ציור של ידים על הקבר כראיה לכהונה

קונטרס

מחבר: הרב חיים ו' וידאל

בא לפני מקרה שנסיבותיו כדלהלן: אדם ששם המשפחה המקורי שלו הוא ו', ואין מדובר במשפחה ששמה כהן. גם אין כל ידיעה על היותם משפחת כהנים. בתעודות שנמצאו במשפחה עד כה, אין אזכור שהם משפחת כהנים. המסמכים שהוצגו הם: תעודת נישואין של אבי המבקש, תעודת נישואין של המבקש, כתובַת האב, בקשה לרישום נישואין של האב – בכולם נרשמו כישראל, ואין כל אזכור למשפחת כהנים.

אביו וסבו של המבקש היו רחוקים מאד מיהדות, גם הקשר של המבקש עם אביו היה רפה, ולא היה ניתן לדלות פרטים בעניין זה. הפרט המרכזי שטעון בירור הוא שעל מצבת הסבא של המבקש חרוט ציור של ידיים כפי שנוהגים לציין במצבות של כהנים.

המצבה שהמבקש ראה אינה המצבה המקורית בזמן קבורת סבו. לדברי אביו הוא חידש את המצבה לפני מספר שנים, והזמין שם ציור של ידיים, אך אין כל ידיעה מדוע אביו בחר בציור זה. למבקש לא היה קשר טוב עם אביו, ומתוך השיחה עם המבקש עלתה השערה שיתכן שהציור של הידיים לא היה בשביל הכהונה, אלא שאביו בחר זאת, לפי הבנתו, כדי שהקבר יהיה מהודר יותר.

יצוין שלא ניתן לברר אודות המשפחה בקרב בני משפחה נוספים, שכן מלבד האנשים הנזכרים, המשפחה נכחדה כליל בעת ימי הזעם בחורבן יהדות אירופה ה"י.

כמו כן יש להתייחס לעדות הסבתא, שלא הופיעה בפני ביה"ד, אלא סיפרה לבני המשפחה כמסל"ת שהיא עברה התעללות קשה על כל המשתמע על כך, ע"י חיילים רוסים בהיותה בת 16, וזאת בטרם נישאה לסב המבקש.

הנה יש לדון מהו גדר הכיתוב שעל גבי המצבה, האם הוי כעדות ע"א, ואם כן, כיצד הדבר משליך לגבי קביעת מעמד אבי המשפחה ככהן.

במקרה דנן לא היה כתוב כהן על המצבה של הסב. אך יש לדון האם יש משמעות לציור של הידיים המופיע על המצבה, שלכאורה ידוע כי ציור זה בא לסמן על כהונה. להלן נביא מתשובות האחרונים שדנו לגבי כיתוב של כהן על גבי מצבה.

מעמד משפחה שכתוב על מצבת אבותיהם שהם כוהנים

הנה בשו"ת אגרות משה אבן העזר ח"ד סימן י"ב העלה במקרה כעין נדון דנן, שלא צריך לחוש לכיתוב שע"ג המצבה, וז"ל:

"באשר שזקנו אבי אביו התפלל בביהכ"נ בעיר קטנה סמוך לקעניגסבערג והחזיקוהו לכהן, ועל המצבה שלו עשו ציור ידים שהוא סימן שהיה כהן ונשא כפיו ויש לו צילום (פיקצע של פאטאגראפיע) מהמצבה".

אולם המעיין בתיאור פרטי התשובה, יראה שהתיר זאת "למרות עובדה זו", והיינו כיון שהתברר בפני בי"ד שאימו של המבקש נבעלה לכמה גויים, ממילא המבקש (הבן) נדון כחלל, ושוב נדון רק כישראל ולא ככהן, וז"ל במסקנתו:

"והנה דברתי בטלפון עם בנה שנעשה בעל תשובה והחזיק עצמו בכהונה שנקרא לתורה ראשון ונושא כפיו ושאלתיו אם יש לחוש לדברי אמו שמא משקרת ואמר שהוא מכיר את אמו שאף שאינה שומרת תורה לעולם אינה משקרת וכל דבריה אמת, וא"כ נפסל הוא מכהונה וצריך להפסיק מלישא כפיו ולא יקראו אותו לתורה במקום כהן, כי הוא חלל, ובנו רשאי לישא נשים פסולות לכהונה כי הוא חלל שלכן רשאי לישא הגיורת אם נתגיירה כדין והיא שומרת תורה".

זאת ועוד, בתיאור השאלה נכתב כי סבו הוחזק ככהן, ולכן בתחילה מיחו במבקש שלא יישא אשה שהיא פסולה לכהונה. לפיכך היה צורך לקבל את עדות הסבתא שנבעלה לגוי קודם שנשאת לסבו.

ובתשובה נוספת העלה בשו"ת אגרות משה אבן העזר ח"ד סימן מא בנדון כיו"ב, במי שלא הוחזק כלל ככהן, שאין לחוש למצבה שכתוב בה כהן, ז"ל:

"ובפרט שליכא ראיה ברורה שהוא כהן, כי הראיה שנכתב כן על מצבת קברו אינה ראיה ברורה, דהא ליכא שום חותם על זה."

מבואר א"כ בתשובה זו שאין המצבה נחשבת לעדות על הכהונה כיון שאין על זה "חותם" [ראה להלן דביאורו לכאו' שאין כאן דין שטר].

ובסו"ד כתב, וז"ל:

"ואם ידוע שהמצבה עשה בנו, מדוע אינו יודע בן זה מאביו שהיה כהן או מקרוב אחר שעשה את המצבה, אבל זה אולי יש לברר יותר".

ומזה מבואר תרתי: א' שמי שעשה את המצבה אמור לדעת שאביו כהן, ואם אינו יודע זאת הרי זו ריעותא, ואין ללמוד ממצבה זו על כהונה. ב' אם אפשר לברר אצל מי שעשה את המצבה מדוע נכתב שהוא כהן דיש אולי חיוב לברר זאת.

וראה בהערה ^[1] שהבאנו עדות מפי תלמידו של האג"מ זצ"ל על דרך פסיקתו במקרים דומים.

אולם בשו"ת שבט הלוי חלק י סימן רכ"ה, נראה דפשיטא ליה שאין בדברי המצבה כלום, גם בלא ריעותות שנזכרו בדברי האג"מ, וז"ל:

"אבל כשגם בעצמו אינו יודע כלום ומעולם לא נהג כהונה לא הוא ולא אביו, רק ראו על מצבה ישנה שזה משפחת כהנים, שאין כאן חזקה ואין כאן עדות, וכמש"כ כיו"ב בתשובת מבי"ט ח"א סי' רי"ט שהעיר גם כ"ת, א"כ פשיטא שא"צ להתחשב בזה, ועדיפא כ' מבי"ט שם שאפילו סיפר לו אחד שהוא כהן כל זמן שלא נתקבל עדות זו בפני בי"ד אין חוששין לו אפילו להחמיר עכ"פ דיעבד"

יסוד דברי השבט הלוי נרמזים בסו"ד, וכדי להבין את יסוד היתרו, וגם כדי להביא נימוקים להיתרים נוספים, יש להקדים בבירור יסודות של הלכות אלו, כלהלן.

האם יש לכיתוב שע"ג מצבה דין "עדות"

ראשית עלינו לבחון אם יש תוקף לכיתוב שע"ג המצבה מדין "עדות". והנה אף אם נחשיב את הכיתוב שע"ג המצבה כעדות "עד אחד", הלא כבר נפסק ברמב"ם וכן בשו"ע אהע"ז סימן ג ס"ב שעפ"י ע"א מעלין רק לתרומה דרבנן, נ"כ וכן לקריאת התורה, אבל אינו נאמן להאכילו תרומה דאו'. אולם אף אם נניח שכותב המצבה הינו עד כשר שאינו קרוב [עובדה שטעונה בירור בפני עצמה, ויש בזה נ"מ, כדלהלן], הנה יש לבחון זאת בכמה אופנים.

