חלק ב' - שאלות מגיא צלמוות
ד' אמות של הלכה - במחיצת כתביו של רב קהילה
פסיקה והלכה בכתבי הרב אהרונסון
סיני קיח תשנ"ו
(נדפס ללא ההערות)
תוכן המאמר:
1. הכנת רשימות לשילוחים לעבודת כפיה
1.1 שילוחים מהגטו לעבודת כפיה
1.2 חילופי יהודים ביהודים למטרת עבודה
2. הכנת הרשימות לאקציה - "שאלה הכי קשה והכי תדירה"
3. שמירת החיים - שאלות החשת מוות והתאבדות
3.1 סירוב לצאת לעבודת כפיה
3.2 קבורת נער גוסס
3.3 התאבדות
4. אכילת בשר אדם
תקציר: בחלק ב' עוסק המאמר בשאלות הלכתיות שהתעוררו בזמן השואה לאור המצב המיוחד, ובפסיקותיו של הרב אהרונסון.
מילות מפתח: שואה; הלכה בשואה; פסיקת הלכה בשואה; עבודת כפייה בשואה; התאבדות; פיקוח נפש; אנוס לעבור עבירה; חילול ה' בשואה; הסגרת יהודים לגרמנים
פני הסוגיות ההלכתיות כפני התקופה: מוראות הימים העמידו לפני היהודי שאלות טרגיות, שעולם ההלכה והמוסר היהודי טרם התנסה בהן בעוצמה שכזו. ופני התקופה כפני השאלות: עצם העמדתן הנה חלק בלתי נפרד מן המצוקה הבלתי נתפסת, מצוקת הנפש כמצוקת הגוף; ביטוי נורא לברוטליות הנאצית. והתשובות, הפסיקה - חייבות היו להינתן. הקשה בהן - מי לחיים ומי למוות.
שאלות הקשורות להרכבת רשימות או התערבות ברשימות לשם שילוחים נידונו במאמרים אחדים. לא תמיד נעשתה הבחנה ברקע הנסיבות המקומיות, ומשום כך, היו שהגיעו להכללות לא מדויקות. ההבחנה הבסיסית ביותר מן הפן ההלכתי והמוסרי הנה: מה היה יעד הרשימה, כפי שהובן על ידי הציבור והרב, וכיצד הוצגה השאלה. על פי הבחנה זו כולל הפרק שתי יחידות: הרכבת רשימות כאשר היעד המשוער הנו שילוחים לעבודת כפיה, והרכבת רשימות כאשר יש מידע ומודעות ליעד הסופי - מחנות המוות.
1. הכנת רשימות לשילוחים לעבודת כפיה
1.1 שילוחים מהגטו לעבודת כפיה
ברשימת ה"ניסיונות" מביא הרב שתי סוגיות שהובאו לפניו בעודם בעיירתם, סאניק, בחודשים הראשונים של שנת תש"א (סתו 1940).
רקע היסטורי
בסאניק, כמו במקומות אחרים, נדרש היודנראט לספק לגרמנים מכסת עובדים לעבודת כפיה מחוץ לגטו. העבודה הייתה כרוכה גם בחילול שבת ובאכילת מאכלות אסורות.
השאלה
"א. אי שפיר דמי (=האם ראוי) למסור להם סך הדרוש או שאסור למסור ואזי ייקחו הרבה יותר הם בעצמם כמובן מכל הנקלע לידם?
ב. באם נפסק שמותר למסור, האם ראוי לבחור קלים ופוחזים שאינם שומרים בכו"כ [בין כה וכה] דיני התורה או שאין לחלק?
ג. אם מותר לשומר מצוות שנכתב בהרשימה להשתדל לפטרו, ולהכניס במקומו אחר שאינו שומר תורה ומצוות?"
ובהקשר לכך נשאלה שאלה נוספת:
"אי שפיר דמי (=האם ראוי) להעמיד יהודי אחר המשכיר את עצמו מפני דוחקו במקומו ביום השבת או טוב יותר שיחלל הוא באונס משיחלל שלוחו במזיד?" ("ניסיונות")
בשאלה הראשונה באה לידי ביטוי מצוקתם של אנשי היודנראט לגבי עצם שיתוף הפעולה עם הגרמנים בתחום עבודת הכפייה, והאם על ידי כך יצמצמו את המספר וימנעו חטיפות לעבודה. דילמה זו עלתה במקומות שונים, וכפי הנראה בסאניק שתפו בה גם את הרב. השאלות האחרות - יש להן השלכה הלכתית. תחילה נשאלה השאלה לגבי היודנראט, האם ראוי שייקחו אנשים שאינם חוששים מחילול שבת וממאכלות אסורים. מסתבר שהתשובה הייתה שלילית, ואז נשאלה השאלה על ידי יהודים שומרי מצוות, האם להם עצמם רצוי או מותר לשכור תחתיהם אנשים שחילול שבת אינו מרתיע אותם. לשאלה פן מוסרי ופן הלכתי: מה עדיף - חילול שבת באונס, מצב שיחול על שומר מצוות אם יילקח, או חילול שבת במזיד - שיחול על שאינם שומרים שבת. למעשה, תשובת ההלכה לכך היא שלילית, גם מתוך נימוקים הלכתיים. הפסיקה אינה מובאת בכתבי הרב.
