|
|
|
קו העוני וזכות הקיום בכבוד
שמחת עניים ומתנות לאביונים
אביעד הכהן*
פרשת תצווה, פורים תשס"ד, גיליון מס' 159
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
ויאמר מה טוב ומה נעים, כי שמעתי שמחת עניים1
אקדמות מילין
אחת המצוות המייחדות את תורת ישראל בכלל ואת מועדי ישראל בפרט היא החובה לדאוג לאחר: לעני, לגר, ליתום ולאלמנה.
כך הם הדברים בשמחת החג: "ושמחת בחגך, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז, יד). ובאו הדברים מבוארים בכל עצמתם בלשון הרמב"ם (הלכות יום טוב ו, יח):
וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כרסו, ועל אלו נאמר: "זבחיהם כלחם אונים להם כל אכליו יטמָּאו, כי לחמם לנפשם" (הושע ט, ד). ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר: "וזֵריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" (מלאכי ב, ג).
וכך נצטווינו במצוות מעשר עני: "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמָּך והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו" (דברים יד, כט).
מצווה זו, הריהי מצוות היום בחג הפורים, שנאמר: "ומשלח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר ט, יט), ופירט הרמב"ם (הלכות מגילה ב, טז): "וחייב לחלק לעניים ביום הפורים, אין פחות משני עניים, נותן לכל אחד מתנה אחת או מעות או מיני תבשיל או מיני אוכלין, שנאמר: "ומתנות לאביונים". שתי מתנות לשני עניים. ואין מדקדקין במעות פורים, אלא כל הפושט ידו ליטול נותנין לו. ואין משנין מעות פורים לצדקה אחרת".
ואף כאן הוסיף כלל גדול בהלכות היום (שם, יז):
מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשילוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה, שנאמר: "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" (ישעיהו נז, טו).
כלל גדול זה בעולמה של יהדות קובע שגם בעת השמחה הגדולה ביותר, צריך אדם מישראל לזכור את האחר ולהושיט לו יד: כך בכל השנה כולה, כך בפורים וכך בשיאו של חג החירות, בליל הסדר שבו חייב כל אדם להזמין לביתו עניים ולהכריז בראש הסדר: "כל דכפין ייתי וייכול" - כל הרעֵב, יבוא ויאכל!.
ואמנם נהגו בקהילות ישראל מימים ימימה גם בשעת שמחה פרטית, כגון בר-מצווה ונישואין, לקיים "סעודת עניים" ו"שמחת עניים" מיוחדת2, שבה הסבו יחדיו עניים בממון, נָכים, חולים וזקנים, זבים ומצורעים, ועלו לשעה קלה משולי החברה למרכז השמחה.
הזכות לחיים בכבוד
הדאגה לזכויות חברתיות ולצדק שוויוני מאפיינת גם את החברה המודרנית. בהרבה ממדינות המערב, מוכרת כזכות יסוד הזכות ל"חיים בכבוד", ולא רק הזכות לחיים. ואולם עדיין לא עוגנה זכות זאת במשפט הישראלי במפורש3, כי יש הסבורים שאין לכלוא אותה במערכות המשפט4. מכל מקום, דומה שניתן לגזור אותה הן מן ה"זכות לחיים"5, הן מעקרון "כבוד האדם" שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
מעשית, נגזרות מזכות זו שאלות אחדות: מהו תוכן הזכות? מהו היקפה? מי חייב בה? האם היא חובת המדינה או חובת כל פרט בחברה? האם אפשר לאכוף אותה6? מהו מעמדה הנורמטיבי? וכיצד נאזן בינה לבין זכויות אחרות?
סוגיה זו עלתה לאחרונה על סדר היום הציבורי במדינת ישראל במלוא חריפותה עם הגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק7, ובה ביקשו העותרים מבית המשפט לפסול חוק שחוקקה הכנסת משום פגיעתו הקשה בהכנסת אזרחי המדינה, המונעת מהם את הזכות לחיות ב"כבוד" מינימלי.
בדברינו נבקש להציג בקצירת האומר טיפה מן הים הגדול של מקורות המשפט העברי בסוגיה זו, המשקפים את "ערכיה של מדינה יהודית", והחייבים לדעתנו להילקח בחשבון בעת הדיון בסוגיה זו8.
מיהו עני ומיהו אביון?
לצד היות המצוות שבין אדם לחברו מחובות הלב שמקורן אנושי ומוסרי, קבע המשפט העברי כללים ברורים ב"הלכות צדקה"9. ההלכות הללו נעות בין תחום ה"איסורא" - מצוות ואיסורים "דתיים", לבין תחום ה"ממונא", שהוא עניין "משפטי" צרוף הכולל גם אכיפה, סנקציה וענישה10.
אחת השאלות המרכזיות המתעוררות במצוות הצדקה היא מיהו "צרכן" הזכות, לאמור: מי מוגדר עני ועל פי מה קובעים את זכותו לקבל צדקה? האם הקריטריון לקביעת זכות זו הוא אובייקטיבי או סובייקטיבי, והאם הוא כלכלי-כספי בלבד או שיש להתחשב גם בקריטריונים אחרים דוגמת מעמד חברתי?
עיון במקורות הקדומים מלמד שבמקרא קיימים שמות נרדפים שונים לציון מעמדו של אדם עני: עני, אביון, רש, דל, דך, מסכן11 ומך12. לעתים באים שמות אלה בצוותא חדא. כגון: "לקנות בכסף דלים, ואביון בעבור נעלים" (עמוס ח, ו); "שפטו דל ויתום, עני ורש הצדיקו" (תהילים פב, ג). נראה שהשמות הללו הם נרדפים, ומשום כך קשה לדעת אם הם מציגים עוני בדרגות אחדות, אך תמיד העני קודם לאביון13. כגון במצוות היסוד של הצדקה: "פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאבינך בארצֶך" (דברים טו, יא). וכן באיסור הלנת שכר שכיר: "לא תעשוק שכיר עני ואביון" (דברים כד, יד), ועוד כהנה וכהנה.
