פסיקת רבנים בעניין סלקציה בתקופת השואה

מחבר: פנינה פייג

שנה בשנה, 1991

תוכן המאמר:
ההיבט ההלכתי לנושא האקציות בשואה
קבוצת אפיון א': וילנה, לודז', לבוב
קבוצת אפיון ב': צ'אכלוץ, ביטן, אושמיאנה
קבוצת אפיון ג': קובנה, בנדין-סוסנוביץ

תקציר: פסיקות הלכתיות בשואה במקרים בהם נדרשו יהודים למסור את אחיהם למוות.

מילות מפתח: שואה, פסיקה בשואה, פיקוח נפש בשואה.

 "המועצות היהודיות" - ה"יודנרט" - ניצבו בפני דילמה קשה במיוחד עת הגיעה השעה הגורלית של "הישוב מחדש". הייתה זו, אולי, הבעיה המוסרית המעיקה ביותר אשר בפניה עמד גוף אחראי אי פעם בהיסטוריה.

הרשויות הגרמניות כפו על המועצות לעשות למענן את כל ההכנות המוקדמות לקראת "הישוב מחדש"; לספק נתונים דמוגרפיים ותעסוקתיים של אוכלוסיית הגיטו, להכין רשימות של המועמדים להישלח, מתן הוראות ליהודים במקומות שנועדו לסלקציה, חיפושים אחר מועמדים לגרוש אשר ניסו להסתתר, במו-ידיהם, או על ידי מתן הוראות למשטרת הגיטו, למוצאם לפי רשימות שהוכנו על ידי המועצות או שנמסרו להם על ידי השלטונות.

בזמנים קשים אלו הובהר למועצות כי מן הנמנע להציל את אוכלוסיית הגיטו כולה, אם גם ניסו להתנחם במחשבה כי תודות למדיניות "ההצלה על ידי עבודה" שנקטו, גדל הסיכוי של חלק האוכלוסייה העובד, נשים וגברים צעירים, להישאר בחיים. המועצות גם הבינו כי לאנשים החיים על סעד ומובטלים אין כל סיכוי. אנשים כדוגמת הקשישים, החלשים, משפחות ברוכות ילדים וכן הילדים עצמם, ודאי שישלחו מן הגיטו.

בלחץ שעת המבחן הממשמשת ובאה, הגיעו כמה מועצות בלב חרד להחלטה הגורלית, כי כיוון שאין אפשרות להציל את כל היהודים, מוטב יהיה למסור למולך הנאצי, אותם תושבים של הגיטו, אשר סיכוייהם להישאר בחיים קטנים או אפסיים ובכך להציל את האחרים. בגיטאות אחרים דבקו במחשבה שאע"פ שאי אפשר להציל את כולם, הם לא יהיו מעורבים בבחירת האנשים.

בשאלה מציקה זו החליטו במספר גיטאות לפנות לרבנים על מנת לשמוע מהם פסק הלכה. פנייה זו לא היתה חדשה, שכן מקובל היה בציבור המסורתי שבכל שאלה, ק"ו בשאלה כ"כ משמעותית, יש לקבל פסק הלכה מהרב. יתכן שחלק מראשי היודנרט האמינו שאם יפנו לרב, יקבלו פסק הלכה כפי שהם מקוים לקבל, ואז יקל עליהם לשכנע את הציבור לפעול כדרישתם. וכן יתכן שחלק מהם היה שומר מצוות או לפחות מסורתי.

נראה שקונפליקט מוסרי זה העסיק את מוחות היהודים בקהילות רבות אך לא נשארו עדויות מאומתות אלא משמונה מקומות.

בחלק מהמקרים המתועדים נשאלו הרבנים וענו, לפעמים פנו הרבנים לראש היודנרט או לראש המשטרה מבלי שנשאלו.

ההיבט ההלכתי לנושא האקציות בשואה

ה"אקציות" למיניהם ולסוגיהן שנערכו בשואת אירופה ושאף היהודים נדרשו לקחת חלק פעיל בביצוען, עוררו ספקות ותהיות לגבי דעת ההלכה בנדון.

השאלה הכללית הנה: האם מותר ליהודי למסור לגוי הדורש מספר אנשים או בודד, ועל ידי כך השאר ינצלו, או שיש איסור כללי במסירה לגויים לשם הריגה?

במשנה במסכת תרומות (פרק שמיני משנה י"ב) נאמר

"נשים שאמרו להן עובדי כוכבים, תנו אחת מכם ונטמאה, ואם לאו הרי אנו מטמאים את כולכם, יטמאו את כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל".

ובתלמוד הירושלמי על משנה זו מובא:

"סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך ופגעו בהן גויים ואמרו: תנו לנו אחד מכן ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם, אפילו כולם נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל. ייחדו להן אחד, כגון שבע בן בכרי, ימסרו אותו ואל ייהרגו. אמר ר' שמעון בן לקיש והוא שיהיה חייב מיתה כשבע בן בכרי. ורבי יוחנן אמר אע"פ שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי".

ברמב"ם בפרק ח' מהלכות יסודי התורה (הלכה ה'). כתב להלכה כדברים שהובאו לעיל, והכריע כדעתו של ר' שמעון בן לקיש.

הרי לנו עד עתה הלכה פסוקה האומרת: כדי להתיר ליהודי למסור יהודים אחרים להריגה צריכים להתקיים התנאים האלו:

1. אם לא ימסרו יהרגו את כולם.

2. אמרו במפורש שדורשים אדם פלוני.

3. אדם זה חייב מיתה (על פי חוקי ישראל) לפני הדרישה הנוכחית.

דעת "המאירי" (גמרא סנהדרין ב' ע"ב) שלא זקוקים לתנאי ג', וגם בקיומם של שני התנאים הראשונים מותרת המסירה.