1.2 חילופי יהודים ביהודים למטרת עבודה
רקע היסטורי
באביב תש"ב (1942) בעיירתו של הרב, סאניק, עדיין נותרו נשים וילדים, ואף גברים שהצליחו להתחמק מן המצוד. הם חיו בשקט יחסי. כמה יהודים עשירים, שנשלחו עם הגברים למחנה העבודה קונין, עשו מאמץ להחליף עצמם ביהודים ששרדו בעירה תמורת תשלום כספי. החילופין היו לעבודת כפיה בקונין, כאשר טרם נערכו אקציות למוות ממחנה זה.
הפסיקה
הרב שלל את המעשה בתקיפות:
"גערתי בהם בכל כוחי, הטפתי להם מוסר, אמרתי להם שזה אסור על פי הדין והיושר...".
רקע הלכתי
את האירוע כינה הרב בכותרת: "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז). השימוש בפסוק זה מעניין: זהו המקור לחובה ההלכתית של כל אדם להציל את רעהו מסכנה המאיימת עליו. כפי פסק הרמב"ם:
"כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך, וכן הרואה חברו טובע בים, או לסטים באים עליו... ויכול להציל ולא הציל... או ששמע גויים מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא גילה אוזן חברו והודיעו... העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך... שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד כל העולם כולו". (הלכות רוצח ושמירת נפש פרק א' הלכות י"ד-ט"ז)
הרב למד קל וחומר לגבי הסוגיה שלפניו: אם חייב אדם מכוח לאו זה להציל את חברו, קל וחומר שהכנסת אדם לכלל סכנה אסורה מכוחו של לאו זה. הרב כותב כי אישית לא האמין שגורלם של הנשארים בסאניק יהיה שונה, אולם לא זאת הביא כנימוק.
2. הכנת הרשימות לאקציה - "שאלה הכי קשה והכי תדירה"
רקע היסטורי
ימי קיץ תש"ב, מחודש סיוון (יולי 42) והלאה, היו ימי השילוחים מקונין למוות, ועימם - הגזירה הנוראה שהטילו הגרמנים על ראשי המחנה: בחירת יהודים לשילוחים בתואנות שונות. בכתבי הרב עולה הדילמה פעמים מספר, ומובן שהנסיבות והעיתוי מהווים גורם חשוב בהתייחסות ההלכתית והמוסרית לסוגיה.
אירוע ראשון
ב- 8 1942 נערכה אקציה קשה. עשרות אנשים נשלחו, מהם תלמידי חכמים חשובים. ביולי מיד לאחר מכן, דרש מפקד המחנה עוד 160 איש, תוך הבטחה שמדובר בהעברה למחנה אחר. ראשי המחנה נענו לדרישה אם כי מתוך ספקנות רבה בהבטחותיו.
"כמובן עשתה דרישה זו רושם איום וחזק על המשטרה, אבל להיות שחשבו אולי היא רק להעבירם למקום עבודה אחר במקום אחר - כי כן הבטיח להם, אולם ניכר היה כי אין ממש בדבריו".
הרשימה הורכבה מאנשים חלשים, או מאנשים שהיו בעימות עם מפקד המחנה, בתוספת בני משפחתם או קרוביהם, "למען לא ייפרדו אבות מבנים ואח מאחים". חלק מהשמות קבעו הגרמנים, והיו שהצטרפו מרצונם, מתוך אמון בהבטחות הגרמנים ומתוך תקווה להיחלץ מעבודת הפרך הקשה בקונין.
ראשי היודנראט עצמם הטילו ספק גדול בכך, ופנו אל הרב:
"התוודו לפני, שהיות והם נצטוו לרשום ברשימה את כל החולים והתשושים, הם חושדים, מי יודע לאן יובילו את האנשים".
כפי שעולה משלושת המקורות, בתאריך זה כבר הייתה ספקנות גדולה לגבי ייעדי המשלוחים. גבר האמון במידע אודות חלמנו, גם לאור אישור ממקורות נוספים: מקבוצת אסירים שעסקה במיון בגדים אשר הגיעו כפי הנראה מחלמנו, ומאחד הואכמנים שהגיע משם. ואולם הציבור עדיין נחלק בדעותיו, כי מאידך היו גם ידיעות על מחנות עבודה אחרים ועל העברה ממחנה למחנה. העובדה שהיו אנשים שהצטרפו מרצונם לרשימת הנשלחים, מעידה על כך שהתחושה הייתה - אי וודאות. את הנתון הזה מדגיש הרב גם בכתיבת רשימת הניסיונות: "אז עוד לא נודע בברור עניין הקרמטוריום". (אכן, בסופו של דבר הם נלקחו לעבודת כפיה קשה, ולאחר שבועיים - ב- 29 ביולי, נקראו למסדר ונכלאו בצריפים). ראשי היודנראט הכינו את הרשימה, אך כפי הנראה היו מוטרדים מן העניין ופנו לרב.
הפסיקה
דעת הרב הייתה חד משמעית: אין למסור רשימה שמית. "אין דוחים נפש מפני נפש".
המקור ההלכתי
הרב מספר בזיכרונות כי היו אז לפניו משניות סדר זרעים, והוא קרא לפניהם מן המקור את המשנה בתרומות פרק ח' משנה י"ב:
"וכן נשים, שאמרו להם גויים: תנו לנו אחת מכם ונטמאה, ואם לאו הרי אנו מטמאים את כולכן, יטמאו את כולן ואל יימסרו להן נפש אחת מישראל".
