|
|
|
לפסול עדות קרובים
"אבות על בנים"
יחזקאל מרגלית*
פרשת כי-תשא, תשס"ד, גיליון מס' 160
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
פתח דבר
חטא העגל, העומד במוקד פרשתנו, פרשת כי-תשא, מסתיים בדברי משה רבנו לעם: "כה אמר ה' שימו איש חרבו על ירכו, עברו וָשובו משער לָשער במחנה, והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרבו" (שמות לב, כז), והתוצאה טראגית מאוד: "ויפּל מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש" (שם כח). לאחר מכן, מנסה משה רבנו לחלות את פני הקב"ה, והמקרא מביא שלוש-עשרה מידות של רחמים שנעשו ליסוד מכונן בתפילה היהודית, ובעיקר בימי הרחמים והסליחות:
ה' ה' אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת. נצר חסד לָאלפים נשא עון וָפשע וחטאה, ונקה לא ינקה פּקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלֵּשים ועל רבֵּעים (שמות לד, ו-ז).
רעיון "פקידת" עוון אבות על בנים בא גם במקומות אחרים במקרא (במדבר יד, יח; דברים ה, ח). לצדו בא עיקרון אחר המדגיש שימות רק מי שחטא:
לא יומתו אבות על1 בנים, ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומָתו2 (דברים כד, טז).
וכבר נדרשו חז"ל לסתירה שבין המקראות הללו: יש מי שאומר שהקב"ה פוקד עוון אבות על בנים רק כשהבנים "אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם"3; ויש מי שאומר שמשה הוא שחידש על דעת עצמו את הכלל "איש בחטאו יומת" והסכים הקב"ה על ידו4.
הצעה אחרת העלה הרשב"ם בפירושו לספר דברים, ולפיה יש להבחין בין בית דין של מעלה לבית דין של מטה: בית דין של מעלה עשוי להעניש את הבן בעוון האב, ובית דין של מטה אינו רשאי לעשות כן.
יהא אשר יהא פירושם של המקראות הסותרים הללו, ברור שפשוטו של הפסוק "לא יומתו אבות על בנים" הוא שאין לענוש אלא את מי שחטא, לא את קרוביו5, כעולה מסופו של הפסוק: "איש בחטאו יומתו", וכמו ששנוי בנביאים6 ומשולש בכתובים7.
ואף על פי כן, נדרש פסוק זה בתורתם של חז"ל שלא כפשוטו, כציווי משפטי שממנו יתד ממנו פינה לביסוס פסלותה של עדות קרובים במשפט העברי הן בדין הפלילי הן בדין האזרחי. אני מבקש להתחקות להלן אחר השתלשלות פסלות זו במקורותינו.
פסלות קרובים במשפט העברי
שנינו במדרש ההלכה של התנאים:
"לא יומתו אבות על בנים" - וכי מה בא הכתוב ללמדנו? שלא יומתו אבות על ידי בנים ולא בנים על ידי אבות?! והלוא כבר נאמר: "איש בחטאו יומָתו". אלא שלא יומתו אבות בעדות בנים ולא בנים בעדות אבות. כשהוא אומר: "ובנים" - לרבות את הקרובים8.
וזה לשון הרמב"ם בעניין זה9:
הקרובים פסולים לעדות מן התורה, שנאמר: "לא יומתו אבות על בנים". מפי השמועה למדו שבכלל לאו זה שלא יומתו אבות על פי בנים ולא בנים על פי אבות, והוא הדין לשאר קרובים.
וכבר מנתה המשנה את הקרובים הפסולים לעדות (ולשפיטה) בפרק שלישי של מסכת סנהדרין, הדן בהרכב בית הדין על דייניו ועדיו. וזה לשונה:
ואלו הן הקרובין: אביו10 ואחיו ואחי אביו ואחי אמו ובעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו ובעל אמו וחמיו וגיסו, הן ובניהן וחתניהן, וחורגו לבדו. אמר רבי יוסי: זו משנת רבי עקיבא. אבל משנה ראשונה11: דודו ובן דודו וכל הראוי ליורשו וכל הקרוב לו באותה שעה12.
כלומר, בראש רשימת הקרובים הפסולים להעיד בא האב שפסול להעיד על בנו. ממשנה זו עולה גם עדות מפורשת בדבר הרחבת מעגל הקרובים הפסולים. לעומת משנה קדומה ("משנה ראשונה") שסברה שיש זהות בין מעגל הקרובים הראויים לרשת את האדם לבין מעגל הקרובים הפסולים להעיד בעניינו, משנת רבי, שהיא "משנה אחרונה", מרחיבה את מעגל הקרובים הפסולים לעדות13.
בטרם נעמוד על פשרה של הרחבה זו, ראוי שנשאל: מהו הטעם העומד ביסוד פסילת קרוב לעדות? האם מחמת חוסר מהימנות או משום גזרת הכתוב בלבד14?
לפי ההסבר הראשון, הורחבה רשימת הפסולים עקב המציאות שהשתנתה. ולפי ההסבר השני, הורחב הגרעין המשפחתי מטעמים משפטיים-הלכתיים15, ונאסר על הנמנים עמו להעיד זה על זה באופן גורף בלא קשר למהימנותם.
הרמב"ם, בעקבות התלמוד16 האומר שגם משה ואהרן היו פסולים מלהעיד על קרוביהם, אימץ את הגישה השנייה. וזה לשונו:
זה שפסלה תורה עדות הקרובים, לא מפני שהם בחזקת אוהבים זה את זה, שהרי פסולין להעיד לו בין לזכותו בין לחובתו, ואפילו משה ואהרן אינם כשרים להעיד זה לזה, אלא גזירת הכתוב הוא17.
גזרת הכתוב
אפשר שגישתו של הרמב"ם תלויה גם בדרך הבנתו את תכלית העדות במשפט העברי. לשיטתו, אין תכליתה של העדות לשכנע את הדיין באמינותה, אלא "גזרת הכתוב" היא שבכל עת שבאים שני עדים לפני הדיין ואין חשש שעדותם אינה מהימנה, הדיין חייב לפסוק לפיה. וזה לשונו18:
יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת, והדבר חזק בלבו שהוא כן, אף על פי שאין שם ראיה ברורה... אם כן, למה הצריכה תורה שני עדים? שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים, ידון על פי עדותן, אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר.
