בידוי ראיות וראיות המושגות באמצעים פסולים

"ואת גביעי גביע הכסף תשים בפי אמתחת הקטן"

אלישי בן יצחק^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

מבוא פרשתנו מגוללת את הדרמה המתחוללת בעקבות מפגש יוסף ואחיו, המציג התנהגות דואלית של יוסף. מצד אחד, הוא מתכחש לאחיו, מעמיד פני שליט נכרי שאינו מבין את לשונם, ומעמידם בניסיונות שונים ומשונים, כגון האשמה בריגול1, מאסרו של שמעון2, ובקשתו מהם להביא את אחיהם בנימין למצרים3. לשיא מגיע יוסף בהטמנת גביע הכסף שלו בין כליו של בנימין, תוך ניסיון לבידוי ראיות במגמה "להפליל" אותו4. מצד שני, מתגלה יוסף האנושי המכבד את אחיו, מזמינם לסעוד בארמונו ושותה עמהם לשכרה5, משיב להם את כספם, ולבסוף מביע את רגשותיו ומפגין שאינו יכול לשאת את כאב המפגש עמהם, ועל אף היותו משנה למלך, פורש לצד ובוכה6. מניעיו הנפשיים, הפסיכולוגיים והחינוכיים של יוסף טרדו את מנוחת פרשני המקרא, והם ביקשו, כל אחד בדרכו שלו, ליתן טעם להתנהגותו זו של יוסף7. כנזכר לעיל, אחת מתחבולותיו של יוסף הייתה הניסיון לבדות ראיה ול"השתילה" בכליו של בנימין, כדי להפלילו ולהרשיעו בגנבה, כדברי המקרא:

ויצו את אשר על ביתו לאמר מלא את אמתחת האנשים אכל כאשר יוכלון שאת, ושים כסף איש בפי אמתחתו. ואת גביעי גביע הכסף תשים בפי אמתחת הקטן ואת כסף שברו, ויעש כדבר יוסף אשר דבר. הבקר אור, והאנשים שֻׁלחו המה וחמריהם. הם יצאו את העיר לא הרחיקו ויוסף אמר לאשר על ביתו קום רדף אחרי האנשים, והשגתם ואמרת אליהם למה שלמתם רעה תחת טובה. הלוא זה אשר ישתה אדני בו והוא נחש ינחש בו, הרֵעתם אשר עשיתם. וישִּׂגם, וידבר אליהם את הדברים האלה.

מתוך מעשהו זה של יוסף, אני מבקש לעמוד בקווים כלליים על עקרונות המשפט העברי המתייחסים לבידוי ראיות מצד אחד והשגתן בדרכים פסולות מצד שני. סוגיית ההודאות וראיות שהושגו שלא כדין מהווה נדבך חשוב בהליך המשפטי. השופט ברק (כתוארו אז) הגדיר את הסוגיה כנוגעת "בשורשיו ובעצביו של ההליך הפלילי, המשקף את הצורך לחשוף את האמת מזה ואת הצורך להגן על האינטרסים הראויים של הנאשם מזה"8. דיון בסוגיה זו מעורר שאלות יסוד מהותיות: מהו האינטרס שידו על העליונה? האם גילוי האמת והענשת העבריין עדיפים או שמא השמירה על זכויות האדם ועמידה בכללי התנהגות ראויים של כבוד האדם? אך, כאמור, תחילה ניתן את דעתנו לשאלת בידוי ראיות. בידוי ראיות הטמנת הגביע באמתחת בנימין היא ודאי מעשה פסול, שהרי אין כל ספק שאסור לבדות ראיה לעברה שלא הייתה ולא נבראה. אבל נשאלת השאלה: מה דינו של עבריין שידוע שעבר עברה, אלא שאין ראיה קבילה שתוכיח את אשמתו בבית המשפט? היש היתר לבדות ראיה כדי להגיע לתוצאה שברור שהיא התוצאה הנכונה והצודקת? בעניין זה, אם כי בהקשר האזרחי ולא בהקשר הפלילי, פוסק הרמב"ם9 בעקבות התלמוד10:

תלמיד שאמר לו רבו: יודע אתה שאם נותנין לי כל ממון העולם איני משקר. מנה יש לי אצל פלוני, ויש לי עליו עד אחד [אבל על פי ההלכה אין די בכך שכן "על פי שניים עדים יקום דבר"], לך והצטרף עמו. אם נצטרף, הרי זה עד שקר [והלוא ציוותה התורה: "לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ, יב)].