כמו כן מסר להם מתוך זיכרונו את דברי הרמב"ם:
"אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו נהרוג את כולכם - יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ואם ייחדוהו להם ואמרו: תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחויב מיתה כשבע בן בכרי, ייתנו אותו להם, ואין מורים להם כן לכתחילה".
במקור זה העמיד הרב את עיקרי ההלכות החמורות בענייני "מסירה" לגוי, להבנת דבריו יש לתת את הדעת להבחנה הברורה שבין "מסירה" ל"הצלה". מסירת יהודי למוות, אף כאשר מטרתה הצלה, אסורה אפילו כאשר על ידי הריגת אחד יינצלו רבים. ואילו "הצלה", אף כשהיא סלקטיבית, ונעשית בידיעה שהאחרים יופקרו למוות, או אף תיגרם להם מיתה כתוצאה ממעשה ה"הצלה", מותרת בתנאים מסוימים, וכך מגדיר הרב קוק:
"... אבל לעשות מעשה - היינו להרוג את מי שנראה לנו בדרגה פחותה כדי להציל אחרים - אסור, וע"פ שנראה לנו שיחיד אינו שווה כלל אפילו לערך יחיד מבין הרבים, וקל וחומר שאינו שווה ערך לכל הרבים - אסור למסור אותו כדי להציל את הרבים".
חסרונה של הבחנה זו הביא לטעותם של חוקרים אחדים שעסקו בעניין עדיפות בהצלה. באירוע שלפנינו הייתה הפסיקה מאוחרת מידי, הרשימה כבר הוכנה, והיהודים נלקחו מן המחנה באכזריות. אף כי לא ניתן לבטל את הרשימה, הביאה הפסיקה להחלטה של ראשי המחנה:
"ומאז קבלו על עצמם ראשי היהודים במחננו שלא ליתן שום רשימה, רק הם ייקחו מעצמם" ("ניסיונות")
האומנם מומשה החלטה זו?
אירוע שני
"האקציה הרביעית". ראשי המחנה נדרשו למסור 200 איש לשם "העברה למחנה אחר", תגובתם הייתה כפי שהחליטו - סירוב נחרץ ועקשני. רק משהראה המפקד לאחד מהם (זייף, ששימש כמזכיר וניהל את ההתכתבות במשרד), את הפקודה המפורשת בכתב להעבירם למחנה עבודה בפוזן, ניאותו לשתף פעולה. קבוצה זו אכן נשלחה לפוזן. עדות לכך מסר אחד הנערים שברח מפוזן ושב לקונין, וכן מסרו ניצולים אותם פגש הרב לאחר מכן באושויץ.
אירוע שלישי
האירוע השלישי היה בימיו האחרונים של המחנה, בקיץ 1943.
שוב נצטוו להרכיב רשימה של 180 איש, והפעם לפי דרישות מוגדרות, שהוליכו למסקנה כי מדובר בשילוחים למוות. בהתכנסות של ראשי המחנה עם הרב ואנשים חשובים נפלה החלטה דרמטית: הרשימה תימסר כהסוואה, ואולם, כאשר יבואו לקחתם - יפתחו בהתנגדות כללית, כאשר תוכננה מאז האקציות הראשונות בקיץ תש"ב (יולי 1942). הרב תמך בכך, מתוך ידיעה שגורלם כבר נקבע, ואם כך - נגן לפחות על הכבוד היהודי וננקום את דמנו השפוך". בתחילה, הופרדו האנשים שנרשמו אך לא נלקחו, והתעורר זיק תקווה שהצו בוטל. ואולם, לאחר כשנים עשר יום נערך שילוח אלים, ואף על פי כן, תוכנית המרי שהייתה אמורה לפרוץ אז - לא בוצעה. הרב כותב בכאב וברגשות אשם על החמצת שעת הנקם והמרי. הגדרת האירוע כ"שאלה הכי קשה והכי תמידית", מעידה כי שאלה זו חזרה ועלתה עוד פעמים אחדות במחנות בהם שהה.
על מעורבותם של רבנים בשאלה הטרגית של "מי למוות ומי לחיים" יש בידינו מקורות נוספים המאפשרים לבחון את עמדתם של הרב והיודנראט בקונין בהקשר רחב יותר, בוילנה, באושמיאנה, בבנדין, בלודז', בהידמילה ועוד. הסוגיה נידונה במאמרים אחדים בספרות שנכתבה על שו"ת בתקופת השואה. כבתחומים אחרים בחקר השואה, נראה כי בתחילה נתפסו החוקרים לגישה מכלילה. כך, למשל, הכליל י. נדבה את המקרים השונים, ומכיוון שהפסיקות היו שונות - הגיע החוקר למסקנה כי "... הואיל וההלכה לא הייתה פסוקה חד משמעית... בקעה רחבה הייתה להם לרבנים להתגדר בה. בשל מחלוקת התנאים - היה מקום לחילוקי דעות ולפסיקה שונה. האמת ניתנה להיאמר כי בכללו של דבר לא היה לה להלכה פתרון לכל בעיון הקיום שנתעוררו בגטאות... אין מוסר היהדות ותורתה קובעים כללי התנהגות מדוקדקים להנחות את רועי העם העומדים על סף התהום...". ולכן לדבריו, אף כי כולם הסתמכו על אותו רמב"ם שהובא לעיל, פסקו באופן שונה. ואולם ניתוח כל אירוע לגופו, ובדיקת הנסיבות השונות הביאו להבחנה בין המקרים ולהבנה ברורה יותר של ההכרעות השונות. ניסיון ראשון למיון קבוצתי של המקרים, נעשה על ידי פ. פייג. היא מחלקת את עמדות הרבנים המצויות בתיעוד לשלוש קבוצות אפיון. קבוצה ראשונה - כאשר נשלחו לעבודה או כאשר חשבו שנשלחים לעבודה; קבוצה שניה - כאשר ידעו שהשילוחים הנם למוות. קבוצה שלישית - מקרי ביניים: כאשר היה ערפול, או כאשר המקורות אינם ברורים. לגבי הקבוצה השנייה, כלומר: כאשר דובר ברשימות שיועדו למוות, הייתה עמדת הרבנים שלילית על פי ההלכה בנושא זה.