המונח עני נתפרש בפנים שונות: ככינוי לחלש בגופו14 או למי שאינו "עשיר" וגם למי שניזוקו נכסיו רק מעט, אף שעדיין הוא עשיר שבעשירים. לרוב, הוא מכוון למי שהוא עני בכסף, אך לעתים הוא מבטא גם מצב נפשי וחברתי, ולא רק מצב כלכלי ביש, והתורה אומרת למשל על עובד שכיר יום שמעבידו מלין את שכרו: "לא תעשוק שכיר, עני ואביון... ביומו תתן שכרו... כי עני הוא" (דברים כד, יד-טו). ומעין זה נאמר גם על הלווה15 הנזקק לחסדי המלווה: "אם כסף תלווה את עמי, את העני עמך... לא תשימון עליו נשך" (שמות כב, כד) .
כאמור לעיל, ההבחנה בין ה"עני" ל"אביון" אינה ברורה כל צורכה. לפי פשוטם של כמה מקראות, האביון מצוי במדרגה נמוכה ממדרגת העני16, שהרי עמוס מתאר את האביון כמי שניתן לקנותו "בעבור נעלים" (עמוס ח, ו). איוב מתארו כאדם שאפילו כסף לבגדים אין לו: "אם אראה אובד מבלי לבוש, ואין כסות לאביון" (איוב לא, יט). ביטוי ריאלי לדבר ניתן בתיאור אשת החיל: "כפהּ [=כף יד אחת] פרשה לעני" (משלי לא, כ), אך האביון הנזכר שם זקוק לשתיים: "וידיה שִלחה לאביון". וכן שוררו חנה ודויד נעים זמירות ישראל: "מקים מעפר דל, מאשפות ירים אביון" (שמ"א ב, ח; תהילים קיג, ז). לפיכך, כשבאה התורה להדגיש את חובת השוויון בדין, נקטה דוגמה קיצונית ביותר: "לא תטה משפט אביונך בריבו" (שמות כג, ו). ובמצוות השמיטה, נסמכו האביונים לבהמת השדה, משום שאלו ואלו אנוסים לחיות ולהתקיים על שייריהם של בני האדם: "והשביעית תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חית השדה" (שמות כג, יא)17.
מבחן קו העוני
בעוד שבמקרא נזכרים אנשי "משפחת העוני" זה לצד זה כשאין סימני הבחנה ברורים ביניהם, משבאו חכמי המשנה לקבוע את גדרה של מצוות הצדקה מבחינה נורמטיבית-משפטית, ניסו לקבוע קריטריונים שונים המזכים את העניים ומחייבים את היחיד או את החברה כולה בדאגה לשלומם ולטובתם. דרך משל. בעניין חיוב הצדקה המוטל על הציבור נקבע קריטריון אובייקטיבי, והוא שכל מי ש"יש לו מזון שתי סעודות, לא יטול מן התמחוי [=קערת צדקה שנתנו ממנה אוכל לעניים]; מזון ארבע עשרה סעודות, לא ייטול מן הקופה [=שחילקו ממנה כספי צדקה בערבי שבתות לעניי העיר]"18.
כשאר המידות והשיעורין שבעולם המשפט19, גם קביעה זו שרירותית היא, והיא עשויה להביא לתוצאות אבסורדיות, כמו ששנינו לעניין הזכות ליהנות ממתנות העניים החקלאיות - לקט, שכחה ופאה - ומן הצדקה המתקבלת מן היחיד: "מי שיש לו מאתיים זוז [=שכבר אינו נחשב עני], לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני. היו לו מאתים חסר דינר, אפילו אלף נותנין לו כאחת, הרי זה יטול" (פאה ח, ח). ופירוש הדברים: כיוון שקנה אדם לעצמו מעמד של עני, הריהו זכאי ליטול מן הצדקה, ו"אפילו נתנו לו אלף" בני אדם צדקה בזמן אחד [ולפי פירוש אחר, שנתן לו אדם אחד אלף דינר], רשאי הוא ליטלה.
הכול לפי המקום והשעה והעניין
למרות האמור לעיל, כבר נאמר שם במשנה שאין להתחשב רק במבחן אחד, בכסף שיש לעני, אלא גם בזמינות כספו. לפיכך, "מי שיש לו חמישים זוז, והוא נושא ונותן בהם" (פאה ח, ט), אינו בכלל עני הזכאי ליהנות מן הצדקה. פתרונה של סתירה זו בא בתלמוד הירושלמי על אתר, האומר שחמישים זוז ש"עושים", כלומר מושקעים היטב ונושאים רווחים, שווים יותר מ"מאתיים" זוז שאינם עושים, כלומר המונחים כאבן שאין לה הופכין. וכן להפך. אם היו לו "מאתיים זוז" המשועבדים לבעל חובו, המלווה, או לכתובת אשתו, הריהו "עני", ו"אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו". כלומר, ייתכן שיגור אדם בבית רב ערך, ואף על פי כן ייחשב "עני" לעניין מצוות צדקה, משום שאין לו כסף זמין20.
למותר לומר שהגדרה זו יכולה לפתוח פתח לנוכלים המעדיפים לסמוך עצמם על קופת הציבור במקום לעבוד, ולכן הזהירה המשנה: "כל מי שאינו צריך ליטול ונוטל, אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות" (פאה ח, ט).
בתחומי הלכה שונים, נקבעו קריטריונים מגוונים לעניין הגדרת העוני. גם בנושא זה חל הכלל הגדול שבעולם המשפט, ולפיו "הכול לפי הזמן, והמקום והעניין"21. והדברים מבוארים היטב בדברי הטור: "שכל אלו השיעורים [=מאתיים זוז ועוד] לא נאמרו אלא בימיהם... אבל האידנא [=עכשיו], שאין כל זה [=קופה מסודרת של צדקה ותמחוי] יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי להתפרנס מן הרווח... ואפשר כי בימיהם [=של חז"ל] הייתה ההוצאה מעוטה, ואפשר להתפרנס ברווח של חמישים זוז, אבל האידנא [=עכשיו] אי אפשר, והכל לפי המקום והשעה" (יורה דעה, סימן רנג).
