קדיש יתומה

אחת מתוצאותיו הברוכות של החינוך היהודי המועשר לנשים בשני הדורות האחרונים היא מעורבותן המוגברת בתפילה בציבור ובפעילות השוטפת של בית הכנסת. תופעה חדשה זו הולידה בדיקה בריאה של מצב חדש זה, ועמה "קיצור שולחן ערוך לנשים". לפיכך, לא היה זה מפתיע כאשר הועלתה לדיון לאחרונה סוגיית אמירת קדיש על ידי נשים אבלות.

 

מקור הקדיש כתפילת האבל מעורפל קמעה. הגם שהתפילה משבחת את ה' מבלי להזכיר כלל את הנפטר ובלתי מובנת למי שאינו מבין ארמית, חשיבותה עבור האבלים ברורה ואינה דורשת כל הסבר. אין ספק כי לאמירת קדיש יש משמעות אף לאותם אנשים הרחוקים ממחויבות הלכתית. תחושת החובה לכבד את המת על-ידי אמירת תפילה זו רווחת אף בקרב אבלים שאינם שותפים לאמונה הדתית, לפיה אמירת קדיש מביאה תועלת לנפטר. אין פלא, אפוא, שלבותיהן של בנות שאיבדו הורה נמשכים לומר קדיש עם אחיהן. ובמיוחד עולה הבעיה כאשר אין לנפטר בנים כי אם בנות. ככלות הכל, תגובתן הפסיכולוגית של הנשים למוות זהה לזו של גברים. כדי להיענות לצורכי נשים אלו, דרוש דיון כן בהלכה הכתובה וברוחה, יחד עם הבנה רגישה של הצרכים האנושיים המעורבים בעניין.

 

לכאורה, הסיבה שעומדת מאחורי התפתחות הקדיש כחובתו של האבל מחזקת את הגישה המתירה אמירת קדיש על-ידי נשים. במקור, כותב הרב נפתלי צבי רות, האבל הביא ישועה לנפטר בזה שהוא גרם לקהל לשבח את ה' כתגובה לאמירתו "ברכו" כשעבר לפני התיבה כחזן:

 

 

ניתן בקלות להרחיב הסבר זה כך שיתייחס גם לנשים שגם הן, בדומה ל"קטן", אינן יכולות לשמש כשליחות ציבור או להיכלל במניין הדרוש לאמירת קדיש. טענה זו חזקה אף יותר כאשר אנו מבינים שלגרום לאמירת "יהא שמא רבה" בתשובה לקדיש האבל היא צורה של קידוש השם - מצווה שנשים מחויבות בה כגברים.

 

למעשה, התשובה שמשמשת כמקור העיקרי נגד אמירת קדיש על ידי נשים היא זו שנותנת את הטענה העיקרית להתרתה. וכך נכתב בשו"ת "חוות יאיר" (סי' רכב):

 

אולם במסקנתו הסופית, לא התיר החוות יאיר לבת לומר קדיש, וטעמו;

 

 

כך למשל, ה'באר היטב' (אורח חיים סי' קלג ס"ק ה) מגיע למסקנה אחרת:

 

ברוח דומה כותב ה'שערי תשובה' (שם, ס"ק ה)

 

 

ישנו היגיון פשוט המסביר מדוע מותר לערוך מניין נפרד, למרות העובדה ש"לבת אין לה קדיש כלל בבית הכנסת". אופיו הבסיסי של האיסור לומר קדיש בתוך בית הכנסת לא יכול היה להיות קשור ל"קול באישה", או לעובדה שנשים אינן יכולות להיכלל במניין הדרוש לאמירת קדיש, כיון שהיגיון זה חל גם על מניין פרטי הנאסף בהיתר, כדי שהאבלה תוכל לומר קדיש בעצמה.

 

הסיבה מתבררת כאשר אנו מבינים שתשובתו של ה'כנסת יחזקאל', שעסקה בשאלה למי יש עדיפות באמירת קדיש בבית הכנסת, הייתה מבוססת על הנחה שונה משלנו באשר לנוהלי בית הכנסת. ברוב בתי הכנסת בימינו, כל האבלים אומרים קדיש יחדיו, אולם על-פי המנהג המקורי היה הקדיש נאמר על-ידי אבל אחד בלבד; וכאשר שני אנשים תבעו זכות זו, התעוררה שאלה למי מביניהם יש עדיפות. נראה כי ה'כנסת יחזקאל' סובר שהואיל ואישה אינה משתתפת בפעילות בית הכנסת, היא אינה יכולה להפקיע את מקומו של גבר הרוצה לומר קדיש. ואכן בעל 'באר היטב' אינו רואה סיבה להשתמש בטענה זו גם במקרה של מניין פרטי.

