תוכן מפורט

חקיקה ופסיקה ישראלית 

חוק יסוד: השפיטה, סעיף 6 

פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, סעיף 53 

חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, סעיפים 167, 174, 175 

תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, סעיפים 123, 140, 164, 166 

חוק לתיקון דיני הראיות (אזהרת עדים וביטול שבועה), התש"ם-1980 

הצעת חוק לתיקון דיני עדויות במשפטים אזרחיים (מוצעת על ידי ד"ר ש' גינוסר וד"ר י' קיסטר, חברי הוועדה המייעצת לתיקון חוקי הפרוצדורה האזרחית, משרד המשפטים, התשי"ב-1952), סעיפים 3, 6, 14, ודברי הסבר 

ע"א 211/65 היועץ המשפטי לממשלה ואח' נ' מזן, פ"ד יט(3) 32, 42 

תמ"א (ת"א) 2254/80 סולימני נ' סולימני, פ"מ תשמ"ב(2) 80, 84 

ע"א 634/76 עזבון גרליץ ואח' נ' אהרן, פ"ד לג(1) 253, 256-255 

ע"א 222/66 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד כ(4) 237, 240, 247 

 

א. כל דיין הדן דין אמת לאמיתו... 

תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י, עמוד א 

--רש"י, שם 

--תוספות, שם 

טור, חושן משפט, סימן א 

 

ב. חקירת העדים לשם גילוי האמת 

משנה, סנהדרין, פרק ה, משניות א-ב 

משנה, סנהדרין, פרק ד, משנה ה 

תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף קכב, עמוד ב 

רמב"ם, הלכות עדות, פרק א, הלכות ד-ו 

משנה, סנהדרין, פרק ד, משנה א 

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף לב, עמוד א 

ספר החינוך, מצוה תסג [=תמב במהדורת שאוועל] 

בית הבחירה, סנהדרין מ ע"ב 

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ל, סעיף א 

סמ"ע, סימן ל, ס"ק א 

משנה, אבות, פרק א, משנה ט 

מדרש שמואל, אבות, פרק א, משנה ט 

 

ג. "דין מרומה" 

תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף ל, עמוד ב; דף לא, עמוד א 

--רש"י, שם 

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף לב, עמוד ב 

--תוספות, שם 

תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף פה, עמוד א 

--רש"י, שם 

רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כד, הלכות א-ג 

רמב"ם, הלכות עדות, פרק ג, הלכות א-ב 

רמב"ם, הלכות טוען ונטען, פרק ו, הלכה א 

שו"ת הרמב"ן, סימן לו 

שו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן קמח 

פסקי הרא"ש, סנהדרין, פרק ד, סימן א 

שו"ת הרא"ש, כלל קז, סימן ו 

שו"ת הרא"ש, כלל סח, סימן כ 

טור, חושן משפט, סימן טו, סעיף ג 

דרישה, שם 

 

ד. "אל תעש עצמך כעורכי הדיינין" 

משנה, אבות, פרק א, משנה ח 

תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק ג, הלכה ח 

תלמוד ירושלמי, מסכת כתובות פרק ד, הלכה י 

תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נב, עמוד ב 

--רש"י, שם 

תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף פה, עמוד ב; דף פו, עמוד א 

--רש"י, שם 

תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף קט, עמוד ב 

--רש"י, שם 

--תוספות, שם 

ספר הערוך, ערך "ערך" 

תמים דעים, סימן נו 

שו"ת הרשב"א, חלק ו, סימן צז 

שו"ת הרא"ש, כלל פו, סימן א 

בית יוסף, חושן משפט, סימן רצ, סעיף יב 

רשב"ץ, מגן אבות, אבות א, ח 

שו"ת בנימין זאב, סימן רנ 

רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כא, הלכות י-יא 

פסקי הרא"ש, סנהדרין, פרק ג, סימן לב 

טור, חושן משפט, סימן יז, סעיף יד 

תמים דעים, סימן רטז 

שו"ת הרשב"ש, סימן רפח 

רמ"א, חושן משפט, סימן יז, סעיף יב 

ט"ז, שם 

 

חקיקה ופסיקה ישראלית

חוק יסוד: השפיטה, סעיף 6

הצהרת אמונים

6. מי שנתמנה שופט יצהיר הצהרת אמונים לפני נשיא המדינה; ואלה דברי הצהרה: "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים".

 

פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, סעיף 53

משקלה של עדות

53. ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט.

 

חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, סעיפים 167, 174, 175

ראיות מטעם בית המשפט

167. סיימו בעלי הדין הבאת ראיותיהם, רשאי בית המשפט, אם ראה צורך בכך, להורות על הזמנת עד - ואפילו כבר נשמעה עדותו בפני בית המשפט - על הבאת ראיות אחרות, אם לבקשת בעלי דין ואם מיזמת בית המשפט.

 

חקירת עד בידי בעלי הדין

174. עד נחקר תחילה בידי בעל הדין שביקש את שמיעת עדותו; אחריו רשאי בעל הדין שכנגד לחקור את העד חקירה שכנגד, ואחריו רשאי בעל הדין שביקש את שמיעת העד לחזור ולחקרו חקירה חוזרת; בית המשפט רשאי להרשות לבעל הדין להציג לעד שאלה נוספת גם בתום חקירתו כאמור.

 

חקירה בידי בית המשפט

175. סיימו בעלי הדין את חקירתם, רשאי בית המשפט לחקור את העד; ורשאי הוא לשאול עֵד שאלה גם במהלך חקירתו בידי בעלי הדין להבהרת ענין שנתעורר בה.

 

תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, סעיפים 123, 140, 164, 166

הוראה בדבר חקירות או חשבונות

123. (א) בית המשפט רשאי, בכל עת לאחר הגשת התובענה, להורות על עריכת חקירה או חשבון, אף אם נראה שמבוקש סעד מיוחד או סעד נוסף, או שיש לדון בפלוגתא מיוחדת, ולגביהם ראוי היה להמשיך בענין בדרך הרגילה; נתן בית המשפט צו כאמור, רשאי הוא להורות הוראות ולמנות אנשים לעריכת החקירה או החשבון, ככל שייראה לו.

 

סמכות להורות על קדם משפט

140. ראה שופט כי בתובענה פלונית שהוא עומד לדון בה, או ראה נשיא או סגן נשיא של בית משפט כי בסוג פלוני של תובענות, מן הראוי להקדים למשפט בירור של נושא הריב

 

ודרכי הדיון בו, במגמה לייעל את הדיון, לפשטו, לקצרו ולהחישו או כדי לברר אם יש מקום לפשרה בין בעלי הדין - רשאי הוא להורות על קיום קדם משפט בפני שופט או בפני רשם שהוא שופט (להלן: שופט בקדם-משפט).

 

חקירה ראשית, חקירה שכנגד וחקירה חוזרת

164. בעל דין הקורא עד יחקור אותו תחילה חקירה ראשית; לאחר מכן רשאים בעלי הדין האחרים לחקור אותו חקירה שכנגד, ובעל הדין הקורא את העד רשאי לחזור ולחקור אותו חקירה חוזרת בענינים הנובעים מהחקירה שכנגד.

 

סמכות בית המשפט בחקירת עד

166. בכל שלב משלבי הדיון רשאי בית המשפט להציג לעד כל שאלה שתיראה לו, ורשאי הוא בכל עת לשוב ולקרוא עד שכבר נחקר.

 

חוק לתיקון דיני הראיות (אזהרת עדים וביטול שבועה), התש"ם-1980

הצעת חוק לתיקון דיני עדויות במשפטים אזרחיים (מוצעת על ידי ד"ר ש' גינוסר וד"ר י' קיסטר, חברי הוועדה המייעצת לתיקון חוקי הפרוצדורה האזרחית, משרד המשפטים, התשי"ב-1952), סעיפים 3, 6, 14, ודברי הסבר

3. (1) כל בעל דין רשאי להזמין את יריבו על מנת לחקרו, בהתחלת בירור המשפט, על העובדות השנויות במחלוקת.

 

(2) לא הוזמן בעל דין לצרכי חקירה על פי הפסקה הקודמת, אזי בית המשפט רשאי, בין על דעת עצמו ובין לפי בקשת אותו בעל הדין, לקראו על מנת שייחקר על העובדות השנויות במחלוקת.

 

6. לא הופיע בעל דין, ללא הצדקה, לאחר שהוזמן או שנקרא להיחקר כנ"ל, או הופיע אך סירב ללא הצדקה, להיחקר או לענות לשאלה אשר נשאל על ידי בית המשפט או ברשות בית המשפט, רשאי בית המשפט, על אף הוראות החוק המחייבות הבאת הוכחה בכתב, להסתפק בעדות שבעל פה, ואף לסמוך על הגדת יריבו בלבד.

 

14. (1) בעל דין המביא טענת שוא או אשר בשמו מובאת טענת שוא על ידי עורך הדין שלו יהיה צפוי לקנס של מאה לירות.

 

דברי הסבר

הצעת חוק זו באה לתקן את הליקויים העיקריים אשר מהם סובל הדיון האזרחי ואשר גורמים להמשכתם של בירור רוב המשפטים האזרחיים. ואלה הם:

 

1. ריבוי השאלות השנויות במחלוקת, ללא יחס להיקף הסכסוך האמיתי שבין בעלי הדין. תופעה זו עצמה באה כתוצאה מחוסר גילוי לבם של בעל הדין, היכולים להכניס לתוך כתבי טענותיהם טענות שאין להן כל שחר או להכחיש עובדות הידועות להם כאמיתיות, מבלי שדבר זה יפחית את סיכוייהם לנצח בדו-קרב המשפטי. אכן, אין החוק הקיים אוסר על המתדיין לטעון טענת שוא והיא עודנה נחשבת ל"תכסיס מוצדק לגמרי" (ע"א ת"א 110/45, 1946 פמ"ן).

 

2. "סחיבת" בירור המשפטים, ללא יחס להיקף הסכסוך האמיתי....

 

3. עיוות דין. עם שני הליקויים הנ"ל אפשר היה אולי להשלים אילו לכל הפחות היו מבטיחים משפט צדק ואמת. אך למעשה המצב הוא ההיפך. הלא בה במידה שבעלי הדין אינם נדרשים לגלות את האמת ומשיגים תועלת לעצמם בהכחשות תכסיסיות, באותה מידה נחלשים הסיכויים לעשות משפט צודק.

 

אמנם החוק הקיים מרשה לכל בעל דין לקרוא את יריבו בתור עד (פקודת העדות, סעיף 14), אך על פי רוב יימנע מלעשות כן, כי עדות היריב תשמש בדרך כלל ראיה נגדו (השווה ע"א 24/42, 12 פל"ר 182). בעל דין לא יעלה איפוא על דוכן העדים אלא כעד לטובת עצמו, פעולה אשר אין בה תועלת רבה מאחר שכבר הביע את דברו בכתב טענותיו. ואם יופיע בתור עד, יוכל לחכות עד אשר כל שאר עדיו יסיימו את עדותם כדי להתאים את דברו לדברם. ביחוד הנתבע, כלומר בעל הדין "המכחיש" ואשר מפיו יש להוציא הודאות, יוכל לבחור לעצמו את המקום האחרון בין כל העדים, ותכסיס זה, המשתלב עם כל ההכחשות, יקל עליו לשקר לבית המשפט. כלום יש לך מחזה מגוחך ומשפיל יותר מאשר עדותם ההפוכה בשבועה של שני מתדיינים? אכן, זהו מעשה יומיומי בבתי המשפט...

