לבירור התנאים לקיום חיים דתיים תחת השלטון הנאצי

מחבר: דן מכמן

סיני, גיליון צ'-צ"א, 1982

תוכן המאמר:
א. "היהדות"
ה"יהדות" בעיני הנאצים
חוק השחיטה
ב. היהודי הדתי
דמותו של היהודי
ג. רבגוניות
התפילה בציבור
כשרות וצרכים דתיים מיוחדים
נספחים
1. מעצרו של יואכים פרינץ, יוני 1933
2. פעילות התרבותית בפרנקפורט ענ"מ בשנות 1933 – 1938
3. השנים 1939 – 1940 בגרמניה
4. על חיי הדת בלודז'
5. חנוכת בית כנסת בקובנה, קיץ 1943
6. נוהלי התפילה באמסטרדם מטעם הרבנות המקומית, פורים תש"ג
7. משלוח "אדמת ארץ ישראל" למחנה וסטרבורק הולנד, סוף 1942 - תחילת 1943
8. במחנה וורצאך ליהודים ציונים בעלי סרטיפיקאטים ראשית 1945

תקציר: המאמר מתאר את קיום חיי הדת בשואה ע"י בירור ובחינת התנאים והמצב בגטאות ובמחנות.

מילות מפתח: שואה; חיי-דת בשואה;

סוגיית חייהם של היהודים הדתיים תחת השלטון הנאצי היא מן הנושאים שנידונו אך מעט. בעיקרו של דבר עסקו במסגרת זאת בשלושה נושאים:

א. משמעותה של השואה מבחינת האמונה, והספרות על כך מתמקדת, על פי רוב, באפשרות האמונה לאחר השואה;

ב. מאמציהם של היהודים הדתיים להמשיך ולקיים מצוות ומנהגים - והספרות על כך היא ברובה לקטים ואוספים של סיפורים ותיאורים, הבאים להוכיח עובדה זאת, ואופייה אפולוגטי לא במעט;

ג. הבעיה המיוחדת של כשרות מעשה הסלקציה למשלוחים ואישור הרבנים לכך - והספרות על כך נגעה בעיקר בהיבט ההלכתי הטהור.

הרי אלו בלא כל ספק נושאים נכבדים. ואולם המעיין בספרות זו יגלה, כי למעשה אינה היסטורית, אף על פי שהיא נאחזת במצבים היסטוריים. יש התעלמות קבועה כמעט ממכלול התנאים, שהיו קיימים בזמן ובמקום הנדונים; אדרבא, בדרך כלל יש הכללות גסות לגבי אופי השלטון הנאצי. יוצא מכלל זה, כמדומני, רק מחקרו של יוסף ולק על ההנהגה הדתית בתקופת השואה, ובו נגע בקצת עובדות יסוד.

בדברים הבאים ברצוני לעשות ניסיון ראשון של בירור התנאים, שפעלה בהם היהדות הדתית בתקופת השואה; או אם תרצו: המסגרת שנתאפשרה לקיום חיים דתיים. לדעתנו, בירור כזה חובה הוא כדי שנוכל להבין כדבעי סוגיות רבות, וביניהן את אלה שכבר עסקו בה, כפי שצוין לעיל. הסתמכנו על עדויות הארכיונים ובספרי יזכור, תעודות רבות, ואזכורים אחרים המתקרים על נושאים לוקאליים. עדיין ישנם כתמים לבנים גדולים במיפוי. בלגיה, צרפת אוסטריה ועוד.

כנקודת מוצא לדיוננו ברצוני להביא קטע מעדותה של רחל אוירבאך במשפט אייכמן, עדות שאמנם נוגעת לווארשה, אבל הייתה בה הכללה, הנראית לי נפוצה למדי לגבי תקופת השואה בכלל:

ידוע, שהאויב רצה להשמיד אותנו גם מבחינה רוחנית, והייתה בזה גם הקדמה להשמדה הגופנית, כדי להשפיל אותנו ולשכנע את בני עמם ואת העולם כולו, שהנה זה עם של פרזיטים, שהם לא ראויים לחיות בעולם... ליהודים לא הרשו אפילו לקיים... מנהגים שלהם, ומייד יצאו איסורים וגזירות אשר לגמרי שללו מהיהודים האדוקים את הזכות להתפלל, את האפשרות להתכנס בבתי כנסת.

א. היהדות

 ה"יהדות" בעיני הנאצים

עניין ראשון הראוי לבחינה הוא, כיצד נתפסה ה"יהדות" בעיני הנאצים. האידיאולוגיה הנאצית נסמכה באנטישמיותה על האנטישמיות של המחצית השנייה של המאה הי"ט. באנטישמיות זו - וכבר עמדו על כך החוקרים - יש משקל רב לפרויקציה של פחדים וחששות, שנבעו מתהליך המודרניזציה של החברה על גווניו. לפיכך נוכל למצוא אצל עמודי תווך של המחשבה האנטישמית כריכארד ואגנר, ג' וילמאנס, אויגן דירינג, אוטו גליגאו, גיאורג פון שינרר, האוסטון סטיוארד צ'מברליין ואחרים, התגבשות של תפיסה, הרואה ב"יהדות" מושג מעורפל כלשהו הכולל שאיפה לשלטון עולם, ניצול קפיטליסטי, שיתוף קומוניסטי מזרה-אימה וקוסמופוליטיזם, חופש עיתונות מתירני, השגיות הורסנית, חומרנות מטמטמת, ועוד כאלה וכאלה דברים שנואים, נתעבים ומפחידים לעומת זאת כל האנטישמיים הגזעניים מכריזים השכם והערב, כי "מבחינת הדת, מכבר אין היהודים לנו אויבים הראויים לשנאה", ויתרה מזאת "בעיית היהודים עשויה להתקיים אפילו יפנו כל היהודים עורף לדתם וייסחפו לאחת הכנסיות השוררות אצלנו, ואפילו תבטלנה הדתות לחלוטין. היהדות הייתה בעיניהם לדימוי של התגלמות הרשע, שבינה לבין היהדות האמיתית, כפי שהיא נחווית על ידי היהודי, לא היה קשר של ממש.

