על המקומות הקדושים - בין הלכה למנהג

"הגְבֵּל את ההר וקדשתו"

מיכאל ויגודה^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

מבוא ייחוס קדושה למקום בא לראשונה במקרא בפרשת שמות בעת שנגלה ה' למשה במראה הסנה, ואמר לו:

אל תקרב הלם, של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא (שמות ג, ה).

הפעם השנייה שנזכרת קדושתו של מקום באה בפרשתנו. לקראת מתן תורה, הקב"ה מזהיר את משה ושב ומזהירו למנוע מבני ישראל מלהתקרב אל הר סיני בעת מתן תורה: "ויאמר ה' אל משה רד העד בעם, פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב" (שמות יט, כא). ומשה עונה לו: "לא יוכל העם לעלת אל הר סיני, כי אתה העֵדתה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו" (שמות יט, כג). ומעניין הדבר שהר סיני לא נתקדש אלא לשעתו, ועם גמר מתן תורה, חזר ההר להיות כאחד ההרים, כמפורש במקרא: "והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו, כל הנגע בהר מות יומת. לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה, במשׁך היבל המה יעלו בהר" (שמות יט, י-יג). במשך הדורות שחלפו מאז, הלכה ונתארכה רשימת המקומות הקדושים לעם היהודי. ארץ ישראל משופעת בימינו במקומות קדושים. ואולם בתקנות השמירה על מקומות קדושים ליהודים, התשמ"א1981-, שהותקנו על ידי שר הדתות מכוח סמכותו על פי חוק השמירה על המקומות הקדושים, התשכ"ז1967-, הוגדרו עד כה רק שישה עשר אתרים כמקומות קדושים, והמפורסמים שבהם: הכותל המערבי ומערת שמעון הצדיק בירושלים, קבר הרמב"ם בטבריה וקבר ר' שמעון בן יוחאי במירון. בדברים שאביא להלן, אבקש לדון בשאלה: מי קובע מהו מקום קדוש ועל פי אלו מבחנים הוא עושה כן?1 אך ראוי לומר תחילה דברים אחדים בעניין מושג הקדושה. מושג הקדושה מושג זה מעורפל הוא ותלוי הקשר הוא, ואין לעמוד על טיבו הרב משמעי בהגדרה חדה ולקונית. אף על פי כן, נראה שניתן להסתכן ולהציע את הדברים הבאים בעניין זה. במסורת היהודית, האלוהים עצמו מוגדר כקדוש, כמפורש בתורה: "כי קדוש אני ה' אלהיכם" (ויקרא יט, א), והנביא אומר: "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות" (ישעיהו ו, ג), והוא מכונה בספרות חז"ל "הקדוש ברוך הוא". יש כאן ביטוי להיות "הקדוש" טרנסנדנטי, מרוחק ובלתי מושג2. אין פלא אפוא שמושג הקדושה נותר לוט בערפל המסתורין. מושאי הקדושה שבמקרא מגוונים ביותר, כגון: אדם - "אשר יבחר ה' הוא הקדוש" (במדבר טז, ז); זמן - "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו" (בראשית ב, ג); עצמים - "והיה המזבח קדש קדשים" (שמות כט, ל); וכפי שכבר אמרנו, גם מקומות. הצד השווה לכל הדברים שנקראו קדושים הוא היות קדושתם כרוכה בהבדלה מסביבתם הטבעית - "הגבל את ההר וקדשתו" -והפרשתם לשם שמים ולעניינים רוחניים3. במילים אחרות: לעולם הדבר הקדוש קשור בצורה זו או אחרת לקדוש המובהק, האלוהים. אין בכוונתי לעסוק כאן בשאלה הפילוסופית בדבר מהות הקדושה, אם היא אימננטית או פונקציונלית, היינו אם היא טמונה בטבעו החומרי של הדבר הקדוש, שבשל קדושה אימננטית זו מתחייבת התנהגות מיוחדת כלפיו, או שמא אין הקדושה אלא פועל יוצא של התנהגות מיוחדת כלפי הדבר הקדוש? שאלה עתיקת יומין זו, שהדעות חלוקות עליה עד עצם היום הזה, אינה מענייננו4. כאן אני מבקש להתמקד בשאלה ההלכתית והמשפטית: כיצד נקבעת קדושתו של מקום? למקור קדושתו של מקום אשר למקור קדושתו של מקום, דומה שיש להבחין בין שלוש קדושות: א. יש שההלכה מייחדת מקום מסוים ומגדירה אותו כמקום קדוש, והדבר מחייב התנהגות מיוחדת בו, כגון: ארץ ישראל, ירושלים, הר הבית ובית המקדש. כזה היה גם הר סיני בשעת מתן תורה. ב. יש שההלכה קובעת שמקום שמקיימים בו בקביעות מצווה מסוימת, כגון תפילה ולימוד תורה, הוא מקום קדוש, אך ייחוד המקום המסוים שבני הקהילה מקיימים בו את המצווה נתון לבחירתם. כך הוא דינם של בית כנסת ובית מדרש, המוגדרים בהלכה כמקדש מעט5. ג. ויש שבשל אירוע שאירע במקום מסוים - כגון התגלות, נס, קבורת אדם חשוב ועוד - הבריות מייחסים לו קדושה ומקבלים על עצמם לנהוג בו בקדושה, אף שכעיקרון ההלכה אינה מחייבת אותם לעשות כן. כאן מקור הקדושה הוא בראש ובראשונה ביחסם של בני אדם לאותו מקום, במנהג ולא בדין. בין שני הסוגים האחרונים יש אפוא פרדוקס מרתק: המקום הקדוש מן הסוג השני נקבע מלמטה, בידי בני אדם, וקדושתו מוחלת עליו מלמעלה (מכוח הלכה); ואילו המקום הקדוש מן הסוג השלישי נקבע מלמעלה (לפחות לפי הכרתם של המאמינים בדבר), והקדושה חלה עליו מלמטה, מיחסם המיוחד של המאמינים אליו. בשני הסוגים הראשונים, נקבעו הלכות ברורות. כך, למשל, קבעה ההלכה את תחומו המדויק של הר הבית6, והיא אף מבחינה בין דרגות שונות של קדושה, כעולה מן המשנה הבאה7:

עשר קדושות הן. ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות... עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה... לפנים מן החומה מקודש מהם... הר הבית מקודש ממנו... החֵיל מקודש ממנו... עזרת נשים מקודשת ממנו... עזרת ישראל מקודשת ממנה... עזרת הכהנים מקודשת ממנה... בין האולם ולמזבח מקודש ממנה... ההיכל מקודש ממנו... קדש הקדשים מקודש מהם.

המשנה גם קובעת את הדינים החלים במקום הקדוש לפי דרגת קדושתו:

ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. ומהי קדושתה? שמביאים ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאים מכל הארצות... קדש הקדשים מקודש מהם, שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכפורים בשעת העבודה.

הוא הדין גם ביחס למקומות קדושים מן הסוג השני, שאף באלה ההלכה מגדירה מה נחשב לבית כנסת וכיצד יש לנהוג בו8. ההלכה אף קובעת שבית מדרש קדוש יותר מבית כנסת, ועל כן מותר להפוך בית כנסת לבית מדרש, אבל לא להפך9, על פי הכלל: "מעלין בקודש ואין מורידין". לעומת זאת, מקורות ההלכה אינם מגדירים מקומות קדושים מן הסוג השלישי, ומובן שאינם קובעים כיצד יש להתנהג בהם. קדושתם של מקומות אלו נקבעת בידי הציבור על פי המנהג מכוח האמונה והמסורת, ומשום כך אין קדושתם ברורה כל צורכה. מקום קדוש מהסוג השלישי - מהותו והגדרתו ייחוס קדושה למקום בשל אירוע מיוחד שאירע בו הוא תופעה עתיקת יומין10. כבר במדרש קדום, מובאת אגדה ולפיה צדיק שנפטר אינו טמא, ולכן נגע אליהו הנביא, בגופתו של ר' עקיבא אף שהיה כהן. וזה לשון המדרש11:

אף על פי שאמרתי להם [לכהנים]: לא יטמאו, למת מצוה יטמאו, ולצדיקים גם כן, לפי שהצדיקים במיתתם הם חיים. ומעשה היה ברבי עקיבא שתפסוהו וחבשוהו בבית האסורים, והיה ר' יהושע הגרסי משמשו... בא אליהו ז"ל ודפק על פתח הדלת. אמר לו: מי אתה? אמר לו: אליהו אני. אמר לו: מה תרצה? אמר לו: באתי להודיעך שרבי עקיבא רבך מת... נתחזק אליהו ונטפל בו [בר' עקיבא]. אמר לו ר' יהושע: ולאו כהן אתה? אמר לו: בני, אין טומאה לצדיקים ולא לחכמים.