אם ננקוט שכותב המצבה לא הכיר את הנפטר אלא שכתב כן עפ"י קרובו של הנפטר שטרח ושילם לו על הקמת המצבה, הרי שבאנו למחלוקת בין הפוסקים אם קרוב נאמן לעדות זו – ראה בכתובות כ"ה ב שרבי העלה בן לכהונה על פי אביו. ובמאירי שם בדעה הראשונה, שמכאן מוכח שע"א, אפילו פסול, כשר לעדות כהונה, וכן דעת הפסקי ריא"ז פ"ב כתובות ה"ה, ג, ח. אולם המאירי בדעת י"א כתב שאין קרוב נאמן לעדות זו, וכן דעת רי"ו תא"ו נכ"א ח"ד, וכ"נ מהר"ח או"ז סימן צ"א, וכן פסק לדינא בתשובת ר"א גורדון סימן כ"ז עפ"י הראשונים [ראה רא"ש גיטין פ"ה סימן י"ב בשם שו"ת מהר"ם (סימן שכ"ה אות י), מרדכי יבמות פ"י סימן ע"ג, ובשו"ת הרשב"א ח"א תתל"ז] דמשמע מהם שקרוב חשוד לשקר בעניין זה כיון שיש שבח יוחסין ורווח מתנות כהונה לו ולזרעו לדורותיו, ומה דאיתא בגמרא שהעלו לכהונה עפ"י אביו, אין ללמוד מכאן על שאר קרובים עיי"ש [וגם בזה"ז שאין נותנים כ"כ מתנות כהונה מ"מ יש בזה "חשיבות וכבוד" אפילו בחוגים שרחוקים מתורה ומצוות], וכן נראה מדברי שו"ת רעק"א תניינא סימן ס"ז שאין האשה נאמנת על בנה מצד ע"א אלא רק מצד שנאמנת לומר לכשר נבעלתי. וראה בשערי יושר ש"ו סוף פי"ד מה שהקשה עליו [ובדברי חיים חיים אהע"ז סימן י"ב הביא בשם שטמ"ק ועוד, שלא מהני עד פסול לכהונה, אבל הוא חולק עליהם].

מלבד זאת, אף אם נניח שיש להכשיר פסולים לעדות זו, מ"מ מי יימר שאפשר להסתמך על עדות שהיא בכתב כה"ג. וראה בשו"ע אהע"ז סימן י"ז שי"א שהקילו לענין עיגונא בעדות בכתב במקרים מסוימים, אך יש דעות שבעינן שיהיה כתוב בצורת שטר, עיי"ש ואכמ"ל. ויתכן שלזה היתה כוונת האג"מ שם שכתב שאין על המצבה "חותם", והיינו דאין לזה דין שטר, וממילא אי אפשר להסתמך על זה מתורת עדות [וראה עוד בעניין זה ברמ"א אהע"ז סימן מב בדין נמצא כתוב שפלונית מקודשת, דיש בזה ב' דעות אם לחוש לקידושין, ומבואר שם בנוה"כ דזה תלוי אם אמרינן  דנחקרה עדות העדים החתומים מדאו', ועי' חו"מ ריש סימן מ"ו בש"ך ובקצה"ח [אולם להלן יתבאר שכל זה אינו ענין לגמרי לני"ד, כי שם השאלה אם יש לסמוך על הכתוב מדין עדות, וכאן יש להסתפק אולי יש כעין אומדנא שהם משפחת כוהנים].

ועוד, דאף אם נניח שיש לכיתוב שע"ג המצבה דין של ע"א לכל דבר, עדיין יש לפקפק בהשלכות של עדות זו, וזאת משום שעדות המצבה מתייחסת רק לאותו אדם שנקבר בקבר זה, אבל אין כלל התייחסות לגבי בנו או שאר זרעו של הנפטר. ועל כיו"ב כתבו הרמב"ם ושו"ע סימן ג ס"ו, וז"ל:

"מי שבא ואמר: כהן אני, ועד אחד מעיד שיודע באביו שהוא כהן, אין מעלין אותו לכהונה על פיו, שמא חלל הוא, עד שיעיד שזה כהן הוא. אבל אם הוחזק אביו כהן, או שיבאו שנים והעידו שאביו של זה כהן הוא, הרי זה בחזקת אביו".

הרי מבואר, שאף אם יש עד שמעיד על אביו שהוא כהן, מ"מ אין זה מספיק כדי להכשיר את בנו לכהונה, כי יש לחוש עדיין שאימו הייתה פסולה לכהונה. וראה שם בח"מ שכתב שזהו דעת הרמב"ם, אבל יש חולקים כפי שמובא במ"מ בשם הרש"י והראב"ד, דלא חוששין לחללות בלא ריעותא. והסביר המ"מ הובא שם בב"ש סקי"א, דאם מעיד על אביו אינו נאמן, דאין לנו רק מ"ש חז"ל – דבש"ס איתא דמעיד עליו שהוא כהן – משמע אם מעיד על אביו לא מהני. והוסיף שם הב"ש, שלפי מ"ש הוא לעיל ריש סימן ב, יש להסביר זאת, לפי מה שיש לחלק בין אם משפחתו ידועה לבין היכ' דאין משפחתו ידועה, דכשאביו מוחזק לנו, או היכא דשני עדים מעידים על אביו שהוא כהן, תו לא חיישי' שמא חלל הוא, אבל אם אינו מוחזק וליכ' אלא ע"א חיישינן שמא חלל הוא, עכ"ד.

ובחכמת שלמה על גליון השו"ע שם כתב שהרב המגיד נדחק בטעם החילוק בין אחד לשנים וכתב להסביר טעם החילוק עפ"י מה שכתב בספרו מזבח אבנים על אה"ע מהדורא ד', דבמקום שצריך בדיקה צריך לבדוק הרבה גם לחשש ממזר, והוכיח לזה מהכסף משנה בהל' בכורים. וה"נ כיון שעד אחד אינו נאמן אלא לתרומה דרבנן ולא לדאורייתא וכ"ש ליוחסין כמפורש לעיל סימן ב' ס"ב, וע"כ אם ע"א מעיד שאביו כהן אנו צריכים עדיין לחשוש לתרומה דאורייתא וליוחסין וצריך בדיקה לזה, לכן חיישינן נמי שמא אביו נשא חללה. אבל כשיש שני עדים שאביו כהן שבזה אין עוד לחשוש והוא כהן לכל דבר, לכן גם לא חוששין לשמא בנו חלל וזה ברור ונכון לפי ענ"ד ודו"ק היטב עכ"ד.

ולפי כל הפירושים כל עוד לא באו שני עדים או שאביו הוחזק כהן יש מקום לחוש שהוא חלל.

אבל יש מקום לומר שכל מה שע"א אינו נאמן להעלות את הבן לכהונה בכה"ג שמעיד על אביו שהוא כהן זהו משום שלעולם הדבר הינו בגדר ספק, ולכן אין "להקל" מספק שיאכל תרומה וכדו', אבל מידי ספק לא יצאנו, ולכן יש להחמיר עליו ולחוש דאולי גם הבן כהן, וכמו כן בני"ד יש לומר דיש לחשוש לדברי הכיתוב שע"ג המצבה מספק, וממילא לחומרא יש לו לנהוג בדיני כהונה.

אכן מדברי המבי"ט ח"א סימן רי"ט חזינן לכאורה דלא צריך להחמיר בזה כלל, אפילו מספק, דהמבי"ט שם נשאל בדין ראובן ששם משפחתו היה דומה לשם משפחת כוהנים ואמר לו אחד שהוא כהן, ועל זה השיב המבי"ט וז"ל:

"תשובה נראה דהא דתנן פ"ב דכתובות דעד אחד נאמן להעלות לכהונה אפי' היו גומלין היינו כשהוא עצמו אומר שהוא כהן דהא משוי אנפשיה איסור חומרי כהנים אבל אם הוא עצמו אינו יודע שהוא כהן לא יהא חייב לנהוג שום חומרא על פיו לא מבעיא כשהוא מכחיש אלא אפילו אומר איני יודע."

וראה שם בהמשך התשובה שכתב:

"וכפי הנראה אפילו עדות עד א' ליכא הכא אלא שנאמר לו אמירה בעלמא שלא בפני ב"ד ולית בה משש' כלל דהוי כקול בעלמ' דלא איתחזק בבי דינא דלאו כלו' הוי."

ומבואר מדבריו שכל עוד אינו מאמין להדיא לדברי העד אינו צריך לחוש לזה כלל, ובפרט שעדות זו לא התקבלה בבי"ד, דאין בדברי עד הזה כלום, וא"צ שינהג בכהונה אפילו לחומרא.