על בסיס דגם זה המשיכה גם המחשבה הנאציונאלסוציאליסטית. היטלר תיאר את "היהדות בהכרח כגזע, ולא כעדה דתית", שיסודותיה ומטרתה סיפוק תאוות הכסף והשלטון" על ידי "ביטול הייחוד הדומיננטי של האישיות". אצל אלפרד רוזנברג "שנאה עיוורת, יצר נקמה חסר מעצורים ורגשי בוז כלפי כל דבר לא-יהודי - אלה הם עיקרי התוכן של 'הדת' היהודית". אומנם אין התעלמות מוחלטת מתופעת הדת היהודית וממושגים וסמלים אחדים שלה. ברם ההתייחסות היא לחיצוניותם בלבד ולמשמעותם בהקשר הרעיונות דלעיל בלבד: אפיית מצות, למשל, תיזכר בהקשר של עלילת דם, כלומר, של האכזריות היהודית חסרת הרחמים; "התלמוד", ולעיתים גם ה"שולחן ערוך", יוזכרו כ"ביבליה של הרשע", גם זאת על יסוד מסורת אנטי-יהודית רבת שנים. אין התעניינות או ידיעה במקורה האמיתי של אפיית המצות או במוטיב החירות המאפיין את חג הפסח, והוא הדין לגבי דרך הדיון התלמודי ותוכן התלמוד לאורכו.

ציון דברים אלה אינו לשם דיון עיוני גרידא. יש ממנו מסקנה ממשית על תקופת השלטון הנאצי. השנים הראשונות לשלטון זה, כלומר שנות השלושים בגרמניה עצמה מלמדות אותנו, כי חוד המדיניות האנטי-יהודית היה מופנה אל אותם תחומים שנחשבו להם כהתגלמות היהדות, למשל: הפסקת תופעת נשואי התערובת; דחיקת ההשפעה הכלכלית של היהודים; הרחקתם מתחומי האומנות, העיתונות והמדע; הגבלת חלקם בחינוך; ועוד.

מדיניות, המכוונת לפגוע במפורש בהיבט הדתי של חיי היהודים, כמעט שלא נמצאה. הרב הליברלי טראמר מעיד כי ב- 1933 –

"התנהלה העבודה השוטפת כרב בקהילה... בלי הפרעות... באותה עת היה קו המדיניות הגרמנית להוציא את היהודים מהפוליטיקה והתרבות הגרמניים, אך לא היה דבר נגד הדת היהודית. כתוצאה מכך לא היו לרבנים בתפקידם זה בעיות מיוחדות".

אדרבא, במובן מסוים הייתה הפעילות בתחום הדתי מוגבלת בשנים אלה פחות מאשר פעילות אחרת. וילי מאינץ מנהל ישיבת הרב הופמן מעיד, כי באמצע שנות השלושים בפרנקפורט דמיין,

הותר בהוראת הגסטאפו [לקיים] בלא הודעה ואישור מוקדמים רק חינוך דתי (קורסים והרצאות), ורק בחדרים שבבתי-הכנסת. כל הפעילויות האחרות בעלות אופי תרבותי או אומנותי נזקקו בכל מקרה ומקרה לאישור מפורש של הגסטאפו [ההדגשות שלי, ד. מ.].

ידועה לנו גם הספרות הענפה בתחומי היהדות בכלל, והיצירה הדתית בפרט, שנוצרה בתקופה זאת. היא שייכת עד היום לפנינים של מדעי היהדות - סדרת ספרי שוקן, ובה למשל, ההגדה המצוינת של דניאל גולדשמידט (ברלין 1936).

דעיכתן של הקהילות הקטנות בגרמניה בסוף שנות השלושים, אין לראותה כתוצאה של מאבק נגד הדת. הקיום הכלכלי והחברתי, שהיה קשה יותר לקומץ של יהודים מאשר לקבוצה גדולה, גרם להגירה ולהתחסלות. כיוצא בכך, החוק לביטול מעמדן המשפטי של הקהילות לא היה חוק דתי, אלא חוק שנועד לפגוע במבנה הארגוני של היהודים.

באופן פרדוכסלי בא הדבר לידי ביטוי בצעד האנטי-יהודי הראשון שננקט בגרמניה הנאצית - בחרם ה- 1 באפריל 1933. התאריך לחרם (או כפי שנתכוונו בתחילה - לראשיתו) לא נבחר כנראה, דרך מקרה. היה זה שבת קודש, וה"חיבה" שפיתחו הנאצים לתאריכים יהודיים בעלי משמעות לביצוע גזירותיהם נועדה בהמשך. ואולם, בשביל היהודי הדתי לא היה בחרם כלכלי הנערך בשבת דווקא משום פגיעה כלכלית.

חוק השחיטה

דומה, כי באור זה יש לראות גם את החוק היחידי, שמשמעותו הייתה לכאורה אנטי-דתית מובהקת, והוא "חוק השחיטה" (נתפרסם ב- 21 באפריל 1933). הנאצים ראו בשחיטה היהודית נושא לניגוח היהודים עוד קודם עלייתם לשלטון. כבר משנת 1926 עשו מאמצים להעביר בבתי המחוקקים ברחבי המדינה חוקים לאיסור השחיטה, וזאת תחת הכותרת של "צער בעלי חיים". בשנת 1930 נחלו את הצלחתם הראשונה בבאדן, עם עלייתם לשלטון הרחיבו את התחולה על כל גרמניה. אך מה אירע לאחר מכן? אמנם השחיטה נפסקה, אך יבוא בשר כשר מחוץ-לארץ, בעיקר מדנמרק ושבדיה, הותר, ושחיטה אחרי הימום אף היא הייתה בגדר המותר, אף אם נעשתה בידי יהודים (הרבנים הליברלים התירו את הדבר). מכאן, שחוק זה היה בעיקרו פגיעה בסמל יהודי.

