הלל ביום העצמאות

מחבר: אברהם שלם

סיני, גיליון ק"ט, 1992

תקציר: המחבר מוחה על כך שיש פוסקים אשר הורו שאין לקרוא הלל ביום העצמאות. הוא מסכם, כי חובה גדולה להודות ולהלל על נסי הקב"ה בארץ ישראל. לדבריו, מצווה לקרוא הלל בציבור בברכה ביום העצמאות.

מילות מפתח: יום העצמאות; הלל ביום העצמאות.

 מציאות זו, של חוסר רגישות בנסי ה' ונפלאותיו, כבר מצאנוה בתולדות עם ישראל מאז צאתו לחרות משעבוד מצרים.

כך כותב נעים זמירות ישראל: "אבותינו במצרים לא השכילו... לא זכרו את רוב חסדיך, וימרו על ים בים סוף" (תהילים ק"ו-ז). אתמול ראו גילוי שכינה, היד החזקה והזרועה הנטויה שבה הציל ה' עמו מיד צר. שיקע פרעה וכל המונו וחילו בים סוף. במעמקי מצולה הדריך בנעלים, והעביר ישראל בבכי ים ביבשה, ואלו כעבור שלושה שבועות בלבד, "בחמשה עשר יום לחודש השני לצאתם מארץ מצרים", כבר "וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר". איך נשכח כל מעשה ה' הגדול במצרים, ואיה האמונה שהאמינו בה' ונפלאותיו? ברגע שחסרה להם החררה שהוציאו ממצרים, פסקה האמונה ונכרתה מפיהם.

ומצינו בספרי הנביאים על חג הפסח, חג החרות שאנו חוגגים בכל בית ישראל ברוב פאר והדר, ובאותם זמנים לא נתנו לו מקום נכבד כראוי למצווה והודיה שכזו.

בימי משה, למרות היות עם ישראל נודד במסעיו במדבר, חגגו והקפידו על הקרבת קרבן פסח בטהרה ככל חוקותיו וככל משפטיו כמוזכר בחומש במדבר פרק ט'. לאחר מות משה מצאנו בספר יהושע פרק ה' י-י"ב: "ויחנו בני ישראל בגלגל ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחודש בערב". ואלו מימות יהושע ועד לימיו של יאשיהו מלך יהודה לא נזכר הפסח. במרוצת הדורות, תלאות מלחמות וכיבושים, כוננות מלכות דוד ושלמה, ולמרות תור הזהב של מלכות שלמה ובנין בית המקדש, ולאחר מכן הקרע הגדול בין השבטים וממלכת יהודה וישראל. הועם אורו והדרו של חג החרות. בפעולתו הרבה והנרחבת של המלך יאשיהו להחזיר את העם בתשובה לתורת ישראל, ומחיקת העבר העגום של התבוללות וטמיעה בחוקות העמים, קראנו:

"ויצו המלך את כל העם לאמור עשו פסח לה'... כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים אשר שפטו את ישראל וכל ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה כי אם בשמונה עשרה שנה למלך יאשיהו עשה הפסח הזה לה' בירושלים" (מלכים ב' כ"ג).

תאור הדברים במלים שונות מצאנו בדברי הימים:

"ויעשו בני ישראל הנמצאים את הפסח בעת ההיא ואת חג המצות שבעת ימים ולא נעשה כפסח כמוהו בישראל מימי שמואל הנביא וכל מלכי ישראל לא עשו כפסח אשר עשה יאשיהו" (ד"ה ב' ל"ה).

החובה להודות לה' ולברך בשמו הגדול על נפלאותיו וחסדיו שעשה עם אבותינו ואתנו ועם כל אחד ואחד מישראל, שנויה בדברי רבותינו נוחי עדן בגמרא מסכת ברכות פרק הרואה. גרסינן התם:

"מנא הני מילי, מנלן דמברכין אניסא. אמר רבי יוחנן דאמר קרא ברוך ה' אשר הציל אתכם".

ונפסקה ההלכה:

"אניסא דרבים כולי עלמא מחייבי לברוכי, אניסא דיחיד איהו חייב לברוכי".

וגרסת הגאונים והרי"ף, איהו ובריה ובר בריה. גמ' ברכות דף נד ע"א.

וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק י' מה' ברכות ה' ט':

"הרואה מקום שנעשו נסים לישראל וכו' אומר ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שעשה נסים לאבותינו במקום הזה".

הרא"ש בסוגיא זו כותב:

"נס של שבטים מהו שיברך. מאן דאמר כל שבט ושבט איקרו קהל צריך לברך, מ"ד כל השבטים איקרו קהל, אין צריך לברך".

ופלוגתא היא בפ"ק דהוריות ר"מ ורבי יהודה. רבי יהודה סובר דכל שבט איקרי קהל. עי' שם בדברי חמודות. וקי"ל בפ' מי שהוציאוהו, ר"מ ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה. ועוד דר' שמעון ס"ל כותיה. וכן פסק הרמב"ם בפירושו וחיבורו פ' י"ב מה' שגגות עי"ש. והר"ן פסק שם, אניסא דרבים, כלומר שנעשה לכל ישראל או לרובן כגון מעברות הירדן וכו'. וכל נס שאינו נעשה לכל ישראל או לרובן נקרא נס של יחיד ואינו מברך עליו אלא הוא ובריה ובר בריה בלבד.

וכן פסק מרן בשו"ע הלכות ברכות סי' רי"ח סעי' ב':

"על נס שנעשה לקצת ישראל, כל זמן שלא נעשה לכל ישראל או רובן ואפילו נעשה לקצת שבטים אין מברכין עליו" (אלא אותם שנעשה להם הנס בעצמם. משנה ברורה).

ובספרו הגדול על הטור כתב: מכיון דפלוגתא היא (במסכת הוריות) וכיון דלא איפשיטו מספק לא מברכינן עליהו.

וכבר תמה הב"ח שם דהלכה כרבי יהודה ורבי שמעון דשבט איקרי קהל וכו'. וכך פסק הרמב"ם. ואיכא לתמוה אמ"ש הר' יונה דאניסא דרבים, היינו שנעשה לכלל ישראל או רובן, אבל שלא נעשה לרוב ישראל, אפילו נעשה לקצת שבטים אין מברכין עליו. דכיון דהלכה דשבט אחד איקרי קהל, ודאי דצריכים לברך עליהם. עכ"ל.

ונשאלת השאלה. נס זה שעשה הקב"ה עם יושבי ארץ ישראל כשקמו עלינו שבע מדינות ערב באף ובחמה עם כל כלי משחית שברשותם להשמידנו ולאבדנו מן הארץ. באו עלינו באלפיהם ממזרח וממערב, מצפון ותימן להכחיד שם ישראל. רצחו שדדו, ושרפו את כל מחמדי ישראל ונאות יעקב השמו. עיר קדשנו ותפארתנו ושריד מקדשנו ותפארתנו מימי דוד ושלמה היו למאכולת אש ואיי חורבות, ציון היא דורש אין לה. בתי כנסיותיה ושעריה המצוינים בהלכה נחרבו עד היסוד. הכותל המערבי מקום שלא זזה ממנו שכינה, היה למרבץ צאן ומכלאות חמורים. בני ציון היקרים הלכו שבי לפני צר ויצא מבת ציון כל הדרה והמונה. בזרוע רשע וזדון עטו, עלו וצרו על ירושלים החדשה. באו בשעריה והפגיזו בתיה ורחובותיה, דם נערים וזקנים נשפך כמים ומגני ירושלים עמדו בחירוף נפש להגן מפני צר ואויב שאמר להשמיד להרוג ולאבד, לבוז בז לחלק שלל, רחם רחמתים לראש גבר, וכבר חלקו ביניהם ראשי הפורעים את בתי ירושלים ונשי ישראל. בחוץ שכלה חרב המרגמות והתותחים, ובבית רעב וצמא וידי נשים רחמניות בשלו קוצים ועשבי השדה לתת לחם לפי הטף. על הגליל והנגב וערי השפלה עלו בהמוניהם. לגיונות המצרים הגיעו עד לנגב הצפוני ומשם פלסו דרכם בהרס וחורבן עד לשערי ירושלים החדשה מדרום, ובשערי הקבוץ רמת רחל נהדפו ונעצרו על גופותיהם של מיטב צעירי הצאן. מצפון לירושלים ליד קבר שמואל הנביא רעמו התותחים של לגיונות הירדן וצבא הירמוך. היתה זו עת צרה ליעקב ובאו בנים עד משבר, ועם ה' ירדו לשערים לעמוד להתגונן ולבקש על נפשות טהורות של טף ונשים, זקנים וילדי טיפוחים שהאויב האכזר עלה ברבבותיו להכרית עולל ויונק, צעיר ואיש שיבה ולא ייזכר שם ישראל עוד.