מכאן שבידוי ראיה אסור גם כשהמטרה היא להגיע לתוצאת אמת. הרשב"א11 נשאל אם היתר שניתן לאדם בנסיבות מסוימות לעשות דין לעצמו כולל גם היתר להעלות טענות שקריות או לזייף מסמכים, ובלבד שתושג מניעת העוול? והשיב:

חס ליה לזרעיה דאברהם דלימא שיקרא [=חס לו לזרעו של אברהם שיאמר שקר]. דכתיב: "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב"... אלא ודאי שנוּי השקר ואהוּב האמת, ואין תמורתו כלי פז.

בדרך דומה השיב ר' ישראל איסרליין (אשכנז, המאה הט"ו)12:

דרשו חכמים והזהירו שלא לבקש תחבולות ומרמה כדי להוציא את שלהם מן הדין. כל שכן וכל שכן שאין לחשוב מחשבות און ועקלקלות כדי להחזיק בשל חברו שאין לו בו דין ומשפט. וכל המבקש תואנות ופקפוקים, ומשתמיט מן הדין, אי אפשר לו [לצד שכנגד] לעשות כן.

לאור כל זאת, תמוהה פסיקתו של המהרי"ח, ר' יוסף חיים בן אליהו אל-חכם (בגדד, המאה הי"ט)13, הידוע יותר בכינויו "בן איש חי", ולפיה מותר עקרונית לזייף מסמך כדי למנוע מאדם אחר לעבור על איסור שמן התורה (נידונו היה הצעה שהועלתה לבדות צוואה כדי למנוע חלוקת ירושה על פי הדין האזרחי, הסותר דין תורה). ואלה דבריו:

ודאי שרי [=מותר], ואין בזה חשש "מדבר שקר", דאמרו רבותינו ז"ל: משנים מפני דרכי השלום14. והא עדיפא [=וזה עדיף], להקים דגל התורה. ואין לך שלום גדול מזה... אך ודאי צריך לשקול בפלס משפט העניינים, ואין לעשות היתר זה בכל גוונא. וישימו יראת השם על פניהם. ותחילת הכל, יהיו רואים היטב את הנולד... ועל הכל צריך עצה. ויתיישבו בדבר בחכמה ובתבונה ובדעת.

אמנם הוא מסייג מאוד את דבריו, ומזהיר מפני שימוש גורף בהם, ואף על פי כן הם תמוהים מאוד, משום שבניגוד לדברים הנחרצים שעלו מן המקורות שהובאו לעיל, יש בהם לכאורה כדי להצדיק בידוי ראיות כל אימת שהצד השני נוהג שלא כדין. מדבר שקר תרחק ולא זו בלבד שאסור לבדות ראיות ולזייף מסמכים, גם אם הדבר נעשה כדי להשיג תוצאה צודקת כשלעצמה, אלא שאסור גם לתחבל תחבולות חמורות פחות, וזאת בגלל הציווי "מדבר שקר תרחק" (שמות לא, א), כמו שנאמר בתלמוד15:

מנין לשלושה שנושים מנה באחד, שלא יהא אחד בעל דין ושניים עדים, כדי שיוציאו ממנו ויחלוקו? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק".

כלומר, אסור לשלושה נושים להתחלק לשתי חבורות, האחד תובע והשניים האחרים נעשים עדים, כדי להבטיח את השבת כספם, אף על פי שאין ספק שהאמת עמהם, משום שנאמר בתורה "מדבר שקר תרחק", והאמת לאמיתה היא: שלושתם תובעים16. אף אסור להעמיד פנים בניסיון לחלץ הודאה מן הצד שכנגד. וכן פסק הרמב"ם17:

אמר לו: בוא ועמוד עם העד, ולא תעיד, כדי שיראה הלווה ויפחד, ויעלה על דעתו שאתם שני עדים, ויודה מעצמו - הרי זה אסור לעמוד ולהראות שהוא עד, אף על פי שאינו מעיד. ועל זה וכיוצא בו, נאמר: "מדבר שקר תרחק"18.