ב. היהודי הדתי

בתוך היחס הכולל לדת היהודית עולה שאלת ההתייחסות ליחיד היהודי הדתי. גם כאן יש לחזור אל דעותיהם של מעצבי האנטישמיות הגזענית. ככלל קבעו, שהיהודי הראשון במעלה לסכנה - אם כל לא המקור או הגרעין לכך - הוא היהודי המתבולל, ויותר מכך זה הממיר דתו. הלה הוא בחינת שליח, ראש חץ של "היהדות". עוד אויגן דירינג הדגיש, כי

דווקא היהודים שנטבלו היו תמיד אלה שהעמיקו לחדור באין מפריע לכל אפיקי החברה והחיים המדיניים. אותה שעה הצטיידו במפתחות כניסה והחדירו את שבטם גם לאותם מקומות שאליהם לא יכלו היהודים לפי הדת לבוא אחריהם.

החרה אחריו צ'מברליין, ואילו היטלר הדגיש, כי בדרך של הריסת "מחיצות הדם" ו"הרעלת דמם של היחידים" מנסים היהודים "במתוכנן להוריד את הרמה הגזעית" של העמים. על כן הקפיד הרייך השלישי על חוקי ההפרדה, ועוון "חילול הגזע" היה העוון העיקרי, שבעטיו נעצרו ונכלאו יהודים כיהודים בשנים הראשונות לקיומו. מהקפדה זו לא נפגעו יהודים דתיים, אלא המתבוללים, שנותקו בדרך זו באכזריות מן המשפחה ומן הסביבה הקרובה. גם היחס ליהודי הדתי ולבעל תפקיד דתי לא היה רע מן היחס ליהודים אחרים. עדות מעניינת אף מלמדת על יחס של כבוד והערכה לרב בימים הראשונים של השלטון הנאצי. באותו מעשה הצליח הרב טראמר הנ"ל לשחרר את הרב יואכים פרינץ ממעצר, ועובדת היותו רב הקנתה לו אמינות מיוחדת אצל אנשי הגסטאפו.

דמותו של היהודי

ויש היבט אחר לעניין היהודי הדתי - דמותו, מראהו החיצוני. בקריקטורות האנטישמיות נפוצה דמותו של יהודי מזוקן, חובש כיפה, ופחות מזה - גם בעל פיאות. אולם בגרמניה לא נמצאו יהודים שתאמו תיאור זה; זו הייתה דמות אופיינית למצוי במזרח אירופה, כלומר ל"אוסט-יודה". בשל כך כה מאלף הוא התיאור על כניסת הגרמנים לוארשה בספטמבר 1939, על פי עדותו של עיתונאי יהודי:

החיילים הצעירים, שבביתם לא ראו מעולם יהודים כאלה, הריעו מרוב שמחה. הנה הם לפניהם, השונאים של גרמניה, של האנושות! עתה יבואו חשבון עימהם בעד כל הצרות של חוזה ורסאי, בעד גרמניה שנשארה ללא "לבנס-ראום" ["מרחב מחיה"] - בדיוק כפי שנלמד בבית הספר הנאצי.

ישנה אף תעודה של המשרד הראשי לביטחון הרייך (רסה"א), המצביעה על הסכנה המיוחדת שביהודי מזרח אירופה שומרי המסורת (1940). ואכן מעשה של יום יום ברחבי מזרח אירופה הייתה התעללות בבעלי זקנים ופיאות וחיפוש מיוחד אחר מה שנראה כ"רבנים". גם בתקופת הרציחות רבו מעשים כאלה, ובין השאר ידועים מעשים של הוצאת הרבנים להורג ראשונה. דומה, כי יש להסביר זאת לא רק בהמצאות של דמויות שהתאימו לסטריאוטיפ האנטישמי. נראה לנו, כי הדבר נבע גם מעצם מצב המלחמה מההידרדרות. עתה יצאו אנשים אלה מחוץ לגדרי החברה הגרמנית המוכרת והמכירה - אל מקום כיבוש, שכוחו של הכובש כמעט בלתי מוגבל בו. ועוד: מעתה מתחילים לטפל ביהודים אותם גופים ואנשים, שהתייחסו והתמחו בכך - בעיקר אנשי ס"ס וגסטאפו. מצב זה נבדל מן המצב הקודם, בגרמניה שלפני המלחמה שאז טיפלו ביהודים כל ענפי הביורוקרטיה הגרמנית.

ובכל זאת עיקר ההתייחסות היא גם עתה למראה החיצוני, לאלמנטים הסטריאוטיפיים. יהודי דתי, שלא נשא סממנים בולטים לדתיותו, היה מחוסן יותר. לייב גורפינקל כותב, כי בקובנה

בזמן הפרעות בעיר בקיץ 1941 ובתקופת ה"אקציות" נספו הרבה רבנים למדנים ו"כלי-קודש" יהודיים. ידועה הייתה בגטו השנאה המיוחדת של אנשי השלטון הנאצי אל אנשי הדת היהודיים, ומשום כל העדיפו הללו להיות בגטו עובדים פיסיים. הם אפילו שינו את מראם החיצוני וגילחו את זקנם.

יש עוד דוגמאות לא מעטות למצבים דומים. ובמערב אירופה ודרומה - שבהם לא רבו היהודים בעלי הסממנים ה"סטריאוטיפיים" - אין לנו ידיעות על מקרי התעללות מיוחדים.