התורה קבעה קריטריון סובייקטיבי מובהק לחובה לסייע למי ש"מטה ידו": "וכי ימוך אחיך22 ומטה ידו עמך, והחזקת בו, גר ותושב וָחי עמך" (ויקרא כה, לה), ומן ההקשר עולה שייתכן שמדובר בעשיר שירד לשעה קלה מנכסיו, ואף שאינו "עני" אובייקטיבית, חובה לסייע בידו, משום שיחסית למצבו הקודם, הוא נחשב "אביון". וכך הבין את המצווה בעל ספר החינוך (מצווה תמט, מהדורת שעוועל, עמ' תקעה): "לעשות צדקה עם הצריך אליה... ואתה בני אל תחשוב שעניין מצוות הצדקה לא יהיה רק בעני אשר אין לו לחם ושמלה, כי אם אף בעשירים גדולים תתקיים גם כן מצוות הצדקה לפעמים, כגון עשיר שהוא במקום שאין מכירין אותו וצריך ללוות, ואפילו בעשיר שהוא בעירו ובמקום מכיריו, פעמים שיצטרך מפני חולי או מפני שום מקרה אחר לדבר אחד שהוא בידך, ולא ימצא ממנו במקום אחר, גם זה בכלל מצוות הצדקה הוא בלי ספק".
הוא הדין במצוות "מתנות לאביונים" בפורים. לפי הדין, יש לקיים מצווה זו כלפי כל מי שפושט ידו, יהא מצבו אשר יהא23. וממילא עניותו של אדם נקבעת לפי העניין: אפשר שייחשב "עני" לעניין הצדקה או לעניין זכותו במתנות עניים, אך לא כן לעניין חובות אחרות.
די מחסורו אשר יחסר לו
הד להתחבטותם של חכמים בקביעת "קו העוני" משתקף בפרשנותם למצוות הצדקה (כתובות סז, ע"ב):
תנו רבנן: "די מחסורו" - אתה מצוּוה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו. "אשר יחסר לו" - אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו.
אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין.
תנו רבנן: מעשה באנשי גליל העליון שלקחו לעני בן טובים אחד מציפורי ליטרא בשר בכל יום.
לפי גישה זו, מבחן ה"עוני", ובעקבותיו החובה לסייע לעני, הוא יחסי. בנסיבות מסוימות, אפשר שתהא חובה לתת לאדם "סוס לרכוב עליו" ו"עבד לרוץ לפניו" - ובימינו מכונית מפוארת ומשרתים - כדי לקיים את מצוות "די מחסורו אשר יחסר לו". אכן, יש שהעירו שלא ניתן להחיל מבחן זה על הציבור, והוא מסור ליחיד בלבד24, אך לעומתם סבורים אחרים שדווקא הרבים מצווים לתת לעני "די מחסורו" ולא היחיד25.
בעקבות דברי התלמוד, הרחיב הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (ד, ג) את היקף החיוב: "לפי מה שחסר העני, אתה מצוּוה ליתן לו: אם אין לו כסות, מכסים אותו; אם אין לו כלי בית, קונין לו; אם אין לו אשה, משיאין אותו(!)26; ואם הייתה אשה, משיאין אותה לאיש(!)".
אכן, אין צריך לומר שמבחינה מעשית, אין אדם יכול לפרנס את העניים כולם. לפיכך נקבעו במשפט העברי סדרי עדיפויות מדויקים לחלוקת כספי הצדקה, והמפורסם בהם הוא הכלל: "עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת".
סוף דבר: המשפט העברי מעלה על ראש שמחתו את זכותו האדם לחיות בכבוד ולהתפרנס בכבוד. כך בחג הפורים הבא עלינו לטובה וכך בכל השנה. מעיון במקורותינו, ניתן ללמוד פרק חשוב בהלכות כבוד האדם. מן הכללים הגדולים, נגזרים הפרטים הקטנים הקובעים את היקף הזכות לחיות בכבוד ואת החייבים בה.
הערות:
* ד"ר אביעד הכהן מנהל את המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט" ומלמד בה ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית משפט עברי ומשפט חוקתי.
1. נ' אלתרמן, "שמחת עניים", בתוך: שירים שמכבר (תל-אביב תשל"ד), עמ' 149. אלתרמן נטל כותרת זו משירת ר' שמואל הנגיד. תודתי נתונה לידידי הסופר ח' באר שהסב את תשומת לבי לדבר.
2. תיאור יפה של שמחה מעין זו הובא בספרו של ח' באר, חבלים (תל-אביב, תשנ"ח).
3. זכות זו נקבעה באמנה בינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות משנת 1966, ונזכרת גם בסעיף 22 להצעת החוקה לישראל שהוכנה בידי ד"ר י"פ כהן, והוגשה לוועדת החוקה של מועצת המדינה בשנת תש"ט: "המדינה תעשה למען הבטחת רמת חיים הגונה לכל אזרחיה, ומתן אפשרות שווה והוגנת לכל אזרח למצוא את לחמו". הסדר דומה הוצע בסעיף 3 לתזכיר הצעת חוק יסוד: זכויות חברתיות, שהופץ בידי משרד המשפטים ביום 25.1.98: "מדינת ישראל תשקוד על קידום ופיתוח התנאים להבטחת הקיום בכבוד אנושי של תושביה, ובכלל זה בתחומי העבודה, החינוך, הבריאות, הדיור, הרווחה החברתית ואיכות הסביבה, והכל כפי שייקבע בחוק או על פיו או בהחלטות ממשלה". והשווה להצעה דומה של ועדת החוקה מינואר 2002, ה"ח 3068, עמ' 213. וראה צדק חלוקתי בישראל, בעריכת מ' מאוטנר (תל-אביב תשס"א).