לאחר דיון במקורות הראשוניים דלעיל פרסם הרב שאול ישראלי שליט"א מאמר בנדון בקובץ "תחומין" בו הוא כותב:

"הלכה ברורה יוצאת בנידון לשאלתנו, האם מותר להציל רבים במחיר של הריגת יחיד או יחידים, שהתשובה העולה מכל הני רברתא שהדבר אסור, ואפילו להללו שעומדים בסכנת הריגה, ומכל שכן אחרים הבאים להציל אסור להם כן".

לגבי שאלת ההצלה, כאשר מודיעים שכל הקבוצה מיועדת להריגה וישנה אפשרות להציל בודדים, כאן ההלכה מתייחסת בצורה שונה.

בספר "אבן בחן" לרבי יעקב עמדין (פנה א') כותב שיש עדיפות "לבחור על זקן סתם, לזקן בריא על חולה, לחולה על סריס, לסריס על מסוכן, ולמסוכן על הטריפה" ומסתבר שגם לרבים על פני יחידים.

אך על אף זאת כותב הרב ישראלי "כשההצלה כרוכה בהריגת מישהו מישראל, שזה אסור בהחלט, ואין שום דרגת עדיפות קיימת בזה, והעושה אחרת דין רוצח ממש עליו".

על ה"אקציות" בשואה לא ניתן להסתכל כפעולת הצלה, שהרי באף מקום לא היה ברור וידוע שכל הציבור כולו נידון כרגע למיתה, ועושי האקציות באים להציל יחידים מתוך הציבור. הגרמנים ציוו למסור מספר יהודים לשם "משלוח" למטרה כל שהיא.

כאשר היה ידוע כי המשלוח הינו למטרת השמדה, הרי שללא קיום ג' התנאים שהובאו לעיל (או ב' תנאים על פי דעת "המאירי") אין כל היתר למסור שמות של חולים או זקנים, וחייבים להשאיר את ביצוע האקציה בידי הגרמנים.

קבוצת אפיון א'

קבוצת אפיון זו שמונה את הערים וילנה, לודז' ולבוב, מתאפיינת בכך שבאותם המקומות ידעו, כנראה, מה יעלה בגורלם של האנשים ששמותיהם נמסרו לגסטאפו. הניסיונות הקודמים היו מוחשיים והיודנרטים במקומות אלו ידעו מהי תכליתם של הסלקציות.

בוילנה ובלבוב לא פנה היודנרט מעצמו לשמוע מהי עמדת הרבנים לגבי מסירת שמות. הרבנים מיוזמתם, הם שהרגישו שמחובתם לידע ולנסות ולמנוע על ידי כך את שיתוף הפעולה הזה.

בלודז' נקראו הרבנים פעמיים להשמיע את עמדתם. הפעם הראשונה, כאשר עדיין לא ידעו מהי מטרת הסלקציה, חזקו את רמקובסקי ואישרו לו למסור מספר יהודים לגרמנים, על מנת שיוכל להציל את השאר. אך כשהתגלתה האמת המרה שוב נשאלה השאלה, ובפעם זו הפצירו בו הרבנים לא להיכנע לנאצים.

השיקולים ההלכתיים שליוו את פסיקת הרבנים - שאסרו מכל וכל מסירת שמות - היו שאין דוחים נפש כנגד נפש (כפי שראינו לעיל).

בשלושת המקומות הללו סירבו האחראים למסירת השמות להתנהג כפי שנפסק להם על ידי הרבנים. הם המשיכו, על אף הפסיקה, למסור שמות של יהודים המועמדים לסלקציה.

וילנה

שלושה ימים לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות ב- 25 ביוני 1941, נכבשה וילנה. ב- 6 בספטמבר נכלאו כל יהודי וילנא, כ- 40,000 נפש בשני גיטאות.

ב- 24 באוקטובר 1941 אירע אירוע הנקרא בפי היהודים "השינים הצהובים" (הפתקים הצהובים). מי שהיה בידו שין צהוב, סימן שכשיר לעבודה וחייו נתנו לו במתנה. מי שלא, הופנה ללוקישקי ולפונאר. 5,000 יהודים הוצאו בצורה כזו להורג.

מאלו שיצאו לא הגיעו כל ידיעות. בגיטו פשטו שמועות מדאיגות שקשה היה לתת בהן אמון. האיכרים הגרים סמוך לפונאר ספרו שבוקעים "משם" במשך כל שעות היום קולות מטחי ירי.

אט אט יצאה והופצה האמת המרה לכל מקום. טרם תפסו אותה בכל משמעותה אך כבר חשו בה ובמציאותה.

בין האקציה הצהובה הראשונה לשניה, היתה אקציה נוספת ב- 19 באוקטובר שמטרתה היתה חיסול נוסף של תושבים בגיטו.

ב- 3.11.1941 בוצעה האקציה השניה במסגרת "השינים הצהובים". שלושה ימים נמשכה האקציה, שלימים כונתה "האקציה הגדולה של השינים הצהובים".

המספר הכולל של היהודים שהוצאו באקציה זו היה 12,000 איש.

אחרי האקציה השניה של ה"שינים הצהובים" (אין תאריך מדויק ואף לא משוער) נתכנסו בוילנה ראשי החוגים הדתיים לישיבה. בעקבות ישיבה זו יצאה משלחת אל יעקב גנס "מפקד הגיטו". המשלחת כללה את הרבים מנדל זלמנוביץ, פילבסקי, יצחק קארינקס וגוסטמן. הם הזהירוהו שלפי ההלכה אין הוא רשאי להסגיר יהודים לשלטון בהסתמכם על דברי הרמב"ם (שציינו לעיל).

גנס עם זאת היה משוכנע בצדקת דרכו ובסוף אוקטובר 1942 אחרי האקציה באושמיאנה הצדיק גנס את מעשיו באומרו:

"... איני בטוח שכל אחד מבין את דברי, או שאנשים יצדיקו את מעשינו לאחר שנשתחרר מן הגיטו, אולם זוהי דעתה של המשטרה. יש להציל את כל מי שניתן להציל, ללא התחשבות ברגשותינו המוסריים".