ג. רבגוניות

מן החובה להדגיש פן נוסף: הרבגוניות האדמיניסטרטיבית ברייך השלישי. כבר עמדו החוקים על דרך תפקודו המיוחדת בכלל, ובבעיה היהודית בפרט, ואין כאן המקום להרחיב. ריבוי המטפלים בבעיה היהודית - עשרות גופים! - בשנות השלושים הייתה מקור לחוסר עקביות, ובלבלה את היהודים - אך גם הקלה עליהם לא פעם. הכרעתו של היטלר מיד לאחר "ליל הבדולח" למסור את הבעיה היהודית לטיפולה של "הרשות המרכזית להגירה יהודית" שבשליטת ס"ס, הביאה לתפנית בעלת משמעות מהותית בעניין זה. כניסתו המסיבית של ס"ס, על דעותיו הקיצוניות, החינוך שהעניק לפקודיו ומשמעת הברזל שלו, החלה לתת את אותותיה הבולטים עם הפלישה לפולין. ראוי אפוא להפריד גם בנושא היחס לדת ולדתיים בין תקופת השנים הראשונות (1933 - 1938) לבין התקופה שלאחר מכן (1939 - 1945).

אך גם בתקופה השנייה אין התמונה עשויה מקשה אחת. השלטון בשטחים הכבושים היה, כהגדרתו של ישעיהו טרונק ז"ל, "פוליארכי", וגם בין ארץ כבושה אחת לאחרת היו הבדלים מפליגים בסוג המנהל שהונהג. כתוצאה מכך נוצרו דרכי מדיניות שונות, שנבעו מגרמים כגון היחס לאוכלוסייה המקומית הלא יהודית, סוג הגרמנים שפעלו בצמרת המקומית, ואפילו עניינים כמו היקפה של מצבת כוח האדם.

התפילה בציבור

נדגים זאת בנושאים אחדים. תחילה - עניין התפילה. בסוף 1939 ובתחילת 1940 נאסרה התפילה בציבור ברחבי הגנרל גוברנמאן (ג"ג), ונקבעו עונשים וגם בוצעו. אבל כשנה לאחר מכן (בווארשה - מאז פקודתו של פראנק מיום 4 במארס 1941), שוב היה אפשר להתפלל באופן רשמי בשבתות ובמועדים. היו מקומות, כמו בנדין, שבהם נסגרו מקומות התפילה מיד עם הכיבוש - וזמן קצר לאחר מכן שוב ניתנה הרשות להתפלל. היו מקומות ברחבי פולין, שניתנה האפשרות להתפלל, כל עוד היו בהם יהודים - ולעומתם מקומות שהתאפיינו בהטרדות תמידיות ובפיקוח הדוק.

אף אם נאסרה התפילה רשמית, עדין היו הבדלים של ממש באכיפת האיסור. מאלף, למשל, שבגטו קובנה חנכו בט"ו באב תש"ג (1943) את בית הכנסת המשופץ של חברת "תפארת בחורים" בהשתתפות כל נכבדי הגטו בנשיאת נאומים ובנגינת "בעלי מנגנים" עד שעה מאוחרת בלילה. בגטו ריגה הניחו השלטונות ליהודים גרמניים שגורשו לשם לקיים בית כנסת (ה"קלן-שול") עם תפילות בשבתות ובימים נוראים, וליהודי ריגה האוטוכתוניים הניחו להתפלל רק בבתים פרטיים. בגרמניה ובארצות מערב אירופה לא היו הגבלות על תפילות אפילו בתקופת הגירושים - מלבד החובה להימצא בבתים בשעת העוצר.

אף יש לציין את העובדה המיוחדת, שאמנם אינה קשורה לתפילה - שבשלבים האחרונים של הגירושים מהולנד, משנאסר על היהודים להימצא ברחבי המדינה חוץ ממקומות אחדים, ניתנה הרשות לשומרי בתי הקברות ב- 11 מקומות להישאר (אפריל 1943).

כשרות וצרכים דתיים מיוחדים

נושא אחר - כשרות וצרכים דתיים מיוחדים. כמעט בכל מקום ומקום היה איסור השחיטה הכשרה אחד הצעדים הראשונים. בגרמניה, כפי שראינו התירו לייבא בשר מחו"ל; בהולנד התירו לנסות מכשירים חשמליים שונים למציאת דרך לשחיטה בהימום על פי ההלכה, ומשנמצאה דרך זאת - התירו לשחוט; לעומת זאת בקהילת אנדריכוב שבפולין, נשלח יו"ר הקהילה לבית הסוהר, ולאחר מכן הודח מתפקידו, על שניסה להביא בשר כשר מחוץ למקום (התאריך המדויק אינו ברור, אך נראה שמדובר במחצית הראשונה של שנת 1940). אפיית מצות רשמית וגלויה הותרה בפולין ב- 1940 במקומות רבים. כשלא טיפל היודנראט בפיוטרקוב שבמחוז ראדום בכך כיאות, פנה הרב המקומי בעצמו אל השלטונות האזרחיים, וקיבל רשות לאפייה בתוספת כמות של קמח לבן לצורך זה. מצב זה נשנה בשנה שלאחר מכן. בהולנד פעל בית החרושת למצות "הולנדיה" כרגיל לפני פסח 1941, ואף הקהילה היהודית בלוקסמבורג התעניינה באפשרות לקבל משלוח מצות ממנו. אף מצויה תופעה של יבוא צרכים דתיים. בסוף שנות השלושים היה מתקבל אוכל כשר לבתי חולים ולבתי יתומים יהודיים בגרמניה מ"מועצת החירום הדתית של הרב הראשי" לבריטניה. ב- 1940 דאג הג'וינט לאספקת מצות למקומות רבים ברחבי פולין. לסוכות תש"ב (תחילת אוקטובר 1941) הצליחה הרבנות בהולנד לייבא 300 אתרוגים מאיטליה. בקהילת אנדריכוב הנזכרת, כך מספר יו"ר הקהילה איזידור קרומהולץ, אירעו 8 מקרי מוות בין 1 בספטמבר 1939 ל- 1 ביולי 1943, אך לא התעוררו כל בעיות ונתקבל רשיון ממפקח המשטרה (הגרמני) להביא את הנפטרים למנוחת עולמים לפי דת ישראל. גם ניתן אישור להשתטח על קברות אבות וצדיקים בערב יום הכיפורים. בסוכות תש"ב (1941) בנו בגטו קובנה סוכות בגלוי, והרב אשרי אף ישן בסוכתו.