במקום אחר19, הרמב"ם אף מדמה את ציווי התורה להאמין לנביא הנותן אות ומופת, אף שאין ידוע שאמנם הוא דובר אמת, לציווי התורה לקבל את עדותם של שני עדים אף שאין כל וודאות שהם דוברים אמת.
לשיטת הרמב"ם, רשימת הקרובים המנויה בתורה כ"גזרת הכתוב" היא "רשימה סגורה", ועליה אין להוסיף, וניתן לכאורה לקבל את עדותם של כל בני משפחה שאינם מוגדרים בתורה כ"קרובים". כך, למשל, מותר מדין תורה לקבל עדות אישה על בעלה, עדות של קרובי אדם מצד משפחת אמו שאינם מוגדרים מדין התורה כקרוביו20, עדות מי שנעשה "קרוב" רק מכוח אימוץ ועדות אישה שנישאה שלא כדת משה וישראל21.
חוסר מהימנות הקרובים כנימוק לפסילתם
לפי הגישה הראשונה שהצענו לעיל, פסלותם של הקרובים אינה נובעת מכוח "גזרת הכתוב", אלא מחוסר מהימנותם. תימוכין לגישה זו אפשר למצוא בדברי התלמוד, שעולה מהם שפסול עדות הקרובים הוא מחמת "קירוב הדעת" (סנהדרין כח ע"ב) הקיים בדרך כלל בעדותם, דבר העלול לפגום במהימנותה.
מכאן מסיק התלמוד שהארוס אינו יכול להעיד לארוסתו, שהרי "הכא משום איקרובי דעתא הוא, והא איקרבא דעתיה לגבה [=טעם הפסול כאן הוא מפני קירוב הדעת, והרי נתקרבה דעתו בעניינה]"22.
לפי הנאמר בסוגיה זו, וכך נפסקה להלכה23, רשימת ה"קרובים" שבתורה אינה "רשימה סגורה", ופסלותם של קרובים עשויה להקיף גם מי שאינו מוגדר בתורה כ"קרוב", ובלבד שיש חשש ממשי למהימנותם בגלל קרבת דעותיהם.
וכך נתפרש פסול הקרובים לעדות ב"ספר החינוך" (ספרד, המאה הי"ג):
כי מהיות הקרובים שוכנים תמיד זה אצל זה, ישיבתם וקימתם יחד, אי אפשר להן להנצל שלא יתקוטטו זה עם זה לפעמים, ואילו יאמינו בעדותן זה על זה, אולי בכעסם תמיד אלו עם אלו, תעלה חמתם לפי שעה, ויבואו לפני הדיין, ויחייבו את ראשם למלך24.
ניתן היה להציע שיש לפנינו מחלוקת בין סוגיות התלמוד בשאלה: האם פסול הקרובים נובע מדין "גזרת הכתוב" או מכוח החשש שקירוב הדעת פוגם במהימנות עדותם? ואולם ניתן להציע גישה אחרת, ולפיה אין לראות בשתי הגישות דעות המפקיעות זו את זו, אלא להפך, דעות המשלימות זו את זו. ניתן לומר ש"גזרת הכתוב" אינה הטעם היחיד לפסילת עדות קרובים, ויש לסמוך לה את חוסר מהימנות העדים הקרובים25.
הסבר אחר, העשוי להמתיק את הבנתנו בטעם ריבוי הפסולים לעדות במשפט העברי, שאין להם אח ורע אף לא באחת משיטות המשפט המודרניות, ובכלל זאת פסלותם של קרובים לעדות, יש בדברי ח"ש חפץ26. לדעתו, המשפט העברי נותן משקל רב ביותר למוסד העדות. משום כך, למשל, הושווה מעמדם של העדים מוסרי העדות למעמד הדיינים, וכפועל יוצא מכך, הוקשחו עד מאוד תנאי הסף לקבלתם של עדים, בדומה לתנאי הכשירות המחמירים הנדרשים מן הדיינים, ונדרשה הקפדה דקדקנית ביותר על אופיים ועל מהימנותם של העדים. הקפדה זו באה לידי ביטוי באיסור שהוטל על ה"קרובים" ליטול חלק בהרכבים אלה. וזהו גם הטעם שנאסר על שני קרובים להעיד על אדם שלישי, אף אם אינם קרוביו.
פסלות קרובים במשפט הישראלי
יש הבדל יסודי בין המשפט הישראלי לבין המשפט העברי בשאלת הכשרים להעיד. המשפט העברי פוסל את הקרובים מלהעיד בעוד המשפט הישראלי קובע עקרונית, כשאר שיטות המשפט המודרניות, שהכול, כולל הקרובים, כשרים להעיד. וכך נקבע בסעיף 2 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971:
הכל כשרים להעיד בכל משפט, בכפוף לאמור בסעיפים 3 ו-4, ואין אדם פסול להעיד מפני שהוא בעל דין בתובענה אזרחית, או מתלונן או נאשם במשפט פלילי, או מפני שהוא מעבידו, עובדו, בן-זוגו או קרובו של התובע, המתלונן, הנתבע או הנאשם, או מפני שהורשע או נושא עונש של עבירה.
אמנם על השופט להעריך את מהימנותה ומשקלה של כל עדות.
יחד עם זאת, המשפט הישראלי פוסל את בן זוגו של אדם או אחד מהוריו או אחד מילדיו מלהעיד לחובתו במשפט פלילי, ורואה בהם פסולי עדות פורמליים27. וזה לשון סעיפים 4-3 לפקודת הראיות:
במשפט פלילי אין בן זוג כשר להעיד לחובת בן זוגו, ואין כופים אותו להעיד לחובת אדם המואשם יחד עם בן זוגו בכתב אישום אחד.
וכיוצא בזה נאמר בעניין עדות הורה או בן:
במשפט פלילי אין הורה וילד כשרים להעיד האחד לחובת משנהו, ואין כופים אחד מהם להעיד לחובת אדם המואשם יחד עם משנהו בכתב אישום אחד.