האם יש "אומדנא" או "רגליים לדבר" שזו משפחת כהנים, מחמת הכיתוב שע"ג המצבה

הנה, עד כה הבאנו לדון האם יש תוקף של עדות לכיתוב שע"ג המצבה, והעלנו שאין לסמוך על זה מדין עדות, לקולא, אבל יש מקום לחוש לזה לחומרא. אבל עדיין יש לדון האם יש איזו "אומדנא" או "רגליים לדבר" מחמת הכיתוב שע"ג המצבה בכדי לחייב אותנו לחוש לחומרא שאולי זו משפחת כוהנים.

והנה המנהג המקובל בבתי הדין שנוהגים לבדוק בכיתוב שע"ג המצבה, כדי לדעת איך לכתוב את השם בסידור הגט (למנהג בני אשכנז יש להזכיר בשמו שהוא כהן). א"כ לפי נוהג זה, ההנחה היא ששמות הכתובים ע"ג המצבה הינם מדויקים. ונראה לכאו' שזהו דלא כהאג"מ שכתב שאין לסמוך על כיתוב זה משום שאין עליו "חותם".

אבל נראה שאף לנוהג זה אין זה סותר לנכתב באג"מ, כי אין הדברים אמורים רק באופן שידוע בזמן הכיתוב שמשפחה זו היו שומרי תו"מ, וממילא יש גם משמעות מחייבת להתנהלות שלהם ככהנים, דבלא זה הרי יש לתלות שמשפחה זו כלל לא ידעה מהי כהונה ודיניה – כי יתכן שהם בכלל לא באו ממשפחת כוהנים, או אפילו אם היו ממשפחת כוהנים, מ"מ כיון שלא היו שומרי תו"מ לא הקפידו לשאת נשים כשרות לכהונה.

וכן יש לומר באמת לדעת האג"מ, שמה שהקל שלא להתחשב בכיתוב שע"ג המצבה, זהו משום שיש איזו ריעותא בזה שהבן לא יודע מדוע כתבו על המצבה שאביו כהן. אבל אם אין ריעותא כנ"ל, וגם ידוע שבזמן הכיתוב משפחה זו ידעה באופן בסיסי מהי כהונה ודיניה, לכאו' יש לדון כעין אומדנא ורגליים לדבר שמשפחה זו הינה משפחת כוהנים לפחות מספק. אבל בהעדר נתון זה, אין להחמיר מספק.

ועל דרך זו יש לפרש גם את דברי המבי"ט גבי עד אחד, דאם אינו מאמין לדברי העד אינו חייב להחמיר מספק, כי מדובר באדם שיודע מהי כהונה, ואם הוא אינו יודע זאת מעצמו, אין לו חיוב להאמין לע"א אפילו לחומרה. בנוסף יצוין כי גם בשבט הלוי כתב את כל הנ"ל ביחס לשאלה שהשיב שכהן כזה שכבר נשא אשה שהיא פסולה לכהונה אינו צריך להוציאה.

ראה בהערה ^[2] שהבאנו את מכתביהם של פוסקים ידועים, במקרה דומה, לעניין כיתוב שע"ג מצבה כה"ג.

והנה הראש"ל הגרש"מ עמר שליט"א בשו"ת שמע שלמה ח"ו אהע"ז סימן א הביא מהמקורות הנ"ל ומסיק קצת שונה במה שכתבנו, כי במקום שהוחזק כהן או אפילו אם לא הוחזק כהן אך יש כיתוב על מצבת אבותיו שהם כהנים, דאין ראיה מזה שהם לא יודעים שהם כוהנים, כי במשפחה כזו שעם השנים פרקו עול, הרי זה כמו שאינם יודעים שבת מהי, כמו כן אינם יודעים כהונה מהי, ומסו"ד נראה כי אין מקום להקל טרם נעשה בירור שאבותיו לא באו ממשפחת כהנים, וכן השיב הלכה למעשה במכתב לרב צבי רייזמן, עכ"ד.

אולם לפי מה שהעלינו, הדבר פשוט שלא ניתן להקל במי שהוחזק שבא ממשפחת כהנים, ואין לצרף לקולא את הדיון והספקות בעניין חזקת כהונה בזמן הזה, וגם אין לקבוע כי הסבתא נתחללה בוודאות כל עוד לא ידענו זאת בבירור. אבל ככל שאין המדובר במשפחה שהוחזקה כהנים, בזה ניתן להקל במי שבא להינשא למי שאינה כשרה לכהונה, דשמא גם אם הוא בא ממשפחת כהנים, הרי יש לחוש שאימו נתחללה משום שהם באים הרי ממשפחות שאינן שו"מ דכה"ג רוב פסולים אצלה, וכיון שמשפחתו לא הוחזקה בכהונה (מלבד כיתוב כהן על מצבת אבותיו – שזה לחוד אינו מהווה חזקה וכנ"ל), ניתן יהיה לצרף את שני ספיקות אלה להקל למבקש להינשא לאשה שהיא פסולה לכהונה.

וכ"כ מורינו הגר"א וייס שליט"א במנחת אשר ח"א סימן פ, וז"ל:

"סוף דבר, עד כאן לא הקלו אלא כשאין כלל חזקת כהונה או כשנולדה ריעותא בחזקה זו כגון שיש מקום להניח שהאם זינתה ונפסלה מכהונה. אבל בני"ד שכל המשפחה יודעת מימים ימימה שכהנים הם, והם מתכבדים ומתפארים בכהונתם, ולא איתרע חזקתן, לא פקעה חזקת כהונה ע"י שלא שמרו מצוות ה'.

ובמה שכתב מעכ"ת בענין תוקף הכיתוב שעל המצבה, באמת זה דבר פשוט שאין כאן לא עדות ולא שטר ולא ראיה, אך כאשר אדם קבור בחלקה השמורה לכהנים, ועל מצבת קבורתו כתוב שהיה כהן הלא ברור ופשוט דיש בזה אומדנא גדולה ורגלים לדבר שכהן, וא"כ שורת הדין דמחד גיסא אין להוציאה מתחת בעלה ע"י אומדנא, אך איך נתיר לכתחילה לכהן לישא פסולי כהונה ונתעלם מאומדנא גדולה שיש כאן איסור דאורייתא.

ומש"כ דבזמנינו דור פרוץ ומופקר והפרוץ מרובה על העומד בחברה החילונית אזלינן בתר רוב דרוב הנשים מזנות אם לפני רוב נישואיהן ואם אחרי נישואין ובחו"ל רוב פסולין אצלה.

פשוט בעיני דטעות הא זו, ולא בחדא מחתא מחתינן להו, דהלא חוגים רחבים יש אף בקרב אלה שאינם שומרים תו"מ שאורחותיהם מתוקנות יותר מחבריהם ואין לומר שרובם מזנים, ועוד כבר כתבו הפוסקים דרוב התלוי במעשה אינו רוב גמור".

[וראה להלן מש"כ לסתור את ההיתר מדין ס"ס – גם במקום שהוחזקה משפחתו כמשפחת כהנים].

בדין חזקת כוהנים בזמן הזה

נדון זה כבר נדוש הוא בדברי הפוסקים לדורותיהם, ואכתוב רק את הנחוץ לענייננו. הנה לדעת הרמב"ם פ"כ א"ב ה"א-ב כל הכוהנים שבזמן הזה אינם מיוחסים, ואם יש להם עדים שהיו כוהנים, יש להם רשות לאכול רק תרומה וחלה מדרבנן. ויתרה מזו כתב בשו"ת מהרי"ט ח"א סימן קס"ט ד"ה מעתה דאף לעת"ל לא יאכלו הכוהנים תרומה וחלה מדאו' רק עפ"י נביא [ויש חולקים, ראה חק"ל אהע"ז סימן ב].