כיוצא בכך במחנות. התיאור, כי "במחנה נמחק קיום הדת והפולחן הדתי... לא הורשה פולחן דתי, ולא נתקיימו שום סימנים לחיי הדת" איננו יכול להתקבל כהכללה לכל המחנות. היו סוגים רבים ושונים של מחנות, והחוקרים מנו עד כה קרוב ל- 70. ההבדלים באופיים של סוגי המחנות היו לעיתים מזעריים, סמאנטיים בלבד. אף על פי כן היו גם היו הבדלים של ממש. אין התנאים במחנה השמדה כתנאים במחנה לעבודת כפייה, ולא כל שכן כתנאים במחנות המעבר, במחנה חליפין ועוד. מה שהובא לעיל נכון הוא לגבי מחנה כאושוויץ-בירקנאו. ברור, כי רוב הכלואים במחנות אלה חיו זמן קצר בלבד, עד להירצחם.

במחנות אחרים, שבהם שהו לתקופה זו או אחרת, היו מסגרות חיים ברורות פחות או יותר, והיה אפשר להגיע ליצירת זיכרון של מועד, שבת וכיוצא בכך - אם כי במאמצים עילאיים ובהסתר, לעיתים קרובות אגב נטילת סיכון גדול. אבל במחנה עבודה כ"וינר-נוישטאט" ניתן לקיים מנינים לתפילה בשנה האחרונה של המלחמה. במחנה החליפין ברגן-בלזן היה מלמד לובי שלימד ילדים בכעין "חדר"; גם נולדו שם ילדים ונימולו. במחנה המעבר ליהודי הולנד, וסטרבורק, נערכו נישואין ובריתות, הובאה "אדמת ארץ-ישראל" מאמסטרדם, כדי להניחה בקברות של הנפטרים במקום, סופקו חבילות פסח מיוחדות - כל זה עוד באביב 1943. בפסח 1944 מפרסמת הרבנות של וסטרבורק הוראות בכתב לשמירת הכשרות ולעריכת ליל הסדר.

אמת, בחלקם של המעשים המקילים היה כדי להטעות ולהשלות. גם ניתן להבחין הבחנה ברורה בין אורח ההתנהגות בארצות מזרח אירופה לזה שבמערבה. אך יש גם הבדל בזמן. לקראת סוף המלחמה, בחודשיה האחרונים, היו מקומות שהוקל העול, אם מתוך חישוב לעתידם של הגרמנים במקום, אם מתוך רוח של ייאוש בהבינם את הצפוי להם. לטירת וורצאך שבגרמניה, אשר הוסבה למחנה, והייתה השמורה בידי ה- rune Polizei, הועברו אחדים מיהודי החליפין של ברגן-בלזן לקראת סוף המלחמה. תנאי האוכל היו משופרים, ואף יכלו לערוך במחנה טקסי בר-מצווה לפי כל הכללים: נמצא ספר תורה בידי אחד היהודים שנשאו עמו בכל נדודיו, ואת הילד לימדו את טעמי המקרא מתוך חומש, שגם הוא היה מצוי, ולבסוף העלוהו לתורה. אכן, היה זה מקרה בלתי-אופייני לחלוטין. אך גם זה אירע ב"מחנה".

ובכן תיאורנו מביא אותנו למסקנות אחדות. הצגה של רדיפה עקיבה ומיוחדת בתחום הדת אינה תואמת את תמונת תקופת השואה. דימויים אנטישמיים בנוגע למהות היהדות גרמו לחוסר התעניינות ברבים מאותם ההיבטים, שהיו חשובים דווקא ליהודי הדתי (כגון תיקון ליל שבועות). הרעת התנאים ליהודי הדתי מתרחשת כחלק של ההרעה במצבם של כלל היהודים, אם כי ההגבלות שנטל היהודי הדתי על עצמו בשל המצוות הוסיפו לו קשיים. התפתחות המדיניות האנטי-יהודית וחילופי התקופות בה היו בעלי משמעות גם בתחומנו. עוד יותר מכך יש להדגיש את השתנות התנאים ממקום למקום (בדומה למה שהעלה מחקר השואה גם בנושאים אחרים, כגון התנהגות היודנראטים). במגוון התנאים היו מחנות מסוימים (במערב, בסוף השואה), שהמצב בהם היה טוב מאשר בגטאות מסוימים (במזרח אירופה בראשית שנות ה- 40).

על רקע רבגוניות זאת ותנאים אלה, יצטרך המחקר לפרש ולהאיר את התנהגותם וגורלם של יהודים דתיים ומנהיגים דתיים בשואה. כך, למשל, אי אפשר למדוד את עוצמת האמונה מתוך קיומם או אי-קיומם של מצוות וטקסים, שהרי - כפי שראינו - האפשרות לכך נבעה יותר מן התנאים שיצרו הגרמנים. אך, בכך כבר נכנסנו לנושא חדש. ואידך - זיל וחקור.

נספחים

להלן מובאים בהרחבה מקורות אחדים שנזכרו במאמר. אין זה מבחר מקורות מייצג; הכוונה להאיר אחדות מהנקודות הבלתי ידועות שהועלו במאמר.

1. מעצרו של יואכים פרינץ, יוני 1933.

פעם אחת הצליח הרב טראמר לשחרר את יואכים פרינץ ממעצר בידי הגסטאפו, וכך היה: לאחר רצח ארלוזורוב בארץ-ישראל נערכה עצרת אבל בברלין. פרינץ הופיע באירוע זה באופן מרושל לחלוטין, וצעירים רבים מן החוג שלו השתתפו. צעירים מגיל 13 וצעירות קצת יותר מבוגרות.

