לשון הרע על ציבור

נעם סולברג^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

למה הוצאת לעז על בניי בני ישראל יוצאים ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה. עבדים יוצאים לחירות שלא כדרך הטבע, וההנהגה הפלאית שהחלה במצרים על ידי אותות ומופתים ועשר מכות ממשיכה ללוותם ביציאתם במסעם הגדול לארץ ישראל: "לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם" (שמות יג, כב). וכשמצרים רודפים אחריהם: "ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבָּקעו המים" (שמות יד, כא); "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים" (שמות טו, יט); "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" (שמות יד, ל). שורת נסים ונפלאות גלויים ונסתרים עושה ה' לישראל בהנהגת משה רבנו: נס בקיעת ים סוף, המתקת המים במרה, ירידת לחם מן השמים - שפע של נסים. ולכאורה, תחת הכרת הטוב, "וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר" (שמות טז, ב). כל אימת שבני ישראל ניצבים בפני קושי, הם מתלוננים ואף רבים עם משה. היציאה מעבדות לחירות רצופת משברים של התפתחות והתבגרות, ומשה נאלץ לשאת את משא העם "כאשר ישא האמן את הינק" (במדבר יא, יב). והנה, כששוב, בצמאונו למים מתלונן העם - "וירב העם עם משה ויאמרו תנה לנו מים ונשתה... למה זה העליתָנו ממצרים להמית אתי ואת בני ואת מקני בצמא" (שמות יז, ב, ד) - משה רבנו, המנהיג הדגול, מאבד את סבלנותו: "ויצעק משה אל ה' לאמר מה אעשה לעם הזה, עוד מעט וסקלֻני" (שמות יז, ד). לכאורה זו תגובה אנושית מאוד. אז הורה אותו ה': "עבור לפני העם... ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך... והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם ויעש כן משה" (שמות יז, ה-ו). רש"י, בעקבות המדרש1, תמה על פשר הלשון המיותר "עבור לפני העם", ואומר: "'עבור לפני העם' וראה אם יסקלוך. למה הוצאת לעז על בניי?!" משה רבינו ננזף על אשר הוציא לעז על בני ישראל. לשון הרע על ציבור אילו ביקש אז מי מבני ישראל לתבוע את עלבונו על פי החוק היום, היה נדרש לרשות מאת היועץ המשפטי לממשלה; דומני, כי רשות זו לא הייתה נתונה. סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה1965-, שעניינו לשון הרע על ציבור, קובע: "לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה, ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה, אלא על-ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו". בלשכת היועץ המשפטי לממשלה מתקבלות מעת לעת פניות מאת מי שמשתייכים לקהילות ולציבורים, בבקשה שהיועץ המשפטי לממשלה ישתמש בסמכותו ויגיש כתב אישום בגין לשון הרע על ציבור על פי סעיף זה. ה"ציבור" פושט צורה ולובש צורה: מורים שהוציאו לעז עליהם, חרדים, ערבים, מתנחלים, הומוסקסואלים, קיבוצניקים ועוד מגזרים בחברה הישראלית. כל אחד בא יומו "לעלות על המוקד", להיות נושא לדברי חרפות, גידופים ולשון הרע. המחוקק ראה צורך להפקיד את הסמכות להחליט בעניין זה בידי היועץ המשפטי לממשלה, כמי שמופקד על האינטרס הציבורי. לא כל מי שנמנה על הציבור המושמץ יבוא וייטול את שרביט הניצוח על ההליך המשפטי בשם הציבור. היועץ המשפטי לממשלה - רם במעלה, הרואה את תמונת הדברים בכללותה, הנקי מתחושת פגיעה סובייקטיבית העלולה לקלקל את השורה והאמון על שקילת האינטרס הציבורי בהעמדה לדין - הוא אשר יחליט אם יוגש כתב אישום, אם לאו. הרקע החקיקתי קודם שנדבר על הפעלת הסמכות, ראוי לדבר על נחיצותה. לא כל אומה ראתה לכלול בחוקיה איסור לשון הרע על ציבור. ניתן לבסס סברה, שבאיזון בין חופש הביטוי לשמירה על השם הטוב - שני עקרונות היסוד של חוק איסור לשון הרע - אם מדובר בציבור, להבדיל מן היחיד, לעולם תהא יד חופש הביטוי על העליונה. הפגיעה ביחיד אינה דומה לפגיעה בציבור, משום שהיחיד הוא מטבע הדברים "בודד במערכה" להגנה על שמו הטוב. הציבור חסין יותר בפני פגיעה. כל אחד מיחידי אותו ציבור עשוי למצוא פורקן ונחמה בקרב חבריו, אנשי קהילתו, על הפגיעה בו. בדרך כלל, הפגיעה בציבור אינה אישית; לציבור קל יותר להשיב מלחמה שערה ולהיאבק על שמו הטוב. ביחיד, פוטנציאל הפגיעה רב יותר, נזקו רב יותר, וכוחו לא תמיד עמו להגן על שמו הטוב. לפיכך פשוט וברור שיש צורך לאסור בחוק הוצאת לשון הרע על היחיד. אכן, הוצאת לשון הרע היא עוולה אזרחית ועברה פלילית, והחוק מעניק ליחיד שנפגע ממנה כלים משפטיים, סעדים ותרופות, כדי שייפרע ממי שפגע בו. אשר לציבור, הסדר חוקי דומה אינו מובן מאליו. ובכל זאת, ראה המחוקק הישראלי לעשות מעשה חקיקתי גם לגבי איסור לשון הרע על ציבור. כזאת עשה בהתבסס גם על מקורות המשפט העברי. אלה דברי דב יוסף, שר המשפטים אז, כשהציג בפני הכנסת את חוק לשון הרע2:

לא זו בלבד שהקורבן הראשון והראשי של לשון הרע על ציבור היה ועודנו לרוב העם היהודי שבגולה; עורכי-דין יהודיים וצירי פרלמנט יהודיים בתפוצות נלחמו במשך דורות על הגנה מעין זו המובטחת בהצעתנו עתה. אפשר לומר שכאן נוצרה מסורת יהודית חילונית, בעלת עמדה אחידה של משפטנים יהודיים בארצות שונות, היכולה לשמש מורה-דרך גם למדינת ישראל. ולא מסורת חילונית בלבד, שהרי כך קוראים אנו בספר "חפץ חיים": "כל שכן אם מבזה את כל העיר, בוודאי עוון פלילי הוא, כי איסור לשון הרע ... אפילו אם מספר על איש פרטי, וכל שכן על עיר שלמה בישראל (כלל י, סעיף יב)". על כן - כל ציבור שיהיה קרבן של השמצה, יהודי או נוצרי - אם בישראל הוא מותקף, יתן לו החוק אותה הגנה שאנו ואבותינו חיפשנו בגלות.

והחרה החזיק אחריו ח"כ חיים צדוק3: ציבורים יהודיים בארצות הגולה נאבקו ומוסיפים להיאבק על הכנסת סעיף כזה בחוקי המדינות שהם יושבים שם, כדי להגן על הציבור היהודי, כציבור, מפני השמצות ודיבות אנטישמיות, ויאה שאנו במדינתנו נעשה את אשר אנו תובעים מאחרים... הסעיף הזה... יתרום לריסון יצרי איבה בין-עדתיים ולחינוך ליחס של כבוד לזולת, לא רק לזולת - הפרט, אלא גם לזולת - הציבור. אות מתה? על רקע הדברים האלה, מפתיעה במקצת העובדה, שבארבעים שנות קיום החוק בספר החוקים, לא ראה היועץ המשפטי לממשלה להורות על הגשת כתב אישום בעברה של לשון הרע על ציבור, אף לא פעם אחת. ואין זאת שלא ניקרו בדרכו הזדמנויות לעשות כן. ניקרו גם ניקרו, אלא שהגישה השלטת בכיפה היא איפוק וריסון4. כך לכאורה נאה וכך יאה. סוף סוף בחופש הביטוי עסקינן, על שלל מעלותיו לבירור האמת, למימוש עצמי, ולהבטחת ההליך הדמוקרטי. "מגרש המשחקים" להחלפת דעות, לביטוי שפתיים, גם בחריפות, בהתרסה ובזעם, הוא רחובה של עיר; לא בית המשפט. זהו הכלל. אף על פי כן, מטרידה העובדה שלא נמצא היוצא מן הכלל, המקרה שלא על עצמו בלבד יצא ללמד, אלא על הכלל כולו. כלומר על חשיבותו העילאית של חופש הביטוי, אך גם על גבולותיו בעניין לשון הרע על ציבור: ללמדנו כי לא לעולם חוסן; להוציא מלבם של טועים ותוהים שמא לית דין ולית דיין כפשוטם של דברים; ושגם ציבור שהיה למשיסה, למרמס ולזעווה לעין כול, יוכל לתבוע את עלבונו בבית המשפט; אם גם במקרים נדירים ביותר. להימנעות מוחלטת מאכיפת נורמה פלילית לאורך זמן, נודעת השפעה שלילית מצטברת. "אות מתה" בספר החוקים היא פגם מוסרי ומשפטי ופגיעתה רעה. הוצאת לשון הרע על ציבור עשויה להגיע לדרגת חומרה של פגיעה רעה וקשה בציבור וביחידיו, באופן