ובזמן הזה - אחרי תקופת התנאים, כתבו חלק מהפוסקים שכל הכוהנים אינם אלא ספק, וכ"כ היש"ש בב"ק פ"ה סי' ל"ה, וכ"כ עוד ביש"ש חולין פ"ח דזרע כהנים קרוב לודאי שנתבלבלו ואם לא כולו, רובו נתבלבל ואם לא רוב, קרוב למחצה נתבלבל, עכ"ד. ועפ"ז כתב בשו"ת מהר"י וייל סימן קצ"ג שלא לתת לכוהנים חלת חו"ל [בכהן שטהר מקריו] משום שאינם אלא ספק מחמת הבלבול, וכן הובא בדרכי משה סימן תנ"ז אות ד. עיקר דברי היש"ש הובאו במג"א סימן תנז סק"ט, והוסיף טעם דיש לחשוש שנתחללה אחת מאימותיהם, וראה עוד במג"א סימן ר שכתב שמטעם זה אין אנו זהירים להקדים כוהנים בזמן הזה. ובתשובת בית אפרים או"ח סי' ו' הביא דברי מהרש"ל ג"כ וחיזק אותם, אלא דרצה לחלק בין יושבי חו"ל לכהנים יושבי א"י, דעכ"פ כהני חזקה הם [וראה בשבט הלוי ח"י סימן רכ"ה שכתב לפי שיטה זו שכיום אף בא"י הדין כן, כי כיום רוב תושביה הם מחו"ל, וז"ל: וכבר כתבתי שם ועוד מקומות דזה לא שייך לפי מציאות דורנו בא"י דרוב רובם של כהנים שבא"י באו מחו"ל, ואם על כהני חו"ל ע"י שעבר עליהם כוס התרעלה של גליות והגזירות נחליט דכמעט רובם נתבלבלו ה"נ בכהנים יושבי א"י, אבל כמובן אין זה סיבה ח"ו להקל ראש בדיני כהונה כמובן, ומה דהוחזקו הוחזקו בין לזכות, בין לחיוב ואיסור, עכ"ד]. וכדרך זו נקט גם בשו"ת מהרשד"ם אהע"ז סימן רל"ה, וכתב כן בשם שו"ת ריב"ש סימן צ"ד [אלא שנחלקו האחרונים לדעתו; דבשבות יעקב ח"א סימן צ"ג נקט בדעת המהרשד"ם דמתיר משום כך שבויה ודאית לכהן, וכ"כ בשער המלך סוף פי"ט א"ב. אבל בשו"ת מהרי"ט שם וכן במהרח"ש ח"ג נ"ד נקט שהמהרשד"ם התיר רק בספק שבויה, מטעם ס"ס – ספק שמא הוא ישראל, ואפילו אם הוא כהן, שמא אינה שבויה כלל]. אולם אף לשיטות המקילות כתב השבו"י שם שאין להקל שלא לכופו לגרש, רק בחלוצה לכהן שהוא ספק דרבנן, מיהו אם מגרש מעצמו שפיר דמי [ולעניין מדוע נהגו כוהנים בזה"ז, לפי שיטה זו, לעלות לדוכן ולברך ראה בהערה ^[4]].

לעומת זאת, רבים הם הסוברים שחזקת הכוהנים אף בזמן הזה, היא חזקה ודאית, אפילו למילי דאו' [ראה קרית ספר א"ב שם, שו"ת מהרי"ט שם וח"א סימן פ"ה, חו"י סימן קס"ו, חת"ס קובץ תשובות סימן ס וחי' כתובות כ"ה ב ועוד], שהרי סומכים עליהם לענין פדיון הבן שהוא דאו' אף בזה"ז. ומה שלא מאכילים את הכוהנים תרומה דאו', הוא רק חומרא מדרבנן [עיי"ש בחו"י והחת"ס]. וכתב החזו"א אהע"ז סימן ג שלפי שיטה זו, מה שאין אנו נותנים חלה לכהן בזמן הזה, הוא משום שכיון שאנו נוהגים שכל אחד שאומר שהוא כהן דמעלין אותו לתורה ולנו"כ [דמן הדין בא"י לא היה לנו לעלות לתורה ונ"כ עפ"י עצמו, כמבואר ברמב"ם ובשו"ע אהע"ז סימן ג ס"א ובב"ש ריש סימן ג' - כיון שמעלין ליוחסין מדברים אלו, דדוקא בחו"ל שאין נוהגת בה שום תרומה מעלין מעיקר הדין כמו שכתב שם הרמ"א], א"כ יש לחוש שאותו אחד שהוא בפנינו, יש בו ריעותא זו – שהעלו אותו בלי לבודקו, אבל באופן עקרוני, אין זאת אומרת שכל הכוהנים הם רק בחזקת ספק [ולמעשה כתב שלא נכון לתת תרומה ולא חלה לכהן (רק לענין הנאה) בזה"ז בא"י, וראה בענין זה במהרי"ט ח"א סימן פה, תשובת רבי בצלאל אשכנזי סימן ב, ולעומתם ראה ביש"ש שם בחולין (ח ד) שאין חיוב נתינת מעשר ראשון לשבט הכוהנים והלויים משום שהם איבדו את חזקתם וכנ"ל לשיטתו. יש לציין שאע"פ שהחזו"א בספרו שם נוקט שאין צריך לתת את המעשר ראשון ללוי, מכל מקום בספר דרך אמונה מביא שהחזון איש בעצמו כשהיה מפריש מטבל ודאי היה נותן את המעשר ראשון או את דמיו ללוי. וכן הביא מהכפתור ופרח שבעל נפש ייתן גם בזמן הזה המעשר ראשון ללוי. כך גם הייתה הוראת רבני ירושלים [המהרי"ל דיסקין ועוד] למייסדי המושבה פתח תקוה לתת את המעשר ראשון ללוי. וכן הורו למעשה הגרש"ז אויערבאך זצ"ל והגרי"ש אלישיב זצ"ל, שיש ליתן את המעשר הראשון ללוי אף בזמננו, ראה בספר המעשר והתרומה פרק א' בית האוצר אות ל].

הכרעת אחרוני הזמן

וראיתי למרן הראש"ל הגרע"י זצ"ל בשו"ת יביע אומר חלק ז - אה"ע סימן י ד"ה ד) נוסף, שעוד הוסיף על כת המקילים, וז"ל: "וכן כתב הגאון יעב"ץ בשו"ת שאילת יעב"ץ חלק א' (סימן קנה) שיש לפקפק בחזקת כהני זמנינו, שאינם ודאי כהנים. וכן כתב עוד בספרו מור וקציעה (סימן קכח). וכן כתב בשו"ת בית אפרים (חלק אורח חיים סימן ו'). ועיין עוד בשו"ת מנחת אלעזר חלק ג' (סוף סימן נו), ובשו"ת לחם שלמה (חלק אורח חיים סימן מ' אות ו'). ע"ש. ויש סיוע לדבריהם ממה שכתב בספר חסידים (מקיצי נרדמים סימן תרל). וכאשר עיני המעיין תחזינה מישרים. (ועיין במה שכתבתי בשו"ת יביע אומר חלק ו' סימן כב אות ה')". וסיים: "וכל שכן בנידון דידן שיש לנו כמה וכמה צירופים להקל", עכ"ד. וראה עוד בשו"ת יביע אומר ח"ו אור"ח סימן כ"ב את שכתב שיש סיוע לסברת המקילים מדברי ספר חסידים.

ומזה נראה שמרן זצ"ל ס"ל שיש להקל בזה כשיש עוד צירופים. וכן מצינו בעוד אחרונים, דאף שס"ל שיש לנקוט שכוהנים בזה"ז הם בחזקת ודאי כוהנים, מ"מ כשיש עוד ספק מצרפים את הדעות דס"ל שכוהנים הם רק בחזקת ספק, שכן כתב בשו"ת האלף לך שלמה אהע"ז סימן ל"ח, גיליון מהרש"א על דברי הרמ"א יור"ד סימן שע"ב ס"א, וכן בשו"ת דבר יהושע ח"ג סימו ח כ"ו [אולם ראה בשו"ת דברי חיים אהע"ז ח"א סימו י שנקט שאין לצרף דעות אלו אפילו אם יש עוד ספק, וכן כתב בסכינא חריפא בערוך השולחן יור"ד סימן ש"ה סנ"ה. ויתכן לומר ששורש מחלוקתם היא האם אמרינן ס"ס, אפילו כשיש ספק אחד שאינו שקול, ראה על כך ביבי"א ח"ז אהע"ז סימן ט].

והנה בשו"ת שבט הלוי ח"ג סימן ק"ס סיים לעניין מעשה, שסתימת רוב הפוסקים שלא כמו שיטת היש"ש ודעימיה, אבל ראה בשו"ת שבט הלוי ח"י סימן רכ"ה הנ"ל, שהוסיף דבר מעשי בימינו בענין זה, וז"ל: "אבל באלו משפחות שכבר מדורות חיו חיים בלי תורה ומצות, וכמש"כ גם כ"ת, באלו שהיו מעודם בקיבוצים חילונים שפרקו עול מכל מצות התורה בעו"ה, והרימו ראש להתיר שם עריות ואיסור אשת איש בלי הגבלה, וגם אם הי' להם אישות אולי ע"י חופה וקידושין הבעלים עצמם ר"ל הפקירו נשותיהם מדעת זל"ז, ביודעים ובלא יודעים, או שלא רצו לדעת משפטי התורה, הנ"ל פשיטא, דזה עדיף הרבה מהמבואר בסוטה כ"ז ע"א ובאה"ע סי' ד' סט"ו לענין פרוצה ביותר דחשבינן בניה כחללים, ואם שם ישנם קצת צדדים להחמיר עכ"פ, לא כן בנדון כזה שהחילוני הזה בא מתרבות אנשים האלה, ואם רבינו המהרש"ל כ' על כהני יראי אלקים דקרוב דרובם נתבלבלו, א"כ בהתוסף עוד ע"ז כהני הקיבוצים או כהני רוסיא החילונים גמורים מדורות, שכמעט אין ספק דודאי נתחללו", עכ"ד.

