיפול היה מוטעה ובלבד שנעשה בתום לב ובידיעה ובמיומנות רגילות, שאם לא נעשה כן - לא יראו את מסב הנזק כמי שגרם למותו של הניזוק;

 

(2) גרם חבלת גוף שלא היתה מביאה למות הנחבל אילו נזקק לטיפול רפואי או כירורגי נכון או אילו נהג זהירות מספקת באורח חייו;

 

(3) באלימות או באיום באלימות הביא אדם לעשיית מעשה שגרם למותו, כשהמעשה נראה לנפגע כדרך טבעית בנסיבות המקרה להימלט מן האלימות או מן האיומים;

 

(4) במעשהו או במחדלו החיש את מותו של אדם הסובל ממחלה או מפגיעה שהיו גורמות למותו גם אילולא מעשהו או מחדלו זה;

 

(5) מעשהו או מחדלו לא היה גורם מוות, אילולא נצטרף עמו מעשה או מחדל של האדם שנהרג או של אדם אחר.

 

מבצע

29. (א) מבצע עבירה - לרבות מבצעה בצוותא או באמצעות אחר.

 

(ב) המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר.

 

משדל

30. המביא אחר לידי עשיית עבירה בשכנוע, בעידוד, בדרישה, בהפצרה או בכל דרך שיש בה משום הפעלת לחץ, הוא משדל לדבר עבירה.

 

מסייע

31. מי אשר, לפני עשיית העבירה או בשעת עשייתה, עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו, או למנוע את תפיסת המבצע, גילוי העבירה או שללה, או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה, הוא מסייע.

 

הריגה

298. הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו - מאסר עשרים שנים.

 

רצח

300. (א) העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו - מאסר עולם ועונש זה בלבד:

 

(1) גורם במזיד, במעשה או במחדל אסורים, למותו של אביו, אמו, סבו או סבתו;

 

(2) גורם בכוונה תחילה למותו של אדם;

 

(3) גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה;

 

(4) גורם למותו של אדם כשנעברה עבירה אחרת, כדי להבטיח לעצמו, או למי שהשתתף בביצוע אותה עבירה, בריחה או הימלטות מעונש.

 

(ב) מי שהורשע ברצח לפי סעיף 2(ו) לחוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, תש"י-1950, דינו - מיתה.

 

גרימת מוות ברשלנות

 

304. הגורם ברשלנות למותו של אדם, דינו - מאסר שלוש שנים.

 

במדבר לה, טז-כא

טז. וְאִם בִּכְלִי בַרְזֶל הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ.

 

יז. וְאִם בְּאֶבֶן יָד אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ.

 

יח. אוֹ בִּכְלִי עֵץ יָד אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ.

 

יט. גֹּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ הוּא יְמִיתֶנּוּ.

 

כ. וְאִם בְּשִׂנְאָה יֶהְדָּפֶנּוּ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו בִּצְדִיָּה וַיָּמֹת.

 

כא. אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ וַיָּמֹת מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רֹצֵחַ הוּא גֹּאֵל הַדָּם יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ.

 

פירוש רש"ר הירש, במדבר לה, טז

ר' שמשון [בן] רפאל הירש, המבורג, תקס"ח (1808) - פרנקפורט ע"נ מיין, תרמ"ח (1888). רב ומחבר. המנהיג והוגה-הדעות הראשי של היהדות החרדית בגרמניה בתקופתו.

יש להכריע על פי אומדן דעת אדם, אם המוות יכול להיחשב תוצאה ישירה של המעשה. לצורך זה, חייב בית הדין לשקול את גודלו, חומרו ותכונתו של המכשיר, את הכוח שהופעל, את המקום שנפגע ומבנהו הגופני של ההרוג. ובסופו של דבר נאמר בכולם 'הכהו וימת': בהתאם לדעת מומחים, המוות נגרם כתוצאה מהמכה. במקרה זה הרי הוא רוצח ועונשו מוות בידי אדם: רצח הוא - 'מות יומת הרוצח'.

 

רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ב, הלכות א-ב

הלכה א: כל ההורג חבירו בידו, כגון שהכהו בסייף או באבן הממיתה, או שחנקו עד שמת, או שרפו באש, הואיל והרגו מכל מקום הוא בעצמו - הרי זה נהרג בבית דין.

 

הלכה ב: אבל השוכר הורג להרוג את חבירו, או ששלח עבדיו והרגוהו, או שכפת חבירו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתו החיה, וכן ההורג את עצמו - כל אחד מאלו שופך דמים הוא, ועון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמים, ואין בהן מיתת בית דין.

