התפילה אמנות אבותינו

מחבר: דוד פלוסר

דעות, גיליון י"א, 1960

תקציר: עוסק בהצעות לייעול צורת התפילה, בלי לפגום בה ע"י התאמת לשונה לתקופתנו.

מילות מפתח: נוסח התפילה, שינוי בנוסח התפילה, הרפורמים וגישתם לתפילה.

 המשבר הרוחני החמור הפוקד את עמנו מחמיר והולך ביחוד בארץ אבותינו. אידיאולוגיות שלמות ומגוונות משרתות את הנטיה הרווחת להרחיק את עמנו מלחיות לפי תורת ה'. מוסדות אדירים משולבים זה בזה מרחיקים את הנוער מן התורה - וכשהילד הרך שואל את אביו "מה זה?" הוא מקבל את התשובה: "לא כלום". אין פלא שגם המחנה הדתי נמצא במשבר קשה, היות ואין, או כמעט אין בתוכו אנשים שיתנו את התשובות הפשוטות אפילו על שאלות שאין זה קשה לענות עליהן.

ונוכחתי לדעת שאפילו בשאלה כה מהותית ליהדות כמו מהות התפילה במסגרת היהדות, אין יודעים הרבה לענות עליה, והרי שאלה זו היא בעלת חשיבות גדולה ביותר, לא רק כלפי מעלה, אלא אף כלפי הציבור המתפלל עצמו. אם יהיו לך מושגים מבולבלים על מהות התפילה, הרי במוקדם או במאוחר תפסיק להתפלל אתה או ילדיך.

כמובן לא אדבר כאן על כל הצדדים של התפילה כתופעה דתית בכלל. על כך נכתבו ספרים הרבה ותשובה פחות או יותר מספיקה היתה מוסיפה עוד ספר על בעיה נכבדה זו. כאן אדון רק על כמה בעיות "בוערות" ביותר, ורק על הצד היהודי שבתפילה.

כידוע רצו ורוצים אנשי הרפורמה לשנות את נוסח התפילה, למחוק תפילות רבות ולהוסיף תפילות אחרות. רבים מאלה ששונאים את אנשי הרפורמה מתוך שנאה אידיאולוגית חושבים היום בעצם כמותם. גם הם, כמו אנשי הרפורמה, מסתמכים על העובדות שנוסח התפילה המסורתית נשתנה במרוצת הדורות. אם כן, למה לא נשנה גם אנחנו? נכון הדבר, נוסח התפילה נשתנה, אולם הוא לא נשתנה מתוך ההנחה שדברי התפילה מנוגדים לרוח הזמן, שכיום קשה לומר פיוט פלוני-אלמוני המבטא רעיונות "ריאקציוניים", שהאידיאולוגיה, של נוסחא מסוימת אינה מתאימה לאידיאולוגיה של המתפלל כיום. בקיצור, המתפללים לא ביטלו (אולי חוץ מחסידי שבתי צבי) את ממד ההיסטוריה של היהדות וכן לא את היסוד ההיסטורי של התפילה: אלה שהוסיפו ואלה שביטלו פיוטים מסוימים לא התנגשו ברציפות דורות המתפללים. לא עלה על דעתם רעיון "עדכון" התפילה, אלא מתוך מעין יצירה הבוקע, מתוך רצינות מכסימאלית הוסיפו וגרעו.

החיים "הרוחניים" בארצנו הם, מבחינה מסוימת, גולת הכותרת של תקופת ההשכלה והאמנציפציה. אין כמובן בדעתי לשלול את חשיבות זרמים אלה, אך בודאי שלא אסכים לצדדיהם השליליים, אפילו אם אני מבחין בהם בלבושם הדיני או ה"דתי מסורתי". לכן לא אוכל, לצערי, לשמוח, אם אשמע שדווקא ממחנה דתי בוקעים קולות הדורשים "עדכון" של התפילה. קולות אלה מזכירים לי, באופן בלתי נעים ביותר, את ראשי המדברים של ראשית הרפורמה; רק שאת מקום המדינה הפרוסית תופסת מדינת ישראל (האם באמת אין עושים לה עוול בזה?) ובמקום האמנציפציה האירופית מרימה את ראשה, בשעות דיבורים על שינוי נוסח התפילה, האמנציפציה הציונית. האם באמת המדינה והציונות הם רק כוחות אנטי-הסטוריים? בגלל חשיבותם של שני השגים עצומים אלה אני יכול לענות על שאלה זו בחיוב.