נאמן למדיניותו המוצהרת השתתף גנס אישית בהעברת יהודים מגיטו וילנה לפונאר. הוא עמד בשעה היציאה ופיקח על ה"אקציה" כשהוא החליט מי יגורש ומי יישאר בגיטו. פירושו של דבר, להחליט מי יחיה ומי ימות.

לודז'

לודז' נכבשה בידי הרייך השלישי הנאצי בספטמבר 1939.

הגיטו בלודז' היה אחד מהראשונים שהוקמו בפולין הכבושה. הוא נסגר סופית ב- 1 במארס 1940.

במשך שנת 1941 נשלחו אלפי אנשים מן הגיטו למחנות העבודה השונים. קיימות גרסאות שונות בנוגע למידת הידע וההבנה של יהודי לודז' אודות הגירושים ויעדיהם.

טרונק טוען שאין ספק כלל, כי רומקובסקי "זקן היהודים", ידע כבר ב- 1942 על גורלם הטרגי של הנעקרים. מספורים של שרידי הגיטאות המחוסלים בסביבה, שנשלחו לגיטו לודז' במאי 1942, ידעו כבר בבירור להיכן מובילים המפונים.

מקרה א'

תאור המקרה

בספטמבר 1941 כאשר החלה אקציה הגדולה שנמשכה חודשים אחדים, היסס מרדכי חיים רומקובסקי בדבר הדרך שעליו לנקוט ופנה אל ועד רבני לודז' לשאול בעצתם. שאלתו היתה אם עליו להיענות לדרישת הגרמנים למסור לידיהם מספר יהודים כדי להציל על ידי כך את השאר. הוא נטה להיענות לדרישתם של הגרמנים ונימוקו עמו. הוא יעשה את המלאכה במידת הרחמים בעוד שהגרמנים יבצעוה בתאוות השמד. הוא צידד בשליחת ילדים וזקנים.

הרבנים פסקו שיש באפשרותם לתת תשובה רק את מי אין להסגיר. תינוקות של בית רבן וחולים לא באים בחשבון. את מי כן יש להסגיר, על כך צריך להכריע האיש שמנהל משא ומתן.

יש להדגיש שתשובה זו ניתנה אחרי האקציה הראשונה בשעה שציבור הגיטו, הרבנים ויש להניח גם רומקובסקי, לא ידעו מהי משמעותה של הסלקציה.

מקרה ב'

תאור המקרה

בספטמבר 1942 כאשר נתברר לאשורו כמעט בודאות פשר הגירושים, פנה שוב רומקובסקי אל הרבנים בבקשת עצה, איך לנהוג לגבי דרישת הגרמנים לגרש מן הגיטו ילדים וזקנים.

את דעתו בנידון מביע רומקובסקי בנאום שנשא לפני אסיפה רבת משתתפים ערב הסלקציה ב- 4 בספטמבר 1942 ה' אלול תש"א.

"אתמול במשך היום נתנו לי את הפקודה לשלוח מעל עשרים אלף יהודים מן הגטו, ואם לא נעשה זאת אנחנו... כיוון שלא היינו מודרכים על ידי המחשבה כמה יאבדו אלא כמה יהיה ניתן להציל, הגענו למסקנה שיהיה הדבר קשה ככל שיהיה אנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזירה לידנו... אפשר שזוהי תוכנית שטנית ואולי לא, אך איני יכול להתאפק מלהביע אותה. תנו לי את החולים הללו ובמקומם אפשר יהיה להציל בריאים. השכל הישר מחייב שמוכרח להינצל זה שניתן להציל והוא בעל הסיכויים להינצל, ולא זה שאין אפשרות בלאו הכי להצילו".

פסיקה ב'

הרבנים מאד הפצירו בו לא להיכנע הפעם לגרמנים. רומקובסקי העלה הפעם את הטענה: אם האנייה עומדת לטבוע ואפשר להצילה על ידי הקלת המטען, מן הדין להטיל מתוכה את המשא העודף. הוא לא שעה לעצתם ובקשתם.

בנושא העיר לבוב עומד לרשותנו מידע ממקור ראשוני אשר מתאר לנו את החיים בעיר מכניסת הגרמנים ועד חיסול הגיטו. הכתוב הוא הרב ד"ר דוד כהנא, אשר היה בין קבוצת הרבנים שדנה ופסקה בנושא הסלקציה.

משכבשו הגרמנים את לבוב ב- 1.7.1941 חיו בעיר כ- 135,000  יהודים. באחד באוקטובר 1941 נראו על חומות העיר כרזות המצוות על הקמת הגיטו בלבוב.

מספר אקציות פקדו את קהילת לבוב לסירוגין, אך מבדיקת העובדות מתברר שאנשים לא העלו בדעתם שסופם של הנשלחים הוא מות.

המקרה

בשלהי פברואר 1942 ידע הישוב בלבוב שהוא עומד לפני אקציה חדשה, "אקצית העקירה". לגבי היהודים מושג זה לא אמר הרבה. בראשית חודש מארס התחיל משא ומתן עם הגסטאפו כמה יהודים "ייעקרו".

בימים הראשונים לחודש מארס 1942 נתנה הוראה למנהל הסעד ד"ר קאהן למסור ליודנרט את פרטיהם של כל היהודים הנהנים מתמיכתה של הקהילה.

"משמעותה של החלטת היודנרט נתבלטה אף יותר כשהתחיל להלך שמועות שאין האנשים מועמדים לעקירה למקום אחר, אלא נידונים למוות בתכלית הפשטות".