 

פסיקה זו מעניינת עוד יותר לאור העובדה שבתשובת ה'כנסת יחזקאל' שמצטט ה'באר היטב', נאמר במפורש –

 

 

נראה כי ה'באר היטב' סבר שה'כנסת יחזקאל' הסכים כי מן הדין, יש לאישה הזכות לומר קדיש בבית, אך ראוי שלא תממש זכות זו, בשל ההסתייגות שהביע חוות יאיר. ה'באר היטב' חש עצמו מחויב להלכה ולא ל"הצעת התנהגות".

 

אם הצורך במניין מיוחד עבור הבת נובע מכך שאין לה זכות להפקיע את מקומו של גבר שזכותו לומר קדיש בבית הכנסת, הרי מכאן משתמע שבבתי הכנסת שלנו, בהם כל האבלים אומרים קדיש יחד בלי להפקיע מקומו של אף אדם, תוכל אף אישה לומר קדיש. אין סיבה לאסור את הדבר אף אם היא היחידה האומרת קדיש, כשם שבמניינים הפרטיים שנקבעו עבור נשים אבלות, שהותרו על-ידי פוסקים רבים; האישה הייתה היחידה שאמרה קדיש, הסתייגויות כלשהן הנוגעות לקול באישה, צניעות וכו', היו צריכות לחול באותה מידה על המניין הפרטי כמו על זה של בית הכנסת,

 

סוגייה זו, של אמירת קדיש על-ידי אישה, עלתה לפני כ-30 שנה במניין של אחד מסניפי "יבנה", הארגון הלאומי של הסטודנטים היהודים הדתיים בארה"ב. ביקשתי באותה תקופה מאחד ממנהיגי הסטודנטים של "יבנה", שלמד באותו זמן עם הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, להציג את השאלה הזו בפני הגרי"ד. הרב עזרא ביק (כעת ר"מ בישיבת הר עציון) השיב:

 

גם הרב משה פיינשטיין העיר כי –

 

 

אכן ישנם אנשים רבים הזוכרים מקרים כאלו מליטא שלפני המלחמה. למשל, הרב פנחס זליג פראג, גבאי "מנין מיר" (בית כנסת מפורסם בברוקלין שנוסד על-ידי תלמידי ישיבת מיר לשעבר, אשר היגרו לארצות-הברית לאחר מלחמת העולם השנייה דרך שנחאי), סיפר לי שאחד מבני הקהילה, הרב משה מערוך, אשר נולד וגדל בווילנא ולמד בישיבת מיר, זכר שכאשר נפטר בן-דודו והותיר בת בוגרת בלבד, ולא בנים, הרב חיים עוזר גרודזינסקי התיר לה לומר קדיש באופן יומיומי בבית הכנסת; אדם אחר זכר כי ה'חפץ חיים' פסק באופן דומה. פרופ' יפה אליאך סיפרה לי אודות מקרים דומים עליהם שמעה במהלך עבודת מחקרה על שטעטל אייששוק. הרבנית ציפורה האטנר קרביץ, אשת הרב יוסף קרביץ, סיפרה לפרופ' אליאך שבשנת תרצ"ה, בהיותה בת 14, אחיה היו מחוץ לעיירה בעת שנפטר אביה, הרב מנחם האטנר, דיין העיירה. היא אמרה קדיש על קברו, והוסיפה לומר קדיש הן בבית המדרש החדש של העיירה והן בשטיבל, עד לחזרת אחיה. היא זכרה כי באותה עת אמרה קדיש בשטיבל גם גיטל גורדון, שהייתה אז בת 18. אדם אחר מהעיירה זכר כי בזמן אמירת הקדיש, חבשו הבנות לראשיהן כובעי 'ברט' ועמדו בעזרת הגברים, בשורה הראשונה לימין העמוד.

 

נוהג זה מצא את דרכו לאמריקה. במאמרו על בית כנסת אורתודוכסי בניו-בדפורד, מסצ'וסטס בראשית המאה ה-20 למניינם, העיר שניידר:

 

 

גם הרב יוסף אליהו הנקין זכר שבצעירותו אמרו נשים צעירות קדיש. הוא גם התיר לנשים לומר קדיש בבית הכנסת, בתנאי שתישארנה בעזרת הנשים. הוא ציין כי בעבר, כשהקדיש נאמר על-ידי אדם אחד בלבד, האבל היה עומד בקדמת בית הכנסת, דבר שאינו הולם לאישה. אולם כיום, הוא ממשיך, כאשר כולם אומרים יחד קדיש במקומותיהם, גם לאישה מותר לומר קדיש.