 

דרך אחרת נקט המשפט העברי. לפי דיני ישראל, על בעלי הדין להוכיח ולברר בעצמם את העובדות השנויות במחלוקת לפני שמיעת עדים כלשהם ולפי שבית הדין יחליט אם להטיל את השבועה על אחד מהם. בעלי הדין חייבים להגיד את האמת בבית הדין, וע"י שיקול דבריהם יוכלו הדיינים להסיק מסקנות לגבי העובדות, אף בהעדר עדים. לשם כך ייעזרו בחזקות ואומדנות המתאימות פחות או יותר למושג "חזקות" (פרזומציות) על פי חוק, ועל פי עובדות כפי שהן נוהגות בבתי המשפט בארצות מודרניות. בית דין גם יוציא מסקנה מכך, שהתברר מדברי בעלי הדין עצמם שאחד מהם הוא כפרן או סותר את דבריו או פוגם את שטרו. אם כי לפי דיני ישראל יש מקום חשוב להטלת שבועות, למעשה נמנעים בתי דין מכך...

 

לפי דעת עורכי הצעה, מקומם הנכון של בעלי הדין בשמיעת המשפט היא בהתחלת הבירור, כדוגמת המשפט העברי. יש לעזור בידי כל בעל דין להוציא בשלב מוקדם זה הודאות מפי יריבו, כיון שערכן המשכנע של הודאות כאלו אינו תלוי במידת האמון אשר המודה עצמו ראוי לו. חקירת מתדיין על ידי היריב עשויה להסיר חלק ניכר מהעובדות השנויות במחלוקת ולהסיר הכחשות מלאכותיות או תכסיסיות, ביחוד לגבי אמיתות מסמכים. לפיכך יש לתת למתדיינים הזדמנות של חקירות הדדיות בשלב מוקדם של בירור המשפט, על כל פנים עוד טרם נקראים זרים למסור עדות. זאת היא בקיצור מטרת החוק המוצע.

 

הזכות לחקור בעל דין

במרכז ההצעה עומדת הזכות הניתנת לכל צד להזמין את יריבו לחקירה. אם שני הצדדים משתמשים בזכות זו, ייחקר תחילה התובע, אשר הפעיל את המנגנון המשפטי. לא השתמש בזכותו צד מהצדדים, יורשה בית המשפט לקרוא לכל אחד מהם להגיד את דברם. ביחוד יעשה כן לגבי בעל הדין אשר לא הוזמן לחקירה ע"י יריבו ואשר יש בדעתו למסור את דברו ויבקש להיקרא לשם כך ע"י בית המשפט. לא בנקל ידחה בית המשפט בקשה כזאת, אלא אם יראה שאין בכך תועלת ממשית (למשל, אם בעל הדין שלא הזמין את יריבו או הזמינו אך לא הצליח להוציא הודאה מפיו, מעמיד את עצמו לחקירה כדי להוכיח דבר הטעון הוכחה בכתב).

 

זכות, לא חובה

כאמור לעיל, הזמנת היריב לשם חקירה היא זכות ולא חובה, והימנעות בעל דין מלהשתמש בזכותו זאת לא זו בלבד שלא תפסול את הדיו, אלא לא תעורר כל חשד נגדו.

 

לעומת זאת כדאי להדגיש שאין גם חובה להופיע לחקירה או להיחקר או לענות לכל שאלה ושאלה. גם בזה שונה בעל הדין מעד תכלית שינוי. אולם, בו בזמן שאפשר להכריח עד להופיע ולהעיד, בעל הדין המסרב להופיע או להיחקר ייחשב - ובצדק - כמודה במידת מה בטענות יריבו...

 

תוצאות עיקריות

התוצאות העיקריות אשר מותר לצפותן מהפעלת החוק המוצע הן כדלקמן:

(1) המתדיינים יונעו להיות יותר גלויי לב ודבקים לאמת גם בכתבי טענותיהם, לא רק מתוך פחד מפני הטלת הקנס, אלא מפני שטענת שוא תסכן את סיכוייהם להצליח במשפט עצמו. לא יהיה להם כדאי לטעון טענות כוזבות.

 

(2) היקף השאלות השנויות במחלוקת תצטמצם במידת האפשר וע"י כך יקוצר הדיון. ויש לזכור כי לפעמים עינוי הדין כמוהו כעיוות הדין.

 

(3) לא יטרידו ללא צורך עדים שאין להם עניין אישי בסכסוך, ואם יטרידום, אזי יעשו זאת רק ביחס לסכסוך האמיתי.

 

(4) הסיכויים לפשרות ירבו....

 

(9) נוסף לחסכון בזמן ובטרחה לכל המעוניינים - לרבות החסכון הכספי לאוצר המדינה - יבטיח החוק החדש עשיית משפט צודק יותר לציבור המתדיינים, בו בזמן שהוא יעלה את רמתם המוסרית.

 

ע"א 211/65 היועץ המשפטי לממשלה ואח' נ' מזן, פ"ד יט(3) 32, 42

תמ"א (ת"א) 2254/80 סולימני נ' סולימני, פ"מ תשמ"ב(2) 80, 84

ע"א 634/76 עזבון גרליץ ואח' נ' אהרן, פ"ד לג(1) 253, 256-255

ע"א 222/66 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד כ(4) 237, 240, 247

 

א. כל דיין הדן דין אמת לאמיתו...

תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י, עמוד א

רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו יתבי בדינא כולי יומא, הוה קא חליש לבייהו. תנא להו רב חייא בר רב מדפתי: ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב (שמות יח), וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כלו? תורתו מתי נעשית? אלא לומר לך, כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת - מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית...

 

רש"י, שם

חליש לבייהו - מצטערין שלא עסקו אותו יום בתורה.

 

תנא להו חייא בר רב - שגדול שכר הדיינים ולא יצטערו. ולי נראה דאין זה משמעות לשון לבייהו, אלא לשון חלש דעתייהו, ולשון חלש לבייהו - לשון תענית הוא, שלא סעדו כל היום; תנא להו חייא בר רב שאין צריכין לישב ולידון כל היום אלא מקצת היום, ומה שאמר מן הבקר עד הערב - מדרש הוא, שחשוב הדבר כמעשה בראשית, שנאמר בו ערב ובוקר.

 

תוספות, שם

דין אמת לאמיתו - לאפוקי דין מרומה.

 

טור, חושן משפט, סימן א

רבן שמעון בן גמליאל אומר: על ג' דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום... פירוש: אחר שנברא, מתקיים על ידי אלו, שעל ידי הדיינין שדנין בין איש לחבירו העולם קיים כי אלמלא הדין כל דאלים גבר, וכן האמת, כמו שאמרו [עי' שבת קד א]: שקר אין לו רגלים. אבל האמת הוא יסוד ומעמד גדול לכל הדברים... וזהו כוונת רבותינו ז"ל באמרם: "כל הדן דין אמת לאמתו כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית", כי הקב"ה ברא העולם להיות קיים, והרשעים שגוזלין וחומסין מחריבין אותו במעשיהם, וכמו שמצינו בדור המבול שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל... נמצא, שהדיין המשבר זרועות רמות הרשעים ולוקח מידם טרף ומחזירו לבעלים - מקיים העולם, וגורם להשלים רצון הבורא יתברך שמו, שבראו להיות קיים. והרי כאילו נעשה שותף להקב"ה בבריאה.

 

ב. חקירת העדים לשם גילוי האמת

משנה, סנהדרין, פרק ה, משניות א-ב

משנה א. היו בודקין אותן בשבע חקירות באיזה שבוע באיזו שנה באיזה חדש בכמה בחדש באיזה יום באיזו שעה באיזה מקום רבי יוסי אומר באיזה יום באיזו שעה באיזה מקום מכירין אתם אותו התריתם בו העובד ע"ז את מי עבד ובמה עבד.

 

משנה ב. כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים ומה בין חקירות לבדיקות חקירות אחד אומר איני יודע עדותן בטלה בדיקות אחד אומר איני יודע ואפילו שנים אומרים אין אנו יודעין עדותן קיימת אחד חקירות ואחד בדיקות בזמן שמכחישין זה את זה עדותן בטלה.

 

משנה, סנהדרין, פרק ד, משנה ה

כיצד מאיימין את העדים על עדי נפשות היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן שמא תאמרו מאומד ומשמועה עד מפי עד ומפי אדם נאמן שמענו או שמא אי אתם יודעין שסופינו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות דיני ממונות אדם נותן ממון ומתכפר לו דיני נפשות דמו ודם זרעיותיו תלוין בו עד סוף העולם שכן מצינו בקין שהרג את אחיו שנאמר (בראשית ד) דמי אחיך צועקים אינו אומר דם אחיך אלא דמי אחיך דמו ודם זרעיותיו דבר אחר דמי אחיך שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחד מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא ומפני שלום הבריות שלא יאמר אדם לחבירו אבא גדול מאביך ושלא יהו מינין אומרים הרבה רשויות בשמים ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם ושמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת והלא כבר נאמר (ויקרא ה) והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד וגומר ושמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה והלא כבר נאמר (משלי יא) באבוד רשעים רנה.

 

תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף קכב, עמוד ב

תנו רבנן: מעשה באדם אחד שבא להעיד על האשה לפני רבי טרפון. אמר לו: "בני, היאך אתה יודע בעדות אשה זו?". אמר: "אני והוא היינו הולכים בדרך ורדף אחרינו גייס, ונתלה בייחור של זית ופשחו והחזיר את הגייס לאחוריו, אמרתי לו: 'אריה, יישר כחך'! אמר לי: 'מנין אתה יודע שאריה שמי? כך קורין אותי בעירי: יוחנן ברבי יהונתן אריה דמכפר שיחיא'. לימים חלה ומת". והשיא רבי טרפון את אשתו.

 

ורבי טרפון לא בעי דרישה וחקירה? והתניא: מעשה באדם אחד שבא לפני רבי טרפון להעיד עדות אשה. אמר לו: "בני, היאך אתה יודע עדות זו?". אמר לי: "אני והוא היינו הולכין בדרך ורדף אחרינו גייס, ונתלה בייחור תאנה ופשחו והחזיר את הגייס לאחוריו, אמרתי לו: 'יישר כחך אריה!' אמר לי: 'יפה כוונת לשמי, שכך קורין אותי בעירי: יוחנן בן יונתן אריה דמכפר שיחיא'. לימים חלה ומת". אמר לו: "לא כך אמרת לי 'יוחנן בן יונתן דמכפר שיחיא אריה'?". אמר ליה: "לא, אלא כך אמרתי לך 'יוחנן בן יונתן אריה דמכפר שיחיא'". ודקדק עליו שנים ושלשה פעמים וכיון את דבריו, והשיא רבי טרפון את אשתו!

 

תנאי היא; דתניא: אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה, דברי ר"ע, רבי טרפון אומר: בודקין.

 

רמב"ם, הלכות עדות, פרק א, הלכות ד-ו

הלכה ד. מצות עשה לדרוש את העדים ולחקרן ולהרבות בשאלתן ומדקדקין עליהן ומסיעין אותן מענין לענין בעת השאלה כדי שישתקו או יחזרו בהן אם יש בעדותן דופי, שנאמר ודרשת וחקרת ושאלת היטב, וצריכין הדיינים להזהר בעת חקירת העדים שמא מתוכה ילמדו לשקר...