המחוקק הישראלי שאב את האיסור הזה מפקודת הראיות המנדטורית28, אלא שהיא אסרה רק על עדותם של בני זוג, ורק לימים הורחב האיסור גם על עדות אבות ובנים29.
כאמור, פסלות העדות חלה רק במשפט פלילי ורק בעדות לחובת הנאשם. בית המשפט30 העלה שלושה נימוקים לפסילת עדות קרובים:
רעיון ה"אחידות" בין איש לאשתו, כמאמר הכתוב "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד (בראשית ב, כד).
הקרובים הם בעלי עניין, "נוגעים" בעדות, ולפיכך הם פסולים מלהעיד זה בעניינו של זה.
החשש מפגיעה בשלום הבית וערעור התא המשפחתי.
כבר מימים ימימה, הכירה הפסיקה31 בחשיבות מתן אפשרות לבן משפחה להעיד נגד קרובו שביצע עברה פלילית נגדו, ובמיוחד כשעדות בן המשפחה היא העדות העיקרית במשפט הקרוב, ובייחוד אם מדובר בעדות היחידה האפשרית. ואכן, כחריג לסייגים אלו, נקבע בסעיף 5 לפקודה שכאשר בן משפחה צריך להעיד נגד קרוב שלו, סייגים אלו אינם חלים אם מדובר בעדות באישום פלילי בעניין חבלת גוף או אלימות במשפחה וכיוצא באלה32.
השופט שמגר33 דוחה אחד לאחד את הנימוקים לפסלות עדות קרובים. לדעתו, בעקבות התגברות האלימות בחברה, אין מקום להיאחז בסייג האוסר על העדת קרובים, אלא להפך: טובת הציבור מעלה את הצורך באיזון חדש. לכן, לאור השינויים וההתפתחויות החברתיות, יש לאפשר לקרובים להעיד תוך מתן משקל הולם לעדותם34.
הערות:
* בוגר המסלול לתואר שני במשפט עברי באוניברסיטת בר-אילן.
1. מילת היחס על מתפרשת כאן במשמעות המצויה במקרא, 'בגלל', כגון: "כי עליך הרגנו [=נהרגנו] כל היום" (תהילים מד, כג). א' מירסקי, מביא בפירוש "דעת מקרא" לדברים את תרגום יונתן החדש, המתרגם באופן דומה: "לא ימותון אבהן בחובי בנין ובנין לא ימותון בחובי אבהן", בעוד התרגום הארץ ישראלי צירף את שני הפירושים, ותרגם: "לא יתקטלון אבהן לא בסהדות [=בעדות] ולא בחובי [=בעוונות] בנין".
2. לעיקרון זה וליישומו בפסיקת בתי המשפט בישראל, ראה: א' הכהן, "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף? - ענישה קולקטיבית במשפט העברי", פרשת השבוע, וישלח תשס"א, גיליון מס' 5.
3. סנהדרין כז ע"ב. מסוגיית התלמוד במסכת מכות כד ע"א, משתמע שיחזקאל ביטל מידה זו אף כשהבנים אוחזים מעשי אבותיהם בידיהם, כשקבע: "הנפש החטאת היא תמות בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה" (יחזקאל יח, כ). ראה חידושי מהרש"א, שם.
4. מדרש תנחומא (ורשא) שופטים, סימן יט, ד"ה 'וקראת אליה'.
5. לבעיית "הגמול השיתופי" במקרא, ראה למשל: מ' וינפלד, עולם התנ"ך, דברים, תל-אביב 1994, עמ' 78-77; מ' וייס, מבעיות 'תורת הגמול' במקרא, מקראות ככוונתם, ירושלים תשמ"ח, עמ' 510-458.
6. שנאמר: "ואת בני המכים לא המית, ככתוב בספר תורת משה אשר צוה ה' לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות כי אם איש בחטאו יומת" (מל"ב יד, ו); "אב לא ישא בעון הבן ובן לא ישא בעון האב" (יחזקאל יח, כ). רד"צ הופמן, ספר דברים, תל-אביב תשכ"א, עמ' תסה-תסו, אומר שהפשע להרוג בנים בעוון אבות היה נפוץ ביותר בין המלכים, שחששו מנקמה עתידית של בני המומתים, ולכך היו הורגים משפחות שלמות, לפיכך משבח הכתוב את אמציהו הצדיק, שקיים את ציווי התורה בדבר זה.
7. דה"ב כה, ד.
8. ספרי דברים, מהדורת פינקלשטיין, פיסקא רפ, ד"ה 'לא'.
9. משנה תורה, הלכות עדות, פרק יג, הלכה א.
10. יש לציין שגרסת משנתנו, המונה את האב בראש רשימת הפסולים, גרסה יחידאה היא, ואילו כל כתבי היד המשובחים של המשנה, לרבות גרסתם של הראשונים, אינם מונים כלל את האב ברשימה זו. הרמב"ם אומר בפירוש המשנה שלפי שיטה אחרונה, אין כל צורך למנות את האב, שהרי נתפרשה פסלותו במקרא במפורש.
11. י"נ אפשטיין, מבואות לספרות התנאים, ירושלים תשי"ז, עמ' 23, 80 עומד על יחסי המשנה הראשונה ומשנת רבי עקיבא, ומעלה שאמנם מדובר במשנה ישנה הקדומה למשנת רבי עקיבא, אך אין היא בהכרח ראשונה במובן האבסולוטי, שלא הייתה לפניה הלכה אחרת.
12. משנה, סנהדרין ג, ג.
13. לתופעה דומה של הרחבת מעגל הפסולים לעדות מחמת פסול אישי לאור מקורות תנאיים שונים, ראה ש' ספראי, בימי הבית ובימי המשנה, כרך ב, ירושלים תשנ"ד, עמ' 547-540.
14. לעניין זה, נראות בעיני הגדרותיו של אטינגר נגד ניסיונו של חפץ (הנזכר להלן, בהערה 26), בעמ' סג, לחלק את פסולי העדות לארבע קטגוריות: פסול אישי; פסול קרבה; פסול רשעות; פסול נגיעה בדבר. ראה ש' אטינגר, "אשה כעד בדיני ממונות במשפט העברי", דיני ישראל כ-כא (תש"ס-תשס"א), עמ' 242.