ראיה שהושגה באמצעים פסולים עד כה ראינו שאסור לבדות ראיה גם אם מטרת הבידוי היא השגת תוצאה התואמת את האמת העובדתית. עתה נדון בשאלה: מה דינה של ראיה כשרה שהושגה באמצעים פסולים? המשנה19 דנה בהכשלת אדם בעברה לצורך הרשעתו, וזה לשונה:

כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין [=מסתירים] עליהם [עדים], חוץ מזו [היינו המסית והמדיח אחרים לעבודה זרה]... אם היה [המסית] ערוּם [=פיקח], מכמינין לו עדים מאחורי הגדר... העומדין מחוץ לגדר מביאים אותו לבית דין.

והתלמוד מפרש את טיבה של "הכמנה" זו20:

מדליקין לו את הנר בבית הפנימי, ומושיבים לו עדים בבית החיצון, כדי שיהו רואין אותו21 ושומעין את קולו, והוא אינו רואה אותן. והלה אומר לו: אמור מה שאמרת לי ביחוד [=כשהיינו לבדנו], והוא אומר לו... העדים ששומעין מבחוץ מביאין אותו לבית הדין22.

מדברי המשנה יש מי שהסיק שאין להכמין-להטמין עדים ולהכשיל אדם בעברה אלא במקרה הקיצוני והחריג של עבריין שמסית ומדיח אחרים לעבודה זרה שהיא אחת משלוש העברות החמורות ביותר. אבל אין לעשות כן כדי להפליל חשוד בעברה אחרת. אפשר שהסיבה לכך היא משום שתחבולה זו עצמה כרוכה באיסור של הדחת אדם לביצוע עברה23. ואף על פי שנאסר להשיג ראיה תוך הכמנת עדים, מכל מקום אין בדבר כדי לפסול ראיה שהושגה באמצעות הכמנת עדים שלא כדין24. למסקנה דומה הגיעו בתי הדין הרבניים25 גם בקשר לראיה שהושגה תוך פגיעה בפרטיותו של האדם26; אף אם הפגיעה בפרטיות הייתה שלא כדין אין בכך כשלעצמו כדי לפסול את הראיה. "פירות העץ המורעל" במשפט הישראלי בשיטות משפט בנות ימינו, יש שתי גישות מרכזיות בסוגיית בידוי ראיות או שימוש בראיות שהושגו במרמה או בתחבולה כדי להרשיע עבריין. הגישה הראשונה היא גישת המשפט האמריקני שבה מכונה סוג זה של ראיות "פירות העץ המורעל". לפי גישה זו, יש למנוע מן המשטרה ומשלטונות החקירה השגת ראיות בדרכים לא כשרות, אף אם מטרתן להביא להרשעת עבריין שאין דרך אחרת להרשיעו בדין. לכן, אם מתברר שהושגה הראיה במרמה, לא יסתמך עליה בית המשפט. לפי הגישה השנייה, המקובלת במשפט האנגלי, ניתן לקבל ראיה רלבנטית אף אם הושגה במרמה או בתחבולה, אלא שניתן להפחית ממשקלה בנסיבות מסוימות27. המשפט הישראלי לא אימץ את דוקטרינת "פירות העץ המורעל", כעולה מדברי השופט אֵלון (כתוארו אז):

במערכת המשפט בישראל הלכה מקובלת היא, שאין עליה עוררין, כי ראיה, שכשרה ומהימנה היא כשלעצמה אך הושגה באמצעים פסולים ובלתי חוקיים, קבילה היא, ולבית המשפט אין שיקול דעת לפסלה... אמנם השמיע בית משפט זה אזהרות לגורמים המוסמכים על זלזולם בהוראות החוק והנחיות בית המשפט בדרך גביית ראיות, ולעיתים תוך השמעת איום על אפשרות פסילת ראיות שהושגו בדרך זו... אך הדברים לא יצאו מכלל אזהרה, וההלכה הפסוקה היא, שאמצעים פסולים... לשם השגת ראיה כשרה כשהיא לעצמה אינם פוסלים את הראיה28.