 

הלכה ה. החקירות והדרישות הן הדברים שהן עיקר העדות ובהן יתחייב או יפטר, והן כוונת המעשה שעשה וכיוון הזמן וכיוון המקום שבהן יזומו העדים או לא יזומו, שאין אנו יכולים להזים העדים עד שיכוונו הזמן והמקום.

 

הלכה ו. ועוד מרבין לבדוק העדים בדברים שאינן עיקר בעדות ואינה תלויה בהם, והם הנקראים בדיקות וכל המרבה בבדיקות הרי זה משובח, כיצד הן הבדיקות הרי שהעידו עליו שהרג ונחקרו בשבע חקירות שמנינו, שהן בכוונת הזמן וכוונת המקום, ונדרשו בכוונת המעשה וכוונו המעשה וכוונו הכלי שהרגו בו, בודקין אותן עוד ואומרים להן מה היה לבוש הנהרג או ההורג, בגדים לבנים או שחורים, עפר הארץ שנהרג עליה לבן או אדום, אלו וכיוצא בהן הם הבדיקות...

 

משנה, סנהדרין, פרק ד, משנה א

אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה, שנאמר (ויקרא כד) משפט אחד יהיה לכם...

 

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף לב, עמוד א

אמר רבי חנינא: דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה, שנאמר "משפט אחד יהיה לכם", ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה? כדי שלא תנעול דלת בפני לוין.

 

ספר החינוך, מצוה תסג [=תמב במהדורת שאוועל]

ר' אהרן הלוי, נפטר ה' אלפים נ"ג (1293). היה תלמידו של הרמב"ן. חיבור חידושים על התלמוד ו"בדק הבית" - השגות על תורת הבית לרשב"א. הדעות חלוקות בשאלה האם חיבר את ספר החינוך.

מצות חקירת העדים היטב - לחקור העדות חקירה גדולה ולדרוש אותה היטב בכל כחנו כדי לדעת שורש הדבר ואמתתו על הכיוון הגמור, ומיסוד ענין זה אמרו זכרונם לברכה [אבות פ"א מ"א] הוו מתונים בדין, והכל למען נתיישב על הדבר ונדע בו כל האמת ולא נהיה נמהרין בדין פן נמית הזכאי או נפסיד ממונו בהעלמת האמת. ועל כל זה נאמר [דברים י"ג, ט"ו]. ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון הדבר.
כל אשר עיניו בראשו יביט ויראה כי ריבוי האזהרות וכפל הענין במלות שונות שתכפלו התורה בדבר זה הוא להזהירנו יפה בענין, כי דבר גדול הוא ועמוד חזק שדם נפש הבריות מונח עליו, ואין להאריך בשורש המצוה כי נגלה הוא.

 

בית הבחירה, סנהדרין מ ע"ב

ר' מנחם המאירי, ה' אלפים ט' (1249) - פירפיניאן, ע"ה (1315). מגדולי מפרשי התלמוד בפרובינציה.

מעתה אף על פי שמרבין בבדיקות בחקירות מיהא אין מוסיפין ר"ל שאין שואלין להם באיזה יובל שמן הסתם אין העדים ממתינים מיובל לחבירו ואפילו היה המעשה בסוף היובל והעדות בתחלת האחר אין שואלין לו אם היה ביובל שיצא או ביובל שנכנס שמ"מ מובן הוא בחקירת איזה שבוע וכן אין שואלין בכמה בשעה שאפילו אמרו בחציה ובאו עדים לומר שמתחלת השעה עמהם היה אין זה כלום שאדם טועה בשעה מראשה ולחציה או לסופה שהרי משתים לשלש עדותם קיימת כמו שבארנו הרבה ראוי לדיינים לדקדק בחקירת העדות שמא בתחבולות שקרות כיונו עדותם בינם לבין עצמם ומתוך כך ראוי להעמיק בדקדוק עדותם עד שיגיע לשאלות שאין הדעת נותנת שיכוונו בה עדותם בינם לבין עצמם ומתוך כך היו נוהגין להסיעם ממקום למקום ומענין לענין עד שתטרף דעתם עליהם ויתבלבל לשונם אם שקר בפיהם ואם אמת אין כאן חשש בלבול שהאמת אינה פחדנית כלל ומ"מ התבאר במשנת חסידים שצריכים הדיינים להזהר שלא יאמרו דברים שיגרמו להם לכבוש עדותם והוא אמרם ז"ל הוו מרבים לחקור את העדים וכו' והזהרו בדבריכם שמא מתוכם ילמדו לשקר:

 

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ל, סעיף א

עידי דיני ממונות, חוץ מעידי חבלות, אינם צריכים דרישה וחקירה. כיצד, אמרו העדים: בפנינו הלוה זה את זה מנה בשנה פלונית, אף על פי שלא כיונו החדש ולא המקום שהלוה בו ולא המנה אם היה ממטבע פלונית או ממטבע פלונית, עדותן קיימת. ואם נראה לדיין שהדין מרומה, צריך דרישה וחקירה להוציא הדין לאמתו.

 

סמ"ע, סימן ל, ס"ק א

ר' יהושע וולק כ"ץ, ש"י (1550) לערך – שע"ד (1614). מגדולי חכמי פולין. חיבר 'פרישה ודרישה' על הטור, ו'ספר מאירת עינים' על שולחן ערוך חושן משפט.

חכמים תיקנו משום שלא תנעול דלת בפני לווין שלא ילוו, דיאמרו שמא יכפרו, ועדי הלוואה יתכחשו ע"י דרישה וחקירה, וכדי לנעול דלת בפני עושי עוולה, שלא יסמכו עושי עוולה לומר, נעשה עוול, ולא יתעבד בנו דינא, כי העדים יתכחשו ע"י דרישה וחקירה, או יאמרו על קצת דרישה שאינן יודעין, שגם בזה עדותן בטל בדיני נפשות. משום הכי תיקנו דלא יצטרכו דרישה בדיני ממונות השכיחין.

 

משנה, אבות, פרק א, משנה ט

שמעון בן שטח אומר: הוי מרבה לחקור את העדים, והוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר.

 

מדרש שמואל, אבות, פרק א, משנה ט

אפשר שהזהיר, שלא יתנהג הדיין בחקירותיו אל העדים בכבדות ולאט לאט. שאם הוא שואל אותם בשובה ונחת, שואל מעט ושוהה מעט, וחוזר ושואל מעט ושוהה מעט, בין כך ובן כך יהיה זמן ופנאי אל העדים לשית עצות בנפשם, לחשוב מחשבות להשיב תשובה שקרית ולחזק את דברי עדותם.

 

ולכן הזהיר התנא לדיין שני דברים: אחד - "הוי מרבה לחקור את העדים", דהיינו ריבוי בכמות ריבוי החקירות; ועוד שנית - "הוי זהיר בדבריך", דהיינו שתשאל אותם בזהירות גדול ובמהירות זו אחר זו, כדי שלא יהיה להם פנאי לחשוב תשובה שקרית על דבריך. ואמר טעם לשני דברים הללו: "שמא מתוכם ילמדו לשקר". הכוונה, ירא אני שמא בתוך הזמן שאתה מדבר דבריך בנחת, הם ילמדו לשקר, כי יהיה להם פנאי לחשוב מה שישיבו, ולכן הוי זהיר וזריז בקלות גדול, שתדבר להם במרוצה, שיהיו הדברים שנונים בפיך כחיצים ביד גבור...

 

ואפשר עוד, שהזהיר אל הדיין שיהיה מרבה ריבוי חקירות, והוי זהיר ובקי אומן בענין החקירות. שאם לא תהיה בקי אומן ומחודד בשכלך להכיר בחקירותיך בעדים, אם דבריהם אמת אם שקר, ילמדו כל אדם לשקר, ויבואו להעיד עדות שקר, שלא יחושו ממך שתתפשם בחקירותיך. וזה פירוש "שמא מתוכם", כלומר, מתוך דבריך, שיראו בך שאין אתה יודע לחקור את העדים חקירות רבות, ילמדו כל שאר העולם לשקר ולהעיד עדות שקר בפניך, כי לא יפחדו מחקירותיך הנפסדות והמעופשות.

 

והחסיד ז"ל כתב: "והוי זהיר בדבריך" - כשתפסוק הדין, אל תגלה להם הטעם, כלומר, "פסקתי כן מפני שהודה במקצת", כי ילמדו לעשות כן פעם אחרת כשיזדמן להם דין כיוצא בזה, ונמצא שלומדים לשקר. עכ"ל.

 

והרמ"ה ז"ל כתב, "הוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר" כלומר, כשאתה בודק את העדים בדרישה וחקירה, הוי זהיר בדבריך שלא יוכלו להבין את דעתך איזו היא הדרך הישרה בעיניך שהעדות מתקיימת בה, או שטענת בעל דין מתקבלת בה, שמא מתוך זה ילמדו לשקר. אלא הוי חוקר ודורש סתם, כדי שיצטרכו העדים או בעלי דינים להשיב על דעת עצמן ולא על דעתך, ויצא הדין לאמתו. עכ"ל.

 

ג. "דין מרומה"

תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף ל, עמוד ב; דף לא, עמוד א

מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה, שלא יאמר: הואיל והעדים מעידין, אחתכנו ויהא

 

קולר תלוי בצואר עדים? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק.

 

רש"י, שם

קולר - שלשלת העון.

 

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף לב, עמוד ב

רב פפא אמר: אידי ואידי בהודאה והלואה, כאן - בדין מרומה, כאן - בדין שאינו מרומה, כדריש לקיש. דריש לקיש רמי: כתיב "בצדק תשפט עמיתך" (ויקרא יט, טו), וכתיב "צדק צדק תרדף" (דברים טז, כ), הא כיצד? כאן - בדין מרומה, כאן - בדין שאין מרומה.

 

תוספות, שם

כאן בדין מרומה. לא שיודעים בו שהוא מרומה, דאם כן אין לדונו כלל, כדדרשינן בפרק שבועת העדות (שבועות ל ע"ב) מ"מדבר שקר תרחק".

 

תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף פה, עמוד א

ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרבא, אמרה ליה בת רב חסדא: ידענא בה דחשודה אשבועה. אפכה רבא לשבועה אשכנגדה.

 

זימנין הוו יתבי קמיה רב פפא ורב אדא בר מתנא, אייתו ההוא שטרא גביה. אמר להו רב פפא: ידענא ביה דשטרא פריעא הוא. אמר ליה: איכא איניש אחרינא בהדיה דמר? אמר ליה: לא. אמר ליה: אע"ג דאיכא מר, עד אחד לאו כלום הוא. אמר ליה רב אדא בר מתנא: ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא? בת רב חסדא קים לי בגווה, מר לא קים לי בגוויה.

 

אמר רב פפא, השתא דאמר מר: "קים לי בגוויה" מילתא היא, כגון אבא מר ברי דקים לי בגוויה, קרענא שטרא אפומיה.

 

"קרענא" סלקא דעתך?! אלא, "מרענא שטרא אפומיה".

 

רש"י, שם

דאיחייבא שבועה - שהיה אדם תובעה ממון והיא כופרת.

בת רב חסדא - אשתו של רבא.

לשבועה אשכנגדה - התובע אותה ישבע ויטול, כדתנן (שבועות דף מד): ואלו נשבעין ונוטלין, שכנגדו חשוד על השבועה.

זימנין - פעם אחרת.

כבת רב חסדא - שהאמנת לחשוד את האשה על השבועה.