15. כך ביאר רש"י בפירושו למשנה, ד"ה 'וכל הראוי', אך מפרשים אחרים השיגו על פירושו זה.
16. בבא בתרא קנט ע"א.
17. רמב"ם, הלכות עדות, פרק יג, הלכה טו, ובעקבותיו בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן לג, סעיף י. בסיעה פרשנית זו, הסוברת שפסלותם של הקרובים יסודה בגזרת הכתוב, ניתן למנות גם את: התוספות בפירושם לזבחים קג ע"א, ד"ה 'אין לי אלא'; שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, סימן קכח, המחדש ואומר שכל פסולי העדות פסולים משום גזרת הכתוב.
18. רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כד, הלכה א.
19. ראה רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ז, הלכה ז; שם, פרק ח, הלכה ב.
20. רמב"ם, הלכות עדות, פרק יג, הלכה א, אכן מעלה שאין עדות אישה או קרוב של אדם ממשפחת אמו אסורים מדין התורה, אלא מדברי חכמים בלבד. ראה: תשב"ץ, חלק א, סימן קנא; ובהרחבה מנחת חינוך, בפירושו על מצוות תקפט, אות ב.
21. על פי סעיף 8 לפקודת הראיות, "ילד" - לרבות מאומץ, ו"הורה" - לרבות מאמץ, ולכך יש לאסור עדות קרובים אלו. מאידך, ידועה בציבור אינה בכלל "בת זוג", והיא מותרת להעיד בעניין מי שהיא ידועה בציבור שלו. ראה א' הרנון, דיני ראיות, ירושלים תשמ"ה, עמ' 83. ואכן בסעיף 100 להצעת חוק הראיות, התשי"ג-1952 (הוצאת משרד המשפטים), הוצע, שכל זמן ששני בני זוג חיים חיי אישות כבעל ואישה, אין כל נפקות אם הם נשואים זה לזה, אלא שהיא לא נתקבלה, והמצב המשפטי הנהוג היום זהה לזה המקובל בשיטות המשפט האנגלו-סכסיות, המצריכות שיהיו בני הזוג נשואים כדין.
22. רבנו מאיר אבולעפיה, בפירוש יד רמה על אתר, אינו גורס שמדובר בקירוב דעת, והוא סבור שמדובר בקירוב בשר לאחר הנישואין, ומשום כך אין להסיק דבר מן הסוגיה הזאת.
23. שולחן ערוך, חו"מ, סימן לג, סעיף ט.
24. ספר החינוך, מצווה תקפט. יש לציין את דעתו הייחודית של הרב עוזיאל, המתעלם כליל מגזרת הכתוב כטעם לפסילת עדות קרובים. ראה שו"ת משפטי עוזיאל, חושן משפט, סימן כ. וראה אטינגר (הנזכר לעיל, בהערה 14), עמ' 263. ש' אלבק האריך בביאור פסלותם של קרובים מחמת חוסר מהימנותם. ראה ש' אלבק, הראיות בדיני התלמוד (רמת-גן תשמ"ז), עמ' 28-24; 88-79 [=מבוא למשפט העברי בימי התלמוד, ירושלים תשנ"ט, עמ' 317-309].
25. כדרך הסברם של אלבק (עמ' 81) ואטינגר (עמ' 242, הערה 4), בעקבות חידושו של ר' מאיר שמחה מדווינסק, אור שמח, הלכות סנהדרין כג, ו .
26. ח"ש חפץ, "מקומה של עדות במשפט העברי", דיני ישראל ט (תשל"ח-תש"ם), עמ' נא-פג.
27. להשוואה להגנה על נאשם מפני עדות קרובים במשפט האנגלי והאמריקאי, ראה ח' זנדברג, זכויות נאשמים - הזכות למשפט נפרד, ירושלים תשס"א, עמ' 125-124. ונציין בשולי הדברים שלדידה של זנדברג, הנימוק המרכזי להענקת זכויות יתר ראייתיות לנאשם וקרוב שלו יסודו ברצון לשמור על התא המשפחתי. ראה שם, עמ' 124, הערה 10. וכן משמע בדברי ההסבר להצעת חוק הראיות משנת תשי"ג. ראה בהערה הבאה.
28. להתפתחות היחס לפסולי עדות בשיטת משפט זו, ראה הצעת חוק הראיות (הנזכרת לעיל, בהערה 21), עמ' 10 ואילך.
29. ראה סקירתו של השופט לנדוי בהלכת אריכא (הנזכר להלן, בהערה 31).
30. ע"פ 500/77 עומרי נ' מד"י, פ"ד לג(2), 681, 695.
31. ע"פ 95/50 אריכא נ' היועמ"ש, פ"ד ה, 1200, 1204-1203. גם מע"פ 396/84 פלוני נ' מד"י, פ"ד לט(1), 533, עולה שהבת יכולה להעיד נגד אביה על מעשה אונס שביצע בה. ונציין בשולי הדברים שמצינו במשפט העברי שיקול טכני מעין זה בעניין העדת פסולי עדות שרק הם יודעים על עניין מסוים ויכולים להעיד עליו, כנימוק להיתר העדתם. ראה אטינגר עמ' 250 ואילך, וראה גם א' וינרוט, "האישה בהליך השיפוטי", פרשת השבוע, לך לך תשס"ב, גיליון מס' 49.
32. וראה על כך לאחרונה באריכות בת"פ (נצרת) 1095/00, מד"י נ' פלוני, תק - מח 2001(1), 1500.
33. בהלכת עומרי (הנזכרת לעיל, בהערה 30), בעמ' 699-698.