 

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עח, עמוד א

תנו רבנן: הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות, ומת, בין בבת אחת בין בזה אחר זה, פטורין. רבי יהודה בן בתירא אומר: בזה אחר זה, האחרון חייב, מפני שקירב את מיתתו. אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו: "ואיש כי יכה כל נפש אדם" (ויקרא כד, יז) - רבנן סברי "כל נפש" - עד דאיכא כל נפש. ור' יהודה בן בתירא סבר "כל נפש" - כל דהוא נפש. אמר רבא הכל מודים בהורג את הטריפה שהוא פטור; בגוסס בידי שמים שהוא חייב; לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם. מר מדמי ליה לטריפה, ומר מדמי ליה לגוסס בידי שמים. מאן דמדמי ליה לטריפה, מאי טעמא לא מדמי ליה לגוסס בידי שמים? גוסס בידי שמים לא איתעביד ביה מעשה, האי איתעביד ביה מעשה. ומאן דמדמי ליה לגוסס בידי שמים, מאי טעמא לא מדמי ליה לטריפה? טריפה מחתכי סימנים, הא לא מחתכי סימנים.

 

רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ד, הלכות א, ו

הלכה א: המתכוין להרוג את זה והרג את זה - פטור ממיתת בית דין ומן התשלומין ומן הגלות, לפי שאין ערי מקלט קולטות אותו כמו שיתבאר. לפיכך הזורק אבן לתוך עדה מישראל והרג אחד מהן - פטור ממיתת בית דין.

 

הלכה ו: הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות ומת, בין שהכוהו בזה אחר זה בין שהכוהו כאחת - כולן פטורין ממיתת בית דין, שנאמר "כל נפש אדם" - עד שיהיה אחד שהרג כל הנפש. והוא הדין לדחפוהו שנים או שכבשוהו שנים לתוך המים, או שהיו רבים יושבים ויצא חץ מביניהן והרג - כולן פטורין.

 

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מו, עמוד א

תניא: ר' אליעזר בן יעקב אומר, שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים, והביאוהו לבית דין וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך. שוב מעשה באדם אחד שהטיח את אשתו תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך.

 

רש"י, שם

שבית דין - מותרין להיות מכין מלקות ועונשין עונש של מיתה שלא מן התורה.

 

רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ב, הלכות ד-ה

הלכה ד: וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחוייבים מיתת בית דין, אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם, הרשות בידו. וכן אם ראו בית דין להרוג אותן בהוראת שעה, אם היתה השעה צריכה לכך, הרי יש להם רשות כפי מה שיראו.

 

הלכה ה: הרי שלא הרגם המלך, ולא היתה השעה צריכה לחזק הדבר, הרי בית דין חייבין מכל מקום להכותם מכה רבה הקרובה למיתה, ולאסור אותן במצור ובמצוק שנים רבות, ולצערן בכל מיני צער, כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים שלא יהיה להם הדבר לפוקה ולמכשול לבב, ויאמר: הריני מסבב להרוג אויבי כדרך שעשה פלוני, ואפטר.

 

שו"ת הריב"ש, סימן רנא

גם העדים שמעידים שנכנסו לבקרו, וא"ל שהקל החולי מעליו, גם זה העדות אינו פוטר אותם, שכיון שהוכה מכת חרב חדה, והתורה העידה על הברזל שממית בכל שהו, הנה היה ראוי למות מתחלה. וכ"ש זה, שהוכה בראשו ובגופו, והרי הוא כאלו הוכה באבן או באגרוף, ואמדוהו למיתה; ואע"פ שהקל, כיון שמת בסוף, הרי יש רגלים לדבר. דקיי"ל כרבנן, דתנן בפרק הנשרפין (עח): דאמדוהו למיתה, והקל, ואח"כ הכביד, ומת, חייב; ואמדוהו למיתה, היינו שיש באבן כדי להמית, ובהכאה כדי להמית, לא שודאי ימות... גם בעדות הרופאים, שסתמו דבריהם, ואמרו שלא מת מחמת ההכאות, רק מחמת חולי אחר שנתחדש בו, אם דעתם לומר שלא היו בהכאות כדי להמית, אם ההכאות היו מכת חרב חדה, כמו שנראה, אעפ"י שלא הוזכר כן בדבריך בבאור, הנה הרופאים האלה התורה מכחישתם, שהעידה על הברזל שממית בכל שהו.

 

רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ב, הלכה ח

ההורג את הטריפה, אע"פ שאוכל ושותה ומהלך בשוק, הרי זה פטור מדיני אדם. וכל אדם בחזקת שלם הוא, וההורגו נהרג, עד שייוודע בודאי שזה טריפה, ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם, ובה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר.

 

משנה, מכות, א, י

סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חובלנית. רבי אלעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף הן מרבין שופכי דמים בישראל.

 

הריגה בשגגה

בעקבות ע"פ 9647/10 פלוני נ' מדינת ישראל (3.1.2013)

דברים כב, ח

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ.

 

תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף מו עמוד א

ר' נתן אומר: מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? שנאמר: "ולא תשים דמים בביתך".

 

ספר המצוות לרמב"ם, מצות עשה קפד

והמצוה הקפ"ד היא שציוַנו להסיר המכשולים והסכנות מכל מושבינו. וזה שנבנה כותל סביב הגג וסביב הבורות והשיחין והדומה להם, כדי שלא יפול המסתכן בהם או מהם, וכן המקומות המסוכנים והרעועים - כולם יבנו ויתוקנו עד שיסור הרעוע והסכנה.

