תפילה נאה בצורה נאה

מחבר: יעקב רוטשילד

דעות י"א, תש"ך

תקציר: עוסק בדרכים הרצויות להפוך את התפילה לחוויה מאחדת לציבור המתפללים, הן ע"י חיזוק איסורי הדיבור בתפילה והן ע"י שינוי במנגינות.

מילות מפתח: התפילה כחוויה, דיבור בזמן התפילה, מנגינות התפילה.

א

אחד הקווים האופייניים לחיי הדת במדינת ישראל היא העובדה שבמוסדות הדתיים הרשמיים - הרבנות הראשית ומשרד-הדתות - אינם ניכרים עדיין שום סימני מחשבה יוצרת . בתחום רענון וחידוש פני התפילה בציבור בהתאם לצרכיה הדתיים של החברה הדתית המודרנית בארץ. אין זאת כי אין במוסדות אלה תחושה והכרה בכך שבית הכנסת הממוצע במדינת ישראל והתפילה המתנהלת בו לא רק אין בהם משום תנופה ומעוף ליצירת יחס נאה והולם אל התפילה מצד המוני היהודים אשר גישה זו אבדה להם, אלא אדרבא במרבית המקומות ניכרים בתפילה ליקויים חמורים הגורמים נזק לא מעט לחינוך הדתי. גם כאן מתאשרת העובדה הכאובה שדרכי פעולתם של המוסדות הדתיים מוכתבת להם על ידי צרכי המאבק עם כוחות עוינים מחוץ למחנה ואין הדעה פנויה למחשבה קונסטרוקטיבית ופוריה בנושאים אשר לית מאן דפליג שהם ענינם המובהק והבלעדי של הציבור הדתי ומוסדותיו. מחשבה ופעולה החותרות בכיוון חידוש פני הדברים ורענון היחס אל התפילה אתה מוצא, אפוא, אך ורק בחוגים "השוליים" לציבוריות הדתית עליהם מביט "המרכז" לא פעם בחשדנות מסוימת, כגון הקבוץ הדתי, תנועות הנוער הדתיות, הנוער האקדמאי, חוגי הנוער הדתי, ולאחרונה גם חוגנו אנו ובית הכנסת שלו בבית הזה, ב"בית הלל".

על המצב בבית הכנסת האשכנזי הרגיל והממוצע בארץ תאמר עוד פעם האמת בכל אכזריותה: הוא מהווה לגבי חינוכו של הדור הצעיר, ואף הדתי, מקור סכנה ונזק מתמיד. שוררים בו רעש והמולה, שיחת-חולין, ריצת ילדים וצעקותיהם המרוסנות אך לעתים על ידי קול ענות חלושה מצד האבות או הגבאים, חסר כל רכוז או הכוונה אל המרכז. החזן חדל מזמן להיות שליח-ציבור; הוא הפך ל"פרימדונה" אשר לקטעיו הנבחרים הציבור מאזין מתוך דריכות ומתח אך גם מצמוץ שפתיים וקריצת עינים, שאין להם ולא כלום לתוכן ולרעיון הדברים. מיד עם תום ה"אריה" פג המתח והקהל חוזר לשאננותו או לרעשנותו ברציטטיבים, אף שהם מן החלקים העיקריים והחשובים של התפילה.

בקריאת התורה מגיעה זוועה זו לשיאה. פסוקי הקריאה טובעים בהפסקות "בין גברא לגברא" על כל התגרנות בהפסקות "מי שברך" ועסקות המטבע שבהן. מענין בכל זה באיזו אלגנטיות מתחמק הנוהג בענין זה מהלכות פסוקות ופשוטות ב"שלחן ערוך" שהן חד-משמעיות בחומרתן:

"בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש כגון שחוק והתול ושיחה בטלה" (או"ח קנ"א) -

וכל זה אף לא בשעת התפילה;

"כשש"ץ חוזר התפילה הקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכות המברך החזן ולענות אמן" (או"ח קכ"ד ד').

"כיון שהתחיל הקורא לקרות בס"ת אסור לספר אפילו בד"ת אפילו בין גברא לגברא" וכו' (או"ח קמ"ב).