"ההתרגשות וההתמרמרות אחזו ברבנים שבמחלקה לדת. הייתכן? כלום מותר להרשות מעשה מחפיר שכזה? האם רשאי יהודי לשלוח את חברו למוות? ולא זו בלבד אלא שמתחילים באנשים עניים אומללים חפים מפשע, שאשמתם היחידה היא הושטת היד לנדבה? כלום מתיישב מעשה זה עם ההלכה והמוסר היהודי"?

פסק הלכה ללא שנשאלה שאלה

לאחר ישיבה קצרה ורצינית החליט חבר הרבנים לשגר משלחת ללאנדסברג בעניין זה. במשלחת השתתפו: הרב ישראל וולפסברג, הרב משה אלחנן אלתר, הרב ד"ר קלמן חאמיידס והרב דוד כהנא.

הרב ד"ר דוד כהנא מספר:

"חיוור היה ועייף לאנדסברג ובפניו ניכרו בעליל סימני המאבק הפנימי האיום. האיש בעל השליטה העצמית היתרה הפגין עתה עצבנות ופיזור נפש. ניגשנו ישר לעניין. בשעה כה קשה חובתנו להפנות את תשומת לבו של היושב ראש בקובץ יהודי כה גדול כלבוב, לאחריות העצומה שהוא מטיל על מצפונו עם קבלת פקודותיהם של הגרמנים. על פי דין לפי המוסר היהודי עליו לבקש דרכים נוספות. כשיבואו שונאינו ויאמרו "הוציאו לנו אחד ונהרגנו, ולא נהרגו את כולכם", מוטב שימותו כולם ולא ימסרו נפש אחד מישראל ביד השונא. כך פוסקת ההלכה".

הדברים פגעו בו קשה ... נרגז התפרץ:

"רבותי, סוברים בודאי כי אנו לפני המלחמה ואתם באים אל יושב ראש הקהילה הדתית? אנו חיים כיום בזמנים אחרים לגמרי וקהילתנו איננה עוד קהילה דתית, אלא מכשיר מוציא לפועל של הגסטאפו וכל המתנגד לגסטאפו...".

האקציה החלה כשבועיים לפני הפסח. היודנרט גייס את השוטרים היהודים לסייע לגרמנים במלאכתם.

מכיוון שלא הוברר מספרו של הרב ד"ר כהנא בוודאות האם ידעו הרבנים וראשי היודנרט את מטרתה של הסלקציה פניתי לרב ד"ר כהנא, והלה מסר כי בשעת מתן הפסיקה ידעו הרבנים ללא כל צל של ספק שסופם של המשלוחים הוא מוות. הקהילה לפי דבריו היתה מסודרת ומאורגנת והיא שלחה שליחים עוד לפני כן כדי לברר מה עלה בגורל המשולחים. אותם שליחים חזרו וספרו על סופם המר של היהודים.   

קבוצת אפיון ב'

המשותף למקומות אלו הוא פסק ההלכה שמותר למסור שמות לסלקציה שאמורה להיערך. אנו עלינו לציין, הפסיקה ניתנה מתוך אי ידיעה לאן בדיוק מובלים האנשים.

בכל המקומות הללו היתה תחושה קשה שהאפשרות לחזור היא מעטה, אך המחשבה היתה שנשלחים למחנות בהם יהיה עליהם לעבוד עבודות כפיה, אך לא עלה בדעתם שנשלחים למחנה מוות.

הפן ההלכתי עליו הסתמכו הרבנים הורכב משתי הלכות:

1. "דינא דמלכותא דינא" (צ'אכלוץ - ראה להלן).

2. הדעה שעל מנת שינצל חלק גדול מהאוכלוסייה במקום מותר למסור מעטים.

צ'אכלוץ

העיירה טורק, שהיא עיר המחוז של האזור הכפרי בשם קובאלה פאנסביה, היתה בין הראשונות שנכבשה על ידי הגרמנים.

4,000 יהודים מכל נפת טורק הוכנסו לכעין גיטו כפרי שהקיף 16 כפרים סביב קובאלה פאנסקיה, בערב יום הכיפורים 1940. גיטו זה ידוע גם בשם צ'אכלוץ על שם אחד הכפרים באזור.

המקרה

ב- 4.11.41, י"ד חשוון תש"ב, נדרש היודנרט על ידי הגרמנים להכין רשימת יהודים שאינם כשרים לעבודה. הוטל עליו לכלול גם ילדים עד גיל 12 וקשישים מעל 65, בקבוצה של אלה,  שנחשבו על ידי הגרמנים ל"בלתי כשרים לעבודה".

טרונק בספרו "יודנרט" מעיר בשם גלובע שבצ'אכלוץ האמינו שזה משלוח לעבות כפיה ולא למוות, ואכן לא היו מקרים קודמים במקום של משלוח להשמדה, כך שאי ידיעתם זו אכן מבוססת.

הצגת השאלה

יו"ר היודנרט לא רצה ליטול על עצמו את האחריות להכנת הרשימה וביקש את חוות דעתם של הרבנים מהקהילות השונות שהיו בין המגורשים. הוא זימן אליו ב- 4.11.41 את הרבנים והודיע על כך. הוא הסביר שנדרש ממנו להכין רשימת יהודים ועל יד כל שם לכתוב אחת משתי האותיות פ או א. ז"א "פייאיק" (כשיר לעבודה) או "אומפייאיק" (בלתי כשיר לעבודה). ילדים עד גיל 12 וקשישים מעל גיל 65 יסומנו באות A. על הרבנים אם כן לפסוק איך עליו לנהוג, והיה אם רשימה כזו לא תוגש על ידו הגרמנים יערכוה בלעדיו על דעת עצמם.