 

ספר החינוך, מצוה תקמו

ר' אהרן הלוי, נפטר ה' אלפים נ"ג (1293). היה תלמידו של הרמב"ן. חיבר חידושים על התלמוד ו"בדק הבית" - השגות על תורת הבית לרשב"א. הדעות חלוקות בשאלה האם חיבר את ספר החינוך.

ועל כן תצוֵנו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו לבל יקרנו מות בפשיעותינו ולא נסכן נפשותינו על סמך הנס.

 

רמב"ם, הלכות תשובה, פרק ה, הלכות א-ד

הלכה א: רשות כל אדם נתונה לו: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, הרשות בידו; ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע, הרשות בידו. הוא שכתוב בתורה "הן האדם היה כאחד ממנו, לדעת, טוב ורע" (בראשית ג, כב). כלומר, הן מין זה של אדם היה אחד בעולם, ואין לו מין שני דומה לו בזה העניין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין לו מי שיעכב על ידו מלעשות הטוב או הרע. וכיון שכן הוא, "פן ישלח ידו" (שם).

 

הלכה ד: ...ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו, ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזה דרך שירצה. הוא שירמיהו אומר "מפי עליון לא תצא, הרעות והטוב" (איכה ג, לח) - כלומר אין הבורא גוזר על האדם לא להיות טוב, ולא להיות רע. וכיון שכן הוא, נמצא זה החוטא הוא הפסיד על עצמו

 

רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה ד

ואין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים, שנאמר ולא תחניפו את הארץ, כי הדם הוא יחניף את הארץ.

 

רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ו, הלכות א-ד

שלשה הם ההורגים בלא כוונה. יש הורג בשגגה והעלמה גמורה, וזהו שנאמר בו "ואשר לא צדה" (שמות כא, יג), ודינו שיגלה לערי מקלט וינצל כמו שביארנו. ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לאונס, והוא שיארע במיתת זה מאורע פלא שאינו מצוי ברוב מאורעות בני אדם ודינו שהוא פטור מן הגלות, ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו. ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לזדון והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה או שהיה לו להזהר ולא נזהר, ודינו שאינו גולה, מפני שעונו חמור אין גלות מכפרת לו ואין ערי מקלט קולטות אותו שאינן קולטות אלא המחוייב גלות בלבד. לפיכך אם מצאו גואל הדם בכל מקום והרגו פטור.

 

רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ו, הלכה ט

וכן הזורק את האבן ואחר שיצאת מידו הוציא הלה את ראשו וקבלה פטור מן הגלות, שנאמר "ומצא את רעהו" (דברים יט, ה) - פרט לממציא עצמו.

 

דברים יט, א-יג

א. כִּי יַכְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת אַרְצָם וִירִשְׁתָּם וְיָשַׁבְתָּ בְעָרֵיהֶם וּבְבָתֵּיהֶם.

 

ב. שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ בְּתוֹךְ אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ.

 

ג. תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כָּל רֹצֵחַ.

 

ד. וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה וָחָי אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם.

 

ה. וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי.

 

ו. פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ כִּי יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ כִּי יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

 

ז. עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר שָׁלֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ.

 

ח. וְאִם יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ וְנָתַן לְךָ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ.

 

ט. כִּי תִשְׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לַעֲשֹׂתָהּ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כָּל הַיָּמִים וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה.

 

י. וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים.

 

יא. וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת וְנָס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵל.

 

יב. וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵת.

 

יג. לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל וְטוֹב לָךְ.

 

שו"ת מהר"ם מלובלין, סימן מג

ר' מאיר בן גדליה מלובלין, קראקא, שי"ח (1558) - לובלין, שע"ו (1616). רבו של השל"ה. ידוע בחיבורו 'מאיר עיני חכמים' על התלמוד, המודפס בדפוסים הנפוצים של התלמוד.

מעשה באיש קשה רוח איש חולי ומכאוב, וגם חולה בחולי הנכפה, על מעשה בלתי טהור שאנה האלהים לידו, על דרך משל הקדמוני. כי זה כאשר היה הרעש בוואלי"ן בסבת הקדרים, כאשר הוא רגיל להיות בכרכי יושבי המחוז, וכל אחד מחוייב להיות מוכן וכלי משחיתו בידו לערוך מלחמה וקרב כנגדם בצווי הדוכוס והשרים. ויהי היום, ירה האיש הנוכחי בבליסטרא שקורין בלשון אשכנז ביק"ס מביתו בעד החלון למקום המצויין לו בכותל בחצירו, כדי לנסות הביקס, כאשר יעשו המורים. והנה איש אחד בא מן השוק לתוך החצר ההוא, ורצה ליכנס לבית ההוא, ורץ לתוך מקום ההוא הרמוז ונהרג בעוונותינו הרבים בלי ראיה ובלי שום כוונה, כי האיש הנ"ל לא ראהו... והנה בא אלי האיש ההוא צועק ובוכה במר נפשו, ונדבה רוחו לקבל תשובה שלמה על המכשלה הזאת הבאה לידו בעוונותינו הרבים. וראיתי אותו כי הוא היה איש חולי, כי מקרוב עמד מחולי הצרעת, לא עלינו, ונכה רגלים, ואין בכוחו לכתת רגליו מעיר לעיר כדין בעל תשובה גמור. נוסף על זה כי הוא מטופל בבנים ובנות המוטלים עליו לפרנסם, והוא דר בין הגוים בכפר. נתתי אל לבי לדרוש ולחקור למצוא סמך בדברי רז"ל להקל מעליו דרכי הגלות.