34. עניינים נוספים שנידונו בפסיקה עסקו בין היתר בהעדת קרוב משפחה כנגד שותפו לפשע של הקרוב, ויש חשש להפללת הקרוב. ראה ע"פ 611/80 מטוסיאן נ' מד"י, פ"ד לה (4), 85, 105-103, שעולה ממנו שיש להכשיר עדות מעין זו שניתנה בהסכמת הקרוב, אך אין לכופו להעיד. עוד נדרש בית המשפט פעמים אחדות לשאלה אם במשפטם של בני משפחה המואשמים בפלילים בכתב אישום אחד, ויש חשש שיפליל אחד מהם את בן משפחתו, האם ניתן להפריד את משפטי הקרובים ולסקל הלכה למעשה את הוראת המחוקק. ראה ע"פ 228,287/87 כרמי ואח' נ' מד"י, פ"ד מב(1), 332; ח' זנדברג (הנזכרת לעיל, בהערה 27), עמ' 240 ואילך. וראה לאחרונה בעניין זה ניסיונו של בית המשפט לשמור על חציצה ראייתית בין אתי אלון ואביה, שנאשמו יחד בפלילים בת"פ (ת"א-יפו) 40182/02, מד"י נ' אתי אלון, תק - מח 2003(1), 3160.
יחזקאל מרגלית*
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
|
פתח דבר |
ה' ה' אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת. נצר חסד לָאלפים נשא עון וָפשע וחטאה, ונקה לא ינקה פּקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלֵּשים ועל רבֵּעים (שמות לד, ו-ז).
|
|
רעיון "פקידת" עוון אבות על בנים בא גם במקומות אחרים במקרא (במדבר יד, יח; דברים ה, ח). לצדו בא עיקרון אחר המדגיש שימות רק מי שחטא:
|
לא יומתו אבות על1 בנים, ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומָתו2 (דברים כד, טז).
|
|
וכבר נדרשו חז"ל לסתירה שבין המקראות הללו: יש מי שאומר שהקב"ה פוקד עוון אבות על בנים רק כשהבנים "אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם"3; ויש מי שאומר שמשה הוא שחידש על דעת עצמו את הכלל "איש בחטאו יומת" והסכים הקב"ה על ידו4.
הצעה אחרת העלה הרשב"ם בפירושו לספר דברים, ולפיה יש להבחין בין בית דין של מעלה לבית דין של מטה: בית דין של מעלה עשוי להעניש את הבן בעוון האב, ובית דין של מטה אינו רשאי לעשות כן. יהא אשר יהא פירושם של המקראות הסותרים הללו, ברור שפשוטו של הפסוק "לא יומתו אבות על בנים" הוא שאין לענוש אלא את מי שחטא, לא את קרוביו5, כעולה מסופו של הפסוק: "איש בחטאו יומתו", וכמו ששנוי בנביאים6 ומשולש בכתובים7. ואף על פי כן, נדרש פסוק זה בתורתם של חז"ל שלא כפשוטו, כציווי משפטי שממנו יתד ממנו פינה לביסוס פסלותה של עדות קרובים במשפט העברי הן בדין הפלילי הן בדין האזרחי. אני מבקש להתחקות להלן אחר השתלשלות פסלות זו במקורותינו. פסלות קרובים במשפט העברי |
"לא יומתו אבות על בנים" - וכי מה בא הכתוב ללמדנו? שלא יומתו אבות על ידי בנים ולא בנים על ידי אבות?! והלוא כבר נאמר: "איש בחטאו יומָתו". אלא שלא יומתו אבות בעדות בנים ולא בנים בעדות אבות. כשהוא אומר: "ובנים" - לרבות את הקרובים8.
|
|
וזה לשון הרמב"ם בעניין זה9:
|
הקרובים פסולים לעדות מן התורה, שנאמר: "לא יומתו אבות על בנים". מפי השמועה למדו שבכלל לאו זה שלא יומתו אבות על פי בנים ולא בנים על פי אבות, והוא הדין לשאר קרובים.
|
|
וכבר מנתה המשנה את הקרובים הפסולים לעדות (ולשפיטה) בפרק שלישי של מסכת סנהדרין, הדן בהרכב בית הדין על דייניו ועדיו. וזה לשונה:
|
ואלו הן הקרובין: אביו10 ואחיו ואחי אביו ואחי אמו ובעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו ובעל אמו וחמיו וגיסו, הן ובניהן וחתניהן, וחורגו לבדו. אמר רבי יוסי: זו משנת רבי עקיבא. אבל משנה ראשונה11: דודו ובן דודו וכל הראוי ליורשו וכל הקרוב לו באותה שעה12.
|
|
כלומר, בראש רשימת הקרובים הפסולים להעיד בא האב שפסול להעיד על בנו. ממשנה זו עולה גם עדות מפורשת בדבר הרחבת מעגל הקרובים הפסולים. לעומת משנה קדומה ("משנה ראשונה") שסברה שיש זהות בין מעגל הקרובים הראויים לרשת את האדם לבין מעגל הקרובים הפסולים להעיד בעניינו, משנת רבי, שהיא "משנה אחרונה", מרחיבה את מעגל הקרובים הפסולים לעדות13.
בטרם נעמוד על פשרה של הרחבה זו, ראוי שנשאל: מהו הטעם העומד ביסוד פסילת קרוב לעדות? האם מחמת חוסר מהימנות או משום גזרת הכתוב בלבד14? לפי ההסבר הראשון, הורחבה רשימת הפסולים עקב המציאות שהשתנתה. ולפי ההסבר השני, הורחב הגרעין המשפחתי מטעמים משפטיים-הלכתיים15, ונאסר על הנמנים עמו להעיד זה על זה באופן גורף בלא קשר למהימנותם. הרמב"ם, בעקבות התלמוד16 האומר שגם משה ואהרן היו פסולים מלהעיד על קרוביהם, אימץ את הגישה השנייה. וזה לשונו: |
זה שפסלה תורה עדות הקרובים, לא מפני שהם בחזקת אוהבים זה את זה, שהרי פסולין להעיד לו בין לזכותו בין לחובתו, ואפילו משה ואהרן אינם כשרים להעיד זה לזה, אלא גזירת הכתוב הוא17.
|
|
גזרת הכתוב |
יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת, והדבר חזק בלבו שהוא כן, אף על פי שאין שם ראיה ברורה... אם כן, למה הצריכה תורה שני עדים? שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים, ידון על פי עדותן, אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר.
|
|
במקום אחר19, הרמב"ם אף מדמה את ציווי התורה להאמין לנביא הנותן אות ומופת, אף שאין ידוע שאמנם הוא דובר אמת, לציווי התורה לקבל את עדותם של שני עדים אף שאין כל וודאות שהם דוברים אמת.