 

גם הגרי"ד התעקש על כך שהאישה תישאר בעזרת הנשים. באותה התקופה שאלתי את הרב יעקב בלידשטין, (אז יועץ לסטודנטים ב"יבנה" וכיום פרופסור באוניברסיטת בן גוריון) לדעתו בנושא, והוא כתב לי:

 

 

בעוד פוסקים אירופאים לא תמיד דרשו זאת, נראה כי הפוסקים האמריקאים הקפידו לדרוש שהנשים תשארנה בעזרת הנשים, מכיוון שהם חששו מתופעת הישיבה המעורבת שפשטה באותה עת בבתי כנסת רבים בארצות הברית. דעתו של הרב הנקין, המתירה לומר קדיש בבית הכנסת, נראית לכאורה כדעה מרחיקת לכת בקולתה; אולם למעשה זוהי עמדה שמרנית הדורשת, בניגוד למספר מנהגים רווחים, כי האישה לא תכנס לעזרת הגברים כדי לומר קדיש. הרב חיים דוד הלוי מקבל את ההיגיון העומד מאחורי ההיתר לאמירת קדיש על-ידי נשים, אולם נמנע מלתת היתר גורף לעשות זאת. וכך הוא כותב (שו"ת 'עשה לך רב' ח"ה סי' לג):

ייתכן אמנם כי ישנם ציבורים בהם הופעתה של אישה לאמירת קדיש עלולה לעורר הרהורים בלתי ראויים, אולם, בעבור רוב בני דורנו, הערת הרב עובדיה יוסף בהתירו לנשים לברך ברכת "הגומל" בבית הכנסת, היא הקרובה ביותר ללבנו, (שו"ת יחוה דעת ח"ד סי' טו) :

 

עמדה האוסרת לחלוטין את העניין ננקטת על די הרב שלמה הלוי וורמן (שארית יוסף ח"ב עמוד רצט). הוא מצטט את עמדתו של הרב הנקין אולם אינו מסוגל להשלים עמה, וכך הוא כותב:

 

לאחר מכן הוא מצטט מספר פוסקים אשר מסכימים לדעתו לפיה אין להתיר לבנות לומר קדיש כלל.

 

 

גישה דומה נוקט הרב ישראל מאיר לאו (שו"ת יחל ישראל ח"ב סי' צ):

 

תחושתנו היא שאסטרטגיה כזאת - אשר ניתן להשתמש בה כנגד כל היתר, כמעט בכל אחד מתחומי החיים המודרניים - הנה מוטעית, כיון שאיסור המותר רק יעודד אחרים להתיר את האסור. כמובן, יש להעריך את הדיבור הגלוי שבהצגת עמדה זו.

 

גישה זו, נפוצה ככל שתהיה, יכולה להוות דוגמא קלאסית לאסטרטגיה הנדחית על ידי רבים, בעודנה תופסת בעמדה המחמירה ביותר, היא מבקשת מהציבור שומר ההלכה לדחות ככל הניתן ניסיונות של ההלכה להתאים את עצמה לנורמות בחברה הכללית. רבים יראו עמדה זו כבלתי מתקבלת על הדעת; אולם קבוצת היסוד המקבלת אותה תוכל לשמור על נאמנות יציבה למערכת ולמוביליה. אלו שאינם מסוגלים לקבל עמדות כה מחמירות עשויים "ליפול בצדי הדרך". לעומת זאת, אלו הממשיכים בדרך זו טוענים, שהקהילה ההלכתית תתחזק בזכותה. (בעוד הגישה זרה ואינה מתקבלת על הדעת בעבורנו, חשוב להדגיש כי העמדה הנגדית, המחפשת כל היתר אפשרי במקום כל חומרה אפשרית הנה כמובן חסרת יושר אינטלקטואלי ובלתי מתקבלת על הדעת באותה מידה).

 

כמובן, לא כל הפוסקים המודרניים נוקטים עמדה כזו. מתוך הכרה בכך שאיסור המותר עלול להוביל להתרת האסור, כותב הרב אהרן סולוביצ'יק (בספרו: 'עוד ישראל יוסף בני חי', סי' לב, עמ' ק):