 

ומצאתי און לי ממשנה דפרק אלו הן הגולין, וז"ל: הזורק אבן לרשות הרבים והרג הרי זה גולה ר' אליעזר בן יעקב אומר אם משיצאת האבן מידו הוציא הלה את ראשו וקבלה פטור וטעמו דר"א איתא התם בברייתא דכתיב ומצא פרט לממציא את עצמו ופירש"י ומצא משמע שהוא שם ומצאו נשירת נשל הברזל כו' ופסק הרמב"ם פרק ה' מהלכות רוצחים כוותיה וכן מסתבר דמשנת ר"א קב ונקי והלכה כמותו בכל מקום הרי קמן דבממציא את עצמו פטור וה"ה בנ"ד שהוא המציא את עצמו ובא והכניס ראשו בתוך מקום המוגבל וקבלה... וע"פ הדברים האלה ובראותי חולי גופו ראיתי להקל מעליו הגלות רק שיגלה למקומות אשר סביבותיו הקרובים כאשר רשום בגליון התשובה שרשמתי לו. וגם בכל יום ב' וה' יגלה מהכפר לתוך הקהל הסמוך לו לקבל ווידוים ומלקיות כאשר הכל רשום למטה. דהיינו בראש ילך לק"ק אוסטר' וישכב תחת מפתן ב"ה בשעת יציאה מב"ה וילקה ויתודה. ולק"ק וויניצא"ה גם כן ואחר כך ילך לק"ק זסל"ב ולק"ק אסטריפאל"י ולק"ק סינאוו"י ויעשה גם כן כנ"ל. וכן בק"ק קאסטנטי"ן ובכל שני וחמישי יבא מהכפר אשר הוא דר שם לב"ה של ק"ק קאסטנטין ברגליו וישב אחורי הדלת. וילקה ויתוודה ויתענה בכל יום עד כלות חצי שנה וגם כמה פעמים ג' ימים וג' לילות. ובראותי יותר מכדי כחו כי היה איש חולי הקלתי מעליו להתענ' ג' ימים בכל שבוע ואל יאכל כל ימי השבוע בשר ואל ישתה יין שרף חוץ משבתות וי"ט ואל ישכב על כרים וכסתות כל ימי החול ואל ילבוש כתונת כ"א אחת בחדש ואל ירחוץ ולא יחוף את ראשו כ"א פעם אחת בחדש ואל ילך לשום סעודה ואל יגלח ראשו. וכל מה שהקלתי עליו הוא בסבת שהוא איש חולי ומכאוב ולא יוכל לכתת רגליו מעיר לעיר וגם יש לו בנים ובנות המוטלים עליו לפרנסם. כה דברי מאיר הטרוד וכו'.

 

שו"ת חתם סופר, אורח חיים, סימן קעז

ר' משה סופר, פרנקפורט, תקכ"ג (1762) - פרשבורג, ת"ר (1840). מגדולי הפוסקים בתקופתו ומנהיג יהודי הונגריה. נולד והתחנך בפראנקפורט, נתמנה לרב בדרזניץ (מוראביה), מטרסדורף ופרשבורג, שם הקים בה ישיבה גדולה. מחיבוריו: שו"ת 'חתם סופר', חידושים לתלמוד, דרשות ו'תורת משה' על התורה.

הגיעני שאלת חכם, ע"ד נערה משרתת אשר בליעל א' הבעית אותה ומפחד פתאום נתעלפה ונעשה כמת דומם, וגבירתה נבהלה מאוד ושלחה ידה ליקח צלוחית יין שרף לשפוך לתוך פיה לעורר חמימותה הטבעיות ולהקימה ונדחה ידה לצלוחית פעטריאהל [נפט] ובשפכה לתוך פיה ירד לתוך מעיה ונשרפה הנערה ר"ל, ונפשו בשאלתה אם העלובה זאת צריכה כפרה או לא.

 

הנה גוף הענין הוא רציחה גמורה... אך מעשה האשה היה לדבר מצוה להצלת נפש... א"כ חיוב גלות אין כאן כמובן. אך להצריכה קצת כפרה הואיל ואירע מכשול על ידה, והרי [מהרי"ו סי' קכה] הצריך קצת תשובה למי שהשכיר שליח ונהרג בדרך... וצ"ל מ"מ צריך קצת תשובה משום מגלגלים זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב [שבת לב ע"א] וה"נ דכוותיה, אך אין להעמיס עליה הרבה כיון שעסקה בהצלות נפשות וגם הי' בהול... ואם נחמיר נמצא מכשילן לעתיד לבא בפקוח נפש, ובפרט נשים הרכים בטבע אין להחמיר עליהן, ועיין עירובין מה ע"א להציל שאני, ואחתום בהצלה ובברכה.