הבחנה זו מקבלת תוקף גם מן המקורות החדשים שלפנינו. כאשר נבחנים האירועים ברקע ההיסטורי, מתברר כי כאשר היעד היה עבודת כפייה - נמסרה הרשימה, כדי לא לסכן את האחרים. כאשר היעד היה מוות, הפסיקה העקרונית הייתה שלא למסור רשימות משום עניין "מסירה" שיש בו שפיכות דמים, ועליו נאמר "יהרג ואל יעבור". וכך, לא נעשה חלילה שימוש שונה בקביעה ההלכתית, אלא ההלכה נפסקה בהתאם לנסיבות, ומשנשתנו התנאים - נשתנתה הפסיקה. ואולם, לא תמיד היה הביצוע על פי הפסיקה הרבנית. גם בזיכרונות הרב ניכר כאבו על הפסיקה בוצעה רק בחלקה, ואולם, יתכן שבאותן נסיבות, אף כי לפי דבריו מדובר באיסור "מסירה", קרי שפיכות דמים, אם אכן חששו לחייהם מידית, אולי ראה אותם בדיעבד כ"אנוסים" ולפיכך לא התייחס אליהם כאל שופכי דמים.
3. שמירת החיים - שאלות החשת מוות והתאבדות
"יסור יסרני יה ולמוות לא נתנני (תהילים קיח, יח). בשואה האיומה למדנו פירוש חדש: יסור יסרני יה על ידי שלמוות לא נתנני. המוות היה גואל טוב שגאלנו מן הייסורים שהיו קשים פי כמה מן המוות. אלו שזכו למות - הגיעו אל המנוחה".
כך כתב הרב ברשימה "הרהורי גיא צלמוות".
מעשה התאבדות היה, לכאורה, מענה לסבל ומפלט מן הייסורים והאימה. ככל שהתמשכה המלחמה גבר גם היגון, נותקו המשפחות, חשך עליהם גם אופק התקווה, והייאוש הלך ולפת רבים. הנושא עלה בכתבי הרב פעמים אחדות, לעיתים, כתיאור עובדה הממחישה את מצבם הפיזי, או כחוויה שהטביעה רישומה עליו, ולעיתים כשאלה מעשית, עליה נדרש להשיב.
3.1 סירוב לצאת לעבודת כפיה
מקרה ראשון שהובא לפניו כשאלה נכתב ביומן בתאריך 8 ביולי 1942 (קיץ תש"ב).
רקע היסטורי
האירוע קשור בעבודת הכפייה המפרכת והסדיזם של הנוגשים בעבודה, כפי שמתוארים בהרחבה ביומן ובזיכרונות. בתקופה זו כבר נשלחו מן המחנה חולים וחלשים. אחד האסירים, ר' שמחה גרדום מקוטנא, רב "בעל הוראה", "יהודי פיקח מהחשובים שבינינו", היה חלש מטבעו, סרב לצאת לעבודה ובחר לשבת וללמוד תורה "הגם שידע היטב שזה מקרב לו את מיתתו".
השאלה
האם מותר להימנע מיציאה לעבודה, כלומר להמרות את פי הגרמנים, מתוך ידיעה שהמעשה יחיש את המוות, אף על פי שאין במעשה זה התאבדות בפועל.
רקע הלכתי
הנימוק ההלכתי שהיה בפי ר' שמחה: הקושי לעמוד בייסורים הקשים של עבודת הכפייה וההתעללות, שהם "קשים ממוות". הטיעון מתבסס על מאמר חז"ל ביחס לחנניה מישאל ועזריה (כתובות לג, ב): אלמלי נגדהו לחנניה מישאל ועזריה..." אילו הולקו חנניה מישאל ועזריה, היו משתחווים לצלם. כלומר, אפילו לגבי אנשים גדולים כמותם, לא ברור אם היו עומדים בניסיון של ייסורים. שכן מסירות נפש - קלה היא מייסורים. גם בזיכרונות מתואר מקרה זה לפרטיו באופן זהה, בתוספת גוון לטיעון שבפי ר' שמחה:
"האם לא טוב יותר ללמוד דף גמרא... אני מעדיף לבוא לעולם האמת עם דף גמרא, מאשר לבוא עם את חפירה".
כלומר: מאחר שקרב קצו בין כך ובין כך, מדוע לא ימות בדרך בה חי - עם דף הגמרא שלו. שני הטיעונים קשורים במניעת ייסורים קשים, ולמרות זאת הרב התנגד לכך, ניסה להניא את ר' שמחה אך לשווא. יהודי זה אכן נשלח באקציה הראשונה - של ה K. U. - חלשים שאינם כשירים לעבודה.