שהבלגה לא תהא מוצדקת. גם הציבור זכאי להגנה על שמו הטוב. ג'נין ג'נין לאחרונה, במענה לפניית השר שרנסקי, שביקש לנקוט הליך משפטי נגד יוצרי הסרט "ג'נין ג'נין", אמר היועץ המשפטי לממשלה: "המדיניות הנקוטה מאז חקיקת החוק ב1965- היא שלא לעשות שימוש בסעיף זה (לשון הרע על ציבור) ואיננו רואים, עם כל שאט הנפש כלפי דברים שבסרט, לשנות ממנה לעת הזאת"5. על עמדתו-זו של היועץ המשפטי לממשלה, מבקש אני לחלוק. לא אנקוט עמדה על תוכן הסרט, באשר לא ראיתיו. את דבריי אני מבסס על עמדת היועץ המשפטי לממשלה עצמו, כפי שהציגהּ בבקשתו לקיים דיון נוסף בפסק הדין שקבע שהחלטת המועצה לביקורת סרטים שלא להתיר את הקרנת הסרט "ג'נין ג'נין" בציבור אינה סבירה6. בידוע שכשיש ראיות מספיקות לאשמת אדם, יש להעמידו לדין, זולת אם התביעה סבורה "שאין במשפט עניין לציבור"7. אף זאת ידענו, ש"'עניין לציבור', אינו ההתעניינות שמגלה הציבור בשאלת ההעמדה לדין. 'עניין לציבור' אינו עניין דסקריפטיבי, אלא עניין נורמטיבי. משמעותו של 'עניין לציבור' היא הכרעה ערכית באשר לתועלת שתצמח לקיום המסגרת החברתית על ידי העמדה לדין לעומת הנזק שייגרם למסגרת זו על ידי העמדה לדין ולתועלת שתצמח לה באי העמדה לדין"8. לטעמי, רבים מנימוקי היועץ המשפטי לממשלה בבקשתו לדיון נוסף בבג"צ בשאלת התרת הסרט להקרנה בציבור מלמדים במובהק על קיום "עניין לציבור" בנקיטת הליך פלילי בגלל לשון הרע על ציבור. בעוד שבעניין הדיון הנוסף, נמצא היועץ המשפטי לממשלה בעמדת מבקש והסרט מופץ טיפין טיפין (הקרנות בחו"ל, קלטות וידאו, טכנולוגיות מתקדמות ומעשים עוקפי חוק), ומוקרן חרף קיומו של צו ביניים האוסר את הקרנתו בציבור, הרי שעל פי חוק איסור לשון הרע, נתונה הרשות ליועץ המשפטי לממשלה, ובכוחו ליזום הליך פלילי נגד מפיצי הסרט. דרך אגב, במסגרת הליך זה, ניתן לבקש צו מניעה זמני, ולהשיג, אולי, אפקטיביות רבה יותר תחת ה'שוט' של ההליך הפלילי9. מכל מקום, אם ייעשה שימוש מדוד ומושכל בהליך זה, הוא יכול להרתיע מלכתחילה מלהוציא לשון הרע על ציבור, ואף ליתן תרופה בדיעבד, במקום שגם לדעת היועץ המשפטי לממשלה, הפגיעה בציבור היא בלתי נסבלת. בבקשתו לדיון נוסף, עמד היועץ המשפטי לממשלה על "הצטברות הפגיעות הקשות... ברגשות הציבור... ציבור המשפחות השכולות, ציבור הלוחמים בג'נין, כלל חיילי צה"ל וחלקים מהציבור הישראלי כולו - ובתדמיתה של מדינת ישראל במישור הפנימי והבינלאומי" (סעיף 9), ואף ציטט דברים ממכתבו של שר הביטחון אל נציגות הלוחמים והמשפחות השכולות, שכתב:

גם בתנאי הלחימה הקשה נגד טרוריסטים חמושים ולמרות אובדן חיי חבריהם לנשק, פעלו חיילי צה"ל בהתאם לערכי צה"ל, תוך הקפדה על טוהר הנשק ותוך שמירה מירבית של כבוד האדם... בסרט טמונה פגיעה קשה ברגשות החיילים שלחמו בג'נין וברגשות המשפחות השכולות שיקיריהן נפלו בקרב בג'נין. חיילים ומשפחות אלו שפעלו לפי אמות המידה הראויות והנעלות ביותר נאלצים להתמודד עם הצגה שיקרית ומקוממת של הלוחמים כפושעי מלחמה. מעבר לכך טמונה בסרט פגיעה קשה והכפשת שמו של צה"ל ופגיעה בציבור הישראלי, שלהגנתו יצא צה"ל ללחום בג'נין... מסיבות אלו מחזק אני את ידיהם של הלוחמים ושל המשפחות השכולות בהתנגדותן להקרנת הסרט בציבור. מאבקכם הוא מאבקנו.

ה"לבוש המשפטי" של הדברים הללו ורבים אחרים בבקשה לדיון נוסף, אינו אלא קיומו של "עניין לציבור" בהעמדה לדין בגין לשון הרע על חיילי צה"ל שלחמו בג'נין. הנשיא א' ברק התווה בפרשת גנור את אמות המידה לבחינת "עניין לציבור" בהעמדה לדין10, ואלה מקצת דבריו:

השיקול הראשון הינו חומרת המעשה. ככל שמעשה העבירה... חמור יותר, כך רב יותר העניין לציבור שבהעמדתו לדין... יש להתחשב בהיקף הנזק שמעשה העבירה גרם לציבור הרחב או לחלקים ממנו, ובשכיחותה של ההתנהגות העבריינית. השפעתו ההרסנית של המעשה על מרקם חיי החברה ועל סדרי שלטון תקינים, מצביע אף הוא על חומרתו של המעשה.