ראשונים כתבו על חשיבותם של קברי צדיקים, אף שלא הגדירום כמקומות קדושים. וכך כותב למשל רבנו נסים גירונדי12 (ספרד, המאה הי"ד):

ולפיכך בהמצא לנביאים והחסידים בדורות, יהיה השפע שופע עליהם, ובאמצעותם אפשר שיהיה שופע על כל המוכנים מבני דורם, וכל שכן לאותם שהם מתקרבים אליהם ומשתתפים עמהם. ולא בחייהם בלבד, כי גם אחרי מותם, מקומות קברותיהן ראויין להמצא השפע שם בצד מן הצדדים, כי עצמותיהם אשר כבר היו כלים לחול עליהם השפע האלוהי, עדיין נשאר בהם מן המעלה והכבוד שיספיק לכיוצא בזה. ומפני זה אמרו רז"ל שראוי להשתטח על קברי הצדיקים ולהתפלל שם, כי התפילה במקום ההוא תהיה רצויה יותר, להמצא שם גופות אשר חל עליהם כבר השפע האלוהי.

ויש שהגדירו קבר של צדיק כמקום קדוש, כגון ר' חיים פלטיאל ממידבורג (גרמניה, המאה הי"ד), שאמר: "ומקום קדוש [קבר אבות] גורם שתהא תפילתו נשמעת"13. וכך אומר גם מהרי"ל (גרמניה, המאה הט"ו): "דבבית הקברות מקום מנוחת הצדיקים, ומתוך כך הוא מקום קדוש וטהור, והתפילה נתקבלה ביותר על אדמת קדש"14. דברים מעין אלה כתבו גם כמה מן הפוסקים האחרונים, כגון ר' שלמה גנצפריד15, בן המאה הי"ט, מחבר "קיצור שולחן ערוך":

נוהגין לילך בערב ראש השנה אחר תפלת שחרית לבית הקברות להשתטח על קברי הצדיקים, ונותנים שם צדקה לעניים, ומרבים תחנונים לעורר את הצדיקים הקדושים אשר בארץ המה שימליצו טוב בעדנו ביום הדין. וגם מחמת שהוא מקום קבורת הצדיקים, המקום הוא קדוש וטהור, והתפלה מקובלת שם ביותר בהיותה על אדמת קודש. ויעשה הקדוש ברוך הוא חסד בזכות הצדיקים.