וגם כאן אפשרי לקבוע את העובדה שהכרת היהודי הדתי מן השורה ואף של בן התורה, מסיחה את דעתה מהלכות אלה. לעומת זאת מוכנה היהדות להאבק בשטח בית הכנסת על הלכות כמו מחיצה בין עזרת ישראל לעזרת נשים והעמדת הבימה באמצע, דינים חשובים בוודאי גם הם, אך העמדתם כעיקר נובעת ללא צל של ספק מצרכי הפולמוס עם זרמים מתנכרים ביהדות. להלכות המובאות לעיל, הנוגעות לעצם מהותו של מקדש המעט, ואשר הן עשויות להחזיר לעבודת ה' את מקומה המרכזי לא נמצאו, כאמור, עדיין גואלים.

יתר על כן: מתוך רגישותם החולנית כמעט של יהודים דתיים לגבי בקורת שבאה מן החוץ והלך הרוח האפולוגטי בו אנו שרויים, נשמעת לעתים הטענה המתגוננת שיש בה משום חוסר טעם, אם לא משום חרוף וגדוף: אנו שיוצאים ונכנסים בבית הכנסת יום יום, אנו שאנו כביכול בני בית שם, נוכל להרשות לעצמנו יותר חופש מאלה המבקרים שם פעמיים שלש בשנה. ואם תקום פעם בארץ תנועה של חזרה בתשובה של בנים תוהים על דרכם, כמה יקבל בית הכנסת, אשר אליו יהיו צעדיהם מכוונים בראש וראשונה, את פניהם?

אין אני טוען כמובן שמתן מסגרת נאותה לתפילה בציבור, עיצוב דמותה למען האדם הדתי בימינו, הם האמצעי היחיד לתיקונה. בלי חידוש היחס לתפילה כביטוי האדם השופך את שיחו לפני ה', בלי חינוך לאמונה שה' שומע ומקבל את התפילה, אין ערך רב למדובר כאן. אך בלי מחשבה מתכננת ומכוונת על דפוסי העבודה בציבור לא סגי.

ואל תטענו נגדי את הטענה הנשמעת בציבורנו לעתים, מתוך אותה הנימה האפולוגטית נגד ניסיונות שיפור ושכלול של התפילה בציבור. היהדות - כך טוענים - אינה מעריכה אמצעים חיצוניים אסתטיים שישפיעו מבחוץ על המתפלל לשם הכוונתו לתפילה טובה; תפילתנו נובעת מתחושה פנימית חוצה.

האמת היא כמובן ההפך מדעה זו. מאז שהפכה תפילתנו מעבודה שבלב ספונטאנית לתפילת קבע בנוסח ובזמן, כל מטרתה היא השפעה מבחוץ על ידי נוסח, סביבה ואוירה מסייעת פנימה על נפש המתפלל כדי להביאו שוב להזדהות פנימית עם התפילה, לחוויה דתית.

ודוקא משום שאין בעצם מאמצינו משום חידוש באשר הם ממשיכים את קו הלכות התפילה ונוסחיה מאז ומתמיד - יצירת מסגרת מחייבת ומוצקה אשר בתוכה תצמח התפילה האישית השופעת והספונטאנית של המאמין - מזדקרת לעינינו עובדת יסוד אחת המכבידה על נסיוננו:

אין תפילת הציבור שלנו פעולה סקרלית מאחדת ומיחדת כמו עבודה בבית המקדש בה פעולת הכהן מרכזת את הקשבתם הדרוכה של הנוכחים ("והכהנים והעם... כשהיו שומעין את השם... היו כורעים ומשתחוים ואומרים...") לפעולתו המיוחדת. היא אינה דומה כמו כן - להבדיל אלף הבדלות - לצורות פולחן בדתות אחרות, כמו המיסה הקתולית המהווה גם היא פעולה סקרלית-מיסטית המרכזת את תשומת-לב הנוכחים שהם פסיביים ברוב חלקי הטכס. התפילה בציבור שלנו היא למעשה סיכום של תפילות יחידים על אף המקומות שבקדושה כמו קדיש, ברכו וקדושה המצריכים מנין.

מכאן הגענו לאחת מדרישות היסוד שלנו: יש לעודד בתפילת הציבור שלנו בעקביות את העדה המתפללת לעומת הופעות הסולו של החזן הוירטואוז מחד-גיסא, האנדרלמוסיה של מתפללים יחידים המחפשים להם "התעסקות" כשגמרו את תפילת היחיד שלהם מאידך. אין אני אומר שכאן אנו מחדשים דבר. מי מאתנו אינו זוכר את פתיחת שליח הצבור למלכויות, זכרונות ושופרות של מוסף לר"ה, אחד הפיוטים הקדומים ביותר, המראה עדה מתפללת זו אשר שליח הציבור פועל כנציגה. (דומה שפרופ' בער הצביע על קטע זה כעל ביטוי של העדה היהודית האחידה במהותה לפני התהוות שכבות ומעמדות בקרבה בתקופות הגאונים):

"עמך לפניך יעבירון,

והם בתוך יעבורון.