 

שו"ת יחוה דעת, חלק ה, סימן טז

ר' עובדיה יוסף, נולד בבגדד תר"פ (1920). רב בקאהיר, תש"ז (1947) - תש"י (1950). הרב הראשי לישראל, תשל"ג (1973) - תשמ"ג (1983). מחיבוריו: שו"ת 'יביע אומר' ו'יחוה דעת', 'מאור ישראל' על התלמוד, 'טהרת הבית', ו'לוית חן'.

שאלה: כהן שהיה נוהג במכונית, וגרם לתאונה קטלנית, האם רשאי לישא כפיו בברכת כהנים לברך את ישראל?

 

תשובה: במסכת ברכות (דף לב ע"ב), אמר רבי יוחנן, כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו, שנאמר ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם ידיכם דמים מלאו. וכן פסקו הרמב"ם (בפרק טו מהלכות תפלה הלכה ג), והטור והשלחן ערוך [או"ח] (סימן קכח סעיף לה). וכתב האור זרוע חלק א' (סימן קיב), קבלתי ממורי רבינו אבי העזרי, ראבי"ה, שזהו דוקא כשלא חזר בתשובה, אבל אם עשה תשובה, הרי זה נושא את כפיו ומברך את ישראל... ובאור זרוע חלק ב (סימן תיב) כתב בשם ראבי"ה, שבגמרא בברכות מדובר ברוצח מפורסם ומועד לכך תדיר, אבל אם שפך דמים במקרה שבא לידו, ואינו מפורסם ומועד לכך תדיר, נושא כפיו... אבל הרמב"ם (בפרק טו מהלכות תפלה הלכה ג) כתב, שאף על פי שעשה תשובה אינו נושא כפיו.

 

והנה התוספות (יבמות ז ע"א וסנהדרין לה ע"ב) כתבו, שאף על פי שכהן שהרג את הנפש אינו מחלל עבודה, שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות, ולא מעל מזבחי (יומא פה ע"א, ופירש רש"י, שאם התחיל הכהן בעבודה אינו מפסיק כדי שיבוא לידון, אלא משלים עבודתו). אף על פי כן אינו נושא כפיו, וחומרא בעלמא היא. אי נמי שדוקא לא ישא כפיו לפי שהרג בידיו ואין קטיגור נעשה סניגור, שנאמר ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם, ידיכם דמים מלאו. ע"כ. ונראה שלפי תירוצם הראשון מה שאינו נושא כפיו הוא רק מדרבנן, ולפי זה כשעשה תשובה אין להחמיר כל כך, ונושא כפיו. (וע"ע ראבי"ה סי' קנא ריש עמ' קנה). אבל לתירוץ השני הוא מן התורה, ואם כן אפילו עשה תשובה לא ישא כפיו...

 

אלא ודאי שהעיקר כתירוץ השני של התוספות, וכדברי הרמב"ם וסיעתו שאסרו גם בשעשה תשובה. ולפי זה נראה שגם בנידון שלנו שהכהן היה נוהג ברכב וגרם לאבדן נפש מישראל, מחמת שנהג במהירות מופרזת, או מפני שלא ציית לתמרור, או שעבר עבירה אחרת על חוקי התנועה, הרי שגגתו עולה זדון, ונפסל לעלות לדוכן ולישא כפיו בברכת כהנים, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור... שהרכב הוא כלי קטלני ביותר, ועלול מאוד לפגוע ולסכן חיי אדם. ומי שלא נזהר לנהוג במתינות כראוי, נחשב הדבר לפשיעה, וקרוב למזיד הוא, וכהורג בידים הוא, ואם הוא כהן נפסל לדוכן. כי הדבר ברור שאין לחלק בזה בין ההורג במו ידיו, כלשון הכתוב ידיכם דמים מלאו, לבין רוצח על ידי בעיטה ברגליו, או בגופו, שדרך הכתוב לדבר בהווה...

 

אולם אם לא היתה כל רשלנות מצידו של הנהג, ונהג את המכונית בזהירות כראוי, אך באופן בלתי צפוי קפץ ילד לרחוב והתגלגל לרגלי המכונית ונדרס למות, באופן שהדבר היה באונס גמור, הדבר שנוי במחלוקת האחרונים, כי האליה רבה (סימן קכח ס"ק סג) כתב, שבשוגג הקרוב לאונס יש להקל, ורשאי לישא כפיו. וכן הובא להלכה בספר מגן גבורים (שם ס"ק סט). אבל הפרי מגדים (באשל אברהם ס"ק נא) כתב לפקפק בזה, והעלה שאפילו באונס יש להחמיר לכתחלה שלא ישא כפיו. ע"ש. ונראה שראוי לחוש לדברי הפרי מגדים, שהואיל ויש בזה חשש ברכה לבטלה...

 

ומכל מקום נראה שאם הכהן הנהג שת אל לבו על דבר התקלה שיצאה מתחת ידו, ושב בתשובה, וקיבל עליו שיתנהג בדרכי התשובה ככל אשר יורוהו חכמי ישראל, על שגרם לאיבוד נפש בישראל (וכבר אמרו חז"ל מגלגלים חובה על ידי חייב. שבת לב ע"א), באופן כזה יש להקל על בעלי תשובה ולהתיר לו לעלות לדוכן לישא כפיו.