האם נס זה שעשה עמנו ה' אלוקינו והצילנו מחרב, שבי וביזה, מקלון וחרפה, ברחמיו גונן על שארית הפליטה שנשארה בארץ אבותינו לאחר ההרס והחורבן הגדול של קהילות ישראל באירופה שאבדו ונכחדו, נשרפו ונטבחו על ידי חיות טרף וצמאי דם יהודי. בבוא עלינו צר ואויב, הביס אויבינו ועם כל כלי המשחית שבידם ועוצמתם הצבאית, נתנם רבים ביד מעטים, וקומץ מגינים השליכו נפשם מנגד ועמדו להגן על כל שעל אדמה של ארצנו הקדושה, האם לזאת יקרא נס דיחידים, לקצת ישראל, או לקצת שבטים? או שומה עלינו להכיר בנפלאות צור ישראל וגואלו שעשה והציל לכלל ישראל, וראו בניו את ישועתו וגדולתו של מושיע ישראל וגואלו.

ומצאתי און לי בדברי "הנשר הגדול", מורה הדורות, סלע ההלכה ומעיין המחשבה הטהורה, רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל על המשנה במסכת הוריות פרק א' משנה א-ה: הורו בית דין שוגגין ועשו כל הקהל שוגגין מביאין פר. כתב שם הרמב"ם בפירוש המשניות: "כל הקהל וכן רובו, כלומר רוב יושבי ארץ ישראל, לפי שהם הנקראין קהל כמו שבארנו". במשנה א' אמר "וכל ישראל עמו מלבוא חמת עד נחל מצרים" (מלכים א' ח). "הכוונה בזה שאלו אשר במקום הזה הם כל ישראל ואין חוששין למי שהוא בחוצה לארץ".

פירוש משנה זו ודברי קודש אלו של מורינו גאון ההלכה והמחשבה היהודית, נכתבו כהלכה וחזון לדורות. רבנן של כל ישראל מאורם ומנהיגם של קהילות הקודש בספרד, מצרים, תימן, ארץ ישראל וסוריא, ובמרוצת הדורות מבצר ההלכה שעליו נשען בית ישראל בתפוצותיו וגלויותיו, בעין חזונו ראה שאין מקום בעולם לעם ישראל לקיים מצוות התורה ובה בשעה להתנהג כבן חורין, אלא בארצו ובמולדתו ערש מלכותו, נחלת ה' שהנחיל לעמו. כבר הורונו רבותינו נוחי עדן ואמרו:

"ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הן" (ע"ז ח).

"אמר הקב"ה חביבה עלי כת קטנה שבארץ ישראל מסנהדרי הגדולה שבחו"ל (ירושלמי נדרים ו).

"ואפילו צדיקים וחכמים בחו"ל, ורועי צאן ובקר בארץ ישראל, אין מעברין את השנה אלא על ידי רועי צאן ובקר שבארץ ישראל. ואפילו נביאים בחו"ל והדיוטות בארץ ישראל, אין מעברין את השנה אלא על ידי הדיוטים שבארץ ישראל" (פרק דר"א ח').

"וכל זמנא דישראל בארעא ואשתדלו באורייתא כנסת ישראל שראת עמהון" (זהר ויקרא).

ובכן הבה ונצא מאצטגננות צרה ומוגבלת, מדעות מצומצמות של כבוד מדומה וקנטור, לראיה רחבה עם אופקים של הבנה ואמונה. האם לא הייתה מלחמת השחרור ועמידת איתנים בארץ ישראל בתקופת המאבק על זכויותינו על ארץ זו מכורת אבותינו, ובזמן יסוד המדינה, המשך ותוצאה ישירה של אותה אימה חשכה גדולה של שמד וכליון, הרס וחורבן אכזרי שפקדו את קהילות ישראל באירופה הנאצית בשנות הרעה והשואה הנוראה בזמן מלחמת העולם השניה?