במקום אחר הסביר השופט ויתקון מדוע יש להתיר לחוקר לנקוט בתחבולות לצורך חקירת פושע29:

עלינו להתחשב בקשיים שהמשטרה נתקלת בהם במלחמתה בפשע, ובפרט במלחמתה בפשע המאורגן, שמבצעיו הם בריונים ואנשי העולם התחתון. אין אני אומר שבמלחמה זו כל האמצעים כשרים, אך אין אני גם מוכן להיתמם ולדרוש מן החוקרים שלא ישאלו שאלות מכשילות או שלא ישתמשו במה שנקרא "תחבולות". חקירתו של פושע אינה משא ומתן בין שני סוחרים שלווים והגונים המנהלים את עסקם על בסיס אמון הדדי מרבי... מחוקר משטרה המשתדל לדובב חשוד... אין אני דורש "הגינות" כזאת... זכותו וחובתו של חוקר להשתמש באמצעים סבירים כדי להשיג מהנחקר ידיעה.

אולם כאן מתעוררת השאלה: האמנם כל האמצעים כשרים? האם יעשה כל חוקר כטוב בעיניו, עד שלית דין ולית דיין? השופט חיים כהן, שהיה ער לבעייתיות שבהענקת כוח מופרז לחוקרים, ניסה לתחום את גבולות השימוש בראיות מסוג זה, וביקש להציב רף בפני העוסקים במלאכת החקירה30:

תנאי בל יעבור לכל מלחמה בפשע הוא שהלוחמים יהיו שומרי החוק ויקפידו על קלה כחמורה בפעולתם שלהם; ובמידה שהם מזלזלים או מתרשלים בקיום מצוותיהם כלפי האזרחים הנלכדים ברשתם, בה במידה גורמים הם במו ידיהם להכשרת הפשע ולהגברתו. והדברים פשוטים.

עם זאת, כאמור, במשפט הישראלי הנטייה היא להעדיף את שאלת משקלן של הראיות על פני שאלת קבילותן31, ולעתים מביאה השגת ראיות שלא כהלכה להפחתת משקלן של העדויות עד לאפס32. עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התחזקה הטענה שהגיעה העת לשינוי המצב המשפטי בעניין ראיות שהושגו שלא כדין33. רוחות שיטת "פירות העץ המורעל" החלו מנשבות אף בארצנו. ואכן, עדיין לא אמר בית המשפט העליון את דברו בעניין המפגש שבין השגת ראיות באמצעים פסולים לבין כבוד האדם. אך כבר ניתן למצוא את ניצני אימוץ דוקטרינת "פירות העץ המורעל" בערכאות הנמוכות יותר. כך, למשל, נאמר באחד מפסקי הדין34: עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קמה ההצדקה לפסילתן של ראיות שהושגו תוך הפרה של זכויות יסוד חוקתיות. ובמקום אחר נאמר35:

חוק יסוד כבוד האדם וחירותו חיזק את זכויות הנאשם וייתכן כי הוא אף מאפשר את התרופה החוקתית של פסילת ראיות שלא הושגו כדין, ברם, יש לנקוט בתרופה זו רק במקרים חמורים ונדירים בהם הפגם שנפל בהשגת הראיות היה כרוך בפגיעה קשה, בזכות חוקתית.

אך מנגד קיימת תפיסה36 אחרת כי את: דוקטרינת העץ המורעל יש להחיל באמצעות חקיקה, שכן יש באימוצה כדי לשנות באופן בסיסי חלק מדיני הראיות. כאשר סבר המחוקק כי יש להגן על ערכים חברתיים מסוימים בדרך של פסילת ראיות שהושגו שלא כהלכה, עשה זאת במפורש, אף כי גם זאת באופן מסויג. אחרית דבר כפי שראינו, מחד גיסא המשפט העברי מחמיר מאוד בכל מה שנוגע לבידוי ראיות, אך מאידך גיסא אין הוא פוסל ראיה כשרה רק משום שהושגה בדרכים פסולות. אם נעברה עברה בדרך השגת הראיה, יצטרך מי שנהג שלא כדין לתת את הדין על מעשהו, אך אין בזה כשלעצמו כדי לפסול את הראיה.