דקים לי בגוה - דלא משקרא.

קרענא ס"ד - וכי אחד נאמן להוציא שטר חתום מיד המחזיק בו?! אפוקי ממונא הוא, ותרי בעינן!

מרענא - ולא אזדקק לגבות באותו שטר, ומקרע נמי לא קרענא ליה.

 

רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כד, הלכות א-ג

הלכה א. יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן, אף על פי שאין שם ראיה ברורה. ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא, שהוא דן כפי מה שיודע. כיצד...

 

וכן מי שבא וטען שיש לו פקדון אצל פלוני שמת בלא צואה, ונתן סימנין מובהקין, ולא היה זה הטוען רגיל להכנס בבית זה האיש שמת. אם ידע הדיין, שזה המת אינו אמוד להיות לו חפץ זה, וסמכה דעתו שאין זה החפץ של מת, מוציאו מן היורשין ונותנו לזה האמוד בו ונתן סימנים, וכן כל כיוצא בזה. שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין, לפי מה שיראה לו שהוא דין האמת. אם כן, למה הצריכה תורה שני עדים? שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים, ידון על פי עדותן אע"פ שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר.

 

השגת הראב"ד: וכן אם יצא שטר חוב לפניו וכו' עד לא תפרע אלא וכו'. אמר אברהם: דבר זה הוציא ממה שפירש רבינו חננאל, במה שאמר רב פפא, כגון אבא מר ברי קרענא שטרא אפומיה. אומר דאפילו בשטר שיש בו נאמנות אינו גובה אלא בשבועה. ואני אומר, דאפילו בשבועה נמי לא גבי, אלא מקרע נמי לא קרעינן ליה. דוק ותשכח, בכתובות פרק אע"פ ובשבועות פרק הדיינים, דכל ריע שטרא לא מגבינן ביה, או אם היה עליו שטר חוב לאחר יתן לזה שלא נפגם שטרו כלל ויניח זה שנפגם שטרו בדברי האחר או ישליך השטר בפניו ולא ידון כלל כפי מה שיראה. עכ"ל.

 

הלכה ב. כל אלו הדברים הן עיקר הדין. אבל משרבו בתי דינין שאינן הגונים, ואפילו היו הגונים במעשיהם, אינן חכמים כראוי ובעלי בינה, הסכימו רוב בתי דיני ישראל שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה... ולא ידון הדיין בסמיכת דעתו ולא בידיעתו, כדי שלא יאמר כל הדיוט: לבי מאמין לדברי זה ודעתי סומכת על זה. וכן אין מוציאין מן היתומים, אלא בראיה ברורה, לא בדעת הדיין ולא באומדן המת או הטוען. ואעפ"כ, אם העיד אדם נאמן בדבר מכל הדברים ונטתה דעת הדיין שאמת הוא אומר, ממתין בדין ואינו דוחה עדותו, ונושא ונותן עם בעלי דינין, עד שיודו לדברי העד, או יעשו פשרה, או יסתלק מן הדין.

 

הלכה ג. ומנין לדיין שהוא יודע בדין שהוא מרומה, שלא יאמר: אחתכנו ויהיה הקולר תלוי בצוארי העדים? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק. כיצד יעשה? ידרוש בו ויחקור הרבה בדרישה ובחקירה של דיני נפשות. אם נראה לו, לפי דעתו, שאין בו רמאות, חותך את הדין על פי העדות. אבל אם היה לבו נוקפו שיש בו רמאות, או שאין דעתו סומכת על דברי העדים, אע"פ שאינו יכול לפסלן או שדעתו נוטה שבעל דין זה רמאי ובעל ערמה והשיא את העדים, אף על פי שהם כשרים ולפי תומם העידו וזה הטעם, או שנראה לו מכלל הדברים שיש שם דברים אחרים מסותרין ואינן רוצים לגלותם. כל אלו הדברים וכיוצא בהן, אסור לו לחתוך אותו הדין, אלא יסלק עצמו מדין זה וידיננו מי שלבו שלם בדבר. והרי הדברים מסורים ללב, והכתוב אומר "כי המשפט לאלהים הוא".

 

רמב"ם, הלכות עדות, פרק ג, הלכות א-ב

הלכה א. אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה, שנאמר "משפט אחד יהיה לכם". אבל אמרו חכמים, כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, אין עדי ממון צריכין דרישה וחקירה...

 

הלכה ב... אבל בדיני קנסות צריכין דרישה וחקירה, ואין צריך לומר במלקות ובגלות, וכן אם ראה הדיין שהדין מרומה וחשש לו, צריך דרישה וחקירה.

 

רמב"ם, הלכות טוען ונטען, פרק ו, הלכה א

בעלי דינין שבאו לבית דין, טען האחד ואמר: "מנה יש לי אצל זה, שהלויתיו או שהפקדתי אצלו או שגזל ממני, או שיש לי אצלו בשכר", וכן כל כיוצא בזה, והשיב הנטען ואמר: "איני חייב כלום", או "אין לך בידי כלום", או "שקר אתה טוען" - אין זו תשובה נכונה. אלא אומרים בית דין לנטען: "השב על טענתו, ופרש התשובה כמו שפירש זה טענתו, ואמור אם לוית ממנו אם לא לוית, הפקיד אצלך או לא הפקיד, גזלתו או לא גזלתו, שכרתו או לא שכרתו", וכן שאר הטענות.

 

ומפני מה אין מקבלים ממנו תשובה זו? שמא טועה הוא בדעתו, ויבוא להישבע על שקר, שהרי אפשר שהלוהו כמו שטען, והחזיר זה את החוב לבנו או לאשתו או שנתן לו במתנה כנגד החוב, וידמה בדעתו שנפטר מן החוב. לפיכך אומרים לו: "היאך תאמר 'איני חייב כלום'? שמא אתה מתחייב מן הדין לשלם, ואין אתה יודע; אלא הודע לדיינין פירוש הדברים, והם יודיעוך אם אתה חייב או אין אתה חייב". ואפילו היה חכם גדול, אומרים לו: "אין לך הפסד שתשיב על טענתו, ותודיענו כיצד אין אתה חייב לו, מפני שלא היו דברים מעולם, או מפני שהיו והחזרת לו, שהרי אנו דנין במתוך שיכול לומר בכל מקום".

 

וכן אם טען הטוען ואמר: "זה חייב לי מנה", או "מנה יש לי אצלו", אומרים לו: "מאי זה פנים? הלוית אותו, או הפקדת אצלו, או הזיק ממונך? אמור היאך נתחייב לך". שהרי אפשר שידמה לו שהוא חייב לו, והוא אינו חייב, כגון שחשדו שגנבו, או שאמר לו שאתן לך מנה וכיוצא בזה.

 

הרי שטען עליו שהלוהו מנה, והשיב זה ואמר לו: "לא היו דברים מעולם", ואחר כך הביא הטוען עדים שהלוהו בפניהם, וחזר הנטען ואמר: "כן היה, ולויתי ופרעתי" - אין מקבלין ממנו, אלא הוחזק כפרן ומשלם. אבל אם השיב: "איני חייב", או "אין לך בידי כלום", או "שקר אתה טוען", וכן כל כיוצא בזה, והלך התובע והביא עדים שהלוהו בפניהם, ואמר (הנתבע): "כן היה, אבל חזרתי לו פקדונו או פרעתיו חובו" - לא הוחזק כפרן, ונשבע היסת ונפטר.

 

שו"ת הרמב"ן, סימן לו

ר' משה בן נחמן, ד"א תקנ"ד (1194) - ה"א ל' (1270). גדול חכמי ישראל בדור שלאחר הרמב"ם. ממייסדי היישוב היהודי בירושלים אחרי עלייתו לארץ ישראל.

מה ששאלת בטוען לחברו מנה לי בידך פקדון והלה אמר איני יודע כמה הפקדת אצלי. אם הוא חייב שבועה מפני שהודה מקצתו, או דילמא פטור מפני שלא הודה בדבר שבמדה ובמשקל ושבמנין ונראה לך שיש לב"ד לומ' לו כלום אתה זכור שעלה לפרוטה ואם ישיב אפי' מפרוטה איני יודע יפטר. ואם היה זכור מפרוטה מתוך שאינו יכול לישבע משלם.
תשובה. יפה דנת שיש לב"ד לברר טענתו בכמה מודה לו כדי לידע כמה הוא חייב ליתן לו מעתה. ואם נתן קצבה להודאתו אף הוא מתחייב שבועה בכך, ואף על פי שהודאה זו על ידי חקירת ב"ד היא מודה מקצת קרינן ליה ועוד יש לנו בזה דין מחודש והוא על דעת הראשונים שאפי' טען בודאי הפקדת לי ממון ואיני יודע כמה. אף על פי שלא נחקר בב"ד ולא נתן מדה אחרת לטענתו חייב שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם שאין במשמע הודאתו אלא פחות שבממון. וכשם שאם באת לגבות ממנו הודאתו אין לך בה אלא פרוטה כך לחייבו על השאר כמודה בפרוטה הוא. דהא תלמוד חמשין ידענא וחמשין לא ידענא נמי לאו דבר שבמדה הוא לגמרי כיון דלא ידע באידך חמשין. אלא בכל מה שאמ' איני יודע רואין אותו כאילו כפר בו להתחייב בשבועה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. ואלו הם דברי ה"ר יוסף הלוי אבן מיגאש והרמב"ם תלמידו ויש להם סיוע בירוש*למי ומה שכתב הרמב"ם שצריך הדיין לחקור תביעות התובע ותשובת הנתבע. ודאי צריכין ב"ד לחקור בעלי דינין שלא יטעו ויבואו לידי כפירות ושבועת שקר כדרך שחוקרין את העדים היאך אתה חייב לזה וכו'.

 

שו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן קמח

ר' שלמה בן אדרת, ברצלונה, ד"א, תתקצ"ה (1235) - ה"א, ע' (1310). גדול חכמי ישראל בספרד בדור שלאחר הרמב"ן. למד תורה מפי ר' יונה גירונדי והרמב"ן.

 

והוו יודעים: שכל הדברים שאמתתו ידועה לבית דין, אף על פי שבעלי הדין נוטין מדרך האמת מתוך טענותיהן, ואין לבעל הדין עדים ידועים וראיה ברורה, צריך הבית דין לדון הדין לאמתו. ואין לדיין לומר: איני חותך אלא מתוך העדים והראיה, ויהא קולר תלוי בצואר בעלי הדין. אלא חותך על פי האמת. שלא נצטוינו אלא על דין האמת, שנאמר: "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם". ואמרו ז"ל: "מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה, שלא יאמר: הואיל והעדים מעידים לפני, אחתכנו, ויהא קולר תלוי בצואר העדים? תלמוד לומר: 'מדבר שקר תרחק'".

 

ומרי בר איסק יוכיח. שאמר לו רב חסדא: הכי דיינא לך ולכל אלמי חברך.

 

ובפרק הכותב אמרו: תולה מעותיו בנכרי היה. הוא עשה שלא כהוגן, לפיכך עשו לו שלא כהוגן.

 

וזהו ההוגן, וזה הדין האמת והצדק.

 

פסקי הרא"ש, סנהדרין, פרק ד, סימן א

רבנו אשר בר' יחיאל, מגדולי חכמי אשכנז שעבר לספרד, בסוף המאה השלוש-עשרה ותחילת המאה הארבע-עשרה. נפטר בשנת פ"ח (1328).