 

בסיכום: כהן שנהג במכונית, וגרם לתאונה קטלנית, אינו רשאי לישא כפיו, ואפילו אם עשה תשובה, הואיל ויצאה תקלה מתחת ידו באיבוד נפש מישראל. ואפילו אם יצא זכאי בדינו מבית המשפט מחוסר הוכחות, כל שיודע בעצמו שנהרג אדם מישראל על ידו אסור לו לישא כפיו, שיש בזה איסור ברכה לבטלה. ואמנם אחינו האשכנזים היוצאים ביד רמ"א מקילים בזה אם היה הדבר בשגגה ועשה תשובה, אבל אנו קבלנו הוראות מרן השלחן ערוך שפסק שאפילו הרג נפש בשוגג ועשה תשובה אינו נושא כפיו. וכן הורו הלכה למעשה גדולי רבני ספרד. אולם אם היה אנוס לגמרי, כגון שנהג בזהירות, ובפתע פתאום קפץ אדם והתגלגל לרגלי המכונית ונדרס למות, אז אם קיבל עליו תשובה כהוראת חכמי ישראל, רשאי לישא כפיו. וכל שכן אם הנפגע לא מת מיד אלא לאחר כמה ימים, שיש להקל בזה על בעלי תשובה. ושב ורפא לו.

 

 

השופט נעם סולברג

 

כופין על מידת סדום

בעקבות ת"א (מחוזי י-ם) 7236/05 לוין נ' אבני רביד (15.5.2006)

חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, סעיפים 1-2

1. (א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה.

 

(ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת.

 

2. בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת.

 

דברי הסבר להצעת חוק עשיית עושר ולא במשפט, ה"ח התשל"ח 1353, 266

החוק המוצע מאמץ את גישת המשפט העברי בנקודות אחדות: הוא מזכה בהשבה את המשביח נכסי חברו; הוא מאמץ את העקרון של 'זה נהנה וזה לא חסר' כשיקול לפטור את הנהנה מהשבה; והוא מזכה את המציל רכושו של חברו בשיפוי על הוצאותיו, במטרה לעודד פעולות הצלה. החוק המוצע מאמץ בכותרתו את הניב התנכ"י של 'עשיית עושר ולא במשפט' בעקבות מטבע לשון של ירמיהו (י"ז, י"א) שאימצו וחידשו השופט ש"ז חשין ז"ל.

 

רע"א 5768/94 א.ש.י.ר נ' פורום, פ"ד נב (4) 289, 415, 462

השופטת שטרסברג-כהן: חוק עשיית עושר נועד לכונן זכויות ולא רק לפרוש כנפיו על 'זכויות ממוסדות' המוכרות בדין אחר. חוק עשיית עושר איננו רק כלי נוסף להענקת סעד ההשבה למי שנפגעה זכותו המוכרת בדין חיצוני לדיני עשיית עושר. זוהי הדעה שמצאה ביטוי בפסיקה, שהכירה באפשרות להעניק, מכוח חוק עשיית עושר, הגנה לאינטרסים שאינם עולים כדי זכות ממוסדת כאשר אינטרסים אלה ראויים להגנה לפי תחושת הצדק ולפי מדיניות משפטית ראויה.

 

הנשיא ברק: יפה עשה המחוקק בקובעו עיקרון כללי המעניק גמישות והמאפשר התאמת הדין למציאות החיים המשתנה בתחום מיוחד זה. אמת, נוסחתו הכללית של החוק יוצרת עמימות וחוסר ביטחון. מצב דברים זה אינו רצוי בענפי משפט מסוימים, כגון בקביעת העבירות בתחום הפלילי או בהכרה בזכויות קניין. מצב דברים זה רצוי הוא, במקום שהדין קובע אמות-מידה להתנהגות אזרחית ראויה בין בני-אדם. אכן, שעתו היפה של המשפט היא ביכולתו לגבש עיקרון כללי המכוון התנהגות אנושית, בלא לקבוע קטגוריות נוקשות שאינן עומדות במבחן הזמן. כך עשה המשפט בקובעו עיקרון כללי של תום-לב בהתנהגות הבין-אישית; כך נהג המשפט בהטילו חובת זהירות (מושגית) כללית, וכך עושה המשפט בקובעו עיקרון כללי לחובת ההשבה.

 

רע"א 371/89 אילן ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ ואח', פ"ד מד (2) 309, 329

הנשיא שמגר: התעשרות תיחשב לבלתי צודקת בהתקיים יסוד נוסף.

 

תלמוד בבלי, בבא קמא דף כ, עמודים א-ב

א"ל רב חסדא לרמי בר חמא: לא הוית גבן באורתא בתחומא דאיבעיא לן מילי מעלייתא. אמר: מאי מילי מעלייתא? אמר ליה: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או אין צריך? היכי דמי? אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר - זה לא נהנה וזה לא חסר! אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר - זה נהנה וזה חסר! לא צריכא: בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר. מאי? מצי אמר ליה "מאי חסרתיך"? או דלמא מצי אמר "הא איתהנית"? אמר ליה: מתניתין היא. הי מתניתין? אמר ליה: לכי תשמש לי. שקל סודריה, כרך ליה. אמר ליה: "אם נהנית משלמת מה שנהנית". אמר רבא: כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה, דאע"ג דלא דמי למתניתין, קבלה מיניה. האי זה נהנה וזה חסר, והאי זה נהנה וזה לא חסר הוא... שלחוה בי רבי אמי, אמר: וכי מה עשה לו, ומה חסרו ומה הזיקו?