3.2 קבורת נער גוסס
רקע היסטורי חודשים אחדים לאחר בואם לקונין, חודשי התעללות ברוטלית של ראשי הנאצים במקום וענישה אכזרית על כל חריגה מפקודות, ארע מקרהו של הנער משה שמואל דנציגר, שנתפש בגניבת אוכל מפולני, הוכה קשות וגסס. עמו הוכו למוות עוד צעירים. האירוע מתואר ביומן בתאריך 17 במאי 1942, ומובא בהרחבה גם בזיכרונות. המשימה לקבור את הנפטרים הוטלה על היהודים. הפעם קיבל הרב את המשימה ביגון: "מר לנו מאוד, מר, מה נעשה עם מת חי!" על סף הקבר עדיין נאנח הנער: "ראטיוועט מיך, איך שטארב אבעק, אוי מאמע, מאמע!"
(הצילו, אני הולך למות, אוי אמא, אמא!).
הלמות הלב של הקוברים, ודילמה קשה - מה עליהם לעשות.
השאלה
האם לקבור את הנער הגוסס, אשר מותו קרב ממילא, ובכך להציל את חייהם ולגאול אותו מייסוריו. או לסרב לקבור אותו, ואז להכניס עצמם לסכנת מוות משום אי ציות לפקודת הגרמנים. ההחלטה ניתנה בסערת נפש והייתה חד משמעית: הנער לא ייקבר חי.
"לבנו דופק בקרבנו ורוח אין עוד בנו. כל אחד חושב בלבו כדת מה לעשות, אצלי ואצל אחדים מאתנו נגמר בדעתנו: אנחנו לא קוברים אותו כל עוד נשמתו בו, יהיה מה שיהיה, אין אנו קוברים אדם חי!".
בסופו של דבר נורה הנער ע"י אחד הגרמנים. הרב מוסיף כמה מילים על אותו נער:
"מיכאל דנציגר הי"ד הנ"ל היה בחור חרד, יושב ועוסק בתורה ולבוש טלית קטן גם במחנה".
רקע הלכתי
אף כי המצב הוגדר כפיקוח נפש, פסק הרב כי יש בעניין זה איסור של "ייהרג ואל יעבור" משום חשש "שפיכות דמים", למרות שהנער גסס!
במקרה זה הועמדה קבוצת אנשים בפני סכנת חיים, כאשר מנגד - מדובר על החשת מותו של נער אשר מותו קרב ממילא. על כן, בולטת העובדה כי הרב, אשר גישתו ההלכתית הייתה מכוונת לשמירת החיים והימנעות מסכנת נפשות לאורך כל הפסיקות, ואשר ניסה למצוא מקורות להקל בנסיבות שונות (משום אונס, פיקוח נפש וכו'), עמד בעניין זה נחוש בפסיקה שאין לקבור את הנער בעודו חי.
3.3 התאבדות
ביומנו של הרב מתוארים מקרים בודדים של שאלת איבוד לדעת לגבי פרטים. האירוע הראשון מתועד ביומן בתאריך 28 באפריל 1942:
"אברהם פלאמבוים צלב את עצמו באילן בשדה חזית העבודה מפני הרעב... זהו מקרה ראשון של מאבד עצמו... מאז נקרא אברהמל'ע הענקער" (הנתלה).
חודשיים לאחר מכן, ב- 16 ביוני 1942, רשם ביומנו:
"נמצא צלוב יצחק הודעס מגומבין... בחדר משכבו... מפני שלא ראה לפניו מוצא מהמצודה".
במקרים אלו מדובר בפרט, והשאלה לא הובאה בפניו. ואולם במחנה קונין ארע אירוע יוצא דופן: התאבדות קבוצתית של ראשי המחנה בימיו האחרונים של המחנה. הרב לאור מעמדו ומערכת יחסיו עימם, היה שותף לדיון ועד לאירוע.
רקע היסטורי
בשלהי תמוז תש"ג, קיץ 1943, נערכה התייעצות חשאית, דרמטית ביותר, בה נטלו חלק תשעה ממנהיגי המחנה, ביניהם הרב. אסיפה אחרונה זו התקיימה בחצות ליל מעונן, בחדר המשטרה:
"אנשים עדינים, אינטליגנטים, אנשים צעירים וחסונים, אנשים חרוצים, אנשים כשרוניים שהאמינו בתרבות המערבית החדשה, ביושר סוציאלי ובקדמה, התאספו כדי להחליט באיזו צורה להיפטר מהחיים המושפלים, חיים בלתי נסבלים של המפלצת הברברית בעולם העכור".
הרקע לכך היה המידע כי קרב חיסול המחנה. יתכן שהושפעו גם ממרד גטו ורשה, וייתכן שהיה בכך ביטוי לתוכניות התנגדות אותן הגו קודם לכן. השאיפה לנקם גאתה, נבדקו האפשרויות, ואז, מתוך ייאוש, הועלתה ההצעה של התאבדות קולקטיבית של ראשי המחנה. הועלה גם טיעון מוסרי: החשש שהם, החזקים במחנה, יאולצו להיות הרוצחים של אחריהם החלשים:
"אנחנו לא רוצים להיות רוצחי אחינו, ולכן עלינו להתאבד".
השאלה
מאחר שמותם קרב ממילא, האם רשאים לבחור - כיצד למות.