הנשיא ברק מציג שם גם את שאלת עניינו של קרבן העברה: "ככל שהפגיעה בו קשה יותר, והנזק שנגרם לו אינו ניתן לתיקון, או לא תוקן, כן כבד יותר משקלו של הענין לציבור בהעמדת החשוד לדין", סוג נוסף של שיקולים הם "אינטרסים חיוניים אחרים של המדינה". מובן שיש שיקולים מנוגדים לאלה, ובראשם המגמה לתת לחופש הביטוי מרחב מחיה עצום ורב, כראוי לו. ועוד: משפט פלילי בשל לשון הרע על חיילי צה"ל שלחמו בג'נין אינו פשוט, מצריך משאבים וזמן שיפוטי רב; ניהול המשפט יכול להכביד; יש להביא בחשבון מראש סיכונים וסיכויים בהתחשב בנטל ההוכחה ובהגנות שבחוק ועוד ועוד. קצרה היריעה מסקירת כלל השיקולים, לא כל שכן ניתוחם ושיקלולם. ואולם נראה לי, על יסוד עמדת היועץ המשפטי לממשלה בבקשתו לדיון נוסף שמבחינת הכמות והעצמה, עדיף כוחם של השיקולים בעד נקיטת הליך פלילי. ואלה דבריו בסעיף 20 לנימוקי בקשתו לדיון נוסף:

ההגנה על שמם הטוב של חיילי צה"ל ומדינת ישראל בכלל ועל רגשותיהם של המשפחות השכולות והלוחמים מחייבת לכל הפחות התרת מיצוי המאבק המשפטי על האמונה בצדקת הדרך ואפשרות להתגונן מפני מסכת בוטה של שקרים ובדיות שפגיעתה כה קשה והמוצגת בעיתוי כה קרוב להתרחשות האירועים בפועל.

עוד דיבר היועץ המשפטי לממשלה על "החובה המוסרית כלפי המשפחות וכלפי הלוחמים של העבר ושל העתיד" ועל "חשיבותו של הנושא מבחינת מורל לוחמי צה"ל וראייתם את התייחסותה של המערכת הציבורית אליהם". כל אלה, אינם מתיישבים לענ"ד, עם הימנעותו של היועץ המשפטי לממשלה מהגשת כתב אישום. אף נדמה לי שתכלית החקיקה, ובכללה כוונת המחוקק, אינה עולה בקנה אחד עם מדיניות של "שב ואל תעשה". בהמשך דבריו בעת חקיקת החוק, אמר שר המשפטים11:

אם תוקפים ומשמיצים יחידה מסויימת של צה"ל או את חבר השופטים בישראל בלי לקרוא בשמם - האם המשמיץ אינו צריך לתת את הדין על הדיבה שהוציא עליהם?

שר המשפטים לא ציפה אז לתשובה שלילית גורפת, לבטח לא לאור דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה12, האומרת:

מובנת תחושת הפגיעה ברגשות הציבור בישראל הכרוכה בהקרנת הסרט "ג'נין ג'נין", על תכניו, מסריו, ומגמותיו. זוהי פגיעה בחיל כפרט אשר נלחם בקרב והעמיד חייו מנגד תוך שמירה על ערכים אנושיים גם במלחמה; זו פגיעה בצבא כולו שערכים אלה מכוונים את דרכו; זהו כאבן של המשפחות השכולות שהשכול מלווה אותן יום יום ושעה שעה, וזוהי פגיעה בציבור רחב בישראל, החש הזדהות עמוקה עם הווייתה של המדינה, שותף להתמודדויותיה בתחומי החיים השונים, ומחוייב לדמותה האנושית והמוסרית של החברה בישראל.