אולם מדבריו שם נראה שהקל בנדון דידיה שכבר היה נשוי לאשה זו, וז"ל: "והדברים נוטים שא"צ להתרחק מגרושה הזאת [וכמש"כ ג"כ רבינו המבי"ט ח"א סי' רי"ט הנ"ל], כנלענ"ד בדעת נוטה להלכה ומעל' כבודו מבפנים וכטוב בעיניו עפה"ת יעשה", עכ"ל.

וכבר כתבנו את דעתנו בנדון דנן, שיש לצרף ספיקות אלו רק למקרה שמלבד הכיתוב על המצבה, לא הוחזקה משפחה זו כמשפחת כהנים. אבל אין להקל בזה כנגד חזקה ודאית שמשפחה זו הם כהנים.

חשש חללות - מצד שאשתו של סבו הכהן או אביו הכהן נתחללו ע"י נשותיהן

והנה יש לבחון אם יש משמעות הלכתית לסיפורה של הסבתא שהיא עברה התעללות ע"י חיילים רוסים טרם נישאה לסב המבקש. ככל שסיפור הדברים נכון שהיא נבעלה לפסול לה הרי שבנישואים עם סב המבקש היא חיללה את הבנים שנולדו לה ממנו.

ראשית יש להזכיר כאן את דברי הב"ש סימן ו סקכ"ז שאין לאשה נאמנות על בנה שהוא חלל, משום שרק לאב נתנה תורה נאמנות מדין יכיר.

אולם בדברי האחרונים נראה כי יש לדון בזה במקרים שונים וכמו שיתבאר להלן.

כבר הבאנו את דברי שו"ת אג"מ בח"ד סימן י"ב הדן במקרה שיש כיתוב של משפחת כהנים על מצבת קברו של הסבא, מ"מ כיון שאשת הסב סיפרה שהיא חייתה עם גוי טרם נישאה לסב, הרי שיש להאמינה בסיפורה זו ככל שהיא מסל"ת.

והנה יש להעיר על דברי האג"מ מכמה פנים. ראה שם שכתב להתיר ע"ס זאת שיש להאמין לאם שנבעלה לגוי באופן שהיא מסל"ת, וז"ל:

"ואף אם נימא שבדור פרוץ הזה יש פרוצות כאלו שאין חושבות זה לגנאי שלכן אף בשביל רצון קטן יש לחוש שתשקר, ודאי עכ"פ יש הרבה נשים אף מאינן שומרות תורה שחושבות זה לגנאי, ובפרט אלו שלא היו פרוצות לזנות חושבות זה לגנאי, עכ"פ ספק לכל הפחות איכא דאם היא מהנשים החושבות לגנאי איכא האומדנא הגדולה שלא תשקר להאמינה שזינתה מעכו"ם לפסול הבן מכהונה, ולכן מאחר שבלשון הב"ד נאמר וכנראה לא ידעה הענין שיש בעדות שלה שא"כ לא היה שום טעם שיהיה לה רצון לשקר שהרי לא ידעה שבזה יהיה נכדה מותר לישא את הגיורת, ובלא שום רצון וצורך לשקר ודאי אף המרשיעות ביותר לא יאמרו על עצמן אף גנאי קטן, שלכן אף אם נימא שנדמה להב"ד שלא ידעה שנוגע השקר שלה לנכדה, אף שודאי מסתבר שלא ידעה דכי דין זה שנבעלה לנכרי פסולה לכהונה ונעשו הבנים חללים הוא דין מפורסם גם אצל הנשים דודאי רוב בנ"א שלא למדו בישיבות אינם יודעים זה וכ"ש נשים שלא שייך שידעו זה, אך אף אם נחוש קצת לא עדיף מספק, שלכן כיון שיש ספק, עכ"פ לאומדנא הגדולה שלא ישקרו אף כשאיכא להן צורך כזה לא גרע מס"ס ויש להאמינה שנבעלה לנכרי פריץ קודם שניסת לבעלה שהיה כהן ונעשו הבנים חללים."

ועוד כתב שם שיש להתיר מסל"ת גם בענין שנוגע לאיסור תורה, וז"ל:

"והנה דין מסיח לפי תומו איתא בב"ק דף קי"ד ע"ב דא"ר אשי דאינו כשר אלא לעדות אשה בלבד ומסיק דכמו כן נימא דנאמן לקנין דרבנן ותרומה דרבנן ולהכשיר שבויה לכהונה, ועיין בש"ך יו"ד סימן צ"ח סק"ב דמסיק דאפילו בדאורייתא מהימן במקום דאיכא למיקם עלה דמלתא וכן כתב הגר"א בסק"א, ומסתבר מחמת זה דמסל"ת הוא ענין ספק דלכן איכא חלוק בין דאורייתא לדרבנן ככל ספק דבדאורייתא הוא לחומרא ובדרבנן הוא לקולא, והוסיף הש"ך דאף בדאורייתא אם איכא למיקם עלה דמלתא נאמן, והטעם דאף דחזקה דמלתא דעבידא לאגלויי לא משקרי אינשי ליכא בעכו"ם, מ"מ איכא עכו"ם דלא משקרי בשביל זה, דחזקה דמשקרי הא נמי ליכא גם בעכו"ם שלכן ודאי איכא שלא משקרי בכה"ג אף באופן שלא מרתתי דהוא כשאינו קפילא, ולכן כשניתוסף מה שהוא מסל"ת שנמי הוא ספק איכא תרי ספקי שלא משקרי שלכן נאמן אף בדאורייתא."

ויש להעיר כי גם לדברי הש"ך שיש להאמין למסל"ת בדאו', ה"מ בדבר שהוא מילתא דעבידא לאיגלויי, אבל כאן הרי הדבר לא עשוי להתגלות, כי עדותה נוגעת לגויים רבים שאינם כאן כדי לברר זאת.

עוד ראיתי שהעירו על דברי האג"מ בספר פסקי דין (אתר דין מאת הגר"ז ליטקה עמ' תקיח):

"ה) אמנם דברי האגרות משה צריכים עיון. שהרי כפי שהובא לעיל לפסול אדם לכהונה, ולעשותו חלל הוא פסול הגוף שמבואר בסוגיא בקידושין סו, ב שעד אחד אינו נאמן בזה, אלא הוא כמו דבר שבערוה שצריכים שני עדים. ואם כך, אין יתכן שיועיל לדבר שצריך שני עדים עדות אשה שאינה שומרת מצוות במסל"ת בצירוף אומדנא שאינה משקרת, הרי בדבר שבערוה לעולם אנו זקוקים לשני עדים, גם באופן שיש לנו אומדנא ברורה שהעד אינו משקר. אמנם היה מקום לפקפק על חזקת כהונתו של אותו בחור, אבל לא נראה מדברי האגרות משה שנאמנותה הוא רק באופן שאינה מוציאה אותו מחזקתו.

ו) ומה שהביא האגרות משה ראיה "אומדנא זו היא ברורה, דהא תנן דיוצאה ונוטלת כתובתה הרי הועיל זה אף להוציא ממון, וא"כ יש להועיל אומדנא זו לפסול הבן מכהונה". אין זה ראיה כלל, שהרי חילוק גדול יש בין בעל דין המעיד על עצמו שאינו בגדר עד כלל שבזה יש לפעמים אומדנות שחז"ל האמינו לזה או לזה. אבל לגבי עדות על אחרים, תמיד יש למדוד אותו בגדרי העדות. כלומר, במקום שמועיל עד אחד, ודאי שיש לצרף אומדנות שהעד אינו משקר, מסל"ת, וכד'. שהרי נאמנות עד אחד מועיל מדין נאמנות ולא מדין עדות. אולם במקום שזקוקים רק לשני עדים משום שזה כדבר שבערוה, לעולם לא יועיל אומדנא שהאיש אינו משקר.