 

משנה, בבא קמא ב, ב

כיצד השֵן מוּעדת לאכול את הראוי לה? הבהמה מועדת לאכול פרות וירקות; אכלה כסות, או כלים - משלם חצי נזק. במה דברים אמורים. ברשות הניזק; אבל ברשות הרבים פטור. ואם נהנית משלם מה שנהנית....

 

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שסג, סעיף ו

הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, שאמר לו צא ולא יצא, חייב ליתן לו כל שכרו. ואם אמר לו צא, אם אותה חצר אינה עשויה לשכר, אינו צריך להעלות לו שכר אע"פ שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו, שזה נהנה וזה אינו חסר. ואם החצר עשויה לשכור אע"פ שאין דרך זה לשכור, צריך להעלות לו שכר. הגה... וסתם בתים בזמן הזה קיימי לאגרא, ואע"ג דעדיין לא השכירו מעולם.

 

תוספות, בבא בתרא יב, ע"ב, ד"ה כגון

הא דכופין על מידת סדום בזה נהנה וזה לא חסר, היינו בשכבר דר בחצר חבירו, שאינו מעלה לו שכר, אבל הא פשיטא שיכול למחות בו שלא ייכנס לדור בביתו אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא [=בחצר שלא עומדת להשכרה]...

 

פני יהושע, בבא קמא, כ ע"א

ר' יעקב יהושע פַלק, פולין, תמ"א (1680) - גרמניה, תקט"ז (1756). שימש כרב בלבוב, בברלין, במיץ ובפראנקפורט דמיין. חיבר את 'פני יהושע' על התלמוד.

...כיון שנהנה זה בגוף ממון חברו, שדר בביתו, בזה לחוד סגי [=מספיק כדי] לחייבו. והא דמספקא ליה [=וזה שיש ספק] לש"ס [=לתלמוד] בזה נהנה וזה לא חסר, היינו משום דאיכא למימר בכהאי גוונא [=שיש לומר בכגון זה] כופין על מידת סדום, כיון שהלה אינו מפסיד כלל... אבל בזה נהנה וזה חסר, כגון בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, כיון שלא שייך כאן כלל מידת סדום כיון שמגיע לו היזק, שפיר פשיטא ליה לש"ס [=ברור לתלמוד] לחייבו משום הנאתו לחוד.

 

רמב"ם, הלכות שכנים, פרק ז, הלכה א

מי שהייתה לו חלון בכותלו, ובא חברו ועשה חצר בצידו - אינו יכול לומר לבעל החלון "סתום חלון זה כדי שלא תביט בי", שהרי החזיק בהיזק זה. ואם בא חברו לבנות כותל כנגד החלון כדי שיסיר היזק ראייתו - צריך להרחיק את הכותל מכנגד החלון ארבע אמות, כדי שלא יאפיל עליו.

 

רמב"ם, הלכות גזילה ואבידה, פרק ג, הלכה ט

התוקף ספינתו של חברו, ועשה בה מלאכה - אם אינה עשויה לשכר, שמין כמה פחתה, ומשלם. ואם היא עשויה לשכר - אם ירד לה בתורת שכירות, הואיל וירד שלא ברשות - אם רצה הבעל ליטול שכרה, נוטל; רצה ליטול פחתה, נוטל. ואם ירד לה בתורת גזל, נותן הפחת. וכן כל כיוצא בזה.

 

קצות החושן, סימן קנד, ס"ק א

ר' אריה לייב בר' יוסף הכהן, ליטא תק"ה (1745) - תקעג (1813). חיבוריו 'קצות החושן', שב שמעתתא' ו'אבני מילואים' הם אבני יסוד בחשיבה המעמיקה בהלכה בדורות האחרונים.

כל שחסר קצת, ומיעוטא דמיעוטא נמי, תו לא הוי [=אינו נחשב עוד] ממידת סדום.

 

משנה, בבא מציעא ג, ב

השוכר פרה מחבירו, והשאילה לאחר, ומתה כדרכה - ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר. אמר רבי יוסי: כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו?! אלא תחזור פרה לבעלים.

 

רמב"ם, הלכות שכירות, פרק א, הלכה ו

במה דברים אמורים, בששאל הבעלים או שכרן בעת שנטל החפץ, אף על פי שאין הבעלים שם עימו בעת הגניבה והאבידה, או בעת שנאנס. אבל אם נטל החפץ, ונעשה עליו שומר תחילה, ואחר שבא לרשותו שכר הבעלים, או שאלן - אף על פי שהיו הבעלים עומדין שם בעת שנאנס הדבר השמור, הרי זה משלם: שנאמר 'בעליו אין עימו, שלם ישלם' (שמות כב, יג). מפי השמועה למדו, היה עימו בשעת השאלה - אף על פי שאינו בעת הגניבה והמיתה, פטור; לא היה עימו בשעת השאלה - אף על פי שהיה עימו בעת המיתה או השבייה, חייב. והוא הדין לשאר השומרים, שכולן בבעלים פטורין; אפילו פשיעה בבעלים, פטור.