הערות: * עו"ד אלישי בן יצחק, המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו, מכללת "שערי משפט". 1. בראשית מב, ח. 2. שם מב, כד. 3. שם מב, כ. 4. שם מד, ב. 5. שם מג, לג-לד. 6. שם מב, כד; מג, לא. 7. יש שראו במעשי יוסף משום תוכחה: בראשית רבה צג, י; חגיגה ד, ב. אך יש שראו בהתנהגותו של יוסף רצון לממש את חלומותיו: הרמב"ן לבראשית מב, ט; הנצי"ב מוולוז'ין, העמק דבר, בראשית, שם. ולעומתם יש שראו במעשי יוסף ניסיון לתקן את אחיו: אברבנאל לבראשית מב; ר' יצחק עארמה, בספר עקידת יצחק, בראשית, שער שלושים, שאלה רביעית. וראה עוד: א' יעקבסון, "העוד אבי חי? - המפתח להתנהגות יוסף", מגדים יד (סיוון תשנ"א), עמ' 27; י' בן-נון, "הפילוג והאחדות: כפל הטעות המרה והלם הגילוי", מגדים א (ניסן תשמ"ו), עמ' 20. 8. בג"צ 249/82, משה ועקנין נ' בית הדין הצבאי לערעורים, פ"ד לז(2) 393, בעמ' 422-421. 9. רמב"ם, הלכות עדות, פרק יז, הלכה ה. 10. שבועות לא ע"א. וכך פסק גם הרמ"א בהגהותיו לשולחן ערוך, חו"מ, סימן כח, סעיף א: "ואסור לאדם להעיד בדבר שאינו יודע, אף על פי שאמר לו אדם שיודע בו שאינו משקר". 11. שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן פא. 12. תרומת הדשן, חלק השו"ת, סימן שו. 13. שו"ת תורה לשמה, סימן שעא. 14. על כלל זה, ראה י' שפירא, "שקרים לבנים ושקרים אחרים", פרשת השבוע, תולדות, תשס"א, גיליון מס' 3. 15. שבועות לא ע"א. 16. וראה שו"ת איגרות משה, יורה דעה, חלק ג, סימן קלג, שאסור לנקוט תחבולות מסוג זה לא רק בהליכים משפטיים אלא גם בהליכות מסחר, משום שיש בדבר גנבת דעת. 17. רמב"ם, הלכות עדות, פרק יז, הלכה ו, על פי שבועות לא ע"א. וכן נפסק גם בטור ובשולחן ערוך, חו"מ, סימן כח, סעיף א. 18. לגישה שונה, ראה: שו"ת חוות יאיר, סימן קלו; שו"ת יהודה יעלה, חו"מ, סימן קפז. 19. סנהדרין ז, י. 20. סנהדרין סז ע"א. 21. האמנם יש צורך שיראו העדים את העבריין, דבר שאינו נזכר במשנה במפורש, כדי להרשיעו, או שמא די בשמיעת קולו? לפי אחד מפרשני התלמוד, אין צורך בדבר, אלא אם כן העדים אינם מכירים את העבריין היכרות קרובה ואינם מסוגלים לזהותו על פי קולו בלבד: "נראה...דהכא מיירי [=שכאן, כאשר מצריכים גם ראיה, מדובר ב]שהוא איש נכרי ואין מכירים אותו עד שיראו אותו. דאם היה להם בו טביעת עינא ומכירין את קולו, היה סגי [=די] שישמעו, ולא היו צריכים לראות (סנהדרי קטנה, למסכת סנהדרין סז ע"א, ד"ה "מדליקין לו את הנר"). והשווה לעניין זה, א' וולף, "והידיים ידי עשו? - זיהוי על פי קול", פרשת השבוע, תולדות, תשס"ד, גיליון מס' 146. 