הפסיקה

רבני המושבה היו אז הרב מדוברה ר' יששכר דב בער, הרב מטורק הרב וייס, הרב מונאייב ר' לוונטהל, והרב מוואלאדיפלאבוב. הדיון התחיל ביום רביעי 5 1941, ט"ו חשוון תש"ב, בנובמבר בבקר בביתו של ר' פינטשע וייס. אנשים ספרו שבבקר השכם הלך הרב מדוברה לטבול במי הנהר. כל הרבנים צמו באותו היום. בביתו של אליקים רוזנצוויג התכנס מנין אנשים לאמירת תהילים. בצהרים נקרא הרשל לישיבה. פסק ההלכה לא ניתן והדיון נדחה למחר. ב- 6 לנובמבר פסקו הרבנים "דינא דמלכותא דינא", יש למלא אחרי פקודת הרשות ולהגיש את הרשימה אבל בהסתייגות מסוימת, והיא לאפשר לכל נציגי הקהילות הנוגעות בדבר לערוך בעצמם את רשימות יהודי קהילתם.

מרגע זה החלה התרוצצות. היהודים חיפשו פרוטקציה אצל בעלי דעה, את מי להזקין ואת מי להצעיר. הרשימות הועתקו פעמים אחדות גם אחרי שהוגשה הרשימה. המתח גבר במושבה. הרבנים גזרו על הציבור לצום בימי שני וחמישי, להגיד תהילים ולתקוע בשופר. חלק מהיהודים עקרו לסביבה והחביאו את ילדיהם והוריהם אצל איכרים.

אור ל- 8.12.41 החלה הסלקציה. כולם רוכזו בכפר בילוואקי. שם הועמדו בשתי שורות, גברים לחוד ונשים לחוד. אנשי היודנארט המצומצם ומפקד המשטרה קראו את השמות. הסלקציה נסתיימה. 1,110 איש הופנו שמאלה והובלו לדוברה.

"רק אחר המשלוח נודע יעד המשלוח. עבור שוחד שניתן לאיכר הובאו ידיעות מפורטות על גורל 700 יהודים. הידיעה שהביא הצדיקה את חששותנו זה מזמן. מביאים לחלמנו יהודים בהמונים והמשאיות אחרי כן חוזרות ריקות".

ביטן

ביטן עיירה קטנה במרחק 50 ק"מ מסלונים. ב- 26 ביוני 1941 נכנסו הגרמנים.

מתחילת חודש אוגוסט היה ידוע ליהודי ביטן מה עוללו הגרמנים מסביב לכפרם. הם ידעו על פי עדותם של הכפריים שהיהודים מוצאים להורג בגבעות שמסביב.

המקרה

בפברואר 1942 דרשו הגרמנים שהיודנרט יקציב כ- 300 יהודים למחנות כפיה. הללו חייבים היו להתייצב בסלונים בתוך 4 ימים. מתוך הניסיון הבין היודנרט שהמשמעות היא שיש סיכויים מעטים לחזור.

הפסיקה

היודנרט התכנס ועמו יחד נאספו כ- 15 איש. לילה שלם ישבו בביתו של הרב יפה על מנת להרכיב את הרשימה. לאחר קשיים גדולים הורכבה הרשימה. היו בה 120 שמות, חלקם הגדול גברים ואבות לילד אחד.

למחרת נסעו הירשל יודקובסקי ואפרים קרליץ (מאנשי היודנרט) לסלונים, ולאחר מאמצים מרובים הם הצליחו לפעול אצל קומיסר ידוע על מנת שישלחו רק 120 גברים.

אותם גברים אכן נשלחו לעבודה. לאחר הפצרות רבות ניתנה האפשרות לנשותיהם להיפגש עמם. במשך הזמן נשלחו אליהם אף חבילות מזון.

מקרה זה של ביטן מורכב הוא, שכן מצד אחד ידעו אנשי ביטן והיודנרט את המצב שהתרחש סביבם לאשורו. אך כאשר נתבקשו להכין את הרשימה האמינו בכך שמטרת הרשימה היא מחנה כפיה.

מספר גורמים תרמו לתחושה זו:

1. בסגנון הצגת השאלה לרבנים על מנת לקבל פסיקה, נשאלת השאלה מתוך נקודת מוצא שהמדובר בעבודת כפיה.

2. הם קבלו חיזוקים גם מהגרמנים לכך שכל עוד יהיו פרודוקטיבים ויעילים ימשיכו לשרוד (אע"פ שמסביב הושמדו רוב היהודים).

3. האירוע שארע זמן קצר קודם לכן, בו נלקחו ראשי היודנרט כבני ערובה ושוחררו לאחר מכן, חיזק בלבם את ההרגשה שאכן אפשר להשתחרר מציפורני הגרמנים אם עומדים בדרישותיהם.

4. כאשר פסקו את ההלכה בחרו בגברים צעירים מתוך ההנחה שהם בודאי יחזיקו מעמד בעבודת כפיה, ולא בוחרים זקנים וחולים, שיתכן שהיו נבחרים אם היו מאמינים שנשלחים למות.

אושמיאנה

אזורים מ"רוסיה הלבנה" שהיו בקרבת הגבול עם ליטא צורפו לליטא במרץ 1942. אזורים אלו כללו את העיירה אושמיאנה ועיירות נוספות שבהן חיו קהילות יהודיות קטנות. בקהילות אלו לא היו עד אז השמדות המוניות.

המקרה ופסיקה 

בגיטו אושמיאנה רוכזו כ- 4,000 יהודים מאושמיאנה ומעיירות הסביבה. הממשל הגרמני החליט להשמיד 1,500 יהודים מאוכלוסיית הגיטו, והטיל על המשטרה בוילנה לבחור את האנשים המועמדים להשמדה. המשטרה היהודית יצאה מוילנה לאושמיאנה ב- 19.10.1942 וחזרה משם לאחר האקציה ב- 25-24 לאוקטובר, י"ג-י"ד חשוון. במקום 1,500 איש כנדרש נמסרו לגרמנים בסופו של דבר כ- 406 איש. גנס, נציב בגיטו בוילנה, כינס קבוצה של אנשי ציבור בווילנה בתאריך 27.10 ומסר להם דו"ח על האקציה ומה שקדם לה. הפרוטוקול של כינוס זה השתמר והוא ניתן לנו כמעט במלואו.