לשיטת הרמב"ם, רשימת הקרובים המנויה בתורה כ"גזרת הכתוב" היא "רשימה סגורה", ועליה אין להוסיף, וניתן לכאורה לקבל את עדותם של כל בני משפחה שאינם מוגדרים בתורה כ"קרובים". כך, למשל, מותר מדין תורה לקבל עדות אישה על בעלה, עדות של קרובי אדם מצד משפחת אמו שאינם מוגדרים מדין התורה כקרוביו20, עדות מי שנעשה "קרוב" רק מכוח אימוץ ועדות אישה שנישאה שלא כדת משה וישראל21. חוסר מהימנות הקרובים כנימוק לפסילתם מכאן מסיק התלמוד שהארוס אינו יכול להעיד לארוסתו, שהרי "הכא משום איקרובי דעתא הוא, והא איקרבא דעתיה לגבה [=טעם הפסול כאן הוא מפני קירוב הדעת, והרי נתקרבה דעתו בעניינה]"22. לפי הנאמר בסוגיה זו, וכך נפסקה להלכה23, רשימת ה"קרובים" שבתורה אינה "רשימה סגורה", ופסלותם של קרובים עשויה להקיף גם מי שאינו מוגדר בתורה כ"קרוב", ובלבד שיש חשש ממשי למהימנותם בגלל קרבת דעותיהם. וכך נתפרש פסול הקרובים לעדות ב"ספר החינוך" (ספרד, המאה הי"ג): |
כי מהיות הקרובים שוכנים תמיד זה אצל זה, ישיבתם וקימתם יחד, אי אפשר להן להנצל שלא יתקוטטו זה עם זה לפעמים, ואילו יאמינו בעדותן זה על זה, אולי בכעסם תמיד אלו עם אלו, תעלה חמתם לפי שעה, ויבואו לפני הדיין, ויחייבו את ראשם למלך24.
|
|
ניתן היה להציע שיש לפנינו מחלוקת בין סוגיות התלמוד בשאלה: האם פסול הקרובים נובע מדין "גזרת הכתוב" או מכוח החשש שקירוב הדעת פוגם במהימנות עדותם? ואולם ניתן להציע גישה אחרת, ולפיה אין לראות בשתי הגישות דעות המפקיעות זו את זו, אלא להפך, דעות המשלימות זו את זו. ניתן לומר ש"גזרת הכתוב" אינה הטעם היחיד לפסילת עדות קרובים, ויש לסמוך לה את חוסר מהימנות העדים הקרובים25.
הסבר אחר, העשוי להמתיק את הבנתנו בטעם ריבוי הפסולים לעדות במשפט העברי, שאין להם אח ורע אף לא באחת משיטות המשפט המודרניות, ובכלל זאת פסלותם של קרובים לעדות, יש בדברי ח"ש חפץ26. לדעתו, המשפט העברי נותן משקל רב ביותר למוסד העדות. משום כך, למשל, הושווה מעמדם של העדים מוסרי העדות למעמד הדיינים, וכפועל יוצא מכך, הוקשחו עד מאוד תנאי הסף לקבלתם של עדים, בדומה לתנאי הכשירות המחמירים הנדרשים מן הדיינים, ונדרשה הקפדה דקדקנית ביותר על אופיים ועל מהימנותם של העדים. הקפדה זו באה לידי ביטוי באיסור שהוטל על ה"קרובים" ליטול חלק בהרכבים אלה. וזהו גם הטעם שנאסר על שני קרובים להעיד על אדם שלישי, אף אם אינם קרוביו.
פסלות קרובים במשפט הישראלי
יש הבדל יסודי בין המשפט הישראלי לבין המשפט העברי בשאלת הכשרים להעיד. המשפט העברי פוסל את הקרובים מלהעיד בעוד המשפט הישראלי קובע עקרונית, כשאר שיטות המשפט המודרניות, שהכול, כולל הקרובים, כשרים להעיד. וכך נקבע בסעיף 2 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971:
|
הכל כשרים להעיד בכל משפט, בכפוף לאמור בסעיפים 3 ו-4, ואין אדם פסול להעיד מפני שהוא בעל דין בתובענה אזרחית, או מתלונן או נאשם במשפט פלילי, או מפני שהוא מעבידו, עובדו, בן-זוגו או קרובו של התובע, המתלונן, הנתבע או הנאשם, או מפני שהורשע או נושא עונש של עבירה.
|
|
אמנם על השופט להעריך את מהימנותה ומשקלה של כל עדות.
יחד עם זאת, המשפט הישראלי פוסל את בן זוגו של אדם או אחד מהוריו או אחד מילדיו מלהעיד לחובתו במשפט פלילי, ורואה בהם פסולי עדות פורמליים27. וזה לשון סעיפים 4-3 לפקודת הראיות: |
במשפט פלילי אין בן זוג כשר להעיד לחובת בן זוגו, ואין כופים אותו להעיד לחובת אדם המואשם יחד עם בן זוגו בכתב אישום אחד.
|
|
וכיוצא בזה נאמר בעניין עדות הורה או בן:
|
במשפט פלילי אין הורה וילד כשרים להעיד האחד לחובת משנהו, ואין כופים אחד מהם להעיד לחובת אדם המואשם יחד עם משנהו בכתב אישום אחד.
|
|
המחוקק הישראלי שאב את האיסור הזה מפקודת הראיות המנדטורית28, אלא שהיא אסרה רק על עדותם של בני זוג, ורק לימים הורחב האיסור גם על עדות אבות ובנים29.