הדעת נותנת אפוא, על פי לשון החוק, תכלית החקיקה ועמדתו של היועץ המשפטי לממשלה בבקשתו לדיון נוסף, כי יש ויש "עניין לציבור" בהגשת כתב אישום בגין הוצאת לשון הרע על חיילי צה"ל שלחמו בג'נין. אמות מידה להפעלת שיקול הדעת קשה מאד להתוות מלכתחילה קו מבחין בין מקרים שראוי לנקוט בהם הליך פלילי על הוצאת לשון הרע על ציבור לבין מקרים שראוי להימנע בהם מלעשות כן, תוך השארת המלאכה ל"כוחות השוק". קל מעט יותר לדון במקרה מסוים, אם הוא נופל מצדו האחד של הקו או מצדו השני. ברי שברוב המכריע של המקרים, תהא ידו של חופש הביטוי על העליונה, אף כשעצמת הפגיעה קשה, כשאין ניתן להצדיקה אפילו בדוחק, ובהיעדר אפשרות ממשית לתיקונה מחוץ לכותלי בית המשפט. על פי רוב, לא יהיה "עניין לציבור" לנקוט הליך פלילי. אין די בוודאות מוחלטת לפגיעה ברגשות הציבור. שונה הדבר במקום שנשמעים ביטויי רשע, שנאה והסתה שאין בינם לבין הצידוקים לחופש הביטוי ולא כלום; כשנסיבות המקום והשעה מחייבות הקפדה מיוחדת; עת מלחמה ועת שלום. ייתכן שראוי שהשיקול אשר יכריע בסופו של דבר את הכף, יהא זה שהפגיעה מתפשטת והולכת, והיא פגיעה חברתית נרחבת, שאינה שקולה לפגיעה בסך כל יחידי הציבור הנפגע, אלא גדולה ממנה; כשרבים מבני מגזרים אחרים, שאינם משתייכים כלל לציבור שכוונה כלפיו לשון הרע, נפגעים וניזוקים במידה רבה. מן המשפט העברי נוכל לקבל השראה וכיוון מחשבה. בשאלות ותשובות אחדות משתקפת מדיניות של הגנה על שמם הטוב של העוסקים בצורכי ציבור מפני מלעיזים, אם הפגיעה אינה רק בהם ובציבור שהם משתייכים אליו, אלא בכלל הציבור על כל שדרותיו. ר' אליהו בר' חיים13 (קושטא, המאה הט"ז) נשאל בעניין דינו של מי שחירף את גבאי הצדקה בפרהסיה, והשיב שגם אם הורגלו הגבאים להיות "שק חבטות", יש להחמיר עם המבזה, במיוחד אם ביזה את הגבאים בתחום עיסוקם:

כי עם היות כי חוק הגבאים לשמוע בקול מחרף ומגדף... ומכל מקום כל זה איננו שוה לפטור המחרף ככל מחרף את חברו. ואדרבה, יש להחמיר בו יותר, אחר היותו ממונה לרבים ועוסק במלאכת שמים, ושליחותייהו קעביד, וכל-שכן אם היה החֶרוף בדבר השייך בעסק הגבאות שנתמנה עליו.

בעניין אחר שדן בו בהעלבת עובד ציבור הוסיף הראנ"ח14, שמי שמבזה עובד ציבור, לא תועיל לו מחילה של הנפגע, כי "מבזה שליח הקהל, חיב להענש מצד כבוד הקהל, שבזיון שליח הקהל הוי בזיון הקהל עצמו". ברוח דומה ניתן להבין את דברי הרמב"ם15 על החומרה היתרה שבביוש תלמידי-חכמים לעומת ביוש "סתם" אדם מן השורה, שלביוש תלמידי חכמים יש השלכה על כלל הציבור. כיוצא בדברים הללו, השיב ר' שמואל די מדינה16 (טורקיה, המאה הט"ז), כשנשאל בעניין מי שביזו את העוסקים בגמילות חסדים:

אין ספק שהאיש או האנשים אשר דברו סרה על חברה קדושה ההולכים בדרכי ה' גדול עוונם מנשוא, וחייבים עונש גדול... כי גדול הכבוד אשר ראוי לחלוק לעוסקים במצווה, ובפרט במצווה כזאת - גמילות חסדים.