גנס מספר:

"לפני שבוע ימים הגיע וייס ופקד עלינו בשם הס.ר. לנסוע לאושמיאנה. גזרו עלינו להוליך 1,500 איש לפחות. ענינו שמכסה כזו לא נוכל לספק. עמדנו על המיקח, כאשר מר דסלר הגיע עם הידיעות מאונשמיאנה הופחתה מכסה זו עד ל- 800. כשנסעתי עם וייס לאושמיאנה ירדה המכסה ל- 600. בינתיים הוסרה מן הפרק שאלת הנשים והילדים, והשאלה עמדה ביחס לזקנים בלבד. למען האמת באושמיאנה נאספו 406 זקנים. וזקנים אלו נמסרו ... מתפקידנו להציל את החזקים הצעירים, לא רק בגיל אלא גם ברוח, ולא לשחק בסנטימנטים. כאשר באושמיאנה אמרו לרב שחסרים אנשים למכסה ובמאלינה מתחבאים חמישה זקנים הוא אמר לפתוח את המאלינה. זה אדם עם שאר רוח".

דסלר המשיך וסיפר:

"... נתתי הוראה לבצע רישום של כל התושבים במשך יומיים. וביום השני התחלנו לחלק את ה"שינים". היה זה אמצעי הטעיה. גם ליודנרט לא יכולתי לספר את האמת. ביקשתי מהם רק שיכינו את הרשימה של הזקנים, כדי שאוכל להחליפם בנשים וילדים שנדרשו. אף אחד לא ידע לאיזו מטרה נועדו הרשימות עד ליום האחרון. קיבלתי מהם רשימות א' וב'. ברשימה א' היו 150 וברשימה ב' 143 זקנים וחולים. היודנרט הרכיב את אנשי הרשימה במשך 3 ימים ו- 3 לילות".  

על מקרה זה יש לשאול מספר שאלות עקרוניות שיתכן ויעזרו להבהיר את המצב שאכן היה באושמיאנה.

במקור הכמעט יחידי בו מופיעה התייחסות הפסיקה של הרב, הם בדבריו של גנס - בפרוטוקול שציינו לעיל. יתכן שגנס עשה שימוש בדבריו של הרב תוך התעלמות מכך שהוא הטעה אותו בכך שלא סיפר לו לאן משולחים האנשים, כמו שכל היודנרט הוטעה על פי דבריו של דסלר?

מקור שני שבו מוזכר הרב הוא ביומנו של זליג קלמנוביץ. אך כשנבחן מקור נוכל לראות הבדל יסודי מהתיאור הניתן בפרוטוקול של גנס.

מספר זליג קלמנוביץ: "... היהודים עצמם הסכימו אחרי שנוכחו שאפשר להציל את השאר. הרב פסק למסור את הזקנים - זקנים שביקשו לקחת אותם".

מפה מתבקשת רק מסקנה אחת, שהרב פסק לקחת זקנים שהתנדבו. אך לא נאמר שנלקחה קבוצה ספציפית על פי פסיקתו של הרב.

שאר המקורות, ביניהם יומנים שמספרים זיכרונות על אושמיאנה, כגון יומנה של היינדה דאול, שמתארת את הסלקציה בתאריך הנ"ל, ומתוך דבריה ניתן להבין שהיתה באותו המעמד, אין שמץ אזכור לגבי שאלת רב ופסיקתו.

לאור כל הנאמר לעיל, נראה שגנס לא סיפר את כל האמת לרב. ולגבי פסיקתו חייבים אנו להיזהר.

לכן יש לשייך את גיטו אושמיאנה לקבוצת המקומות בהם פסקו הרבנים שמותר לתת רשימות של שמות לגרמנים, אך בפסיקה שנתנה היה משום חוסר מידע מדויק לאן מיועד השילוח.

קבוצת אפיון ג'

לאחר דיון מעמיק במקרים רואים אנו שהפסיקה בקובנה שונה בעליל המפסיקה בבנדין-סוסנוביץ.

בקובנה נדרש היודנרט לפרסם מודעה על אספה שתתקיים בכיכר הגיטו במועד ובזמן נקוב, אך לא הוטל עליו להכין רשימת שמות. הבדל זה עקרוני הוא, שכן מי שלא הופיע נטל על עצמו את האחריות שיירה. אך שמות של אנשים מסוימים לא נתנו.

המצב בבנדין-סוסנוביץ לא התברר לי לאישורו גם לאחר ניסיונות רבים לבדוק ולפתור את השאלות שהעליתי.

אין ידיעה מדויקת מהמקומות האם בעת פסיקת הרבנים במאי 1942 ידעו הרבנים וכן "יודנרט המרכז" את מטרתה של הסלקציה. אמנם מיומנו של דוד ליוור ישנה תחושה שידעו, אך דברים ברורים לא נכתבו. כך שיש "להעמיד" את סוסנוביץ-בנדין כקטגוריה בפני עצמה ע"פ הידוע על רקע המקום, הצגת המקרה והפסיקה.

קובנה

המידע על עיר זו, במיוחד השאלה ההלכתית והפסיקה, נלקח בין השאר מספרו של ל. גרפונקל. ל. גרפונקל היה סגן יו"ר היודנרט ונוכח בשעת מתן פסיקתו של הרב שפירא.

ב- 24 ביוני 1941 נכנסו לקובנה הפלוגות הראשונות של הצבא הגרמני. ב-  15 באוגוסט הוקם הגיטו בעיר ויודנרט החל לפעול במקום.

הגרמנים ביצעו מספר אקציות. מידע על גורלם הסופי של הנספים הובא לידיעתו של ראש האלטסטנראט ע"י נער כבן 10 שחזר ממקומות האירוע.