4. ראה דברי השופט חשין, בג"צ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, פ"ד נב(1)367.
5. לפי תפישה זו, ה"זכות לחיים" אינה מתמצית בזכות לחיים פיזיולוגיים, אלא יש לה ביטוי גם ב"איכות החיים".
6. שאלה זו נידונה הרבה במשפט העברי לגבי אכיפת מצוות בכלל, ומצוות צדקה בפרט. ראה, למשל, מ' אלון, המשפט העברי (ירושלים תשמ"ח), עמ' 105 והערות שם; ד' רפל, "בין צדק לצדקה - לבירור ביסוס החיוב שבמתן צדקה", בתוך: יהדות בחברת ימינו (ירושלים תש"ם), עמ' 69-88.
7. בג"צ 366/03, 888/03 עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי ואח' נ' ממשלת ישראל ואח'.
8. בסוגיה זו עתיד להתפרסם בקרוב גם מאמרו המקיף של עמיתי מ' ויגודה, "בין זכויות חברתיות לחובות חברתיות במשפט העברי".
9. על הלכות צדקה והתפתחותן, נכתבו ספרים ומאמרים לרוב, כגון: ר' אליהו הכהן מאיזמיר, מעיל צדקה (איזמיר תצ"א); י' ברגמן, הצדקה בישראל (ירושלים תש"ד); א"א אורבך, "מגמות דתיות וחברתיות בתורת הצדקה של חז"ל", בתוך: מעולמם של חכמים (ירושלים תשס"ב), עמ' 97-124.
10. הסגרנו מונחים אלה "דתי" ו"משפטי" במרכאות, מאחר שגבולותיהם אינם ברורים, הן במשפט העברי הן במשפט בן ימינו. לקושי בסיווג תחומים אלה, ראה: אֵלון, המשפט העברי, עמ' 100 ואילך; והשווה י' אנגלרד, "מחקר המשפט העברי - מהותו ומטרותיו", משפטים ז (תשל"ו), 37; ותגובת אֵלון, "עוד לעניין מחקר המשפט העברי", משפטים ח (תשל"ז), עמ' 100 ואילך.
11. כינוי זה בא במקרא רק בקוהלת: "וחכמת המסכן בזויה" (קוהלת ט, טז; וראה שם ד, יג; ט, טו). בתרגום אונקלוס ותרגום יונתן בן עוזיאל הוא מתרגם את "אביון".
12. לריבוי שמות זה נתן דעתו בעל מדרש תנאים לדברים טו, ז. עניים ועניות הם תופעה רווחת בכל חברה אנושית, אך מקומם המרכזי בתרבות היהודית בא לידי ביטוי לשוני בריבוי המונחים הנרדפים לעני הן בעברית הן ביידיש. ראה: נ' סטוטשקאוו, דער אוצר פון דער יידישער שפראך (ניו יורק, 1950), עמ' 527.
13. אכן, אפשר שאין כאן סדר קדימות מהותי, אלא יישום נוסף של הכלל הרווח בלשון מקרא ובלשון חכמים: "כל הקצר [=בהברותיו] - קודם". ראה ש"י פרידמן, "כל הקצר קודם", לשוננו לה (תשל"א), עמ' 117 [=קובץ מאמרים בלשון חז"ל, חלק ב, בעריכת מ' בר-אשר (ירושלים תש"ם)], עמ' 299-326.
14. ראה הפסוק שהבאנו לעיל: "מציל עני מחזק ממנו" (תהילים לה, י).
15. וברור שלא רק עני ממש נזקק לעתים להלוואה ושאיסור הריבית כמו גם החובה על שמירת כבודו וחירותו של החייב חלה על הכול, לא רק על עניים, אלא שיש כאן גישה שכל לווה הזקוק לחסדי הזולת, "עני" הוא.
16. וכבר לימדנו רש"י: "אביון - דל מעני. ולשון אביון, שהוא תאב לכל דבר" (דברים טו, ד). מסיבה זו השתמשה המשוררת לאה גולדברג, בבואה לתאר את שפלותה של הארץ השוממה בעיניה, בלשון "מכורה שלי, ארץ נוי אביונה, למלכה אין בית, למלך אין כתר".
17. והשווה למקבילה המדברת בעיקר באביון: "כי יהיה בך אביון... ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון... ורעה עינך באחיך האביון... כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים טו, ז), אך חותמת בצמד הרֵעים: "על כן אנכי מצוך לאמר, פתוח תפתח את ידך לאחיך לעניֶך ולאביונך בארצֶך".
18. משנה, פאה ח, ז-ח.
19. ראה: מ' זילברג, כך דרכו של תלמוד (ירושלים תשכ"ב), עמ' 45-59; ח' כהן, "על המידות והשיעורין", שנתון המשפט העברי ג-ד (תשל"ו-תשל"ז), עמ' 217-232.
20. ואכן, הפוסקים הגבילו פתח זה, ואמרו: "במה דברים אמורים? בכלי אכילה ושתייה ומצעות וכיוצא בהן, אבל יש לו מנורה או שולחן של כסף וכיוצא בהן, צריך למכור ולא ייטול מהצדקה" (טור, יורה דעה רנג), וכבר הוסיף שם שבצדקה הניתנת מן הציבור, ולא כנדבת לבם של יחידים, הוא צריך למכור אפילו את "כלי תשמישו של כסף וזהב" לפני שיוכל ליהנות מן הקופה הציבורית.
21. ביטוי יפה לדבר ניתן בספרות השו"ת המאוחרת, שעולה ממנה שנקבעו במרכזים יהודיים אחדים מבחנים שונים להגדרת "עני" הזכאי ליהנות מן הצדקה, ואין כאן מקום להאריך. ראה לאחרונה: י' בן נאה, "עוני והתמודדות עמו בחברה היהודית באימפריה העות'מאנית", ספונות כג (תשס"ג), עמ' 195-238.