האם לא חברו יחד אויבינו הנאצים והערבים הפלסטינים, להאביד שם ישראל בארצות אירופה הכבודה, ויד זדונים ומחשבת שטנים הייתה להמשיך במלאכת רוצחים נתעבה זו לכשיעברו כוחות הציר ממצרים לארץ ישראל. וכאן לסיים את תוכנית ההשמדה כפי שאמר זאת בפירוש ראש הטבחים הצורר הארור במועצת שטנים שלו, וכפי שהתרברב הצר הצורר המופתי הירושלמי בשעה שחזה במו עיניו בכבשני ההשמדה במחנות הריכוז הנתעבים? עת צרה ותוכחה הייתה לעם ישראל כשכוחות הזדון עמדו בשערי מצרים ובצפון בסוריא. על מקדש מלך הפילו גורל, על עם ה' הערימו סוד למתי יוציאו זממם לפועל. לולי ה' שהיה לנו ובשערי מצרים החלה מפלתו ונסיגתו של חיל הצוררים. משם החלה תבוסתו ועד לבו בארצו הגיעו חילות בנות הברית לרוצץ ראשי פתנים, למגר ממשלת הרשע לכלותה ולהאבידה בעשן. להכתיב את תנאי כניעתם בהשפלה וחרפה לדיראון עולם.

מלחמת השחרור, ויסוד מדינת היהודים בארץ ישראל, הייתה כתוצאה והמשך רצוף של מאורעות מלחמת העולם ונוראותיה. ואכן הייתה זו צרתו של כלל ישראל, של כל האומה בכללותה, וחלילה לומר שנסי ה' היו רק לחלק מהאומה או שבטים ממנה. הנס שנעשה בארץ ישראל, והתגלות שכינה זו ברוב פאר והדר, במסירות נפש ועקדתם של מבחר בני האומה ששפכו דמם והקריבו חייהם על מזבח הארץ הקדושה, הייתה לישועה ופדות לעם השוכן בציון, ושומה עלינו להודות לה' וחובה קדושה עלינו אנו, שלנו נעשו נסים אלו בהתגלות לעינינו, להלל לשבח ולפאר למי שעשה לנו ולאבותינו את כל הנסים הללו. הראנו ידו הגדולה והשגחתו על עמו וצאן מרעיתו, הוציאנו משעבוד לגאולה, מכליה וקלון, לחרות ובנין, ליצירה לצמיחה והתגשמות החזון בארץ האבות, משכן כבוד של צורנו וגואלנו.

ומצאנו למרן החיד"א בסה"ק חיים שאל חלק ב' סי' י"א שנשאל על עיר אחת שנעשה לישראל נס אחר שניצולו מצרתם, ותקנו שיתענו עשרה יחידים וכו', ויאמרו כל הקהל הלל גמור אחר י"ח, ביום עמידה. עיין שם שכתב:

"ואני אענה כי הנה אמרינן בפסחים דף קי"ו ע"א הלל זה מי אמרו, נביאים שביניהם תקנו להם לישראל שיהיו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבוא עליהם, ולכשנגאלים אומרים אותו על גאולתן. וכפ"ז היה נראה דשפיר נאה לתקן לומר הלל כשנעשה נס לקהל ישראל בעירם ונביאים הראשונים כך תקנו".

אמנם ממשיך שם החיד"א ז"ל וכותב:

"לבי מהסס טובא, שלא ראיתי להרי"ף והרמב"ם והרא"ש שכתבו זה שיש לומר הלל כשהצבור נושעים מצרתם, ואם הדברים כפשטם היה להם ללמדנו דין זה".

ועלה על לבי לומר דאפשר דסברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דתקנת נביאים הייתה כשנעשה הנס לכל ישראל דווקא. והכי דייקי דברי רש"י שפירש שם ומוכח מדבריו דהתקנה לא הייתה אלא על תשועת כל ישראל מן צרתם. ומשום הכי כתב "כגון חנוכה". ומסיים ומעלה "שאם ירצו לומר הלל יאמרוהו שלא על סדר התפילה ובלא ברכה".