עיני עמך בהם תלויות

ועיניהם לך מיחלות.

גשים מול ארון הקדש באימה

לשכך כעס וחימה,

ועמך מסביבים אותם כחומה

ואתה מן השמים תשגיח אותם לרחמה".

ב

אין אני חושב שהבעיה העיקרית היא בזה שנוסח התפילות שלנו אינו הולם יותר את תחושתו הדתית של המתפלל בן ימינו. אדרבא, גדולתם של החכמים מסדרי תפילתנו מתבטאת דווקא בזה שהצליחו לנסח את הדברים בצורה כה קלאסית שכל אחד ואחד מאתנו יכול למצוא בתוך הנוסח הכללי המיועד לכלל ישראל את הביטוי לצרכיו האישיים ביותר, כאשר הוא זקוק לביטוי כזה, וללא ספק הופכת תפילה זו לביטויו האישי. אף מפי ילדים אנו שומעים לעיתים תפילות אישיות מעין אלה מתוך המטבע שטבעו חז"ל.

אך ורק בחלקים "השוליים" של תפילותינו - הסליחות והפיוטים - אשר לגביהם בין כך לא הייתה מעולם עריכה רשמית ומחייבת, ישנם דברים שהמתפלל בן ימינו אינו יכול עוד לראות בהם ביטוי הולם ואמיתי של אמונתו. אלה הן הסליחות אשר מתוכן מדברת אוירת הגלות - בעיקר האשכנזית - והרדיפות הממושכות. אך נושא זה בולט רק ב"סליחות" האשכנזיות, ואלו בספרדיות הנשוא המקורי נשאר העיקר: התרפקות הנפש החוטאת והמתחטאת לפני בוראה ומאבקה על היטהרות והתעלות.

בדרך מחשבתנו על מתן צורה הולמת בתוכן ובצורה אסתטית לתפילה בציבור מדריכה אותנו הדאגה לשמירה על האיזון בין הסטטי והדינאמי, בין המקובל ובין החידוש המתבקש, מיותר להדגיש שאין דרכנו כדרכי "החוגים להתחדשות דתית"; הרי עצם עמידה זו בתוך המסורת העשירה של תפילת ישראל מאז אנשי כנסת הגדולה, עצם ההזדהות עם תפילת הדורות שעברו יש בה משום חיזוק יחסנו הנכון אל התפילה. מי שדפדף פעם בכ"י של מחזור וורמייזא בן ה- 750 שנה אשר מתוכו כל ילד יכול עוד היום להתפלל, חש ברציפות הדורות ממש ברטט.

לא נרבה כאן גם לדבר על מנהגי תפילה בהם ציבורנו והקרובים אליו החליטו החלטה דינמית לשם התאמה לתחושתנו הדתית. אין עוד מקום לדיוק אם להנהיג את המבטא הספרדי או על בטול המנהגים הפוגעים שב"פרצלציה" של הפרשה ותעשית "מי שברך" מתוך פירוט רחב של סכומי הנדרים.

דומה שהקו המנחה את דיוננו, את מחשבתנו, צריך להיות מציאת סינתזה בין הצורה האסתטית של תפילת יהודי מערב אירופה לבין הלהט של תפילת מזרח אירופה ולבין הרעננות של תפילת ארץ-ישראל.

לא נתבייש שעלינו ללמד גינוני הידור מצוה בתפילה משבט יהודי שלעגנו לו לא פעם ושעל זרותו לא פעם משכנו את כתפינו. אין לותר על איסור מוחלט של כל דיבור בשעת התפילה גם במקומות שההלכה המקובלת מקילה. לסממני תפילה מתוקנים ומסודרים שייכת גם עמידתו המנומסת של שליח הציבור לפני התיבה עד סוף התפילה - יפה שב"בית הלל" התחילו מיד להקפיד על כך - ומניעת התפרקות אטית של תפילת השבת אחרי קדושת מוסף על ידי פשיטת טליתות ופעולות חיסול אחרות. שמא נגיע פעם גם לבטול הנוהג המכוער של עטיפת הטלית של העולה ברגע שהוא נקרא לתורה והוא "פושט את עורו" של שכנו לספסל. אולי אף נגיע לבטול המנהג המפוקפק של העמידה המעורטלת של רווקינו בבית הכנסת ולעטיפת טלית כמנהג אחינו הספרדים?