ז) ומעולם לא שמענו שאשה תהיה נאמנת להעיד שבנה ממזר ולפסול אותו לקהל, וכי לזנות תחת בעלה ולהוליד ממזר הוא פחות בושה מלזנות עם גוי? הרי זנות תחת הבעל נחשב בכל חברה מתוקנת כדבר בזוי, ומעולם לא שמענו שאשה תהיה נאמנת לפסול את בנה לקהל בטענה זו."

אכן יש לבאר כי מסקנת זינו של האג"מ בתרתי:

א' כיון שהסבתא באה ממשפחה רפורמית, וידוע שהם חיים חיי הפקר שלא כתורה, הרי שיש לנו כעין אומדנא הקרובה לאנן סהדי שדבריה אמת, והמסל"ת רק בא כדי לגלות ולאמת לנו שמשפחה זו היא בכלל מה שאנו יודעים על קבוצת אנשים אלו באופן כללי. וכך יש לפרש את דברי האג"מ שכתב שיש אומדנא גדולה שאינה משקרת. בעניין כזה שיש לנו אומדנא גדולה, הו"ל כעדות ולא רק מדין מסל"ת קאתינן עלה.

ב' מסקנת האג"מ מושתתת על ההנחה שעדות בעניין פסול כהונה לא הוי כדבר שבערוה, ולפיכך ככל שהדבר מתאמת שהיא נבעלה לפסול לה, למרות שאין הבירור ע"י שני עדים, מ"מ יש לקבל את הבירור. ודברים אלה תואמים את שיטת הש"ש (ו טו) לדעת הרמב"ם פט"ז סנהדרין ה"ו שרק אם מעיד על תולדה, שהוא בן גרושה, הו"ל דבר שבערוה, אבל על עצם המעשה שקרה מקרה שהיא גרושה או שזינתה, אין זה בכלל דבר שבערוה וע"א נאמן [יש לעיין מדוע האג"מ לא הזכיר מכל זה, כי נראה מדבריו שהוא מתיר מטעמים אחרים, וצ"ב].

אבל יש לדעת כי הש"ש כתב את דבריו לפי שיטת הרמב"ם וזאת על פי שיטת הש"ך יור"ד קכז דס"ל שע"א נאמן אפילו נגד חזקה, אבל דעת הרא"ש אינה כן, ודעת השו"ע שם ס"ג היא כהרא"ש וכ"כ שם הש"ך סקט"ז וכן הגר"א בס"ג.

וראה בשו"ת אחיעזר ח"א ה סק"ט שחלק על הש"ש ולדעתו עדות על פסול כהונה בכל מקרה הוא דבר שבערוה ובעי שנים, ומש"כ הרמב"ם בהלכות סנהדרין שע"א נאמן זהו רק קודם שבאה להינשא לכהן, אבל אחר שנשאת לכהן אינה נאמנת. וכבר הבאנו מדברי הב"ש סימן ו סקכ"ז שכתב בפשיטות שאין האשה נאמנת כמו האיש לפסול את בנו כי דווקא לאב יש נאמנות מדין יכיר. וכתב המחה"ש שיש לחלק בזה בין המקרה שהיא כבר נשאת לכהן, דאינה נאמנת מצד שמא נתנה עיניה באחר, אבל קודם נישואים עם כהן היא נאמנת ואם תנשא לכהן תהיה נאמנת גם לפסול בנה, וז"ל: "כיון שמכוחה באו, וכל הספק שדנין בה להחמיר – ממילא הוא", וזהו כדברי האחיעזר.

גם השערי יושר (ד ב) חולק על הש"ש ולדעתו רק במקרה שבאה אשה שאין אנו מכירים אותה ואינה מוחזקת אצלנו בשום ענין ע"א נאמן לומר שהיא גרושה, אבל ככל שיש חזקת היתר אין ע"א נאמן נגד חזקה זו. ולפ"ז יש לדון בנדון דנן, ככל שאין לאיש חזקת כהונה ברורה מקודם, שפיר יש לסמוך על עדות סבתו שהיא פסולה לכהונה גם אחר שכבר נשאת לכהן.

שוב ראיתי כי מרן הגר"ע יוסף זצ"ל הזכיר בדבריו שני יסודי היתר אלו בהתירו מקרה הדומה לנדון דנן. המדובר הוא בסבתא שסיפרה שהיא חיה חיי אישות עם גוי טרם נישאה לאביו הכהן, וכיון שרק אדם אחד העיד כדבריה, ביה"ד האזורי בחיפה לא יכול היה לקבוע כי הבנים שלה חללים. כלפי טענה זו כתב היבי"א ח"ז סימן י, שעדיין ניתן  להתיר לו לישא אשה פסולה לכהונה, וז"ל:

"חברי בית הדין האיזורי בחיפה החליטו ביום ט"ז אלול תשמ"ה שאין בידם להתיר למבקש לשאת את האשה (מפני שאין עדים כשרים על הנ"ל), והעבירו את התיק לבית הדין הגדול שיחליט בזה.

והנה הרמב"ם (בפרק טז מהלכות סנהדרין הלכה ו') כתב וזו לשונו: אין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה, אבל האיסור עצמו גם בעד אחד יוחזק, כיצד, אמר עד אחד חלב הכליות הוא זה, כלאי הכרם הם פירות אלו, גרושה או זונה אשה זו, ואחר כך אכל או בעל בעדים והתראה, הרי זה לוקה, אף על פי שעיקר האיסור הוקבע על פי עד אחד בלבד. ע"כ. וכתב בשו"ת אחיעזר (חלק אבן העזר סימן ה' אות ט'), דסבירא ליה לרבינו הרמב"ם שאיסור גרושה וזונה לכהן לא חשיב כדבר שבערוה שאינו בפחות משנים, ולכן כתב שהאיסור בזה יוקבע על פי עד אחד. וחולק על מה שכתב בתוספות רי"ד (קידושין סו א), הובא בספר שב שמעתתא (שמעתא ו' פרק טו), שהמעיד על אשה שהיא זונה או גרושה לפוסלה לכהונה הוי דבר שבערוה, ואינו בפחות משנים. (ועיין עוד בשו"ת אחיעזר שם סימן ו' אות ג'). ונמצא שלפי דעת הרמב"ם אין צורך בעדות גמורה לפסול לכהונה את אמו של המבקש, ולכן בנידון דידן אף על פי שהמעידים שאמו של המבקש היתה פסולה לכהונה בטרם תנשא לאביו של המבקש, אינם מוחזקים כעדים כשרים מצד ההלכה, מכל מקום כיון שהמבקש לא הוחזק שהוא כהן, וגם אביו שהיה מוחזק - לדברי המבקש - שהוא כהן, לא היה שומר מצוות כלל, וגם ידוע שאמו של המבקש התגוררה בין העכו"ם הפרוצים בעריות, והיא אומרת בעצמה שחיתה עם הגוי הנ"ל קודם נישואיה לכהן, יש מקום להאמין שפסולה היתה לכהונה קודם נישואיה עם אביו של המבקש, ולהתיר את המבקש לשאת את הגרושה הנ"ל, וזאת על פי המבואר במשנה (קידושין עט ב). וכן פסק הרמב"ם (בפרק כ' מהלכות איסורי ביאה הלכה ז'): שכהן מיוחס שיצא למדינת הים ובא הוא ואשתו ובניו ואמר אשה זו נשאתי ואלו בניה, צריך להביא ראיה על האשה שהיא כשרה, ואינו מביא ראיה על הבנים שהם כרוכים אחריה. וכל שכן כאן שהאשה מודה שנבעלה לפסול לה קודם נישואיה לכהן. ועיין עוד בחזון איש (אבן העזר סימן ב' סוף אות כ'), שאם נולד הבן כשאביו היה נוהג כמנהגי גוים, ולא ידענו את אשתו כלל, לא עדיף מאם נשא במדינת הים שצריך ראיה על האשה שכשרה היא, ואפילו אם שני עדים מעידים על אביו שהוא כהן מיוחס לא מהני עד שיעידו שהיה לאביו אשה כשרה. (וע' אגרות משה חאה"ע ח"ד סי' יב. ודו"ק)"

ובסו"ד ציין לדברי האג"מ הנ"ל, ולא ביאר במפורש מהי כוונתו בזה. אבל כאמור נראה כי נימוקי ההיתר שלפי היבי"א הם שונים מהנכתב בדברי האג"מ, אך עכ"פ במסקנת הדין הם שווים.