והא דאמרינן פרק שבועת העדות, דדין מרומה אין לדונו כלל, משום דכתיב "מדבר שקר תרחק", תירץ רבינו מאיר, דהיינו כשתובע טוען ברמאות, אז יסתלק הדיין ולא ישמע טענותיו. והכא מיירי שהנתבע טוען ברמאות, אין יכול הדיין להסתלק, שלא ישתכר הרמאי ברמאותו, אלא ידרוש ויחקור יפה לבטל רמאותו.

 

שו"ת הרא"ש, כלל קז, סימן ו

...עוד שאלוהו הרבה שאלות, כי היה נראה להם כי רבי ישראל זה מסתיר דבריו ומשיב תשובות גנובות, ורצו לחקור ולדרוש ולהוציא הדבר לאמתו, ויפה כוונו, ונלאיתי לכתוב כולן שלמות כל הטענות שעיקר הדין תלוי בהן, וקצת חקירות ודרישות.

 

הנה אני רואה, שהדיינים חקרו ודרשו היטב, כדי שיברר רבי ישראל תשובותיו, כי היה תימא בעיניהם, איך פרעון גדול כזה יעשה במסתרים בקוצר זמן? וכוונו שיברר ר' ישראל דבריו, ודרשו ושאלו בכמה דברים שהיה ראוי שישיב רבי ישראל על כל שאלה ושאלה, כדי שיתברר הדבר ויצא הדין לאמתו, והוא הסתיר במחשך מעשיו ודבריו, ולא רצה להשיב על שאלותם, פן יתפס בדבריו ויתברר השקר, ומן הדין היה לו להשיב על כל חקירות ודרישות שעשו.

 

כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין (ז): אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר ר' יונתן: כל דיין שדן דין אמת לאמתו, משרה שכינה בישראל, שנאמר: אלהים נצב בעדת אל; ואמרינן: לאמתו, זהו דין מרומה, כשבא לפניו דין מרומה, יש לו לדיין לחקור ולדרוש בכל מיני חקירות ודרישות עד שיצא הדין לאמתו.

 

והא דאמרינן בפרק שבועת העדות (ל:): מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר: הואיל ועדים מעידין בפני, אחתכנו, ויהא קולר תלוי בצואר העדים, ת"ל: מדבר שקר תרחק; אלמא, שיש לו לדיין להסתלק מדין מרומה שלא לדונו; ובפרק קמא דסנהדרין משמע, שזכות תחשב לו, שהוא משרה שכינה בישראל, אם הוא דן דין מרומה ודורש וחוקר כדי להוציאו לאמתו. ותירץ רבינו מאיר מרוטנבורג ז"ל, דההיא דשבועות העדות מיירי כשהתובע טוען ברמאות, אז יסתלק הדיין ויפסיד הרמאי ברמאותו, שלא ימצא מי שישתדל בדינו לפסקו. והא דפרקא קמא דסנהדרין (ז) מיירי שהנתבע טוען ברמאות, ואם יסתלק הדיין מפני שהוא טוען ברמאות, נמצא שהוא משתכר ברמאותו, שלא ימצא מי שישתדל בדין, וישאר הגזל בידו; אלא מה יעשו הדיינים, יחקרו וידרשו בכל מיני חקירות ודרישות להוציא הדין לאמתו.

 

כדאמרינן בריש סנהדרין (ב:): אמר ר' חנינא: דבר תורה, אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה, שנאמר: משפט אחד יהיה לכם, מה טעם אמרו דיני ממונות לא בעי דרישה וחקירה, כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. נמצא, כשהנתבע טוען ברמאות, לא שייך האי טעמא, ובעי דרישה וחקירה, וצריך הנתבע להשיב על כל מה שישאל הדיין.

 

ואם אינו רוצה להשיב לדיין, ומכסה ומעלים דבריו ומשיב תשובות גנובות, כדי שלא יוכל הדיין לעמוד על אמתת הדין, מה יעשה הדיין? לזכותו אי אפשר, מאחר שנראה לו דין מרומה, כדאיתא בפרק שבועות העדות, ואם יסתלק מן הדין, היינו זכות, כי בזה יפטר, אם שום דיין לא יזקק לדונו מפני שהוא טוען ברמאות ואינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות, ונמצא חוטא נשכר. ועל זה ועל כיוצא בזה נאמר: אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות; וכיון שנראה לדיין שאם היה זה משיב על שאלותיו היה הדבר מתברר, ומחמת שלא יתברר הוא כובש דבריו, ויעשה הדיין כאלו השיב ונתברר שקרו, ויחייבנו מאומד הדעת, אף על פי שאינו יכול לברר שקרו בביאור ובפירוש. מאחר שהעדר הביאור בא מחמת רמאותו, שאינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות כדי שיתברר שקרו, אומדנא דמוכח הוא, ורשאי דיין מומחה לדון באומדנא דמוכח כזה, ואין זה נקרא דברים שבלב, מאחר שהיא סברא מוכחת...

 

ועוד, דדין זה היה יכול להתברר אלו היה רוצה להשיב על שאלות הדיין, ומאחר שאינו רוצה להשיב, כדי שלא יתברר הדבר, הרי הוא כמודה במקצת שקרו, וראוי לדונו באומדנא דמוכח. כיון דחזינא, דדבר שאין יכול להתברר כלל דן אותו ר' בנאה [בבא בתרא נח] באומדנא דמוכח, כל שכן בנדון זה, שהרמאי מונע ההתבררות והעדרת האמת, שראוי לדונו לפי אומד דעתו.

 

והחכם רבי בנאה למד דין זה מאב החכמים, במעשה שבא לפניו על שתים נשים זונות, שדן אותן באומד הדעת, שנראה לו שרחמי האם נכמרו על בנה, ונתן לה הילד החי; והופיעה רוח הקדש בבית דינו של שלמה ע"ה ואמרה כי היא אמו...

 

והיינו טעמא, דכיון שבא הדין לפני הדיין והוא אינו יכול לברר הדבר, אינו רשאי למשוך ידו מן הדין ויריבו הבעלי דינין זה עם זה. וכתיב: אמת ומשפט שלום וכו', כי על ידי המשפט יש שלום בעולם, ולכך נתנו כח לדיין לשפוט ולעשות מה שירצה אף בלא טעם וראיה, כדי לתת שלום בעולם...

 

כל זה סברתי והארכתי, להודיע שאין כח ורשות להוציא את הדין חלוק מתחת ידו, שצריך לגמור ולהשלים את הדין כדי להטיל שלום בעולם. ולכך נתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו, במקום שאין הדבר יכול להתברר בראיות ובעדיות, פעמים באומד הדעת, ופעמים כמו שיראה הדיין בלא טעם ובלא ראיה ובלא אומד הדעת, ופעמים על דרך פשרה.

 

ובדין זה, שהדבר ידוע שהנתבע טוען ברמאות, כמו שאבאר, לזַכותו - אי אפשר, כמו שאמר רז"ל: מדבר שקר תרחק. להסתלק - אי אפשר, כמו שכתבתי. אם כן על כרחו זקוק הדיין לדונו לפי אומד דעתו...

 

שו"ת הרא"ש, כלל סח, סימן כ

...הילכך, אין לנו כח לפסול את השטר מכח הראיות שהבאת. ואם יראה לדיין שדין מרומה הוא, ימנע מלהשתדל באותו הדין. וכן אני עושה, כשמביאין לפני שטרות ישנים, אני חוקר ודורש להוציא הדין לאמיתו. ואם אני רואה באומדנא דמוכח שהדין מרומה ושקר, אני אומר שאין לשום דיין מישראל להשתדל בדין זה, וזה אני כותב וחותם ונותן ביד הנתבע.

 

טור, חושן משפט, סימן טו, סעיף ג

הדיין שבא לפניו דין מרומה לא יאמר אחתכנו ויהיה העון תלוי על העדים אלא ידרשנו ויחקרנו היטב אם יראה לפי דעתו שאין בו רמאות חותך הדין ע"פ העדים אבל אם לבו נוקפו שיש בו רמאות או שאין דעתו סומכת על דברי העדים אף ע"פ שאינו יכול לפוסלן או שדעתו נוטה שבעל דין זה רמאי והשיא את העדים אע"פ שהם כשרים ולפי תומם העידו וזה הטעם או שנראה לו מכלל דבריהם שיש שם דברים אחרים ואינם רוצים לגלותן כל אלו הדברים וכיוצא בהן אם באו לדיין אסור לו לחתוך אותו הדין אלא יסלק עצמו ממנו וידין אותו מי שלבו שלם בדבר והדברים מסורין ללב והכתוב אמר (דברים א) "כי המשפט לאלהים הוא". וזה דוקא כשהתובע רמאי, אבל אם הנתבע רמאי, כ"ש שישתדל בו לבטל דברי הרמאי.

 

דרישה, שם

...לפי מה שכתב הכסף משנה בפירוש דברי הרמב"ם, אין אנו מוכרחים לחלק בין תובע לנתבע, שהרי החילוק דביניהן לא כתב הרא"ש והר"מ הנ"ל אלא כדי ליישב שתי הגמרות, דלא תקשו אהדדי.

 

והכסף משנה כתב דבשני הגמרות מיירי בתובע מרומה, דמתחילה ידרשנו, כההיא דפרק אחד דיני ממונות, ואח"כ יסלק ממנו, כההיא דפרק שבועת העדות. ומשום הכי לא כתב ברמב"ם שום חילוק בין תובע לנתבע.

 

וזה אינו להרא"ש והר"מ, כמו שכתבתי לעיל, אלא סבירא להו, דהגמרא דפרק שבועת העדות לחוד מיירי בתובע, ומשום הכי קאמר שאסור לדונו אם הוא מרומה. וההיא דפרק אחד דיני ממונות מיירי בנתבע, על אותו הרמאי קאמר דלא יסלק דינו אלא ידרשנו ויחקרנו, ולא יזוז משם עד שיגמור דינו, דהיינו לחייבו בדין או על פי אומד הדעת.

 

ורבינו נמשך אחר לשון הרא"ש, ומכל מקום כתב, דאפילו בתובע שהוא רמאי, בעינן לדרשו ולחקרו תחילה, להיוודע אם הוא מרומה או לא. דסברא הוא, דאיך ידחנו ויהיה נספה בלא משפט, קודם שיתברר שהוא ודאי רמאי?! ומכל מקום לא כתב רבינו שידרשנו ויחקרנו בדרישה וחקירה של דיני נפשות, משום דסבירא ליה דבתובע, דיש תקנה לסלק רמאותו במאי שיראה התובע דמסתלק הדיין מדינו, אין צריך דרישה וחקירה כולי האי. ומהאי טעמא נמי כתב רבינו שידרשנו "אם יראה לפי דעתו שאין בו רמאות". הרי שכתב, שלכך ידרשנו, כדי שיוודע שמא אינו רמאי.

 

אבל הרמב"ם לא כתב האי "ואם יוודע שאינו רמאי", וכתב "שידרשנו בחקירות ודרישות של דיני נפשות", היינו טעמא, משום דלהרמב"ם לא באו אלו חקירות כדי להיוודע אם הוא רמאי, דאיירי בידוע שהוא רמאי, אלא באו כדי לפטור הנתבע או לחייבו על ידיהן. ומשום הכי קאמר "כיצד יעשה" וכו', וקאמר "ידרשנו ויחקרנו היטב בדרישה דדיני נפשות", אולי יוכלו לברר ולעמוד על רמאותו, ואז יהא פטור הנתבע או יתחייב בדין. ואם לא נוכל לברר הרמאות, ועל כל פנים הדיין רואה שהוא דין מרומה, אז יסלק נפשו ממנו, ולא יתן לו פסק, וידיננו מי שלבו שלם בדבר. רוצה לומר, אולי דיין אחר יוכל לבררו יותר מזה. ולא סבירא ליה להרמב"ם שיסלק ממנו ולפטור הנתבע או ליתן כתב לידו שלא יתעסק בדין זה שום אדם, כמו שהיה נוהג הרא"ש על פי סברתו וביאורו לגמרא הנ"ל.