עמדת הרב
בתוכניות הנקם צידד הרב באורח חד משמעי, אף כי ברור שהנקם יחיש את מותם. דמותו של שמשון עלתה ברקע הדיון, כסמל למוות מתוך נקם:
"תוכיח את גבורת שמשון הגיבור. קח נקמה משונאינו. קרא בקור גדול אל השם: "חזקני ואמצני הפעם!"
"אני כשלעצמי לפני שאבצע איזה פעולה של נקם, לא אמות".
לגבי התאבדות, הייתה פסיקתו של הרב נחרצת: "איבוד עצמו לדעת" אסור מן התורה. אף כי כאשר נשמעה הקריאה: ומה עשה שאול המלך? "לא היה לי מענה" - העיד הרב בזיכרונותיו. הוא עמד על דעתו גם כאשר ערכו את הטקס הטרגי של שתיית "לחיים" בפגישתם האחרונה עלי אדמות, בה נשא דברים. למרות התנגדותו, בצעו את תוכניתם: ימים מספר לאחר הפגישה, בתחילת אב תש"ג, 13.8.43, העלו את המחנה באש ותלו את עצמם שמונה אנשים. לפחות שניים מהם, הצליח הרב להציל ברגע האחרון.
מה היה יחסו של הרב למתאבדים אלו לאחר מעשה? היה זה האירוע האחרון אשר סגר בצורה דרמטית וטרגית את תפקיד "חסד של אמת" שנטל על עצמו: קבורת המתאבדים.
"למחרת האירוע אספנו את העצמות והאפר של הקדושים הנשרפים וקברנו אותם במקום. היות וראשו של קאמלארז' וידו של גצל קליינוט לא נשרפו כליל, שמנו אותם בתוך צנצנת גדולה, בבחינת "תפילין של יד" עם "תפילין של ראש". בתוך הצנצנת הכנסנו פתק עם שמות הקורבנות הנספים".
הדימוי הנדיר "תפילין של יד" ו"תפילין של ראש", אופן הקבורה, וכינויים בשם "קדושים" - מוכיחים כי למרות התנגדותו, בדיעבד התייחס לכך בהבנה ונהג כלפיהם בכבוד. ייתכן, שראה בהם "אנוסים" והשראה לכך שאב מדברי הגמרא אודות שאול המלך, שאף כי איבד עצמו, ראוי היה להספד, ונענשו על שלא חלקו לו כבוד (יבמות עח, ב). כך נובע גם מלשון השולחן ערוך (יו"ד סימן שמ"ה סעיף ג'):
"המאבד עצמו לדעת והוא אנוס כשאול המלך, אין מונעים ממנו דבר".
כלומר: אין מונעים ממנו הספד ונוהגים עליו מנהגי אבלות.
הגות בנושא ההתאבדות סוגיית ההתאבדות מהווה נושא מרכזי במסמך המקורי שנכתב בקונין, שראשית כתיבתו בחורף תש"ג (סוף 1942), לאחר האקציות הגדולות, וסיום כתיבתו בקיץ תש"ג (אוגוסט 1943), ימים אחדים לפני ביצוע ההתאבדות. המסמך הוטמן עם היומן ושרד.
"ב"ה בתחילת החורף תש"ג, מגילת בית העבדים בקאנין. מוצא אני לנכון לתרץ בפתח דברי, שאלת חוקרי הדורות הבאים אחרינו, מדוע לא עמדנו על נפשותינו, לנקום ממלאכי המוות הבאים לקחת אותנו לגיא צלמוות".
ולאחר דיון בנושא המרד, הוא מציג את השאלה השניה –
"השאלה היחידה היא, למה לנו חיים בזמן שאבדנו משפחתנו, ויודעים אנחנו המחכה עלינו, מדוע אין אצלנו אנשים בני דעת המאבדים את עצמם לדעת, רק עוד אנחנו עובדים את לוחצנו בשארית כוחנו בפרך את כל עבודתם בבית ובשדה?"
הצגת השאלה בצורה זו ממחישה את רגישותו לאווירת הייאוש, לצפייה למוות, הגואל מן הסבל והיגון. על רקע זה בולטת העובדה כי מקרי ההתאבדות במחנה קונין היו בודדים. והוא מנסה להשיב על כך באותה מסה:
"התשובה היא לדעתי: עפ"י הרוב מפני רגש החרדי הטמון בסתר אצלנו משחר ילדותנו, ונטוע בלבנו למאוס במאבד את עצמו, גם כי רגילים אנו לחיות - במשך גלותנו - בתקוות יום מחר טוב. כן - אצל אחדים - מטרתם: רגש הנקמה אף כי רחוקה מאוד, כן שורר מידת הפחדנות לעשות מעשה אף לא מעשה שאול בשעתו. גם כי לא לנו להקל מלאכת וחטאת שונאנו... יודעים אנו היטב את אשר לפנינו. רק עבודתנו היא אולי יינצל אחד מאתנו, וכדברי הרמב"ם "שכל העולם עובדים עבודתם כל חייהם רק עבור אותו היחיד הזוכה בשלמות". כל עלינו להודות כי יש כוח נסתר למעלה מהבנתנו המשביע רצון לחיות אף כי גם בחיי צער כזה - ועל כגון דא אמר "בעל כורחך אתה חי!" וכמו שפרשתי - עוד בשנת תרצ"ב - הפסוק "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", והיא: לא פעם אחת קצה נפשו של אדם בחייו, ואיזהו כוח מושכו אז להיות בחיים, חיי צער ומצוק המאוס עליו עד מאוד, אם לא כוח הנעלם והנסתר משכל שלנו, דעת העליון נבדל מדעתנו וגבוה מהשגתנו, להשלים כוונת הבריאה: "המשביע" - למטרה זאת - "לכל חי" - "רצון" של חיים. לחיות בחיים, אף למרות כי אם יתעמק בשאלתו, למה לי חיים, לא ימצא מענה מספיקה".