22. מתרגום אונקלוס על אתר, "יתמסכן", עולה שמדובר במי שנעשה "אביון", אלא שכאמור לעיל אין הגדרה חד-משמעית למצב זה.
23. מקור ההלכה בתלמודים: ירושלמי מגילה פרק א, הלכה ד; בבלי בבא מציעא עח ע"ב. ונאמר: "אין מדקדקין במעות פורים, אלא כל מי שפושט ידו ליטול, נותנים לו" וראה רש"י שם. וכך נפסק בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרצד, סעיף ג. לניסוח דומה בעניין מצוות צדקה בכל השנה, ראה טור, יורה דעה, ראש סימן רנא. למנהג לכלול במעות פורים גם מתן צדקה לשאינם יהודים, ראה: א' שוחטמן, "על המנהג ליתן מתנות לאביוני נכרים בפורים", סיני ק (תשמ"ז), עמ' תתנב-תתסה.
24. ראה: הרב נ' בר אילן, "זכאותו של העני לצדקה - בירור בגדרי הנתינה של 'די מחסורו'", תחומין ב (תשמ"א), עמ' 459; הרב ש' רפפורט, "קדימויות בהקצאת משאבים ציבוריים לרפואה", אסיא מט-נ (תמוז תש"ן), עמ' 14-10 [=ספר אסיא ז (תשנ"ד), עמ' 103-99].
25. הגהת הרמ"א, יורה דעה, סימן רנ, סעיף א. וראה ב"ח וש"ך שם, ומאמרו של ויגודה (לעיל, הערה 8), ליד הערה 99.
26. כפי שפירש הטור, אין כוונת הדברים שמשיאין אותו בכפייה, אלא שאם היה רוצה לשאת אישה, מסייעין לו בתשלום הוצאותיו.
אביעד הכהן*
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
| ויאמר מה טוב ומה נעים, כי שמעתי שמחת עניים1 |
|
אקדמות מילין כך הם הדברים בשמחת החג: "ושמחת בחגך, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז, יד). ובאו הדברים מבוארים בכל עצמתם בלשון הרמב"ם (הלכות יום טוב ו, יח): |
וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כרסו, ועל אלו נאמר: "זבחיהם כלחם אונים להם כל אכליו יטמָּאו, כי לחמם לנפשם" (הושע ט, ד). ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר: "וזֵריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" (מלאכי ב, ג).
|
|
וכך נצטווינו במצוות מעשר עני: "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמָּך והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו" (דברים יד, כט).
מצווה זו, הריהי מצוות היום בחג הפורים, שנאמר: "ומשלח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר ט, יט), ופירט הרמב"ם (הלכות מגילה ב, טז): "וחייב לחלק לעניים ביום הפורים, אין פחות משני עניים, נותן לכל אחד מתנה אחת או מעות או מיני תבשיל או מיני אוכלין, שנאמר: "ומתנות לאביונים". שתי מתנות לשני עניים. ואין מדקדקין במעות פורים, אלא כל הפושט ידו ליטול נותנין לו. ואין משנין מעות פורים לצדקה אחרת". ואף כאן הוסיף כלל גדול בהלכות היום (שם, יז): |
מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשילוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה, שנאמר: "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" (ישעיהו נז, טו).
|
|
כלל גדול זה בעולמה של יהדות קובע שגם בעת השמחה הגדולה ביותר, צריך אדם מישראל לזכור את האחר ולהושיט לו יד: כך בכל השנה כולה, כך בפורים וכך בשיאו של חג החירות, בליל הסדר שבו חייב כל אדם להזמין לביתו עניים ולהכריז בראש הסדר: "כל דכפין ייתי וייכול" - כל הרעֵב, יבוא ויאכל!.
ואמנם נהגו בקהילות ישראל מימים ימימה גם בשעת שמחה פרטית, כגון בר-מצווה ונישואין, לקיים "סעודת עניים" ו"שמחת עניים" מיוחדת2, שבה הסבו יחדיו עניים בממון, נָכים, חולים וזקנים, זבים ומצורעים, ועלו לשעה קלה משולי החברה למרכז השמחה. הזכות לחיים בכבוד מעשית, נגזרות מזכות זו שאלות אחדות: מהו תוכן הזכות? מהו היקפה? מי חייב בה? האם היא חובת המדינה או חובת כל פרט בחברה? האם אפשר לאכוף אותה6? מהו מעמדה הנורמטיבי? וכיצד נאזן בינה לבין זכויות אחרות? סוגיה זו עלתה לאחרונה על סדר היום הציבורי במדינת ישראל במלוא חריפותה עם הגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק7, ובה ביקשו העותרים מבית המשפט לפסול חוק שחוקקה הכנסת משום פגיעתו הקשה בהכנסת אזרחי המדינה, המונעת מהם את הזכות לחיות ב"כבוד" מינימלי. בדברינו נבקש להציג בקצירת האומר טיפה מן הים הגדול של מקורות המשפט העברי בסוגיה זו, המשקפים את "ערכיה של מדינה יהודית", והחייבים לדעתנו להילקח בחשבון בעת הדיון בסוגיה זו8. מיהו עני ומיהו אביון? אחת השאלות המרכזיות המתעוררות במצוות הצדקה היא מיהו "צרכן" הזכות, לאמור: מי מוגדר עני ועל פי מה קובעים את זכותו לקבל צדקה? האם הקריטריון לקביעת זכות זו הוא אובייקטיבי או סובייקטיבי, והאם הוא כלכלי-כספי בלבד או שיש להתחשב גם בקריטריונים אחרים דוגמת מעמד חברתי? עיון במקורות הקדומים מלמד שבמקרא קיימים שמות נרדפים שונים לציון מעמדו של אדם עני: עני, אביון, רש, דל, דך, מסכן11 ומך12. לעתים באים שמות אלה בצוותא חדא. כגון: "לקנות בכסף דלים, ואביון בעבור נעלים" (עמוס ח, ו); "שפטו דל ויתום, עני ורש הצדיקו" (תהילים פב, ג). נראה שהשמות הללו הם