והשתא דאתית להכא לנס החנוכה, ממנו ניקח ומשם ראיה ללמוד ולהשוות, ממלחמות החשמונאים והשואה הרוחנית והפיזית שהחלה להכות על ראש האומה בתקופת המלכים לבית סיליקוס בצפון, שהשתלטו על סוריא ועל כל ארץ ישראל ועד לגבול מצרים הגיעו ובגזירותיהם רצו לאבד צביון היהדות ושם ישראל.

במלכות אנטיוכוס אפיפאנס ובנו אנטיוכוס אופטור, לא היה רוב מניינו ובניינו של עם ישראל בארץ ישראל. האמת היא שבארץ ישראל באותה תקופה, היה מיעוט של העם לעומת המרכזים הגדולים בבבל ומצרים. למצרים של בית פתולומיאוס ברח חוניו הכהן הגדול, ובנומוס של היליופוליס בנה עיר קטנה בתבנית ירושלים, ומקדש דומה למקדש ה' בירושלים. (מלחמות היהודים פרק א'-א'. גמרא מנחות קט ע"ב, ירושלמי פ"ו דיומא ה' ג'). וישובים רבים היו מפוזרים בערי אירופה ברומא ובאיי הים, ועד לאפריקה וספרד הגיעו עוד בזמן מלכות שלמה. דברים אלו ידועים וברורים ונמצאים בדברי רבותינו שעל אמיתותם אין חולק. ראה פירוש רש"י, ורבי אברהם אבן עזרא, כמו"כ ר"י אברבנאל והרד"ק על הפסוק בעובדיה "וגלות ירושלים אשר בספרד", שהמדובר על בני ירושלים שהוגלו בחורבן בית ראשון, וגלות טיטוס שהגלה לארצות העמים אלמניי"א, (גרמניה) פרנצי"א (צרפת) וספרד כתרגום יו"ב "באספמיא".

אם כן, לנס שנעשה לישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת החשמונאים, לא ייתכן היה לקרוא נס של כל ישראל. עם כל זה עמדו גדולי האומה ומורי הדורות בים התלמוד והפוסקים והכירו שציון היא בית חיינו, ומקור חיים ולב האומה הישראלית. כך הורונו במס' שבת בדף כא ע"ב:

"בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אנון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יונים להיכל וכו'... וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום וכו'... לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה".

פי' רש"י: לקרות הלל ולומר על הנסים בהודאה. וכן נפסקה ההלכה ברמב"ם ה' חנוכה פרק א' הלכה ה'. טור שו"ע או"ח סי' תר"ע-תרפ"ג.

החובה לומר הלל על נס שנעשה בארץ ישראל למדנו מדברי רבי חייא בר אבין משום רבי יהושע בן קרחה. גרסינן במגילה דף י"ד ע"א:

"ומה מעבדות לחירות (ביציאת מצרים אמרו שירה על הים) אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן. אי הכי הלל נמי נימא. (אם כן נאמר גם כן הלל שהוא שירה?) (אמר ר' יצחק) לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. כדתניא עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל ארצות לומר שירה, משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה".

וראה למהרש"א בחלק הדרשות בעירובין דף י ע"ב שכתב:

"יש לתת טעם בזה, לפי שכשנכנסו לארץ ישראל נתקדשה, והקב"ה נקרא אלוקי ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד כמו שכתב הרמב"ן פרשת ניצבים עיין שם. והנס שם על ידו לא על פי שליח וראוי לומר עליו הלל".

נס זה שעשה לנו אבינו שבשמים בארץ ישראל, אחר כל התלאה אשר מצאתנו בדרך הייסורים והגלויות, במדבר העמים הגדול והנורא, בעברנו דרך מעבר יבוק, מנחל היגונות שתינו מצינו את קובעת כוס התרעלה. וכמו השחר עלה, עטו עלינו אויבינו להשמידנו ולהאבידנו. ויותר יעקב לבדו ורק ה' איש מלחמה הוא שעמד לנו וזרועו עלינו נגלתה לעיני כל עמי תבל, היום נסתפק ונשאל אם יש לומר הלל, להודות ולהלל, לשבח ולפאר על פדות נפשנו ונפש עוללנו. על צפור נפשה של האומה, על ביתנו השלישי שעלו עלינו זדים אכזרים בלגיונותיהם להשמיד לבוז ולאבד? נדייק בדברי מרן הב"י ונראה שכתב:

"על נס שנעשה לקצת ישראל, וכו' אפי' נעשה לקצת שבטים אין מברכין עליו".