מעניין להשוות את ההסברים במסה זו שנכתבה במחנה, לפני ההתאבדות הקבוצתית, לטיעונים בפרקי הזיכרונות, שנכתבו לאחר השחרור.
במסה, נכתבו כמה נימוקים: הגישה היהודית השוללת התאבדות; אמונה ותקווה האופייניים ליהודים; רצון לחיות כדי לנקום; פחד מביצוע מעשה ההתאבדות; תחושה שלא לסייע לגרמנים במעשה הרצח; החשש שמרי יסכן את הישרדותם של כל היתר, ומעל הכל - רצון החיים המוטבע בנו בכל מצב, כוח נסתר, למעלה מבינתנו, כחלק מרצון הבורא, בקיום העולם. לעומת זאת בזיכרונות, שנכתבו לאחר השחרור, הובאו רק חלק מהנימוקים לשאלה זו: ההיבט ההלכתי, האמונה בישועה גם בגיא צלמוות, ורצון החיים העמוק שהוטבע באדם. הנימוקים האחרים לא היו, כפי הנראה, רלוונטיים בשעת מעשה: לא היה פחד מהתאבדות, המוות נראה עומד בשער ממילא, ורצון המרי במעשה זה גבר על הרצון לחיים.
שאלת ההתאבדות מובאת גם בשו"ת ממעמקים, על רקע האקציה הגדולה בקובנה, בחשוון תש"ב (אוקטובר 1941). מתוך פחד מפני רצח נשים וילדים לעיני בעליהן, שאל אחד האנשים -
"אם מותר לו לקרב את קצו ולשלוח יד בנפשו אשר לא כדת, ובלבד שלא יראה באובדן בני ביתו. ונוסף לזה הוא עצמו לא יומת במיתה משונה תוך ייסורים גדולים על ידי הרוצחים הארורים... וגם יזכה לבוא לקבר ישראל...".
גם בקובנה היה השואל בטוח במוות הצפוי לו ממילא, וביקש להיגאל מאימת ייסורי הגוף והנפש. הרב אושרי דן במקורות ההלכתיים השונים, ומצא הקבלה בין מקרה זה למקרה שאול, ועל כן ראה צד מסוים של היתר לגבי שאלת היחיד. ואולם, הוא סבר שאין לפסוק הלכה זו לציבור, לא מן הטעמים שהביא הרב אהרונסון, אלא משום חילול ה'. לדעתו, מעשה התאבדות היינו ביטוי של ייאוש וחוסר ביטחון בה'. למצב זה שאפו הגרמנים להביא את היהודים, ולכן צריכה להיות התגובה - תקווה ועמידה על חייהם, שהם ביטויים של אמונה ומעשה של קידוש ה'.
הגישה היהודית המסורתית לגבי שמירת החיים ומיעוט ההתאבדויות הופנמה עמוקות בקרב יהודי מזרח אירופה. עובדה היא כי תופעת ההתאבדות, שהייתה רווחת בקרב יהודי גרמניה, נדירה הייתה באירופה המזרחית. אושרי כותב כי -
"לא היו בגטו קובנה מקרי איבוד לדעת, זולת שלושה אנשים שרוחם נפלה בקרבם, אבל יתר תושבי הגטו האמינו באמונה שלימה כי לא ייטוש ה' את עמו, ויאמר למשחית די".
כך כותב גם מ. דבורז'צקי:
"... ההתאבדות לא הייתה דרכם של המוני ישראל בתנאי המצוקה, בעיקר בארצות מזרח אירופה... הייתה זו הדרך של מעטים שבמעטים... הרוב המכריע העדיפו לסבול כדי "דערלעבן און איבערלעבען" (להגיע ולבלות אותם).
4. אכילת בשר אדם
רקע היסטורי
שנת 1945, צעדת מוות של שרידי המחנות מבוכנוואלד לטרזינשטאט, דרך הרי הסודטים, תוך רעב, צמא וסדיזם.
"בתחילת חודש אייר תש"ה הוליכו אותנו מבוכנוולד לטרזינשטאט בסודעטין-געביט. עמדנו תחת השמים בשדה ניר ארבעה עשר יום, מוקפים מכל צד מהגסטאפו ומז'נדמריא אשכנזית, בכל יום כשהרעב גבר מאד התחלנו לאכול העשבים המרים הגדלים באגם במקום שעמדנו. אבל גם זאת הייתה תחת עונש מוות, כי האשכנזים באו וצעקו כי אנחנו אוכלים כל הדשא ולא יהיה מרעה לבהמות. ולסיבת הרעב והצימאון מתו בכל רגע כמה וכמה אנשים למאות...".