כאמור, פסלות העדות חלה רק במשפט פלילי ורק בעדות לחובת הנאשם. בית המשפט30 העלה שלושה נימוקים לפסילת עדות קרובים: רעיון ה"אחידות" בין איש לאשתו, כמאמר הכתוב "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד (בראשית ב, כד). הקרובים הם בעלי עניין, "נוגעים" בעדות, ולפיכך הם פסולים מלהעיד זה בעניינו של זה. החשש מפגיעה בשלום הבית וערעור התא המשפחתי. כבר מימים ימימה, הכירה הפסיקה31 בחשיבות מתן אפשרות לבן משפחה להעיד נגד קרובו שביצע עברה פלילית נגדו, ובמיוחד כשעדות בן המשפחה היא העדות העיקרית במשפט הקרוב, ובייחוד אם מדובר בעדות היחידה האפשרית. ואכן, כחריג לסייגים אלו, נקבע בסעיף 5 לפקודה שכאשר בן משפחה צריך להעיד נגד קרוב שלו, סייגים אלו אינם חלים אם מדובר בעדות באישום פלילי בעניין חבלת גוף או אלימות במשפחה וכיוצא באלה32. השופט שמגר33 דוחה אחד לאחד את הנימוקים לפסלות עדות קרובים. לדעתו, בעקבות התגברות האלימות בחברה, אין מקום להיאחז בסייג האוסר על העדת קרובים, אלא להפך: טובת הציבור מעלה את הצורך באיזון חדש. לכן, לאור השינויים וההתפתחויות החברתיות, יש לאפשר לקרובים להעיד תוך מתן משקל הולם לעדותם34. |
הערות:* בוגר המסלול לתואר שני במשפט עברי באוניברסיטת בר-אילן. 1. מילת היחס על מתפרשת כאן במשמעות המצויה במקרא, 'בגלל', כגון: "כי עליך הרגנו [=נהרגנו] כל היום" (תהילים מד, כג). א' מירסקי, מביא בפירוש "דעת מקרא" לדברים את תרגום יונתן החדש, המתרגם באופן דומה: "לא ימותון אבהן בחובי בנין ובנין לא ימותון בחובי אבהן", בעוד התרגום הארץ ישראלי צירף את שני הפירושים, ותרגם: "לא יתקטלון אבהן לא בסהדות [=בעדות] ולא בחובי [=בעוונות] בנין". 2. לעיקרון זה וליישומו בפסיקת בתי המשפט בישראל, ראה: א' הכהן, "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף? - ענישה קולקטיבית במשפט העברי", פרשת השבוע, וישלח תשס"א, גיליון מס' 5. 3. סנהדרין כז ע"ב. מסוגיית התלמוד במסכת מכות כד ע"א, משתמע שיחזקאל ביטל מידה זו אף כשהבנים אוחזים מעשי אבותיהם בידיהם, כשקבע: "הנפש החטאת היא תמות בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה" (יחזקאל יח, כ). ראה חידושי מהרש"א, שם. 4. מדרש תנחומא (ורשא) שופטים, סימן יט, ד"ה 'וקראת אליה'. 5. לבעיית "הגמול השיתופי" במקרא, ראה למשל: מ' וינפלד, עולם התנ"ך, דברים, תל-אביב 1994, עמ' 78-77; מ' וייס, מבעיות 'תורת הגמול' במקרא, מקראות ככוונתם, ירושלים תשמ"ח, עמ' 510-458. 6. שנאמר: "ואת בני המכים לא המית, ככתוב בספר תורת משה אשר צוה ה' לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות כי אם איש בחטאו יומת" (מל"ב יד, ו); "אב לא ישא בעון הבן ובן לא ישא בעון האב" (יחזקאל יח, כ). רד"צ הופמן, ספר דברים, תל-אביב תשכ"א, עמ' תסה-תסו, אומר שהפשע להרוג בנים בעוון אבות היה נפוץ ביותר בין המלכים, שחששו מנקמה עתידית של בני המומתים, ולכך היו הורגים משפחות שלמות, לפיכך משבח הכתוב את אמציהו הצדיק, שקיים את ציווי התורה בדבר זה. 7. דה"ב כה, ד. 8. ספרי דברים, מהדורת פינקלשטיין, פיסקא רפ, ד"ה 'לא'. 9. משנה תורה, הלכות עדות, פרק יג, הלכה א. 10. יש לציין שגרסת משנתנו, המונה את האב בראש רשימת הפסולים, גרסה יחידאה היא, ואילו כל כתבי היד המשובחים של המשנה, לרבות גרסתם של הראשונים, אינם מונים כלל את האב ברשימה זו. הרמב"ם אומר בפירוש המשנה שלפי שיטה אחרונה, אין כל צורך למנות את האב, שהרי נתפרשה פסלותו במקרא במפורש. 11. י"נ אפשטיין, מבואות לספרות התנאים, ירושלים תשי"ז, עמ' 23, 80 עומד על יחסי המשנה הראשונה ומשנת רבי עקיבא, ומעלה שאמנם מדובר במשנה ישנה הקדומה למשנת רבי עקיבא, אך אין היא בהכרח ראשונה במובן האבסולוטי, שלא הייתה לפניה הלכה אחרת. 12. משנה, סנהדרין ג, ג. 13. לתופעה דומה של הרחבת מעגל הפסולים לעדות מחמת פסול אישי לאור מקורות תנאיים שונים, ראה ש' ספראי, בימי הבית ובימי המשנה, כרך ב, ירושלים תשנ"ד, עמ' 547-540. 14. לעניין זה, נראות בעיני הגדרותיו של אטינגר נגד ניסיונו של חפץ (הנזכר להלן, בהערה 26), בעמ' סג, לחלק את פסולי העדות לארבע קטגוריות: פסול אישי; פסול קרבה; פסול רשעות; פסול נגיעה בדבר. ראה ש' אטינגר, "אשה כעד בדיני ממונות במשפט העברי", דיני ישראל כ-כא (תש"ס-תשס"א), עמ' 242. 