המקרה

ב- 26.10.1941 ה' חשוון תש"ב בא למשרד האלטסטנראט פקיד גסטאפו בשם ראוקה והודיע שהוא מעונין לראות את תושבי הגיטו "פנים אל פנים", לפיכך הוא פוקד על האלטסטנראט לפרסם הודעה שביום ה- 28 לאוקטובר בשעה 6 בבוקר חייבים כל תושבי הגיטו ללא יוצא מן הכלל להתייצב ב"ככר הדמוקרטים". האנשים חייבים להתחלק לפי סדר ידוע, כגון חברי האלטסטנראט לבד, המשטרה לחוד, העובדים בעבודות שונות, כל אחד וקבוצתו. על המשטרה היהודית להעמיד את כולם במקומות הקבועים להם ולהשגיח על הסדר. הוא יעבור על פני כל שורה ושורה ויבדוק אצל כל איש ואישה את תעודות העבודה. אלא שימצאו שאינם מסוגלים לעבודות קשות יעברו מן הגיטו למקום אחר. לאיזה מקום יעברו לא ציין. מדבריו אפשר היה להבין שהוא מתכוון לתחומו של "הגיטו הקטן".

דברי ראוקה עשו רושם קשה על חברי האלטסטנראט. הם הניחו שלא סיפר להם את כל האמת.

האלטסטנראט עמד באותה שעה לפני שאלה של מצפון ואחריות כאחד, השאלה הטראגית איך לנהוג. אם למלא אחר הפקודה שנתנה על ידי ראוקה, כלומר לפרסם הודעה ליהודי הגיטו על דרישת הגסטאפו, וכמו-כן לתת הוראות מתאימות למשטרת הגיטו על מנת שתבצע את הדרישה הזו, או לנקוט הפעם בטאקטיקה של סאבוטז'ה גלויה ולהתעלם לגמרי מפקודתו של ראוקה?

לאלטסטנראט היה ברור שאם יבחר בדרך הראשונה יכול להציל ולו רק חלק ואולי חלק גדול של תושבי הגיטו. אבל אם יבחר בדרך השניה עלול הדבר להביא בכך לרדיפות קשות מאד כנגד הגיטו ואולי גם להשמדתו המלאה. ההכרה הזו ורגש האחריות לחייהם של אלפי יהודים שאפשר עוד להצילם, נתמזגו עם התקווה היהודית המסורתית "שאולי ירחם", וברגע האחרון יתרחש נס. כל זה השפיע על עמדת האלטסטנראט שהחליט גם הפעם לא ללכת בדרך של סאבוטאז'ה גלויה כנגד הגרמנים.

הפסיקה

ההחלטה נתקבלה תוך ייסורים נפשיים נוראיים אחרי ישיבה שארכה שעות רבות ואחרי ביקור לילי והתייעצות עם הרב הזקן של קהילת קובנה. הרב אברהם דוד שפירא. כאשר שמע הרב את דברי ה"אלטסטנראט" נבהל מאד וגם התעלף. אחרי שהתאושש במקצת ביקש לתת לו שהות של כמה שעות כדי לבדוק בספרים איך יש לנהוג בעת צרה כזו לפי המוסר היהודי. למחרת הודיע הרב שפירא שאם האלטסטנראט מקווה שעל ידי קיום הפקודה יעלה בידו להציל אפילו חלק בלבד מאוכלוסיית הגיטו עליו לאזור אומץ ולקחת על עצמו את האחריות ולמלא אחר הפקודה".

יש להדגיש שכאן לא מדובר במסירת שמות לגרמנים אלא בפרסום כרוז בלבד.

ב- 27 באוקטובר נודע הדבר בעיר ואף הודבקו מודעות, שתוכנן היה התאספות של התושבים בכיכר, התחלקות על פי קבוצות - ויש להישמע לקול השוטרים.

הסלקציה החלה ב- 28 באוקטובר ונמשכה משעה שמונה בבקר ועד שש בערב, כאשר ראוקה משלח לפי רצונו ימינה ושמאלה, לחיים ולמות.

בנדין-סוסנוביץ

שתי הערים הסמוכות בנדין וסוסונוביץ מנו בשנת 1939 כ- 55,000 יהודים בקירוב. ב- 4 בספטמבר 1939 נכנסו הגרמנים לעיר. החלו מעשי התעתועים ביהודים.

עד מאי 1942 לא היו שום אקציות בערים אלו.

הגירוש הראשון בוצע במאי 1942 ולמרות כל ההשתדלויות, כולל שוחד בכסף, לא ניתן היה לגלות להיכן הובלו.

המקרה

לאחר הגירוש הראשון במאי דרשו הגרמנים ממרין "להקציב" 10,000 איש. לאחר ויכוח הצליח מרין להוריד את המספר ל- 5,000 וחשב למלא מכסה זו באמצעות אנשים לא יעילים.

הוא כינס את הרבנים על מנת לקבל מהם את ההסכמה. יתכן שעשה זאת מפני שביקש להוריד מעצמו חלק מהאחריות לכל הצפוי מהעומד להתרחש. יתכן שהיה בטוח שיפסקו כרצונו וכך יוכל לשכנע את הציבור להסיר את ההתנגדות.

בכנס זה השתתפו בין השאר הרב לוין (בנו של ר' הירש הניק לוין, גיסו של הרבי מגור) והרב גרוסמן מה"מזרחי".