מטראמר נמנעה ההשתתפות באירוע עקב התחייבויות אחרות, אולם הוא קבע פגישה עם פרינץ בשעה 12 בערך בבית קפה ברחוב בודפשט. פרינץ לא הופיע. לאחר ציפייה של חצי שעה טלפן טראמר לדירתו. גב' פרינץ אמרה: "יואכים נעצר על ידי הנאצים יחד עם הילדים. הוא לבוש בגדים פשוטים לחלוטין, וגם אין עמו תעודה". טראמר שאל: "האם את יודעת היכן הם נמצאים?" התשובה: "לא, לא הספקנו לברר".

טראמר נסע למשרד הראשי של המשטרה בכיכר אלכסנדר, הציג עצמו ואמר, שאחד מעמיתיו נעצר על ידיהם, ושאל היכן הוא נמצא. אף אחד לא הטיל ספק בזהותו. הפקידים היו מנומסים מאוד, טלפנו, אך לא הצליחו לברר דבר. הציעו לו לנסוע למטה המשטרה בכיכר נולנדורף. שם נאמר לו: "ידוע לנו על כך, כולם הובלו לרחוב הנסיך אלברכט. אנחנו מציעים לך, שלא ללכת לשם".

למרות זאת נסע טראמר לשם, ולא נתקל בקשיים מיוחדים לאחר שהזדהה כאיש דת. אז הדבר עדיין פעל. מובן ש[המצב] לא היה לו נעים, אף שכלפי חוץ התנהג בביטחון עצמי. בחדר אחד ישבו שלושה או ארבעה אנשים במדים. טראמר הציג עצמו, לא נדרשה ממנו תעודה, והוא שאל על הרב פרינץ, ובתחילה לא על הילדים. ואז ענה אחד מהם: "לא האמנו לו. הרי הוא אדם צעיר, איך הוא יכול להיות איש דת? איך תוכיח זאת?"

טראמר אמר לו, שהוא יכול לצלצל לקהילה היהודית (היה שתים וחצי אחר חצות). אך הם לא צלצלו, ודאי גם לא היו מצליחים לתפוס אף אחד בשעה כזאת, ואמרו לו, שאם הוא יערוב להצהרתו, ישחררו את פרינץ תוך שעה.

עוד לפני תום מועד זה הגיע פרינץ לביתו, ו[לפני כן] דאג לכך, שגם הילדים ישוחררו. לא קרה לו דבר, מלבד ההלם. פרינץ לא נעצר בתחילה, אלא עלה מרצונו למכונית, משראה שלוקחים את הילדים.

העבודה השוטפת כרב

העבודה השוטפת כרב התנהלה בתקופה זאת בצורה רגילה, בלי הפרעות מיוחדות. עדיין לא היה פיקוח על הדרשות, או שלא נתגלה. באותה עת היה הקו של המדיניות הגרמנית, להוציא את היהודים מהפוליטיקה והתרבות הגרמניים, אך לא היה דבר נגד הדת היהודית. כתוצאה מכך לא היו לרבנים בתפקידם זה בעיות מיוחדות, אף שנמצאו כמובן בסכנה מתמדת של ריגול (מעדותו של האנס טראמר, ארכיון יד ושם 01/145).

2. על הפעילות התרבותית בפרנקפורט ענ"מ בשנות 1933- 1938

בהוראת הגסטאפו הותר בלא הודעה ואישור מוקדמים רק חינוך דתי (קורסים והרצאות), ורק בחדרים שבבתי-הכנסת. כל הפעילויות האחרות בעלות אופי תרבותי או אומנותי נזקקו בכל מקרה ומקרה לאישור מפורש של הגסטאפו. לאחר שהמשא ומתן עם הארגונים בנפרד לא היה מקובל עוד על הגסטאפו, דרשו בחינה מוקדמת מצד הקהילה והודעה על ידיה. הקהילה הקימה לצורך זה "לשכת בדיקה" שבו היו גם נציגים של העדה האורתודוקסית. ללשכה זאת היה צריך להפנות את כל הבקשות של מוסדות תרבות מכל הסוגים. תפקיד הלשכה היה קשה, והיה עליה לנהל דיונים רבים עם הגסטאפו על אופיים של האירועים, וכן היה המועמד צריך להיות מתאים לגסטאפו, כדי שהפקידים המוסמכים יוכלו להיות נוכחים לשם פיקוח.

לפעולה התרבותית נוצרו במהרה קשיים נוספים, כאשר נסגרו האולמות העירוניים בפני היהודים, ואולם "הלשכה" הוחרם. משום כך היה צריך לצמצם את הפעילות התרבותית. לאירועים בקנה מידה קטן יותר עדיין נמצאו אולמות הקהילה לשימוש. להרצאות ולקונצרטים גדולים בא בחשבון רק עוד בית הכנסת הליבראלי במערב העיר ברחוב פרייהר פון שטיין, ולפיכך היה גם צורך לקבל את רשותם של המוסדות המוסמכים - רבנים והנהלת בית הכנסת, שהאירוע הולם את בית הכנסת. רעיונות וניסיונות לרכוש אולם מיוחד להופעות של איגוד התרבות לא הוגשמו (עדות וילי מאינץ, ארכיון יד ושם 01/29).

3. השנים 1939 - 1940 בגרמניה.

... בתקופה זאת היה בית הכנסת המקום היחיד, שעדיין יכלו יהודים להיפגש בו, לאחר שגם איגוד התרבות פורק במהרה. לפיכך הנהגנו אז בבית הכנסת פעם או פעמיים בחודש ערבים ובהם הודעות, הרצאות וכיו"ב, כדי שיהיה לאנשים לפחות משהו (ד"ר מאקס נוסבאום, ארכיון יד ושם 01/222, המשך העדות מיום 11.7.1958, עמ' 1- 3).