מעל לכול, עמדה המסורת העממית והאמונה הרווחת שיש בהם קדושה יתרה וראוי לפקוד אותם ולהתפלל בהם. במרוצת הדורות, יש מן הכוהנים שקבעו לעצמם הלכה מן המקור המדרשי שהבאנו לעיל ולא נמנעו מלפקוד קברי הצדיקים, אלא שקביעת קדושתם של בתי קברות אינה מעוגנת בעולמה של ההלכה, ואין להבין את דברי המדרש אלא כאגדה, משל ומליצה. ביטוי מובהק להבחנה זו עולה מדברי ר' שלמה גנצפריד, שאמנם מגדיר מקום קבורת צדיק כמקום קדוש לעניין פקידתו בערב ראש השנה, אך מגנה בחריפות כוהנים הפוקדים קברי צדיקים בניגוד להלכה האוסרת עליהם להיטמא למת. וזה לשונו: יש כהנים הדיוטים נוהגים ללכת על קברי צדיקים באמרם שקברי הצדיקים אינם מטמאים. וטעות היא בידיהם, וצריכים למחות להם. חשוב אפוא להבחין בין הגדרתו ההלכתית של מקום קדוש לבין האמונה שמקום קברו של צדיק או כל מקום אחר שאירע בו אירוע מיוחד הוא קדוש. על פי ההלכה, הקבר טמא הוא ומטמא את האדם, אף אם קבור בו צדיק יסוד עולם16. אמונה המייחסת לקברו של צדיק סגולות מיוחדות ומקדשת אותו אינה הופכת אותו לקדוש מבחינה הלכתית, ואסור לכוהנים להתקרב אליו17. ויש פוסקים שהתנגדו עקרונית למנהג הרווח בציבור לפקוד קברי צדיקים או אתרים אחרים ולהתפלל בהם18, כולל אלו שהכירו ב"קדושת" המקום, משום שחששו מן הטעות התאולוגית החמורה שנשתרשה בקרב המון העם הפוקדים מקומות אלה19. אך אף הם הודו שניסיונותיהם להוכיח את העם לא הועילו, "כי כל המון ישראל נשתקעו בדברים אלו השתקעות גדולה ונוראה"20. ומאחר שקדושת מקומות מן הסוג השלישי יסודה באגדה או באמונה עממית, ולא במקורות ההלכה, לא מצאנו במקורות המשפט העברי אבן בוחן לקביעת מקום קדוש ומשמעותה ההלכתית של קדושה זו. נמצא שקדושה זו היא עניין עובדתי יותר מעניין שבדין. המקום הוא קדוש אם המאמינים מתייחסים אליו ככזה, עולים אליו לרגל, פוקדים אותו בקביעות ומקיימים בו פולחן כלשהו. זאת בשונה מן הקדושה שיסודה בהלכה, כגון קדושת הר הבית, שהיא קיימת בלא קשר ליחס הציבור למקום ובלא קשר לשאלה אם הציבור פוקד אותו תכופות אם לאו. אמנם אף הגדרה זו אינה נקייה מספקות, והיא מותירה הרבה שאלות בלא מענה ברור, כגון: מהו מספר האנשים שצריך לפקוד מקום מסוים כדי שייחשב לקדוש? באיזו תכיפות? במשך כמה זמן? וכדומה. חוק השמירה על המקומות הקדושים חוק השמירה על המקומות הקדושים, התשכ"ז1967- אינו מגדיר מהו מקום קדוש. לשם כך יש צורך להיעזר במקורות חיצוניים, ויש מי שאומר ש"יש לפנות ראשית כל למקורות הדת" כדי לברר את הדבר, מכיוון "שמדובר במושג דתי מעצם טיבו ומהותו"21. מקורות הדת היהודית קובעים בבירור שבתי הכנסת ובתי המדרש הם מקומות קדושים22, וקדושתם קיימת אף לאחר שחרבו או פסקו מלשמש למטרה שלשמה נבנו23. אולם לאור מועד חקיקתו של החוק (סמוך לאחר מלחמת ששת הימים), ספק בעיניי אם התכוון המחוקק גם למקומות אלו, שהרי תכלית החוק הייתה להבטיח חופש גישה ופולחן במקומות ההיסטוריים הקדושים לכל אחת מן הדתות (בעיקר הנוצרים והמוסלמים), מקומות שנפלו לידינו בעקבות המלחמה. על כל פנים, ברור שהמחוקק התכוון לכלול בהוראתו את המקומות הקדושים מן הסוג השלישי, אף שכאמור הגדרתם ההלכתית מעורפלת. אמנם ראוי "לפנות למקורות הדת" להגדרת המושג "מקום קדוש" הנזכר בחוק, אך לאו דווקא למקורות ההלכתיים המובהקים של הדת, אלא גם (ואולי בעיקר) למקורות המנהג והספרות החוץ-הלכתית (כגון ספרות הקבלה והסוד), שאף הם מתופעות הדת, המעידים על רגישותם של המוני מאמינים כלפי מקומות אלה בשל קדושתם. הדבר החשוב למחוקק הוא כיבוד אמונתם של בני הדת כלפי אותם מקומות ומניעת פגיעה ברגשותיהם כדי לשמור על הסדר הציבורי, ולאו דווקא כיבוד מקורותיה המשפטיים הרשמיים של הדת הרלוונטית, כגון מקורות ההלכה בדת היהודית. המקומות הקדושים וזכות הקניין סעיף 1 לחוק השמירה על המקומות הקדושים מורה לאמור:

המקומות הקדושים יהיו שמורים מפני חילול וכל פגיעה אחרת ומפני כל דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם או ברגשותיהם כלפי אותם המקומות.

מלשון החוק עולה לכאורה שמותר לפגוע בזכות הקניין, שהרי אינו מגביל את חופש הגישה של בני הדתות למקומות ציבוריים בלבד, ועדיין לא הכריעו בתי המשפט בשאלת האיזון הנכון בין זכות הציבור לבקר במקומות הקדושים לו לזכות הקניין שהוכרה בינתיים כזכות חוקתית24. אשר לעמדת המשפט העברי בשאלה זו, יש להזכיר שדיני קדושת בית כנסת אינם חלים על בית כנסת הבנוי ברשות הזולת, משום שבעל הקרקע יכול לסלק בכל עת את המתפללים מרשותו25. ואין צריך לומר שאסור לפלוש לקרקע פרטית ולהקים עליה בית כנסת, שהרי זוהי "מצווה הבאה בעבירה"26. זאת ועוד, אף אם השטח הנמצא בבעלות פרטית מוגדר כמקום קדוש, אין בזה כשלעצמו כדי להצדיק פגיעה בזכות הקניין ולהקנות לאחרים זכות גישה אליו27. אמנם אם הנוהג הוא שהמקום פתוח לכול, כנהוג לרוב במקומות קדושים מן הסוג השלישי, אין לפגוע במנהג, אבל לאו דווקא משום קדושת המקום, אלא משום הכלל "מֶצֶר [=תחום] שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו"28, ולעניין זה, מקום קדוש אינו עדיף מכל מקום אחר שהחזיקו בו רבים אף לצורכי חולין.