 

ומשום הכי נמי כתב רבינו "וידיננו מלכו של עולם", ולא שום דיין. והיינו טעמא, כיון דלהרא"ש ורבינו, הדרישה לא באה אלא להודיע אם הוא רמאי, ושוב שורת הדין נותן שיסלקו מדינו, ומאחר שנתוודע לדיין זה שהוא רמאי, למה יכניס ראשו בו דיין אחר?! והשתא אתי שפיר, שלא כתב רבינו דין זה בשם הרמב"ם... ולא כבית יוסף שכתב שדברים הללו שכתב רבינו הם כדברי הרמב"ם. עיין שם.

 

ואעידה לי ארבעה עדים נאמנים, והם ארבעה דברים ששינה בהם רבינו מלשון הרמב"ם...

 

כל אלו השינויים מורים למה שכתבנו, שאין דעת רבינו כדעת הרמב"ם. וגם בכסף משנה הנ"ל מוכח כדברי.

 

ד. "אל תעש עצמך כעורכי הדיינין"

משנה, אבות, פרק א, משנה ח

יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח קבלו מהם יהודה בן טבאי אומר אל תעש עצמך כעורכי הדיינין וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין כשקבלו עליהם את הדין.

 

תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק ג, הלכה ח

רב הונא כד הוה חמי סהדו בכוונא הוה חקר, וכד הוה חמי הכן הוה מכוון.

 

רב הונא מיקל לדיינא דאמר מקבלין עליכון חר סהיד, אלא יימרון אינון.

 

רב הונא כד הוה ידע זכו לבר נש בדינא ולא הוה ידע ליה, הוה פתח ליה, על שם "פתח פיך לאלם".

 

תלמוד ירושלמי, מסכת כתובות פרק ד, הלכה י

תני רשב"ג: כל מכה שיש לה קיצה מתרפאה מכתובתה, ושאין לה קיצה מתרפאה מן הנכסין. כהדא חדא איתא אתת לגבי רבי יוחנן. אמר לה: קצץ הוא אביד. אמרה ליה: לא.

 

לא כן אמר רבי חגי בשם ר' יהושע בן לוי: "אל תעש עצמך כערכי הדיינין" - שלא לגלות ליחיד את דינו?! יודע היה בה שהיא כשירה.

 

תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נב, עמוד ב

תנו רבנן: אלמנה ניזונת מנכסי יתומין, וצריכה רפואה - הרי היא כמזונות; רבן שמעון בן גמליאל אומר: רפואה שיש לה קצבה - נתרפאת מכתובתה, שאין לה קצבה - הרי היא כמזונות. אמר רבי יוחנן: עשו הקזת דם בארץ ישראל כרפואה שאין לה קצבה. קריביה דרבי יוחנן הוה להו איתת אבא דהות צריכה רפואה כל יומא. אתו לקמיה דר' יוחנן. אמר להו: איזילו קוצו ליה מידי לרופא.

אמר רבי יוחנן: עשינו עצמינו כעורכי הדיינין!

מעיקרא מאי סבר, ולבסוף מאי סבר?

מעיקרא סבר: "ומבשרך לא תתעלם" (ישעיהו נח), ולבסוף סבר: אדם חשוב שאני.

 

רש"י, שם

וצריכה רפואה הרי היא כמזונות - ואם צריכה רפואה הרי הרפואה כמזונות, דתרווייהו חיותא נינהו.

מזונות אין להם קצבה - הלכך רפואה שיש לה קצבה, שאינה חולה תדיר, אינה בכלל מזונות.

קוצו ליה מידי לרופא - שיקבל עליו רפואתה עולמית בכך וכך.

כעורכי הדיינין - אוהב אחד מבעלי דינין ומטעים זכיותיו לדיין ועורך [הדין לפני] הדיינין לזכותו, מיקרי "עורכי הדיינין", שעורך את הדיינין, להפוך לבם לטובתו של זה.

מעיקרא - כשהשיא עצה.

ולבסוף - כשנתחרט.

 

תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף פה, עמוד ב; דף פו, עמוד א

קריבתיה דרב נחמן זבינתה לכתובתה בטובת הנאה, איגרשה ושכיבה, אתו קא תבעי לה לברתה.

 

אמר להו רב נחמן: ליכא דליסבא לה עצה, תיזיל ותיחלה לכתובתה דאמה לגבי אבוה, ותירתה מיניה? שמעה, אזלה אחילתה.

אמר רב נחמן: עשינו עצמינו כעורכי הדיינין!

מעיקרא מאי סבר, ולבסוף מאי סבר?

מעיקרא סבר: "ומבשרך לא תתעלם" (ישעיהו נח, ז), ולבסוף סבר: אדם חשוב שאני.

 

רש"י, שם

זבינתה לכתובתה - מכרה שעבוד כתובתה לאחרים בעודה תחת בעלה.

בטובת הנאה - דבר מועט שאינו אלא כחיזוק טובה שקורין גרי"ד, מפיק רצון. ולפי שהלוקח מטיל מעותיו בספק, שמא תמות היא בחיי בעלה, מפחד ואינו לוקחה אלא בדמים מועטים.

הכי גרסינן: אתו תבעי לה לברתה - אתו לקוחות וקא תבעי לה לברתה, הבאה לגבות כתובת אמה מאביה ולירש הכתובה מכח אמה, ואלו באין ליטול אותה הימנה, לומר: אמך מכרה לנו.

תיזיל ותיחלה כו' - דאמרינן אפילו יורש מוחל. ואמה של זו מכרה להן שטר חוב שהיה לה על בעלה.

עשינו עצמינו - כקרוב של בעל דין או אוהבו, הבא אצל דיינין ועורכו בראיות אחר זכות אוהבו או קרובו. כך לימדתי עצה לזו להפסיד שכנגדה.

מעיקרא - כשאמר כן.

לבסוף - כשנתחרט.

אדם חשוב שאני - לפי שלמדין הימנו ויש שיעשו אף שלא לקרובים.

 

תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף קט, עמוד ב

ההוא דעשאה סימן לאחר, ערער ושכיב ואוקים אפוטרופא. אתא אפוטרופוס לקמיה דאביי. אמר ליה: עשאה סימן לאחר - איבד את זכותו. אמר: אי הוה אבוהון דיתמי קיים, הוה טעין ואמר תלם אחד עשיתי לך! אמר ליה: שפיר קאמרת, דאמר ר' יוחנן: אם טען ואמר תלם אחד עשיתי לך - נאמן. זיל הב ליה מיהת תלם אחד. הוה עלה ריכבא דדיקלי, אמר ליה: אי הוה אבוהון דיתמי קיים, הוה טעין ואמר: חזרתי ולקחתי ממנו! אמר ליה: שפיר קאמרת, דאמר רבי יוחנן: אם טען ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו - נאמן.

 

אמר אביי: האי מאן דמוקים אפוטרופא, נוקים כי האי דידע לאפוכי בזכותא דיתמי.

 

רש"י, שם

תלם אחד - מענית המחרישה על פני כל השדה שמכר הודיתי לו בין שדה זו שאני עורר ובין אותה שמכר, ועל אותו תלם כתב מצר פלוני שלי וחתמתי על השטר ולא מחיתי.

הב ליה מיהת תלם אחד - לאחר שהביא אפוטרופוס של יתומים ראיה שהיתה של אביהם וגזלה הימנו ולא היה למחזיק זכות בה, אלא לפי שעשאה אביהן סימן בשמו של מחזיק, אמר ליה אביי לאפוטרופוס: זיל הב ליה למחזיק מיהת תלם אחד.

הוה - על אותו תלם.

ריכבא דדקלא - שורת דקלים מורכבין זה על גב זה.

חזרתי ולקחתיו הימנו - לאחר שעשיתיו סימן בשמו.

 

תוספות, שם

אמר ליה: שפיר קאמרת, דאמר רבי יוחנן כו'. אביי לא היה זכור בדברי רבי יוחנן עד שהזכירו האפוטרופוס. דאילו היה זכור, היה הוא עצמו טוען בשביל היתומים, כדקיימא לן "טוענין ליורשין".

 

ספר הערוך, ערך "ערך"

ליתומים ולבני אדם שאינן יודעין לטעון, משימים לו אפוטרופוס שיטעון בשבילו. והדיין עצמו להיות הוא טוען ולסדר וטענות מצד אחד - אינו ראוי.

 

תמים דעים, סימן נו

ראב"ד (ר' אברהם בר' דוד מפושקיירא) נרבונה, ד"א תת"פ (1120) - ד"א תתקנ"ט (1198). מחבר ההשגות על 'משנה תורה' לרמב"ם. כתב גם השגות על הרי"ף ועל ספר המאור. בין ספריו בהלכה: "תמים דעים", "בעלי הנפש", "איסור משהו".

ומה ששאלת, על בת שתובעת בנכסים מועטים, "מה טיבך בנכסי אבא, שמא מכר לך אחי?", וזה טען: "אחיך לא מכר לי כלום, אלא של אבותי היו". וכשראה שהצריכוהו ראיה על זה ולא מצא, והודיעוהו שטענת מקחו יפה לו מטענת אבותיו, חזר והביא שטר מקחו לבית דין.

 

הרבה נשאתי ונתתי עם הרב חמי ז"ל על זה, והתעצמתי עמו, שהוא היה מחייב אותו מטעם המשנה (סנהדרין לא), שהרי אמר "אין לי ראיה", והודאת בעל דין כמאה עדים דמי... ואני השבתי לו הרבה, וטובא אמרי ליה ולא יכלי ליה, עד דאמרי ליה שאין לנו לילך אחר טענותיו, אלא להוציא דין אמת לאמיתו. ומה שטען זה "אחיך לא מכר לי כלום", אנן סהדי שלא נתכוון להודות דינו, אלא שגגה היתה בידו, והיה סבור לחזק טענתו, ולכן הדבר תלוי בבית דין, אם יראו כי משגגה ומפתיות טען מה שטען, והוא טועה בכך, שלא נתכוון אלא לחזק טענתו, שלא ילכו בו אחר מיצוי הדין, אלא שיתקנו הדבר ויפשרו ביניהם להעמיד הקרקע בידו.

 

שו"ת הרשב"א, חלק ו, סימן צז

...כשאין היורש טוען בריא אלא בשמא, ככל טענות היורשין, היו בית דין טוענין בשבילו שמא האב היתה לו טענת מכר או מתנה שאתה מכרת לו או נתת לו. מה שאין כן בטוען בריא... וכן נמי מוכח בפרק דייני גזירות בעובדא דההוא אפוטרופא דאתא לקמיה דאביי ואמר אי הוה אבוהון קיים הוה אמר כי חזרתי ולקחתיו ממנו. ואמר אביי כל מאן דמוקי אפוטרופא מוקי כי האי. ואפילו הכי לא טען אביי כלום ליתמי מעיקרא, משום דדילמא יטענו היתומים בטענת בריא, דלית להו לבית דין לטעון להם בכל כי האי.