15. כך ביאר רש"י בפירושו למשנה, ד"ה 'וכל הראוי', אך מפרשים אחרים השיגו על פירושו זה. 16. בבא בתרא קנט ע"א. 17. רמב"ם, הלכות עדות, פרק יג, הלכה טו, ובעקבותיו בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן לג, סעיף י. בסיעה פרשנית זו, הסוברת שפסלותם של הקרובים יסודה בגזרת הכתוב, ניתן למנות גם את: התוספות בפירושם לזבחים קג ע"א, ד"ה 'אין לי אלא'; שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, סימן קכח, המחדש ואומר שכל פסולי העדות פסולים משום גזרת הכתוב. 18. רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כד, הלכה א. 19. ראה רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ז, הלכה ז; שם, פרק ח, הלכה ב. 20. רמב"ם, הלכות עדות, פרק יג, הלכה א, אכן מעלה שאין עדות אישה או קרוב של אדם ממשפחת אמו אסורים מדין התורה, אלא מדברי חכמים בלבד. ראה: תשב"ץ, חלק א, סימן קנא; ובהרחבה מנחת חינוך, בפירושו על מצוות תקפט, אות ב. 21. על פי סעיף 8 לפקודת הראיות, "ילד" - לרבות מאומץ, ו"הורה" - לרבות מאמץ, ולכך יש לאסור עדות קרובים אלו. מאידך, ידועה בציבור אינה בכלל "בת זוג", והיא מותרת להעיד בעניין מי שהיא ידועה בציבור שלו. ראה א' הרנון, דיני ראיות, ירושלים תשמ"ה, עמ' 83. ואכן בסעיף 100 להצעת חוק הראיות, התשי"ג-1952 (הוצאת משרד המשפטים), הוצע, שכל זמן ששני בני זוג חיים חיי אישות כבעל ואישה, אין כל נפקות אם הם נשואים זה לזה, אלא שהיא לא נתקבלה, והמצב המשפטי הנהוג היום זהה לזה המקובל בשיטות המשפט האנגלו-סכסיות, המצריכות שיהיו בני הזוג נשואים כדין. 22. רבנו מאיר אבולעפיה, בפירוש יד רמה על אתר, אינו גורס שמדובר בקירוב דעת, והוא סבור שמדובר בקירוב בשר לאחר הנישואין, ומשום כך אין להסיק דבר מן הסוגיה הזאת. 23. שולחן ערוך, חו"מ, סימן לג, סעיף ט. 24. ספר החינוך, מצווה תקפט. יש לציין את דעתו הייחודית של הרב עוזיאל, המתעלם כליל מגזרת הכתוב כטעם לפסילת עדות קרובים. ראה שו"ת משפטי עוזיאל, חושן משפט, סימן כ. וראה אטינגר (הנזכר לעיל, בהערה 14), עמ' 263. ש' אלבק האריך בביאור פסלותם של קרובים מחמת חוסר מהימנותם. ראה ש' אלבק, הראיות בדיני התלמוד (רמת-גן תשמ"ז), עמ' 28-24; 88-79 [=מבוא למשפט העברי בימי התלמוד, ירושלים תשנ"ט, עמ' 317-309]. 25. כדרך הסברם של אלבק (עמ' 81) ואטינגר (עמ' 242, הערה 4), בעקבות חידושו של ר' מאיר שמחה מדווינסק, אור שמח, הלכות סנהדרין כג, ו . 26. ח"ש חפץ, "מקומה של עדות במשפט העברי", דיני ישראל ט (תשל"ח-תש"ם), עמ' נא-פג. 27. להשוואה להגנה על נאשם מפני עדות קרובים במשפט האנגלי והאמריקאי, ראה ח' זנדברג, זכויות נאשמים - הזכות למשפט נפרד, ירושלים תשס"א, עמ' 125-124. ונציין בשולי הדברים שלדידה של זנדברג, הנימוק המרכזי להענקת זכויות יתר ראייתיות לנאשם וקרוב שלו יסודו ברצון לשמור על התא המשפחתי. ראה שם, עמ' 124, הערה 10. וכן משמע בדברי ההסבר להצעת חוק הראיות משנת תשי"ג. ראה בהערה הבאה. 28. להתפתחות היחס לפסולי עדות בשיטת משפט זו, ראה הצעת חוק הראיות (הנזכרת לעיל, בהערה 21), עמ' 10 ואילך. 29. ראה סקירתו של השופט לנדוי בהלכת אריכא (הנזכר להלן, בהערה 31). 30. ע"פ 500/77 עומרי נ' מד"י, פ"ד לג(2), 681, 695. 31. ע"פ 95/50 אריכא נ' היועמ"ש, פ"ד ה, 1200, 1204-1203. גם מע"פ 396/84 פלוני נ' מד"י, פ"ד לט(1), 533, עולה שהבת יכולה להעיד נגד אביה על מעשה אונס שביצע בה. ונציין בשולי הדברים שמצינו במשפט העברי שיקול טכני מעין זה בעניין העדת פסולי עדות שרק הם יודעים על עניין מסוים ויכולים להעיד עליו, כנימוק להיתר העדתם. ראה אטינגר עמ' 250 ואילך, וראה גם א' וינרוט, "האישה בהליך השיפוטי", פרשת השבוע, לך לך תשס"ב, גיליון מס' 49. 32. וראה על כך לאחרונה באריכות בת"פ (נצרת) 1095/00, מד"י נ' פלוני, תק - מח 2001(1), 1500. 33. בהלכת עומרי (הנזכרת לעיל, בהערה 30), בעמ' 699-698. 34. עניינים נוספים שנידונו בפסיקה עסקו בין היתר בהעדת קרוב משפחה כנגד שותפו לפשע של הקרוב, ויש חשש להפללת הקרוב. ראה ע"פ 611/80 מטוסיאן נ' מד"י, פ"ד לה (4), 85, 105-103, שעולה ממנו שיש להכשיר עדות מעין זו שניתנה בהסכמת הקרוב, אך אין לכופו להעיד. עוד נדרש בית המשפט פעמים אחדות לשאלה אם במשפטם של בני משפחה המואשמים בפלילים בכתב אישום אחד, ויש חשש שיפליל אחד מהם את בן משפחתו, האם ניתן להפריד את משפטי הקרובים ולסקל הלכה למעשה את הוראת המחוקק. ראה ע"פ 228,287/87 כרמי ואח' נ' מד"י, פ"ד מב(1), 332; ח' זנדברג (הנזכרת לעיל, בהערה 27), עמ' 240 ואילך. וראה לאחרונה בעניין זה ניסיונו של בית המשפט לשמור על חציצה ראייתית בין אתי אלון ואביה, שנאשמו יחד בפלילים בת"פ (ת"א-יפו) 40182/02, מד"י נ' אתי אלון, תק - מח 2003(1), 3160. |