4. על חיי הדת בלודז'

כצפוי הייתה הגזירה הראשונה שגזרו הגרמנים עם כניסתם ללודז' איסור על עריכת [תפילות] בכל בתי הכנסת וכן התכנסויות בבתים פרטיים. על אף זאת נאספו יהודים בדירות פרטיות והתפללו במניין. עניין תקיעת השופר היה כך: תקעו לתוך בגדים כדי שלא יישמעו צלילים בחוץ. ילדי המתפללים עמדו על המשמר ליד הדלת, והגרמנים לא הגיעו...

בפסח הוכנסו היהודים לגטו שהוקם. אף על פי שצו [לאיסור] התפילה נשאר בתוקפו, התפללו יהודים בציבור בבתים פרטיים. וכך אירע, שבבוקר השכם בפסח התפללו ברחוב זורביה 13 (איני זוכר את השם), ובאמצע קריאת התורה נכנס הגסטאפו, ולא הייתה שום אפשרות להימלט. כדבר ראשון לקחו את ספר התורה והשליכוהו על הארץ, לאחר מכן דרשו את הרבנים; התפלל שם תלמיד החכם המפורסם איש לודז' ר' ברוך גלברד הי"ד, וכיון שהיה יהודי זקן, קיבלוהו כרב והורו לו לצאת, הם באו לחפש סחורות מוברחות בדירה המסוימת [הזאת] ומשלא מצאו דבר, הלכו, אגב מתן הוראה כי אין רשות לעזוב את הדירה עד שיבוא הגסטאפו לקחתו. כמובן, כל העולם נהר למקום, אך בבוקר בא שוטר של הגסטאפו ודרש את ספר התורה וכן את המתפללים. הצליחו לשחד את השוטר בכמה אלפי מארק.

בראש השנה 1941 הוקל במקצת על הלב. הגרמנים הרשו לפתוח את בתי הכנסת, יהודים אחדים אפילו התירו לעצמם לחבוש שוב את הכובעים היהודים לתפילה... החוגים החסידיים התפללו בבתים פרטיים... ל"כל נדרי" באה קבוצה שלמה של אנשי גסטאפו לבית הקולנוע "בנקה", שבו התפלל זקן היהודים מ' ח' רומקובסקי, וצילמו את כל התפילה.

בסוכות הגיעו ללודז' 4 אתרוגים (איני יודע מנין). קשה לי לתאר לפניכם את התמונה, כיצד עמדו אלפי יהודים בשקט ברחוב בזונר מ- 5 בבוקר לפני דירתו של ר' נחמיה'לה הי"ד (אחיו של הרבי מגור זצ"ל), שאצלו נמצא אחד האתרוגים, כדי לברך על האתרוג... (פנחס וינדרבוים, פערציילטע מאמענטען פון רעליגיעזען לעיבען אין לודזער געטא, ארכיון יד ושם, אp-5/14).

5. חנוכת בית כנסת בקובנה, קיץ 1943.

בקיץ 1943 שיפצה [חברת] "תפארת בחורים" חדר ברחוב קאקליו, ללימוד ולתפילה. חנוכת-הבית נערכה בחמישה עשר באב תש"ג. החגיגה הפכה למפגן ולכבוד התורה בגטו. כל פני הגטו באו לחגיגה. הרב שמואל מארוק פתח את המסיבה החגיגית בנאום גדול. את המזוזה קבע ברל פרידמן, נשיא הכבוד של "תפארת בחורים" בהיותו עטוף בטלית. הרב ר' אפרים אשרי נאם. אחריו נשא נאום יפה המזכיר הכללי של "מועצת הזקנים" עו"ד אברהם גולוב. הרב מסלובודקה, הרב שקארוטע הזכיר, שבחמישה עשר באב הגיע דור המדבר לקצו, והיהודים החלו להכין עצמם לכניסה לארץ ישראל. גם היו"ט הנוכחי ייתן לנו תנופה לחיים חדשים, לגאלנו מים הצרות והכאב...

"בעלי מנגנים" הראו בחנוכת הבית את יכולתם. חנוכת הבית נמשכה עד שעות הלילה הקטנות והעניקה עונג רוחני בלתי רגיל למשתתפים. בכלל הביאה חגיגת "תפארת בחורים" גל חדש של חיים ותקווה לגטו ומשכה קבוצת אנשים לתורה ויהדות. (א' פערסאן, רעליגיעזע לעבן אין קאוונער געטא, פון לעצטן חורבן - צייטשריפט פאר געשיכטא פון יידישן לעבן בעתן נאצי רעזשים (רעדאקטאר: י' קאפלאן), מינכען, ספטמבר 1948, מס' 9, עמ' 41-42).

6. הודעה בעניין נוהלי התפילה באמסטרדם מטעם הרבנות המקומית, פורים תש"ג

אמסטרדם, ד' באדר ב' תש"ג

11 במארס 1943

רבנות

הקהילה היהודית

רח' ראפנבורך 173

אמסטרדם-מ[רכז] g/422

רבנות הקהילה היהודית [האשכנזית] כאן מודיעה לך בזאת, שעקב חוסר האפשרות לשמוע קריאת מגילה בבית הכנסת בליל פורים, תיקרא המגילה [בבית הכנסת] ביום חמישי 18 במרס הקרוב בלא ברכות לפני הקריאה ולאחריה, אולם המגילה תיקרא כבכל שנה לאחר תפילת ערבית, וכדי שיגיעו חברי הקהילה לבתיהם לפני "רדת הלילה" יש להקדים את תפילת המנחה, אך את תפילת הערבית אין להקדים לשעה 6.10.

מיותר לציין, שחובת קריאת המגילה בליל פורים או שמיעתה (בחוג מצומצם) נשארת בתוקפה, ו[הרבנות] המריצה את כל הגברים המסוגלים לכך להכין עצמם, שיוכלו לקרוא את המגילה באותו ערב בצורה סבירה על פי הדין.