אסביר קצת את דברי על סמך דוגמאות. הקטע "ומפני חטאינו" וכו' זכה לתשומת לב מיוחדת במינה הן מצד אנשי הרפורמה והן מצד החרדים המתקנים של היום. לאנשי הרפורמה הפריע

הקטע בכך שבו מתבטאת תקוותנו לחידוש הקורבנות - כיום מפריעות המלים שלפני הזכרת הקורבנות: "גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו". ונשאלת השאלה, למה לא הפריעו דברי התפילה לאותם היהודים שישבו בדורות עברו בארץ ישראל ואף בירושלים, ושיכלו, לא כמונו כעת, לבקר בבית המקדש. אין להניח שאותם היהודים השלמים הרגישו פחות באשרם שיש להם הזכות לישב בארץ-ישראל ובירושלים. הם לא התקשו כנראה בנוסח התפילה, היות וידעו שהגלות המרה והנמהרה תמשך, ושמבחינה מסוימת באמת גלו מארצם גם הם. ואנחנו כיום גלינו מארצנו באמת, באופן מוחשי, ואיננו יכולים להקריב קורבנות בבית בחירתנו אפילו מבחינה גיאוגרפית. ברור אפוא, שהקטע "ומפני חטאינו" על כל מלותיו הוא אקטואלי - עד לאותם הימים שבהם יתחדשו הקורבנות.

אולם, כך טוענים אחרים, למה נזכיר בבית הכנסת את הישיבות של בבל ואת כל המוסדות הקדומים שאינם כבר? כאן קיים הבדל יסודי ביני לבין אותם השואלים ומקשי קושיות. אני בעצמי נהנה ביותר כשאני, בשעת התפילה, חש באותה שרשרת האהבה מאברהם ועד היום, ואילו השואלין והמקשים קושיות דורשים כנראה מן התפילה שהיא תשקף את המצב הרוחני החברתי (הבלתי חברתי?) הפוליטי וכו' של היום דווקא.

אם כן, אין הם יכולים להתפלל למשל את המלים: "על הצדיקים ועל החסידים ועל זקני עמך בית ישראל ועל פליטת סופריהם ועל גרי הצדק ועלינו וכו'?" האם זהו הרכב עמנו כיום? ומי הם כיום "זקני עמך בית ישראל"? למרות זאת אינני רואה בדברי התפילה שום דבר מפריע, אם דבריה אינם מבטאים את יחס הכוחות שבחברה כיום. זאת ועוד, הרציפות שבדורות המתפללים עושה את התפילה לבנין על-היסטורי; דווקא העובדה שהיא באה בעיקרה לא לענות על הצרכים החברתיים, אלא על הצרכים הדתיים של הדורות, גרמה לכך שאין בתפילות המסורתיות של היום רמזים היסטוריים בולטים, שימנעו בעדנו להתפלל את התפילות העתיקות כאילו לא נכתבו בשבילנו.

ברם אלה הרוצים להפוך את התפילה לדבר אקטואלי, שוכחים שהדבר האקטואלי כיום יהיה מיושן מחר; אם נתאים את התפילה למצב הפוליטי והחברתי של היום, הרי באמת לא יהיה אפשר להתפלל אותה מחר - או שמא מתארים לעצמם הרפורמאטורים האורתודוכסים שנצטרך לשנות את נוסח התפילה כל עשר שנים?

נוסיף כאן עוד כמה מלים על התפילות שמחברים אותן היום. השינויים שבתפילה יסודם תמיד בעיקר הצורך הדתי, ולא בצורך החברתי של העדה מתפללת. היות ודורנו פגום, הוא אינו מסוגל ליצור תפילות יפות; אין כמובן שום הכרח שהמצב יימשך ויכול להיות שהעם יתרפא, ואז נזכה בתפילות יפות ועמוקות שתהיינה כתובות בלשוננו, בה אנו כותבים ומדברים. נראה לי אפוא שאין בשום פנים להתנגד לחיבור תפילות חדשות שיספקו את צרכינו הדתיים.

 דברנו על היסוד ההיסטורי של התפילה, על שרשרת הדורות. מותר לנו לגשת לרפורמה בלתי-היסטורית רק במקרה שנשלול את ההיסטוריה של עמנו, או במקרה שנניח שהתפילה היא רק ענין של הצורך הרגשי הרגעי של המתפלל. אמנם, כשנניח הנחה שניה זו, הרי את התפילה הזאת שתהיה בעיקרה הביטוי של התרוממות נפש רגעית, אפשר בעצם להתפלל רק פעם אחת, בשעה שהיא נוצרה, כי בשביל אחרים תהיה תפילה זו לא תפילה ממש, אלא שיר שאולי רצוי להכניסו לא לסידור, אלא לאנתולוגיה ספרותית.