נרדפים, ומשום כך קשה לדעת אם הם מציגים עוני בדרגות אחדות, אך תמיד העני קודם לאביון13. כגון במצוות היסוד של הצדקה: "פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאבינך בארצֶך" (דברים טו, יא). וכן באיסור הלנת שכר שכיר: "לא תעשוק שכיר עני ואביון" (דברים כד, יד), ועוד כהנה וכהנה. המונח עני נתפרש בפנים שונות: ככינוי לחלש בגופו14 או למי שאינו "עשיר" וגם למי שניזוקו נכסיו רק מעט, אף שעדיין הוא עשיר שבעשירים. לרוב, הוא מכוון למי שהוא עני בכסף, אך לעתים הוא מבטא גם מצב נפשי וחברתי, ולא רק מצב כלכלי ביש, והתורה אומרת למשל על עובד שכיר יום שמעבידו מלין את שכרו: "לא תעשוק שכיר, עני ואביון... ביומו תתן שכרו... כי עני הוא" (דברים כד, יד-טו). ומעין זה נאמר גם על הלווה15 הנזקק לחסדי המלווה: "אם כסף תלווה את עמי, את העני עמך... לא תשימון עליו נשך" (שמות כב, כד) . כאמור לעיל, ההבחנה בין ה"עני" ל"אביון" אינה ברורה כל צורכה. לפי פשוטם של כמה מקראות, האביון מצוי במדרגה נמוכה ממדרגת העני16, שהרי עמוס מתאר את האביון כמי שניתן לקנותו "בעבור נעלים" (עמוס ח, ו). איוב מתארו כאדם שאפילו כסף לבגדים אין לו: "אם אראה אובד מבלי לבוש, ואין כסות לאביון" (איוב לא, יט). ביטוי ריאלי לדבר ניתן בתיאור אשת החיל: "כפהּ [=כף יד אחת] פרשה לעני" (משלי לא, כ), אך האביון הנזכר שם זקוק לשתיים: "וידיה שִלחה לאביון". וכן שוררו חנה ודויד נעים זמירות ישראל: "מקים מעפר דל, מאשפות ירים אביון" (שמ"א ב, ח; תהילים קיג, ז). לפיכך, כשבאה התורה להדגיש את חובת השוויון בדין, נקטה דוגמה קיצונית ביותר: "לא תטה משפט אביונך בריבו" (שמות כג, ו). ובמצוות השמיטה, נסמכו האביונים לבהמת השדה, משום שאלו ואלו אנוסים לחיות ולהתקיים על שייריהם של בני האדם: "והשביעית תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חית השדה" (שמות כג, יא)17. מבחן קו העוני כשאר המידות והשיעורין שבעולם המשפט19, גם קביעה זו שרירותית היא, והיא עשויה להביא לתוצאות אבסורדיות, כמו ששנינו לעניין הזכות ליהנות ממתנות העניים החקלאיות - לקט, שכחה ופאה - ומן הצדקה המתקבלת מן היחיד: "מי שיש לו מאתיים זוז [=שכבר אינו נחשב עני], לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני. היו לו מאתים חסר דינר, אפילו אלף נותנין לו כאחת, הרי זה יטול" (פאה ח, ח). ופירוש הדברים: כיוון שקנה אדם לעצמו מעמד של עני, הריהו זכאי ליטול מן הצדקה, ו"אפילו נתנו לו אלף" בני אדם צדקה בזמן אחד [ולפי פירוש אחר, שנתן לו אדם אחד אלף דינר], רשאי הוא ליטלה. הכול לפי המקום והשעה והעניין למותר לומר שהגדרה זו יכולה לפתוח פתח לנוכלים המעדיפים לסמוך עצמם על קופת הציבור במקום לעבוד, ולכן הזהירה המשנה: "כל מי שאינו צריך ליטול ונוטל, אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות" (פאה ח, ט). בתחומי הלכה שונים, נקבעו קריטריונים מגוונים לעניין הגדרת העוני. גם בנושא זה חל הכלל הגדול שבעולם המשפט, ולפיו "הכול לפי הזמן, והמקום והעניין"21. והדברים מבוארים היטב בדברי הטור: "שכל אלו השיעורים [=מאתיים זוז ועוד] לא נאמרו אלא בימיהם... אבל האידנא [=עכשיו], שאין כל זה [=קופה מסודרת של צדקה ותמחוי] יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי להתפרנס מן הרווח... ואפשר כי בימיהם [=של חז"ל] הייתה ההוצאה מעוטה, ואפשר להתפרנס ברווח של חמישים זוז, אבל האידנא [=עכשיו] אי אפשר, והכל לפי המקום והשעה" (יורה דעה, סימן רנג). התורה קבעה קריטריון סובייקטיבי מובהק לחובה לסייע למי ש"מטה ידו": "וכי ימוך אחיך22 ומטה ידו עמך, והחזקת בו, גר ותושב וָחי עמך" (ויקרא כה, לה), ומן ההקשר עולה שייתכן שמדובר בעשיר שירד לשעה קלה מנכסיו, ואף שאינו "עני" אובייקטיבית, חובה לסייע בידו, משום שיחסית למצבו הקודם, הוא נחשב "אביון". וכך הבין את המצווה בעל ספר החינוך (מצווה תמט, מהדורת שעוועל, עמ' תקעה): "לעשות צדקה עם הצריך אליה... ואתה בני אל תחשוב שעניין מצוות הצדקה לא יהיה רק בעני אשר אין לו לחם ושמלה, כי אם אף בעשירים גדולים תתקיים גם כן מצוות הצדקה לפעמים, כגון עשיר שהוא במקום שאין מכירין אותו וצריך ללוות, ואפילו בעשיר שהוא בעירו ובמקום מכיריו, פעמים שיצטרך מפני חולי או מפני שום מקרה אחר לדבר אחד שהוא בידך, ולא ימצא ממנו במקום אחר, גם זה בכלל מצוות הצדקה הוא בלי ספק". הוא הדין במצוות "מתנות לאביונים" בפורים. לפי הדין, יש לקיים מצווה זו כלפי כל מי שפושט ידו, יהא מצבו אשר יהא23. וממילא עניותו של אדם נקבעת לפי העניין: אפשר שייחשב "עני" לעניין הצדקה או לעניין זכותו במתנות עניים, אך לא כן לעניין חובות אחרות. די מחסורו אשר יחסר לו |
תנו רבנן: "די מחסורו" - אתה מצוּוה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו. "אשר יחסר לו" - אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו.
אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין. תנו רבנן: מעשה באנשי גליל העליון שלקחו לעני בן טובים אחד מציפורי ליטרא בשר בכל יום. |
|
לפי גישה זו, מבחן ה"עוני", ובעקבותיו החובה לסייע לעני, הוא יחסי. בנסיבות מסוימות, אפשר שתהא חובה לתת לאדם "סוס לרכוב עליו" ו"עבד לרוץ לפניו" - ובימינו מכונית מפוארת ומשרתים - כדי לקיים את מצוות "די מחסורו אשר יחסר לו". אכן, יש שהעירו שלא ניתן להחיל מבחן זה על הציבור, והוא מסור ליחיד בלבד24, אך לעומתם סבורים אחרים שדווקא הרבים מצווים לתת לעני "די מחסורו" ולא היחיד25.
בעקבות דברי התלמוד, הרחיב הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (ד, ג) את היקף החיוב: "לפי מה שחסר העני, אתה מצוּוה ליתן לו: אם אין לו כסות, מכסים אותו; אם אין לו כלי בית, קונין לו; אם אין לו אשה, משיאין אותו(!)26; ואם הייתה אשה, משיאין אותה לאיש(!)". אכן, אין צריך לומר שמבחינה מעשית, אין אדם יכול לפרנס את העניים כולם. לפיכך נקבעו במשפט העברי סדרי עדיפויות מדויקים לחלוקת כספי הצדקה, והמפורסם בהם הוא הכלל: "עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת". סוף דבר: המשפט העברי מעלה על ראש שמחתו את זכותו האדם לחיות בכבוד ולהתפרנס בכבוד. כך בחג הפורים הבא עלינו לטובה וכך בכל השנה. מעיון במקורותינו, ניתן ללמוד פרק חשוב בהלכות כבוד האדם. מן הכללים הגדולים, נגזרים הפרטים הקטנים הקובעים את היקף הזכות לחיות בכבוד ואת החייבים בה. |
הערות:* ד"ר אביעד הכהן מנהל את המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט" ומלמד בה ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית משפט עברי ומשפט חוקתי. 1. נ' אלתרמן, "שמחת עניים", בתוך: שירים שמכבר (תל-אביב תשל"ד), עמ' 149. אלתרמן נטל כותרת זו משירת ר' שמואל הנגיד. תודתי נתונה לידידי הסופר ח' באר שהסב את תשומת לבי לדבר. 2. תיאור יפה של שמחה מעין זו הובא בספרו של ח' באר, חבלים (תל-אביב, תשנ"ח). 3. זכות זו נקבעה באמנה בינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות משנת 1966, ונזכרת גם בסעיף 22 להצעת החוקה לישראל שהוכנה בידי ד"ר י"פ כהן, והוגשה לוועדת החוקה של מועצת המדינה בשנת תש"ט: "המדינה תעשה למען הבטחת רמת חיים הגונה לכל אזרחיה, ומתן אפשרות שווה והוגנת לכל אזרח למצוא את לחמו". הסדר דומה הוצע בסעיף 3 לתזכיר הצעת חוק יסוד: זכויות חברתיות, שהופץ בידי משרד המשפטים ביום 25.1.98: "מדינת ישראל תשקוד על קידום ופיתוח התנאים להבטחת הקיום בכבוד אנושי של תושביה, ובכלל זה בתחומי העבודה, החינוך, הבריאות, הדיור, הרווחה החברתית ואיכות הסביבה, והכל כפי שייקבע בחוק או על פיו או בהחלטות ממשלה". והשווה להצעה דומה של ועדת החוקה מינואר 2002, ה"ח 3068, עמ' 213. וראה צדק חלוקתי בישראל, בעריכת מ' מאוטנר (תל-אביב תשס"א). 4. ראה דברי השופט חשין, בג"צ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, פ"ד נב(1)367. 5. לפי תפישה זו, ה"זכות לחיים" אינה מתמצית בזכות לחיים פיזיולוגיים, אלא יש לה ביטוי גם ב"איכות החיים". 6. שאלה זו נידונה הרבה במשפט העברי לגבי אכיפת מצוות בכלל, ומצוות צדקה בפרט. ראה, למשל, מ' אלון, המשפט העברי (ירושלים תשמ"ח), עמ' 105 והערות שם; ד' רפל, "בין צדק לצדקה - לבירור ביסוס החיוב שבמתן צדקה", בתוך: יהדות בחברת ימינו (ירושלים תש"ם), עמ' 69-88. 7. בג"צ 366/03, 888/03 עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי ואח' נ' ממשלת ישראל ואח'. 8. בסוגיה זו עתיד להתפרסם בקרוב גם מאמרו המקיף של עמיתי מ' ויגודה, "בין זכויות חברתיות לחובות חברתיות במשפט העברי". 9. על הלכות צדקה והתפתחותן, נכתבו ספרים ומאמרים לרוב, כגון: ר' אליהו הכהן מאיזמיר, מעיל צדקה (איזמיר תצ"א); י' ברגמן, הצדקה בישראל (ירושלים תש"ד); א"א אורבך, "מגמות דתיות וחברתיות בתורת הצדקה של חז"ל", בתוך: מעולמם של חכמים (ירושלים תשס"ב), עמ' 97-124. 