בכבוד רב,

בשם רבנות הקהילה היהודית [האשכנזית], כאן

עה"ח: א' סארלואי

אל ה"ה הרבנים הראשיים בהולנד.

(ארכיון הרב אב"נ דוידס, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, ירושלים, P 122 , מס' 38).

7. על משלוח "אדמת ארץ ישראל" למחנה המעבר ליהודים וסטרבורק הולנד, סוף 1942 - תחילת 1943

1.

27 בדצמבר 1942

[לכבוד] האדון ד"ר סליוס הנכבד מאוד

הוועדה המתמדת לעניינים הכלליים

של איגוד הקהילות היהודיות [האשכנזיות] בהולנד

האוטמארקט 4

אמסטרדם-מ[רכז]

אדון סלויס הנכבד,

בזאת הנני פונה אליך לבדוק את האפשרות לספק אדמת ארץ-ישראל לחברא קדישא בווסטרבורק.

עתה, משלא קיים עוד משרד הפקידים [והאמרכלים], הנני מרשה לעצמי לפנות אליך בבקשה לתווך בעניין זה ולהעביר בקשתי למוסד הנוגע בדבר.

בתודה מראש עבור מאמציך, הנני חותם,

בכבוד רב,

(עה"ח: א"ס לויסון)

רב ראשי

2.

חברא קדישא

של הקהילה היהודית [האשכנזית]

האוטמארקט 4

אמסטרדם-מ[רכז]

אדונים נכבדים,

את המשלוח של אדמת ארץ הקודש מכם קיבלתי בתודה. בקשתכם להעביר סכום של f 25 לזכות חשבון הקהילה היהודית [באמסטרדם] אמסור ל"מועצה היהודית" שבעירכם, ואני מניח שייענו [לבקשה] להעביר הוצאות אלו לזכותכם.

בכבוד רב,

בשם הרב הראשי

(המזכיר)

(ארכיון המועצה היהודית לפריזלאנד, ארכיון יד ושם, ירושלים, M 19/9-2).

8. במחנה וורצאך שבגרמניה ליהודים ציונים בעלי סרטיפיקאטים לארץ ישראל, ראשית 1945

סידור המחנה כאן שונה לחלוטין מכל מה שנתנסינו בו עד כה. אנו מתגוררים עם 600 איש בטירת וורצאך, טירה גדולה משנת 1720, ששימשה יותר מאוחר כמנזר וכבית ספר מיסיונרי. יש מקומות אחדים לטיול חופשי, יש פארק קטן, והכל מוקף גדר תיל. מגדלי תצפית עם זרקורים עומדים בפינות, ומצבה של 10 אנשים בערך של משטרה ירוקה מסוגלת לפקח ולשמור על כל העניין יומם ולילה.

יחסית לבית סוהר יש בבניין נוחיות רבה: מים זורמים, אפילו מים חמים. יש בתי שימוש סבירים ביותר (המותרות - שאפשר לסגור דלת ולהיות לבד), יש מטבח מצויד היטב, אפילו אולם תיאטרון, אולמות לימוד אחרים [ו]ספריה אינם נעדרים...

אבל יש שפע [של אוכל] וביחד עם מה שמכונה המנות הגרמניות התזונה פה ברמה נהדרת. לאחר שבועות אחדים נעלם הרעב מעל הפרצופים, הצבע חוזר, נפיחויות המים נעלמות. רווח והצלה עמדו לנו בשעה הקשה ביותר...

התעוררות מסוימת נגרמה בשל בר-המצווה של הנער פוס.

זיכרונות העבר לא רצו להימחק, והמשפחה עמדה על כך, שהנער יהיה בר-מצווה. והרי רבי זלמן שלנו היה עמו ספר תורה, ואני נטלתי על עצמי ללמד את הנער לקרוא את הקטע מן התורה, כדי שיהא אפשר לערוך את הבר-מצווה...

מניין בא רבי זלמן וספר התורה שלו, איני זוכר עוד. הוא היה אתנו בברגן-בלזן. אשתו, וכמדומני גם ילדיו, ברחו בדיוק לפני פרוץ המלחמה לאנגליה. לא זכור לי, שהיה לי קשר עמו בברגן-בלזן. בדרך כלל נמצא עם נערי ההכשרה של האגודה מאנסחדה, וזכור לי, שמדי פעם קראו מתוך ספר התורה שלו. הוא היה אדם שקט מאוד ודתי, בן 55 בערך, בעל זקן קטן, אפור. כשיצאנו מברגן-בלזן היה בטרנספורט, ככל הנראה על סמך דרכון של מדינה דרום-אמריקאית, שדאגו לשלוח לו מאנגליה.

עדין רואה אני אותו הולך לפני עם ספר התורה בתרמיל הגב. גלילי העץ בלטו מתוך תרמיל הגב מלמעלה והזדקרו מעל לראשו, שהיה מכוסה בכובע אלפינו. זה היה מראה מוזר מאחור. כשהוציאונו בוויינגארטן מן הרכבת, היה גם רבי זלמן בין בישי המזל. כל מיטלטלינו, תרמילי גב, שמיכות היו מושלכים בערמה, אך רבי זלמן נשא את ספר התורה שלו עמו בתרמיל הגב. אף פעם לא נתן לאחרים לשמור עליו, שמר עליו בעצמו. "לא יסור ממך".

הלכנו באישון ליל, בשלג. אך רבי זלמן הלך עם הספר שלו בלא להתעייף. "לא יסור ממך".

מספר זה קרא הנער פוס בבר-המצווה שלו. רבי זמן הוציא אותו בזהירות, ושוב גלל אותו בזהירות לתוך תרמיל הגב שלו, והניחו ליד מיטתו. והוא לא סר ממנו, לא יומם ולא לילה. (קטעי זיכרונות של א' דאסברג, מאוספו הפרטי).