ראיה נסיבתית במשפט העברי
יהושע בן מאיר
"דיני ישראל" כרך י"ח עמ' פז-קמג
מבוא
ראיה נסיבתית הנה ראיה הדורשת הסקת מסקנה מהראיה לצורך ההוכחה1.
יש להבחין בין סוגים שונים של ראיות נסיבתיות כגון - חפצית - טביעת אצבעות, בדיקה רפואית וכדו'. התנהגות הנאשם - בריחת החשוד, שקרי הנאשם2, שתיקת הנאשם3. חזקות - חזקה שבדין וחזקה שבעובדה4, כגון החזקה שאדם מתכוון לתוצאות מעשהו.
מובן מאליו שראיות נסיבתיות שונות הקבילות במשפט האזרחי פסולות במשפט העברי. לא זו בלבד שאין בשתיקת הנאשם כדי להפלילו, אלא אפילו הודאת הנאשם אינה קבילה בדין הפלילי של המשפט העברי5. המשפט העברי גם לא הסתמך על החזקה שאדם מתכוון לתוצאות מעשהו, וענישה פלילית אפשרית רק לאחר "התראה"6.
אולם השאלה בה נעסוק כאן הינה השאלה העקרונית - האם במשפט העברי הדרך היחידה להוכחה הינה ע"י שני עדים, או שמא גם המשפט העברי מכיר בדרכי הוכחה נסיבתיות, או בלשונו של המשפט העברי - אומדנה וידיעת בית דין.
פשוטן של מקראות תומך ללא ספק בדעה שדרך ההוכחה היחידה הקבילה במשפט העברי הינה הוכחה ע"י שני עדים: "כל מכה-נפש לפי עדים ירצח את הרצח, ועד אחד לא יענה בנפש למות"7; "על-פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת, לא יומת על-פי עד אחד"8; "לא יקום עד אחד באיש לכל-עון ולכל-חטאת בכל-חטא אשר יחטא, על פי שני עדים או על-פי שלשה-עדים יקום דבר"9. מסיבה זו, למרות מקורות מקראים שונים המרמזים על שימוש בראיות נסיבתיות, הבולטת שבהם הנה משפט שלמה10, מקובלת הדעה שאין המשפט העברי מכיר בשום סוג של ראיה נסיבתית11.
אמנם קשה להכריע מהי גישת המשפט העברי על פי פשוטן של מקראות בלבד12, ועלינו להיזקק לתלמוד ולפוסקים. אולם התמונה העולה מספרות זו אינה אחידה. מחד מתקבל הרושם של שימוש נרחב בראיות נסיבתיות - אומדנות וחזקות - בדיני ממונות. מאידך ישנם דברים מפורשים בפסילת ראיות נסיבתיות בדיני נפשות. אין לתרץ סתירה זו בשוני במשקל הראיתי הנדרש בתחומי המשפט השונים, מכיוון שגישת התלמוד הינה שמדין תורה אין הפרש בדיני ראיות בין דיני נפשות לדיני ממונות: "אמר רבי חנינא דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה שנאמר13: 'משפט אחד יהיה לכם'. ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה - כדי שלא תנעול דלת בפני לוין"14.
במשפט העברי קיימות מערכות משפט שאינן כפופות לסדרי הדין ודיני ראיות הנהוגות בדין תורה כדין המלך והוראת שעה. בנוסף לכך תקנות חכמים לאורך הדורות גרמו לשינויים מהותיים בדיני ראיות במשפט העברי. כבר בתקופת התנאים נקבע שאפילו במשפט הפלילי: "תניא, ר' אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית-דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה"15. קל וחומר שרבו התקנות בדיני ממונות בהם בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, שהפקר בית דין היה הפקר16 "כדי שלא תנעול דלת בפני לוין". הסמכות הנרחבת שניתנה לחכמים בדיני ממונות, הביאה לכך שהותקנו תקנות רבות להקל בדרישה הראייתית בתחום משפט זה. לעיתים התלמוד אומר לנו מפורש שמדובר בתקנה17. אולם לעיתים כבר בתקופת התנאים היה שנוי במחלוקת אם מדובר בתקנה או בעיקר הדין18.