במסע זה, כאשר עמדו רגליהם על סף החופש, אודים ששרדו מן התופת, וביקשו כל דרך להיאחז בחיים עד השחרור - עלתה שאלה המהווה ביטוי קשה ביותר לטרגדיה של עמנו בסיטואציה ללא תקדים -
השאלה
האם מותרת בנסיבות אלו אכילת בשר אדם שמת, כדי להציל מאות אנשים שהגיעו עד הלום-
"אז פנה אלי אחד מידידי ז.פ. בשאלתו, להיות שאצלו הרגעים האחרונים כי מרגיש אפיסת הכוחות מסיבת הרעב, ורק עצה אחת עלתה ברעיונו להציל חיותו, והוא: לחתוך חתיכת בשר מגוף אדם מת ולאוכלו להשיב נפשו, וידבר על לבי לעשות מעשה כי באופן זה נוכל להציל כמה מאות ממוות בטוח ביותר, שהיו אז הימים האחרונים של המלחמה והחירות עומדת תחת כתלינו, וחבל על כל אדם שמת או נהרג ברגע אחרון זה, אחר עבור עלינו כל משברי שנות המלחמה".
הפסיקה
הרב שכנע אותו לא לנהוג כן, מתוך נימוקים מוסריים -
"עוד נשמתי בי טרם יצאה מרעב ושברון הלב נבהלתי למשמע אוזני ובמענה לדבריו הנאמרים באמת מלב צדק, התחלתי לבכות ונהמתי מקירות לבו "רבש"ע, קח את נפשי - ואל תביאני למדרגה נמוכה זו ח"ו". והשבתי לו אמת כי הצדק אתך, ואפשר דמדינא מותר ומצוות פיקוח נפש נמי איכא, הרי מצינו במדרש בזמן החורבן, אבל שמע נא: יראתי כי יבואו לידי רציחה, שימצאו הרבה שיהרגו לחלשים ביותר, כדי להמציא להם אוכלם בהיתר ובהצנע. עוד זאת שבלי ספק ירגישו הס.ס. בזה, ויהיה להם עלילה נכונה להרוג הכל באמתלא שהוא נגד צד וחוק העולם "אוכלי אדם" פראים וברברים... דברי נכנסו לאוזניו, ופרש. וכעבור שעה אחת קבלו הס.ס. פקודה להוליכנו לטרזין, ונצלנו".
רקע הלכתי
הרב מוציא את השאלה מתחום הדיון ההלכתי הספציפי, ומנתח את הדילמה במבט מוסרי-תורני רחב. בפן ההלכתי סבר כי ייתכן שיש מקום להתיר זאת בשעה של פיקוח נפש, וייתכן שהיה לכך תקדים בימי החורבן כפי שמתואר במגילת איכה ובמדרש:
"ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן היו לברות המה" (איכה ד, י).
"אם תאכלנה נשים פרים עוללי טפוחים" (איכה ב, כג).
ואולם הוא בודק את השאלה בפרספקטיבה רחבה יותר.
ראשית, האם היתר כזה לא יביא לידי רצח, שמא יהיו אנשים שמחמת ההיתר יתירו לעצמם גם את אלו שהנם חלשים מאוד, אך עדיין בגדר חיים. שנית, ייתכן שדווקא אקט כזה עלול להגביר את רצח שארית היהודים ע"י הנאצים, ולהחמיר את סכנת החיים: אם יראו אותם הנאצים כ"אוכלי אדם", תחריף הדה-הומניזציה של היהודים הנותרים בעיני הנאצים, ועל ידי כך עשויה להביא ללגיטימציה של רצח כל הנותרים.
ביחסו של הרב לשאלה זו ובדבריו, בולטת באופן מיוחד התחושה הספונטנית של צער עמוק וקשה, וחשש נורא שלא יגיעו לשפלות המדרגה הזו. לא ביקורת על השאלה שנשאלה לאור התנאים "באמת מלב צדק", אלא בהלה ויגון, נהמת הלב על מצבם המשפיל, ותפילה עמוקה. אירוע דומה אירע בקובנה ומתואר בשו"ת ממעמקים. בשנות החמישים נקלעה קבוצת יהודים לאזור נידח, עקב נפילת מטוס, ולא נחלצו במשך שבועות. הם נותרו ללא מזון. השאלה הטרידה אותם, ומששבו שאלו את הרב אושרי -
"אם באותה תקופה הרת צרות בשנות הכיבוש הגרמני... אם קרה אז מקרה שאחינו הכלואים יאכלו את בשר אחיהם שמתו... כדי להחיות את נפשם... אם באמת מותר מצד הדין לבן ישראל להחיות את נפשו בבשר אדם במקום פיקוח נפש כזה".
אף כי מסקנת הדיון ההלכתי להתיר אכילה זו, מעיד גם אושרי כי לא קרה מקרה כזה בקובנה ובמחנות הסמוכים, וכן בדק לגבי טרזינשטאט. ומסיים:
"ועל ישראל גאוותו, ובצדק, שהרי אין לשער ואין לתאר את גודל הרעב ששרר במחנות ההסגר... ורעב קשה מכול, ואף על פי כן לא ירדו ישראל מקדושתם, קדושת אנוש, ולא אכלו אף פעם בשר אדם, ידענו מה שנאמר בתורה "ואנשי קודש תהיון לי...".
הנה כי כן, גם במצב של פיקוח נפש היו אירועים בהם פסק הרב - ייהרג, ואל יעבור. מצאנו נחישות דעת זו לגבי הרכבת רשימות לשילוחים, קבורת נער גוסס ושאלת ההתאבדות. המכנה המשותף לשלושת האירועים הללו, אשר שונים לחלוטין מבחינת אופיים ורקעם ההיסטורי, היינו הזהירות המרבית הקשורה בכל חשש של פגיעה בחיי אדם.