כי הרי, מלבד היסוד ההיסטורי יש לתפילות הציבור גם יסוד חברתי. לא היחיד, אלא החברה מתפללת, ולכן רוב התפילות מדברות בלשון "אנחנו" ולא בלשון "אני" - אין צורך לומר שהקהל הוא אחד המושגים החשובים ביותר של היהדות. כאן מתעוררות כמה בעיות רציניות ונשאלת למשל השאלה, אם אופן התפילה של האשכנזים, שלפיו כל אחד ואחד ממלמל במהירות את תפילתו ומחכה לזמר החזן, אם אופן תפילה זה יכול בכלל לספק את הצרכים הדתיים של דורנו; כי הרי אופן תפילה זה מבטל למעשה את האופי הקולקטיבי של התפילה, אם כי הוא אמנם מאפשר ליחידי סגולה להגיע בשעת תפילתם לאכסטזה.

אני בטוח שאילו נעשה מחקר פסיכולוגי ניסיוני של תפילת האשכנזים, היה מתברר שהם בולעים לפחות את מחצית דברי התפילה. לכן נראה לי שאופן התפילה של הלא-אשכנזיים מתאים בהרבה יותר לצורכי הזמן והארץ. בדרך כלל בציבורנו אינה קיימת הסכנה שבאופן התפילה "הספרדית", שחוסר למדנותם יכול לגרום שישמעו רק לדברי החזן ולא יתפללו בעצמם; כי הרי אנו כולנו דוברי עברית ומבינים פחות או יותר את התפילות.

נוסף על כך אפשר להנהיג תפילה בציבור ממש, כשנתפלל כולנו בקול רם והחזן (או כמה מן המתנדבים מן הקהל) ידריכו את הקהל בקצב התפילה ובמנגינתה. אני מבין ששינוי זה יהיה קשה לאחר שהוא שונה מגירסה דינקותא של המתפללים האשכנזיים והוא ידרוש עבודה מוזיקאלית רבה, כי יהיה צורך ליצור מנגינות בשביל כל התפילה כולה, לפי רוח המנגינות האשכנזיות. ברם, לדעתי אפשר לפחות להתפלל בקול-רם את "קריאת שמע", שהרי שם המנגינה הם טעמי הקריאה של דברי התורה. אני מבין שהצעות אלה הן הצעות אישיות גרידא, אך נראה לי שביטול אופן התפילה האשכנזי יתרום הרבה להווצרות עדת המתפללים. אם אי אפשר להנהיג שינוי זה בבתי-כנסת, נראה לי שאפשר להנהיגו בבית ספר דתי, כך שהדור הבא יהנה כבר מתפילת-ציבור ממשית.

בפסקה הקודמת נגעתי ביסוד הקולקטיבי של התפילה היהודית, דבר שמתבטא כבר בכך, שהפיוטים חדרו כמעט לתוך כל תפילה ותפילה שלנו. למרות שאני מתפלל בימי חול בבית, אני חש יפה באבסורד, כשאני אומר למשל לבדי את הפיוט הארוך של "יוצר" בתפילת שחרית; אמירת פיוטים כאלה מקומה אינו בתפילת יחיד, אלא בתפילת-ציבור. למרות זאת לא יעלה על דעת שום יהודי לחזור לנוסח הברכה בלי הפיוט, וזה מתוך הרגש הנכון שאפילו היסודות הפיוטיים של התפילה נתקדשו במרוצת הדורות, היות והתפילה אצלנו אינה רק השתפכות הלב ובקשה כלפי מעלה, אלא אף קיום מצווה.