במערכות המשפט האלטרנטיביות הנזכרות, ובתקנות חכמים החל מתקופת המשנה ודרך כל הדורות, מעוגן המוניטין של בתי הדין היהודיים בקרב העם כפועלי צדק הדנים דין אמת לאמיתה, וזו הסיבה לכך שרובו המכריע של העם נזקק להם מרצונו החופשי. באמצעות תקנות אלו הצליחו בתי הדין להכריע בכל המחלוקות בין הצדדים, יהיו מסובכות ככל שיהיו, ולגבור על כל רמאי ונוכל19.
ברם, אין בסדר הדין הנוהג בדיני ממונות, ואף לא בסדרי הדין שבתלמוד, המבססים על תקנות אלו, כדי להכריע לגבי גישת דין תורה לדיני ראיות. אפשר שדין תורה דרש דרישות פורמליות נוקשות בדיני ראיות בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות, בדומה לדרישה של "התראה". שהרי דין תורה לא הוטרד מהפראקטיות של מערכת המשפט שלו, "כי המשפט לא-לקים הוא"20, "ואע"פ [=ואף על פי] שבטלה סנהדרי ... דין ארבע מיתות לא בטלו"21.
מחקר זה יעסוק אך ורק בדין תורה. אנסה להפריד בין הדין ביסודו, לבין תקנות החכמים, ולברר מהו בעצם דין תורה לגבי הוכחות שאינם עדים. גם בנושא זה כבר נכתב רבות ובעיקר ראויים לציון מחקריו הנרחבים של ד"ר חפץ בנושא22 בהם השתמשתי רבות, ותודתי נתונה לו על כך, אבל "אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו"23.
הערות:
* המאמר הופיע ב"דיני ישראל" כרך י"ח עמ' פז-קמג. [במהדורה זו הוכנסו תוספות ושינויים קלים בלבד]. תודתינו למערכת "דיני ישראל" על רשותה לפרסום חוזר של המאמר.
1. ראה י' קדמי, על ראיות בפלילים - קובץ הרצאות, (האונ' העברית ירושלים, תשמ"ט); י' קדמי, על הראיות, חלק ראשון (תשנ"א), 397 .
2. ע"פ 264/67 מדנ"י נ' כדורי אראמי, פ"ד כא(2) 565, 567; ע"פ 154/78 פרץ נ'היועה"מ, פ"ד לג(1) 57, 60.
3. סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982, ס"ח 1043, 43.
4. חזקה שבעובדה היא ראיה נסיבתית כה חזקה שאין צורך להסיקה כל פעם מחדש - ע"פ 284/59 שם טוב נ' היועה"מ, פ"ד יד,683 685; ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן, פ"ד כד(2) 229 290. הפסיקה קבעה שעצם העובדה שבוצע רצח ניתן להוכחה ע"י עדות נסיבתית, ראה ע"פ 543/79, 622/79, 641/79 נגר ואח' נ' מדנ"י, פ"ד לה(1), 113.
5. למקורו של כלל זה ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך א (מהדורה שניה, ירושלים, תשל"ג), עמודות קפט-קצג; תקמח-תקנא; א' אנקר, SELF-INCRIMINATION IN JEWISH LAW - A REVIEW-ESSAY, דיני ישראל, ד (אונ' ת"א, תשל"ג), עמ' CVII-CXXIV.
6. "שלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד", וכדעת רבי יוסי בר יהודה, ראה בבלי מכות ט, ב (וש"נ). רבנן אמנם סוברים שהתראה דרושה תמיד מגזירת הכתוב, אך סביר שגם לדבריהם טעמא דקרא הוא להבחין בין שוגג למזיד (או שאין חיוב מיתה אלא למזיד חמור של כוונת מרי), אלא שההלכה ניתנה באופן מוחלט.
7. במדבר לה, ל.
8. דברים יז, ו.
9. דברים יט, טו. התלמוד ביאר את סופו של מקרא זה - "על-פי שני עדים או על-פי שלשה-עדים יקום דבר" - שדבר כוונתו לממון. כלומר תחילת הפסוק קובע שאין ענישה פלילית אלא ע"פ עדים, וסופו קובע שאין הוכחה בדין האזרחי (בדיני ממונות) אלא על פי עדים. ראה לדוגמא בבלי קידושין סה, ב (וע"ש ע"א ברש"י ד"ה "מהו"); גיטין צ, א; סוטה ג, ב.