הערות: * ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום משפט עברי, משרד המשפטים. 1. עניין המקומות הקדושים נידון בהרחבה בידי עמיתי ורעי א' הכהן, "מה עניין קדושה אצל משפט? - המקומות הקדושים ומערכת המשפט", פרשת השבוע, תרומה-תצוה, תשס"ג, גיליון מס' 110; ועוד יותר במאמרו, "'מה נורא המקום הזה' - על מקומות קדושים: בין דת, משפט וקדושה", שערי משפט ג (תשס"ד), עמ' 373-341. וראה שלל המקורות וההפניות שהביא שם. הדיון שלי מצומצם יותר, הוא מתמקד בשאלת דרכי קביעת קדושתו של מקום ומאיר אותה מזווית שונה. 2. לעניין זה, ראה הרב י"ד סולובייצ'יק, איש האמונה (ירושלים תשמ"ב), עמ' 31-30. 3. כך, למשל, מפרש רש"י: "'קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם' (ויקרא, יט ב) - הוו פרושים מן העריות ומן העבירה". וראה עוד הרב ש' גורן, "המקומות הקדושים לאור ההלכה", מחניים, חוברת קטז. האמת ניתנת להיאמר שמושג הקדושה עשוי לבטא גם הבדלה והפרשה לרעה, כגון: "פן תִקדש המלאה" (דברים כב, ט), ומעניין פירושו של רש"י: "כל דבר הנתעב על האדם, בין לשבח, כגון הֶקדש, בין לגנאי, כגון איסור, נופל בו לשון קדש, כמו: 'אל תגע בי כי קדשתיך' (ישעיהו סה, ה)". ומעין זה: "לא תהיה קדֵשה מבנות ישראל ולא יהיה קדש מבני ישראל" (דברים כג, יח), והכוונה לזנות ולמשכב זכור. תופעה ידועה היא שמילים עבריות משמשות לעתים קרובות במשמעויות הפוכות, אך אין כאן מקום להאריך בזה. 4. לסקירת מקצת מן המקורות, ראה א' הכהן (הנזכר לעיל, בהערה 1). 5. ראה מגילה כט ע"א. 6. ראה משנה, מידות, פרק ב. 7. כלים א, ו-ט. 8. ראה שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנג. 9. שולחן ערוך, שם, סעיף א. וראה משנה ברורה, שם, ס"ק א. 10. ראה לדוגמה, א' ריינר, "חורבן, מקדש ומקום קדוש: משהו על שאלות של זמן ומקום בימי-הביניים", קתדרה 97 (תשס"א), עמ' 64-47. 11. ראה מדרש אגדה (בובר), ויקרא, פרק כא, ד"ה ד"א אמור אל. 12. דרשות הר"ן, הדרוש השמיני. וראה גם ספר החינוך, מצווה רסג. 13. מובא בשו"ת מהר"ם בר' ברוך מרוטנבורג, דפוס לבוב, סימן קסד. 14. מהרי"ל, מנהגים, הלכות תענית, יח. 15. קיצור שולחן ערוך, סימן קכח, סעיף יג. 16. ראיה יפה לכך, המובאת על ידי הפוסקים, היא שלפי המדרש הטמאים שבאו להתלונן לפני משה שנבצר מהם להקריב את הפסח היו נושאי ארונו של יוסף. ראה פאת השולחן (מתלמידי הגר"א), סימן ב, סעיף טז. 17. וראה עוד בעניין זה: פסקי הרא"ש, בבא מציעא, פרק ט, סימן מז; תוספות, בבא מציעא קיד ע"ב, ד"ה מהו שיסדרו; חידושי הרמב"ן, יבמות סא ע"א, ד"ה הא דאמר; חידושי הריטב"א, מגילה ג ע"ב, ד"ה ודין מת; שו"ת יביע אומר, חלק ד, יורה דעה, סימן לה. 18. על פי המדרש: "תני ר' שמעון בן גמליאל: אין עושין נפשות [=מצבות] לצדיקים. דבריהם הן זכרוניהם" (בראשית רבה (וילנא) פרשה פב, י). ופסק הרמב"ם: "ומציינין את כל בית