10. הסגרנו מונחים אלה "דתי" ו"משפטי" במרכאות, מאחר שגבולותיהם אינם ברורים, הן במשפט העברי הן במשפט בן ימינו. לקושי בסיווג תחומים אלה, ראה: אֵלון, המשפט העברי, עמ' 100 ואילך; והשווה י' אנגלרד, "מחקר המשפט העברי - מהותו ומטרותיו", משפטים ז (תשל"ו), 37; ותגובת אֵלון, "עוד לעניין מחקר המשפט העברי", משפטים ח (תשל"ז), עמ' 100 ואילך. 11. כינוי זה בא במקרא רק בקוהלת: "וחכמת המסכן בזויה" (קוהלת ט, טז; וראה שם ד, יג; ט, טו). בתרגום אונקלוס ותרגום יונתן בן עוזיאל הוא מתרגם את "אביון". 12. לריבוי שמות זה נתן דעתו בעל מדרש תנאים לדברים טו, ז. עניים ועניות הם תופעה רווחת בכל חברה אנושית, אך מקומם המרכזי בתרבות היהודית בא לידי ביטוי לשוני בריבוי המונחים הנרדפים לעני הן בעברית הן ביידיש. ראה: נ' סטוטשקאוו, דער אוצר פון דער יידישער שפראך (ניו יורק, 1950), עמ' 527. 13. אכן, אפשר שאין כאן סדר קדימות מהותי, אלא יישום נוסף של הכלל הרווח בלשון מקרא ובלשון חכמים: "כל הקצר [=בהברותיו] - קודם". ראה ש"י פרידמן, "כל הקצר קודם", לשוננו לה (תשל"א), עמ' 117 [=קובץ מאמרים בלשון חז"ל, חלק ב, בעריכת מ' בר-אשר (ירושלים תש"ם)], עמ' 299-326. 14. ראה הפסוק שהבאנו לעיל: "מציל עני מחזק ממנו" (תהילים לה, י). 15. וברור שלא רק עני ממש נזקק לעתים להלוואה ושאיסור הריבית כמו גם החובה על שמירת כבודו וחירותו של החייב חלה על הכול, לא רק על עניים, אלא שיש כאן גישה שכל לווה הזקוק לחסדי הזולת, "עני" הוא. 16. וכבר לימדנו רש"י: "אביון - דל מעני. ולשון אביון, שהוא תאב לכל דבר" (דברים טו, ד). מסיבה זו השתמשה המשוררת לאה גולדברג, בבואה לתאר את שפלותה של הארץ השוממה בעיניה, בלשון "מכורה שלי, ארץ נוי אביונה, למלכה אין בית, למלך אין כתר". 17. והשווה למקבילה המדברת בעיקר באביון: "כי יהיה בך אביון... ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון... ורעה עינך באחיך האביון... כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים טו, ז), אך חותמת בצמד הרֵעים: "על כן אנכי מצוך לאמר, פתוח תפתח את ידך לאחיך לעניֶך ולאביונך בארצֶך". 18. משנה, פאה ח, ז-ח. 19. ראה: מ' זילברג, כך דרכו של תלמוד (ירושלים תשכ"ב), עמ' 45-59; ח' כהן, "על המידות והשיעורין", שנתון המשפט העברי ג-ד (תשל"ו-תשל"ז), עמ' 217-232. 20. ואכן, הפוסקים הגבילו פתח זה, ואמרו: "במה דברים אמורים? בכלי אכילה ושתייה ומצעות וכיוצא בהן, אבל יש לו מנורה או שולחן של כסף וכיוצא בהן, צריך למכור ולא ייטול מהצדקה" (טור, יורה דעה רנג), וכבר הוסיף שם שבצדקה הניתנת מן הציבור, ולא כנדבת לבם של יחידים, הוא צריך למכור אפילו את "כלי תשמישו של כסף וזהב" לפני שיוכל ליהנות מן הקופה הציבורית. 21. ביטוי יפה לדבר ניתן בספרות השו"ת המאוחרת, שעולה ממנה שנקבעו במרכזים יהודיים אחדים מבחנים שונים להגדרת "עני" הזכאי ליהנות מן הצדקה, ואין כאן מקום להאריך. ראה לאחרונה: י' בן נאה, "עוני והתמודדות עמו בחברה היהודית באימפריה העות'מאנית", ספונות כג (תשס"ג), עמ' 195-238. 22. מתרגום אונקלוס על אתר, "יתמסכן", עולה שמדובר במי שנעשה "אביון", אלא שכאמור לעיל אין הגדרה חד-משמעית למצב זה. 23. מקור ההלכה בתלמודים: ירושלמי מגילה פרק א, הלכה ד; בבלי בבא מציעא עח ע"ב. ונאמר: "אין מדקדקין במעות פורים, אלא כל מי שפושט ידו ליטול, נותנים לו" וראה רש"י שם. וכך נפסק בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרצד, סעיף ג. לניסוח דומה בעניין מצוות צדקה בכל השנה, ראה טור, יורה דעה, ראש סימן רנא. למנהג לכלול במעות פורים גם מתן צדקה לשאינם יהודים, ראה: א' שוחטמן, "על המנהג ליתן מתנות לאביוני נכרים בפורים", סיני ק (תשמ"ז), עמ' תתנב-תתסה. 24. ראה: הרב נ' בר אילן, "זכאותו של העני לצדקה - בירור בגדרי הנתינה של 'די מחסורו'", תחומין ב (תשמ"א), עמ' 459; הרב ש' רפפורט, "קדימויות בהקצאת משאבים ציבוריים לרפואה", אסיא מט-נ (תמוז תש"ן), עמ' 14-10 [=ספר אסיא ז (תשנ"ד), עמ' 103-99]. 25. הגהת הרמ"א, יורה דעה, סימן רנ, סעיף א. וראה ב"ח וש"ך שם, ומאמרו של ויגודה (לעיל, הערה 8), ליד הערה 99. 26. כפי שפירש הטור, אין כוונת הדברים שמשיאין אותו בכפייה, אלא שאם היה רוצה לשאת אישה, מסייעין לו בתשלום הוצאותיו. |