נראה שהתלמוד הבין בפסוק" 'לא יקום עד אחד באיש (1) לכל עון (2) לכל חטאת ... על פי שנים עדים ... יקום (3) דבר'. כלומר - דבר פירושו, דבר שאינו עון ואינו חטאת, אך צריך קבלת עדות, כלומר הליך משפטי. כיון שהדבר היחיד שנשאר לבתי המשפט הוא ממון, למדו ש"דבר" הוא ממון. ראה להלן הערות 36, 65.
10. מלכים א, ג, טז-כח.
11. ראה בענין זה את סקירתו הנרחבת של ח' ש' חפץ, ראיות נסיבתיות במשפט העברי, חיבור לשם קבלת דוקטור במשפטים, הוגש לסינט האוני' העברית ניסן תשל"ד (בהדרכת פרופ' מנחם אלון), עמ' 1-9. בעמודים הנ"ל מביא חפץ גם את השיטות השונות במחקר המודרני לגבי החוק המקראי. תקציר מהדברים פורסמו במאמרו "מקומן של ראיות נסיבתיות במשפט העברי" משפטים א (תשכ"ח - 1968) 67 בעמ' 67-70.
12. חפץ בעבודת הדוקטוראט שלו (עמ' 5) מציע פירוש אלטרנטיבי למקראות, שצוטטו למעלה, הדורשות שני עדים: "נראה שישנם שני פירושים אפשריים. ... 2) קביעת סייג לעקרון העדות, כלומר כשמוכיחים דבר באמצעות עדים, חייבת ההסתמכות להיות על לא פחות משני עדים, ולא על עד יחיד בלבד", אבל אין במקראות אלו כדי לפסול ראיות שונות שאינם עדות, קרי - ראיות נסיבתיות. וראה גם ח'. ש. חפץ, "גדרי אומדנא וחזקה בדיני נפשות במשפט העברי" דיני ישראל, ח (תשל"ז) מה, בטקסט שבין הערות 13-14. קשה לראות פירוש זה כעולה עם פשוטו של מקרא, ובעיקר בפסוק מספר במדבר הקובע נחרצות "כל-מכה-נפש לפי עדים ירצח את הרצח".
באם אין במקרא זה דרישה להוכחה ע"פ שני עדים דווקא, נראה יותר לפרש שיש כאן דרישת מנימום להוכחה - 'לפחות לפי עדים ירצח את הרוצח', ולכן לא תתקבל הוכחה הפחותה מעדים, ורק אומדנא מוכחת החזקה מעדים תתקבל כראיה. וראה בהמשך הדברים.
13. ויקרא כד, כב.
14. בבלי סנהדרין ב, ב. ע"ש רש"י תחילת ד, א ד"ה "שנאמר משפט אחד יהיה לכם" (והשווה לפסוק). רמב"ם פ"ג מהלכות עדות ה"א.
15. בבלי יבמות צ, ב; סנהדרין מו, ב. וראה גם בשינוי נוסח בירושלמי חגיגה פ"ב הלכה ב [עח, א]. וראה גם רמב"ם, סנהדרין, כד; מלכים ג, י; רוצח ושמירת הנפש ב, ד-ה; שם ד, ח-ט. עיין ש' אסף, העונשין אחרי חתימת התלמוד, (ירושלים תרפ"ב); י' גינצבורג, משפטים לישראל, (מכון הרי פישל, ירושלים, תשט"ז) עמ' א-נח. סקירה ממצה של התקנות לענין ראיות נסיבתיות והודאת הנאשם בע"פ 543/79 לעיל הערה 4, 163-170.
16. בבלי יבמות פט, ב. ואזהמ"ל.
17. לדוגמא ראה בבלי סנהדרין, ב, ב לגבי דרישה וחקירה.
18. לדוגמא ראה סנהדרין, שם, ובמפרשים בסוגיה, לגבי התוצאות המשפטיות הנובעות מהמחלוקת תנאים אם "עירוב פרשיות כתוב כאן".
19. ראה חפץ, "מקומן של ראיות נסיבתיות במשפט העברי" לעיל, הערה 11, עמ' 68; ובעבודת הדוטוראט שלו, לעיל שם, עמ' 3.
20. דברים א, יז.
21. בבלי סנהדרין לז, ב. וראה גם חפץ, לעיל, הערה 12, בעמ' מט-נא.
22. בנוסף על עבודת הדוקטורט והמאמרים שהוזכרו לעיל הערות 11, 12, ראה גם "מקומה של עדות במשפט העברי" דיני ישראל, ט (תשל"ח-תש"מ) נא.
23. ראה בבלי חולין ז, א.