והנה לכאורה בנדון דנן לפי המבואר בשו"ת האחיעזר, וכן עולה מדברי המחה"ש, ככל שהאשה העידה שנבעלה לגוי בעודה נשואה, לא ניתן לקבל את דבריה. אבל בנדון דנן הרי לדברי הסבתא היא עברה התעללות ע"י חיילים רוסים טרם נישאה לסב המבקש, ולפ"ז יש להאמינה גם לגבי בניה. יצוין כי במקרה של היבי"א היתה גם עדות ע"א, מלבד עדות האשה עצמה, לפיכך התיר שם ע"ס עדות ע"א גם אחרי שכבר נישאת [וראה במעין אומר חי"ד עמ' שס ששאל את מרן הגר"ע יוסף זצ"ל בעניין זה והשיב לו שאין לאם נאמנות לפסול את בנה לכהונה, ולפ"ז אינו סותר את אשר כתב ביבי"א ששם הייתה גם עדות ע"א מלבד עדות האשה עצמה].

אבל נראה כי גם לפי הש"ש יש לסמוך על עדותה שמתארת את גוף המעשה שנבעלה לגוי שזה פסל אותה לכהן, ואינו לדומה למקרה שמעידה על תולדה שזהו בכלל דבר שבערוה שבעי שני עדים.

אכן באופן מעשי לא נראה שניתן לעשות שימוש להיתר בסיפור של המבקש בשם הסבתא, כי שאני במקרים של האגרות משה והיבי"א שהסבתא באה בעצמה להעיד בפני ביה"ד. משא"כ בנדון זה שאין הסבתא בפני ביה"ד, וגם לא ברור מתוך סיפור הדברים שהסבתא נבעלה ממש או רק עברה התעללות, וקשה לסמוך להיתר בעד מפי עד כה"ג.

האם ומתי חוששין לחללות בסתמא בלא שיש איזה ערעור או ריעותא בפנינו

הנה יש לדון האם נכון להניח כי הסבתא נבעלה לפסול לה גם ללא סיפורה, בפרט שמדובר ברוב פסולים אצלה, ומצוי שהרבה נבעלות קודם הנישואין. וכסברא זו לחוש לזה לפחות מספק שמעתי מהגאון רבי ציון בוארון שליט"א לפני כעשור. לכאו' יש להביא ראיה שיש לחשוש לכיו"ב, אפילו אם אין ערעור על זה להדיא. דכבר הבאנו את מה שנפסק ברמב"ם ושו"ע אהע"ז סימן ג ס"ו, ונזכיר את הדברים שוב: מי שבא ואמר: כהן אני, ועד אחד מעיד שיודע באביו שהוא כהן, אין מעלין אותו לכהונה על פיו, שמא חלל הוא, עד שיעיד שזה כהן הוא. אבל אם הוחזק אביו כהן, או שיבואו שנים והעידו שאביו של זה כהן הוא, הרי זה בחזקת אביו, עכ"ל. הרי מוכח שחוששין בסתמא לחללות, אפילו אם לא היה ערעור על זה, וכן פירש הח"מ, ודלא כשיטת הרש"י והראב"ד שהביא המ"מ שם, וכן מבואר דבר זה בב"ש שם סקי"א שכל שאין משפחתו ידועה חוששין לו בסתמא, והוא לשיטתו במש"כ בריש סימן ב. וכן נראה לכאו' מדברי המג"א סימן תנ"ז סק"ט שכתב בטעם היש"ש שכוהני זמן הזה אינם אלא ספק משום דיש לחוש שנתחללו אמותיהם עכ"ד. הרי מוכח דגם בסתמא חיישינן לבעילת זנות.

אכן, שוב ראיתי בשו"ת אגרות משה אבן העזר ח"ד סימן מא, וז"ל:

"הנה חזקת כשרות לכהונה וחזקת בתולה לא אבדה בזה שנתייחדה ... פשוט דהוא רק במעוברת או ראוה שנבעלה אבל לא בראוה שנסתרה כשאומרת ברי, עיין באה"ע סימן ו' סעי' י"ז הוא רק בראוה שנבעלה או ראוה מעוברת, והכא שהיא עצמה אומרת שנסתרה ודאי לא שייך לומר שאבדה חזקתה לבד ענין ברור המיגו, דהא בעצם אין לאדם נאמנות לפסול עצמו ולאסור את עצמו דאדם קרוב אצל עצמו כמפורש בכתובות דף י"ח ע"ב בפרש"י שם ד"ה אלא, אלא מדין שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא שזה הוא רק לענין איסורא ולא לענין שויה אנפשה בטול חזקות לומר שאין לה חזקותיה לכשרות ושהיא בתולה שלכן נאסור אותה מספק שהיה נעשה לנו ע"י שנסתרה אף אם סתירה היתה בטול החזקות דע"י אמירת עצמה לא מתבטלות החזקות.

ולכן אף אם נימא שאשה שהולכת לדור במושב של רשעים פרוצים לזנות שרוב נשים הנמצאות שם הן נבעלות כשהן פנויות אף לנכרים ולפסולי כהונה שזה היה ריעותא על החזקות מטעם דרובא עדיף, הא גם זה אנו יודעין רק מפיה, ואף שאנשי מושב ההוא יכולין להעיד שדרה שם איזה זמן הא לא באו לפנינו להעיד ואם היו באין אפשר שגם יודעין שהיא לא נבעלה, אבל אין צורך לזה דהא כל אנשי המושב רשעים גמורים ומפורסמים למינים וכופרים ועוברים על כל איסורי התורה שאין צורך לפוסלן דוקא ע"י עדים בב"ד, ולכן יש לה החזקת בתולה וחזקת כשרות שיש לכל בתולות ישראל שנולדו מהורים כשרים שגם הוריה האב והאם ידועים לאינשי צניעי בלא שום פסול שא"כ נולדה כשרה לכהונה ויש לה החזקה אף שהיא לא היתה שומרת תורה, וחזקת בתולה ודאי הא יש לכל אשה עד שיהיה ריעותא גדולה".

העולה מדברי האג"מ, דאף אם עפ"י דבריה נסתרה עם איזה אדם, מ"מ כשאין עדות להדיא שנבעלה לפסול לה, אינה מאבדת את חזקת הכשרות לכהונה עי"כ, ולכל היותר יש לה רק דין שאנחד"א [ראה עוד באג"מ ח"א סימן כ"ד שכתב שכה"ג שאין ברירות שנבעלה, לא עשו מעלה מעלה ביוחסין]. ואף אם דרכן של פנויות להיבעל לפסולים, מ"מ אין פוסלים אותה, רק אם יש "ריעותא גדולה" לפנינו שנבעלה.

אמנם בקובץ תשובות להגרי"ש אלישיב זצ"ל (ח"א סימן קמ"ז) בדין בעלת תשובה שרוצה להינשא לכהן, צריך לעשות לה בדיקת בתולים, ומהני בדיקה זו לכו"ע [שלא כמו בשבויה שהחמירו בה], ורק אם נמצאה בתולה מותרת. ובלא נמצאת בתולה ואומרת שלכשר נבעלה, יש לסמוך להיתר אפילו ברוב גויים, אפילו שלא שייך בודקת ומזנה כיום כיון שאינן בושות להיבעל לגויים. אבל בלא אומרת, אין לסמוך ואסור להתחתן. ואם לא נמצאת בתולה, ואומרת שהיא בתולה נאמנת, כי מצוי שהבתולים יורדים מסיבות שונות, עכ"ד.

ומזה מבואר לכאו' שלא כמו הנחת האגרות משה, כי לפי האגרות משה אין להטיל דופי בבתולות ישראל להינשא לכהונה, כל עוד לא ידענו בוודאי שנבעלו.

והגם שבשו"ת שבט הלוי ח"י סימן רכ"ה [שהובא לעיל] חזינן דהזכיר סברא זו – לעניין שיש לסמוך על סברת האומרים שאין חזקת כהונה בזה"ז באלו המתגוררות בין פרוצים ונבעלות אף לפסולים, אבל זהו רק בתור צירוף נוסף להקל בקביעת מעמדם של הכוהנים בזמן הזה [דהיינו שאין הכוהנים מוחזקים בתורת ודאי ככוהנים], ולא הוזכר בדבריו מאומה שניתן מחמת כן להטיל דופי באופן סתמי בכל בנות ישראל המתגוררות במקומות אלו שתמיד פסולות הן לכהונה לכתחילה, וממילא אם נשאו לכהן דחללו את עצמן ואת הבנים הנולדים להם.