הצד השווה בכל אלה הוא חומרת הוצאת לשון הרע על ציבור, כשהפגיעה אינה מתמצית בציבור הנפגע במישרין, כלומר המגזר שהפגיעה כוונה אליו. החומרה היתרה היא בפגיעה הנגרמת למגזרים רבים או לציבור בכללו. זו לנו אמת-מידה אפשרית לנקיטת הליך פלילי בגין לשון הרע על ציבור. נסיים בהמלצתו של ר' אליעזר פאפו17 להיזהר ולהישמר גם במקום שלכאורה מותר לומר לשון הרע:

וביותר יגדל הכאב על המדברים בגנות משפחה או בגנות בני העיר או בגנות שבט מישראל, כגון ספרדים על האשכנזים ואשכנזים על הספרדים. ומה גם שאין לכלול ולגנות כל המשפחה או כל העיר בשביל איזה אנשים מהם שנמצאו אשר לא טוב עשו. ואם גדול עונש לשון-הרע להמדבר על היחיד, על אחת כמה וכמה רעה כפולה ומכופלת למדבר על הרבים. ואפשר שיש צדדים להיתר על דרך שאמרו... שמצווה לפרסם את החנפים, ועל דרך שאמרו... שמותר לדבר לשון-הרע על בעלי מחלוקת. אמנם לפי חומר שבו וגודל עונשו עד שממנו ניקח שמכעיס הרבה לבוראו, יחרד האיש ויילפת ויברח מאה שערים של היתר כדי שלא ייכנס בפתח אחד של איסור.

הערות: * שופט בית משפט השלום בירושלים. 1. תנחומא בשלח, כב. 2. ד"כ 37 (תשכ"ג) 2404. 3. ד"כ 37 (תשכ"ג) 2454. 4. ראה א' רובינשטיין, "'דבתם רעה' - על המאבק הנמשך לכבודו של הזולת ולשמו הטוב", פרשת השבוע, וישב, תשס"א, גיליון מס' 6. 5. מכתב מיום י"ב בכסלו תשס"ד (7 בדצמבר 2003). 6. בג"צ 316/03 מוחמד בכרי ואח' נ' המועצה לביקורת סרטים ואח', תק-על 2003 (3) 353. 7. סעיף 62 (א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-. 8. דברי הנשיא א' ברק בבג"צ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485, 509. 9. ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840, 869. להצדקת מניעה מוקדמת של פרסום לשון הרע במקרים מסוימים, ראה א' בנדור, "חופש לשון הרע", משפטים כ (תשנ"א) 561. 10. בג"צ גנור (הנזכר לעיל, בהערה 8), בעמ' 511-507. 11. ראה לעיל, הערה 2. 12. בג"צ בכרי (הנזכר לעיל, הערה 6), פסקה 7. 13. שו"ת הראנ"ח, סימן צג. 14. שם, סימן קיא. לעניין מי ש"קילל כהן אחד ואבותיו קללות נמרצות בפני העם", ראה שו"ת הריב"ש, סימן צד. 15. הלכות חובל ומזיק, פרק ג, הלכה ה. 16. שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה, סימן ק. עם זאת, מעניין הפער בין ההלכה לבין המעשה, שהרי בהמשך דבריו, המהרשד"ם מפציר בנפגעים למחול ולסלוח: "אתם הגבירים ידעתם מעלת הענוה וגודל בקשת השלום, והנעלבים ואין עולבין, עליהם הכתוב אומר: 'כצאת השמש בגבורתו'. ולכן, בבעו [=בבקשה] מכם ובמטו [=ובבקשה] מכבוד מעלתכם, דעו נא וראו כי גדלו עווננו... ואנחנו נבזים ושפלין בין האומות, והסבה הגדולה שנאת חנם שיש בינינו. לכן אנו מחלין פני מעלתכם: שאו נא לפשע אחיכם, אע"פ שרעה גמלו אתכם, ואל נא תפשה צרעת המחלוקת". למקורות נוספים, ראה: נ' רקובר, "על לשון הרע ועל הענישה עליה במשפט העברי", סיני נא (תשכ"ב), עמ' שכו-שמה; כ' פנטון, "לשון הרע על עצמים ועל הציבור", פרשת השבוע, שלח, תשס"ב, גיליון מס' 77. 17. פלא יועץ, ערך "לשון הרע".

---

---