 

שו"ת הרא"ש, כלל פו, סימן א

...אבל מידי דלא שכיח, לא טענינן להו ליתמי; וכל שכן בדבר הניכר לדיינים שהוא שקר, דלא טענינן להו, אלא מצוה לדיינין לרדוף צדק צדק ולחקור ולדרוש ולהוציא הדין לאמתו, שלא יהא דין מרומה, כמו בדין של אדם אחר; דיתמי דאכלי דלא דידהו, ליזלו בתר שבקייהו. וגם האפטרופוס של היתומים אסור לטעון ליתומים דבר שנראה לו שהוא שקר, משום שנאמר: מדבר שקר תרחק. ועוד, שנראה שיש חילוק בדבר דלא שכיח כולי האי, ואינו ניכר כל כך שהוא שקר; שאם טען האפוטרופוס, טענתיה טענה, ואם לא טען האפוטרופוס, לדיין אין לו לטעון בשביל היתומים. וראיה מפרק בתרא דכתובות (קט:): ההוא שעשאה סימן לאחר, שכיב ואוקי אפוטרופוס ליתמי, אתא לקמיה דאביי, אמר ליה: עשאה לאחר, אבד זכותו, א"ל: אי הוה אבוהון דיתמי, הוה טעין ואמר: תלם אחד עשיתי לו, א"ל: שפיר קאמרת, דאמר ר' יוחנן: אי טעין ואמר: תלם אחד עשיתי לו, נאמן, זיל הב ליה מההיא ארעא ונטעה עליה ריכבא דדיקלא. אמר ליה אפטרופא: אי הוה אבוהון, הוה טעין ואמר: חזרתי ולקחתיו ממנו, אמר ליה: שפיר קאמרת, דאמר רבי יוחנן: אם טען: חזרתי ולקחתיו ממנו, נאמן. אמר אביי: האי דמוקי אפטרופוס, נוקי כי האי דידע לאפוכי בזכותא; ואביי, אמאי אמר מעיקרא: זיל הבו ליה ואבד את זכותו, למה לא טען הוא ליתום? אלא כדפרישית לעיל; ודוחק לדחוק דאביי לא נזכר הני שתי מימרות דרבי יוחנן עד ששמע דברי האפוטרופוס.

 

בית יוסף, חושן משפט, סימן רצ, סעיף יב

ר' יוסף קארו, ספרד, רמ"ח (1488) - של"ה (1575). ראש חכמי צפת וגדול הפוסקים האחרונים. מחבר ה'שולחן ערוך' ו'בית יוסף' על הטור.

...וכן כתב הר"ש בר צמח: אין טוענין ליורש טענות הידועות שהן שקר, ואפילו בדברים שאם היה האפוטרופוס טוען הוה מקבלינן טענתיה, אנן לא טענינן. כדמוכח פרק שני דייני גזירות, גבי ההוא דעשאה סימן לאחר. וכן כתב הר"מ מרוטנבורק. וכן כתב הרז"ה. מכל מקום נראה, שהאפוטרופוס יכול לטעון הכל. וכן כתב הראב"ד, בפרק הגוזל בתרא. עכ"ל.

 

רשב"ץ, מגן אבות, אבות א, ח

ר' שמעון בר' צמח דוראן, ספרד קכ"א (1361) - אלג'יר ר"ד (1444). מגדולי חכמי ספרד באלג'יר.

 

שו"ת בנימין זאב, סימן רנ

ר' בנימין בר' מתתיה, מחכמי ישראל ביוון במאה השש-עשרה. רבה של ארטה.

על אשר נסתפקת אם יוכל הדיין לטעון בעד היתומים כשאינן יודעים לברר הדין שלהם אצלו וזה אינו צריך פנים דפשיטא הוא שיוכל.

 

ויש להביא ראיה מכתובות פרק אחרון, גבי הא דעשאה סימן לאחר וכו' עד אמר אביי האי מאן דמוקים אפטרופא נוקים כי האי דידע לאפוקי בזכותא דיתמי. וכתבו התם התוספות, בדיבור המתחיל אמר ליה כו', דאביי לא היה זכור בדברי רבי יוחנן עד שהזכירו האפטרופוס. דאלו היה זכור, היה הוא עצמו טוען בשביל היתומים, דקיימא לן טוענים ליורש. עכ"ל. וכן דעת האשירי שם, וז"ל: ומה שלא טען אביי ליורש בלא דברי האפטרופוס, יש לומר דלא נזכר דברי רבי יוחנן, ומתוך דברי אפטרופוס נזכר לדברי ר' יוחנן. אי נמי, אף על פי שטוענים ליורש, היכא דאית ליה אפטרופא ראוי הוא שהדיין ימתין עד שיטעון האפטרופא. ולכך אמר אביי "אבד זכותו", כדי שישיב האפטרופוס אם יודע להשיב. ואם לא היה יודע האפטרופא להשיב, היה טוען אביי ליתומים, כדברי רבי יוחנן.

 

הא קמן בהדיא, דאביי, שהיה דיין, היה טוען זכות היתומים. וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל, דכתב בהלכות סנהדרין סוף פרק כא, וז"ל: ראה הדיין זכות לאחד מהם ובעל דין מבקש לאומרה ואינו יודע לדבר הדברים... עכ"ל.

 

ומדברי הרב ז"ל נראה, דלא שנא ליתומים, לא שנא לכל אדם, דמותר לסעדו, דאם לאחד מבעלי דינין מותר, כל שכן ליתומים.

 

אמנם מצינו שצריך להתרחק הדיין שלא יהיה כעורכי הדיינים כדלקמן, וכמו שכתב הרב ז"ל, אלא שימנו אפטרופוס למי שאינו יודע. ובהדיא כתב הרב רבינו נתן בעל הערוך, בערך ערכאות... הא קמן דכתב בפשיטות שמשימין אפטרופוס למי שאינו יודע לטעון. ודבר זה נראה לעניות דעתי דאינו אזהרה רק לב"ד למנות להם אפטרופוס, אבל לא שיהיו הם כעורכי דיינים.

 

תדע דכן הוא, דבכתובות פרק נערה שנתפתתה, קריביה דרבי יוחנן הוה להו איתת אבא דהות צריכא רפואה כל יומא, אתו לקמיה דר' יוחנן, אמר להו זילו קוצו ליה מידי לרופא. פירש"י: זילו קוצו ליה מידי לרופא, שיקבל עליו רפואה עולמית. וכך אמר רבי יוחנן: עשינו עצמנו כעורכי הדיינים. פירש רש"י: אוהב מבעלי דינין ומטעים זכיותיו לדיין ועורך הדיין לזכותו מיקרי עורכי הדיינים, שעורך את הדיינים להפוך לבם לטובתו של זה. עכ"ל.

 

וכן אמר רב נחמן, פרק הכותב לאשתו: עשינו עצמנו כעורכי הדיינים. ופריך התם: מעיקרא - כשאמר כן - מאי סבר, ולבסוף - כשנתחרט - מאי סבר? ומשני: מעיקרא סבר "ומבשרך אל תתעלם", ולבסוף סבר: אדם חשוב שאני. ופירש רש"י בכתובות פרק הכותב: אדם חשוב שאני, לפי שלומדין הימנו ויש שיעשו אף שלא לקרובים. עכ"ל.

 

ונראה לכאורה, כי לא לפני רבי יוחנן ולפני רב נחמן נגשו למשפט, כדמוכח בכתובות שילהי נערה שנתפתתה, דקריביה דרבי יוחנן הות להו איתת אבא דהוה קא מפסדה מזוני, פירוש: מרבה לאכול כו', עד ואתו לגבי ריש לקיש. אמר להם: כל שכן שריבה לה מזונות. אמרו ליה: והא רבי יוחנן לא אמר הכי כו'.

 

ומסתמא גם כשיצאו לריב עמם בעסק רפואה כדלעיל, לא באו לפני רבי יוחנן, כי קרוב להן היה. ואפילו הכי אמרו: עשינו עצמנו כעורכי הדיינים.

 

ושמעינן מינה, דגם אחר, שאינו דיין, אין לו להיות כעורכי דיינים. מדקאמר רבי יוחנן ורב נחמן, שלא היו דיינים, "עשינו עצמינו כעורכי דיינים", כל שכן דיש לומר לדיינים עצמן דאין ראוי להיותם כעורכי הדיינים, כלומר כקרוב של בעל דין או אוהבו הבא אצלו ועורכו בראיות אחר זכות אוהבו או קרובו. כך למדתי זו להפסיד שכנגדה כדפירש"י פרק הכותב.

 

אמנם מירושלמי דכתובות פרק נערה משמע, דאדיינים איירי. דכתיב שם: תני רשב"ג... משמע מהכא דבדיין מיירי, דהא לקמיה דרבי יוחנן באה, ואמרה לו: לא כן אמרו "אל תעש עצמך כעורכי הדיינים". דאי לא תימא הכי, מה ענין אומרה כאן "כעורכי הדיינים", הוה לה למימר "עורכי הדיינין", בלא כף הדמיון? ומדלא קאמרה הכי, שמע מינה דאדיינים קאי. ולכן ר' יוחנן ורב נחמן אמרו כן, בשביל שלמדו טענה לקרוביהם. דדוחק הוא לדיין למצוא טעם ללמד לבעל הדין אפילו טענת אמת בשביל שנראה כקרוב או כאהוב שפסול לדון, וכדמשמע מפירוש רש"י פרק הכותב, דפירש גבי רב נחמן "עשינו עצמינו כעורכי הדיינים": "עשינו עצמנו כקרוב של בעל דין או אוהבו הבא אצל הדיין" כו'. ושנינו במסכת אבות ריש פרק קמא: יהודה בן טבאי אומר אל תעש עצמך כעורכי הדיינין. דמשמע דאדיין קא מזהיר, שלא יעשה כאילו לא היה דיין ועורך הדין לפני הדיינים. והיינו כדברי הערוך, כדפרישית.

 

ואף גם זאת, נראה לעניות דעתי, דמי שהוא בעל הוראה אין לו לשתוק בדברי אמת אפילו שהוא קרוב לאחד מבעלי דינין, ולא פסלינן ליה כיון שהוא בעל הוראה. דמיניה וביה נשמיענה דשפיר דמי, דהא התם, שילהי פרק נערה, כשהורה להם רבי יוחנן ואמר להו "איזילו ואמרו לאבוכון" כו', ואתו לקמיה דריש לקיש ואמר להו "כל שכן שריבה לה מזונות", ואמרו ליה "והא רבי יוחנן לא אמר הכי" כו', ואתו לקמיה דר' יוחנן ואמר להו "מה אעשה, שכנגדי חלוק עלי" - פירוש אנוש כערכי וראוי לחלוק עלי, והתם לא אשכחן דהיה רבי יוחנן פסול לדון להם, אלא דוקא כהנהו דמייתי בכתובות פרק שני דייני גזירות שהיה בהם קצת שוחד דברים והתחדשות אהבה ורצו להחמיר על עצמן... אבל פסולין לא היו.