22. ראה עוד ירושלמי: סנהדרין, פרק ז, הלכה יג; יבמות, פרק טז, הלכה ו. 23. אמנם לא מצאנו הסבר זה בדברי מפרשי התלמוד הקלסיים, אך כך הציעו: א' קירשנבאום, "המלכוד וההדחה לדבר עבירה בהלכה היהודית", דיני ישראל 15 (תשמ"ט-תש"ן), עמ' סג ואילך. וראה גם הערת העורך על מאמרו של הרב ש' דיכובסקי, "האזנות סתר", תחומין יא (תש"ן) 299, עמ' 303-302, הערה 2. כאמור, הסבירו מפרשי התלמוד את הבעיה הכרוכה בהכמנת עדים בדרך אחרת, והיא: היעדר התראת העבריין, לצד העובדה שהעבריין אינו מתיר עצמו למיתה. ראה ביתר הרחבה, קירשנבאום, עמ' נח-סג. 24. והשווה מנחת חינוך, מצווה תסב, שעולה מדבריו שכוונת המשנה אינה שאסור להטמין עדים בשאר עברות, אלא שאין מצווה לעשות כן, מה שאין כן במסית ומדיח לעבודה זרה, שמצווה לעשות כן בשל חומרת מעשהו. וכך עולה גם מלשון הרמב"ם, הלכות עבודת כוכבים, פרק ה, הלכה ג: "המסית... מצווה להכמין לו. כל חייבי מיתות שבתורה, אין מכמינים עליהם, חוץ מזו". לפי זה, אין ללמוד מדין זה שראיה שהושגה בדרכים פסולות כשרה, כי לפי גישה זו, השגת ראיה בדרך של הכמנת עדים אינה פסולה. 25. ראה תיק מס' /2408שנ (ת"א), פד"ר יד, עמ 289, ובערעור של בית הדין הרבני הגדול בתיק שנ74/, פד"ר יד, עמ' 321. 26. וראה עוד א' בן-שלמה, "כבוד האדם מול שלום הציבור בהשפלת האסיר", תחומין יז (תשנ"ז), עמ' 144, הסובר "שאין הגבלה בדרכי השגת ראיות נגד עבריין בעבירות חמורות, בניגוד לסטנדרט המקובל...". 27. לניתוח השוואתי, ראה א' הרנון, "ראיות שהושגו שלא כדין: מבט השוואתי", ספר לנדוי, תשנ"ה, עמ' 983. 28. ד"נ 9/83 בית הדין הצבאי לערעורים נ' ועקנין, פ"ד מב(3) 837, בעמ' 853. 29. ע"פ 216/74, 243/74 גד כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 340. 30. ראה ע"פ 559/77 משה מאירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 180, עמ' 183-182. 31. ראה: דנ"פ 4342/97, מדינת ישראל נ' סולימאן אל עביד, פ"ד נא(1) 736, 840; ע"פ 1275/95, נסים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 359, 363; ע"פ 6147/92, מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח(1) 62, 80; ע"פ 5614/92, מדינת ישראל נ' מסיקה, פ"ד מט(2) 669, 681-680. 32. ראה ע"פ 559/77 (הנזכר לעיל, בהערה 30); מ' בן-זאב, "ראיות שהושגו שלא כהלכה - האמנם נפרצה הדרך לעקרון הפסילה?", הפרקליט לב (תשל"ח), עמ' 466. 33. ראה ע' גרוס, "כלל פסילה חוקתי - האם יש לו מקום בישראל?", משפטים ל (תשנ"ט), עמ' 145; א' הרנון, "ראיות שהושגו שלא כדין - האם נשתנה המצב המשפטי בעקבות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו?", מחקרי משפט יג (תשנ"ו), עמ' 139. 34. ת"פ (נצרת) 511/97, מדינת ישראל נ' עדנאן עודה, פורסם במאגר המשפטי של נבו. 35. ת"פ (שלום, י-ם) 4012/95, מדינת ישראל נ' שמואל סיטרין, פורסם במאגר המשפטי של נבו. 36. ת"פ (ת"א) 40250/99, מדינת ישראל נ' מוניר בן קאסם בדיר, פורסם במאגר המשפטי של נבו.

---

---