הקברות, ובונין נפש על הקבר. והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם, שדבריהם הם זכרונם, ולא יפנה אדם לבקר הקברות" (רמב"ם, הלכות אבל, פרק ד, הלכה ד). וראה שו"ת איגרות משה, יורה דעה, חלק ד, סימן נז, סעיף ה, שהצדיק את המנהג להקים מצבה על קברי גדולי ישראל, הסותר לכאורה הלכה זו. 19. ראה, למשל, תשובת ר' חיים פלטיאל, שהובאה לעיל, הערה 13. וראה: שו"ת מהר"ם מינץ, סימן עט; חכמת אדם, כלל פט, סעיף ז. וראה: מ' הילדסהיימר, "קווים לדמותו של רבי עזריאל הילדסהיימר", סיני נד (תשכ"ד) סז, בעמ' צד, הערה 166; י' ליכטנשטיין, "עליה לקבר ותפילה שם - דרישה אל המת?", תחומין כ (תש"ס), עמ' 188. 20. כך כותב ר' חיים משאש, רבה של מרוקו בראשית המאה הכ', בשו"ת מים חיים, סימן רז (מצוטט בתחומין, שם). וראה גם ב"ח, יורה דעה, סימן ריז. 21. ראה ש' ברקוביץ', המעמד המשפטי של המקומות הקדושים בירושלים (ירושלים, 1997), עמ' 65. כך נקט גם השופט אנגלרד, בדנג"ץ 4128/00 מנכ"ל משרד רה"מ ואח' נ' ענת הופמן ואח', דינים עליון, כרד סד, עמ' 462, פסקה 7 לפסק דינו ואילך. עמדה זו לא הייתה מקובלת על שאר השופטים שם, וראה גם א' הכהן (הנזכר לעיל, בהערה 1), עמ' 362. 22. ראה שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנא ואילך. וראה עוד לעיל. 23. ראה שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנא, סעיף י: "אפילו לאחר שחרבו, עדיין הם בקדושתן". התלמוד לומד הלכה זאת מן המקרא: "'והשמותי את מקדשיכם' (ויקרא כו, לא) - קדושתן אף כשהן שוממין" (מגילה כח ע"ב). 24. שאלה זו הייתה עשויה לעמוד במוקד בג"ץ 4238/00 מתואלי אבו ג'בנה נ' השר לענייני דתות (לא פורסם), שם ביקש שר הדתות להכריז על מקום המזוהה כ"מערת הרמב"ן" באזור שיח' ג'ראח בירושלים כמקום קדוש, אף שהמערה נמצאת בשטחו הפרטי של העותר. אבל השר חזר בו מכוונתו זו, ובעקבות כך בוטלה העתירה. 25. ראה שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנד, סעיף ב: "השוכרים בית ומתפללין בו, אין לו דין בית הכנסת". והטעם לכך: "דכיון דבכלות זמן השכירות יש ביד בעל הבית שלא להשכיר להם עוד, אם כן אינו אלא עראי, ואין בו קדושה" (משנה ברורה, שם, ס"ק ד). 26. ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ג, ערך בית כנסת, עמ' קצא, "הלא הר הבית, מקום המקדש, נקנה בכסף מלא מארונה היבוסי על ידי דוד המלך", בשם ספר האשכול. 27. ראה שו"ת מהר"ם פאדווה, סימן פה. וראה גם שו"ת חוות יאיר, סימן נט. מעניינת בהקשר זה התקנה שתיקן רבנו גרשום מאור הגולה, ולפיה: "אם אדם משאיל ברשותו בית הכנסת לרבים, ויש לו ריב ומצה לאחד מהם, אינו רשאי לאוסרה לאותו אדם שלא יתפלל שם, אם לא יאסור רשותו לכל הבאים שם להתפלל". מובא בשו"ת מהר"ם בר' ברוך מרוטנבורג, דפוס פראג, סימן אלף כב. 28. רמב"ם, הלכות נזקי ממון, פרק יג, הלכה כד.

---

---