לכולכם ידוע, כמדומני, התיאולוג האורתודוכסי היחידי שקם לנו בדורנו ובארצנו; ידוע גם שהוא מבטל את כל היסודות האחרים של התפילה, חוץ מן היסוד ה"תיאוצנטרי", הוא קיום המצוה בשעת התפילה. לצערי אין כאן המקום לסתור רעיונות אלה שאינם מתחשבים בעובדה הפשוטה שהתפילה - היא בין השאר תפילה, ושהיסוד של מצוה, של מעשה דתי גרידא, קיים גם בתפילות של שאר העמים. לא שמעתי שמי שהוא ישבח את הנוצרים בגלל מילמול חובה של המאמינים את תפילת "אבינו שבשמים" ובתפילה האחרת, שאיני מעיז להזכיר את שמה מחמת פחד הצנזורה ה"אורתודוכסית". ישנו יסוד אובייקטיבי של קיום חובה דתית גם בתפילות אומות העולם, ועל ידי זה עוד לא הפכו אומות העולם ליהודים, אלא נשארו אומות העולם. אולם כמובן יש להודות בכך שבגלל חשיבות המצוות המעשיות שביהדות בכלל, אחד היסודות החשובים ביותר של התפילה היהודית - על יד היסוד ההיסטורי והציבורי ויסודות אחרים - הוא קיום מצוות התפילה. היסוד האובייקטיבי שבהלכה טבע אפוא את חותמו גם בתפילה. ברם, בענין זה ההלכה היא זהירה מאד. כך למשל, ה"קידוש" שאומרים אותו בשבת ובחגים בבוקר, אין בו שום ברכה, אלא הוא בעצם ברכה על היין ולא יותר, כי מבחינת ההלכה הנצחית אין ב"קידוש" של בוקר מקום לשום ברכה.

ועוד דוגמה לקטגורית הנצחיות של ההלכה. תפילת העמידה של ערבית נשארה בעצם עד היום דבר של רשות. למרות זאת לא יעז איש לבטל את הקידוש של בוקר ולא את תפילת העמידה של ערבית, וזאת מפני שהצד האובייקטיבי ההלכתי הוא כה חזק, עד שבמשך הדורות נעשים המנהגים כמעט (או לגמרי) למצוות ממש. מצב זה, שיסודו בסטרוקטורה של היהדות, מקשה ביותר, כשיעלה על דעת מי שהוא שיש צורך לקצר בתפילות, שיש צורך לדלג על פיוטים מסוימים ואמירות מסוימות. למרות זאת נראה לי שצעד זה הוא הכרחי, והוא אף נעשה במשך הדורות על ידי יהודים שלמים. אם תקרא, למשל, את הנעילה שלנו, תראה בה חלקים בלתי שלמים של פיוטים עתיקים שאמירתן השלמה הייתה תופסת יותר מדי זמן. ברור שכיום היה יותר רצוי לקרוא פיוטים שלמים אחדים ולא שברי פיוטים רבים. כן נראה לי שהיה רצוי לאפיין כל שבת ושבת וכל חג וחג על ידי פיוטים מסורתיים מיוחדים - והדבר אפשרי, היות וכל הקהל (או רובו) מבין כאן עברית. שינויים כאלה אפשר ואפשר לבצע ועל ידיהם תהפוך התפילה ליותר קצרה ויותר מגוונת, אך לדעתי, הפתרון של "בעיית" היהדות אינו ביצירת אוניפורמציה בכל בתי כנסיות על פי צו של מעלה (מן "המוסדות המוסמכים"). להיפך: החיים הדתיים בבית-הכנסת חייבים להיות רעננים ומגוונים, ואין בכך שום אסון אם יתפללו במקומות שונים פיוטים ונוסחים שונים. הרי בימי הביניים היה כך, ובכל שבת ושבת נהנה הקהל מפיוט חדש.

אל יאמרו האנשים, שדילוג על דברים מסויימים שבתפילה לא ישנה את הצד המכניסטי שבתפילה ושהתוצאה תהיה רק, שהמתפללים ימלמלו זמן יותר קצר. הרי אחת המשימות החשובות ביותר של דורנו צריכה להיות הפסקת המלמול של התפילה!

אם לא נצליח בכך, הרי אנחנו מתחייבים בראשנו; כי ברור שאם לא יתרחש נס, הדור הבא שלא ירצה להשתתף בטכס המלמול האינדיבידואלי או הקולקטיבי, יפסיק להתפלל בכלל, ר"ל! זאת היתה הרי אחת הסיבות שהצעתי להנהיג את התפילה בציבור ממש, כפי שזה נהוג אצל העדות הלא-אשכנזיות.

הבעתי את דעותי בענין התפילה, ביחוד מן הצד המעשי, ואני מקוה שיבואו אחרים ויציעו הצעות מעשיות וטובות יותר, כי הרי למרות שיש להתנגד לרוח הרפורמה הבלתי הסטורית, יש ויש מקום לשיפור תפילתנו.