ולדעת האג"מ יש ליישב את מה שעולה לכאורה מדברי השו"ע בסימן ג' שחוששין בסתמא לפסלות של חללות, דכבר כתבנו שיש לחלק בין המקרה הנדון שם בשו"ע שאנו מבקשים להעלות אותו לכהונה בצורה ודאית, דכלפי זה נפסק שכל עוד אין עדות של שנים שאביו כהן או שהוחזק כהן, הרי שיש לחוש שהוא אינו כהן ודאי ואין להעלותו לכהן מספק. אבל במקרה של האג"מ השאלה הייתה להיפוך, שנאמר כי בסתמא בת ישראל המתגוררת במקום של גויים נבעלה להם מדין רוב פוסלים אצלה, דאין לקבוע כך בוודאות, כי מידי ספק לא יצאנו, ונ"מ להיתר רק במקום שאין לנו חזקה ברורה על הכהונה, שאז אנו מצרפים ספק זה לקבוע כי בניו הם חללים ודאים. אבל במקום שהסב וכיו"ב הוחזק בוודאי כהן, אין לנו לצרף ספק זה לפסול בניו בסתמא. וכך נראה עולה מדברי השבט הלוי הנ"ל.

שוב מצאנו דבר חידוש בחזו"א אהע"ז סימן ב סק"כ:

"מיהו קשה דהא בבא ממדנה"י ונשא אשה שם תנן בהדיא דצריך להביא ראי' על האשה ואפי' לקדשי הגבול, וה"נ כשנולד הבן כשהי' אביו מתנהג במנהג הנכרים, ולא ידעינן את אשתו כלל, לא עדיף מנשא ממדנה"י וצריך ראי' על האשה, ואפי' אם שני עדים מעידים על אביו לא מהני עד שיעידו שהיה לאביו אשה כשרה ועי' לעיל סק"ו וצ"ע".

מדבריו עולה כי ככל שאין אנו מכירים את אשתו של כהן שנוהג במנהג נוכרים, הרי שגם אם יש שני עדים שהוא כהן, אין זה מספיק להכשיר את בנו. אך החזו"א נשאר בצ"ע בדין זה, ולפיכך אין בידינו לעשות שימוש ברור בדבריו.

ההשלכות העולות מהנאמר עד כה

לפי מה שהעלינו עד כה, הדבר פשוט שלא ניתן להקל במי שהוחזק שבא ממשפחת כהנים, ואין לצרף לקולא את הדיון והספקות בעניין חזקת כהונה בזמן הזה, וגם אין לקבוע, ולו מספק, כי הסבתא נתחללה כל עוד לא ידענו זאת בבירור. אבל ככל שאין המדובר במשפחה שהוחזקה כהנים, בזה ניתן להקל בבא להינשא למי שאינה כשרה לכהונה, דשמא גם אם הוא בא ממשפחת כהנים הרי יש לחוש שאימו נתחללה משום שהם באים ממשפחות שאינן שו"מ דכה"ג רוב פסולים אצלה, וכיון שמשפחתו לא הוחזקה בכהונה (מלבד כיתוב כהן על מצבת אבותיו - שזה לחוד אינו מהווה חזקה וכנ"ל), ניתן יהיה לצרף את שני ספיקות אלה להקל למבקש להינשא לפסולה לכהונה. וכך היא מסקנת מורינו הגר"א וייס שליט"א.

גם לדעת הראש"ל הגרש"מ עמר שליט"א, יש לצדד להיתר בנדון דנן, גם ללא בירור נוסף. חדא, משום שלא ניתן לברר מעבר למה שהתברר עד כה, וזאת משום שמשפחת המבקש, מלבד האנשים שנזכרו, נכחדה כליל בזמן חורבן יהדות אירופה ה"י, ולא ניתן לדלות פרטים נוספים אודות היותם משפחת כהנים. שנית, יש ריעותא של ממש בכך שאבי המבקש שחידש את המצבה, ונוסף בה ציור של ידיים, ואינו זוכר בבירור מהי הסיבה לתוספת זו.

התייחסות להיתר מצד ספק ספיקא

כאן המקום להביא את מה שהביא המנחת אשר שם לסתור את ההיתר מדין ס"ס, גם במקום שיש לכהן חזקת כהונה ברורה: דשמא אימו של המבקש נבעלה לפסול לה, ואת"ל שלא נבעלה, שמא הכוהנים של זמננו הם רק ספק כוהנים, עכ"ד.

וכתב המנחת אשר, כי כל עוד שאין בפנינו ריעותא שאימו נבעלה לפסול לה, אין כאן אפילו ספק. מלבד זאת, אין כאן ספק ספיקא, כיון שהכל שם אחד שאנו באים לפוסל את השם כהונה שבו. עיי"ש.

סוף דבר, המבקש אינו כהן. מלבד זאת, לרווחא דמילתא, יצוין לספר משפט הכתובה ח"ב עמ' שצח שהביא את רשימת משפחות בני אשכנז, שאין שם משפחתם כהן, ולמרות זאת הם מוחזקים ככהנים. שם משפחת המבקש המקורית – ו' - אינה נזכרת ברשימה זו.

מסקנה

המבקש אינו כהן, ואין לו לעלות לתורה בתור כהן ולא לישא כפיו.

על המבקש להחזיר את ה' הסלעים שקיבל עבור פדיון הבן שערכו אצלו, ולהודיע למשפחות שערכו אצלו פדיון, שעליהם לערוך את הפדיון בשנית.

בענין השאלה ביחס לבנו של המבקש שהתגרש ונכתב בגט שמו כהן, יש לפנות שאלה זו להרכב ביה"ד בו סודר הגט של הבן.

הערות:

 

[1] בגמרא במסכת קידושין דף יב ע"א:

"אמר שמואל קידשה בתמרה, אפילו עומד כור תמרים בדינר מקודשת, חיישינן שמא שוה פרוטה במדי".

וכתב הב"ש סי' לא סק"ו:

"הרא"ש כתב, דהרמב"ם ס"ל כשידוע ששוה פרוטה במקום אחר אז י"ל דהיא מקודשת מדאורייתא, וכן ס"ל להר"ן דהיא מקודשת מדאורייתא. ונראה דאיירי דהעדים יודעים ששוה פרוטה במקום אחר, אז י"ל דהיא מקודשת מדאורייתא, אבל אם אין ידוע לעדים אז הוי כאילו קדשה בלא עדים".

וכן עולה מדברי שו"ת חתם סופר (אה"ע ח"א סימן פה) הובא בפת"ש סי' לא סק"ו, שכתב בהלכה זו, וכ"כ לשיטתו בתשובה חלק אה"ע סי' קא.

וראה גם בנודע ביהודה מהדורה תניינא חלק אה"ע סי' עז, המובא בפת"ש סי' כח סק"ג כתב:

"הכלל היוצא מדברינו שם שאם בשעת קידושין היה נדמה לעדים שהיה קרוב לו, אפילו באמת היה קרוב לה, לכו"ע הוי מקדש בלא עדים ולא חלו כלל. ואם בשעת מעשה היה ספק לעדים להרשב"א לא מחשב כמקדש בלא עדים ובדעת מהר"ם הדבר נוטה לכאן ולכאן. אבל עכ"פ יצא לנו מזה שאם לפי דעת העדים בשעת קידושין לא אהנו הקידושין, אפילו אם נודע לנו אח"כ שלא כן הוא כאשר חשבו העדים אין כאן קידושין דהוי כמקדש בלא עדים. ועולה לנו מזה דאפילו המקדש בדבר שהוא שלו ממש, מ"מ אם עידי הקידושין היו סבורים שהוא גזול, הוי כמקדש בלא עדים ואין הקידושין חלים. ולא מצאתי לי חבר בדבר זה בדברי הפוסקים".

מבואר בדברי הנודע ביהודה, שעידי קידושין צריכים לראות מעשה קידושין, ולדעת שאכן הושלמו התנאים לתפיסת הקידושין.

ולפ"ז נטען כי מכל הני פוסקים אנו למדים לנידון דנן שאומנם העדים ידעו שהזוג גרו יחד, אך מאחר שלא ידעו על הגירושין, כלל לא העלו על דעתם שיש במגוריהם שלאחר הגירושין, סרך קידושין, והם אינם יכולים להיות עידי קידושין.

 

אכן להלן יתבאר שאין כל סתירה בין דברי המקנה להני פוסקים.