מרן דבר על קצת ישראל, על קצת שבטים, וכל זמן שלא נעשה לכל ישראל, אבל לגמרי לא הזכיר אם נעשה הנס בארץ ישראל. על נס שנעשה בארץ ישראל, לא יבוא חלילה מרן לחלוק על דברי הגמ' והרמב"ם בפי' המשנה שהבאנו לעיל.

אמר רב הונא:

"מצינו מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים שצריך ליתן שבח והודיה על מעשה הנס, דכתיב "למען תספר באזני בנך ובן בנך" וגו' (מדרש הגדול פרשת בא).

הזוהר הקדוש מלמדנו:

"כגוונא דא חובה איהו על בר נש לאשתעי תדיר קמי קב"ה ולפרסומי ניסא בכל אינון נסים דעבד... בגין דאינון מילין סלקין וכל פמליא דלעילא מתכנשי וחמאן לון ואודאן כולהו לקב"ה ואסתלק יקריה עלייהו עילא ותתא... וישראל בההוא ספורא יהבי חילא למאריהון כמלכא דאיתוסף חילא וגבורתא כד משבחין גבורתיה ואודן ליה וכולהון דחלין מקמיה ואסתלק יקריה על כלהו" (זוהר שמות מא).

וראה עוד לגאון ישראל רבינו משה סופר בספרו הק' "חתם סופר" חלק או"ח סי' קצ"א ויו"ד סי' רל"ג שדוחה דברי הפר"ח באו"ח סי' תצ"ו בקונטרס מנהגי אסור שלו אות י"ד על המקומות שעושים יו"ט ביום שנעשה להם נס וכו', ומקיים להלכה ולמעשה כדברי המגן אברהם אליבא דמהר"מ אלשקר שהורה לקבוע חגים על נסים שארעו בזמן הזה, וכן כתב שמצווה היא מן התורה להלל ולשבח להקב"ה ביום שבו נצלנו מעבדות חרות, וממות לחיים בכל דור, וקביעת מועד ביום הנס, מצווה היא מדאורייתא.

אסיים בדברי מורינו הגדול רבינו משה בן מימון זצ"ל כפי שהוא סיים בפרק י' מהלכות ברכות:

"כללו של דבר לעולם יצעק אדם על העתיד לבוא, ויבקש רחמים ויתן הודיה על מה שעבר ויודע וישבח כפי כוחו וכל המרבה להודות את ה' ולשבחו תמיד הרי זה משובח".

ורבינו ומורינו, רבה של ארץ ישראל שראה במו עיניו בפורענות הנוראה שהכחידה שליש מעמינו בכבשנות השואה, הוא בחזון רוחו הרעיף דברי נחמה על צאן מרעיתו שבארץ ישראל, ובספריו הורה ופסק הלכה לעם השוכן בציון ובתפוצות. בבוא היום והפציע שחר הגאולה על הררי ציון, כתב לנו הגאון הראשון לציון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל בקול קורא אל העם, "היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך"...

"יום זה הוא יום טוב לישראל היושב בארצו ובכל תפוצות פזוריו, לדורותינו ולדורות עולם. להודות לה' חסדו, להגיד בקול זמרה וצהלה ותהילה: זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. ששו ושמחו בה' אלוקינו וחדוות ה' תהיה מעוזנו לנצח... מהרה תחזינה עינינו בתקומת כסא מלכות בית דוד ובבנין אפריון ואריאל בירושלים עיר קדשנו ותפארתנו ובירת ממלכתנו לנצח".

לסיכום הדברים: מכל המובאות עולה שחובה גדולה להודות ולהלל לצור ישראל וגואלו על נסיו ונפלאותיו שעשה לנו ולבנינו בארצנו הקדושה. וכל המזלזל ומלגלגל על גבורותיו וישועותיו של בורא עולם, צור ישראל וגואלו, הרי הוא מבעט בטובתו וחסדיו. על יסוד דברי רבותינו בניתי דברי, ומצווה לשמוע דברי חכמים ולקרוא הלל בצבור בברכה ביום העצמאות שהוא יום תחילת צמיחת גאולתנו ופדות נפשנו בארץ אבותינו.