יתר שני הגורמים שפרטנו - תפילת יהודי מזרח אירופה וההווי הישראלי - יתבטאו בראש וראשונה בלחני התפילה ובמנגינות שבשירת הקהל, גם כאן שומה עלינו לגשת ליצירת הסגנון בגישה בקורתית. נוסח תפילת הפרושים בארץ ישראל הוא הסגנון הליטאי הרווי עצבות, ואף בכי, אם לא בכיינות (אפילו בפרקי ההלל). קשה יהי לשבר את אזני המתפללים ולרוות את נפשם באלה.

כבר הדגשנו לעיל את עיקר תביעתנו: להפוך את הציבור ל"עדה מתפללת". החזן יהפוך שוב מסולן מבדר לשליח ציבור ממש המדריך את הציבור בתפילתו. נרבה בקטעי תפילה שייאמרו בשירה על ידי הציבור כולו. זוהי דרך שבה נעשו כבר על ידי אותם החוגים שצוינו לעיל צעדים חשובים (הקבוץ הדתי, בני עקיבא, חוג הנוער הדתי בתל-אביב). כיוון הפעולה היא מחלקים "שוליים" יותר של התפילה, (קבלת שבת, הוצאת והכנסת ס"ת, אל אדון) לקטעים המרכזיים כמו שמע ישראל, קדושה וקדיש. ההיסוסים להפקיע גם קטעים אלה מאמירתם האיטית והבלתי מאורגנת של היחיד מובנים לנו יפה, אך בכל קהילות הספרדים קיים הנוהג של אמירה משותפת בקול-רם בהדרכת הש"ץ, וגם בתחום זה נפעל תמיד בתוך ומתוך המתיחות בין שיגרה - במובן הטוב של המילה, מסורת ונוסח שכבר נוצרו - ובין השאיפה לחידוש ולרענון. מן המפורסמות היא היציבות והקבע בטקסי קדושה אמיתית בניגוד לכל מיני טקסים מודרניים מתחדשים לבקרים. עבודת בית המקדש התנהלה במשך מאות בשנים בדיוק לפי המתואר במסכת יומא, ללא צורך ב"אטרקציות" חדשות כדי להגביר את המתח. הוכחה חותכת לחוסר האמת הפנימית של טקס היא אם המארגנים נאלצים להכניס בו מדי שנה בשנה חידושים כדי לשוות לו "חן" חדש על ידי תוספת גוונים והדגשת נקודות מיוחדות. בזה הטקס הופך בעצם להצגה גרידא. דומה שתולדות "הר ציון" בימינו עשויות לשמש דוגמה חיה לנאמר כאן. אכן קשה באמת "לייצר" טקסים אמיתיים המדברים ללא שפע מלל מסביר והמאירים באור עצמם.

נוכל, אפוא, להתברך במסגרת תפילתנו שנוצרה על ידי בעלי תחושה דתית עמוקה ונתקדשה בקדושת הדורות. יציבות זו השפיעה אף על המנגינות, וההלכה בענין שינויים בהן היא חמורה למדי. אף על פי כן צפויה לתפילתנו - גם המטופחת והמסודרת - סכנת השיגרה, אם לא נגוון אותה מדי פעם בפעם מתוך בחירה זהירה ומודרכת על ידי מומחים בלחנים חדשים. הם ישמשו לנו - כביכול - פירושים חדשים למה שאמרנו עשרות פעמים, ואולי מתוך חוסר תשומת-לב. בעקבות מנגינה הולמת יקרה לנו לא פעם שקטע תפילה יאיר לנו באור חדש, ייעשה שקוף, ובמקום השגרה המיכנית בה נאמר עשרות פעמיים תבוא הכוונה וההתעלות.

אין אנו משלים את עצמנו שדרך זו של שכלול ותקון התפילה בציבור תהפוך את בני דורנו - שאבדה לו הגישה התמימה לתפילה כאל עבודה שבלב - למתפללים מתוך צורך פנימי. לזה דרוש - כבר צויין הדבר - מאבק וחריש השקפתי - דתי פנימי. אך אין לנו שום ספק שגאולת התפילה בציבור מן הניוון ומן השגרה, שבהם היא נתונה, עשויה לסלול לרבים מבני דורנו את הדרך אל התפילה האמיתית אליה אנו שואפים, ואף להפכה לחוויה.