מרין פנה אליהם והסביר את המקרה ולאחר מכן פנה בשאלה, האם עלי ליטול את התפקיד על עצמי, בביצוע הדבר הנדרש ממני? אם כן - הרי שיש סיכוי כי יהודים רבים ינצלו מגירוש, מפני שאנו נוכל לבחור במועמדים לגירוש באלה שאנו נרצה. הגסטאפו תסכים לכך ותאשר את בחירתנו. דעתי היא לכן, שיש לקבל את ההצעה הזו. נוציא לגירוש את אלה שחייהם אינם נקראים חיים ושאינם מביאים כל תועלת לזולתם. קודם את אלה שהתנהגותם פסולה, כגון המלשינים, המשוגעים, חולים וחשוכי מרפא, ילדים דפקטיבים וכיו"ב. עליכם לזכור את אשר צפוי לנו אם לא נעשה כן. הגסטאפו יסתער על העיר ויגרש את מי שירצה וכמה שירצה, ובדומה לסוסנוביץ (הכוונה לגירוש ה- 1) יהיו נכבדי העיר דווקא בין ראשוני הקורבנות.

הפסיקה

לדבריו אלו של מרין השיב הרב לוין: "ישראל שחטא אע"פ שחטא ישראל הוא", כל שכן יהודים חולים ואומללים, זכותם לחיים ואין לערער עליה. הרב גרוסמן הודיע שדרישתו של מרין עומדת בניגוד לדין ולדת ישראל. אולם השאלה טענה בירור מעמיק יותר. מרין הכריז שהוא מקבל מראש את הכרעתם של רבנים, ויצא לחדר השני כדי לחכות לתשובה. לאחר דיון ממושך, יצאו הרבנים והדיינים מהחדר והרב גרוסמן נתן את התשובה:

"דרישתו של מרין עומדת בניגוד מוחלט לדת ישראל ולהשקפתה של היהדות. אולם לפי שהציג את העניין מסתבר שכל בית ישראל צפוי לאסון איום ונורא. אין לכך מוצא אלא לנקוט בדרך הרע במיעוטו. אנו תקווה שמרין יפעל לפי הצו היהודי המפעם בו ומאחלים לו שיזכה להיות המציל והגואל של יהדות זגלמביה".

באסיפת נוער גדולה שנערכה לפני הגירוש הגדול ביוני 1942 קרא מרין לנוער להתייצב מרצון ל"ארבייטס-איינזאץ". רק בדרך זו, טען, יוכל מספר ניכר של יהודים להחזיק מעמד בזגלמביה, עליהם להקריב את הקורבן הזה למען הצלתם של המבוגרים.

מרין ביקש מהרב גרוסמן להיות נוכח באסיפה זו. הרב גרוסמן פתח בפסוק מן התורה: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". "משה (מרין) הוא כהיום הזה בבחינת משה רבינו בשעתו והוא מורה לנו את הדרך שעלינו לילך בה". ויש שסוברים שאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה".

למשמע הדברים הללו פרצו קריאות ביניים "חרפה ובושה שרב בישראל ישמיע דברים כאלה".

בתקופה שבין מאי לאוגוסט 1942 לאחר הגירושים והאקציות נשא מרין נאום בו הצדיק את השתתפותו באקציות.

"ידעתי כי יאשימוני בגרימת גירושם של 25,000 יהודים. אני אפילו מרוצה לשמוע האשמה זאת בקרב החוג שלי... אני מצהיר כי הצלתי 25,000 נפש. אנשים מכובדים פעילים בחיי הקהילה שלנו צריכים היו הראשונים ללכת".  

"... הגולה הפכה את היהודים לעם א-סוציאלי, רק אנו יכולים היינו לאמץ את תורתו של הרמב"ם אשר פסק כי יש להקריב את הקהילה כולה למען אדם אחר. אנו כולנו נהא נתונים לכליה אם לא נשנה את אורח-חשיבתנו במובן זה. מעולם לא שקלתי את טובת היחיד מול טובתה הקהילה, תמיד עמדה לנגד עיני טובת הקהילה, אשר למענם אהיה מוכן להקריב את הפרט בכל עת".

כדאי אולי להסיק מדברי מרין כי ידע בוודאות על מטרת "הישוב מחדש". מלים כגון "הצלתי 25,000 נפש", "יש בידי מידע ממקורות מהימנים ביותר כי 'הישוב מחדש' היה אמור לגרוף 50,000 נפש".

לא ידוע לנו איזה חלק מידיעותיו בנדון העביר מרין לרבנים, ואם בכלל העביר; ולכן אין בידינו האפשרות לדעת מה בדיוק ידעו הרבנים לגבי יעדיהם של השילוחים.

מסקנות

א. אי אפשר לכלול את כל שמונת המקומות בקטגוריה אחת, אלא יש לחלק לקבוצות. בחלוקה כפי שנעשתה לעיל, ניתן להבהיר את המצבים השונים בקהילות השונות.

ב. כאשר היה ברור לרבנים שהרשימות - אותם היה צריך היודנרט להכין, מיועדות בוודאות למוות, פסקיהם כמעט תמיד לחומרה ולא התירו נתינת שמות.

ג. כאשר הוצרכו להכין רשימת שמות במקומות שלא היה ברור שהכוונה היא מחנה מוות, אלא המחשבה היתה על מחנה כפייה, פסקו הרבנים שעל-מנת להציל את השאר מותר לתת שמות.

ד. בניגוד לדעתו של טרונק - שטוען שהרבנים לא יכלו להגיע לתמימות דעים - טוענת אני שהגיעו אף הגיעו. אלא שחילוקי הדעות נבעו מהמציאויות השונות במקומות השונים. תורה היא וללמוד אנו צריכים, ואינה דומה מציאות אחת לחברתה. דעת תורה מורכבת מפרטים רבים, ושיקול הדעת המכריע נתון לפוסק ההוראה במקום בו הוא נמצא.

ה. אין אני שופטת, מצדיקה או פוסלת את הכרעתם של הרבנים, לא תמיד ידוע לנו מהו המקור לפסיקתם. אך אין ספק שהשאלה של חיים ומות כבדה היא עד מאד, ומי שהסכים ליטול על עצמו את האחריות לכך, היו, ברבים מהמקומות, הרבנים ששימשו בקודש במקום.