 

וכל שלא ידע איניש דיניה, דהוא טענת אמת, יש לדיין לסעדו משום "פתח פיך לאלם" הוא. אמנם אין הוכחה מהכא לשום דיין האידנא לטעון בעד ראובן "פרוזבול היה לך ואבד" כדמייתי לה בגטין פרק השולח, דכי אתו לקמיה דרב אמר ליה: מידי פרוזבול היה לך ואבד, כגון זה פתח פיך לאלם הוא. דדוקא בימי התנאים שהיה מצוי שהיו כותבין פרוזבול בכל יום. ולפי זה, אם אירע לראובן שלא נכתב לו פרוזבול, פותח לו הדיין: "פרוזבול היה לך ואבד", והיינו "פתח פיך לאלם". אבל האידנא, דאין מצוי בינינו לכתוב לשום אדם פרוזבול, הוי כמו מלתא דלא שכיח, ולא עשו ביה רבנן תקנתא...

 

רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כא, הלכות י-יא

מנין לדיין שלא יעשה מליץ לדבריו של בעל דין? שנאמר "מדבר שקר תרחק". אלא יאמר מה שנראה לו וישתוק, ולא ילמד אחד מבעלי דינין טענה כלל, אפילו הביא עד אחד לא יאמר לו "אין מקבלין עד אחד", אלא יאמר לנטען "הרי זה העיד עליך", הלואי שיודה ויאמר "אמת העיד", עד שיטעון הוא ויאמר "עד אחד הוא ואינו נאמן עלי". וכן כל כיוצא בזה.

 

ראה הדיין זכות לאחד מהן ובעל דין מבקש לאמרה ואינו יודע לחבר הדברים, או שראהו מצטער להציל עצמו בטענת אמת ומפני החימה והכעס נסתלק ממנו או נשתבש מפני הסכלות, הרי זה מותר לסעדו מעט להבינו תחלת הדבר משום "פתח פיך לאלם", וצריך להתיישב בדבר זה הרבה, שלא יהיה כעורכי הדיינין.

 

פסקי הרא"ש, סנהדרין, פרק ג, סימן לב

ירושלמי. אמר רבי סימון: צריך הדיין לשנות טענותיהם, שנאמר ויאמר המלך זאת אומרת בני החי ובנך המת וכו'. רבא כד הוה חמי סהדי מכוונא הוה חקר, כד הוה חמי סהדי הכי והכי הוה מכוין. פירוש: כשהיה רואה עדים שאמרו עדותם בכיוון בלשון אחת, היה חושש שמא שקרנים הם, ובעצה אחת כיוונו לשונם, והיה חוקר ודורש אותם. אבל אם לא היו אומרים ממש בלשון אחת, אלא זה אומר בכה וזה אומר בכה, לא חקר, רק שתהא עדותם מכוונת בלא הכחשה. רב הונא ב"ר חייא כד הוה חזי לבר נש זכות, והוא לא הוה ידע, הוה פתח ליה, על שם "פתח פיך לאלם".

 

טור, חושן משפט, סימן יז, סעיף יד

לשון הרמב"ם... "ראה הדיין זכות לאחד מהם... שלא יהא כעורכי הדיינים". עד כאן.

 

ואינו משמע כן בירושלמי, דגרסינן התם, רב הונא כי הוה חזי זכו לחד בר נש, והוא לא הוה ידע, פתח ליה, על שם "פתח פיך לאלם". ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הביאה בפסקיו.

 

תמים דעים, סימן רטז

כתב הרב אלפס ז"ל בסנהדרין: ירושלמי...

 

פירש החכם רבי יהונתן הכהן ז"ל, בפירוש הלכות: "צריך הדיין לשנות טענותיהם" וכו', כלומר, אחר שישמע טענות כל אחד ואחד, צריך שיאמר לבעלי דינין: "אתה טוען כך וכך ואתה כך וכך", כדי שלא יחשדו אותם בעלי דינים שמא שכחו אחת מן הטענות ועל כן לא יצא הדין לאמיתו.

 

"מיקל דיינא": פירוש, מבזה לאותו דיין שהיה בימיו, שהיה רגיל לומר לבעלי דינים הבאים לפניו לדין, "תרצו לקבל עליכם עד אחד כשני עדים?". "אלא אינון יימרון, את לא תימר"; כלומר, הנח להם, אם הם מתנדבים מאליהם לעשות כן, יעשו, אבל אתה לא תפתח להם.

 

"רב הונא כי הוה ידע זכו" וכו', פירוש: כשבא לפניו לדין, שהוא נתבע, ולא היה יודע להשיב לתובע שלו דבר, לפי שלא היה יודע אותו נתבע מה שיודע רב הונא מזכותו שיש לו להשיב, היה רב הונא מזכירו.

 

ואמר רבי אפרים ז"ל: דוקא מלתא דמהניא בדינא ולית בה טענתא שקרא, ודוקא לנתבע שהוא נרדף שלא כדין.

 

שו"ת הרשב"ש, סימן רפח

ר' שלמה בר' שמעון דוראן, בנו של התשב"ץ, מרבני אלג'יר.

...ומיהו, כיון שהיא לא טענה, אנן לא טענינן לה, שלא נעשה עצמנו כעורכי הדיינין. וכבר הזהירו מזה בפרק (ב) [א] במסכת אבות. ורז"ל היו נזהרים מזה, כדאיתא בכתובות, בפרק נערה ובפרק הכותב: "עשינו עצמנו כעורכי דיינין"; ומקשו: מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר? מעיקרא סבר: "מבשרך לא תתעלם", ולבסוף סבר: אדם חשוב שאני. הא למדת, שאסור ללמד טענות למי שלא טען אותם.

 

ולעולם אין טוענים אלא ליורש ולוקח, כדאיתא בפרק לא יחפור ובפרק חזקת. ואין בזה "פתח פיך לאלם", דלא דמי למאי דאמרינן בפרק השולח, "כי הוו אתו לקמיה דרב, אמר ליה: מידי פרוזבול הוה לך ואבד; כגון זה פתח פיך לאלם"; דהתם, חזקה היא, דלא שביק היתרא ואכיל איסורא, ואי טעין הוא היה מהימן. ועוד, שהרי המלוה היה תובע כל חובו, ובכאן הסבתא היא מודה שנתנה חצי החדר.

 

ולא דמיא נמי למאי דאמרינן בפרק ואלו נערות, כיון דאמר רבן גמליאל מהימנא, כגון זה פתח פיך לאלם הוא. דהתם היינו טעמא, דאמרינן דסומא, אי לא טענה טענת בתולים, ואע"ג דהיא לא טענה אנן טענינן לה, משום דאילו היא הות טענה "משארסתני נאנסתי" הוה מהימנא לה לרבן גמליאל, והרי היא מכל מקום לפטור עצמה היא רוצה ולעמוד על חזקתה, אלא שאינה יודעת לטעון, וכיון דכל טענה שרוצה לטעון הויא מהימנא בה, אי פתחינן לה ליכא בה "עורכי הדיינין". אבל בנידון הזה, היא בעצמה ברצונה נותנת לו חצי החדר, ואינה מבקשת טענה לפטור עצמה ממנו. ואם כן, למה נלמד אותה אנחנו?!

 

ולא דמיא נמי להאי דאמרינן בירושלמי, כתבו הריא"ף ז"ל בפרק זה בורר, רב הונא כד חזי לבר נש זכו דלא הוה ידע ליה, הוה פתח ליה משום "פתח פיך לאלם". דהתם, הטוען היה נבהל ולא היה יודע איך יחבר טענותיו, וניכרין דברי אמת בפיו, והוה פתח ליה רב הונא ראש דבריו אמת, ולא שיהיה מלמדו טענות, דלא אמר "הוה טעין ליה", אלא "הוה פתח ליה". ואינו דומה לנדון הזה, שהיא בעצמה היא שמחה שיטול חצי החדר ויניח השאר, ואינה מפחדת אלא שלא יטול חצי החצר כולו.

 

ולא דמיא נמי למה שכתב הרא"ש, על ששאלוהו במי שלא היה לו דין הרחקה ודנו לו הדיינין להרחיק, והשיב שמותר לומר לו דשלא כדין דנו, משום השבת אבדה לבעלים, כדאיתא בספר החושן, סימן קנג. לפי שבאותו דין, כבר היה טוען שלא להרחיק, והדיינין טעו, וכיון שטעו, מצוה לומר שטעו, שהרי מצוה הוא לסלק הטעות, ולא יקבעו הלכה לדורות. אבל בנדון הזה, לא הטעה אותה שום אדם. על כן, אין ראוי ללמד, ואי איהי לא טענה אנן לא טענינן. דומיא דמאי דאמרינן בפרק חזקת אמתניתין דתנן, כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה, פשיטא, ומהדרינן, מהו דתימא האי גברא מזבן זבנא ליה ושטרא הוה ליה ואירכס, סבר, אי אמינא מזבן זבנא לי אמרו לי אחוי שטרך, הלכך נימא לון אנן: שטרא הוה בידך ואירכס; וכגון זה פתח פיך לאלם הוה, קמ"ל. משמע, דאי איהו לא טעין שטרא הוה לי ואירכס, לא טענינן ליה.

 

וכלשון הזה כתב הרמב"ם ז"ל, בפכ"א מהלכות סנהדרין: "ראה הדיין זכות לאחד מהם, ובעל הדין מבקש לאומרו ואינו יודע לחבר הדברים, או שראה אותו מצטער להציל עצמו בטענת אמת ומפני החמה והכעס נסתלקה ממנו, או נשתבש מפני הסכלות - הרי זה מותר לסעדו ולהבינו תחלת הדבר, משום פתח פיך לאלם. וצריך להתישב בדבר זה שלא יהיה כעורכי הדיינין". עכ"ל.

 

והלשון הזה אינו חולק על הירושלמי שכתבתי למעלה, כאשר חשב בעל הטורים ז"ל, אבל הוא מפרשו ומבארו כדי שלא יחלוק על הגמרא שלנו, כדאמרינן בפרק חזקת, ומוקים לה כשראה הדיין זכות לאחד והבעל דין אינו יודע לחבר הדברים. ומה שאמר "או שראה אותו מצטער ומפני החמה והכעס" וכו', היא היא דפרק השולח "שמא פרוזבול היה לך ואבד", שמחמת שרוצה זה לאכול ממונו ולהפקיע זכותו, הוא כועס ושוכח טענת הפרוזבול שהיא טענת אמת, ובא לכלל כעס ובא לכלל טעות. ומה שאמר "או נשתבש מפני הסכלות", היא טענת אותן שאין להו טענת בתולים, דפרק ואלו נערות.

 

ובכולן לא התירו אלא לפתוח, לא ללמד. ודברי רבינו הרמב"ם נכונים ואין בהם נפתול ועיקש.

 

רמ"א, חושן משפט, סימן יז, סעיף יב

בעל דין שתבע חבירו בעד דבר מועט, והדיין רואה שיתחייב לו על פי הדין יותר ממה שתבע, אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע, ואם פסק לו יותר, הוי טעות בדין וחוזר.

 

ט"ז, שם

...מריב"ש אין ראיה, דריב"ש מיירי באחד שנתן לחברו ברירה באחד משתי דרכים, ופסקו הדיינים יותר מהברירה, ואינו ענין לכאן, דמיירי ביה שאינו יודע שמגיע לו יותר, אדרבה, "פתח פיך לאלם" הוא. ונראה שלא נתכוין הרמ"א בזה רק כשרואה הדיין שהתובע יודע הדין, ומטעם מחילה נגעו בה, וגם בסתם היכא דאמר ליה דידע ומחיל, אמרינן כן... אבל כל שספק לדיין אם יודע הדין ומוחל או הוא טועה בדין, מספק ישתוק הדיין. אבל אם ברור לדיין שזה טועה בדין, ודאי מצוה הוא שיגיד לו האמת.