 

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שז, סעיף ה

השוכר פרה מחברו והשאילה לאחר ומתה כדרכה או נאנסה, כיון שהשני חייב תחזור לבעלים הראשונים, שאין הלה עושה סחורה בפרתו של חברו. ואם אמר לשוכר אם תרצה תשאילנה ויהיה דינך עם השואל ויהיה דיני עמך, אז ישלם השואל לשוכר.

 

שערי יֹשר, שער ג, פרק כה

ר' שמעון יהודה הכהן שקופ, תר"כ (1860) - ת"ש (1940). ראש ישיבה, שפיתח שיטה מופשטת בניתוח התלמודי וההלכתי.

רק כשאנו באים לחייב משום נהנה דהוא משום משתמש בממון חבירו - צריך שהשימוש יפגע קצת גם אצל בעל הממון. אבל אם ממונו גרם הוספת דבר בעולם, הדין שיזכה בעל הממון בדבר הנוסף.

 

פסול עדות של ה"משחק בקוביה"

בעקבות ת"פ (שלום י-ם) 5496/03 מדינת ישראל נ' נמרי (24.11.2003)

משנה סנהדרין ג, ג; כד, ע"ב

ואלו הן הפסולין: המשחק בקוביא, והמלוה בריבית, ומפריחי יונים וסוחרי שביעית....

 

רבינו חננאל, שם

רבנו חננאל בן חושיאל, מגדולי חכמי ישראל בסוף תקופת הגאונים. נפטר אחרי שנת ד"א תתי"ג (1053).

אלו הן המשחקין - מתנין תנאי ביניהן: אם אנצחך תן לי כך וכך, ואם תנצחני, אתן לך כך וכך.

 

רמב"ם, פירוש המשנה, שם

המשחק בקוביה - והוא שחוק ידוע... על תנאי שמשימין כספים למי שיעשה כך או שלא יעשה כך, שיקח אותן כפי שמסכימין באותו השחוק.

 

תלמוד בבלי, סנהדרין דף כד, עמוד ב

אמר רמי בר חמא, משום דהוה אסמכתא, ואסמכתא לא קניא... רב ששת אמר... לפי שאין עסוקין ביישובו של עולם.

 

בית הבחירה, סנהדרין, שם

ר' מנחם המאירי, ה"א ט' (1249) - פירפיניאן, ה"א ע"ה (1315). מגדולי מפרשי התלמוד בפרובינציה.

הטעם לפי שאינו עוסק ביישובו של עולם, ואינו יודע בטיב משא ומתן וכוונת עדות. וכמו שרגילין לשקר באומנות שלהם ואינם מתגנים לבריות באותו שקרות הם סוברים שלא יתגנו בשקרות שאר הדברים. וכן אין מכירים בטורח ובצרות של בני אדם ואינם חסים על חבריהם להפסיד ממונם

 

שו"ת הריב"ש, סימן תלב

ר' יצחק בר ששת, פ"ו (1326) - קס"ח (1407). נולד בברצלונה, ועקב רדיפות שנת קנ"א נמלט לאלג'יר ונתמנה שם לרב.

דבר מכוער ומתועב ומשוקץ הוא, ורבים חללים הפיל ועצומים כל הרוגיו.

 

פלא יועץ, ערך שחוק

ר' אליעזר פאפו, סרייבו (בוסניה), תקמ"ה (1785) - סיליסטרה, תקפ"ח (1828). הרביץ תורה בעיר מולדתו. משנת תק"ף (1820) כיהן כרבה של סיליסטרה. ספרו 'פלא יועץ' הוא ספר מוסר שנפוץ בכל קהילות ישראל.

וגם בזה רבו המתפרצים, אשר זה דרכם כסל למו ואומנותם בכך לאבד כמה לילות וכמה ימים בשחוק, בבתים ובגגות ובקרנות, ומשקיעים כמה ממון וכמה נפשות עד שיש שמכלים את ממונם. אף אם כביר מצאה ידם, לכל יש מוצא וסוף שגוזלין וחומסין ובני ביתם מוטלים ברעב; עוללים שאלו לחם ופורש אין להם, שאין מתעסקין בישובו של עולם להביא טרף לביתם. ועבירה גוררת עבירה, שמבטלים תפילות ומצוות, כי בעידנא דיצר-הרע תוקפם ועומדים בשחוק, קשה להם לפרוש הימנו יותר מפרישת הצפורן מן הבשר, ועל חייהם אינם חסים ואין מפנים עצמם מן השחוק אפילו לאכול בשעת אכילה ולישון בשעת שינה, ומי שהורגל במנהג הרע של השחוק, גם כי יזקין לא יסור ממנו, אם לא שבכוח יגבר איש.

 

שיר "המשחק בקוביא" (מחבר לא ידוע)